דף 21
ציטטות של דברי מרן הראי"ה מן פנקסים שבכתבי-יד
הועתק מן ספר "הרב קוק- בין רציונליזם למיסטיקה" של פרופ' בנימין איש
שלום הוצאת
עם-עובד, שנת תש"ן
עמ' -74 הערה -122
הטבע וחוקותיה מקשיבים, שומעים קול הקורא, בפנימיות רוח חי אור פנימי של ראשית
המחשבה, וברוח אמונה מתקדש כל המרחב... בדיבור אל הסלע יתן מים להשקות עמו בחירו.
הכל קושב רב קשב, ובהכותו, התסיסה מתהוה, הציורים סותרים זה את זה, ומערכת המלחמה
מתיצבת. הורד העולם ממכונו, לא היה ראוי לאותו גודל, של הקשבת עולמים... ודבר ד'
החי
יחזור ויתעודד, וההקשבה הכללית של כל היקום תקום ביפעתה, אזנים כרית לי, עולה וחטאת
לא שאלת.
עמ' 107 - הערה 53
ולא אדע איזה מקום יש לקנאות יתרה זו, וכי כל דרכי השכל האנושי המה דברים האסורים
לישראל, ואיה איפוא יפיפיותו של יפת באהלי שם, ואיה השיתוף הכללי מצד צלם אלקים
הכללי שנתן הקב"ה באדם, שמתוך כך אנו מכבדים את כל חכם וישר לב שבכל האדם,
ואנו
מקבלים את האמת מכל מי שאמרו, והאומר דבר חכמה, ]=כך כתוב, בספרותנו הנאמנה,
אפילו באוה"ע נקרא 'חכם'.
עמ' 114 הערה 97
הצמצום במושג התורה, מבלה עולם הוא. בתחילה מתוך קטנות של ציור מצטירת התורה
רק במושג הבנתה השטחית, וממילא נעשה מחשבה עליונה ורוממה זרה לרוחו. וכה הולך
הוא ושוקוג עד שלא יוכל להתרומם... ולא יוכל להדריך את עצמו ואת העולם במושגי
הקודש
הראוים לכבוש את המקום היותר עליון בחיי העתיד של העולם.
עמ' 154 הערה 40
למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר
לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת
תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה.
...וצרות עין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ
לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת המחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית
לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו.
עמ' 155 הערה 42
הננו מתרוממים מעל לאותה השפלות שאוה"ע שרוים בו, והנהו לעסק מחשבי עיקרי אצל
חוקריהם היותר מצוינים, על דבר החילוק שבין הרוח השמי, והאירי ]צ"ל הארי[.
אנו דוגלים
בשם ד' אל עולם שברא את האדם כולו בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו. וכל הענפים כולם
מתהלכים הם, זה לימין וזה לשמאל, שאמנם יש בהם, מעלה ומטה ימין ושמאל, אבל ביסודם
הכל עולה למקום אחד, והכל עתיד להתעלות, לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו
בשמך.
עמ' 157 הערה 55
הדבקות האלהית, כשהיא באה למטה ממקומה, כשהיא משמשת חוץ מלאלקים
אמת...ההתיחסות האלהית ללא אלהים, מעכבת את עליית היצירה...חירות העולם ותעופת
דף 22
עיליותיו הוא בביעור הרדיקלי של כל ע"ז, מרעיון, שפה, ופועל, מרגש, מזג ונטיה,
מתכנית
לאומית, דתית ופסיכית ואל זה כנסת ישראל שואפת, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים
כליל יחלוף
עמ' 159 הערה 9
ואין הצורה הפנימית, התוכן העצמי של האדם, מתגלה כי אם ע"י צלם האלהים שבו,
האצור בנקודה התוכית של יראת ד', שהיא סגולת ישראל.
הערה 12
יש להתירא ביראה עילאה, שלא להתירא מיראה תתאה, במקום שהיא מעיקה את
התרחבותה של היראה עילאה, שהיא כל יסוד החיים והטוב והאמת והאור,
"אע"פ שיראת העונש הגדולה מאד, כשהיא מתרחבת, הרי היא בעצמה עונש
ויסורין, מ"מ
הרי היא ממרקת, ויש בה טובה עליונה שנעשית בסיס ליראת הרוממות,
לא נעקור את היסוד הגס של יראת העוגש מקרב הגות רוחנו, אע"פ שרק בתחתיתה
היותר שפלה של שדרת הרוח הוא יושב, וצריך הוא רק לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו
מאמצים הם את הכח של היין המעולה, בהיותן שוכנים בתחתיתן.
עמ' 160 הערה 15
כמה הומה הוא הלב לאהוב את הכל, את כל הבריות, את כל המעשים, את כל היצור, את
כל המון מעשי יוצר כל, את שרשי המעשים, את החיים, את העז, הכח, ההוד המתנשא, הבינה
והדעת, התפארת הנצח וההוד, היסוד והמלכות.
עמ' 309 הערה 16
כל אושר הנשמות, כל זיו החיים וכל המדות הטובות, הנם ענפים, מסתעפים מהאהבה
האלוהית, הטבועה עמוק עמוק בכל נשמת חיים. והיא הולכת ומתפתחת, הולכת ומתענפת,
מזדחחת ומתנהרת על ידי עמל הרוח בהגיון ומפעלים.
"ההמון מתפרנס מהגרעין הנסתר, והוא נמשך מתוך האהבה האלהית, הטבעית, אל הטוב
והיושר, ונשמתו הולכת ומתכוננת עד אשר יוכשר להיות מבסס את היסוד המעודן של אהבת
עולם זו על מוסדי הדעת והתבונה המחשבית".
באותו קובץ, בדף 86, הרב מדבר על הצורך לזכך את מושג האהבה האלוהית על פי
העקרון של תורת התארים השליליים: "הזיקוק שהמדע הנקי צריך לזקק את תואר השכל,
כשאנו באים לדבר באלהות, ואחרי כל המעמקים של החילוקים שבין השכלתנו לההשכלה
העליונה האלהית, הננו נזקקים לתואר השלילי, שהיא מבסס לנו את כל החיובים בטהרתם.
ולבנו עלז עלינו, והננו יודעים, שהננו מסתופפים בצל שדי, ומונעמים בנועם האמת
העליונה,
שהיא מקורם של כל הברכות ומעין של כל האושר, שכל הנפשות חומדות מעולם עד עולם.
"ושוב הרינו משתמשים במסורת הידיעה האלהית בלא שום מכשול, ויודעים אנו שכל מה
שנמסר ברז האמונה ובגילויה, הכל הולך למישרים. והלב התמים קולע ושואף אל הגודל
והאור המרימם של האמת המוחלטה והיא נחלתו תמיד.
כמו כן ויותר מזה עלינו להבחין במושג האהבה האלהית, שהיא תוכל להיות לנו לאור
מאיר, אור מעדן, מחמם ומלהיב ברבבות אלפי נחלי שלהבותיה, אחרי המירוק שהכנו ממרקים
את ציורינו, להבדיל אותן ההבדלות המושכלות הראויות לבוא בין כל אהבה בעולם, המועבה
והמצומצמה, מועכה ומוחשכה, לגבי האהבה האלהית האין גבולית, המלאה אך אור גדול
דף 23
ומרומם, המרווה מעדנים עליונים, אשר הצללים של צללי צלליה מספיקים להאיר אורים
גדולים נצחיים עדי עד.
אז אנו באים אחרי המירוק, ואחרי התחרה ]ההגנה[ השלילית, לעומק האהבה ביפעת
הדרה, ויעלצו בך אוהבי שמך, כי אתה צדיק ה', כצנה רצון תעטרנו.
עמ' 160 הערה 19
הצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם... וכל הדברים שבעולם הם אוהבים.
כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואיך דבר שיוכל למלא את אהבתם
כי אם הענין האלוהי.
הנפש האוהבת היא לעולם גדולה וארוכה מהנפש האהובה, ויש שצריכה האהבה להתפשט
במספר נפשות, לפי הכללותה של הנפש האוהבת והמקיפה...והדוגמא העליונה היא האהבה
האלהית אל כל העולמים, כל המעשים, כל היצורים, האצולים, הברואים וכל חפציהם
וזהו רז של י"ח הנשים של המלך, והאלף אשר לשלמה. ובכלל, אי הגבלת הנשים של
התורה. הנשמה הגברית היא יותר מקיפה, ארוכה, רחבה ועמוקה מהנפש הגבירית )=הנשית(.
ומילוא אהבה משתלם בהתכנסות פרטי הכללה ]ההכללה[ אל הכלליות בעצם כח גבורתו.
עמ' 164 הערה 46
הצמאון האלהי והתענוג הממוזג בו, ביחד עם הצער של חולת האהבה האלוהית, בשעה
שהוא מתפרץ בשטפו בנשמותיהם של צדיקים, הרי הוא ממלאם גודל אין חקר..
ובעת רצון כזאת, אשרי מי שפוגש אז את קדושי עליון הללו, בהיותם עסוקים במרום
קדושת אור חסד אלהים, וכל המקבל פניהם , כמקבל פני שכינה ממש.
עמ' 312 הערה 51
והולכים אנו מחיל אל חיל, ומסתגלים אנו לאור אין סוף, מתרגלים אנו בזיו ההוד,
וגודל
ושיגוב מלאה נשמתינו, ומשתברים אנו בכל הוייתנו מרוב עזוז הפועם בנו, ומתעדנים אנו
בנועמי אהבה ממתיקות ידידות החודרת בנו, ומיראה לגילה הננו מתגעגעים ונפשנו מאושרה
אושר אין קץ.
"חשים אנו מבועי חיים הולכים ונובעים מעוצם הוייתנו, להרבות בנו שפעת חיי
עולם, כי
עמך מקור חייס, באורך נראה אור.
כל מה שהאדם מתגבר ועולה בקדושה ובתשובה, מתאחדים אצלו כל הפירודים, והוא
מתחיל להרגיש איך כל הענינים מתקשרים זה בזה, והכל נשרש בשרש הרוחני העליון.
והתביעה
הגדולה שנשמתו העליונת תובעת ממנו, שיהיה חי בעולם של אחדות ושל הרמוניה והתאמה,
מתחלת היא להתמלאות
והתשוקה להיות קבוע בחצרות אהלה של תורה, בשנון הלכות ודקדוק מצוות, מתעוררת
ברב נועם, בחן ושכל טוב, וברוח חסד מלא נדיבות ויושר לבב, מיסוד האהבה העליונה,
המלאה דעת ויראת ד'.
כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החמרי וכחותיו, ילמוד את דרכיו ומעשיו ע"פ
אותם
החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו ג"כ חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם
שולטים
מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים
במציאות כולה, שהוא חלק ממנה.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו
ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו, הסיגול אל המציאות הרוחנית,
דף 24
עמ' -167 הערה 65
ושאיפת המציאות אינה אחרת משאיפת היש האישי.
עמ' 174 הערה 15,16
כח היצירה יההנהגה העולמית, יצאה אל הפועל בתכלית השלמות, כל אשר עשה אלקים
הוא טוב מאד, אמנם רק חלק קטן עומד הוא מחוסר תקון, שלכאורה הרי הוא כלא נחשב
לגבי כל המעשה הגדול אשר עשה ד', ובאמת בהשלמתו תלויה היא השתלמות כל היצור כולו.
החלק הקטן הזה, הוא הנפש האנושית, בצורתה הרצונית, ובחיקוי רוחניותה. חלק זה מסור
הוא לאדם לתקנו ולהשלים בו את היצורה כולו.
בעצה ובתחבולה צריכים ללחום נגד כל המניעות, שאינן מניחות לגמור מחשבה מסודרת,
הגיון משוכלל, והרגשות מפורטות. אלה הם הקליפות של עולם התוהו, שהן עורגות אל
החורבן
והשממון, הרוחני והגשמי, שהחובה של בוני העולם היא להתגבר עליהם, ולנהל את המחשבות
והציורים הרוחנים, בכל ערכיהם, בתכנית בנינית מסודרת, באופן שתהיה הנשמה מתדמה
ליוצרה, לבנות תמיד עולמות משוכללים, מלאי עוז ואומץ, חן ותפארה.
עמ' -176 הערה 36,37 ,28 ,26 ,21
כל זמן שהציורים הרוחניים באדם ובכל משיג אינם מתרחקים יותר מדאי מהציורים
הגשמיים שלו בערכו, אז הם בעצמם מתבסמים והולכים ונבנים ובונים הם עם בנינם הם, גם
את הבנינים הגשמים בצורה מפוארה. אבל כאשר מתרחקים הם יותר מדאי, הציורים הרוחניים
מהגשמיים, הבלתי מוגבלים מהמוגבלים, אז הם בעצמם מתטשטשים, נופלים ונשברים בבחינת
השפעתם.
כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כל כונניות העולם כולם, הנם הכנות
להעלות את העולם כולו ואת האדם בכללו, למעלת הדבקות האלהית.
עמ' 316 הערה 36
המחשבה האלהית בצורתה החיה המעשית, היא המחשבה המצורפת לעבודת המקדש, שא"א
לה להיות בתיקונה כ"א ע"י העבודה המעשית של הקרבנות.
שם, הערה 40
ישנם ב' אופנים של דבקות, המתנוצצים באדם. האחד הוא בא מצד התורה. ואע"פ
שאינו
מרגיש בפנימיותו כ"א הערה נשמתית רוחנית, בלא אותיות של הלכה ושל מצוה,
מ"מ הוא
בא מכח הארת התורה המעשית. והשני בא מצד עצמות הארת הנשמה, ביחוסה של אור ד'
בעולם. וישנם בכל פרטי הבחינות של אלה ב' המינים של דבקות ה' המתנוצצים בנשמה,
חילוקים לענין דרך השימוש בהם. ולפעמים צריכים למזג דוקא מין א' בשני.
כשדבקים בתורה, דבקים בעץ חיים ממש. וכל אשר יתבסם האדם יותר, ונשמתו תקלוט
בתוכיותה את אור התורה בעומק עמקיה, יתברר לה התוכן של אריזתה בעץ החיים ע"י
התורה, עד שתרגיש את הרחבתה של תורה, באותו הנחת הטבעי של הרחבת החיים, ולא
תצטרך אז הנפש לשום ענין ושום אמצעי לעורר בקרבה את חוש חייה האלוקיים. כי תשאב
ברחבה מנחל העדנים, חיים ממש, חיי עולמים, שכל חיי שעה וגווניהם כלולים בהם במעלה
עליונה במגלה עולמית.
תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלוקים אמתית בלא שינוי של לימוד במעמקי
רזי תורה. וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת
של "שנה ופירש", אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות התורה, וק"ו כשלבו
ישאהו לבטל לגמרי מן
התורה, מאיזה טעם שיהיה.
דף 25
עמ' 180 הערה 50
צדיקים גדולים...לפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפילה ולא במצוות, מפני
שהקדושה העליונה המופעת עליהם היא מבקשת את התפשטותה...וכל שיחתם אז באמת
היא תורה, וכל חפציהם ונטיית לבבם היא תפלה, וכל תנועתם היא מצוה.
עמ' 318 הערה 51
צדיקים כאלה, שיש להם תביעה פנימית שכל דבר של תורה, וכל התפשטות של ידיעה ושל
השכלה, יהיה בלוע בעומק התשוקה של האהבה הפנימית והיראה העליונה בדבקות אלקית,
א"א להם שיהיו מנועים מקדושת תענוגם מזה, ואע"פ שעי"כ א"א להם
להרבות כ"כ בלימוד,
על זה נאמר," א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים".
ומ"מ צריך כל אדם, אפילו אם הוא מרגיש בעצמו תמימות אמתית בתשוקת הדבקות
האלקית, להיות מרגיל עצמו בהופעה שכלית, בתשוקת התורה, ולהמשיך אור קדושת האמונה
בפנימיות קישורו אל חשק התורה, עד שתהיה ההשפעה של האהבה, היראה, והדבקות האלקית
האמתית, שופעת וחודרת בכל פרטי פרטים של גופי תורה.
עמ' 205 הערה 70
אותו הציור העליון של ההשכלה הרוחנית איננו מצטמצם בשכל הגיוני. אין שום השכלה
יכולה להגבילו, וכל אומץ הוייתו והשראתו על האדם בא ע"י כל הקודש של אמונתו,
זיו
החיים החזק הוא אור האמונה, חוש האמונה האלוקית, בכל גודל עיזוזו, זהו החיים,
החיים
האמתיים, החיים ששום מות עמם.
עמ' 233 הערה 3
התעוררי נפשי, התעוררי בגדולה האלקית שלך, אל תתבטלי. ולא תבכי, מפני גאים סוררים,
שאינם יכולים להשיג את הלך רוחך ועדנות נפשך בציוריה הטהורים ובעריגתה העליוגה אל
השיגוב העדין, השיגוב האלקי, ואל היושר והטהר הנערץ דעי את ערכך והתרוממי.
עמ' 234 הערה 40
יכולת כללית גדולה וכח כביר ונשגב מופיעה בנשמת קדוש ד' הדבק בחיי אל חי העולמים.
רגילות גדולה צריכים להתרגל כדי להרגיש את עוצם החיים והישות של הכח המחשבתי,
להכיר את העיזוז של הרעיון ואת השלטת החיים, וחוסן המציאות של המחשבה, ולהבין על
פיה של הכרה זו, שכל מה שהמחשבה מתרוממת מתעדנת ומתצחצחת, הרי האדם והעולם
מתרוממים ומתעדנים ומתצחצחים, וכל צדדי המציאות, המתמיד למטה מכח המחשבה,
עליותיהם וירידותיהם תלויים הם בעליתו וירידתו של הכח המחשבתי של האדם, ומזה יבא
האדם להכיר את האושר הגדול שהוא מביא לעצמו ולעולם ע"י האלהיות של המחשבה.
המחשבה הקשורה בהציור האלהי, היא המחשבה היותר מעודנה יותר עזיזה גבוהה וחסינה
שבעולם, ועז תקפה נותן הוא חוסן ועז לכל המפעלים, התנועות ההוייות והחיים. כל
הלימודים
והחינוכים שבעולם אינם כי אם כלים מכשירים את הכח המחשבתי, שיהיה יוצא אל הפועל
תדיר במעמדו היותר עליון דהיינו הציור האלהי.
בתחילה מוצאים את התוכן של התורה כולה בכל הרחבתה, בהנפש הפרטית בתיקוניה,
ובקלקוליה, בעליותיה וירידותיה. ואח"כ מוצאים את הנפש הפרטית שהיא משורגת עם
הכלל
כולו. ואח"כ מוצאים את התוכן של הכלל, בעולם כולו. וההויה נמצאת תלויה בהשלמת
המוסר
והתורה של כל יחיד. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומתי יגיעו מעשי למעשי אברהם
יצחק ויעקב, אבותינו.
דף 26
"כשם שהיכולת והגבורה מצטיירת בתחילה בדמיון הקודש, ככה הולכת היא ומתעלה
בשכל,
ובפועל עד ותגזר אומר ויקם לך".
עמ' 240 הערה 69
הצער הגדול שמרגיש כל צדיק בעצמו על מיעוט הדבקות האלהית שהוא חש בעצמו, שאינו
משביר את מצאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד, מרוב כליון נפש, ואין לו
מנוחה בכל עונג ונחת בעולם, זהו ממש צער השכינה, שהומה תוכן החיים של כל העולמים
כולם אל השלימות האלהית העליונה שתתגלה בהם.
עמ' 240 הערה 70
לא יסוג אחור לבי מכל עצבון שבעולם כי אדע שיש בזה משום התגלותו של הגרעין
שבנפש בכל דרגותיה מצדה הפרטי או מצד יחושה )=יחוסה( אל הכלל. ויהיו לי כל
העצבונות
להוראת מקומות המכאוב כדי לתקן ולמלא אור במעשה בשכל ברעיון או בציור, וכל הדרכים
מפלשים הם, כי חסד ד' גדול מאד, כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה.
עמ' 241 הערה 73
היסורים הפנימיים שסובלים הצדיקים, על אשר אין הרגש של הקדושה טהור בהם לפי
תאות נפשם וחשק נשמתם הם ממרקים את הזוהמא של העולם כולו. וכדאי הוא לשאת
בדומיה את כל העקיצות של החוחים הסובבים את השושנה הקדושה כדי למתק ע"י
היסורים
הפנימיים הללו את כל מרירות החיים ולהרבות ע"י זה בעולם רוח קדושה שלום
ואהבה.
עמ' 241 הערה 76
כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית, לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה, חפץ אני
שהנועם האלק' יתפשט בכל קרבי. לא מפני הנאת העונג שבו, כי אם מצד שכך צריך להיות,
מצד שאך זהו המעמד של המציאות, משום שזהו תוכן החייס.
והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית, בקול גדול "אור אלוהים הבו לי,
תענוג אל
חי ושעשועו, גודל יפעת בקרת )יקרת( היכל מלך עולם,, אל אלהי אבי", אשר בכל
לבי הנני
ניתן לאהבתו. אשר פחדו ירוממני. ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא על כל
השפלות,
הקטנות והגבולים, שחיי הטבע, הגוויה, הסביבה, וההסכמה מגבילים אותה, לוחצים אותה
בצבתים, משימים אותה כולה בסד. והנה שטף חיובים בא, לימודים ודקדוקים לאין תכלית,
סיבוכי רעיונות, והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות, באה וסובבת את נשמתי
הצחה, החפשית, הקלה ככרוב, הטהורה כעצם השמים, השוטפת כים של אור. ואני עוד לא
באתי לזאת המדרגה, לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל
דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם, והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה,
לרוממות עליונה, להופעת דעה ונהורה ולהזלת טל של חיים, גם בתוך אלה הצנורות הצרים
אשר מהם אינק ואשבע, אתענג בנועם ד'. אכיר טוהר הרצון האידיאלי, רום חביון עז
עליון
הממלא כל אות וקוץ, כל הויה ופלפול, ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי ואשיח בחוקיך,
עמ' 243 הערה 79
איני יכול לזוז מהדבקות האלהית ועל כך אני מחויב להשתדל שאראה את האור האלהי
ונועמו, בכל מילי דרשות, בכל דבור ובכל מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים,
וקל
וחומר להרגיש את גילוי האור העליון, דרך צנורות האמת והצדק, בכל התורה כולה, גם
בפשטיה, ובהוויות ההלכתיות והפלפולים. וזהי הטעם מה שאני נוטה לצדד את הפלפול
באופן
ההגיון הרעיוני שיש בו גם רגש הלב.
דף 27
עמ' 244 הערה 83
לטיבה של הסכנה הכרוכה במלחמה פנימית זו ובמאמץ הנפשי המלווה אותה, רומז הרב
קוק במקום אחר, וזו לשונו. "לפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים עד למעלה מגבול
הכלים כולם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית".
עמ' 244 הערה 84
ובקטע נוסף: "לפעמים מתגלות נוחלות רוחניות עזיזות שהן באות רק מצער הצמאון
הרוחני
שאיננו מרווה"
עמ' 246 הערה 91
צעקה גדולה צועקת נשמתי על שאיני מניח את כח המחשבה שלי להתפשט במילואו וטובו.
אכזריות גדולה היא זאת, זאת היא צרת האדם בכלל שאיננו רוצה להעלות להתפשט לצד
מעלה על כן הוא שוקע בבוץ. בא הדבר מתוך שגי גורמים. מתוך יראה חיצונה גסה ומגושמת
מלאה טפשות וציורים אויליים, ומתוך )..( החומרי המושך אליו לשפלות ולתחתית את כל
מה שיש לו איזה אחיזה בו. ועל הכל צריכים להתגבר, )על ידי( אורך המחשבה, עדינות
הרצון, גבורת החיים הכל במילוי ברום עוזו.
עמ' 246 הערה 92
לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של
הסכמת הרבים, ואם הוא מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצע מיוחד יראה להשביע )בו(
את עצמו תמיד.
עמ' 246 הערה 93
התענוגים העליונים ממקום שלבו חפץ ואני שהנני כל כך מתמלא תנחומות אל בלומדי
ברזי תורה, גם כשאני מרגיש את עצמי כ"כ ערטילאי, אל ירפו ידי ).,.( אני מוכרח
להחזיק.
אע"פ שלא אפשר שלא לתן לתפקידים המעשיים את מבוקשם, בין מצד המעמד המעשי, בין
מצד עצם החוקה של הגיון התורה וידיעתה בכל המקצועות.
עמ' 246 הערה 94
.ידע אינש בנפשיה, כשהגעגועים האלהיים תופשים אותו תמיד בלבו, הרי נשמתו מתגלה
בקרבו"_
עמ' 246 הערה 95
לכן הדרך המיסטית היא המתאימה להשגת המימוש העצמי, ובלשונו של הרב: "כיוון
לשורש
הנשמה, והנהלתה באורח הראוי לה".
עמ' 246 הערה 96
אף כאן, המימוש השלם הוא באיחוד שני האספקטים של הקיום; "יש בתוכיות הלב נטיה
להאיר אורה באותה הנקודה שהרגש עם השכל וכל כח החיים מתחברים בו"_
עמ' 248 247 הערה 104
על פי הדמיון החיצוני, הכוזב, ידמה להאדם שחופש הדעות והדבקות האלהית הם דברים
סותרים זה את זה, אבל בהיות האדם מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות יבוא
לידי בירור, שרק בחופש דעות גמור יבא לידי הדבקות האלהית השכלית המזוקקת
ומתוך הדבקות החפשית הזאת תתרומם הכרתו עד שתעלה עמה את כל רצונו, ועצמיות
הויתו, מדותיו ושאיפותיו.
דף 28
דברים דלהלן נדפסו בספר "בשמן רענן" ח"ב מכתי"ק של הרב. )והם
אינם זהים לקטעים
שהודפסו תחת כותרת עם שם כזה באוצרות הראי"ה ח"ב עם' 913(
אורות המצוות
א
משפע רוח הקודש בוקעים וזורמים פלגים גדולים, מלאים עונג ונחת רוח של נעימות
סגולות המצוות, וחודרים בנשמתם של צדיקים פנימה, וממלאים אותן גדולת עולמים. ומזיו
גלולה עליונה אלהית זו חוזר הדר שירת קודש מלאתי גבורה וצהלה על כל נשמה בישראל
ועל כל סעיפיה וכל התלוי בה, והוא הוא לשד החיים של אמונת אומן הפרוסה כסוכת שלום
על כל האומה כולה לדורותיה, המחבבת בחבת קודש את המצות ושומרת אותן בכל יקר
וחבה, ומוסרת את נפשה עליהן בכל עת שחפצים כחות זרים לבטלה מהן.
והחבה מתפשטת על כל מצוה של תורה ושל סופרים, על תקנות ועל מנהגים שיסודתם
בקודש, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך )שה"ש ז.14(.
ולפעמים מתוך הנטיה הטבעית הולך זרם האהבה ומתפשט יותר מהשיעור הנכון לו וסוחף
בשטפו גם דברים שהדעת טועה בהן, מנהגים שאינם טובים אלא שהוקדשו בטעות. ומ"מ
ההרגשה המקדשתן עדינה, טובה יפה היא, וצריכה הארת החכמה העליונה להתנהל בנחת
ובזהירות גדולה, איך לצמצם את הרוח של החבה המקודשת באופן שרק את הטוב יקבל
הקהל המודרך ורוחו הטוב לא יפוג, "ידע תדע פני צאנך, שית לבבך לעדרים. )משלי
כז/23(.
*
בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתה וקדושתה, מתגברת היא השלהבת הישראלית הדורשת
בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצוות ד' כולן, לצקת את רוח ד',
רוח ישראל המלא, הכללי, הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים
לה, להביע את הביטוי הישראלי המלא הבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית.
הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה. ובלב כל האומה הוא בוער
מימים ימימה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" )ויקרא ו/6(. ובלב כל
ריקנים שבישראל
כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי פנימיות,
ובכללות האומה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, כל תשוקת חיי הכלל ותשוקת חיי
הפרט, כל תקוה של גאולה, רק ממקור מעין חיים זה הוא נובע, כדי לחיות את החיים
הישראליים במילואם, בלא סתירה ובלא הגבלה.
וזאת היא תשוקת ארץ ישראל, אדמת הקודש, ארץ ד', שבה המצוות כולן מתגלמות
ומתבלטות בכל חטיביותן.
והתשוקה הזאת של הוצאת צביון רוח ד', של נשיאת ראש ברוח ד' בעוצם גדולתו, היא
פועמת על הלבבות כולם, והכל חפצים להתאחד עמו, לטעום נעימת חייו. "על כן
אהבתי
מצותיך מזהב ומפז" )תהלים קיט,127(, האומץ שבלב המראה לעולם כולו את גבורת
האומה
דף 29
בשמירת צביונה, שמה וערכה, אמונתה ומשאת נפשה הכל כלול הוא בתשוקת חיי האמת,
החיים של המצוות כולן, שיהל עליה אור התורה בכל מילואו וטובו.
ואם יפלא בעיני כל עומד מרחוק איך אפשר שכל הרוחות אשר לכאורה גם מאמונה הם
רחוקים יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי
ישראל האמיתיים, להחטבתן של המצוות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, אל יפלא בעיני כל
הקשור במעמקי רוחך בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה.
זהו רז הגבורה רוממות החיים אשר לעד לא תמו, אלה המצות אשר יעשה אותם האדם
וחי בהם
החזות של ה"פראמקייט" )=חרדיות( הישראלי הוא מיוחד בצביונו מכל אותו
החזון הכללי
הנמצא בעריגתו של האדם לעולם עליון, להתקרבות אלהית. היא בטבעה מתלבשת בכל
המעשים, בכל המצוות והתורות, בכל פקודי ד', ברמ"ח מצוות-עשה ושס"ה
לא-תעשה, וכל
ענפיהם וענפי ענפיהם. לא רק במובן המעשי שלה כך הוא כ"א גם במובן הציורי, בלב
הישראלי
שלא נזדייף, הלב שיונק מהטבעיות הישראלית בכל הטוהר והאומץ. בעת ההתגברות של
היסוד האצילי בנשמה, והנפש מרחפת על גפי מרומי האושר העליון, הרי היא מתפשטת על
חמדת כל המצוות כולן, מובלעת היא אז בחשק נעימת התורה ודרישתה וההצטיירות
השעשועית, בריווי פנימי של עידון עליון, של רוך נפש ושל גבורה נאדרה ביחד, של
געגועי
תנחומים ושל בטחון נמרץ, הכל ארוג ומחובר הוא יחד על שעשועי המצוות והסתעפויותיהן,
המקדשות ומטהרות, מעלות ומדבקות את האיש הישראלי בכנסת ישראל ובאלהי ישראל.
וכל מין "פראמקייט" שמתפשט בעולם ע"י בני ישראל, ולח חשק נעימת
המצוות חסר ממנה,
הרי היא מזויפת ויש בה משום התנכרות וזרות פנימית "בחוקותיך אשתעשע"
)תהלים קיט/16(
השמחה במצוות, מהודאיות הפנימית העליונה היא נובעת, כל מה שמתגברת ההכרה
הפנימית, מתגדלת היא השמחה הבהירה במצות ד' אשר עז וחדוה במקומו והשמחה במעונו
בשיכלולה של מדת הודאיות רוח הטומאה מתבער מן הארץ, וארץ ישראל מתפשטת בכל
העולם כולו, וגדולת ד' מעל לגבול ישראל מבהיקה בכל עזה ותפארתה המוכללה, אשר כעת
רק ברקים אחדים לפעמים מאירים את חשכת העולם להכשירו למדה עליונה זו. "האירו
ברקיו תבל" )תהלים צז/4(.
ובמלחמה פנימית עצומה נמזגות כל המחשבות רחוקות הצפיון )=צפייה( ונכנסות אל גבול
הקודש ומתבסמות "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" )תהלים קיט/162(, כל
"רב" )-הוא
מדה יתרה מאשר( מבכול. "למען שמך ד' וסלחת לעוני כי רב הוא" )תהלים
כה/11(, "כי אתה
ד' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך" )תהלים פו/5(, "ומאן דאיהו זעיר איהו
רב" )זהר א/קכב:(.
"ענוים ירשו ארץ" )תהלים לז/11(, ונכללים ביסוד נקודת ציון הפנימית אשר
אין ערוך לתפארת
עדן אהבתה בכל תפנוקיה העדינים, "כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל
פי. תרב
גדולתי ותסוב תנחמני, גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי, אזמרה לך בכינור קדוש ישראל_
תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית" )תהלים עא/21-23(. "ופדויי ד'
ישובון ובאו
צ'ון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" )ישעיה
לה/10(. "אור
זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" )תהלים צז/11(, "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב
לבי" )תהלים
קיט/32(. "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" )בראשית רבה, ה(.
"וזרע עבדיו
ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" )תהלים סט/37(.
דף 30
אושר העולם הוא השמחה העדינה, תולדתה של העדן האציל הבא מההארה של זיו הרעיונות
של עומק האמונה הרפודה באהבה האלהית, והדבקות הגדולה והרחבה שזיו שדי פרוש עליה.
ואור נחמד זה הולך ובא ע"י ההתרגלות של חיים רוחניים ומעשיים מתאימים יחדיו,
וחיי
יחיד וחיי ציבור מתאימים כולם, שבשורש שרשם ועומק יסודם מונח התוכן העליון האלהי,
כולל כל חמדת המוסר וכל אור החיים, כל טוהר וכל תפארת, כל גבורה וכל חסד.
אס יגלה לעולם עומק מחמדים זה ירוצו הכל לכל מצוה קלה כבחמורה כדי ליהנות מאורה,
להתקשר בזיו עדניה. אמנם להיטה זו תפגום את האידיאליות הטהורה, וטובה גדולה היא
לעולם ההחשכה המביאה לסינון הרצון ע"י אותו העז של הכונה לשם שמים, בלתי לד'
לבדו,
שכל יקר אך בו נמצא, "כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" )שמות
כד/10(.
ב
ב' ענייני התועליות שנמצאים במצות התוה"ק הם נכללים בב' התוארים שנשתבחו בהם,
"חיינו ואורך ימינו" תואר ה"חיים" הוא על חלק ההרגשה הקדושה,
שמרגיש שנעשה לבבו
קרוב יותר אל השי"ת ומדותיו יותר מזוקקות וצרופות, וחלק "אורך
ימים" הוא התועלת
המגיע בשלמות הנשמה שאינו נרגש כלל ונעלם, אבל הוא מקנה קנין ושגב.
המצוות יפתחו את הטבע האנושי עד שיעשו הן בעצמן טבע קבוע לאדם, וכמו שהתרבות
האנושית משתדלת שקניניה הלימודיים יעשו כטבע קבוע, ככה התרבות האלהית עולה היא
הרבה בשאיפה של חידוש הטבע האנושי למדה אלהית עליונה שהיא תטביע דרישה פנימית
על כל התורה כולה, "ושכר מצוה מצוה" )אבות, ד(.
הכונות כולן של כל פעולות העבודה צריכות שיפנו בצורתן המעשית אל פני הנפש הפנימית
של הפועל, כלומר שהנפש העושה תתגדל ותתנשא ע"י אותו שפע החיים הרוחניים
הגנוזים
באותן המעשים הטובים, בהם, בהוייתם, ברמזי תכונתם וכל קישוריהם, שבמצוות הנם
כוללים
את כל הכוונות כולן לפרטיהם ופרטי פרטיהם, המבוארות וגלויות לכל חכם לב ולכל בעל
רגש, והגנוזות ועומדות ברום חביון, ומתגלות לאיטן לעין כל הוגה, כל חוזה וכל מלא
רוח ד'
מדור לדור.
אמנם העליה הנפשית לא תגמור את חשבונה רק בחוגה פנימה, השיטה הרוחנית תכונן
תמיד להבין ולהרגיש את מהותה המורחבת של הנפש האנושית ואת גדלה ויפעתה של הנשמה,
ואז תדע להעריך את חלקה הנישא ביחש של הכלל כולו, של כלל האומה, שכשחלק אחד
מחלקיה מתעודד מתנשא ומתרומם, הרי כל הכלל כולו מתעלה ומתרומם; בהתרוממות מהותית,
לא רק מקרית ציורית ויחושית. והכלל כמה הוא מיוחש אל כל העולם, אל כל האנושיות,
והאנושיות אל כל החי ואל כל המצוי תחת החוג של מה שאנו רשאים לקרא עולמנו, ועולמנו
כמה הוא מיוחש באין ספק באותו הערך אל מה שהוא חוץ לו, ממעל לו ומתחת לו, ובהתעלות
)=צ"ל ובהתעלותו( הכל מתעלה. ע"כ החשבון מתפלש ומתברר שהטוב הוא טוב
כללי, והחפץ
להיטיב כשהוא מחובר אל הנשמה הוא מתאדר ומתגדל לפי רוב הטוב, לפי כללותו והקיפו
אבל רק כשלא תהיה פסיחה ברעיון, כשלא ידלג אדם מפעולתו הפרטית תיכף אל גבהי
עולם החיצוני, רק אז ילך בדרך נועם, ואור המדע יהיה לרגלו, והאמונה תנחה אותו
במסילה
ישרה ובטוחה. אבל אם בדרך קפיצה יאבה לצייר את מעשיו, בגבהי מרומים ובעליית
העולמות,
והסולם המעשי שלו נשמט מתחת רגליו, אז את החסרון המציאותי ימלא ע"י דמיונות
והזיות,
אשר יובילוהו בארחות חושך וצלמות בלא סדרים. ע"כ ראש דבר צריכה להיות העליה
הנפשית
וחיושה לאומה, במקור ישראל, ואח"כ חיבורה הכללי וצירוף הכל לכלל אחד, עד מחזה
שדי
במלא עולמי עד.
דף 31
המצוות הזמניות צריכות השקפה חודרת על ערכן עם הזמן, ביחוד זמן ק"ש ותפילה
שההשקפה החיצונה מטשטשת את הכרח הערך האלהי שבזמן המדוייק, וצריך להשמר מאמונה
כזאת המטשטשת את עומקי האמונה של אמתת התורה.
בשלימותן של ישראל צריכין מעשי המצות ללכת בגרם ישר מתוך דבקות הלב לשמו יתברך
של אביהן שבשמים, ומפני ההשחתה של ע"ז שחטאו אבותינו, נעתק הכח הזה מכללות
העם
ואינו חודר כ"א ביחידי סגולה, ע"כ המעשים הם כלים לאתבא )-להשיב(
כנס"י לאתרה.
והקובלנא היא ש"היה להם דבר ד' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם" )ישעיה
כח/13(, כ"א
צריך דבר ד' להיות משוקף בהשקפה כללית גדולה מלב חפץ להיות דבק באהבה ביוצרו
ומחוללו ית'.
בכל המצוות כולן מכונס הוא אור הנשמה של כנסת ישראל, הן נובעות מכנסת ישראל
ושבות אליה. המטרות הרוחניות הכלליות שהן מעמידות ומפריחות את כנסת ישראל
עפ"י
תכונתה וצביונה לאשרה הנן יוצאות אל הפועל ומתחזקות ע"י השמירה הצביונית של
המצוות
בפועל עם כל התלוי בהם מן המחשבה והרגש.
אמכם בתוכיות היותר עליונה בתור סיבוב כללי של המגמה העליונה של הויית כנסת
ישראל בעולם שהוא נוגע כבר בדרך ישרה עם ההארה האלהית של ההויה כולה שהיא מקפת
את הויתה של כנס"י, מאור הכללי הזה זורח ג"כ אור כמוס החודר בתוך הנשמה
בתור הברקה.
אין האור הגדול הכללי יכול להגבל, איננו יכול להתבאר ברעיון ורגש, הכחות המצומצמות
של גופי בני אדם המשועבדים לעניני החיים המוגבלים אינם נותנים להארה רחבה כזאת
להתפשט, מ"מ היא מתנוצצת, מתגלה בקורת רוח של ברכות המצוות, של שמחת הנפש
הפנימית_
הנגלות שבתורה מראות את הצד הסימבולי של המצוות וערכן על החיים והנפשות,
והנסתרות מראות על פעולותיהן הסגוליות בעולם. ומעולם הגדול באים הפעולות עד מעמקי
הנפשות_
גם בהצדדים הגלויים שהם הסימבוליים יש הפרשה עצמית בין ישראל לעמים, שאלה
התנועות הנפשיות שהסימבוליות המצותיות אחוזות בהן הנן דברים מיוחדים לישראל
ע"פ
הפסיכולוגיא הלאומית המיוחדה אבל אפשר לפעמים לחקות את התוכן הישראל אע"פ
שיהיה
כקוף בפני אדם ולא תבא ממקור עצמי כלל_ והם הם הגרים הגרורים שלעתיד, שלבסוף
ינתקו את מוסרותימו_ אבל בצד המצב הסגולי אין מקום לשום חיקוי כלל, כמו שאין דומם
מחקה את המדבר_
*
ג
טעמי מצוות
)הערת העורך: עין רמב"ם הל'- תמורה ד/יג "כל חוקי התורה... ראוי להתבונן
בהם. וכל מה
שאתה יכול ליתן לו טעם. תן לו טעמו" וע"ע דברי הראי"ה ב"מאמרי
הראי-ה" עמ'
18-28/540-541 וכן מאמרו-אפיקים בנב - ב"אוצרות" עמ' 741-754 ומאמרו של
הרב נהוראי,
ספר העשור לישיבת בני-עקיבא, נתניה, עמ' 211(
דף 32
מצד ההגיון חושבים להכרח לבקש טעמים למצוות, א"כ תחילה צריך השכל לבא, שיכיר
שיש לו צורך במצוות, ואר"כ באה המצווה
אמנם מצד ההתגלות הפנימית שבנשמה שהיא צפונה בה ממקור חייה יש דרישה של מעשים
שיהיו רצויים לד', א"כ המציאות של צורך המצוות היא קודמת למציאות השכל ליסוד
הטעמים,
ולא על מצוות לבד, כלומר, המצוות המעשיות יש בהן משום שני הדרכים של הגיון ובקשת
טעמים, ושל התגלות והכרחיות שהיא למעלה מההגיון ומיסוד הטעמים; אלא גם בדיעות
ובעיקרים, גם בהם ישנן שתי הבחינות שאע"פ שלכאורה האמת אינה צריכה טעם, שדי
לה
במה שהיא אמת, אבל הלא ישנן כמה אמתיות שאינן נכנסות בכלל הקשר של חובה ושל ושל
קדושה, על כן אלה חלקי האמת שהן כן נכנסות אל חוג החובה והקדושה יש בהן קשר של
טעם להכרח כניסתן לחוג זה. ומפני כך גם בהן שייכות הנה ההערכות הללו הכפולות, של
ההגיון ושל מה שהוא מלמעלה ממנו, כנ"ל.
*
ההפריה המעשית, ההסתעפות הצמחנית של הלכות, תילי תילים, עם כל חומר דקדוקיהך
ועושר תוצאותיהן באה דוקא בההופעה האלהית שביסוד החקי, אותו תוכן החי וקיים שלמעלה
מכל רעיון וכל שכל מוגבל, אותה המהות המחייה את החק האלהי, היא הנותנת לו את כחו
להתפצל ולהסתעף לסעיפיו, ולשמור את תפקידו בכל המרחקים שהוא הולך ומתענף שמה.
כיון שנכנסת בתוך החק ביסודו איזו השקפה שכלית אנושית כבר אין עמה אותה הברכה
הפוריה ואינה יכולה לשמור בשמירה הפנימית את צעדי ההסתעפות.
לא לחנם אין בטעמי המצוות בכל ארחות ההסתכלות המחקרית, הרעיונית ההרגשית,
הלאומנית, וכל סעיפיהם מתאחדים בככדות עם פרטי הלכות, מפני שאינן נשאבות מאותו
המקום הגבוה, מאותו זרם החיים שמשם המצוית בעצם טבעיותן נובעות זהו זולף ונובע
ממקור ישראל, מהמחשבה האלהית הקדומה, מיסוד גבורה של מעלה בהוד תפארתה, ומכחה
הגדול הכל מסתעף. "הלא כה דברי כאש נאם ד' וכפטיש יפוצץ סלע" )ירמיה
כג/29(.
יראת שמים הטבעית הפנימית הישראלית הרוויה ממקור האמונה הבריאה, המחוזקה
באיתנותה של הגיון התורה, ידיעתה העמוקה והרחבה, שמחתה ואשרה הפנימי, היא היא
המכירה בחושה העמוק את האמת הגדולה שבהסתעפות ההלכות, את הנועם הגדול, המלא
אור חיים, של דברי אלהים ההולכים ומתפשטים לכמה וכמה פלגים. "עשה אזנך
כאפרכסת
ושמע את דברי המטהרים ואת דברי המטמאים, את דברי האוסרים ואת דברי המתירין, את
דברי הפוסלים ואת דברי המכשירין, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, אל אחד אמרן, פרנס
אחד נתנן, מפי אדון כל המעשים" )חגיגה ג:(. ומזיו החיים המאיר מאור אין סוף
עליון אל
העומק המעשי והסתעפויותיו, כשעולה כח החיים יכל הוא לעבור את כל התחנות הרוחניות
ולהתרומם עליהן רק בכח גבורה פנימית בריאה ומחוזקה ברעננות זאת יש כח לחשוב מחשבות
מופשטות לכל הצדדים, ולמצא כי כל אשר יהגה ויצייר האדם, עוד כפלים לתושיה,
"כי ד' יתן
חכמה מפיו דעת ותבונה" )משלי ב/6(.
המניעה מלעשות מדותיו של הקב"ה רחמים מפני שאינן אלא גזירות )ברכות לג:( אינה
שוללת את יסוד המעמק של טעמי המצוות, אלא מרחיבה ומגדילה אותן. "הרחמים"
כשהם
דף 33
מוכרים בתור 'רחמים' אינם עומדים בעולם המעשי עמדה תדירית, אינם שליטים ואיתנים
בו, כ"א הם משמשים לאידיאליים חזיוניים לשיחה ושעשוע ולשימוש ארעי כשהלב
מתכשר
לכך. וזהו עיקר יסוד הטעות של עורון ההכרה במהות הרחמים. הררמים הם המשפט הגמור,
החובה היותר גמורה, הגזירה היותר איתנה, שכל חולשת קישור חיובה אינה באה כ"א
מתוך
אותו הטמטום של הלב שבא ע"י הרשעה המקננת בעולם, הממוזגה ברוח האדם, שאנו
רואים
אותותיה ופרטי פרצופי בהלותיה בעת התפרצות החיים להתגלות בכל ערנות תכונתה המגואלה
במלחמות ובכל רשע וכסל עמוק וחודר_ אבל באפס חושך וזוהמת רשע זורחת אז גבורת
הרחמים, ושאון המיתם אדיר וחזק מאד, סואן הוא ברעש, וכל העולם כולו בקביעות
מוסדותיו
מתבסס על יסוד האיתן הזה בחיים התדיריים_ אז באה לו הרווחה, אז מתחדשת היצירה
בעומק פארה. וא"כ היש שפלות גדולה מזו של העשיה )ל(מדותיו של הקב"ה
רחמים באותו
מושג "הרחמים" שאנו מכירים ! הלא הרחמים עצמם אינם אלא גזירות!
התורה המוסרית א"כ שתהיה שלמה כ"א בהקיפה את כל המציאות, אם תעמוד רק על
הלאומיות, ואפילו על הקוסמופוליטיות, ואפילו על אהבת כל כיצור, לרבות את כל בעלי
החיים, עדיין אינה עומדת כ"א בתור ביטול הפרט אל הכלל; כי העמל היריד יאמר
הנני עמל
בכשרון בעבור הדורות הבאים. אמת הדבר שהיושר מחייב כן, אבל איה הוא משפט הפרט.
ע"כ התורה השלמה היא באה בצירוף נצחיות החיים של שלמי בני אדם שהיא תעודת
תחיית
המתים שעמה כרוכה השארת הנפש ואל-מותה. "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם
יאכלו"
)ישעיה ג/10(
אמנם בלא התנשאות הנפש אל מרכז הלאומיות והקוסמופוליטיות הבאה אחריה, ואחריה
טובת כל היצור, תשאר תורת כל "אל-מות הנפש" בתור חזון מגדיל אהבת עצמו
של האדם
יותר מדאי ואינו משלים את כל תורת המוסר. אבל בהכרה הפנימית שמגמת המעשים כולם
הוא הישר והטוב, הצדק והמוסר המוחלט, כשתשתלם עם ההבטחה הנעימה כי את אשר
יפעל בחייו לטוב ולצדק יראה לעולם את פרי מעשיו, "מה קדוש קיים לעולם אף
צדיקים
)-צ"ל הם( לעולם קיימים" )סנהדרין צב.(, תאחה את כל התורה המוסרית שלא
ימצא בה
שום בדק ועיוות משפט. "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ד'
צורי ולא
עולתה בו" )תהלים צב/5נ(.
כלאי זרעים מבארים ג"כ את התועלת שיש בשמירת הצביון הטבעי, ושחילוקי הגוונים
הטבעיים רק כשישתמרו ישלימו את המציאות הכללית. ומזה באה הדעה המיושבת של שמירת
קדושת המשפחות וכן סגולות וגבולות עמים, שהוא מורשה לישראל, שלא לערב את הטפוסים
עד שלא יוכרו בהם הרשמים הטבעיים, כי לא יצליח הדבר רק כשיתוקן ויוטב ע"פ
טבעי_ וכן
עם ישראל בפרטיות שהוא "לבדד ישכון" )במדבר כג',9(, וחלילה להרכיבו
ע"י הרכבת כלאים
שגורמת להחליש את פרטיות צביונו. והרושם הגדול שפועל איסור נהוג בנפשות הנזהרות
)הערת העורך: כדברי ספר החינוך, טז: "אחרי הפעולות, נמשכין הלבבות"(,
ויותר מזה חומר
הדבר בכלאי הכרם האסור ג"כ בהנאה גורמת לקבוע את היסוד הלאומי שלא יטושטש
ע"י
הנטיות הקוסמופוליטיות.
במצוות יש להשיג טעמים מצד כנסת ישראל, חוזק הלאומיות הכללית בישראל וג"כ
חוזק
הרוחניות ודעת אלקים בכלל.
שורש העבודה בנקודתה הפנימית הוא באמת דעת אלקים, וההרחבה לזה טבועה בלאומיותן
של ישראל. תכלית ישראל לעצמם מצד איכותם נשגב יותר מתכלית הכללי של שלימות כל
מין האנושי, ע"כ אשת חיל עטרת בעלה, וכנסת ישראל עולה למעלה מתפארת ישראל.
דף 34
המצוות כוללות בכללותן ובפרטן את כל הטעמים כולם מפני שהן אריגה אחת אורגנית
מפרטים הצריכים זה לזה, ע"כ הננו צריכים תמיד למצא בכל מצוה את יסודות כל
הטעמים
כולם וכל פרטי הרכבותיהם, דהיינו יסוד הנטיה הפרטית הנמוכה שמזה נובעים כל הטעמים
ההגיניים שמצוות וכל מה שהוא מביא קורת רוח והרחבת הדעת פנימית, והנטיה היחידית
העליונה המכללת את ההויה כולה כאחד שמזה נובעים רעיונות גדולים ומגמות נצחיות
למעלה
למעלה . וארבע הנטיות הממוצעות ביניהם שהנן הנטיה האלהית בתורת דרישת ד' הבורא
כל ומחיה כל, רבון כל העולמים ואלוה כל הנשמות, והנטיה המוסרית המוחלטת השואפת
לצדק, לחיים, ליושר ולמשפט בכל, והנטיה הדתית החפצה להתקדש בכל תכסיסי מעשים
ומנהגים קדושים הממולאה ביחש אלהי ומוסר אלהי ע"י השפעה קיבוצית המתהוה
ע"י כח
נשגב של אדם עליון המתנשא ממעל לכל העם כולו והמרומם אותם אל האלהים בכחו הרוחני
העליון השופע מבהירות העליוניות של הנטיה האלהית, והנטיה האנכית העליונה העומדת
על גבה בצירוף הנטיה הלאומית המוצאת קורת רוח וחיים שלמים בהשתתפות הגמורה עם
כללות האומה, עם קיומה והמשכת חייה לדורותיה בצביונה וברוחה הפנימי, שקוטב הענין
הוא להבליט את כל הנטיות כולן, של האנכיות ושל האלהות, של המוסריות ושל הדתיות,
הכל בצורה המיוחדת הנאותה לטבע האומה, הרוחני והחמרי, דהיינו לפי הטבע הפסיכולוגי
של האומה, ולפי טבע התולדה והמורשה של האבות והגזע, ולפי הטבע הגיאוגרפי של ארץ
נחלתה, ולפי הערך של מצבה בכל אלה בין העמים כולם שעל פני כל הארץ. אלא שאנו
צריכים לכוין בכל מצוה ביותר את המניות, שישנן מצות כאלה שצד אחד מן הצדדים של
אלה הנטיות גובר בה והצדדים האחרים הנם כנטפלים לו, וישנן מצוות כאלה שמתבלטים
צדדים שונים בה. וזה החילוף הוא תלוי ג"כ בשינויי הזמנים, שלפעמים מתגלה
במצוה אחת
או מצוות רבות צביון של נטיה אחת ויתר הצביונות הינם עלומים בקרבה, ואחרי עבור משך
דורות מתחלף הדבר ונטיה וצביון אחר מתגלה בה, והצביון הראשון נעשה נעלם ובלוע.
והחילוף
הזה נותן ג"כ לחקר עיונים בחלקי המצוות ובפרטיהם לפי הזמנים. ביחוד מתגבר
חילוף
הנטיות במעבר שבין מצוות התורה למצות מדרבנן שישנן מצוות כאלה שהנן בשורשן מן
התורה אלא שע"י מסיבות וחילופי המצב של האומה נעשות דרבנן, ואז מתגלים בהן
שהצביונות
בהרכבה אחרת ממה שהיו בתחילה
ששה צדדים יש לנו לפי זה לבקש בכל מצוה, ולפעמים נמצאים כולם בגלוי ולפעמים
נמצא רק חלקים מהם גלויים ויתרם מכוסים.
הא'. צד האנכיות, הטובה הפרטית
הב' הצד העליון של הכל, עילוי ורוממות ההויה הכללית.
הג'_ הצד האלהי המטה את ההשפעה של החיים לרוממות שאיפת דעת אלהים בשכל או
בהרגשה.
הד': הצד המוסרי, הרבות היושר, החסד, הצדק וכל הטוב.
הה': הצד האמוני, הרבות דעת האמונה והרגשתה, התגלות תמציתה העליון המכוון מהוייתה,
וזיכוך הלב הבא ע"י חיזוקה ואומץ הופעתה.
הו': הצד הלאומי המקשר את האומה בצורתה הרוחנית ובמעמדים הרוחניים הנדרשים
לה.
להציב לדוגמא מצוות אחדות. למשל;
מצוות פריה ורביה. בה אנו מוצאים את כל הצדדים מאירים. לאדם הפרטי, אשרו בעולם
בשמחת החיים ע"י זרע חיים אשר יראה בעולמי, חברת חיי המשפחה וחוגה המאיר את
כוחשכי הלב לעת מצוא של זיקנה, של מחלה ופגע, כמה נכבדים הם זרע האדם וקשר החיים
המאחדם. זהו מצד האנכיות )-א' הנ"ל(.
דף 35
)=ב( הצד האידיאלי העליון, ההויה בכללותה. מי שלבו מלא אהבה אל המציאות, מי
שמוצא את האושר והטוב הנמצא בכללות ההויה כשהיא משתקפת לא רק מצד אחד כ"א
מכל ערכה, מכל עררה, מכל ההוה שלה ומכל עתידה, מכל חומריותה ומכל ריחניותה, מכל
מזגיה, מכל היופי, מכל העונג, מכל הזוהר שלה, שבכללה הכל מזהיר, הכל מאיר, שהרי גם
הכיעור והחושך מתהפך לאור ע"י ההכללה, במעמד כזה מתלקחת אש קודש, אש מאירה
בכבוד ומחיה לב בנחת: לאהבת החיים, להגדלת מציאות החיים, להרבית את הדמות, להוסיף
אור חיים בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת, והמבט העליון העדין בהוד
של האדם סוקר על כל המצוי באנכיות עליונה, מרגיש את הצנורות המחברים אותו אל הכל,
שמח באושר הכל ומתענג בנועם הכל, ע"כ מתגלה כל הצד העליון הזה ג"כ במצוה
זו_
)-ג( הצד האלהי האושר של דעת אלהים, הרבות החכמה, התרחבות השאיפה העליונה
שהיא צריכה לריבוי גוונים. ודאי כל נפש חיה יש לה תיאוריה מיוחדת, כל התגלות של
חיים
מוסיפה דעת ורגש אלהי בעולם ומבלטת חותם חדש על החיים, גם במקום שהיא ניכרת רק
מעט, מכל מקום היא נמצאת, היא מצטרפת לחשבון גדול.
)=ד( מצד המוסר . כיון שהחיים הינם אהובים ויקרים, כיון שיש להם ערך השוה לסבול
את עולם באהבה כל כך אדירה ראוי להרבות להם משכללים ועוזים, כל מה שהעוזרים ירבו
יוסיפו החיים בעצמם שלמות עד שיעלו למרום פסגתם. ע"כ קורא המוסר בצדק להרבות
את
החיים למען הרחיב את גבול הצדק והטוב_
1=ה( מצד האמונה. התוכן העליון המתגלה ע"י המון המעשים המון )צווים(,
ע"פ סדרי
התורה והמצוה המה צריכים לעובדים, כל מה שתתרבה האגודה ניכרת יותר השפעתה, וכל
מצוה שתעשה בעולכן ממשכת היא על העולם את הזוהר האלהי המתגלה על ידה בגניזה
העליונה בצורה יותר מובלטת ועשירה. ע"כ מלא מאד הוא )ערכה( של מצוה היסודית
הזאת
בתוכן האמונה )וה(חזקת התורה המעשית והלבית.
)=ו( מצד הלאומיות, אין זה צריך ביאור מה גדול הוא הערך של תוספת כחות עובדים
באומה שכל יסודה הוא התאגדות הפרטים לכלל אחד, ברוח אחד, בדעה אחת ומגמה משותפת
בכל המצבים הכלליים, החמריים והרוחניים.
ב. מילה. החופש הטהור הוא מקור השלמות העליונה, כל נשמה בריאה שואפת לחופש
כמה שתוכל החופש נמצא כשתנועות החיים והולכות אחרי ההכרה הברורה בטוב שנמצא
בנטיה שהן חפצות לנטות לה
הננו תמיד רגילים לראות עם החופש של הרצון את הרפיון ואת החולשה, מפני שבכל
מקום שהננו רואים חזיון אדיר וכביר בכח, שם אין חופש. ע"כ מתערב בציורנו חושך
זה של
הרפיון עם בהירות האור של החופש. אבל הוא בא מחולשה של הכרתנו שהננו יכולים
להתרומם
עליה ולהכיר את החופש המוחלט בעצם חזקו ובעצם עדינותו יחד, ואז הננו ממולאים חשק
לנטות אליו ולראות בו את השלמות היותר עליונה.
יצירת החיים מפני חשיבותה לקיומו של עולם לא תוכל להמסר ביד החופש המוגבל שלנו
המחולש עם חולשתנו, ע"כ נמצא בנטיה זו מקור העבדות של האנושיות שהחולשה
הבהמית
שבו מתגלה על ידו, וכאשר לא רק יצירת החיים לבדה היא הפעולה הבודדת במאורע החיים
כ"א כל טעם החיים הגנוז בתוכיות הנשמה הנהו כלול מחביון שאיפת הופעת החיים,
ע"כ כפי
המדה של העבדות הנסוכה על הנטיה של יצירת החיים כן מתפשטת העבדות השפלה על כל
דף 36
צורת החיים, ואותה המדה שנטיה זו מתלבשת ומתעטרת בחירות כה החיים, מתעלים בכללם
ומשתלמים בשלמות החופש_ אמנם המועקה העבדותית מוכרחת להופיע בראשיתה, לא חמדת
חפץ הארת אור החיים מצד הכרה פנימית ועריגה עדיגה להם תחולל בפועל את ההויה
הממשית של החיים, כ"א העבדות של חולשת הנטיה עד שיסודה האידיאלי נשכח ממנה
ונרמס
תחת רגליה הגסות_ התכונה הפסיכית והפתלוגית הגסה הזאת פועלת על היצירה הבשרית
את צורת הערלה. העליה המאירה להכין את החופש העליון להאיר על כל מחשכי עולם
באומה המוכנת כבר שהאורה האידיאלית תהיה בה כ"כ חזקה עד שתופיע בבהירותה גם
בפינת נטיית הויית החיים ויצירתם, עד שברוח עליון ובהיר תכניס את קוי אורותיה,
מלאים
זיו ועדן מדושן, גם בכל מערכת החיים, במקום שהעבדות של החולשה המזוהמת ממלאתם,
לזה צריך העברת הערלה וחותם אות ברית קודש. הפעולה בזכרונה ובפעלה הטבעי מכשרת
את האפשרות לחיים אידיאלים חזקים המכניסים את אורם גם בתוך התכונה של נטיית
הויית החיים הממלאה חם ואור את כל החיים כולם_ הערלה הגמורה משימה את האידיאל
של העלאת אבוקת החיים למרמס ולטפל, אשר רק במקרה הוא נמשך מתוך השכרון של
החולשה של הנטיה הבשרית המהוממת. המילה תתן מקום גם להאידיאל של העלאת אור
החיים להזריח כמעט, אבל לא תוכל להשליטו כולו, ורב לה אם לא ישכח מתוך מהומת
השכרון לגמרי מתוך הרגש והלב,
וע"י מצוות( הפריעה מופיעה את האידיאל של הופעת החיים במילואו, באופן שיוכן
הרוח
להיות הוא כח הפועל בהמשכת החיים, ובכח כ"כ שלם עד שכל אותם הזיקים המסותרים
שליבוב החיים כולו הולכים מהם ימלאו ע"י האידיאליות השלמה של חפץ הופעת החיים
בשביל הכרת יפים ורב טובם בצורה היותר בולטת, שזהו האידיאל של הקדושה הנעימה
המיוחדת לישראל, האוהבת את המשפחה ואת ההפריה המתוקנת בכונניותה המוסרית העדינה,
ושונאת את הזימה בכל מלא הנפש.
א. מצד הנטיה להאניות )=להאנכיות( הרוממה הכללית מובנת יסוד המצוה הזאת שאיפת
ההכללה של הפרט עם הכלל כולו, פתיחת הצינורות המחברים את היחיד עם כל המציאות
ע"י התגברות ההכרה העליונה וכל עדינות ההרגשות הכלליות, הנם מטים את האדם
להרבות
את התפשטות החיים למען יוסיף כח האושר להתרחב, למען יתוספו שלהביות של אורה
בתוך האורה הכללית של המציאות, המבהיק מאד בחייו הכלליים מרובי הגוונים ותאומי
ההרמוניה_ והפעולה להטביע בקרב הנשמה את רוממות שאיפת ההכללה העליונה מתאמת
עם מצוה זו המקרבת את השאיפה החזקה והמושכת הנמזגת בכל השאיפות כולם בנימים
נסתרים מאד אל האידיאליות הכללית ע"י נתיגת האפשרות להשחרור האידיאלי מתוך
מועקת
העבדות של הנטיה במעמדה הטבעי הבלתי מואר.
ב. מצד האנכיות הפרטית בצורתה הנמוכה תשיג מצוה זו את מטרתה להרחיב את הנפש
ולהשקיטה בהיות התשוקה המינית איננה מתנגדת לתשוקות העדינות הנמצאות בנפש כ"א
היא מתקשרת בכולם ע"י אגד חיובי ממקור אלהי, והסרת המלחמה הפנימית מיסודה
מביאה
שלוה ומעמד של נחת בחיים.
ג- מצד הנטיה אל דעת אלהים. ודאי אי אפשר להשכל העליון של ההכרה האלהית לרוץ
את ארחו כ"ז שתוכן החיים הוא כולו סגור בתוך תשוקה עוורת שאין לה כ"א
פרטיותה
ועבדותה החלושה. ע"כ גדולה היא המילה שעושה את האדם לתמים ולמוכשר לתשוקה
פנימית
של עונג דעת אלהים המנהיג בחסדו כל עולמים וכוללם יחד_
דף 37
ד. מצד המעמד המוסרי_ אין שום ספק בדבר שההשקטה הנפשית וההתאמה הטבעית אל
הצדק העליון של הויית החיים )המגיה של ספר 'בשמן רענן' הציע: "צריכים להיות
מכוונים
אל הצדק העליון של הויית החיים"(. ע"י הסרת הערלה מתרחב ג"כ רגש
המוסר והכרת הצדק
המוחלט המונח ביסוד אהבת החיים כשהיא מעודנת, ומוסרה )=מסירים אותה( מזוהמתה
הזימית.
ה_ מצד הדת. השויית הנטיה הטבעית עם האידיאל העליון ע"י מעשה קצוב ומתאר
)=ביטוי
ע"פ יהושע טו/8, לשון 'גבול'(, מכשרת את הרגש ואת השכל ללכת בכל אורח המעשה
התורי
המקשר תמיד את הפעולות עם הרעיונות הצפונות בהם.
י. מצד הרגש הלאומי דבר פשוט הוא שהשיווי האופי הוא מחזק את הקישור הלאומי,
והשיווי המיוחד הבא ע"י הצטיינות של שינוי מעמים אחרים פועל להבליט ביותר את
חותם
האומה בכללותה, ע"כ יש לאות ברית קודש החלק היותר עקרי של קיום האומה וקישורה
הרוחני והמעשי.
המצוות כולם הנן בולטות במראיתם ע"י רוח הלאומי המוצא את מכונו במקדש
ובממלכה,
הצד הרוחני שלו בראשון והצד החמרי באחרון, אבל זאת היא מעלת האומה שהצדדים הללו
השונים הם מותאמים יפה זה לזה, וכל המצוייר ברוחניות של מגמת המקדש יוצא הוא אל
הפועל ע"י משטר הממלכה-
)הערת העורך; בענין "מילה" ע"ע עולת ראי"ה א/שצז-ח;
אוה"ק ג/רצו-ש, ב/שפג, מדות
הראיה: ברית, מאמרי הראי"ה 24-25(
איסור חלב בעיקרו הוא בשביל מרכז המקדש. הקרב לד' צריך שיהי' מיוחד לכבודו, ולא
יהין זר לאכלו. ובזה תתעלה מעלת המקדש ויהי' הקשר אמיץ ומכובד. הרושם מספיק גם אם
יהיה מיוחד דוקא במה ששייך בכל הקרבנות, ע"כ יצאה האליה מהכלל וכן מספיק הוא
אם
מה שיש לו תכונה מיוחדת יחשב במעלתו, כמו החלב שיש לו בטבע תכונה אחרת מה
שא"כ
יותרת הכבד שהיא דומה לשאר הבשר בתכונתו, אין יתרין של חלק גבוה ניכר בו כ"כ.
ע"כ
הוא אינו בכלל האיסור אע"פ שהוא מן האימורין.
הדם, נוהג בו ג"כ הטעם של חלב כי הוא ניתן לכפרה, "ואני נתתיו לכם על
המזבח לכפר"
)ויקרא יז/11(, אלא מצד שהרוח המוסרי ג"כ רופף עליו, להמנע מרגש אכזריות,
שהוא מביא
סוף כל סוף לידי העליה הגדולה של הרמת ערך בעלי-חיים והכרת זכיותיהם, ע"כ הוא
מתרחב
יותר ונוהג ג"כ במינים שאינם ראויים לקרבן, מ"מ נתחברו בו שני הטעמים
ביחד, אשר מזה
נובעת ההלכה שדם שאינו ראוי לכפרה אין חייבם עליו.
ערלה יש בו משום קישור המקדש, להיות הגעגוע מתרבה לראות פירות של הנטיעה החדשה
ואח"כ להובילה למרכז המקדש שהוא ג"כ מרכז האומה, קודש הלולים לד'_ אמנם
יש בה ג"כ
מרוח המוסרי הכללי של ההתרגלות לדאוג דאגות אידיאליות הרחיקות בזמן, כדי לאשר את
הדורות ואת הימים הבאים, ע"כ היא מתרחבת להלכה ג"כ בחו"ל. וביותר,
כדי שלא תהי'
הנאת חו"ל קרובה יותר מהנאת א"י, ויפגם בזה ערך חבת הארץ מצד החמרי,
והנטיה הבהמית
החפצה בהנאת מאכל קרובה_
דף 38
איסור ההנאה מרבה את הגעגועים ונותן טעם נחמד בהילול של החגיגה הבאה בהדרת
קודש בעת הבאת הנטע הרבעי, או בעת חילולו והבאת דמיו אל המקום המרכזי שרוח האומה
ובשרה שואף אליו_
בכלאי הזרעים נרשמת רוח אלהי של הוקרת הטבע ושימת גבול לחפץ המלאכותיות, למען
דעת כי בחכמה וחסד וגבורה יסד אלהים את הארץ ומלאה בארץ המרכזית אשר דעת אלהים
תצא ממנה, ומסדרי ממלכתה ראוי שיהיה הטבע נשמר בהוקרה קדושה ביותר. ומ"מ
מוצאת
המלאכה ככר רחב ידים בתוך הפרטים הרבים השנויים ע"פ המקרא והמסורת להיתר.
פיתוח המינים עלול הוא ביותר ע"י התיחדות כל אחד בטבעו שאז הוא פיתוח טבעי
כאשר ברא אלהים לעשות ולתקן מצד האדם העובד ופועל. אבל החפזון בנסיונות ההרכבה
בלא הגבלה עלולה להשמיד את המינים הטבעיים מעל פני האדמה, ולא תוכל המלאכה )=של
ההמצאות האנושיות( כלל למלאות את חסרון זה.
וכן הדבר נוהג בהרכבת ירקות זרעים ואילנות ביתר שאת, אבל ג"כ בהנחת מקום
להתרבות
האנושי בפרטים הרבים המותרים_
כלאי בהמה בהנהגה מזכירים את חובת המוסר מצד בעלי-חיים שלא להתעמר בהם בלא
מדה, ושלא לקרב את ריעותם ע"י השכלת השיעבוד, מה שהוא עתיד להיות ע"י
הרמת הערך
הרוחני הכללי של פנימיות החיים שתחוג האהבה האלהית את חגה הגדול בלב כל רוח ונפש
באופן חפשי.
הרגעת כלאים משימה לב גם לערך המסורי של בע"ח, מה שמתחלת בזה להעיר שחובת
האדם היא להרימם ברוחניות וק"ו שלא לשחת את דרכם ולהשפילם.
איסור סירוס מרים את ערך העתיד לאדם ולכל החי; עד שחטא גדול הוא למנוע את
האושר המבורך אשר יופיע בניתוק שרשרת התולדה.
חסימה. ודאי משפט גלוי הוא להכיר את עבודת החי בתור העבודה חפשית הראויה למתן
השכר .
הזביחה בכל פרטי זהירותה, כיסוי הדם ושילוח הקן. וההבלטה לשנת השמיטה שתאכל
חית השדה, מזכירים לנו את חוט היושר של ההרמה הנפשית שיש לנו לטוות )=חוט( עוד על
להבא. כיון שהננו רחוקים עדיין מן המטרה, הלא עלינו ללכת הלאה בדרך הקודש.
ראשית ההערה אשר תביא את האנושיות לבא לידי הכרת משפט בעלי החיים ע"פ הרמת
מצבם, אשר תבא ע"י ההתעלות האנושית שהכח היסודי ברוחניותה היא אומת ישראל,
היא
בהודע לאדם שאין נכון להכיר את התקיף לבעל יתרון, כי לא המעלה של הזרוע והאגרוף
תנחל הנצחון המוחלט כ"א מעלת המוסר והעליה הרוחנית. ובכן לא מפני שהאדם הוא
יותר
תקיף מהחי האחר יש לו המשפט לטול את חייו ולאכלו.
משפט התקיף מתחיל להראות את כחו באישי בני אדם, ובאופן היותר עתיק ופשוט הוא
ע"י התאבקות באין עוד כלי מלחמה לשום צד. הצעד הראשון לנצחון הוא הפלת המנוצח
כנהוג ע"י המעדת מותניו הבא ע"י הכאה או דחיקה אכזרית בכף הירך המחלשת
את כח
הגיד המחזיק את הגוף על עמדו. וזה החזיון נראה ליעקב, הצד החמרי הדוגל בזרוע וחרב,
התראה בהתגלמית היותר ערומה שלא יוכל המסוה של הדר החרב המרוטה )=ע"פ יחזקאל
דף 39
כא/16( לחפות עליה, כי האמת רואה גם את כל המלחמות התרבותיות בצורת התאבקות
פשוטה ופראית, ומלחמת האדם באדם ואדם בחי הכל הוא משפט אחד, ע"כ איסור אכילת
גיד הנשה יחל את קו המשפט ההולך ומקיף אח"כ את כל הזרעונים של משפטי
בע"ח, ואת
השלשלת של ההרמה האנושית והחיות בכלל, לבא עד מדת השלום החיה והעליונה ברוח
אלהים, ומתפלשת ע"י המוסריות, דרך מעברות ריח האמונה עד הנטיה הלאומית החזקה
והבצור הצריכה אימוץ וטהרה עד היום הזה.
השמיטה והיובל, שמירת החופש, השווית הרכוש במדה האפשרית, הרמת הערך הרוחני
של האדם יותר מכל קניניו החיצוניים ע"י חיבור של קדושת השנה עם המעטת זרם
הרכוש
הפרטי, בשמיטה בתכונה עוברת, בהשמטת חובות ופירות הארץ, וביובל בתכונה קבועה של
השבת הקרקעות לבעליהם.
חקי התרומות והמעשרות לשמירת המקדש, רוח אלהי שפוך עליהם בצירוף הלאומי
שהמרכז הרוחני לאומה הוא מקור חייה, בחיבור המוסריות של הכרת ערך עבודה רוחנית
שהכהנים והלויים מיוחדים לה, והגברת הציור הקיים של סדר ההתנחלות הראשונה בארץ,
באופן שלא תשתנה צורת האומה בשום קו ושרטוט יסודי, והיתה עדתו כקדם )=ע"פ
תהלים
עד/2(_
התפילין פועלים השפעה זכרונית וממשית בפועל, באור האלוהי של הכרת גדולת האמת
המאיר את כל המחשכים, של ד' אחד, והכרת אחריות המעשים והתקומה הלאומית התלויה
בארץ ע"י ההדרכה המיוחדת לה שב"והיה אם שמוע", התחלת מטע האומה
בקודש וגדולת
יחוסה לכונניות הלאום ב"והיה כי יביאך", כולם הם דברים הפועלים בהחלט את
פעלם
לטובה, המתקבצים באוצר האומה ע"י הנאמנים לבריתה, השומרים באהבת אמת את כל
סגלותיה, למען תהיתה וכבודה וצפית ישועתה.
הציצית. בראשית התעלות האדם מן החי ע"י הבגד יזכור כי חובות כלליות תטיל עליו
התעלותו, חובות המרימות אותו עד החוג השמימי העליון, להיות שוה ביושרו
ליושר-האלוהי
ע"י התכלת הדומה לים, לרקיע ולכסא הכבוד )- חולין פט.( בחזיון הנבואה.
וההצטיינות
הלאומית המתבלבטת בבגדים ברובי-ע"פ רוב( לא תביא לידי שכחת התכונה האלהית
השרויה
בקרבה, זאת היא תכלית יציאת מצרים )=המוזכרת בסוף פרשת ציצית(. הלאומיות מובלטת
בלבן בצבע הכנף, והאלהיות )מובלטת( בתכלת, הגוון השמימי.
ההדר הטבעי המתאים עם היופי הרוחני לא יוכל להיות מצטייר כ"א ע"פ האופי
הראוי
לאומה בהנשאה למעמדה הרוחני היותר גבוה ונשא, ועל כן להסמך כי מצד התביעה האסתתית
הכוללת והמתפרטת בקרבנו היה הדר פנינו מתגלה ע"י מניעת השחתה לפאת הזקן
ומניעת
ההקפה לפאת הראש, ע"כ תמשיך המניעה הזאת עלינו בהשמרה את אותו היופי הטבעי
המתאים לרוחנו והמתאגד יפה עם כל הקנינים המיוחדים המצטבעים אפילו בהיותם כלליים
בצבענו המיוחד, וממילא מכשירים הם את הנפשות לחיבה הלאומית המביאה חבת הארץ
והתורה וחמדת הדעות והתכונות המיוחדות, והשימוש בהם בצורה של חיים.
איסור טומאת כהן למתים, להשריש את החיבור של הרוחניות והקדושה עם החיים עד
אותה המדה של מה שיש לאדם יותר חלק בקדושה, הוא יותר מסור אל החיים ועניניהם_ וזה
בונה אומץ לאומי כללי, שע"י חיבורו אל כלל האומה של היחיד )=חיבורו של היחיד
את
האומה(, מוצא האדם גם את חיי העולם הזה לחיי נצח, והוא בא ע"י זה לעומק
המחשבה
שחיי הנצח העצמיים גם הם יש להם יסוד במציאות אושר האומה והפרחתה וזה מיוחד
דף 40
לישראל ביותר בהיות מקור האומה מקור ג"כ לצדק עולם. שהוא חמדת מלכות שמים
בעולם,
ד' ימלוך לעולם ועד. אם לא היה איסור טומאה לכהנים אז היה הענין הרוחני כפי ציור
ההמון ממשיך את הכהנים הרבה אל המתים וקבריהם )הערת העורך: עיין רש"ר הירש על
ויקרא עמ' שנח, וכן בסוף מאמר זה של הראי"ה( עד שהיו מתרחקים לגמרי מהחיים,
והיו
משפיעים בהרגשתם על העולם, והיתה הרוחניות מתפרדת מהמציאות החברותית לגמרי, ולא
היה תיקון כלל למחלת העולם, כדבר אשר אירע בעמים אחרים. והנכריות אל החיים גורמת
שהחיים עצמם יורדים בהרוחניות ומתגשמים ביותר, והם נעשים חטיבה בפני עצמה שאין
לאור הרוחני בה שום אחיזה, והרוחניות נעשית דבר בפני עצמה שי"ל ענין עם אנשים
מיוחדים,
וזמנים מיוחדים ולא יותר. "לא כאלה חלק יעקב" )ירמיה י/6(. מגמתנו היא
לקדש את החיים
ואת העולם כולו, ע"כ חייבים הכהנים להיות נפרשים מהמתים כדי להטות את הצד
הרוחני
אל החיים ועניניהם.
כלאי הכרם. היין צריך שיהיה לו תעודה אידיאלית לשמח את הלב להיות פתוח לכל דבר
טוב ומועיל, לחכמה ולגבורה וליושר, ע"כ צריך שיושרש שישמר פרי הגפן בריחו
וטעמו שלא
יתקלקל ע"י כלאים היונקים את לשדו ומפחיתים את ערכו, לבל יהיה מציאות היין
יורד
לדבר שאין בו כל ריח קדושה ואידיאליות שאז יהפך לרועץ, תחת אשר הוא עומד לשמח
אלהים ואנשים )-ע"פ שופטים ט/13(
במקום האמת והיושר האמיתי אין קץ לחמדת היופי וגדלה, אמנם במקום שהאמת כהה
צריך היופי להיות מוגדר שלא להמשך אחריה הרבה, כי אוי למי עיניו שנמשך אחר יופי,
נגד
השכל והיושר האמיתי.
ע"כ בתור תולדה לע"ז הוזהרנו מעשיית פסל דאדם ביחוד, להגביל היופי אמנם
להורות
שבמקום הצדק האמיתי אין שום כיעור בעולם נמצא, כי אמיתת המציאות היא הוד והדר,
ע"כ ביהמ"ק הוא נויו של עולם )זבחים נד:( ובו הותרו כרובים, ועוד
"כמער איש ולויות"
)מל"א ז/36(, בדרך היותר קיצוני של הצטיירות המציאות, מאין יחש למפורסמות
)=ע"פ מו"נ
א/ב( כ"א להאמת בעצמה, מפני גבהות השכל והבהקת הצדק שבביהמ"ק, עד שהיו
הוגים את
השם באותיותיו )סוטה לז;(, להורות על אמיתת ההשגה, ע"כ שמה ימצא היופי בכל
הרחבתו.
איסור עשיית פסל צורת האדם, משריש להכיר כי אין צורתו של אדם והשלמתו תלויה
במה שהוא נוי שלו החיצון, כ"א צורתו הפנימית, דהיינו שכלו ומוסרו.
זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידים והם דומים ללהט החרב המתהפכת כדברי
הרמב"ם במו"נ ותחילת הפתיחה(, וע"כ ראוי שבעת היותם ישאירו אחריהם
רושם לזמן הבא
אח"כ, וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח
הקבוע
של החיים.
אמנם עם ההתרוממות יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר דמיוני, והחיים עצמם
מבררים אח"כ את ערך הסוג )=צ"ל הסיג( שבו, ע"כ צריך מקום להתרת
נדרים ע"פ חכם
אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים
להתמיד במעלה זאת מפגי שפלותם על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות, ב"פתח"
על האחרון,
ו"בחרטה" על הראשון.
דף 41
בעניני ע"ז ומנהגיה ישנם דברים כאלה שהם נובעים מצד הרע והכיעור, שנלוה כח
הרשע
והדמיון לקלקל יושר הנפש האנושית ואותם רחקה התורה לגמרי, וישנם כאלה שמפני שהיתה
ע"ז נהוגה בתחילת ילדות האדם נקבעו עמה מנהגים בנויים ע"פ רגשות טבעיים
חזקים שהם
קבועים ע"פ הטבע הבריא של הנפש האנושית, והטוב שבהם החזיקה תורה אחרי הבירור
והנקיון הגמור מכל סיג וטומאה. )הערת העורך: אולי כוונת הראי"ה לטעם
שהרמב"ם נתן
במו"נ ג/מו.(
כונת תפילין של יד היא להכניס את כל האומות תחת השפעתה של כנס"י, ושל התפילין
של ראש להכניס את כל השרים תחת השפעת הקב"ה )-הערת העורך: כ"כ בסידור
רמ"ק,
בענין תפילין(. היא מצטיירת באיכות התוכן הלאומי שבישראל וכל ארחות החיים היחידיים
והציבוריים בעומק הרגשתם וזיו הדר מוסרם, שהתמצית היותר טהורה ועליונה שבהם היא
כלולה ביסוד החייס של הנשמה הישראלית בהוד עשרה, שתופיע בעולם בעת אשר יראו
גויים צדקה )-צדק שלה( וכל מלכים כבודה. וכל הערכים הרוחניים של כל מהלכי
הנימוסים,
התרבויות והדתות שבעולם, כולם במהות הפנימית היותר מזוקקת ועדינה שבתוכיות היש
המחיה היותר פנימי שבהם, הם כולם כלולים בהשפעתו של אור תורה שהוא דבר ד' הנתון
בפי עמו. והארת ידיעה ברורה זו, בכל מעמקי הכרותיה ובכל בהירות הרגשותיה, הנה תולדה
מאירה מאור החי שבעטרת עולמים אשר לישראל, הנותנת להם עז עולמים, הוא פאר התפילין,
אשר בתוכן התפילין של יד באה באורח נפשי טבעי וכמוס, ובתפילין של ראש היא כבר באה
לידי ראיה והכרה. "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך"
)דברים כח/10(,
אלו תפילין של ראש )מנחות לה:(.
בתפילה של יד מרגישים את קדושת ההרגשה הנשמתית בהרגשת קדושת שורש ההרגשה
הקדושה העליונה המתפשטת בהוד קדושתה בכל עולמים בשפעת עשרם והדר כבודם, וכולה
היא חטיבה אחת מאוחדת בכלי אחד.
אחדית היא ההרגשה, אינה מתחלקת לסוגים עומדים כל אחד בפני עצמו, ממעין אחד
הכל יוצא, בהארה אחת הכל מתערב והשורש צריך לאחד אותם, כי אם ינתנו להפרדה יחולקו
למחלוקות שאינן מתאחדות. ע"כ אמיצה היא השפעת ההאחדות שבחיי ההרגשה. הרגש
העשיר
מתאחד הוא בגוניו באופן גלוי בפנימיותו.
בתפילה של ראש מופיע אור הדעת בהשכלת הנשמה באור הגדול של השכלת הקודש אשר
לכל העולמים. האחדות העליונה שוררת בהם בצורה כ"כ פנימית וכבירה עד שמתבררים
בחופש בחילוקיהם, מתפשטים בכלים שונים פרטי סוגי הדעת, והקודש מתפצל לארבעת חלקיו
בהיכלות מיוחדים, ואור האחדות העשירה בהם מפעם, שופע ונוזל.
וכמה מתוק האור וכמה מחייה את הכל, את כל החיות הגופנית, את כל מערכי הנפשיות,
את כל פלגי הרוח, את כל הסתעפויותיה של הנשמה, כשהמאורות המלאים חיים, חיי קודש
קדשים מאור חיי העולמים בכל צבאי צבאות, בכל הנשמות, בכל המעשים, בכל גני העדן
העליונים והתחתונים, בכל מקורות השירה, התפארת, הנשגבות והתענוגים, בכל הדרת היושר
והשעשועים של מרומי שרשי החכמה והבינה העליונה בצבי פארם, כשהם משיקים זה לזה,
כשהם מתחברים זה עם זה בשפעת אור וחיים.
מה יפו ונעמו תענוגי אהבת קודש, מה רמו ונשאו הגיוני יראת כבוד הדר עליון אשר שם
ד' נקרא עליהם_ מה מאד מתגברת היא הנשמה בהתנערה לעומת אורות כל העולמים השכונים
בתוכה, "ואין עז אלא תפילין", והתפילין עז הם לישראל שנאמר "ד' עז
לעמו יתן" )תהלים
כח;8(, נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו, בימינו זו תורה ובזרוע עוזו אלו תפילין )ברכות
.1(_
דף 42
והקב"ה מתפאר בשבחייהו דישראל, סגולת הנשמה הישראלית של כנסת ישראל, וממילא
גם הנשמה היחידה של כל יחיד ויחיד מישראל שהיא נשאבת מאותו מעין החיים עצמו,
ממקור שפעת החיים, ממקור כנסת ישראל ששואבת מתמצית כל האורה האלהית כולה, "בת
היתה לאברהם אבינו בכל שמה" )ב"ב טז:(, "ותמונת ד' יביט"
)במדבר יב/8( תמונת כל בקודש_
והמרומים משוררים ומפארים וחדות עולמים משתפכת, ואור תורה שוטף מזהיר מאיר, מרענן
ומשמח, "למען תהיה תורת ד' בפיך" )שמות יג/9( "ואני בד' אעלוזה
אגילה באלהי ישעי"
)חבקוק ג/18(.
העצבון הוא תוכן תחתיתי, למטה מן הנפש שהיא בתכונתה שטה וחפשית ויכולה להיות
שמחה בחלקה. אבל העצבוך מזהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר ומתגלה
בעצמות הגופניות, בתור "הבלא-דגרמי" )=אריז"ל, שער הפסוקים, שמואל,
ד"ה ומעיל קטן(
הרי הוא בא השוקע בעצבון מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה.
"כי
לא שאול תודך מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמיתך" )ישעיה לח/18(. מדת
העצבון
בתכונתה עומדת היא להרפא רק ע"י זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים
חיים,
"כי טל אורות טלך" )ישעיה כו/19(.
העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה לקוח הוא ממנת-המות אשר היא קשורה בגולה
שההנו כמו חללים שוכבי קבר )=כדברי הגר"א, תחילת הליקוטים שבסוף
ספרא-דצניעותא,
לפני ד"ה שרש. וע"ע דברי ר' צדוק, פרי צדיק, שמות עמ' 213-214, טמא נפש
ומדת העצבות(,
אותו זוהר החיים העדיף הקשור עם הגופניות של האומה )נת(מלא עצב יאוש ומחשכים הוא,
ואין שום מדה יכולה להאירה, את האפלה הגדולה הזאת, כי אם אור תחיה עליונה של
צפיית ישועה גדולה ועמוקה הנוקבת כל תהומות וחודרת לכל מעמקים, ומיתמרת ועולה
למרומי
שפרירים
ממוצא דבר למדנו שהמהפכים גם את העצבון היסודי, עצבונא דגופא, עצב הבשר, הנמשך
ממארת הנפש, "בעצב תלדי בנים ...בעצבון תאכלנה" )בראשית ג/16-17(, הרי
הם זוכים
לתחית המתים_
התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מדת פושעי ישראל
בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין )=ראש השנה יז.( ומתוך כך הם מוחקים את היסוד
העצבוני,
והשמחה המרוממה מתגברת על ידים, "חזייה דהוה בדח טובא, א"ל בכל עצב יהיה
מותר,
א"ל אנא תפילין קא מנחנא" )ברכות ל:(
באור תחית המתים סרה הקנאה מיסודה, לעתיד לבא נאמר "ונתתי לכם לב בשר"
)יחזקאל
יא/19(, לב בוסר )=לשוך נופל על לשון(בחלקו של חבירו, מתברר אז הגורל המוחלט של כל
יחיד, ורואה הוא את אושרו במילואו במנת כוסו.
מי שבא עד הרום הזה שאור תחית המתים יתנוצץ עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה
ממנו מיסודה, ואין עצמותיו מרקיבים )שבת קנב:(, מאחר שסיבת הרקבון שהיא עצבונא
דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית )-ע"פ אריז"ל, עץ חיים, שער כב
פ"ב( בטלה ממנו, ורואה
עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, היי הוא טוב-עין במלא המדה.
והזרחת אור תחית האומה ע"י שפעת קודש רזי תורה, אור התפילין, יסיר את עצבונה
וקנאתה. "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים" )ישעיה
יא/13(, "והעליתי
אתכם מקברותיכם עמי" )יחזקאל לז/12( וחייתם.
דף 43
ותוכני הקטנות שהם יסוד העצבון, אופי הבלי דגרמא שעומדים בתחתית השדרות של
החיים למטה ממדריגת הנפש, הם נמצאים בכל דבר והגיון לפי ערכו, בכל פעולה ושאיפה
לפי ערכה, בכל חכמה ובכל פנים של תורה, של דעת ד' ושל דעת העולם והחיים, ושל חיי
המוסר והצדק, של חיי היושר והעבודה לפי ערכם, ובכל מציאות עולמי ונשמתי, בכל כח
ומפעל, בכל מלא עולמים לפי ערכם, בכל העלילות הנעשות בעולם, בכל המסיבות, בכל
התולדות
וסיבוכיהם, בכל מאורעות העולם ובכל סדרי הישות כולה.
יש דברים גדולים וקטנים בעצמיותם כשהם נערכים כלפי הכללות הנם נערכים בגדלות
ובקטנות_ וישנם דברים מוקטנים שהם בעצמיותם מהתוכן של הענינים הגדולים והם הם
תוכני הקטנות הטיפוסי, שהקימוצים, הצמצומים, צרות הלב, לחץ הרעיון וכל אותם המומין
שנמצאים מתכונת העצבון הגופני נמצאים בהם לפי ערכם, כי הכל נדון בערכו. ויש מין
קטנות
כזו שאלמלא היו אותם שעומדים במדריגה פחותה מזה באים אליו היו מתמלאים נהרה,
ואצל אותם שצריכים לדרוך הדרכות עליונות בפעולות פוריות כלליות והשגות עדינות
עליונות,
הרי הם אצלם מלאים תוכן של קטנות שכל הלחץ ה"דינים" )-מלת הדין(
והצמצומים, הקדריות
והערפלים מורכבים בהם. כל מדות הקטנות בהיותם מחויבים לתכונות הנדלות הרי הם חיים
מאירים, ואין הזהירות מהן נחוצה כ"א בנתיקה מהיסוד של הגודל, .כי שם ד' אקרא,
הבו
גודל לאלהינו. )דברים לב/3(.
האמונה המצורפת עם ההכרה הפנימית היא הרצויה והמביאה אל הטוב, היא באה
לחזק את היצור ונובעת מחוזק כח החיים המלאים באמת. והפכה היא האיולת המתאמרת
בחכמה שתולדה )צ"ל שתולדתה( הריסה ורעה, ומתדמה ג"כ לדבר שכלי, ותכליתה
היא חיזוק
כחות הרעות באמת, והנם מובלים לתכלית שהוא באמת מוטעה ומדומה.
אבל האמינה מבלי דעת מה שהוא כנגדה אינה מכלל הקבלתה כלל, שהרשעה המשולחת
בלא השפעה איננה מביאה תכלית דמיוני_ אבל האמונה הטובה בכל אופן מביאה טובה
שבאה עכ"פ מהכשר טבעי בנפש להיות מטרה למוסר ודרך טובה,
ע"כ מצה שהיא נהמא דאסוותא )זהר ב,קפג:( ומיכלא דמהימנותא צריכה להיות מה'
מיני
דגן, שאין התינוק יודע לקרא אבא ואימא עד שיטעום מהם. אמנם גם יוסיף עי"ז
מכאוב
מפני החסרון שבכח הדמיון לקלקל הדברים ע"י העקמת השכל, ע"כ הם באים לידי
חימוץ,
שהם ג"כ בכלל לחם אלא שהוא לחם חמץ, בלתי מוביל לאותה התכלית שטבע הטהור של
האנוש יתבנה עליו כ"א מבולבל עם שינויים שעכרוהו אח"כ_ אבל מה שהוא חוץ
לה' מיני דגן
אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון, שההיפוך מהאמונה הבלתי שכלית איננה דבר
מסודר כלל, ולא אמונה כזאת היא יסוד המבוקש, כ"א דוקא אותה שבהעדר שמירתה
תוכל
לבא לידי חימוץ, רק אז יתקלס עליאה, בהיות ההכרה משתלמת ע.י המדע המבורר המופיע
על הבנת היסודות האמוניים לאמיתתם_
כשם שהמחשבה המצטרפת לכתיבת ספר תורה תפילין ומזוזה מאירה את אור ד' בנפש
המקיים את המצוות הללו בצורת קדושת אותיות וקליטה שכלית עליונה, כן המחשבה של
שמירת המצה, וביחוד מצת המצוה, מופיעה אור קודש חיוני בצורה של הויה חיותית המקלטת
אור אלהי, קדושת טבע אמונה טהורה, ההולכת בדרך ישרה דרך כל מערכות הדורות, מאותו
האור הגדול שהופיע באותה השעה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם
מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם.
דף 44
ד' מינים וסוכה הם התאגדות הכלל, והיינו הכנת החומר של כנסת ישראל כדי שתחול
עליהם הצורה העליונה, שאז החלקים ניכרים בפני עצמם גם כן, אלא שהם מאוגדים,
וע"כ
הוא דבר של שעה_ אבל הסוכה שחל עליה שם שמים היא צורת הכלל, שאיך כל חלק בפני
עצמו תופס מקום כלל.
)מכאן ואיך יש קטע הנלקח מאגרות הראי"ה:(
- - מה שהוא נוהג במילואו גם בזמן הזה הוא דין כלאים והוא לפעמים נוגע למצב
הקרקע אבל אין בו שום הכבדה שתפריע את התרחבות הישוב והעבודה האכרית. ולעומת
זה מנעמת היא השמירה הקדושה של המצוה הזאת את עבודת ארץ הקדש במה שמזכרת
עי"ז את חבתה וקדושתה ומקשרת ע"י כן בתבה נצחית אליה את האכר הישראלי
העובד
אותה, שמוצא בעבודתה לא רק טעם פשוט של עבודת קרקע המגשמת לפעמים את עובדיה
ומרחקת ממנו כל רוח של אצילות, כ"א הוא מרגיש בה ג"כ טעם קדושה וחבה
רוחנית עליונה
המרחבת את הנפש כשם שהיא מבראת את הגוף ומביאה את המחיה והכלכלה. כשם שארץ
ישראל היא הארץ אשר בחיבורה עם ישראל היושב עליה ימצא המקום המיוחד בכל העולם
כולו שהדיעות היותר טהורות ובריאות והמעשים הטובים והמדות הטובות המסתעפים מהם
ילכו ע"פ עצם טהרת טבעם הבריא והנאור המרומם מכל טשטוש של הרכבה מלאכותית של
יצר לב האדם המנוגע במחלת הדמיון המורכב בעירבוביא של מחשכים, עד אשר לקץ הימים
כשתתעורר התבל לבקש מחשבות בריאות פשוטות ושלמות, ומעשים טובים ובריאים היונקים
מהם בדרך ישרה תמצא את חפצה באור ד' אשר יזרח מציון, כן תמצא ג"כ את פועל ד',
את
הטבע בשלמותו, בעצם בריאתו )=אולי צ"ל בריאותו( ורעננותו, הנטיעות והזרעים
בלתי
מושחתים ע"י הרכבות מלאכותיות של התחכמות האדם אשר נטל ע"י זה מהטבע את
הודו
ועז חייו הבריאים.
שמירת הטבע בטהרתו בארץ ישראל בתור אוצר החיים האלהיים הבריאים בארץ הקדש
מתבארת ממצות כלאים, "את חקותי תשמרו... שדך לא תזרע כלאים" )ויקרא
יט/19(.
כמה נכון הוא לתת רשות להמלאכה לפאר את הטבע, לעבדה ושמרה, ועד כמה הוא
הגבול שלא יעבור עליו האדם כדי שלא יקלקל בהתעמרו בטבע את שלמות השפעתו הרעננה,
מתמצית משקל זה מסתפעים פרטי הלכות כלאים, )עד כאן מהאגרת(
טעם איסור שעטנז, שסגולת הפשתן שיש בה נפש הצומחת בשפע רב, וכשאדם מלובש
בפשתן הנפש הצומחת שולטת בו הרבה, ויש בזה מעלה, אע"פ שהנפש הצומחת אין בה
השכל
מ"מ היא תקיפה בפעולותיה, וכשהשכל בא עליה הוא מטה אותה לכל חפצו_ ע"כ
כתבו
המקובלים סגולות בלבישת פשתן. אמנם הצמר יש בו כח נפש הבהמית בשפע רב, וכשהאדם
לובשו מתגברת בו נפש הבהמית, מ"מ כשהיא עומדת בעצמה, שכל האדם שולט עליה
להטותה
לחפצו. וג"כ כשהנפש הבהמית ונפש הצומחת שניהס שולטים באדם אבל הם בפירוד ולא
התאחדו לכח אחד, עדיין יש ביד האדם להטותם לכל חפצו אבל אם יתחברו יחד ב' הכוחות
הללו בצמר ובפשתים, מתחזקים מאד ב' הכוחות הללו, והנפש הצומחת נעשית טפילה ומרכבה
לנפש הבהמית ולא יוכל שכל האדם לעמוד בפני תקפם, ויטו כל דרכיו לנפש הבהמית,
ע"כ
אמרו חז"ל "שהוא נלוז ומליז עליו אביו שבשמים" )ספרא, ויקרא
יט/9נ(. )הערת העורך: ע"ע
אגרות א/קד(
רק ע"י קדושת העבודה או קדושת ציצית הקדושה העליונה תקיפה ומהפכת תוקף ב'
הכוחות לטוב, ואז הוא משובח מאד כי אתהפך חשוכא לנהורא )זהר א/ד_(, והכוחות החזקים
בפעולתם יעשו שמשים לשל הקודש.
דף 45
וכה"ג לולא חטא אדה"ר היה הנחש שמש גדול )סנהדרין נט:(, אלא אחר החטא
שנחלש
השכל א"א להשתמש בו כלל, כי ימשך אחריו ח"ו
ע"כ בא האבנט מכלאים כי מקום החגור מחבר משכן נפש הצומחת לנפש הבהמית שגם
היא בחלל הלב השמאלי, ועליהם תחול הקדושה ומהם יוקח לעבדים לשם ד'. ועי' באדיר
במרום )דפו"י דף מ', דפו"ח דף קמה( להגה"ח רמ"ר לוצאטו מה
שביאר בסוד צמר ופשתים.
כללות מצות ערלה בא"י ביחוד היא להשריש שהנטיעות והבנין שהיא )-צ"ל שהן
מביאות(
לפיתוח המותרות כ)מו( פירות אמנם ראוים הם לאדם אבל רק בהיותו מעלה את החיים
למעלה הגונה עד שתהיה הקדושה ראויה אליו בעצם, וזה יהיה בהיותו שלש שנים מתעסק
בהמשך הזמן בהטבת מחשבותיו על תעודת החיים, ויטבע אצלו שההשתקעות בחיי החושים
כשאינם נובעים מעומק נטיה לאצילות ויושר-אלהי שאינם כלל ראויים לשמם. ובפרט יש
כאן ג' מעלות )-מול ג' שנים(, יציאה מגדר בהמי, אח"כ התרוממות מגדר סתם נטיות
מדות
האנושיות ע"פ טבעם-הזר לרעה, אח"כ המדות הישראליות בטהרתם, ואח"כ
יוכל לאכול
פריו קודש הלולים לד'. ואח"כ הוכשר להיות ג"כ נהנה בהרחבה בעניני רשות,
שלא יטעוהו
הרחבת הדרכים של החייס מתעודתם הישרה.
*
יסוד הנסתר של איסור ערלה הוא, שהכח המגלה בצמיחה של האילן בשנותיו הראשונות
הוא מוכן להשפיל את הנפש המאירה באור החיים הרוחניים העדינים, וכשמתחברת לזה
הנטיה הבולמוסית של הנאת החיך ביחוד, המוטבעת עמוק ע"י עסקנות קבועה, לעסוק
בנטיעה
בדברים שאין המחיה ההכרחית דורשת, כמו "פירות" בכלל, שהכי מסוג המותרות
)כדברי
הטור על או"ח סי' רז(, יחד הם מטמטמים מאד את הלב המרגיש ואת המח החושב,
המעלים
את האדם לשלמות יצירתו, להיות עלול להרגיש עדינות ולחשב גדולות ואמתיות.
המותרות מוצאות את תפקידן בחיי הכלל. ע"כ מתאגד הכלל ע"י הנטיעה במרכזו
הרוחני,
בהיות פריו קודש הלולים לד' בשנה הרביעית_ התעלות הנשמה הכללית של האומה, והוספת
כחה ע"י ההתעלות הרוחנית של יחידיה, מוסיפה בקרבה כח הפועל בכח ממשי בפועל
גמור
גם על יבול הארץ, "להוסיף לכם תבואתו" )ויקרא יט/25(.
האחדות הזאת בין היחידים להכלל, ובין הרות של האומה לטבע הארץ, הוא דבר מיוחד
לתכונתם של ישראל, שנוצרו בצורה כזאת שרוח האלהי והלאומי, המוסרי והאמוני, ואפילו
הטבעי הפרט' של כל יחיד, ותכונת הארץ מראשית כוננותה, הכל הוא חטיבה אחת שלא
יתפרדו לעד. ואף אם יתרחקו החלקים הללו ויתפרדו זה מזה, יהיה פירוד של שעה, אבל
מונח בכל אחד מהם כח מושך המחברו אל הכל. וסוף שישוב הכל לאיתן המערכה המורכבת
הרכבה תאומית, המצומצמת מכל אלה יחד, באופן אחדותי הפועל ומתפעל.
זרם הכח מוצא את תעודתו בתור תכלית, לכל גלגוליו, כשהוא בא באדם שהכשיר כבר
את כחו ע"פ חפץ מבוסס בבסיס של אור שכל טוב, הרגשה עדינה ויושר שלם. אבל לא
בכל
מה שהכח זורים עלול הוא שיבא לתן את תפקידו כשיבא אל חוג האדם ע"י אכילה
והנאה.
לפעמים הכח החבוי בתוך האוכל הוא כ"כ מלא ערפל, עד שיאפיל את זוהר החיים גם
באדם
היותר מפותח. זהו סוד איסור המאכלות וההנאות, כל אחד לפי דרגתו.
דף 46
תוכן מצות ביכורים ומה שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלקיך" )דברים
כו/3(, מיחסו
)'אלוקיך'( לו. נראה שיש מעלת טהרה וקדושה_ וההבדל ביניהם: הטהרה מכוונת לעשות כל
עניינים גשמיים בדרך הכנה לקדושה, אבל עוד אינם מקודשים בעצמם אלא שהם דרך הכרח.
אבל קדושה היא מעלה יותר גדולה, שגס כל עניינים גשמיים הם מקודשים ממש, וישראל
עומדים להיות מתעלים למדה זו שיהין כל המעשים הגשמיים מקודשים לד'. וזו היא מדרגת
יעקב, וע"ז נאמר "והקדישו את קדוש יעקב. )ישעיה כט/23(, שיהיו כל הדברים
הגשמיים
מקודשים ממש לד'.
והנה כתיב "ממלכת כהנים וגוי קדוש" )שמות יט/6(, הרי מדת הקדושה היא
מיוחדת לכהנים,
ומה היא קדושתם ! שהמעשים הגשמיים עצמם יתקדשו, ולא שיהיו רק בדרך הכרח והכנה.
ולתכלית זו היא הבאת בכורים להעלות על ידם כל הפעולות הגשמיות שיהיו בעצמם מקודשות
לשמים. ע"כ אמר "הגדתי היום לה' אלקיך", פי' במדת העבודה שהכהן שהוא
בבחינת הקדושה
עובד בה.
ותובן בזה התנגדות לבן )=הארמי( אל קדושת ישראל והתנגדות מצרים להם, כי לבן
עיקרו היה נגד יעקב, שמדת יעקב היתה לעשות כל הדברים הגשמיים קודש מצד עצמם,
והוא היה בכח טומאה שלו מתנגד לזה, ע"כ היתה התנגדותו התנגדות כוללת לעקור את
הכל. אבל אח"כ במצרים היה כדי לקנות תחילה, בכלל ישראל אל )את( מעלת הטהרה,
שתהי' כל הגשמיות לכה"פ הכנה לקדושה. וזו היתה התנגדות של פרעה. והנה
כשמתנגדים אל
ההכנה_ שלא תהיה הגשמיות הכנה, די להסיר את התכלית וממילא אין לההכנה ע"מ
לחול.
"והני נשי במאי זכיייך, באקרויי בנייהו כו"' )ברכות יז.(, בבחינת ההכנה,
ע"כ גזר על הזכרים
וממילא אין לההכנה על מה לחול. אבל לבן שהתנגד להמעלה היותר גדולה שאז הכל בבחינת
תכלית, היתה כוונתו לעקור את הכל.
והנה צריך )=כדי( לקנות )על ידו( מעלת הקדושה, אבל להכנה צריך מעלת הטהרה.
ע"כ
אומר בהבאת הביכורים שהתכלית היא "לפני ד' אלוקיך", פי' לבוא למדריגת
הקדושה. אבל
כדי לזכות לה, צריך )=קודם לזה( לטהרה, ומבאר איך שהשי"ת השכיל להקנות אותנו
בב'
המעלות, והיינו ההתנגדות מצד ארמי שאל הקדושה, ומצד המצרים אל הטהרה. ועתה
"הנה
הבאתי", לזכות לטהרה. "והנחתו", כדי לזכות לקדושה, "והשתחוית
כו'" לקבל ההשפעה כנ"ל.
סוד הקרבנות הוא ממש העלאת נפש הבהמית שבבהמה, שע"י קיום האומה וקביעותה
הרוחנית והמעשית מתהוה תכונה נשמתית אצלה במקום מרכזה, וכשמעלים ומקריבים בהמה
וכל מיני קרבן, הכשרים מעלים את כחות הללו להוסיף כח באוצר האומה בכחה לאלהים,
ומתעלה רוחניותה וגשמיותה, וע"י כן העולם כולו מתברך, מפני שכנסת ישראל היא
המרכז
העולמי הכללי
וכל געגועינו לקרבנות בבנין המקדש הוא ממש לשכלל את האומה והעולם בכחות חדשים
אמיצים מאד, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון העולם בבנין בית המקדש ובבנין האומה
בארצה, הקודם לזה בהכרח, באיזה צורה שתהיה, ברוחניות ובחומריות.
וכשמסתכלים יפה בסודות התורה-הפנימית, מתעלים למעלה מההגיוגות המצומצמים של
ההשערה השכלית האנושית, ואינם חשים לכל מה שהן מגבילות לפי מיעוט הדעה והיכולת
שבקרבן, כ"א מתרחבים הרעיונות ברוחב עליון, "הרחב פיך ואמלאהו"
)תהלים פא/11(. )הערת
העורך: ע"ע אפיקים בנגב, אוצרות עמ' 754-756(
דף 47
הרחקת הבהנים מהטומאה ביחוד מטומאת מת, וכן הנזירים והמקדש, הוא כדי להשריש
יסוד תורת חיים שהיא צריכה להתפשט על כל החיים, מה ש"לא עשה כן לכל גוי,
ומשפטים"
דוקא, שהם חוקי חיי החברה, "בל ידעום" )תהלים קמז/20( מעומק הבינה
האלהית שהיא
אצלם מטושטשת וע"כ ישאבו ממקום שפל.
וכן מניעת ידיעת קבורתו של משרע"ה היא ג"כ כדי שלא להשקיע יסוד קיום
התורה
בניגוד החיים, )הערת העורך_ בהשתקעות במקום מיתתו( שיביא הדבר רק לקביעת מקום
אחד בחיים לתורה ולא שתכלול את כל החיים.
ומפני שיסוד התורה הוא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" )ויקרא יח',5(
ע"כ היה
הכרח לחטא העגל שיעשה רושם נורא מפני שמורה על מעמד האדם בלא עליה, ובלא עליה
אין מקום לכל יתרון קדושה בתוך החיים כ"א במה שחוץ לחיים, וביטל כל הפועל
הגדול של
כנס"י בעולם שהוא להחיות ג"כ את כל החיים, שיהיה "הודו על ארץ
ושמים" )תהלים קמח/13(.
טעם איסור טומאת מתים בכהנים מפני שהם מורי העם ומרותם נאצלת ההשפעה על
הסגנון המוסרי. והמוסר שתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה
רבינו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שתשוקות הטבעיות הטהורות הם השלמות
מצד
עצמם. וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת, והמוסר שממנו יוצא שנאת החיים יתכן
להיות רק בתור רפואה מרה הניתנת לפעמים למחלה רעה שלא תתגבר, אבל אין זה היסוד
הקבוע שבאורח החיים )=ע"ע עין איה עמ' 14 סוף כ"ד(. ע"כ העתיקה
תורה את כהני ד'
ממעמד המות, שלא ישפיע על רוחם הנח יותר לקלוט השפעה רוחנית סגנון הדרכה לשנאת
החיים. )הערת העורך: ע"ע רש"ר הירש על ויקרא עמ' שנח(
ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה, היא רק היא תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב
כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם מעירים את האדם ג"כ להשביע נפשו באור ד'
כדי
שיושפע עליו חיי עולם באמת_
*
מצות כיסוי הצואה והערוה תלמדנו כי אמנם כל ציורי החיים ראוי להרחיבם אפילו
בסיפורים וציורים, להרחיב את הדעת והעונג הרוחני באדם וללמדהו את החיים לכל צדדיהם
באופן בולט, אמנם הצדדים המכוערים שבחיים, בין המכוערים מצד הטבע, בין המכוערים
מצד המוסר של האדם, אותם צריך לכסות. "וכסה קלון ערום" )משלי יב/16(,
והמרחיבים
את הדברים בכל דקדוקי החיים גם באופנים המכוערים הנו מסלקים את ההוד האלהי מלבבות
רואיהם וקוראיהם, ועוברים על האזהרה הרבתי "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות
דבר" )דברים כג/15(
דף 48
מאמר על לימוד אסטרונומיה
מובא כאן העתק של כתי"ק של הראי"ה זצוק"ל, שהעתיק בתחילה הרב יהודה
עמיחי, בשנת
תשל"ח. וכעת נוספו על ידי מראי-מקומות ולוח-ענינים, לפי האומדן דברי
הראי"ה הללו
נכתבו לפני שנת תרמ"ג, עת שלמד בסרגון )בגיל 16-18(. הסגנון דומה קצת למאמרו
"אפיקים
בנגב".
כנראה, הרב בא בזאת לדחות טענותיהם של חוקרי-האסטרונומיה שישנה יומרנות שחצנית
בתפישה-המחשבתית שהאדם הוא מבחר הבריאה; וכל שכן לקבוע שעם ישראל במיוחד הוא
הוא נזר הבריאה_ כל זאת בהתחשב ביחסות-פנומינלית שיש בין המרחבים העצומים שבחלל
החיצון וגודל הכוכבים, בין גודל גופו של האדם. הראי"ה מבסס את דברי הגנתו גם
על
מקורות חז"ל וגם על טענות והיקשים של הסברא הישרה.
נוסף על כך, הראי"ה יוצא כאן נגד אלו המגזימים לתת חשיבות מדאי-גדולה ללימודי
האסטרונומיה.
*
לוח תוכן הענינים:
קטע א'
.1 החילוק בין מחויב המציאות למה שאינו מחויב המציאות
.2 אם אפשר להגדיר "זמן" בעניני מחויב המציאות
.3 כל מחויב המציאות יש בו אחדות מושלמת
קטע ב'
.1 האם האדם ישיג שלמות על ידי שידע בחקרי חומר הכוכבים! )כדעת ר"א אבן-עזרא(
.2 אין שלמות השכל תלויה בחקירת החומר
.3 חז"ל כבר ידעו על מציאותם של "כוכבים שאינם מאירים", מלפני
שידעו זאת חוקרי
הכוכבים
קטע ג'
.1 חז"ל כבר ידעו על הריבוי העצום של עולמות מעלה, עוד מלפני שידעו על כך החוקרים
.2 עורון של החוקרים שאינם מבינים מתוך פלאי דיוקים של חוקי תבל שישנו מקור
אלוהי, בעל חסד ורחמים, לכל מערכות השמים
.3 הגיחוך שיש בשם הסתמי שקבעו החוקרים: "הטבע"
.4 תמיהה על חוקרים יהודים שטעו בזה והלכו אחרי חוקרי אוה"ע
.5 גם כוכבי השמים הרי נבראו מן עפר הארץ
.6 "שאו מרום עיניכם", אין הכונה לחקירת חומר הכוכבים
קטע ד'
.1 חז"ל הודיעו על תכונת הכוכבים ב"ספר יצירה" ותקוני-זהר
.2 ידענו כי הכל מנוהל בדרכי-חסד
.3 ההבדל בין עשיית טובה לעשיית טובה, לפי רמתו של מקבל ההטבה )ולישראל, בני ה',
יותר מלכולם(
.4 האדם, על ידי תורתו, יוצר עולמות
.5 ע"י מעשים טובים של האדם העולמות משתכללים
דף 49
קטע ה'
.1 המציאות הולכת ומשתלמת
.2 ההסבר מדוע יש הכרח להתפתחות ההשתלמות
.3 כבר חז"ל ידעו מראש על השינויים שיהיו במערכת הרקיע
.4 על דברי החוקרים שעתיד השמש לאבד מן האנרגיה והחמימות שלה
.5 סיבה שבני אדם חושקים לחקור את הרקיע, כי מחבבים כל השגה שהיא רחוקה מהם.
בכל זאת, מן חקירה זו יש איזו-שהיא תועלת לשלימות האדם
.6 אנו צריכים להשאיר חקירת-הרקיע לחכמי אוה"ע
קטע ו
1_ כל מה שאנו רואים בחוש הוא רק בתחתית עולם "עשיה"
.2 כפירה של החוקרים, מתוך ביטול הדעה הפרימיטיבית שישנם רק שבעה. כוכבי לכת
.3 על ידי מעשים טובים, אנו מיחדים את כל העולמות
.4 עוד תבוא תקופה שאנחנו נוכל לברוא עולמות ויצורים נוספים
קטע ז'
1_ צרותינו מפני החוקרים הנוטים לכפירה, הם כנשיכת דרקון ברחם אילה, וגורמות ללידה
מבורכת
.2 כמו שמורה נבוכים ורס"ג פעלו בספריהם נגד קטרוג וסטרא-אחרא, כן בזמננו יש
לצאת לפעולה דומה
קטע ח'
.1 בגלל גילוי המרחקים העצומים של מרחבי הרקיע, וגודל הכוכבים, החוקרים לועגים
ליסוד-האמוני שהאדם הוא התכלית של כל הבריאה
.2 איך לנו לחשוש ממה שטעו בטעות הנ"ל גם מגדולי חכמי ישראל
.3 יש הבדל בין דבר שהוא עיקרי בתורה, לדבר שאינו עיקרי
4_ התורה כתבה גלויות על עיקרי תורה, וברמז על הדברים שאינם עיקריים כל כך
.5 היאך אפשר לומר שהכל נברא עבור ישראל, ועולה בעילויו ונופל בנפילתו
.6 לא בגלל אהבה-עצמית ח"ו אמרנו שהעולם נברא עבור ישראל
.7 אפשר לקחת משל על יחס חשיבות של "איכות" )אף שאין לו
"כמות" גדולה( מן השוואת
האדם הגופני למול גבהי אטמוספרה סביב כדור הארץ
8_ עוד משל לרעיון הנ"ל מן מלך שליט, מול שטחי ארמונו; או אדם מהנדס המזיז
הר-ענק
.9 תועלת של תשוקתנו לדעת חקרי-הרקיע, ללמד על סגולת ישראל בעמים
.10 ידענו מן תורתנו שיש סוגי חיים על פני הכוכבים שברקיע
קטע ט'
.1 טעות של החוקרים החושבים שתכליתו של האדם הוא לחקור בחקרי-החומר
.2 הנמלה היא יותר חשובה מן כוכבים עצומי-הכמות
.3 הראי"ה לועג למחשבי מספרים-אסטרונומיים בחקרי רקיע
.4 גם אם איזה אדם יעלה לשבת על כוכב, לא הגיע להיות "בעל מעלה" אם לא
ישתלם
בצדק וחסד
5, איך אפשר להעלות על הדעת ששלמותו של האדם תלויה בדברים שהם מחוצה לו,
ותלויה ברכישת כלים שאינם בהשג-יד של כל אדם?
.6 כל חוקי השמים מורים על חק-האחדות. כוכבי הרקיע נוצרו מן עפר כדור הארץ, וחק
אחד לכולם )-כלומר, שאין מעלה נפרדת וגשגבת לחקרי-רקיע על פני חקרי שאר יסודות
תבל(
דף 50
)חסרה ההתחלה(
... שאפילו אנחנו בנ"א מושלמים אנו בבחירה לעשות המעשים כרצוננו. ושלומתנו
היא..
רצוננו הבלתי מוכרח בתכלית הטוב. ע"כ ודאי מעקרי האמונה הוא ישלול את החסרון
בהכרה.
מה בורא השלם בעשית השלימות. א"כ כשאנו עוסקים בידיעת דרכיו הגדולים, הדבר
ידוע- -
שהם מצד רצונו הטוב, וכיון שהוא יתעלה ודאי מחויב המציאות, ואנו יודעים שחיוב
מציאות
ה.. בתכלית השלימות, א"כ פרטי רצונו אינם מחיובים המציאות שיעשו כך שאם יהיו
פרטי
הרצון מחויבים, אין כאן רצון כלל. אלא הוא יתגלה מחויב המציאות בשלימות שבורא
לעצמו
ואין לזולתו שום ידיעה בזה, ורצונו אפשרי הוא במציאות כפי רצונו. אמנם אחרי שיגזור
רצונו, ודאי מחויב הוא במציאותו, כי כשם שהוא יתברך מחויב המציאות, כך מחויב הוא
שרצונו יהיה מחויב המציאות, אבל מצד השלימות צריך שיהיה זה ע"פ רצונו.
ואם כי דברנו בעקרי האמונה הרי בכ"ז לפי צורך השעה נסביר כל דברינו באופן
שתהיה
אמיתת )...רם( גלוי לכל בן דעת.
והנה החילוק בין נמצא שהוא מחויב המציאות לנמצא שהוא אפשרי המציאות אינו תלוי
בזמן כלל, שהרי כמו שאין אנו משיגים ענין מניעת התחלה ואיך הוא ענין ראשית, אין לו
מקים ציור בשכלנו, כיוצא בזה אין אנו משיגים ההתחלה. וכשאנו נותנים ברעיון גדול
להתחלה,
שואלים אנו מה היה לפני זה. אלא שמחויב המציאות אין לו ענין עם זמן כלל, שענין
המציאות
הוא שלימות וכל מה שהוא שלם הוא יותר חזק המציאות, והשלם בתכלית מצוי בתכלית,
והוא מחויב המציאות, ונותן שלימות ומציאות לכל זולתו, ומה שהוא אפשרי המציאות ודאי
אינו שלם כ"כ. ע"כ אינו מחויב המציאות, ואין אנו יכולים לעמוד על הזמן
שהיה מחויב
המציאות נמצא, וזה אינו נמצא. כי אין בגדר שכל לעמוד על מה שאין לו התחלה,
ע"כ יהיה
עיקרי ידיעתנו מצד מעלת השלימות, ונגזור אומר שהבלתי מחויב המציאו יורה הוא
בשלימותו
מחויב המציאות, ע"כ אינו מחויב המציאות כמוהו. המחויב המציאות ודאי הוא אינו
חומר,
שעיקר חיוב המציאות הוא ענין השלימות, שזה שלימות בתכלית מוכרח המציאות. ו'חומר'
הרי אנו משיגים שאינו שלימות, שהרי שינויו והפרדתו אפשריים, וגבוליו מוכרחים,
ואינו
נמצא כי אם מקומו וגובלו, ע"כ אינו מחויב המציאות. א"כ בהכרח מחויב
המציאות הוא
תכלית המעלה והשלימות, וזה אינו כ"א באחדות אמתי, ששני ענינים עצמיים אם יהיו
שווים
לגמרי... חומר אינם שווים. ואם יהיה דבר יתרון באחד מזולתו, הרי היתרון של זה,
חסרון
של זה, ואין שניהם שלמים בתכלית, ע"ל אין שניהם מחויבים במציאות, א"כ
מחויב המציאות
יהיה הוא בכל מיני יחוד.
ב
הואיל שהאל ב"ה חפץ חסד הוא, ורוצה בתקנת בריותיו, ע"כ לא מנע מהם את מה
שדרוש
לשלמותם. ואנו יכולים לדון מתחילה על הנסתר מה שדרוש לתועלת הגוף, המציא לנו הכל
בחסדו ביד נדיבה, וכל מה שהוא יותר נחוץ לקיומנו, השגתו יותר קרובה כביאור החסיד
בחובות הלבבות, שער הבחינה, בזה_ וכיון שלחיי הגוף הפיל לנו חבל בנעימים לחיי
הנפש, על
אחת כמה וכמה א"כ נדע שהידיעות שעיקר הצלחתינו האמיתית תלוי בהם לא יעלים
מאתנו,
אף אם יעלים הרבה מידיעות אחרות, אעפ"כ )אעפ"ז( יוכל כל איש להבין כי
מעשי הבורא
ב"ה עשויים בתועלת ולתכלית הטובה, כפי מה שהוא יודע שהוא הטובה לנו. ואין
מעשיו
כמעשי בני אדם שיחשבו בדבר מצד ריחוק השגתה תעשה חביבה עליהם, אע"פ שאין בזה
תועלת. ועתה נבוא חשבון אם יש תועלת אמתי אפי'... שכל אנושי לתלות עליו עיקרי
הצלחת
האדם ומותרו מן הבהמה שידע עניני החומר של )כוכבי( השמים מספרים )ז( אפילו_
דף 51
)הערת העורך ר"א אבן-עזרא הוא המצדד במעלת החוקר בידיעת הכוכבים. ראה ספר
ראב"ע על התורה, מוסד הרב קוק, מהד' ויזר, עמ' שג-שד_ מהר"ל כתב נגד דעה
זו, בספרו
'תפארת ישראל' פרק י"ב )עיי"ש הערות הרב פרדס( ופרק לג(
והרי הם ג"כ חומר, שאין הצלחה בהם עצמם מצד חומרם בודאי, ואיך יצליח בידיעתם?
וכי מה בין היודע כמה המה הכוכבים שבתכונה פלונית, ליודע כמה לבנים יש בבנין
פלוני,
שהוא דבר בטל, שאין כדאי לשכל הנכבד להתעסק בו. ומכל שכן שלא זוהי הטובה שהטיב
לנו השי"ת בחסדו. והרי כל עיקרו של דברים שאנו צריכים לחשבונות רבים בזה אינו
כ"א
ריחוק המקום וקוטן החושים, ואם היו חושינו בהירים יותר, לא היה מקום לכל החכמות
המקריות כאלה, אבל שלימות הידיעה אינה כ"א בדבר שהוא שכלי מצד עצמו, ולא מצד
מקריו, כמו הבנת טעם כל בריה, ולאיזה תכליה יצרה הבורא ב"ה, וזה השלמות
א"א להשיג
כ"א ע"פ תורת אמת הנתונה מאת רבון כל העולמים. א"כ אפילו אם יצויר
שיהיה נעלם
מגדולי עולם אופן צורה מיוחדת מעניני החומריים אשר במרחבי מרומים, אינו נוגע
לשלמותם
אפילו מלוא השערה. כי מה ענין לחומר עם השכל וכמו שלא יעלה על דעת אדם שאם לא
ידע הנביא צורת הבית הבנוי רחוק מעירו, שתחסר לו שלמותו, כן לא תחסר לו בהיותו
בלתי
יודע עיניני הכוכבים מצד חומרם. ולולא הידיעה השכלית מחכמת הבורא שבראם )!( לא היה
כדאי לבעל דעה ישרה לאבד את הזמן בשמועות נאלה. ומה שכוגע אל השלמות ודאי לא
נעלם מהם,
שמחה גדולה שמחו החוקרים כי מצאו גם כוכבים שאינם מאירים. והנה אנחנו יודעים
מדברי רז"ל ריש פסחים )ב.( "כל כוכבי אור" אלא מעתה כוכבים המאירים
הוא דבעי שבוחי,
דלא מאירים לא בעי שבוחי? הרי היה פשוט להם שישנם כוכבים שאינם מאירים ג"כ.
והנה
לא היה אז כלים במה להתעורר על דבר כוכבים שאיגם מאירים. אין זה כ"א רוח
אלקים
אשר למדתנם
ג
"סוד ד' ליראיו" )תהלים כה/14( וחז"ל ידעו מענין רבוי העולמות,
לדעת את מעשי ד' כי
עצום ונורא הוא, הרבה יותר מכל מה שאפשר לכל חוקר להשיג בחקירתו וכלי מחזיותיו.
והנה אם גם לא באה על זה קבלה נאמנה, היה ראוי להחליט מצד השכל הבריא אחרי אשר
אנו רואים חוקי החכמה והשלימות שולטים בכל המציאות אשר אינו כ"א להכיר את
המלך
שהשלום שלו, שמנהיג ומשכלל המציאות בשלמותו, ודאי חלקי החכמה נותנים לעשות את
הנכבד עיקר, והנגלה טפל_ וכיון שכ"כ ריבה בחסדו וחכמתו להוציא עולמות נראים
גשמיים,
ודאי באין ערוך רבו עליהם המציאות הרוחניים השכליים שהם בעלי מעלה עיקרית לעצמם
וזולתם )?(. וכמה יכאב לב כל המרחם על הבריות ל)=לראות( עניות דעת החוקרים
שבזמנינו.
אחרי שהם מתעסקים בהשקפת כלל המציאות, ומוצאים בכל צעד שהם צועדים חוקי החכמה,
החסד והרחמים, והסידור הנפלא בדיוק עצום ונורא, עצות מרחוק לתקנת הבריות כולם,
והם מוכים בתמהון-לבב שלא לשא דעם, שבהכרח יוצאים חוקים כאלה מסיבה שעמה מקור
לעצה וחכמה רחמים וחסד, ואין סוף לחקר כבודו. ואם באמת חפצי-חכמה הם, עליהם להשכיל
שמציאות השכל יותר נכבד ממציאות חומרים והכוחות, א"כ עכ"פ ראוי להשכיל
שיבואו לכלל
ידיעת השבו הנכבד והנורא, השלם החנון ורחום ב"ה. והמה "באחת יבערו
ויכסלו" )ירמיה
י/8(, לא דעת ותבונה להנם. ומעשי אבותיהם עובדי האלילים בידיהם, ליחס לדבר שאין לו
עצה ותושיה, ולא דעת ורצון וכל הפעולית והנפלאות כמו שכתוב, "אומר לעץ אבי
אתה,
ולאבן את ילדתנו" )ירמיה ב/27(, כי יקרא בשם הטבע שמציעים ענינו בשכלם לדבר
שאין לו
מציאות מצד עצמו. היש לך שגעון והוללות רע כזה? ואין תמה כ"כ על חכמי אומות
העולם
דף 52
שרחוק הציור הנכבד המשלים השלמות הנצחי מכליותם. אבל על אותם החוקרים אשר מזרע
ישראל המה ולמדו ממעשי הגוים, המקולקלים שבהם, להעיז פנים נגד האמת הגלוי המטפח
על פניהם, לקרוא בכחש בשם "הטבע". כדי להדיח בני אדם מאחרי ד' אלוקיהם,
שידיעתו
הוא בית חייהם, אכזריים המה על עצמם ועל עמם, ועל כל העולם כולו, שמאחרים את
הטובה הגדולה של השלמות האמתי הנמשך מידיעת האמת, שהוא ידיעת ד' יתעלה, מלבוא
לעולם )ע"ע מכילתא, שמות כ/3 "אלהים אחרים"(, המה השועלים הקטנים,
שמצד בהלת
רוחם אינם יכולים לעמוד על נפשם לצייר האמת ולהסכים )?( על היושר, כי בלבם פחד
דראון, פן על ידי זה יבואו להמנע מתאוותם_
אבל לא לנו נוחלי האמת, אשר בנינו כנטיעים, מגודלים מנעורינו בחצרות ד' ומשכנותיו,
ולדעת חקר כבוד האל הכבוד, ללכת בדרך אתם. כי אחרי שאל ד' האיר לנו לגלות גם
לעינים עורות מרוממות מעשיו, מה שבימים מקדם רק יחידי סגולה רמה נפשם להשקיף על
צפונות מרחבי מעשי יה. עלינו לשבח לאדון הכל, כחק השכל הנאמן, המדריכנו להחזיק
טובה
למטיבנו, טובות אין קץ להם. ולשוס מעינינו לדעת על ידו הידיעות האישיות )?( כבודם
של
הידיעות השכליות שהמה עיקר השלמות. כי מה בצע אם ידע חמר מלא רגבי עפר כחמר
האדמה, אם היא )-נמצאת ג"כ( במרומי שמים, וכי המקום מכבד את הדבר לתת
ע"י ידיעת
הדבר פחות שלמות לאשר אין שלום... יבואו החוקיים במקלם ותרמילם, וימנו את כל אגמי
מים___ הטיט הזבל והרקק הנמצא על הכדור )=הארץ( שהם יושבים עליו, וימלאו בידיעתם
את כריסם, הינעם לנפשם? היאמרו "מצאנו דעת"? ומה היא ההצלחה אם מצאו
רגבי עפר,
כפי הידיעה האמתית שרואים עתה בעיניהם. שהכל כל הנראה בעיני בשר, בשם אדמת עפר
הוא מיסודות חומריות, אין יתרון ביניהם בעצם, ואשר טרם התבוננו הורונו חז"ל
ע"ז באומרם
"הכל היה מן העפר, אפילו גלגל חמה" )מדרש קוהלת על ג/20(_ וגם צבא השמים
מן העפר
נבראו, אין זה כי אם קוצר רוח וחוסר דעת.
לא כן נחלת עבדי ד', וצדקתם מאתו ברוך הוא, גם אנחנו חייבים לדעת כל מעשי ד' אשר
עשה עם בריות-מטה אשר בעפר יסודם, המה כל הברואים החומריים שגילו לנו חז"ל
מהותם
בכלל_ והנביא אומר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" )ישעיה מ/26(_ אבל
לא לדעת
עצם החומר ומרחקו מאתנו, )=לא( זאת היא תכלית הידיעה.. לא יתכן לבקש את החיים בין
המתים... השלמות הנצחי בידיעת דברים חמריים, אם רמו במקומם ורחוקם מאתנו למאד,
לא יצא החומר משפלותו בשביל ריחוק מקומו. כן )-רק( להכיר חוקי החכמה, שהכל מעשי ד'
העשוים בחכמה, וצדק ומישרים. ובכל פרט מיוחד שנדע, אם יהיה ד' לאור לנו, נשכיל
ממנו
עצה ותושיה מיוחדת, בדברים נשגבים מאד נעלו, דברים שהם חיים וקיימים, וראוים
להצליח
יודעם בדעתם.
ד
אל יזוח לבב החוקרים עליהם כי רוחב לבבם וחכמתם באו עד משבר )=מליצה ע"פ
ישעיה
לז/3( והולידו עולמות אין מספר, אף יתפארו בלבבם כי כך הצלחתם שעמדה להם להזמין
להם מקרים טובים שעל ידם התעוררו לכונן כלים מכלים שונים, להגדיל ענפי החושים. רק
בזה באו עד גבול האמת, לידע ולהודיע כי הכוכבים רבים, רבבות עולמות הם לאין מספר,
וזולתם חשבו אותם רק לנקודות מאירות בשמים, וכל.. אין בהם. לא כן אחי. חז"ל
ידעו
בסוד ד' ליראיו את כל המציאות לאמתו, מה שעמדו ואפשר לעמוד עליהם כמה חושים, ומה
שלא יבואו לעולם אפילו לצייר בהשערתם. כי השערת האדם דלה היא, ועומק רום ועומק
תחת, עומק מערב ועומק מזרח, עומק צפון ועומק דרום, עומק רע ועומק טוב הם מצואים
ו=נמצאים( בחפץ האמתי וגבורתו, ומדתן אין להם סוף. כמו שהורונו חז"ל בספר
יצירה )פ"א
דף 53
מ"ה(_ וביארו לנו מפורש בתיקונין )=תקוני זהר(, דכל כוכב הוא עולם בפני עצמו,
ואינו נקרא
"עולם". אם אין בו מה שעל ידו הוא ראוי להקרא "עולם" והנה סוד
הבריאה וקיומה בסוד
ד' הוא אשר אם מעט מהרבה נגלה ליראי ד' הקרובים אליו ושוקדים על דלתות תורתו. גם
אם הוא כמר מדלי נגד חוקי האמת, שאיך קץ לרוממות מעלתם המיוחדים בחפץ אל ה' )?(
נורא הוד, אבל ערל-לב וטמא-הרעיון אשר לא ישכיל לצייר ציור אמתי לבקש דעת אמת
לתכלית האמת, לא יעבור בדרך הקודש לדעת אף שמץ מנהו_
והנה ממה שנדע בזה הוא, כי האל הטוב והמטיב ביא את עולמו בחסד, וכפי מעלת
שלמותו, שאין סוף לה, כן אין סוף לחסדו הגדול ועוצם טובתו, ואין זולתו מי שיוכל
לדעת
דרכי החסד האמתי, ואופן תכלית הטובה ממה שאנו רואים. ידענו כי שלמות הטובה היא
שיהיה המשכיל הנבון חפץ בטיב פועל דברים טובים, ומטים לזולתו בטובות אמיתיות. וכל
מה שיגדל הטובה וקשר המקבלים הטובה אל המטיב וערך המקבלים, כה יגדל טובת המטיב,
ובמה שקבל מהאל הטוב שנתן לו עוז ותושיה לעשות כמעשהו, להיות טוב ומטיב בעל חסד
ואמת ומשפיע מטובו לרמי מעלה, וקרובים אליו ומיוחסים למציאותו מאד כי אינו דומה
המטיב טובה קטנה, לגדולת המחיה נפשות ומציל לקוחים למות ומצילם ברוממות ההצלחה_
ואין דומה אם תהיה זאת הטובה נתונה לנבערי-לב ובעלי-פחיתות, לאם תהיה לגדולי נפש,
חכמים וישרי לב הראוים להתענין על אהבתם מצד חוקי השכל והיושר האמתי_ ואין דומה
אם יהיו המקבלים הרמים האלו זרום לו, לשאם יהיו בניו האהובים )?( לו. יחס האהבתם
)=לשון הפעיל( לנו היא מצד שהם עצם מעצמיו והוא )=הקב"ה( סיבה אל הוייתם_ ואם
יצוייר
שימצאו נמצאים קרובים לו ומיוחסים לו במציאותם יותר מבנים, שרק חלק אחד מסיבות
המציאות תלוים בו, תהיה האהבה מתקבלת והיא השלמות בהטבה להם יותר נפלא.
ואהבת הבורא לנבראיו מצד חוק האמת, אין ערוך בכל אהבת עולם, כי אין יחס גדול
כיחס הנברא אל הבורא, ואין ערוך אל שלמות השפעת הטובה והחסד אל הברואים, בפרט
להנכבדים מהם.
כמו שהאל ברוך הוא עשה את האדם בצלמו, והשלים אותו ללכת בדרכיו, כן חלק לו
בכבודו שלמותו, והכינו שיגיע לתעלה רוממה שיהיו דרכיו דומים לדרכי הבורא ב"ה,
תוך
בריאות שהמציא, וההוצאה מן הכח אל הפועל, מכלל החומר ההיולי שאין פועל עליו זולת
הבורא היחיד ש... להיות היש מהאין הגמור ע"כ אין לנו אפילו ציור מתוך ההוצאה
מהאין
אל ההוויה. אבל כללות החוקים המשלימים מן גבול הכח אל הפועל אחרי הווית החומר
הכללי, ידענו ברור זה תלוי הוא בחכמה ובפועל. האל הטוב נתן לנו תורת אמת המיוסדת
על
עומק חכמתו, שזה יסד ארץ וכונן שמים והכתוב אומר "ואשים דברי בפיך ובצל ידי
כסיתיך
לנטוע שמים וליסוד ארץ" )ישעיה נא(. וחז"ל פירשו לנו שהאדם משכלל כמה
עולמות ע"י
תורתו ומצוותיו )זהר ח"א דף ד:( והמה יהיו לו לנחלה לימי הנצח, משתלם בכבוד
השלמות
העליון להשפיע טובו וחסדו לכמה עולמות שיצר בפועל כפיו וחכמתו, והוציאם מהאין
הכללי
איך )צ"ל; אל( היחש הגמור, ושכללם_
וכפי רוב שלמות תורתו וחכמתו ודרכי הפעולות הטהורות הנובעות ממעיני השכל, המיוסד
על חוקי חכמת היצירה, כן יהיה ערך שלמות העולמות, בנינם והשפעתם והתיחס לו בודאי
הרבה יותר )ממה ש(מתיחס הבן אל האב, מתיחסים העולמות שהוציא במעשיו אליו
)-להקב"ה(,
שהרי לא רק עניך סבה ראשית הוא להם בחכמתו נתן להם צורה והויה, ובפעלו הוציאם
לאור ובעבודתו מוסיף בהם אומץ וחיל רב. וההתענג על מצב תעלת השלמית הנכלא יגדל
לפי ערך היחס
דף 54
חז"ל הודיעו בכלל שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות
)סוף עוקצין(.
ובודאי כמו שאין מעלת הצדיקים שוה, לא ישוו העולמות וכל אשר בהם_ אם שבכולם עוז
וחדוה אורה וצהלה, ולפיכך מוכרח הדבר שיהיו עולמות רבים הנראה לנו עומדים באמצע
בנינם, והרבה מחומר ההיולי שעוד לא יצא אל הפועל. ועוד הדבר הולך ונפעל לנטוע שמים
וליסוד ארץ. ופירשו בזהר )ח"א דף ד!( שמשכליות חדושי תורה בכלל נבראים אלה
העולמות,
ואולם שכלולם תלוי בכל מעשה טוב. אם היינו יודעים דרכי הכוחות לאיזה דרך פנינו
מועדות,
היינו מבינים ומשיגים איך אור זרוע לצדיק, ורעיון שכלו וכח ידו שנטע לטוב, הולד
ומתפשט
ע"י שקידתו ותם דרכיו כהתפשטות העצמים בבטן המלאה )=מליצה ע"פ קהלת
יא/5( מהתחלה
קטנה. א"כ אל ידברו החוקרים עתק במוצאם חדש להם, שהוא ישן נושן לנו_ רק שחביבה
תורה על לומדיה בכל יום ויום כאילו היום נתנה מהר סיני )ברכות סג ע"ב( ואל
ירגיזו את
רכי-הלב באומרם הנך רואה הבריאה הולך )צ"ל הולכת( ומשתלמת. כבוד ד' כבר נגלה
ליראיו,
שכל יסוד התורה מורה אותנו דעת האמת בזה ואין זה כ"א מוסיף לאדם דעת ותבונה
ושמחה
בעבודת ד' ותום דרך. כי ישים לב, כי למחיה שלחו אליהם, ואחרי שתכונת העילוי
וההשתלמות
נתן לו השי"ת, ידע נאמנה כי אין ערוך לטובת המחשבות שאבינו הרחמן חושב עלינו,
מחשבות
שלום, שעצתו תכן לעד.
הכח השכלי הוא ראש כל הכוחות, כוללם ומחזיקם, ויתכן היות כי הכוכב המתיחס לאיזה
איש הולך ומשתלם_ ובשרכו דרכיו )=ע"פ ירמיה ב/23( והנה ירד הרבה מעלות
אחורנית מגבול
שלמותו, ולפעמים יכחד מן הארץ. וחז"ל הודיעו לנו שנפרעים מהרשעים שמאבדין את
העולם
שכברא בעשרה מאמרות, ונותנים שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה
מאמרות )אבות, ה(
ה
אורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום. ידענו מחז"ל שהמציאות הולך
ומשתלם.
כי כן גזרה חכמתו, שכן הוא דין הטוב האמתי, שיהיו כל המדריגות יוצאים מהעדר אל
המציאות ואם לא תהיה ההדרגה, אז יהיה המציאות רק למעלה גדולה, וישארו מעלות הקטנות
בלא מציאות, וגבי מציאות המעלות הקטנות טוב הוא, וע"כ תיקן חוק ההדרגה.
ולמדנו
מחז"ל שהארץ תחליף תקופותיה, ועוד )=כבר( חלפה, כפי שהודיעו אחרים מגדולי
ישראל
)בספרי( )צ"ל מדרש קוהלת רבה על א/4 ד"ה והארץ לעולם עומדת, עיי"ש
הגירסא הנכונה(
"דור הולך וגו"' - "אר"י היה לו לומר ארץ הולכת וארץ באה ודור
לעולם עומד, אלא מתוך
שקלקלו מעשיהם, שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית". הרי התקופות המיועדות אל
הבריאה,
שינוי סדרי הבריאה כבר הודיעונו הנביאים "וחפרה הלבנה ובושה החמה",
"ולא יהיה לך
עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ד' לאור עולם, ואלוהיך
לתפארתך"
)ישעיה סא/-(19 הרי ייעדו מה שיהיה לימים יבואו, שתאבד השמש פעולתה_ וכשיבוא העולם
לשכלולו ומצא בנו הכנה גדולה שלא נהיה צריכים לאור השמש, כי אור הקדושה, חכמת
השם יתברך שעמו מקור חיים, באורו נראה אור, ימלאו לנו הרבה יותר מתפקיד השמש. ואין
לחוקרים להתפאר כי על חשבונות רבים מצאו שתתקרר השמש. ומה בצע בחשבונותיהם, אם
לא ידעו הדרכים הבאים לתקנתם, והכתוב אומר "על כן לא נירא בהמיר ארץ, ובמוט
הרים
בלב ימים" )תהלים מו/3( ומסיים "ד' צבאות עמנו" )מו/8(. הרי תמיר
הארץ. רק התדבקות
בה' יתברך הוא מקור החיים, לסור ממוקשי מות
כבר דברנו שכל מי שלא עבד )צ"ל אבד( טעם דעה ישרה, יכיר שעיקר הכל היא ההצלחה
שהיא ההצלחה האמתית, ולה ראוי לכסוף_ ואם יכסוף האדם למה שלא יצליחהו, אינו
כ"א
הבל ורעות רוח- ידיעות דברים גשמיים בלא )=בלי שיהיו( קשורים בחוקי החכמה ויושר,
דף 55
אינם מצליחים כלל, ואיך יעלה על דעת שום בעל לב ישר שיהא תכלית האדם בידו, לכוון
דרכיו ושכלו תכלית חוקי החכמה, והוא יהיה למשחק עם שכלו למנות מספר ועומק ורוחב
לגולמים אשר כל רוח אין בהם. וכחומר היוצר ייחשבו_ כמה הוכו החוקרים בהשעת עינים
)=ע"פ ישעיה ו/10(, כי לא ישקיפו אל האור כי טוב הקרוב לעיונם. וסביב יתהלכו
ולא מאו
)צ"ל באו( אל חדר בית המלכים, ששם אור האמת זורח, אבל כפי שורת היושר כך היה
יפה
להם. הנה עצם העסק בבקשת הכוכבים ושארי חוקי הטבע שמיימית והארץ, עם הנראה
לעינים למסדרי היצירה כשהם נלקחים בחיצוניותם, לא יוסיפו לא דעת ולא שלמות,
כ"א
ירעשו הלב, מכח פתיות האדם שהדבר הרחוק ממנו חביב עליו, בלא טעם ותועלת. אבל
הייתכן שיהא קיום במציאות שכולו אנו מוצאים אותם מסודר בחקי חכמה רבה ושלמות
גדול. חק כתחילת הידיעה ללא יועיל, ופעלו אין ידים לו. אבל דעת הרצון והתועלת
הנמשך
מכל חלקי הבריאה ודעת קשרי פרקיהם, איך יגשו אחד באחד, כל מה שיתגלו חלקי הבריאה
לאור, יותר יתראו לעיני השכל דעת ד' ועוזו
ואם כי העסק בבקשת הידיעות החומריות אין בהם מועיל, אבל סיבה הם לשכלול השלמות.
אף עפ"י שלא חסר כל ממבקשי ד', עכ"ז לא ימנע מלהועיל ע"י טורח
חשבנותיהם הרבים,
שהחכמים האמתיים אשר כל מעיינם רק בחקר תורת חסד ואמת, לא ייתכן שיחדלו את
מתקם ותנובתם )=מליצה ע"פ שופטים ט/11(, ללכת אל העצים לבקש חשבונות חמריים
הדורשים להג ויגיעת בשר. אבל השי"ת ידע בטובת בריאותיו )=בריותיו( והכין שכל
העולם
כולו יכוון )אולי צ"ל יקוו! ( חלקם בשכלול השלמות. והנה חכמי האומות אשר אין
עליהם
חכמת התורה, והפעולות הנמשכות ע"י שקידתה לא ימשכו על ידם. להם יאתה להרחיב
דרכי
הידיעה במה שאפשר לשכל האנושי לבוא עד תכונתו. והיה כאשר ימצאו עם אלוהי אברהם
הדברים ערוכים בצדק ובלימודיות, קל הביקור, ויאירו באור תורה על דרכי החומר להבין
תכלית עינינם כפי הרצון האמתי. אם ימולו ערלת לבבם ללכת בדרכי האמת, ולהכיר כי
חכמתם אינה בסוג חכמה כ"ז )=שלא( יעזרו מתורת ד' וסודו ליראיו, אז שכר טוב
נכין להם
בהיותם נוטים אחרי האמת. אבל עזי הפנים אשר בין גאונם ישאו נפשם כי אתם החכמה
והמדע וידמו כי גברה ידם ע"י צל ההרים שהמה רואים )-מליצה ע"פ שופטים
ט/36( ויתחזקו
בדרכיהם הנבולים )-הנלוזים!( להכחיש שורשי האמת שהם שורש חיי כל החיים, שהיא אמונת
השגחת אל אדון כל המעשים ב"ה ושלמותו, יתקיים בהם כמו שהיה בשבע אומות שבנו
בתים
וחצבו בורות ונטעו כרמינן ולא יתענגו על טובם, )ע"פ דברים 11/1 יען כי הקשיחו
לבבם
להטות שכל לתל )?( האמת מלה... כמותם העבידו את חילם עבודה גדולה, ושכר לא היה
להם )ע"פ יחזקאל כט/18(
ן
רבוי העולמות וגדולתם, מה שנעלם מהשערת עין כל חוקר, כבר צפוי וידוע לחכמי האמת,
כי סוד ד' ליראיו. כבר ביארו המקובלים כי כל מה שאנו משיגים אינו כ"א בעקב
דעשיה
)=אצילות, בריאה, יצירה, עשיה( ובכ"ז אין קץ ותכלית לרבוי העולמות. א"כ
דון מינה לכל
שיעור קומת העשיה ואח"כ ליצירה, לבריאה ואצילות. מה שאין הפה יכול לספר והלב
לחשוב,
והוזוקרים טועים בחשבונם וסוברים שעקרי התורה תלוים חלילה על יסוד ציור הבריאה לפי
הדמיון )=כלומר, ציור עולם אלמנטרי של שבעה כוכבי לכת בלבד, התבדתה. וחושבים שכמו
כן כל השאר הוא רק "טעות פרימיטיבית"(, וכיון שהציצו שהדמיון שהורגלו
בו, יסודו נהרס,
ע"כ נפגעו ויצאו מכל הדת. ומתאמרים להדיח ג"כ אחרים מאחרי בית חייהם.
הפעולות שאנו פועלים לטובה בעבודתינו השלמה כוללות ודאי כל העולמות וגם
ה"עשיה"
בכלל. הלא תראו מה שהורו אותנו גדולי המקובלים ענינים שהם לתיקון העשיה, כמו תיקון
דף 56
שאר העולמות, וכמו שכל העולמות אב"י )-אצילות, בריאה יצירה( אין מספר לריבוים
בהכרח,
גם ריבוי העשיה אין לה ערך ושיעור. וכמה עולמות נבנים ומשתלמים ע"י מעשינו,
כי שם
השי"ת חק-עולם שהכוחות השכליות המה בוני עולם ע"י השפעתנו עליהם, ושם בידינו
ליחדם
ולכללם זה בזה כדי שיצאו מהם פעולות נהדרות, שנזכה לראות גדולתם ותפארתם, כשיגלה
מסך הסכלות מעלינו.
ומה שיפלא בעיני החוקרים בראותם בכלי-מחזה )=טלסקופים( הרבה כוכבים הולכים
ומשתלמים, ולפעמים יבקע כוכב אחד ויהרס בנינו ויחזור להימנות. בעינינו לא יפלא, כי
ידענו ששכלול הבריאה בכל חלקי המציאות זיכה השי"ת להאדם בלבדו_ כי נתן לנו
תורת
אמת שמעשיה מוסדים )צ"ל מיוסדים( עפ"י חוקי המציאות ההויות ותיקונים כפי
הידוע לחכמתו
העליונה. ובודאי הוצאת חומר מאין ליש, אין ביד שום נברא. ע"כ אין ערך לגודל
החומר
ההיולי שהמציא השי"ת, ונתן לבני אדם להתנחל בו, ויבא עת שיתקבצו נפשותינו ולא
נסתפק
בחלק מצער כברת ארץ, ולא במעשים טובים של השפעת חסד, רק רק )?( על בניו ובני ביתו
האחדים. כי נהיה כולנו לימודי ד' ונאבה ללכת בדרכיו ולהמציא עולמות והמון ברואים
טובים חיים וקיימים, מקבלים טוב וחסד ומכירים רוממות כבוד יוצרם ומהדרים לו בהדרת
קודש ונהנים מזיו כבודו, ולזה המצב אנו הולכים ומתקרבים ויהיה לנו לנחלה מה
שתקננו.
וכ"א יש לו עולם בפני עצמו. ועכ"ז השלמות המוכרח מהריעות והשיתוף ודאי
לא יחסר, אבל
)=אצל( סך דרגתנו בשכל האנושי להשקיף על כל הפרטים העתידים אבל רב לנו, כי בסיוע
תלמוד סודות תורות שגגלו ליראי ד', נוכל לצייר הרבה דרכים קרובים לכללות הענין, אם
כי
קצרו כוחותינו מלציירם לפי האמת ודאי. אבל כל המתפאר ע"י כלי מחזה, הכל מקרב
לנו
ידיעת איזה ענפים, אם כי כאין ואפס נחשבו נגד הנודע למארי דרזין ע"י סוד ד'
ליראיו, כי
בכלל "ידיעה חומרית" אינה ידיעה שלמה מצד עצמה, ולא משלמת את יודעה
כ"א כשתצורף
לידיעת השכל והתכלית הנמצא בכל חומר וחכמת בוראו, וזה אי אפשר כ"א ע"פ
סוד ד'
ליראיו, לשומרי בריתו ועדותו.
ז
עת צרה היא העת הזאת ליעקב וד' ישלח ממנה ישועה חוקרי הטבע בגאות נפשם יאמרו
"מי אדון לנו", ובית יהודה תשב משמים )-מ' פתוחה, לשון שממה(, ותשמע קול
מחרפיה
ומגדפיה, קול ענות גם ממחריביה ומהרסיה אשר ממנה יצאו. חכמת הטבע כאשר נתפשטה,
השיאה את יודעי עיון אשמה, כאילו יד ושם לה עם הצלחת התורה והעבודה. החכמה שעל
פיהם ובאמת ידיעת הטבע אינה כי אם ענף קטן אחד הנכלל בחכמת התורה, וכל מה שיחקרו
חוקיה יותר למראית עין, כן יצדקו יותר להבין דרכי התורה התלוים בה. "אילה זו,
רחמה
צר" )זהר ח"ב גב:(, והקב"ה מזמין לה דרקין שמכישה וע"ז
מתרווחת ויולדת. דרכי החכמה
היוצאים מדברי תורה לכל העם כולו, זולת השרידים אשר ד' קורא, סתומים וחתומים
במאמרים נעלמים ורמזים דקים. ואיך יתגלו לכל העם הסודות העמוקות אם הסתירום בעליהם
ב .. ה. ולא יתגלו כ"א למי שראוי להם, מי שמיגע עצמו על דברי תורה ואם כי בין
אוצר
החכמה נמצאים דברים אחדים שע"פ גלגול הזמן, עת שכל חפץ ראוי לגלותם גלוי לכל,
אבל
ההכרעה כבדה ורבת העיון הבחין מה הדברים שראוים לדלותם, ומה היא העת הדרושה
לזה. כאשר נסתכל מה שנתפרסם מחכמת התורה ע"י הספרים שכתבום גדולי עולם, כל
אחד
לפי דרכו, אבל מ"מ דרכי התורה גילו בהם, היה רק לצורך השעה, מפני שהכפירה קמה
למטה-רשע. למטרה זו יצא הר"מ ב'מורה הנבוכים'. והגאון רב סעדיה בספרו
'האמונות
והדעות'. ועיקרי סודות הקבלה כתב בריש ע"ח )=עץ חיים( ב)סוף ה(הקדמה ולשון
הרב יעקב
צמח(, שהוא כדי להגן מהסטרא אחרא המקטרגים, וכפי גודל קטרוגה, כן דרוש גילוי יותר
גדול. ועת כזאת שחוקרי הטבע העיזו פנים נגד האמונה, דרוש לנו להתיגע לגלות כפי
ידיעתנו
דף 57
הקלה שיעור כזה המספיק לחסום פיהם , ועי"ז תבוא לנו אורה, כי בין כה וכה
דברים גדולים
מדרכי תורתנו יתפשטו בין כלל עמנו. הרי הדרקון רוצה להכיש ולא שם לבו להאילה
המתמוגגת
מכאב אנוש, ונשיכתו יוסיף מכאוב על מכאובה )עיין זהר ח"ב דף נב ע"ב(,
אבל הישועה
הקריב, כי בן חכם יולד לשמח אב ולהרנין יולדתו. )ע"פ משלי י/1(
ח
הדבר שחוקרי הטבע בעלי כלי המחזה )=טלסקופים( מונין אותנו ביותר הוא בדבר היךיעה
המפורסמת ע"פ הקבלה, שהאדם הוא תכלית גדול בכלל הבריאה, והמובחר שבהם שהם
נוחלי התורה האמתית, בשבילם נברא העולם ובשבילם הוא עומד. ורק החושבים שזאת
המחשבה נמשכת )להם( מצד הדמיון, שהרואה מדמה הארץ שאנחנו עליה כנקודה מרכזית
וכל הגלגלים וצבא השמים עוטרים אותה, נראה שעומדים לשימושה. אבל כאשר נראה בכלי
המחזות גודל הבריאה, ומצד המקום אין יתרון לארץ מכל כוכבי לכת, ועולמות אין קץ
ממלאים את כל החלל, איך יתכן לומר שרק הארץ, ובפרט ישראל בלבדם, הם עיקר הבריאה!
ומתחילה אודיע דברי אותם:- שידעו להבחין בין אמונה שהיא עיקר בתורה, ובין דבר
שהיא אמונה אמתית בלבד, אבל אינה עיקר מעיקרי תורה. שאע"פ שראוי לאדם להאמין
בכל דברי חז"ל ובכלל כל מה שנתקבל לאמונה תמה בכללות עם ד' תמימי דרך,
עכ"ז מחמלת
ד' על בני אדם, אנו רואים שכל מה שהוא יותר עיקרי באמונה להצלחת בני אדם, שם את
הדבר יותר גדול בבירורו וגלוי לכל הישר-הולך, כדו שיזכו הכל בחיי האמת: ומה שאינו
עיקר
כ"כ הוא יותר נעלם ולא יעמוד על אמתתו כ"א חכם לב אחרי יגיעה ושקידה.
כמשפט עניני
עוה"ז שסדר בחכמה את היותר מוכרח להשיג, באופן יותר קל; ואת שאינו מוכרח
כ"כ במעט
לאות, ואת שאינו מוכרח ביותר אע"פ שגדול אושר בעליו כשישנו עמדו, עכ"ז
כיון שאינו
מוכרח לא ימצאוהו כ"א הראוי לו אחרי השתדלות גדולה. כמקרה הזה יקרה גם לעניני
הדעות האמתיות שרשי האמונה וענ"פ )-וענפיה?( . כי העיקרים המעכבים שמם )=ש'
שמאלית(
השי"ת גלוי לעין כל כמו שכתוב "לא מראש בסתר דברתי" )ישעיה מח/16(
וכל מה שאינו
עיקרי כ"כ הוא יותר נעלם בהשגתו, וירבו עליו הקושיות לפום ריהטא, אע"פ
שמיושבים הם
לעין-היודע-האמת והמתבונן, עכ"ז לולא היו עיקר בדת לא שם השי"ת ח"ו
מכשול לפני עורים,
בדבר שחייהם תלים בו
ע"כ צריכים אנו לדעת אחרי שהאמונה הזאת לא באה לנו מפורש בתורה ולא קבעו זכר
לה אנשי כנסת הגדולה בתפילה כשאר עיקרים, אינה עיקר בתורה, ומי שאינו מאמין בה,
אע"פ שבאין-ספק טועה הוא בדעתו, עכ"ז אינו יוצא מכלל התורה כלל. ומצינו
שגדולי ישראל
שלא ידעו מחכמת האמת לאמתתה שקעו )?( מסברא הרבה מהם, אע"פ שחשבו סיבוב השמש
סביב הכדור הארצי, עכ"ז החליטו שאין האדם עיקר המציאות. כנודע מה שהאריך בזה
הרמב"ם )=מורה נבוכים, ח"ג פרקים יג-יד( ובדרכו, המליץ ב"בחינת
עולם", והראב"ע )משפטים
כו, ב( האריך בענין המלאכים על גדולי בני אדם, ומצאו להם סמוכים מדברי תורה. והנה
אע'פ שכבר נתברר באין-ספק שאין האמת כדבריהם ע"פ הקבלה הנאמנה, אבל חלילה
לומר
שהגדולים הללו, שהיו חסידי-עליון, שחסרו בדת חלילה. ע"כ אם כי חכמת הדעה הזאת
חמודה
מאד, כוללת חכמות רבות וידיעות שונות שאין להם חקר, עכ"ז לא יפלא בעינינו אם
תסתתר
תחת צעיף הפלאות והזרות. כי כן דרך כל חכמת אמת עמוקה, כן חקק אדון החכמה, שתסתתר
ותתעלם ולא ישיגוה כ"א הראוים לה, ובדרכיו הישרים הלכו קדושיו החכמים האמתיים
שכסו סודות התורה במאמרים נפלאים וזרים. והרבה הפליגו לדבר בהפסד המגלה סוד,
ושתיקון העולם תלוי בהעלם מה שראוי להעלים.
דף 58
ואפילו אחרי הוראת רז"ל והרבה עניני הקבלה, עוד לא יחויב ליסוד מוסד כ"א
שישנה
חלק גדול של הנמצאים לצרכי עוה"ז וכל כולם בשביל ישראל, שהס שלוחי האדם,
ועומדים
להשלים את כל המין האנושי בשלמות האמתי_ והרי בכלל מעשה בראשית אמרו חז"ל
"להגיד
כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב" )מדרש שני כתובים, מובא
ב'תורה שלמה' להרב כשר, בראשית א/1 ס"ק פ', וכן ברמב"ן שם(. הרי גדלו
מעשה בראשית
מאד עד שאי אפשר להגידם לבשר ודם, ויש לומר שמה שאפשר לנו להודיע מהם אינו
כ"א
הנוגע לנו והגלוי לנו.
ומי שישכיל ענין השכלים והכוחות והתפשטותם ויצרף לזה מכל שכן גם מה שהנסיון יורנו
מחכמת הנפש וכוחותיה, יכיר בעצמי שהדבר מוכרח הוא לומר שהרבה נמצאים שייכים ותלוים
בעולם שאנו בו, ומתעלים עיי עילוינו, ונופלים ח"ו בירידתנו ורוב מאמרי
חז"ל והרבה עניני
קבלה מתפרשים ג"כ לפי דרך זה. שאם )?( נודע להכי חלק המציאות מחומריותו עד
מרומי
השכלים התלוים בנו, )ומיד עם( שעיקר שלמות האדם תלוי רק במה ששייך לו, ולא במה
שחוץ לענינו_ ע"כ כל דבריהם לא נאמרו כ"א על פינה זו_ והנה האיש שיקיים
הדברים הללו,
שעליהם אין שום קושיא אפילו מהשכל החיצוני, ואדרבה כל דרכי השכל וכל הנסיונות
הזמניות
מסייעים לו, אך ילך בדרך זה, כבר יש בידו שורש לאמונה שלמה וגם )=יגיע( לכלל עניני
הקבלה. וחלילה לומר עליו שהוא מקטני אמנה.
ע"כ באמת מצד עיקרי האמונה אין אחריות הדברים עלינו כלל לתקן דרכי השכל
ע"פ
המפורסם מעיקר מציאות האדם נגד כלל הבריאה. רק למען האמת והצדק שלא יעלם האמת
מדורשי האמת, מוכרחים אנו )=לומר( שאין דרך האמת כן. אבל הדברים כמשמעם, כי
"בראשית
ברא אלקים" בשביל התורה שנקראת "ראשית" )ב"ר א/ו(, ובשביל
ישראל שנקראו "ראשית"
)ויק"ר לו, ד(, כולל באמת כל הבריאה ואורחותיה מהחל ועד כלה. וזאת היא אמתת
האמונה
בדעת חז"ל. ולא ע"פ שכל וסברא גזרו אומר, ולא מצד ציור הבריאה ח"ו,
שכאלה ויותר
מהנה לא נעלם מהם כלל, רק ע"פ קבלה נאמנה שהכרחיים אליה, לא עלינו לבקש. רק
כדי
שלא נמנע הטוב מאנשי האמת וצדק, עלייו לבאר מעט כפי האפשרי לנו בדברים, באופן
שיכיר כל איש דעת שאין בזה ח"ו שום זרות נגד השכל, ואדרבה נכון ומקובל מאד,
ודרכי
השכל מסייעים לו, וכפי טבע האמת לב האדם מוכן בטבעו לקבלה, ואין ידיעת גודל הבריאה
נוגע בדבר זה אכילו כמלוא נימא.
ועתה נבוא לכלל חשבון, אם יש רגליים להשערה זו שאין האדם עיקרו ותכלית בבריאה,
כפי ציור הבריאה הנראית כעת ע"כ כלי המחזה, יותר משאר הציור המצויר לחכמי לב
אפילו
כפשוטן של דברים. וידע המעיין כי לא להביא ראיות על קיים דבר זה אנו צריכים. כי
לולא
שמצאנו קבלה בזה לא היה לזה שום עיקר וענף בתורה כלל, אלא שכך קבלו חז"ל.
וכיון
שמפי הקבלה אנו חיים, יודעים אנו ש'הסברא בזה אולת' )=הערת העורך: זהו סגנון
הרמב"ן,
בהקדמתו לתורה, מוסד הרב קוק, עמ' ז (, כי דבר התלוי בסדר הדעה העליונה, אין מבוא
לשכל האנושי לעסוק בה.
וחלילה לנו לחשוד את טהורי לב וגדילי עולם כאבותינו וחכמינו האמתיים שאפילו סראיה
של השקפה שכלית ישגו מפני אהבת עצמם, וק"ו שלא נחשדו ח"ו על קבלת שקר.
והרבה
דעות אמתיות ישנם שאהבת עצמינו ג"כ מסכמת להם, וערבים הם לנו, וע"כ לא
יעיז כל איש
חכם באמת לומר כי על שקר נוסדו ורק אהבת עצמנו עשתה זאת_ אדרבה, הדבר שהוא
אמיתי יש לנו נטיה לחשוק ידיעתו, והופעת מתנבאות )-הנבואות? ( בטבעם, אע"ג
דאינהו
לא חזי, מזלייהו חזי )מגילה ג.(. אלא שאין אנו סומכים על דברים כאלה כ"א על
קבלות
ברורות מגדולי עולם שמצאו חן בעיני ד' לגלות דרכיו הנוראים להם, ימסור בידם סדרי
דף 59
הנהגתו, אפילו לפעול גדולות ונוראות בסדרי הבריאה, לשנותם לצרכם כחפצם, כאשר נודע
לכל. ואין אנו צריכים כ"א להראות לקלי הדעת שאין בכל דרכי התורה, אם שגבהו
)-שנשגבו(
משכל האנושי, אבל אין דבר שינגד השכל להם, אבל יעזר אחרי השקפה חודרת.
הנה יותר ממה שיצויר לעיני החוקרים גודל הבריאה בהשקיפם במרחבי אין קץ, ציירו
לנו חז"ל גודל המלאכים במציאותם ובריבויים. שאמרו )חולין צא ע"ב(: שאחד
מהם הוא
כשליש העולם, יהיו דבריהם פשוטים בענין סוד: הלבוש דק שאפשר גם לדבר שכלי להתלבש
בו. או ענין על ערכו ומהותי, אבל לא בשביל שהשכל יותר גדול במעלה יגרע ערך מציאותו
מהחומרים שאין להם מצד עצמם שום עיקר, בלתי המרגישים התועלת מהם. ובדבר המספר,
הרי כתוב מפורש "היש מספר לגדודיו" )איוב כה',3( )עכ"ז אחרי ידיעה
גדולה כזאת באה
קבלה נאמנה שכולם בכלל מעשה בראשית, אלא שאין סוד מעשה בראשית גלוי לנו, וכולם
מקבלים טובה וברכה מתורתנו ועבודתנו, מה יוסיף לנו על פליאותינו אם נאמר שג"כ
כל
הגרמים הרבים הרמים והנשאים ורחוקים מרחק אין קץ, שעכ"ז הכל היה מהעפר, שהם
ואשר בהם בעלי מקום וגבול גשמי, מקבלים תועלת וברכה מעבודת ישראל. ולא יהיה הציור
זר כ"א למי שלא ידע ענין העבודה ומהותה כלל ולא ידע אמיתת הכוחות ודרכיהם
במציאות
ואם על גודל המקום נשקיף, להחליט על פיו מי עיקר ומי טפל, הלא אין ערוך לכל היקום
אף לערך מיל מעוקב, ומה נעריך לכל המרחב אשר באויר הנשימה )-אטמוספרה(, ועכ"ז
האם דבר זר הוא באמרנו שאויר הנשימה לתועלת החיים נוצר. ואפילו אם נאמר שמה )!(
צורך האדם המשכיל ומעולם )=ומעולים( מהם, אין זה זר לכל מבין_ ואם נעריך גודל
המקום
לעיקר, ןלא יאמין איש שהיכל מלך אשר בו תאים ועליות וחדרים מחדרים שונים, ואשר
יוכלו גם המה להתפשט שטח רב, שכולם נוסדו רק למען המלך, והמלך אבריו ובשרו וגידיו
אינם עוד עיקר מציאות, רק הנקודה המרגשת כל מורגש שבמוחו. ועתה יבואו נא החוקרים
להעריך מרחב ההיכל נגד הנקודה המרגשת שבעצבי המוח, האם לא יחליטו ע"פ זה משפט
חקירתם, כי אך לתכלית אחר נוסד ההיכל. ומה גם אם יאמר המלך ליסד עיר ומגדל נפלא
לצורך בנו )=בנמשל: כוונת הרב שהעולם נברא עבור ישראל(, שעוד לא יצא לאויר העולם,
רק שעודנו במעי אמו במדרגת השרצים, בראשית ימי יצירתו. ואז יבוא החוקר הבלתי רואה
כ"א על ההוה, לבקש את חשבון התכלית, ויעריך תכונת העובר נגד אחד מחוצבי
האבגים,
וידל בענינו מאד. אז יחליט )?( איך אימון בדברי המלך שרק בעבור בנו צוה את כל
המעשה
הגדול הזה אבל כשנרצה לרפא את החוקר מחולי עקשותו, נאמר לו כי רק 'חוקר לכל טבע
וחומר' הוא, ולא 'חוקר לכל תכלית' )=ע"פ איוב כח/ 3(. וגבהו דרכי התכלית שהם
תלוים
בדעת המלך העליון וסתרי הנהגתו לבדם, מדרכי החומר שלעיני בשר יראן. ואנחנו נדע כי
לא באנו לראשית צעד השלמות-העתיד, ומי יודע אם גודל ערכנו לעומת העתיד כערך העובר
בראשית יצירתו, ואיכה יוכל לחזות תכלית דבר שהוא הולך ומתכונן, בטרם ידעו ממנו עד
מה
ועתה נחקרה נא. הנה כל לב ישר הרואה פרקי הבריאה וסדריה, ולבו לא נשחת בקרבו,
יכיר כי אין סדר נפלא ערוך בחכמה בלא מסדר חכם. לרד מה שגילה לנו עוצם... )?(
ודרכיו
הנכבדים ואין סדר מהולל, אם לא יהיה תכלית לו ואנו רואים בעולמנו הרבה דברים
מתקשרים לתכלית אחד, ואח"כ שבים הם להתקשר לתכלית יותר נכבד, ולמה לא נשקיף
על
דרכי השכל כשאנו רוצים להקיש מהנעלם על הנגלה, הלא הכירו החוקרים בחקריהם כי
דרכי הבריאה איתנים וחוקים-כוללים המה. ולמה זה יצאו חוקי השכל, שהם פועלים כל
הנהגה וכל סידור, מן הכלל שלא יהיו כלליו כוללים ודרכיו איתנים הלא מעט הוא המרחק
שיש בשכלנו בין גבהי מרומים למקום מושבנו השפל, מהמרחק שיש בין חוקי החומר השוררים
הנה להחמרים ששמי שמים מכון להם. ואם כח האחדות כולל את חוקי הטבע, איכה לא
יכלול את חוקי השכל, והרי אנו רואים במעשינו הבאים מצד הסידור השכלי שנתן לנו
הבורא
דף 60
ברוך הוא, שאנו עושים המון מעשים רבים לתכלית אחד נכבד ומיוחד. נערך )-כלומר, נגיד
בדרך משל( בדרכי הנהגה של מלך חכם וחסיד הרוצה ברוממות קרן עמו, ושיתעלו בדרכי
המדות הטובות )החכמה האמתית, מה יעשה לזה התכלית. אם יראה שדרושים לו בתי ספר
הרבה יקח לו גודרים ובונים, ויעשו עבודה רבה ביערות ובמחצבי האבנים ליסד הבנין.
ואם
יראה שמוצא לכסף דרוש, ישים מכס על כל מסחר וקנין ויעמיד שוטרים ופקידים
ובאי-חשבון,
וגבוהים עליהם, וייסד מסילות ויתקן דרכים וגשרים. הכל עולה לתכלית אחד מיוחד:
"רוממות
הרוח בעתו". וכי לא נאה הוא שמהלך השכל המתוקן ומקובל ילך בסדרי ההנהגה כולה,
האם יש מקום לסור מזה ולומר שאין קישור ואין תכלית לכל המראה הגדול הזה שאנו
רואים בעינינו סוד אחדותו וקישור קצתו בקצתו, ערוכים בחכמה נפלאה, ילאו הרעיונות
מהעריכה.
וכיון שיש תכלית, הדבר ידוע שהתכלית יתכונן על עילוי נפלא של סגולה שיש בחלק אחד
מהמציאות על כל חלקיו, שאותה הסגולה תתן טובה וברכה ושיח לכל המציאות, וזה לא
נמצא ע"פ מרחקי המקום כלל. כי לא ימצאו סגולות מחומר אחד ממשנהו באופן כזה
שיהיה
ראוי לשומו למרכז למציאות. וגם בדרכי הנהגתנו אין המרכז בא ע"י ערך המקום
כ"א ע"פ
סגולה ויקר מעלה. ועתה האם רחוק הדבר לומר כי כוכבי הלכת המסבבים את השמש לפי
דעת התכונה החדשה יוציאו פועלים, איש בפני רעהו, שקצרה ידינו להשיגם_ והשמש
בתנועתנו
)צ"ל בתנועתו( ג"כ פועל הוא גדולות בכולם. ואנו לרגלי חיפוש התכלית, אין
לנו מקום להחליט
במה מכל אלה יתכנן התכלית. ואם בשמש עצמו או בכל כוכבי הלכת או באחד מהם. ולמה
ירחק משכלנו שבני אדם יושבי האדמה יש בהם סגולה-לא חומרית שהיא למעלה מערך כל
מקום וגבול, שראוים הם להביא ברכה לכל היקום_ והאדון ב"ה יודע בחכמתו ששלמות
המציאות, לבני אדם ותכונתם וסגולתם, ושלמות כל המציאות תלוי שיתברר לחומרי הסגולה
במשך זמן ידוע על פני האדמה ולא במקום אחר, ויודע שלא יכון ענינו כ"א בהיותם
בזה
המצב ובזה הסידור, ואנו עוד לא נבקש שאין תכלית לכל דבר ג"כ בפנ"ע.
ונהפוך הוא, ודאי
חכמת הבורא שאין לה תכלית, ראוי ליחס לה כל דרכי השלמות המצויר בשכלינו, ושאינו
מצויר יותר נעלה הוא השלמות, שאם היות הכל נקשר אל תכלית אחד רם ונשא, לא יבצר
ג"כ מהיות תכלית למציאות לכל דבר בפנ"ע ערוך בחכמה וחסד ורחמים ומשפט
צדק לאמת,
וכיון שנברא עד כה שהשמש עם צבאותיה לתכלית אחד נבראו, והתכלית אין מכונו בחומר
וכוחותיו כ"א בסגולה נפלאה שכל חומר ומקום לא יערכה. האם אין זה דבר פשוט כי
הסגולות
הנעלות מכל גבול ומקום אין ערוך להתפשטות פעולותיהם ומהירותיהם, אפילו אם לא נבקש
הקישור כ"א מצד השכל, הלא אין גבהי שחקים חוצצים, ואנו רואים שהוא ראש לכל
הפעולות.
ואחרי מעיכה )-ירידה ערכית( נפלאה של השמש וצבאותיה, לא יפלא בעינינו כי בדרכי
הסגולות
נקשרים עמהם כל ערכי הבריאה שאין להם בערכנו קץ ותכלית, אבל יש סגולה ותכלית
שכלי המקיפם המחזיקם ומנהלם, אשר אם רוממות ערך הסגולה הזאת תגלה לעינינו היינו
משיגים שראויה היא לשמה, תכלית לכל הכבוד הגדול הזה. אבל גילוי הסגולה הזאת לא
יהיה כ"א לעת קץ, שיתקיים מקרא שכתוב "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ד'
צבאות
בהר ציון וירושלים, ונגד זקניו כבוד" )ישעיה כד/23(.
והישירנו קוהלת באומרו: "כאשר אינך יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה, ככה
לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל" )קוהלת יא,5(. כי דרך הרוח והתכלית
של
דבר שלא נגמר ענינו, אי אפשר לציירו מצד ראיית העינים במקומו וציורו, ואנו יודעים
שעוד
לא באה הבריאה בשום ענין לשלמותה. א"כ עודנה בדרך העיבור, והשי"ת עוד
יעשה את הכל
ויתקן עולמו במלכותו לטוב מאד. ואיכה נשפוט תכלית מראות עינים. ואם אנו יודעים
גודל
ערך השכל ותשוקתו לדעת גדולות ונפלאות, ודאי לא לחנם יצרו השי"ת בתכונה זו,
וח"ו
שישית בחק יצוריו להשתוקק אל דבר שלא ישיגו מעולם, כי ידענו דרכי טובו ונדיבותו
הכוללים
דף 61
את כל היקום. אבל שם בנפש האדם תשוקה גדולה לזעת כל ולהבין דרכי השלמות ללכת
בהם עד שיהיה ראוי שיגלה לו סוד ד',
וינשא למעלה מסדרי הזמנים והמקומות, וידע ערך העתיד ויכיר תכלית ע"פ האמת,
ולא
ע"פ מארית עין.
וסוד זה גילה השי"ת לעמו, ומקרא מפורש: " הן לד' אלקיך השמים ושמי השמים
הארץ
וכל אשר בה. רק באבותיך חשק ד'" )דברים י/15-14( הדברים מראים שמצא
השי"ת סגולה
באבות ובזרעם יותר מהשמים ושמי השמים. וכיון שאין לנו שום הכרח להוציא את הדברים
מפשוטן, אין עלינו לעוות את הכתובים, גם בלא דברי הקבלה. ומה יסופק עוד אחרי הקבלה
הנאמנה והנסיונות הגדילות שהם יסוד לאמת כל גזירה שכלית, כמו שידיעת הטבע תשתכלל
ע.י נסיונות. והרי עמדו השמש וירח בדבר ד' ע"פ קול יהושע, ואם לא היה סגולה
ביהושע
ועמו שכל צבאות השמש על פיהם יערכו, איך יעמדו לגזרים ואיכה יתנהלו החוקים בכל
המצאיות. אלא שהכח הפנימי כערך השכל לכל הכוחות הוא נעלה בערכו מכל, וע"פ
רצון
הבורא וחכמתו שולט על כל, והושב צל המעלות לחזקיהו )מלכים ב כ/9(, וירדו לאחז
)מל"ב
כ/11( ומן השמים )לחמו הכוכבים עם סיסרא )שופטים ה/20( ועם ידיעת חז"ל שיש
יושבים
בכוכבים שהרי הכתוב אומר "אורו מרוז... ארור יושביה" )שופטים ה,23( ובכל
זאת אמרו,
כוכבא היא, כמו שהביא מזה בעל ספר הברית. עכ"ז לא רשם הדבר אצלם במאומה, ויש
ביד
אשה נביאה לקללו. ואין הדברים נופלים לבטלה ח"ו, כי ידענו כי כל הדברים
האמורים
בכתבי הקודש לא יפול דבר מהם ארצה, וכל הדברים האלה ויותר נפלאים מאלה לא יקשה
כ"א למי שלא דרכה רגלו על סף סוד חכמת התורה והאמונה. אבל מי שיודע קצת מדרכי
האמת וחוקי הבריאה לאמתתם, ויהיו הדברים כשמש ברורים לעיניו, ואנו עם קוצר שכלנו
נעריך מעל למושג, נגד בני עמנו, כי עת לעשות לד', להרים מכשול מדרך עמנו, וטובה
נשקפת
להציל גם כלל בני אדם מרעה גדולה, תחת אשר לטובה יצרם יוצרם,
וכמה אין לה רגלים לההשערה הזאת, להכיר מגודל המקום על מרכז התכלית. הן אנו
יודעים שחלקי המדבר והישימון בעולם רבים יותר מחלקי הישוב. והיתכן לומר שאין הישוב
עיקר במציאות! והנה הימים וכל המים יותר המה הרבה מהיבשה, וא)ו רואים שאין במים
אדם משכיל, כאשר ביבשה. וראוי ליחס הדבר הנכבד לשכל שהוא נכבד במציאותו_ והנה לו
נצייר בדעתנו מה היינו חושבים לו נעשו מכל כדורי השמים כדור אחד גדול שאין לו חקר.
והיינו אומרים שישנם יושבים מצוינים בו שהם עיקר במציאותו, ומהם ברכה מוצאת לכל
החיים בו, הלא הורגלנו לראות סגולת הדברים הנכבדים מאז, ואינם מחזיקים זה המקום
אפילו בערך הטפלים להם. ועתה שהכדורים מחולקים ואייר האטהר )-אתר( מפסיק ביניהם,
מה בכך? נקח לנו גם העטהער )-האתר( לחומר, ונצייר הנה כל המציאות החומרי כדור נורא
ועצום אחד. ויש בו נמצאים מעטים שמהם ברכה נמצאת לכל הנמצא הנברא כולו. ולפי
הקבלה הנאמנה הם המובחרים שבבני האדם שזכו להישרה אלוהית: עם ישראל. ואיכה יוכל
אדם לחשוב, שידע שאין מרכז אמצעי בכלל המציאות החמרי, האדמה הזאת, אע"פ שאינו
נוגע לנו כ"כ.
ט
מה מאד נואלו חוקרי הטבע לחשוב שכל שלמות האדם אינו תלוי כ"א בידיעת חקרי
הטבע, ומאד ראוי להשתומם על אנשים כאלה אשר עסק מחקריהם ירגילם ללכת בדרך שכל
ישר, איך החליטו דבר כזה אשר כל ישר יכיר תרמיתו, לבד מה שאין הדעת נוטה כלל לצייר
שיהיה תלוי אושר האדם הנכבד, אשר כל כבודו ויתרונו יכיר וידע על נכון שהוא אך
חייו,
שהיא הרגשתו, ויתרון חייו היא דעתו ושכלו. והכירו הדברים הרמים מעניני החומר
ומשפטיהם.
דף 62
ואיכה יוחלט שיהיה מקור אושרו ידיעה בחמרים פגרים מתים, אשר אין להם יתרון. כי גם
לנמלה הקטנה לנקודת חייה לה רב יתרון, מחומר היותר מצויר בגדלו בגרמי השמים. שהיא
)=הנמלה( יודעת מציאותה וחשה בטוב לה ומציירת ענין ורצון. והחמרים מצד עצמם בל
ידעו
מאומה_ ומה נעריך לנפש האדם אשר אם גבול קטן נמצא לידיעותיה, אם רק מעצמה תאבה
לחקור על כל, ותשגה רבות במשפטה, אמנם גם הגבול הזה, כביר הוא לאין חקר. ומה נחשבו
לעומתו גודל המרחקים אשר את נפשם )=של עצמם( לא ידעו, ומצד עצמם אין בין העדרם
להוייתם ולא כלום. רק מצד היודע איתם ומכיר אותם ומכיר בדרכיהם. ואם ישאר לאדם
תכלית כ"א הכרתם, מה יוושע איפא בידיעתם. הכי מעטו לני רגבי עפר חול לשום
לרהם
מספר, בקרב האדמה אשר אנו בה, כי נעמיס עלינו משא לעיפה לעלות השמימה ולדעת את
החומרים אשר שם. ומה גם כי דרכי הידיעה הזאת שרוכים מאד, והמשגה עצום בהם. ולמה
לנו להגיע )צ"ל ליגעו את השכל הנכבד בדבר שאין לו בה יתרון גדול, נצייר נא
לעצמנו אם
תחת כל כלי מחזה )-טלסקופ( אשר עשו לנו החוקרים, היו לנו החושים בעצמם. העין היתה
רואה במדת כלי המחזה היותר גדול. והאוזן היתה שומעת ככלי המגדיל הקול היותר נפלא
האם חשבנו אז לשלמות ידיעת אחד הכוכבים אל )צ"ל אלא( אם יהיה מושבו רם על כל
רמים, יקר בעניני ידיעתו, יותר מידיעת אחת האבנים אשר בשדה העיר וסביבותיה. אם לפי
גודל חומרו, האם בערך גודל החומר יגדל יקר הדברים? ועינינו הלא תראינה כי הר גדול
ורם נעקור ממקומו למען עשות רצון איש, גדל דעה ופועל צדק ונכבד בעמו. אשר אם נמוד
את ערך המדה המעוקבת אשר יקטן את חמרו מחומר ההר התלול, נחדל ספורות )=מלספור(.
אך ורק עניות דעתנו ורפיון ציורנו יבהלנו לחשוב את הדברים הרחיקים מאתנו במראה,
לדברים נכבדים. אבל אין הכבוד תלוי בעצם בריחוק מקום. ואם יעלה איש שוגה ופתי עד
מרום כוכבי נתיב החלב )="שביל החלב"( לא לאמונה יהיה המשפט אם יחשב עבור
זה בתור
אדם המעלה. אבל "הכבוד", מקורו הדעת, בצדק בחסד ומשפט, וכל מדה יקרה אשר
כל אשר
תהיה לנו יותר קרובה, וציורה יותר אמיץ בנו, כה נוסיף לתת לה יקר יתפארת, וכל אשר
תרחק ממנו ולא נדע מעלתה, כה לא נדע לכבדה .
הנה לבד כל אלה הדברים אשר חותם האמת עליהם בטבע דעת האדם איד יתכן שיהיה
תכלית השלמות לאדם תלוי רק בדברים שחוץ לו. הרבה עמלו גדולי הדורות להודיע לבני
אדם כי לא אשר הדמיון, הכסף והזהב, הוא סגולת האדם, כי אם קניני האדם לאדם, יען
שהם אינם דבוקים בו )ראה מורה נבוכים ח"ג פרק נד(. ויעיף עיניו, ואיננו )משלי
כג/5(. אבל
החכמה וכשרון-המדות, האמונה והמעשים הטובים, הם המה הקנין האמתי, והאושר אשר
לא יפרד, וזה אות על עילויו, באשר אין לו משחיתים הצלחתו. ועתה, אם לא תהיה תפארת
האדם כ"א במחקרי הטבע לבדם לדעת הכוכבים וחומריהם, דרכיהם ותקופותיהם, אשר
אין
מקום לכל זה כ"א בכלים מכלים שונים. והיה האיש אשר כלים אין לו, חסר השלמות
העיקרי
לאדם. ועושק כזה לא נעשה לכל חי תחת השמש, כי במעט סיבה יוקח ממנו תכלית אושרו.
אמנם עד מתי פתאים יאבו פתי, עד מתי לא יקחו להם החוקרים לב, אחרי ראותם חלק
גדול ממעשה ד' הגדול אשר עשה, שכם ארד )=כלומר, כולנו שווים בזה( על חכמי העמים
בדורות שחלפו, אחרי ידעם ובחנם כי הכל נעשה בחכמה עצומה, ובדיוק נורא שאין לו חקר
וערך, ואחרי ראותם חק האחדות בכל המציאות כולו. הפילוסופים לפנים חשבו כי חומר
הכוכבים חומר חמישי הוא, שאין לו דבר מאלו האיכויות שנתצאו בחומרים שלפנינו, ואינו
לא קל ולא כבד, ויתר השלילות ששללו ממנו אשר דבריהם לנו להג הרבה_ ועתה נראה, אם
כי גדלו ורחבו למעלה, ונגלו כספר מרחבי-אין--קץ לתכונה, עכ"ז רובי החוקים
נראה כי אחדים
המה בתחתיות ארץ ובמרומי שחק. וזה לנו לחותם )=אמת( על הבורא היחיד שאין עוד מלבדו.
אשר ידו יסדה ארץ וימינו טפחה שמים. ועתה את כל החוקים אשר בשפל המדרגה יסודם,
חוק האחדות שולט בהם. איכה לא יהיה החק הזה שולט על כל החוקים שהם למעלה מחוקי
החמרים.
)חסר ההמשך (
דף 63
דרוש לחנוכת הרבנות
)מאמר זה נכתב ע"י הרב בשנת תרנ"ו בעת רבנותו הראשונה בבויסק. חלק ממנו
נמצא
בעולת הראי"ה ח"ב פם' יח, קו והערות רצי"ה עם' תפט. הפאפר נרפס
ב'ברקאי' חלק ו' ע"י
הרב יהודה עמיחי, בתוספת ההערות דלהלן:(
איתא בפ"ק דסנהדרין )י"ד.( "רבי זירא הוה מיטמר מלמסמכא, דאמר רבי
אלעזר לעולם
הוי קבל וקיים, כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן
מוחלין לו כל עוונותיו אמצי ליה אנפשיה".- ויש להקשות, א"כ באמת קשיא
דר"א אדר"א
דהני תרי מאמרים דר"א נינהו, א"כ ממאמר הוי קבל וקיים נראה שצריך
להתרחקות מהרבנות,
וממאמר אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עוונותיו נראה שהוא דבר טוב
ומשובח.
גם עצם הדבר טעמא בעי וכי ח"ו משוא פנים יש בדבר, שכיון שעולה לגדולה מוחלין
לו
עוונותיו ובודאי אין הדבר בלא גבול, והשי"ת כתיב ביה אשר לא ישא פנים , ואצלו
ית' לא
ניכר שוע לפני דל ומה בכך שעולה לגדולה, והכל חייבים לפחוד ממדת הדין שלמעלה וקרא
כתיב גם הוא למלך הוכן.
ולבאר כל זה נקדים דברי חז"ל בפ"ג דהוריות4 בעובדא דר"ג ור' יהושע
בספינתא שאמר
לו תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה ר"א בן חסמא ור"י בן גודגדא,
שיודעין לשער כמה
טיפות יש בים, ואין להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. נתן דעתו להושיבם בראש, כשעלה
שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם כסבורים אתם ששררה אני נותן לכם! עבדות
אני נותן לכם כו' יש להבין שבודאי לא בפיטומי מילי בלבד שלח להם, כי כל מי שיש לו
מח
בקדקדו יבין כי הישיבה בראש והנהגת הציבור היא עול ועבדות. ומ"מ העבדות הזאת
עצמה,
היא שררה וגדולה, א"כ מי שרוצה להתרחק מהשררה מה יתחדש לו לקבל אותה כשיאמרו
לו
עבדות אני נותן לכם, וכי לאידועי בעי?.
והנה חז"ל אמרו במד"ר בפ' משכו וקחו לכם צאן פלס ומאזנים משפט ה', וכן
מצינו משה
ושמואל שוין שנאמר משה ואהרון בכהניו ושמאול בקוראי שמו... משה היה נכנס ובא אצל
הקב"ה לשמוע הדבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא שנאמר ויבוא ד' ויתיצב, למה
כך?! אמר
הקב"ה בדין ובצדקה אני בא עם האדם. משה היה יושב ומי שיש לו דין היה בא אצלו
ונדון,
אבל שמואל היה מסבב על כל ישראל שנאמר וסבב בית אל וכו' אמר הקב"ה: משה שהיה
יושב במקומו יבא אצלי לשמוע הדיבור, ושמואל שהיה הולך אצל ישראל הדיבור בא אצלו
לקיים מה שנאמר פלס ומאזני משפט לד'.
יש להתעורר במאמר זה הרבה, כי בודאי אין לשקול שום נביא במעלת משרע"ה שהוא
מעיקרי תורה שלא קם כמותו6 ומכש"כ ליתן יתרון לשום נביא עליו ע"ה אלא
שיש לומר
שאפשר שיהיה איזה נביא בערכו ומדרגתו, והיה לו איזה יתרון פרטי מכפי ערך
משרע"ה
במצבו. וצריך להבין באיזה אופן אפשר ליחס לשמואל לפי ערכו מעלה כזו שלא היה
במשרע"ה
לפי ערכו. כי כבר אמרו חז"ל כל הנביאים כולם ראו באספקלריה שאינה מאירה ומשרע"ה
ראה באספקלריא המאירה, ועל זה אין יוצא מן הכלל גם שמואל א"כ צריך להבין ערך
יתרון זה. ובודאי אי אפשר לומר שזהו עצמו היתרון דאינו צריך לילך למקום הדיבור,
דאטו
בטרחא תליא מילתא? גם שמואל היה אז במקום המקדש, אם כן אין זה ראיה כ"כ. אלא
עיקר הכונה שאופן השגתו היה נאות לזה שהדיבור יבא אצלו. גם יש להתעורר מפני מה לא
שם משרע"ה אל לבו לזכות באותה מעלה. ובודאי לא היה מתעצל ח"ו בזה לקנות
מעלה
יתירה_ וכבר נתעורר ע"ז הגאון הספרדי בעל "דברי אמת" ז"ל
בדרושו.
דף 64
על כן נראה לע"ד בזה, דישנם שתי מיני הנהגות להנהיג את הציבור בהם. ההנהגה
האחת
היא שהמנהיג הוא מופלא מאד במדרגתו ונעלה הרבה מעל כל העם, על כן הוא יושב בעצמו
ועוסק בשלמותו לפי ערכו, ומתוך שהוא עוסק בשלמותו הוא מנהיג את הציבור כולו שהם
הולכים אחריו, אע"פ שאין הנהגתו לפי ערכם מצד עצמם, אבל מצד גודל כוחו של
המנהיג
הוא מעלה ומרומם אותם להתנהג למעלה מערכם, והוא דומה לשמש שבכחה הגדול מקיפים
אותה כוכבי לכת לקבל ממנה אורה. ויש מנהיג אחר שאין כוחו גדול כ"כ להנהיג את
הציבור
על פי מדת עצמו, כי אם הוא צריך לצאת בעקבות הציבור ולהתנהג עמהם ע"פ מדותיהם
ולהנהיגם כראוי להם, והוא דוגמת הירח שמקיף את הארץ ומאיר לה, והנה משרע"ה
אמר
מפורש על תוכן הנהגתו כי תאמר אלי שאהו בחיקך דהיינו להעלות אותם בהנהגה גדולה
מערכם ע"פ ערכו. על כן פני משה כפני חמה , אבל המנהיגים האחרים היו צריכים
לצאת
בעקבות העם, על כן פני יהושע כפני לבנה להתעלות עמהם ולהנהיגם ע"פ דרכם.
על כן משרע"ה היה עוסק בשלמותו, ועל פי דרכו הנהיג את ישראל שנתבטלו אליו
מגודל
כחו. לכן היו כל ישראל באים אליו, להורות שכן היא הנהגתו שיצאו הם על ידו ממדרגתם,
ויזכו לבא להנהגה על פי מדרגתו ועל כן היה הוא יוצא לקראת הדיבור כי בהיותו עוסק
בשלמות עצמו לו יאתה ההשתדלות, אעפ"י שממילא נמשך שפע לכל ישראל. אבל שמואל
עם
שהיה גדול בנביאים עם כל זה לא היה אפשר שעל פי דרכו יתנהגו כל ישראל, כי לא היה
הכלל בטל אליו כל כך כלגבי משה_ על כן היה הוא יוצא ממקומו ומסבב את ישראל להורות
על מדרגתו בהנהגה שמנהיגם לפי ערכם, אם כן היה עיקר נבואתו רק לצורך ישראל לא
לצורך עצמו כלל, כי ההנהגה לא היה על פי דרך של ערכו בעצמו. ועל כן היה הדיבור בא
עליו, כי להשלים את הכלל כולו, הקב"ה בעצמו מקדם בדברים. ומזה נבין כי מי
שרמה ידו
כל כך להנהיג את הכלל כעין דרכו של משרע"ה, הוא באמת מלך יקרא, ושררות ישא
ולא
עבדות_ כיון שהוא עוסק רק בשלמותו, ועי"ז משפיע לזולתו: זהו דרך כל הנמצאים
החשובים
שחקק השי"ת, לאחר שישלימו עצמם, ישלימו את מה שלמטה מהם במדרגה. וע"ז
נאמר
במלאכים: וקרא זה אל זה ומתרגמינן_ ומקבלין דין מן דין- אבל כשאין המנהיג עומד
במעלה
נשגבה כל כך עד שיוכל הציבור להיות בטל אליו, א"כ הוא איש בפני עצמו עוסק
בשלמותו
לפי ערכו, ויוכל להיות שדרך הציבור שווה הרבה מדרכיו על כן צריך הוא לקחת עליו עול
כבד להנהיג עצמו בנוגע להנהגת הציבור על פי דרכם - זוהי עבדות גמורה
לכן תחילה כשנתן עליהם רבן גמליאל שררות, חשבו שדעתו שינהיגו את הציבור על פי
דרכם, ולא רצו לקבל, כי מעלה זו רמה עד מאד היא: והשיב להם ר"ג שהוא נותן להם
עבדות, שהרי הם יכולים להתנהג ע"פ דין העבדות, להנהיג את הציבור במדה מיוחדת
הראויה
אל הציבור ולהיות הם בטלים אל הציבור ולא שהציבור בטל אליהם_ ולכן רבי זירא הוה
מטמיר מלמסמכיה משום הוי קבל וקיים, דהיינו שההנהגה הגדולה להנהיג את הציבור על פי
ערך עצמו - צריך שיהיה האיש מזוקק מאד במידותיו וכל מעשיו שלא ימצא בהם שום פסולת
וסיג כלל, כי אם ימצא אפילו דבר קטן שאיננו מורגש מפני שהרע שבו הוא מועט בשיעורו,
אבל כשהוא צריך להגדיל כוחות נפשו להנהיג את כל הציבור כולו על פי דרכו הוא, אז כל
הקבוע בנפשו ייקבע בנפש הרבים ותגדל גם תנועה קטנה. לכן הוא דומה ממש לבית אפל
שבהיפתח בו חלונות יראה נגעו, שעל ידי התפשטות הכח להנהיג את הרבים על פי מדותיו
יראה כל חסרון קטן וגדול כשיצא אל הפועל. אבל כששמע דברי רבי אלעזר דאין אדם עולה
לגדולה אלא אם כן מוחלין לו כל עוונותיו, דהיינו כשעוסק להנהיג את הציבור ע"פ
דרכם,
שאז הוא דרך קלה וזכות רבים מסייעו. ויש לפעמים דברים שמצד עצמו היה ראוי לו
להתנהג
יותר בחסידות, אבל מפני שעול הציבור עליו והוא צריך להנהיגם כדרכם, נעשה פטור
ממילי
דחסידותא ההם; על דברים כאלה שפיר נמחלו לו, שהרי נשתנה דינו, וקיי"ל כל מקום
שנשתנה
דינו פטור, כמו ברח עד שלא הקיף זקן וכיו"ב, או שנתגייר עד שלא נגמר דינו וכל
זה
דף 65
מעלה גדולה הוא כשמנהיג את הציבור על פי דרכם, ואעפ"י שלפעמים מחסר מילי
דחסידותא,
כיון שהוא כדי שלא יהיו הציבור מופלגים ממנו הרבה, ויוכל להתנהג על פי דרך התורה
והמצוה, ג"ז הוא דרך ד', ונכלל בכלל דחז"ל וכל העמלים עם הציבור יהיו
עוסקין עמהם
לשם שמים וכו'. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם: ויש לפרש דהכי נמי
מיירי
בכי האי גוונא שעל ידי העסק עם הציבור מניח ממילי דחסידותא, שבהיותו בן חורין
לעצמו
היה עושה, כיון שכונתו לשם שמים מעלה עליו השי"ת כאילו עשה כל אותם הדברים
שהיה
בדעתו להתנהג בהם בעניני חסידות ללא עול הציבור שעליו
המדה הזאת נוהגת גם בכהנים שהם ג"כ ממנהיגי ישראל כענין הכתוב יורו משפטיך
ליעקב ותורתך לישראל, שהם יהיו מקבלים שפע קדושה ע"י העם, וממילא שהם צריכים
להיות בטלים לגבי הכלל, אלא להנהיגם בארחות חיים, אבל ע"פ דרכם של הכלל, כי
הם
זוכים ע"י הכלל )כמש"כ עבודת מתנה אתן את כהונתם, שפירושה שהעבודה לד'
יתברך
היא ג"כ אינה כי אם מתנות כהונה, הבאות להם מאת הכלל.
ובזה אמרתי לבאר דברי חז"ל בעירובין )נ"ד( על הפסוק וממדבר מתנה וממתנה
נחליאל
במות - אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו - תורה נתנה לו במתנה, ובנדרים )נה.(
איתא אם אדם משים עצמו כמדבר, שהוא הפקר לכל - תורה נתנה לו במתנה. וצריך ביאור
שינוי הלשון. ועוד כיון שזוכה בתורה בעבור שמשים עצמו כמדבר, א"כ אין זו
מתנה, וראוי
יותר ליחש שהתורה נקנית לו בקנין כיון שמפקיר עצמו עבורה, ולשון מתנה נופל על דבר
שאינו בא בעמל ויגיעה אבל יסוד הדברים שת"ח המשתמש בתורה ביחוד להנהגת הציבור
יש בו שתי בחינות: מצד הבחינה הא' הוא כמס עובד נקרא עבד ומשועבד להם, כי יש
לפעמים
שמצד עצמו הי' ראוי לו שילך בדרכים יותר גבוהים ובחסידות מופלגת, אבל מפני שצריך
להיות קרוב אל הרבים המקבלים הנהגה ממנו, ע"כ הוא צריך לעסוק בלימודים
הדרושים
להם, ומתראה לפניהם שלא בחסידות יתירה, כדי שיהיו קרובים אליו. ומ"מ זה אינו
דבר
הגון שישליך את חובת שלמות עצמו אחרי גיוו לגמרי, אלא טוב אשר יאחוז בזה וגם מזה
אל ינח ידו ויעסוק ג"כ בלימודים גבוהים שהם ראויים לשלמות עצמו, ובדברים
שאינם גורמים
חסרון בהנהגה ידרוך על במתי שלמות הראוי לת"ח מצד גדולת ערכו. והנה מצד החלק
הזה,
הרי הוא בן-חורין שאין רשות אחרים עליו. והנה יש עליו חובה לעסוק בשלמות הציבור,
ומ"מ אין לפחוד שע"י טרדא זו תשתכח ממנו שלמות עצמו, כענין שאמרו
חז"ל מתוך שחסידים
הם, תורתן משתמרת ומלאכתם מתברכת וכה"ג איתא בס' הפלאה על הפסוק להנחיל אוהבי
יש ואוצרותיהם אמלא, שבשכר שעוסק בחריפות, הקב"ה מזכהו שתורתו משתמרת,
אע"פ
שאינו עסוק ג"כ למיגרס הכי נמי, על ידי שעוסק בשלמות הציבור, הקב"ה
מזכהו בתורת
מתנה, בחלקים שהם שלמות עצמו: ובשכר שעוסק בשלמות עצמו מזכה אותו הקב"ה
ג"כ
בענינים שהם נוגעים לכלל שלמות הציבור, באופן שמצד השגחת השי"ת אין שני
הענינים
סותרים זא"ז, רק עוד עוזרים זה על זה והנה, בהפקר יש ב' ציורים )=חלקים(:
שיסוד כל
קנין הוא התיחדות )-קשר( דבר לגבול אדם ידוע )=וזה מופקע ע"י הצהרת ההפקרה(,
)ב-(
ואין לזר חלק בו. על כן ההפקר יתכן בשני אופנים, או שיהיה לכל אדם חלק בו,
א"כ בטל
ההתיחדות לאדם אחר, והרי היא הפקר, או שיצא לגמרי מרשות כל אדם עד שאין לשום
אדם חלק בו כלל, על כן הוא מופקר ממש.
הנה מצד החלק שמוטל על הת"ח לעמול בטובת הציבור ובתקנתם וליסד תורה והנהגה
הרי הוא הפקר מצד הבחינה שיש בהפקר, שלכל אדם יש חלק בו, וכ"מ מדברי
הרמב"ם
בפיה"מ גבי שביעית שכתב טעמא שלאכלה ולא להפסד משום גזל הרבים. והרי שביעית
הפקר הוא ואפקעתא דמלכא? אלא ודאי זהו תוכן הפקירו שיש לכל אדם רשות בו, וכיון
שכח הכל שוה בו, הרי הוא יוצא מכלל קנין.
דף 66
ומצד הבחינה השנית שהוא נוגע לשלמות עצמו, ראוי לדעת שאין לשום אדם רשות עליו.
והנה במדבר מצינו גם כן ב' ענינים, כדאיתא בפ"ק דשבת דתנא חדא דמדבר הוי כרמלית,
ותנא חדא דהוי רשות הרבים. ומתרץ - כאן כשישראל שרויין במדבר, כאן בזה"ז.
כשישראל
שרויים במדבר הרי יש לכל אדם חלק בו, ובזמן שאין ישראל שרויין בו ואין עיקר ישוב
אין
שום רשות עליו והוי הפקר שלילי. לכן על בחינה אחת אמר בזמן שאדם משים עצמו כמדבר
שהכל דשין בו, ויש רשות לכל אדם עליו, פירוש, שעוסק בשלמות הציבור, תורה - פירוש
שאר
חלקי התורה הנוגעים לשלמות עצמו, - נתנה לו במתנה. ועל הבחינה השנית אמר בשביל
שאדם משים עצמו כמדבר, פירוש: כמדבר בזמן הזה, שאין עובר ושב, שענין הפקרו הוא
הפקר פשוט, לא מפני שהכל דשין בו כי אם מופקר ומשולל מכל רשות, וממילא הוא מופקר
לכל, ופירושו שעוסק בשלמות עצמו כראוי.
מכל מקום יתר חלקי התורה, הנוגעים לשלמות הציבור ניתנו לו במתנה, מצד השגחת
השי"ת. ובכלל זה "העבדות", הוי ג"כ הנקיון וההתהדרות היתירה,
שחובה היא על ת"ח המשועבד
להנהגה יותר מהפרט שיוכל לקיים פתיא אוכמא כדחז"ל . וזהו שאפילו בנוגע לשלמות
עצמו
אין חירותו חירות גמורה, שהרי צריך לדקדק שלא תהיה דרכו תמוהה בעיני הציבור, כדי
שיקבלו הדרכתו. וזהו פירוש הפסוקים "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ד',
רוכבי
אתונות צחורות יושבי על מדין והולכי על דרך שיחו", ופירוש הדבר שקראו החכמים
חוקקי
ישראל בשם רוכבי האתונות_ מהו "אתונות" דוקא ולא חמורים, ולמה
"צחורות", ומהו "הולכי
על דרך שיחו"? וחז"ל פ' בעירובין דקאי על בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי
תורה. אבל הענין
מוסבר על פי מה שבארתי במ"א ענין מה שכתוב אצל משיחת שלמה "והרכבתם את
שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון" ודרשו חז"ל מכאן שאין
מושחין
את המלכים אלא על המעין, וצריך באור מפני מה הקפיד בפרדה דוקא, ועוד יותר קשה על
פי דברי הירושלמי דכלאים שאסור לרכוב על הפרדה משום כלאים, הקשו מפסוק זה ותירצו
אין למדים מהמלכות. ובודאי צריך לומר דעל פי הוראת שעה של נביא הותר לעבור על דברי
תורה כדקיי"ל בפ' הנחנקין, אלא שבודאי טעמא בעי, למה הוצרכו להיתר זה. ובאור
הדברים
הוא ע"פ דחז"ל בשבת : על סוס מלך, על חמור בן חורין, דמנעלים ברגלוהי בר
אינש.
הנה יש בזה ג' מדרגות: מלך, בן חורין, בר אינש. ובר אינש שהוא פחות מבן חורין, הוא
עבד_
ובודאי עיקר העבדות שניכר במה שהוא הולך ברגליו בלא רכיבה אינו כ"א בהליכה
בדרך,
ובזה מצויין ענין מנעלים ברגלוהי, שזהו בדרך לעיכובא, כדקייל באבל ומנודה כשהולכים
בדרך נועלים את המנעל. הנה בענין המלך יש מדריגות במלוכה, כידוע אצל כל אומה
ולשון.
יש מלך גדול שמושל ממשל רב ואינו תלוי בדעת העם, ויש שתלוי בדעת העם_ ואצל ישראל
עם קודש היו כל הדברים הללו מסומנים בהסכמת העם בעת המלוכה, בנוגע לענין הקדושה
של כתר המלכות והסכמת ההשגחה שתחול עליו ע"י הסכמתם; על כן עלינו למצוא תוכן
חילוק בשררות המלוכה בגללה במה תתחלק המדרגה הגבוהה מהמדרגה הנמוכה. ונראים
הדברים שהדבר יצויר בהסכמת המלוכה בב' אופנים. הא' הוא שהמלך יהיה הכלי שעליו
תחול השפע האלהית בהשגרה בראשונה, וממנו יורק על הכלל כולו: והב' הוא שהשפע תחול
על הכלל אלא שתשוב אל המלך מהכלל, כדי שיסדר הדברים ותחזור אל הכלל. וההבדל בין
תואר ב אלה המלכים הוא נודע כי שם עבד יאמר על מי שתלוי בזולתו לקבל ממנו, כענין
כעיני עבדים אל יד אדוניהם_ על כן המלך שהוא במדרגה כזאת שעיקר השפע חל עליו וממנו
אל הכלל ראוי להקרא בשם מלך. ונוסף על תואר המלוכה ראוי הוא להתאר בשם בן חורין.
אבל המלך שהשפע מקבל הוא מהכלל, אע"כ ששם מלך נופל עליו מצד ההנהגה, מכל מקום
הרי הוא ג"כ בשם: עבד שהרי הוא מקבל מהם . וזהו שרצו למעט דיוקן מלוכת רחבעם,
על כן
בארו הזקנים את כונת העם לו במה שאמרו "אם היום תהיה עבד לעם הזה", ואם
יתחיל
אפילו במעלה הקטנה ויגביר חילים להנהיג את הציבור לשם שמים יוכל להתעלות במדרגות
דף 67
גדולות וגבוהות מאד. והנה ההפרש בין המלך שראוי להתאר בשם "מלך ובן
חורין", אל
המלך שראוי להתאר בשם "מלך ועבד": שהמתואר מלך ובן חורין הוא ראשון
לקבלת השפע,
אבל המתואר מלך ועבד, שהוא שני לה שהרי בעיקרה אל העם, ומן העם תחול עליו ותסוב
לו.
וההפרש בין ראשון לשני, איך לתארם? - בצדק נאמר, שהראשון לשפע יומשל במעין,
שהמעין הוא המקור, ואח"כ יתפשט מן המעין אל הנהר, ע"כ אמר דוד
המע"ה "והרכבתם
את שלמה בני על הפרדה", המורכבת מסוס וחמור, להורות עליו שהוא מלך ובן חורין
)דרכיב
על סוס - מלך, על חמור - בן חורין (, "והורדתם אותו אל גיחון" שהוא מעין
לרמז על
ראשיתו בשפע כדרז"ל4 שאין מושחין את המלכים אלא על המעין.
והנה בת"ח המנהיג את הציבור הוא ודאי עבד אל הציבור, אע"פ שגם צד חירות
יש בו,
מ"מ ענין חירות שלו הוא מצומצם ומוגבל. והמופת - שהיפוי הוא דבר שהשכל יחייב,
שאין
ראוי לחכם לאבד עליו אפילו זמן מועט, ע"כ אמרו חז"ל בהאי דחייף רישיה
ויציב )צ"ל
וסליק ויתיב( קמי רביה, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה_ וכיון שנכנס אל עול הציבור
עליו
להתנהג בהידור גדול, ודבר זה הוא שיעבוד ולחיצה על כח החירות אפילו מצד ההנהגה
הפרטית שהוא בן חורין בה, ואין צריך לומר מצד הנהגת הציבור, וההלכות הדרושות
לציבור,
שהוא בהם עבד ממש. ע"כ דבורה שהיתה מעמידה דיינים לישראל כדברי התוס'
בפ"ק דבב"ק
היתה מסדרת להם הדרך הראוי להם, ואמרה לבי לחוקקי ישראל וגו' שיהיו רוכבי אתונות,
פירוש אפילו הוראת החירות שלהם יהיה מוחלש, שע"ז רוכב אתונות שהם מין נקבה של
חמור, ועל חמור בן חורין, והאתון תש כחה כנקבה, על רמז תשות כח החירות. וביארה במה
יותש אצלם כח החירות? - בהנהגתם הפרטית - צחורות, בענין הקפידא על הנקיון וההידור
שאין ראוי מצד עצמו, ומחויבים בה מצד עול הציבור וההנהגה שיעור הפסוק יושבי על
מדין
הם רוכבי אתונות צחורות, גם הם הולכי על דרך - פירוש עבדים ממש מצד חלק ההנהגה,
"שיחו" - שתשימו שיחתכם בב' הענינים.
ויבואר בזה דחז"ל בפ' במה מדליקין "ויבא יעקב שלם עיר שכם, ח"א
שווקים תיקן
להם, וח"א דמטבע תיקן להם, וח"א מרחצאות תיקן להם" וראוי להעיר
מפני מה סופר על
בחיר האבות דוקא אלו הענינים הגשמיים, ולמה הוא תלת, ולמה דוקא בשכם? אומנם מצינו
שהאבות עמדו נגד הפירצה, במקום שראו ברוה"ק שקלקול עתיד )להיות( שם, לגודרו
כדחז"ל
על הפסוק "וירדוף עד דן" וכיו"ב, ע"כ מצינו שבשכם נחלקה מלכות
בית דוד ובזה חטאו
ישראל שמאסו את מלכות בית דוד. ויסוד המיאוס היה, כי יסוד מלכות בית דוד היה דרק
ע"פ התורה, והם רצו שיהיו מונהגים על פי מנהיג שיהיה עסוק הרבה בישובו של
עולם_ והנה
התביעות שישימו על ידם דופי במנהיג על פי התורה, אפשר בג' ענינים הא', שסידור
הדברים
בענין הציבור והמשטר צריך נסיון, על כן ראוי לקחת איש עסקן בעסקים עולמיים; והב',
הנקיון הוא דבר חביב ות"ח הוא פתיא אוכמא , והג' כי דרוש כסף לענין ההנהגה
ודרוש
לזה ידע בטיב משא ומתן שימצא מקור לכל זה. על כן תיקן יעקב שהיה איש תם יושב
אוהלים בשכם - מקום מחלוקת זו אלו הג' דברים שונים: רחובות - שיהיו הבאים מסודרים,
להורות על הסידור ומשטר, שת"ח העוסק בתורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה,
ומרחצאות
- להורות על הנקיון וההידור שיודע להלך בהידור כחק הנימוס, ומטבע - להורות
שע"ז בידו
ע"פ התורה המחכימת פתי, ונותנת חכמה לחכמים למצא מקור לכסף ולתקן גם ההנהגות
הגשמיות בטוב. וכשהתלמיד חכם מקבל עליו עבודת הציבור על זה האופן, הרי הוא עובד
את העם ומוחלין לו עוונותיו במילי דחסידותא שראוי לו בקצת מהם להפטר, כשהוא נוגע
לרבים על כן אע"פ שבתחילה לא קיבל רבי זירא וחשש בדבר הרבה, אח"כ כשראה
יתרון
הדרך והעול המוטל והעבדות שמכניע הלב, והכח שיש בזה לקבל מהציבור הקדושה שבהם,
ע"כ 'אמצי להו נפשיה".
דף 68
דף 69
קטעים מן "עין אי'ה", כרך ד' )מכתב-יד(
הקטעים הבאים מן "עין איה" כרכים ג-ד. נמסרו ע"י הרב יעקב פילבר.
שבת מא.
א. רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל. בנפש האדם
ישנן אמתיות כאלה שהם נקנים לו דוקא ע"י לימוד ועיון, וישנן ג"כ אמתיות
שהן נעוצות
בעומק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה. כל היחש הגדול שיש בין הרב אל
התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון. אבל אותם
הלימודים
שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלהית, שיש בהם מעין קדושתו של
אברהם אבינו ע"ה שלא היה לו רב, ועשה הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים והיו
מלמדים
אותו חכמה. כשבא האדם למדה זו, ובמקצוע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו,
הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת. ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי
נפשו מאירה באור אלהי דיהיב חכמה לחכימין. אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול
שלא לשכח, שיכול להיות שהאמת הזאת הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית היא רק
ראויה לו לעצמו. והדרך הכולל שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה
וההוראה,
שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחש הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמתת ההכנעה של
האחרון אל הראשון. ע"כ גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה
לא"י, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בענין זה על פסגת הכרעת הקדושה הפנימית,
אשר
בחדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד ד' אשר עליו חזקה, מצא אותו נשגב ונעלה
מכל קישור לימוד והדרכה, אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב. ע"כ לעלות לארעא דישראל
הוסכם אצלו, אפילו להיפוך מדעת רבו רב יהודה אבל בכ"ז לא השיח רגע דעתו
מהוראת
הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל
הענינים ע"כ סבב פני הדבר, שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו
וכמה
נזהר הוא מעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטיה העליונה שבעלינות שהיתה לו
למרכז חייו הזמניים והנצחיים היא עלייתו לא"י, רק אישתמיט מיניה, כדי שלא
יוחש כי
עושה הוא בשאט נפש, למרות רוחו של הרב, שבודאי שגם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן
מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו_ ע"כ הוה
משתמיט מיניה דרבי יהודה, כדי שלא יפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו ביחוד, משום
דבעי למיסק לארעא דישראל, וזה החפץ העליון, הרימו מעל לכל חובה כולל ע"כ חפץ
היה
שתשאר מחאתו של ר"י כללית, ולא תסב עליו בדיוק ויחוד, בהיותו מוצא את עצמו
בנידון
זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, באהבתה תשגה תמיד.
ב. ואמר כי כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר "בבלה יובאו ושם יהיו עד
יום
פקדי אותם", כי תכלית חיבור ישראל וא"י הוא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד
ה' אלוהי
עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ה' בה במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה
היא
המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ, בתורה מוסר אלהי שיוכל
למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי,
כ"א גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים
חסד משפט
וצדקה. לזו התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע
שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד', ושארצה היא ארץ ד', אמנם בעת עזב ישראל את
צור מעוזו, אע"פ שהפרטים היו מקיימים איזה מצות, מ"מ כיון שמהכלל נפקע
החותם המיוחד,
מבלי להכיר את הארץ לארץ ד', ואת הגוי והממלכה לעם ד', בהיותם מוצאים בעצמם שגם
להם ישנם ענינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, ע"כ גלה ישראל מארצו
כדי
שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קנינים פרטיים לאומיים ומ"מ ימצא את
עצמו
דף 70
מצויין ומופרש מכל העמים. בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נושא עצמיות
לאומיותו, והיא שם ה' אשר עליו נקרא. ע"כ כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז
היהדות
נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה, בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל
)=כדברי רש"י, כתובות קיא.(. ע"כ ממנה צמח צמח ד' לתשועת האומה, להשיג
לה עומק
הכרתה בעצמיותה. וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל
לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קניניה אבל אז הלא יבא מועד שיפקד ד' את עמו
באורח כללי, לשא נס לגויים, ושורש ישי... אליו גויים ידרשו )ישעיה יא/10(. אבל
אישים
פרטיים, אע"פ שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושה א"י, אבל לא על השלמת
הפרטים
נוסדה הגדלות, כ"א על הכלל כולו.
ע"כ צריך שלא יטושטש כח זה, ע"י ההמשכה של הפרטים, להשיח עיקר התכלית,
שהוא
התיקון הכללי בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתוך עמו ונחלתו, היושבת ומושלת
על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד. וכאשר כלי השרת אינם ראויים לתעודתם כ"א
בהיות
כללות ביהמ"ק וקדושתו על מכונו, כן האישיס הפרטיים רק אז יהיו מצורפים להראות
כחן
של ישראל על אדמת הקדש בצירוף הכלל כולו שיאגד ע"פ פקודת ד'. ע"כ
ס"ל ר"י דכל העולה
מבבל, ששמה מצאה היהדות אז את מרכזה הרוחני אז, וסויימה בערכה הנכון הפרטי,
שכשיקלט
היטב יהיה ראוי להחתם דוקא בא"י בצירוף כל הקנינים הכלליים הראויים לאומה
שלמה
ומבוססת, העולה לא"י עובר בעשה.
ג. תניא אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחילת חולי מעיים. האכילה נותנת את החלקים
הנדרשים לבנין הגוף שהם נאבדים ע"י כח החיים והעבודה. החומריים הללו מתכנסים
תחילה
בתוך הדם, והדם יתחלק במרוצתו בכל חלקי הגוף היותר דקים לתן לכל חלק וחלק את
הדברים הצריכים לבנינו. והנה כדי לעשות את הדם ראוי למרוצה ושטף, צריכה השתיה לבא,
שע"י שמתערבים חלקי המים בתוך הדם נעשה הדם ראוי להיות במצב של נוזל ההולך
בכל
פלגות כלי הדם היותר ממושכים ודקים, וזהו רק בשביל חלקי המים שבהם שבאים ע"י
השתיה. אמנם בהיותו אוכל ואינו שותה, חלקי המים חסרים מעירוב הדם, והדם מתעבה
בתוך מצב מוצקי ואינו יכול להיות מתחלק יפה כפי תפקידו אשר נועד לו, ובני המעים
שהם
הוכנו לעבוד את עבודת ההכשר לתלק את השפעת המזון לכל אברי הגוף בהיותם מנועים
מעבודתם ע"י שהציר שלהם הנושא את פעולתם הוא הדם, מתעבה עד שיעשה מלאכתו
בכבדות.
ע"כ יחלו המה, כי כן הוא משפט כל משפיע,
בהיותו מוצא על דרכו שטן, העוצרו מעשות מלאכה השפעתו שיקרהו חולשה פרטית, כי
השלמתו היא עבודתו אשר לטובת אותם שעבודתו נועדת עבורם_ ע"כ אכל ולא שתה,
אכילתו
דם בלא עירוב המזג הראוי לחלקי המים, וזהו תחילת חולי מעיים.
ד. אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מרקבת וזהו תחילת ריח רע. יוצר האדם ברא
את האדם עם כל ההכשרים אשר יעירוהו להשלמתו הגופנית והרוחנית יחד, והטבע הגופני
תמיד יחובר עם הטבע הנפשי להתעורר אל הטוב, ואל המועיל. ע"כ כאשר המדה הרעה
הכללית המורידה את האדם ממעלתו אל שפל מצב הבהמי היא העצלות העלולה להשיג את
האדם ולהטביע חותמה על רוחו, וביותר היא עלולה לבא עליו אחרי אכלו. גופו הנכבד
מכובד המאכל ונפשו ירדה מעסקיה האציליים אל עסקי חושים בהמיים, והרי דרך העצלה
מגולשת לפניו להומו ולאבדו. ע"כ סמוך למאכל כבר הוכן הכח הדוחף לתנועה, תהיה
אפילו
קלה שבתנועות. אבל מחאה נגד העצלות השפלה כבר יש כאן, עליך בן אדם לקום וללכת
לפחות ד' אמות. שהם מקומו של אדם, עליו לצאת ממקומו וממעמדו שעמד עליו בעת אכילתו,
ולעלות למדרגה אחרת יותר עליונה ויותר אנושית. ואם לא עשה כן. אין אכילתו נותנת לו
את פריה, כשם שאין התכונה בעצמה של העצלה עלולה לתן לו פרי טוב, לא בחומר ולא
דף 71
ברוח, פירוד היסודות שבא מעיכול בריא, יתן פרי להוסיף אומץ וגבורה, והאומץ והגבורה
יוסיפו כשרון ושכל טוב לעבוד ולמשא, וכאשר הדברים לעמל פה נברא, והצד הדברי שבתוכו
הוא הערך המעולה שבקרבו, ע"כ בהיותו עומד חוץ לאותה המדה המעלתו למדרגתו,
בהיותו
הולך לשקוע בבוץ העצלות הנמשכת מהשפלות הבהמית שבקרבו, אכילתו מרקבת לא פירוד
יסודות שיש בהם תועלת ועילוי בתוספת אומץ חמרי ומוסרי, כ"א פירוד יסודות של
מדוה
ומחלה, חולשה והרס. וזהו תחילת ריח הפה, נגד תעודת עמל הפה היוצא באותו החלק הראוי
לזה עכ"פ מהמין האנושי, ע"י גירוש העצלות הכללית מקרבו, שהוא ריח רע, מה
שהעבודה
המשלמת את הצורה האנושית הבאה ע"י הסדר הנכון מביאה לאותה ההשתלמות הטובה,
של התעלות הנפש למצב הריח הטוב, וההשפעה המתוקנת הבאה מההנהגה הטובה האנושית
בהיותה הולכת ושואפת אל על ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון.
ה. הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו, וזהו תחלת ריח זוהמא.
האכילה היא טהורה רק כשהיא נלקחת בתור הכנה לכשרון החיים המתהוה על ידה, אז היא
מוספיה לאדם עז בחומר ורוח, אבל כשהיא יורדת עד אותה המדרגה הבהמית שאין האדם
שם לבו אל התוצאות הטובות לחיזוק כחותיו שמהאכילה, כ"א הוא נמשך אחרי ההנאה
הבהמית שבה, היא תוריד את האדם עד הזיהום היותר מנוול_ כי האכילה באה מיד לידי
זיהום בהכנסה בגוף, אמנם התכלית העליונה שלה לחזוק כחות הגוף והנפש הוא מטהרה,
אבל כיון שכ"כ ירד עד שעם שהוא נצרך לנקביו, ואין המאכל אז מכוון לצורך הבראת
גופו
כלל, ואז נושאת האכילה עליה חותם הבהמיות. והנה המוסר הנצרך לאדם כזה, צריך להיות
מהמדרגות היותר נמוכות_ כי בדברים עליונים הראויים להרגשה זכה ודאי לא יוסר, כיון
שצורתו האנושית נתטשטשה הרבה, וגם אם נאמר לו שבערך בעלי חיים טבעיים אין הדבר
נאה, הוא יאמר שהטבע אצלו היא תאוותו הפחותה. אמנם הדרך להתחיל להעמידו על המסילה
הישרה היא להשכילו, כי אפילו אם יחזיק את גופו לכלי מעשה פשוט, ג"כ לא תצלח
הנהגה
כזאת. כי התנור המוסק ע"ג אפרו לא יתן את חומו הראוי, ושריפת האש תשים בו את
השממון בלא שום תועלת יוצאת לכלל הבית ותשמישיו_ ומוסר כזה ראוי שיקבל גם האיש
היותר שפל, ואז יתעורר בו ג"כ רגש הכבוד והדרת האדם שבורר ממה שהוא מגונה
ומאוס,
כשיתגבר בו הכרת ההנהגה המתוקנת. ע"כ אחרי הביאור של הדמיון לתנור שהוסק
ע"ג אפרו,
יאמר התוצאה המשפלת היוצאת מזה לכבודו של אדם , כי זהו תחילת ריח זוהמא_
.1 רחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים.
יפה היא ההערה המוסרית הכללית הנעוצה בעומק טבע שמירת הגוף, כי כל נקיון ורחצה
היצונית תגמר אז לטובה בהיותה מחוברת עם רחיצה פנימית_ וזה הדבר נוהג בין בהנהגה
הגופנית, שצריך האדם שיכיר את הרחיצה לשם תועלת שמירת גופו יותר מלשם הקישוט
החיצוני שיש בה, ותביאהו ג"כ לחשוב שזאת הרחיצה החיצונית בחלק הנקיון שיש בה
כלפי
חוץ, היא מצרכת את הנקיון של הרוח, של טהרת הלב ממחשבות מכוערות, טהרת השכל
מדמיונות עכורים וכאלה. ואם יפנה האדם תמיד בכל ענין אפילו יהיה חיצוני, כלפי
התועלת
הפנימי שיש בו אז יבור לו תמיד הנהגה טובה ומועלת שאפילו כלפי חוץ תהיה יותר נאה
מאילו לכתחילה כיון בה רק לצאת על ידה כלפי חוץ, כשם שהתנור כשיוסק מבפנים יתן את
חומו אפילו כלפי חוץ יותר מאילו הוסק מבחוץ_ וכלל גדול הוא שאותו המשקל-השוה שבו
אוהב האדם את נפשו ומכבדה מצד עצמה, עם היתרון של הקירוב שאדם קרוב אצל עצמו,
רק הוא מבסס את כל היסוד לבנין הצדק החיצוני נגד כל האדם. ובזמן שהוא מפזר את כל
כחותיו כלפי חוץ, באמת מתגנבת בזה אהבה עצמית גסה, שהכל יאהבוהו ויכבדוהו אבל
היא לא תביא את הכונה הרצויה וישאר עבד לרבים, באין רוח נכון בקרבו. ובסדרי טבע
שמירת הגוף במה שיש בה פנים לצד החיצוני ולצד הפנימי, שמה הטבע עצמה, במאמרו של
אדון כל ב"ה הכולל כל מיני תועליות מפוזרים בכל פרט מפרטי החיים, בחסדו המלא
כל
דף 72
הארץ, שיהיה האדם מתלתד להכריע כלפי צדו הפנימי, כדי שיוכל לחשב חשבונו של עולם
ע"פ אותו הבסיס שהוא מוצא אותו חזק בנפשו. ורחץ בחמין ולא שתה מהם, דומה
לתנור
שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים.
ז_ רחץ בחמין, ולא נשתטף בצונן, דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן.
שני כחות מתאחדים בבנינו החמרי והרוחני של האדם, כח הפועל, שעל ידו האדם מוכן
להרויח דברים חדשים, כחות חדשים לעומת הישנים וחומרים חדשים תחת אותם שכבר אינם
צולחים למלאכתם. וכח השומר, האוצר את אשר כבר הרויח, לעשות את מלאכת ההרוחה,
ראוי )הוא( שהאדם יהיה יותר מוכן לשינויים, לרכות ולהתפעלות, אמנם לענין השמירה
צריך
האדם להיות מוכשר ביותר למצב של קשיות החומר_ וכן הדבר נוהג במדות ובתכונות הנפש.
הרחיצה בחמין מרככת את הגוף ומכשירתו להיות נפעל ביותר מכח החיים הרודה בו, וטוב
הדבר מאד לתועלת חליפת החומרים וחידוש הכחות. אבל עם זה צריך האדם לאצור בקרבו
את כח השמירה, שלא להיות יותר מהמדה עלול לרכות ולחילופים, ע"כ צריך הוא
לשיטוף
צונן_ והוא דומה להכשר כח הפועל שנמצא על הברזל בהכנסתו באש, שאז יוצלח לעשות
ממנו כלי-מעשה מתוקן. אבל כדי לשמור את אשר נעשה בסיוע האש, מועיל כח שהוא לגמרי
הפכי; והוא ההכנסה למים, שאז אותו הצביון המתוקן הנעשה ע"י האש מקבל את
תפקידו
באופן נאמן וקיים_ ובזה אין להתפלא כשנמצאו כחות הפכיים ושונים משתמשים בחיים,
להפקת תכלית אחד חביב וכללי, כי הכל עולה למקום אחד, ונתנו מרועה אחד.
ח. רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חבית. ישנן פעולות חיצוניות שבטבעם הם נוטים
להשאר
מצדם החיצוני, וישנן פעולות כאלה שהם בטבעם נוטים לעשות רישומם לפנים אע"פ
שהם
מצויינים בתבנית חיצוני_ יפה הוא החיבור, שפעולות חיצוניות שהם עלולים להשאר בלא
פעולה פנימית, מתחברים עם פעולות חיצוניות שבטבעם הם נכנסים לפנים . ועושים בו את
פעולתם. כי ע"י החיבור הזה יכנסו ג"כ הדברים החיצונים לפנים, ויפעלו
לטובה ולמטרה
הרצויה, עד שישתכלל האדם ויהיה מוכן לפעול לטובה, בין לעצמו, בין לעולם החיצוני,
דוגמתם
בפעולות הקלות, הרחיצה עלולה היא שלא תפעול על צד הפנימי של האדם כ"כ. אמנם
הסיכה
היא פועלת בטבעה אפילו בתוארה החיצוני, כלפי פנים, "ותבא כשמן בעצמותיו"
אמנם הסיכה
היא תכריע ג"כ את פעולת הרחיצה הקודמת לה ותכניסה יותר בחוג הפנימי ע"כ
ראוי להשתמש
עמה לשם זה התכלית שלא ישאר הדבר החיצוני במעמד חיצוניותו, שהיא ב"רחץ ולא
סד"
שדומה למים ע"ג חבית. דוגמת הרחיצה בחיי החברה הוא כל נימוס מתוקן ומקובל, כל
דרך
כבוד הבריות מורגל ומוסכם, הוא פונה הרבה לצד החיצוני שהאדם הוא רק סובל את עולו
של דרך ארץ זה ומאומה לא ישא בעמלו_ אמנם כשמשתמשים באותה ההתאמה להרגל החברותי
לרומם את רוח הכלל ע"פ הרגלו; למעשים טובים, לחיים קדושים, ולדעות אמתיות
ורוממות,
המביאים באמת ברכה לעולם, בזה הכל יורד לברכה ותועלת פנימית. זהו שמן משרת קודש
הפועלת על הרחיצה, לשלול ממנה אותו הצד של הדמיון למים ע"ג חבית.
*
שבת דף סג
אמר רחבה א"ר יהודה עצי ירושלים של קנמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן
נודף בכל ארץ ישראל
החיים המעשיים עם כל רתיחתם והמית גליהם בכל לב ונפש ובכל הקיבוץ החברותי, המה
בתכונתם מלאי עוז וחום_ אמנם לא בכל עת הנם עומדים במצב אחד, לפעמים תנועות החיים
דף 73
היחידיים וכמו כן החברותיים שוקטים ונמים יושבים בסתר והולכים לאט. ולפעמים כאשר
יזדמנו מאורעאות וסיבות יתגלגלו יזדעזעו החיים והחום ילך ויתגבר, וחלק אחד מהקיבוץ
יצית את הלהבה במשנהו, עד שיהיו החיים עזים ומלאים חום ואש נוער. אבל בנוהג שבעולם
חום החיים כשיתעורר יתעוררו כל כחות הזוהמא שבהם לעומתם. הרצח, הזימה, השכרון וכל
הנבלות המסתעפות מהם, עד אשר הריח הטוב של הנשמה האלהית המריחה את הבושם
הטוב של העידון האלהי, של החכמה והמשרים, של הצדק והאורה העדינה הרוחנית יחלף
ויעבור, והאויר של החיים ימלא צחנה של תאות גסות והנאות שפלות, באין אור עליון
וחיים
אמיתיים. וכן הדבר נוהג בכל קיבוץ ואומה_ עד שכל מה שיגדל יותר הקיבוץ, והממלכה
בכמותה, כן רבו בקרבה הכחות המזוהמים, עד אשר בעת ההתגברות של החיים המדיניים
המרכזיים המלהיבים באישם את החום הקיבוצי, יצאו רוחות רעות וריחות נבאשים חדשים,
להוביש כל נעלה ונשגב המרומם את אור הנשמה הטהורה אשר באדם. טעם הדבר הוא מפני
שבעצם כללות הקיבוץ האנושי כוחו הפנימי המעוררו לקיבוץ וחבורה עומד הוא עדין
במדרגה
שפלה. התשוקות הפראיות עודן פועלות הרבה ובוערות בסתר הלב. רק יחידים הנם המתנשאים
אל מעלת הריח הטוב של נשמת אלהים חיים אשר בקרבם. והיחידים הללו עומדים הם
ממעל לכח הקיבוץ ולזרם החיים שבגויה הקיבוצית כולה. ע"כ רק אז יפיח ריח טוב
בעולם.
והריח הרע של הרשעה לא יהיה כ"כ מורגש, כ"ז שאין הזרם הקיבוצי מתעורר
מצד הנקודה
הגבוהה שבקרבו דהיינו מצד נקודת התרכזותו לטיבה אחת המבקשת מגמה אחת, שאז השפעת
היחידים הנעלים מורגשת מעט, אבל מיד עם ההתעוררות המרכזית, אמנם ירבה החום, התנועה
והתרגשות החיים. אבל ריח רע יפיצו כל אלה, עד שהנשמות הטהורות יעונו מאד רק ממחנק
האויר המתמלא בכללות הקיבוץ הממולא כולו בבקשות בהמיות פראיות גסות ונאלחות,
שצד הבהמה שבאדם והחיה הרעה שבתוכו, הוא הפועל היותר עיקרי בהם להותו והשפלת
ערכו.
זה הוא כלל נוהג בכל מיני קיבוץ שאור החיים הפנימיים האלהיים אינינו הוה בהם
ליסוד חיים של האומה. לא כן הוא ישראל אור החיים הפנימיים של ישראל, דוקא מצד
קיבוצם, דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם, הוא אור אלהים, אור החיים היותר
יפים, היותר טהורים, היותר מאירים, שכל מה שיגדל חומם, שכל מה שיתלהבו הרגשותיהם,
כן יפיצו ריח טוב, ובשמי עדן גן אלהים בארץ ובעולם. החום, ההתעוררות, יבא מאיזה
חומר, המוכן לשמור איזה תוך, קליפת עץ. השומרת את ליחו ורעננותו אבל ריחו הוא ריח
שדה אשר ברכו ד' עצי ירושלים של קנמון היו, כשמסיקין בהם, כששלהבת החיים הקיבוציים
מהסיבות הגורמות את ההתלהבות הקיבוצית, בטבעה הישראלי הטהור, כשהחום ההוא מתגבר
כשהחיים מתרעננים ע"פ חום נלהב זה, שמקורו הוא מקור היופי והתענוג האלהי,
השוכן ג"כ
בכל בשר וחושיו, בכל נשמה ותעופות כחותיה, שהמעשים היותר כבירים בטובם ואשרם,
שהאור של הרגש היותר עדין, ושל השכל היותר צח של חמדת כל האהבה הכללית היותר
קרובה ומחוטבת שרוי בו, כשהיו מסיקים בקנמון זה במרכז היהדות, במקום התקבצות
הגשמות
של בני אל חי כולם, כשההתעוררות המרכזית שמירושלים היתה משתלהבת, ריחם הטוב היה
נודף להרנין את החיים של הטהרה, של האורה הצחה, של הצדקה היותר רעננה ושל המעשים
היותר טובים, של המחשבות היותר עדינות רצויות ומאירות בכל ארץ ישראל, מן הלב אל כל
האברים היה הולך חום החיים עס עוצמת טהרתם ורוממות קדושתם, ממקורו של יסוד הקיבוץ,
במקהלות ברכו אלהים ד' ממקור ישראל.
ומחשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצמצמאי מלכתא.
כשנמצאת נקודה של אורה במקום אחד מן העולם פועלת היא במסתרים פעולה כללית
על כל העולם כולו. חק האורגניות, היחש החי, של השפעה ושל קבלה, הולך וחורז ומקיף
את
כל המצוי, את החומריות ואת הרוחניות, את הפעולות, המנהגים, ההרגשות ואת המחשבות.
דף 74
אמנם כשהאורה היא גלויה, כשפעולת צדק ויושר, היוצאת ממקור מחשבה והרגשה טבועה
אצילית המפעמת בחזקה במקום אחד, מתגלה היא בחיים ובפועל, אז התכונה האלהית
הפנימית המחיה אותה הולכת היא ומתגלה, כובשת מקום בחיים ומכשרת יותר נפשות ולבבות.
עד כדי להכניס מקור ישועה בתוכיותה של הנשמה הקיבוצית הכללית, עד שמכחה מתהפכות
לטובה כל נקודות חיים הפרטיות והולכות וצומחות לטובה. אבל כשהאור נעלם, כשהחיים
האלהיים אינם מתגלים במרכז של מדינה וממלכה, אז ההרגשה הפנימית העדינה הולכת
ומתעלמת והיא מצמצמת את כחה, ומעלמת את אורה, בחיי השכל המעשי לא תתגלה עוד,
כ"א בצמצום גדול מאד, הליכות עולם בשכל מתרחב לא תסלול. רוח פנימי בחשאי
בחדרי
חדרים של הנשמה האנושית הולך לטובה, אור החיים עצמם. שאיפת הגדלת כחותיהם בגניזה
פנימית בשיעור מצומצם בתור שאיפה הרגשית, בשיעור קטן ודל, כח חיים של געגועים בלתי
שכליים, הדומים לגעגועים בהמייה, שהשעורים הם מקור חייהם, בשיעור מועט כזה נמצא
בעולם גרעין של צדקה, וקורטוב של חיים שואפים בפנימיותם להיות החום שלהם מיוסד על
בסיס הטוב הנשגב, המאור האלהי. אבל לא יתגלה חוצה, לא בהליכות השכל המתרחב, ולא
בנאות המעשה המתפשט, כ"א בגניזת הרגש העדין שממקור נשמת אלהים שהניחה שורש
בנשמה האנושית היצורה בצלם אלהים, מולכת היא ההרגשה הזאת בחדרי לב, כבודה בת
מלך פנימה היא סגורה במכונה, עד אשר יקיא דרור לשבי ירושלים וציון במשפט תפדה.
ומשחרבה ירושלים כגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכר בגזאי דצמצמאי מלכתא. ויסוד
החיים האלהים שאינם פוסקים והם מחממים גם את כל הכחות היותר משתפלים, כדי להביא
הכל לתעודת החיים הגבוהה ההולכת ואור צמצום האורה האלהית המתרוממת מעל כל כדי
להעמיד את הצביונים הפרטיים מרובי הגוונים של החיים שם האוצר גנוז של חיי עולמים,
ושם חיי המלוכה המתקבלת באורח התמלאות חיל של נפש עיפה. אחרי אשר תשגב עז, אחרי
אשר עולם מלא יוסד בכל הליכותיו ועליו יקרא שם מלא, אחרי הצמאון הבא מחזקת החיים
והרגשותיהם המתפרצות, חמדת עולמים להשגב באור חיים אלהיים מרוממים מכל, יבא נחל
העדנים המתרחב. והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.
שבת דף צו.
ת"ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'
ולהלן
הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר"ע.
נחלת ד' בנים, הבנים הם הם יורשי הרוח היסודיים בעלי המורשה של הקדושה העליונה
המתנחלת מאבות לבנים לדור דורות. קדושת השבת היא יסוד נחלת קדושת הדורות. ושמרו
בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ומתוך כך יש קשר של האישיות
שאנו פועלים בו את אותו המאורע של חוסר המורשה עד כדי היסוד של העברת הנחלה. עם
אותו המאורע של המקושש_ המדבר היה כולו קדושת שעה לישראל, ביסוד ושורש לקדושת
עולם לדורות, ובמקום שנפגמה קדושת הדורות, נחלט המדבר לא בתור הכנה והעברה, מהמדבר
להארץ משעה לדורות, אלא בתור העמדה אחוזה בשעה שמניעה יש בה מהתפשט לדורות. זה
גרם מצד אחד פגיעה נשבת, שמקושר עם העברת הנחלה, ובאה התורה להודיע את אופני
ההגנה של הדורות על אלה שני אבני המכשול בהפגשם, כי הם באים לנקודה אחת. מקושש
זה צלפחד.
א"ל ריב"ב עקיבא, בין כד ובין כך אתה אתה עתיד לתן את הדין.
כל מי שהוא פועל נגד החוק העליון הרי כאן חטא, ועונשו בצדו. יש אמנם חלוק בין
הסוגים של העברינות של החק. יש חטא העומד מצד ההתפרצות של ההארה, במקום שההאפלה
היא דרושה. לא כל המצוי הוא ראוי להיות נודע, במצואים, וכן במקרים ועובדות, וכן
החוטא
נגד החק הזה הרי הוא משנה את הצביון של ההויה מתכונתו הישרה, ויותר מזה הוא החטא
של ההתעותות, אם בא הדבר שציור בדוי מתאזרח בעולם ההכרה, ביחוד אם הציור הוא
דף 75
מגרע איזה ענין שלא בצדק, הרי הדבר הוא חטא של עיוות משפט, ומובן שאין המשקל שוה,
והדין הוא שונה בערכו בכל צד כפי מה שהוא אבל הסכום הכללי, שיש כאן מקום לנתינת
דין, ובין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין.
אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו.
ראוי להכיר שמטרה יש לכל השלילות, כמו לכל החיובים. וכל מה שלא נאמר בתורה, אי
האמירה היא בעצמה ענין שולל את שלילותו בתכונה חיובית. כמובן שהדבר הוא בולט בכל
מקום אש הצעת הדברים הטבעית היתה מביאה לידי איזה פירוש והתבארות ואנו מוצאים
את הדברים בתורה סתומים. זרה הוא לנו האות שבכונה נסתמו ונתכסו, וא"כ אתה
צריך
לתן את הדין אם יהיה כדבריך על מהלכך בהבעת דיעותיך, נגד הצביון שנתנה התורה למה
שהוא ראוי להיות מבואר, ובין מה שראוי שלא להתבאר ואם כדבריך התורה כסתו ואתה
מגלה אותו
ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
יש בכלל זה החטא של הוצאות לעז על אותו הצדיק בפרטיות, קלקול מיוחד, חוץ מהחטא
הכללי של הוצאת לעז על נקי. שהרי כל צדיק וצדיק, וכל אדם שרשומו בא בתורה ביחוד בא
הוא להועיל לנו בזכרונו המתחקה בתולדותינו, ופועל הוא ציורו בקרבנו בין ביודעים
בין
בלא יודעים. ומאחר שאותו האיש צלפחד, לא הוכרה בו רשימה זו של חטא זה שאתה תולה
בו, הרי הוא עומד בצדקו, וצריך לפעול עלינו ברישומו התולדתי כערכו המוצדק, והנך
בזה
מקלקל את רישומו הפועל עלינו, לפי מדריגתו המיוחדת וערכו המיוחד, בהוציאך לעז על
אותו צדיק בפרטיות הציור המיוחד שלו.
ואלה הא גמר גזירה שוה, גז"ש לא גמר.
חשב ריב"ב שר"ע אמרה לגזירה שוה זו שהיא אגדית מסברתו ומהשערתו העצמית,
ובשביל
כך מתח עליו את קו הבקורת, ור"ע הולך לטעמיה שדורש על כל קוץ וקוץ שבתורה
תילי
תילין של הלכות, ועמד במדריגה כזאת של אחדותה של כל התוצאה הסברית בנוגעה בפרטיה
של תורה ליסודה העצמי, לראות הכל בעיני רוח בצביונם העצמי בצורה בולטת כמו שנתנו
למשה מסיני. והרושם הפועל על הכרותנו בערכיה של תורה וכל רישומיה הפרטיים, לפי
מדתו של ר"ע, הוא נערך ביחש הכתוב המפורש עם כל תוצאותיו וכל המדות שבתורה,
בהלכה
לפי ערכה ובאגדה לפי ערכה, הכל נתן להדרש, וכל הרשומים המצטיירים, שיש להם אחיזה
בתורה הוכנו מראש ומקדם, כדי להפעיל עלינו את רשומיהם. ואין בהם שום מכשול
כ"א
תיקון וישור מסילה בהגדלתה של תורה והאדרתה.
אלא מהיכא הוה מויעפילו הוה.
אם לשיטתו של ריב"ב, רישום פרטי של חטא התלוי רק באישיותו הפרטית של הצדיק
שלא הורשם בחטא זה, הוא דבר המהפך עלינו את הסדרים המתוקנים באורחותיה של
תורה, אע"פ שיש זכר של חטא באישיותו, אין אנו רשאים למושכו לענין מפורט. אבל
המעפילים,
שהיו רבים, והיחיד נבלע ביניהם, אין זה בכלל רושם המחטיא את הצורה של החטא הסתום,
שנשאר ערכו וענינו הפרטי סתום כשהיה, מצורף להמעפילים שסוף כל סוף עם כל חטאם
כבר התרוממה רוחם לגדולתה של האומה, וקשר הקודש עם ארץ ישראל הוא הוא אשר פעל
עליהם את ההעפלה שהיתה אמנם בצורה של חטא ומרידה בשעתה ועל כן לא הצליחה, אבל
הערך הכללי של פעולה זו אחרי הנקיון והזיכוך של סיגיה, הוא דבר קיים לאות ולמופת
של
גבורת עולמים הקשור במעמקי הנפש של עם ד' בטבעם לארץ חמדתו, אהבת עולם , אשר
מים רבים לא יכבוה, ונהרות לא ישטפוה ומאחר שיש רישום של חטא בצורה צנועה, ראוי
הוא יותר להתאגד עם מפעל כזה, שעם כל מה שיש בו מן הקלקלה הזמנית יש בו ג"כ
מן
דף 76
הגודל והלהבת הקדושה הפנימית הגנוזה בנשמתה של כנסת ישראל, עד שאפילו בכל פרשת
העיבור כל צרכיהם הם לפני מלך ישראל וגואלו, מקוה ישראל ומושיעו והרי יש כאן
ג"כ
רושם שיש בו שיגוב, אם החטא הסתום הזה, נמצא הוא בכלל המעמד של הגבורה האידיאלית,
עכ"פ, של המעפילים.
שבת קח_
שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. א"ל שמואל
לקרנא גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במיעיה וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה זיל
תהי ליה אקנקניה.
הופעתו של רב בבבל עשתה מהפכה שלמה בחיי היהדות הבבלית. הוא גרם שהשפעת
התורה שבבבל נתגבר מאד, והזמן גרם אז שמצב הישוב שבארץ ישראל הלך הלוך וירוש.
ומאת ד' היתה זאת שמחלת הגלות תתגבר יותר והאות של המים שדלו סימן להתרוממות,
מתאים הוא לרוממות רוח ישראל שבבבל על ידי השפעתו הגדולה של רב שמה. ועכירי, כי
סוף כל סוף אין האורה והצלילות הנשמתית מצויה אלא בא"י, ועל כן הידידה
המוכרחת של
איתן התורה מא"י לבבל. עם כל הרוממות שבזה, יש בזה ג"כ עכירות. והצער
הזה של העכירות,
שיש כאן מכאוב נוראה לאומה, זה ירד עד מעמקי כל חושיו הקדושים של רבן של ישראל רב
ומעיו חמרמרו מרוב צער ויגון על ההכרח של התעמקות הגלות וחייש במיעיה וכגון זה היה
שמואל רוצה לרדת לסוף דעתו של גברא רבה דנא שמצד אחד הוא מלא צער על ידי זה
שהתורה גולה על ידו ממכון עוזה מא"י לגלות בבל, ומכל מקום הוא בעצמו הוא
הנושא לזה.
והמגשם בחיים את החזון הנורא הזה שיש בו גדלות ומרירות התרוממות ועכירות, יסורים
ושאיפה כללית גם יחד. שכן נשמה גדולה מאד יכולה היא לאחד בקרבה את הסתירות הנוראות
הללו, על כן אמר לו, זיל תהי ליה אקנקניה_
אזל אשכחיה לרב אמר ליה מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה.
אמר ליה דכתיב למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך.
יחידי הסגולה שבבבל היו מקושרים לאהבת ארץ ישראל בכל לבבם ורצו תמיד להביע
את הוקרתם שהם מוקירים את ארץ הקודש, כמו שבכל התלמוד הבבלי פזורים הם הענינים
המדברים בהערך הגדול של קדושת הארץ ומעלת יושביה, שהם מקושרים עם ההכרה של
שלילת הגלות אפילו אם היא במצב טוב, בין מצד המעמד הגשמי של קיבוץ היהדות שבתוכה,
בין מצד המעמד הרוחני שסוף כל סוף החומר הנושא את העם עליו הרי הוא הארץ. והגלות,
האדמה הטמאה, מוכרחת היא להיות פוגמת את אור הקודש של התורה, וכל המעלות הרוחניות
העליונות שבכלל האומה_ ואדמת הקודש, כשהיא תהיה הנושא המחזיק את האומה, עליה
יחול אור הקדושה. והסימן לזה הוא העור אשר עליו כותבים דברי קדושה. שלא יוכל להיות
מבהמה טמאה אע"פ שיוכל להיות מעובד יפה מאד. מ"מ אין הקדושה האלהית
מתקשרת עם
החומר הטמא. וכיוצא בזה אין הקדושה הנשמתית שבאור ישראל יכולה להיות מתקשרת
יפה עם הקיבוץ השוכן על אדמה טמאה. ורמז בזה, להורות שרק איזה אונס גדול היה יכול
לסבב את ירידתו של רב מארץ ישראל לבבל. אבל לא הטלת איזה ספק בתיקון הקודש
הנצחי של ארץ ישראל אדמת הקודש וגבול הקדושה והטהרה העליונה. ורב הורה לו על
שאלתו המרמזת את הענין של המאורע הזה של ירידתו לבבל מא"י, שכן מה שאין
כותבין
תפילין על גבי עור בהמה טמאה, שהוא מן הכתוב למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר
בפיך, ואע"פ שהתורה הכתובה על גבי הפרשיות של העור אינה נאכלת, מכל מקום
החומר
המקבל את קדושת הענין התורני, תוכרח להיות חומר טהור_ והוא הדין שהארץ שבה יוכל
ענין הקודש של כנסת ישראל להתקשר בה, אינה ארץ אחרת כי אם אדמת הקודש הטהורה
אשר היא ניתנה לישראל, לאכול מפריה ולשבע מטובה, להשביע יחד את הגויה ואת הרוח
הקשורים יחד בלולאות הקודש של אור התורה, אשר מאיר הוא בברק אורו. רק במקום
דף 77
אשר אוה ד' למושב לו ולא בארע דחשוכא, ששם אין האור מתעצם עם החומר הנושא עליו
את העם הגולה שהוא מוכרח להתעכב בה עד עת קץ.
מנין לדם שהוא אדום. שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם.
כדי לרמז על חבת הארץ חוץ מצד הקדושה העליונה שלה שאין קדושת התורה ראויה
להתדבר באמת כי אם על החומר הטהור של אדמת הקודש. רצה להזכיר גם כן את התכונה
הטבעית שנתקשרה באומה לחבת הארץ, על ידי שפך הדם של גבורי ישראל ששפכו דמם
בקנאה רבה בעת המלחמות כאשר רצה האויב המחריב לקחת מהם את ארצם ולגרשם מתוכה.
הדם האדום הזה המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש הקבועה באומה בקשר עם
החבה הנצחית של הארץ היא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם
לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה. ועל כן ראוי לדאוג בעת אשר הסיבות גורמות חלישות
קשר האומה עם הארץ, עד שגם גדול הדור הוא מוכרח לצאת ממנה, להזכיר את כל הדברים
המקשרים את הכלל אל ארץ ירושתו בין מצד הקדושה העליונה בין מצד הצמידה הטבעית
הקשרוה בברית הדם והנפש הישראלית. מנין לדם שהוא אדום, ופועל לדורות את הרושם
החד והעמוק בנוגע להקשר אשר לא ינתק לעד בין העם הישראלי לארצו הקדושה קדושת
נצח.
מניך למילה שבאותו מקום. נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו. מה להלן דבר שעושה
פרי אף כאן דבר שעושה פרי_ אימא לבו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם , אימא אזנו דכתיב
היה ערלה אזנם. דנין ערלתו תמה המערלתו תמה ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה
תמה
למלאות את ההגיון להמחשבה החודרת שיסודות הקדושה הרוחנית מוכרחים להיות
מקושרים בחומר כמו שהנשמה פועלת בעולם הזה את פעולתה בגויה החמרית ודוקא על
ידה, וכן הסגולה הישראלית היא מוכרחת להיות קשורה בנושא החומרי של ארץ ישראל,
העיר על הערך הקדוש של הברית החתום בבשרינו_ שהבטחון של סגולת ישראל המתנחלת
לדורות בה היא קשורה, ולא מספיק בשום אופן איזה תוכן של מילה רוחנית כמו מילת הלב,
עם כל הופעת ערכו הנעלה מאד בהמערכה המוסרית של האדם ולא תספיק מילת האוזן
והכשרת הנפש לשמוע ולקבל דברים נשגבים. כל אלה הם יכולים לשמש מפעלים רק בזמן
שהמילה החמרית הבשרית ממש המשפיעה על דורות עולמים היא נמצאת בתור יסוד המוסד
לקביעותה של הקדושה על ידה. כשהערלה, בכל תמותה, היא מסתלקת מהגוף הבשרי על ידי
קדושת הברית העומדת לדורות עולמים, אז, יש הכשרה, להסיר גם כן את חלקי הערלה של
הלב ושל האוזן. והמילה היא דוקא באותו מקום העושה פרי הבשר, שעל ידו מתעלה גם כן
כל התוכן הרוחני של הערלה החלקית, דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה
מעלרתו שאינה תמה,
דף 78
רברי הספר שהרב דרש על הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצוק"ל. הרב שלמה אבינר
רשם
הדברים בעת שמיעת קריאת הדברים ע"י הרצי"ה מתוך ספר "מדבר
שור" )שעדיין נשאר
בכת"י עד היום(. ונדפס ב'טוב רואי' על כתובות קד.
"אראלים ומצוקים אחזון בארון הקודש..".
ויש להבין מפני מה דיבר בלשון מליצה ומה רמז בזה, ובמה משונה כוונתי מאותו הלשון
שאמרה האמתא "עליונים ותחתונים מבקשים את רבי"_ גם יש להבין מאד, איך
הסכימו
השלמים הללו להחליט "כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב", ואיזו עצה היא
זו, והכי יש
שלטון ביום המות?
אמנם יובן שיש ב' מיני תועליות הנמשכית בעולם מת"ח, ולעומתם שתים הנה
קוראותינו
בהעדרם מאתנו. האחת היא הפעולה המורגשת של תורה, שהם מאירים עיני חכמים, ומדריכים
לדרך הישר ע"י אור תורתם לדעת מה יעשה ישראל. והשנית, אפי' זולת פעולתם
שפועלים
בפועל וגלוי, הסגולה הדבקה בהם מקדושה האלהית ע"י אור התורה, ד"ז הוא
לנו לחומה
ומגין בעדינו, וד"ז הוא מצד סגולת התורה וקדושתה הנפלאה.
ויל"פ בזה דחז"ל בפ"ק דבבא בתרא )ז':( "אני חומה ושדי כמגדלות
אני חומה זו תורה
ושדי כמגדלות אלו ת"ח". ויש לדעת למה חלקו תורה והת"ח לב' ענינים,
הלא אחת היא, וכי
במה הוא יתרון של ת"ח, רק בשביל תורת אלהיהם שבלבם, א"כ הוא דבר אחד. גם
למה
המשיל התורה לחומה בעלמא והת"ח למגדלות. אמנם לפ"ד ידבר בזה על ב'
הענינים שנמצאו
בהגנת הת"ח. האחת היא מצד העצם של התורה וקדושתה, אע"פ שלא יעשו פעולה
כלל,
ואפי' זולת הלמוד וההוראה לרבים פועלת קדושת התורה להגין בעד הכלל ולהרים קרן עם
ד'_ והאומר מאי אהנו לן רבנן חשיב אפיקוריס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אפי'
כשאינו
רואה מה שעושים בפועל מ"מ האמונה האמיתית היא שקדושת תוה"ק פועלת להוסיף
אורה
וברכה וקדושה וזכות בכל המקום, וכמ"ש "ונשאתי לכל המקום בעבורם".
והנה החומה היא
בעצמה מחסה נגד האויב שלא תוכל כל רעה ופגע לגשת לבני העיר, אע"פ שאין עושים
עליה
פעולה כלל. אבל המגדל הוא מיוחד שעליו יעתדו גיבורי החיל להגן על העם בכחם
וגבורתם,
וכמש"כ "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי
הגיבורים". ע"כ
המשיל עצם התורה שמצד סגולתה העצמית, שהיא נבחנת כמופשטת ולא כאילו היתה אצל
הת"ח, שהרי הסגולה היא אפי' אין פועלים בה כלל לענין העם כולו, מ"מ יש
לה סגולת
החומה שמגנת בלא שום מעשה. ושדי כמגדלות אלו ת"ח, פי' מצד סגולת הת"ח
שעליהם
מוטל לעמוד בפרץ ולחזק כל בדק, זהו כמגדלות שעומדים עליהם הגיבורים להגך ולשמור.
והנה רוב המון האנשים אינם מכירים כ"כ ענין סגולת התורה מצד עצמה, רק בראותם
פעולותיהם )של הת"ח(. וזהו רמוז ג"כ בדברי הפסוק "וללוי אמר וגו'
יורו משפטיך ליעקב
ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". היינו שיש טובה גלויה
המגיעה מת"ח
שכל הכלל משיג אותה, וזהו משפטיך ליעקב_ אך מצד הסגולה שדבקה בהם, ממילא מתווספות
חכמה ויראה בעולם, וכעין דחז"ל בזוה"ק שע"י פטירת הרשב"י
ננעלו שערים דחוכמתא
וכדאיתא באריכות מחלומו דר"י )זהר א/ריז.(, וזהו "לישראל" גדולי
המעלה. והוא מכוון
ממש נגד העבודות. שקטורת היא דבר שבחשאי כדחז"ל בזבחים דמש"ה מכפר על
לשון הרע
דצנעה, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, ומולה היא על המזבח החיצון עבודה
גלוי',
ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו, הרוחני הסגולי. ופעל ידיו תרצה, מה
שעושה בפועל ידים להיטיב ולהחזיק כח התורה והקדושה הכללית_ ע"כ אמתא דבי רבי
ידעה
מכח פעולת רבי בעולם עד כמה גדלה, אבל לא יכלה להשיג ענין סגולתו העליונה והטובה
המגיעה להדור כשהוא שוכן בו אפי' לפי שעה, כי כל הפורש מתנו כפורש מן החיים
)קידושין
סו:(. וביאור כפורש מן החיים, כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי לא משום
איזה טעם וענין כי אם אהבת חיים, ה"נ כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים
אפי' לא יוכל
לקבל ממנו תועלת מאיזו בסבה. והנה כנוי "נח נפשיה" שמוזכר בדחז"ל
על פטירתן של צדיקים
דף 79
הוא מכוון נגד ענין הצדיקים ופעולותיהם שפועלים בעולם . ע"כ יהיה ההפרש
שבהיות המכוון
לבקש על חיי הצדיק רק מצד התועלת הנמשכת בפעולותיו לנו שמטיב אל הכלל ומרביץ
תורה, אז אם יהיה ח"ו בעל יסורים וא"א כלל שיועיל בפעולותיו בפועל, הלא
אין תכלית
נמצאת לנו בפעולות שלו, ולמה נבקש רחמים שיחיה ויצטער. ומצינו שלפעמים מצוה לבקש
רחמים על מיתת החולה ל"ע כשהוא בעל יסורין גדול ואין תקוה כלל להחיותו
)ר"ן על נדרים
מ(.
אבל מצד גודל הסגולה והאור שנמשך בעוה"ז ע"י חיי הצדיק עמנו, הרי אין
ערך כלל
לאותה הטובה הנמשכת מול צער ויסורין של הגוף. ע"כ ראוי לעולם לבקש רחמים
אפילו על
חיי שעה, כי כל שעה לא תסולא בכתם אופיר, כיון שיש בזה טובה של קדושה, הרי יפה שעה
אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ואין להעריך כלל ערך הצער של
הגוף נגד
הטובה הנמשכת. ע"כ הזהירו החכמים השלמים הללו כשעמדו להתפלל על אריכות ימי
חיי
רבינו הקדוש, אף שידעו שדבר זה א"א כ"א על חיי שעה. אבל מידיעתם את
סגולת הקדושה
הנמשכת לכל העולם כולו מחיי הצדיק עלי אדמות, וראו שאם תהיה ההשקפה בהבקשה על
הפעולה שפועל בדור בפועל ממש הלא יתרשלו ידי המתפללים , ע"כ גזרו בגזירת
עירים שלא
יאמר נח נפשיה דרבי. פי' שלא יושקף על ענין פעולותיו - כי כח הסגולה גדול יותר מאד
מכל
הפעולות הנגלות - להורות שיהיה ההפסד מגיע מהעדרו מצד דנח נפשיה מטרחתה ופעולותיה
בענין הכלל, רק העיקר להתפלל בעד סגולת הקדושה הדבקה בנו ע"י חיותו של רבי
עמנו.
אך אמתא דבי רבי חשבה שעיקר התפלה הוא בעבור הפעולות והרבצת התורה, ע"כ כשראתה
שהוא מצטער וא"א לו כלל להשפיע מטובו ואין תקוה כלל כ"א לחיי שעה, אמרה
עליונים
מבקשין את רבי, פי' עליונים הם נפשות הצדיקים ומלאכי השרת שרוצים להנות מאור
הצדיק.
כי זהו ענין דחז"ל בפ"ק דבבא בתרא )י':( אנן כי היכי דחשבינן הכא חשבינן
הכא חשבינן
התם, ובעוה"ב ג"כ הרי ילמד תורה לרבים והם חפצים להנות לאורו, והם
מבקשים את רבי
שיהיה להם רבי רב ומורה, והתחתונים ג"כ מבקשים. כיון שראתה שאין תקוה
שהתחתונים
ישיגו תועלת ממנו, והעליונים הלא ישיגו תועלת ע"י התחברם עמו, א"כ הוא
כעין זה נהנה
וזה לא חסר, ע"כ אמרה ע"י שראתה חוזק חליו וצערו, יה"ר שיכופו
עליונים את התחתונים,
אמרה לשון כפייה, פי' מרצונים הטוב יסכימו התחתונים עצמם לעליונים, כענין כופין
אותו
עד שיאמר רוצה אני.
אבל בר קפרא שהכיר הסגולה העליונה שהיתה ברבי, ועיקר התפלה הי' למען דבקות
הסגולה בהם אע"פ שלא יקבלו ממנו, והנה כדי להחזיק כח תפילתם שלא יתרשלו היתה
הגזירה שלא יסופר מתחילה ההפסד של הפעולות כ"א ההפסד של הסגולה, כדי שיצטייר
בלב
עי"ז גודל הפסד הסגולה וירבו ברחמים אפי' על חיי שעה, ע"כ התחיל בר קפרא
ואמר אראלים
ומצוקים אחזו בארון הקודש. כי ביהמ"ק נקרא אריאל, והוא מקום הקדושה בסגולה.
וכמ"כ
המלאכים למעלה שמשתוקקים אל סגולת כח קדושת רבי לא רק מצד הפעולה נקראו עש"כ
אראלים. וביהמ"ק הוא ג"כ יסודו ומצוקתו של עולם, ע"כ אותן הצדיקים
שחפצים למטה
להדבק בקדושתו של רבי נקראיס מצוקים, שהם חפצים דבקות בקדושתו העליונה ואמר
שאחזו בארון הקודש, פי' כמו שהארון הקידש הי' סתום בכפורת ולא למדו מן הלוחות
בפועל,
מ"מ מצד קדושתם הסגוליית נתוספה קדושת בישראל. אך נצחו האראלים בלא רצון
המצוקים,
שא"א שהמצוקים דרי מטה יתרצו לכך, שהרי כל שעה נחסרות לנו קדושה ואורה כפורש
מן
החיים, ונשבה ארון הקודש. אמרו ליה נח נפשיה פי' אחרי שהספיד מצד הסגולה אמרו
שצריך מ"מ להספיד ג"כ מה התועלת המגיעה בפעולות. אמר להו אתון קאמריתו
ואנא לא
קאמינא, י"ל שבזה הורה להם שכח הסגולה הוא חשוב הרבה יותר מענין הפועלות.
והנה
דרך ההספד, החובה לספר בשבח הנפטר ולהתבונן על גודל האבידה, אך כיון שסיפר ענין
גדול יותר אין מקום לספר ענין קטן, דבכלל מאתים מנה. ע"כ כ"ז שלא הוזכר
השבח הכללי
הגדול, ראוי להזכיר הקטן, ואח"כ הגדול, כדי לבאר כל החלקים. אבל כשיזכיר
המספיד מצד
הסגולה ואח"כ ג"כ הספד מצד הפעולות, הרי הוא כמחליט שהפעולות הן גדולות
מהסגולה,
וזה נגד האמת כי ענין סגולת הקדושה אין לשער כלל...
דף 80
דרשה של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל "בשמן רענן" עמ. שיז-שיח
הספדו של חכם
אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנא' ויקברו
אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח )אשר( בהר אפרים, מצפון להר געש. מלמד שגעש )שרגש(
עליהן ההר להורגן )שבת קה:(. ההתעצלות משמעותה שהאדם עוסק בהספדו של החכם אלא
שהוא מתעסק בו בעצלות ולא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד להכבוד הנעלה
הראוי להבליט ביחש להספדו של חכם. ותוכן העצלות בא מפני שבכל ההערכה של החכם
הלא ישנן מעלות גלויות שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מאורו, אבל עלינו לדעת
שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות
במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם, שסגולתו
המקודשת היא פועלת ג"כ באופן מוסתר וצנוע גם על האיכות של ההשפעות המגולות
שהערכתן
היא נודעת וניכרת, וכל המתעצל בהספדו של חכם אין כל האוצר הגנוז שנחסר מהעולם על
ידי הסתלקותו של החכם נוגעת אל לבבו, וכל מה שהוא מספיד אותו איננו נגע כ"א
על דבר
הדברים הגלויים והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונה בעת סילוקו של
החכם, אבל באמת זאת היא עצלות מפסידה מאד. כי לא די שלא נגע זה המספיד המתעצל
בעצם הכח הנשגב של החכם שערכו הסגולי אין לו שיערו והערכה במדות היחושים ואורחות
הפרסומים, אלא שגם ההרצאה על דבר הענינים הגלויים איכה באה לאמיתתם, ע"פ ערכם
וסדרם האמיתי, מפני שכולם הלא הם יונקים בפנימיות מאותו הכח הגנוז שלא נחשף ולא
נתגלה לרבים. ומדה כנגד מדה, ראוי הוא העצלן הזה לקברו בחייו, כלומר להסתיר ולגנוז
את כל הארת חייו ומפעליו הגלויים שלא יהיו נחשבים כלל, ושלא תבוא עליהם שום הכרה
וחשיבות, כמו שהוא לא רצה בעצולתו ליתן את ההכרה והחשיבות האמיתית לערכו הגנוז
של אוצר הטוב אשר בנפש החכם.
וכשלון זה אירע לדורו של יהושע לגבי יהושע. הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי
שהביא את ישראל לארץ ירושתו והשפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים, אבל מתוך
הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע,
הנביא הגדול והשקדן הגדול, אשר לא ימוש ספר התורה ממנו וקיים והגית בו יומם ולילה.
לא עלה היתרון הפנימי האמיתי הרוחני הגנוז בנשמתו של יהושע על לב המספידים, מפני
שרק את המפעלים המוחשיים אשר הובלטו כ"כ בחייו הדגישו, שהם באמת טפלים הם
לגבי
העיקר, הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד ה'
וע"כ רגש עליהן ההר להורגן. והובלט בזה ג"כ הצד הצפון העיקרי בקדושת
יהושע וגדולתו,
לעומת הצד המפורסם הרועש והגועש שבמפעליו, שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל
בהערכתו העליונה. לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה הצד לכל המהות וכל העיקר
של החזון הגדול של האישיות הרוממה האדירה הקדושה והנפלאה של יהושע_
ומזה למדנו כלל על כל המתעצל בהספדו של חכם בכל הזמנים ובכל הדורות שמעיד על
עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שורש ולשד בפנימיותה של הנשמה העליונה, וממילא
אין לכל תוכן חייו הערכה אמיתית של חיים, ומאן דחפיר וקביר )-ביטוי ע"פ שבת
קנב.( לא
נופל בהערכת החיים ממנו, וע"כ הוא ראוי לקוברו בחייו כמו שגעש ההר על אותו
הדור
להורגן מפני ההתעצלות הזאת שהיתה להם בקשר עם הספדם על יהושע.
דף 81
עתון קול מחזיקי הדת
ט' שבט תרמ"ו
מפרי עטו הראשון של הרב שנדפס בעחונות בהיותו רק בן 21 במאמר זה תוקף הרב מאמרו
של המבקר-ביקורת נגד -העמק דבר- שכתב רבנו הנצי"ב זצ"ל
צבי לצדיק )רשימת יצחק ורפל: מספר 1(
"והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה"
)אבות פ"ב מ' ט"ו(
בין המון המאמרים הקדושים אשר זכינו אנחנו עם קדוש לקבל מפי קדושי עליון אשר
רוח ד' דבר בם הנפוצים בכל המסכת הקדושה הזאת המיוסדה על אדני הליכות המוסר
ויראת ד' ראשית דעת, היא מעין החיים מקור לכל צדק ומשרים, אם כל דרכי תם , כל מעגל
ישר וארחות צדקה, כל הנהגה ישרה, כל דעה זכה וצרופה, כלמו )=כולם( יחד בה מצאו קן
למו היא, אך היא המסכת האחת בכל הש"ס אשר אותה הקדישו רבותינו הקדושים זכרם
לברכה כולם, לאצור בתוכה כל יקר מעיקרי העבודה שרשיה וסעיפיה, אך בה הגדילו לדבר
בקדשם על כל מדה נכונה, בה סללו לנו מסלול צדק ונתיב ישר בכל פרטי חיי הקיום של
האומה הישראלית לכלליה ופרטיה, ביחוסה לעצמה ולזולתה, וביחס כל איש מאישיה לעצמו
ולזולתו. אך באורה נראה אור לנתיבת אל-מות אם אך במעגלותיה נתמוך אשורינו, אז נדע
כי לא נכשל נוכח ד' דרכינו, כי חיים הם למוצאיהם. )=המאמר שבכותרת בא( להזהיר לבל
ימהר להוציא דבר טרם ישאל ואל יקח ביד את הגחלת אשר בתוך לבת האש הגדולה אשר
יקחוהו עפעפיו להוציא משפט מעוקל, כי אין בה כל שביב נוגה וריח נור לא עדת בה,
"שלא
יכוה" בחום אשם )=לשון 'אש'( כי רב ונורא מאד מי יכילנו, ואל יבא בשער בת
רבים בקול
המון שאלותיו, שהמה נגד כבוד זקנים שקנו חכמה ודעת קדושים ויראת ה' ואהבתו, פן
יחשדהו שומע, ועוד ישים פוקה ומכשול-לב לישרים בלבותם כי יתלה דברי בלע בגדולי
ישראל
ואת אשר לא צוו ולא עלתה על לבם יעמיס בדבריהם הנהדרים, כפי אשר הטעהו לבו.
וצעירי הצאן בראותם בוקי סריקי תלוים באשלי רברבי, ולא ישימו על לב מי פעל כל זאת,
אם ירד לסוף דעת קדושים או תועה הוא בין כרמי חמדתם, והמה באין כל ספק יסמכו על
גדול שבדור, ותחת מוטות כנפי הנשר הגדול הסוכך על ארץ רבה יבקשו להם מגוח, ולא
יחרדו מגערת מאן-דהוא המתאמץ לשום לאל מלתם, ולעקור את אשר נתעו )=ע"פ איוב
ט,
לא( )לפי דעתו( כבירי כח לב. ובודאי ילכו בעקבות הגדולים אשר בארץ אשר כבר אתמחי
גברא, וישראל הוא ידע אותו לנאמן לד' ולתוה"ק_ והפרץ אשר יפרץ הנבהל ברוחו
לבא על
דברי גדולי חכמים בעקיפין ולהעמיס עליהם משא לעיפה בדברי שוא אשר לא פללו מעולם,
הוא פרץ גדול ורחב עד למאד ומכשלה גדולה לפני עם ד'. ותיקונו, כי יצעק ככרוכיא
ויעורר
זעקת שבר כי מות בסיר_ איש האלקים-נשאר מעל וקולו )=של המתנגד( כקול קורא במדבר,
כי מי שומע לשריקות זבוב, עת הארי נוהם בקולו כי אדיר מאד.
ומה גדלה הכויה אשר נכוה איש כזה אשר בלא דעת שם אור לחושך ומתוק למר, לבד
אשר יפגע בכבוד שרי קודש, עוד ישים במעיין מים חיים ומרפא לנפש, מות ומשכלת.
המצודה
הזאת אינה פרוסה לרגל המתחמם כנגד אור הבהיר לעין, כל אשר בדברי חכמים. )ולא
בשופטני, וברשיעי עסקינן העוזבים בזדון לבם ארחות יושר ללכת בדרכי חושך( רק למי
שאינו זהיר בגחלתם ומעטה הכהה אשר עמד בעינו הוליכו שולל לחזות לו משאות שוא
ומדוחים, ולצור קלסתר פניהם של דברים שאין בהם טעם וריח, דומה לדברי צדק וטעם
זקנים. לכן הט אזנך ושמע דברי חכמים אך "הוי זהיר בגחלתם שלא
תכוה".)אבות ב,י(
דף 82
המאמר הקדוש הזה פעל בי פעולה עזה עד מאוד, ושרט בבתי נפשי שרט גדול וקיים לעד,
על ידי מקרה הבא לידי על ידי כסיון רב העליליה אשר משמיעתו נעויתי_ בקראי
בקומחז"ה
)=בקול מחזיקי הדת( ט"ז ש"ע מאמר נקוב בשנם "מכתם
לדבי"ד" מעשה ידי סופר מוזר אלי
אשר לא שמעתי את שמע שמו ולא ידעתי אחקרהו, ואחר מלא את דבריו בעלה י"ז
וי"ח,
מכותלי מכתבו ניכר כי איננו איש בליעל ואין כונתו לקנטר, וצניעות זו שאני רואה בו
לפי
השערתי היא חסה עליו שלא לבא עליי בדברים קשים כראוי לפי דבריו מצד עצמם אשר
תוכנם הוא לשאול שאלות על דברי קדשו של כבוד צפירת תפארתנו חמדת כל בית ישראל
הגאון האמיתי אור העולם כקש"ת אדמו"ר מרן נפתלי צבי יהודה ברלין
שליט"א המקום
יהא בעזרו, בבאורו הנהדר "העמק דבר" על התורה. והנה חלילה להעלות על לב
איזה איבה,
ולנקוט בלב את המשיב על דברי חכמים כפי אשר יורהו רוח מבינתו אף אם הם גדולים
ממנו באין ערוך, כי רוח הוא באיש וד' חלק לכל אדם חלק בבינה לחוות דעו אף הוא באין
מכלים. ויותר מהמה עוד אהבה עזה מכל חובבי תורה, וחבה יתרה נודעת מכל למודי ד'
לאיש השואל לתומו בדברי חכמים וחפץ להבין אל מה ירמזון מליהם, וחלילה להזניח
ולהזחיח
אותו ואת דבריו ותוה"ק דרכי נועם כתיב בה וכל נתיבותיה שלום. )משלי י,ג(
אבל לא כן גורל השואל הזה שלא בהשכל נתן מכשול לפני רבים ועצומים, לבד מה שכל
דבריו אין בהם ממש והמה קורי עכבשי אשר לא יהיו לבגד )כאשר אני עתיד לבאר
בעזה"י(
עוד הטעין דרשות של דופי בדבריו של אותו צדיק וגאון עולם שליט"א, ועשה בדבריו
כונים
להעציב רוח קדשו, ותורתו הקדושה של גאון עוזינו אדמו"ר שליט"א נהפכה לו
לרועץ, ודברי
הסופר הזה המה מטילים קוצים בעיני עדת ישראל היודעים שמע זכר קדשו קדושת צדקתו
גאון תורתו, וביותר המון תלמידיו הרבים ד' יברכם השותים ואשר שתו-בצמא את דבריו
הנאורים המעוררים כל לב לחשק אהבת ד' תורתו ויראתו, ואשר שמעו ושומעים בקולו החוצב
להבנת אש דת, לקנא קנאה גדולה לתורתנו הקדושה וקרנה המעולל בעפר, ולכבוד רבותינו
הקדושים ודבריהם הטהורים הנחמדים מזהב. -
וכדי להסיר את המכשול אשר נתן הוא )=הכותב( לפני רבת בני עמנו הישרים בלבותם
לחשוב חלילה מחשבת פיגול, כדבר הזה אשר אין לו שחר, על קולמסו של כבוד נשיא אלקים
אשר בתוכינו רבינו יחיה, ד' יאריך ימיו ושנותיו, שמחשבה כזו, מלבד רעתה מצד עצמה
עוד
היא פשע רב ואבות-נזיקין גדולים ואיומים לחומת היהדות והדת, הכבידו הרהורי לבי עלי
את אכפם להשיב דבר על טענותיו למען כבוד תוה"ק וכבוד רבינו יחיה אשר בו יתפאר
כל
בית ישראל ובכבודו יתימר_
והנה הכותב חלק את שאלותיו לשני מחנות. ואני נאלץ להשיבו על סדר דבריו, על ראשון
ראשון ועל אחרון אחרון כדברי חז"ל )אד"נ פ' מ( אשר הורונו- אף שמצד עצמי
הייתי רוצה
להפוך את סדרו ולהשיב תחלה על שאלתו האחרונה, ואחרי כן על הראשונה, כי שאלתו
הראשונה אינה סובבת על פי עיקר ענין זה הנמצא בדברי קדשו של רבינו יחיה, רק על
שיחתן של רבינו הצריכים תלמוד, שמתוך שלא ירד לעומקם, נדמה לו כאילו תכיל בקרבה
דברים שאין כדאי לאומרם אמנם השאלה השניה בה ירד לקרקר קיר חומה בצורה, ולהרוס
בנינו של רבינו בדבריו הקדושים שהם לאמתה של תורה, בעצם ביאורו הנחמד החתום בחותמה
של אמת, והיה ראוי לי לאחוז בסדר אשר סדר לנו מלאכי מפי ד' "תורת אמת היתה
בפיהו
ועולה לא נמצא בשפתיו" )מלאכי ב, ו( ולהוכיח בראשונה כי תורת אמת בפי רבינו
מאורנו
יחיה, מזוקק שבעתים, ודברי השואל המה בזה שלא כענין כלל, ולאחרונה לבוא לעמק
יהושפט
ולהראותו כי אך שקר עשה עט הסופר הזה, אשר הרהר אחרי דברי רבינו דברים אשר לא
יעלו על לב מעולם.
אך מוכרחני שלא בטובתי לשום פעמי על דרך אשר סדר השואל כפי אשר קלטה עינו
בעברו בהחפזה בין ערוגות הבושס בשדה אשר ברכו ד', ותחת שושנה עלתה בידו חוח אשר
לא היה שם מעולם, רק רוחו הוא בעצם_
דף 83
א. הקשה לשאול על מה שכתב כבוד אדמו"ר שליט"א בביאורו הטהור 'העמק דבר'
עה"ת
דברים י' פ' י'ד בביאורו על פסוק "מה ד' אלקיך שואל" והביא שבמדרש
שוח"ט כתבו שאמר
לו הקב"ה לדוד אתה אמרת אחת שאלתי ואתה מבקש הרבה א"ל גם אתה אמרת מה ה'
אלקיך שואל מעמך ובקשת הרבה_ וכתב "שלשונם ז"ל במדרש זה הוא לשון
הלציי" ועל זה
יצא הסופר הזה בקול רעש ורעם כאלו פגע חלילה רבינו בזה בכבודם של רבותינו הקדושים
בעלי מדרש ז"ל, והטריח את קולמסו בדברים המעוררים צחוק בלב כל איש שדעתו יפה
והולך תמים, שהרבה להביא ראיות שאין לזוז מקבלת חז"ל ודבריהם הקדושים; כאיש
בורא
חדשות ומבשר צבא רב וכאילו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים צריכים הם לעדותו
של זה על קיום דבריהם. והביא בעומק עיונו ראיה גדולה שדברי רבותינו הקדושים
האמוראים
שהם אבות העולם, המקבלים הראשים לתוה"ק שבע"פ, הם אמת : שהגאון
מהר"ם אלשקר
והגאון תויו"ט מסכימים עליהם. האין זה חוסר דעות לבצר את חומת המדרשים שהם
מעקרי
הדת מעשה ידי אמנים נפלאים האמוראים ז"ל, בדברי הגאונים האחרונים ז"ל.
עלבון גדול
עשה הכותב הזה למדרשי חז"ל וביותר לשלומי אמוני ישראל. כי למי ידבר דבריו,
חלילה לי
לחשוד אותו באוולת גדולה כזו כי להשיב לב רחוקים שכחי-אלקים הנסוגים אחור
מדחז"ל
הקדושים יצא הלבלר הזה בקולמסו, והכה במקל חובלים על קדקדם, כי להמורדים והפושעים
פורקי-עול המלעיבים כמלאכי אלקים רבותינו הקדמונים זלל"ה, אין תרופה למכתם
האנושה
ע"י אספלנית מדברי רבותינו האחרונים.
ואם לא להם יקרא במאמרו בשאלה הראשונה שבצדק פי יקבנו "הסכמה למדרש
חז"ל"
מי ומי המה אשר עליהם ירמזון מליו, למי יקרא את הקריאה הזאת אם לא לשלומי אמוני
עם ד' גאוני הדור וצדיקיו גדולי התורה והיראה, כאשר קבע מסמרות בראש מאמרו וחזר
מענינן בשיטה אחרונה בסופו, אליהם יקרא לבא לשמוע את כל החדשות אשר ישמיעם וכל
מה שטרח בעל המאמר לא טרח אלא בשבילם ? מי הוא הצריך לו ולעדותו להרבות בדבר
שפתים אך למחסור )עיין הקדמת הגרי"ץ זצ"ל מוואלאזין לספר נפש החיים,
בהערה שם(
להכביר מילים בדבר אשר לו דומיה תהלה.
ואם חלילה להוציא מדברי רבינו הגאון שליטא התכוין, ולהם ימוד במדה הגסה הזאת כי
יקחהו לבו כי המאמר על לשון חכמים שהוא לשון הלציי )לא רציתי להוציא מעט דברים
חודרים כליות ולב כאלה אבל מה אעשה שהשעה צריכה לכך( חלילה דבר-בליעל יצוק בו,
והוא הטלת מום חלילה בקדשי שמים בעלי המדרש ז"ל, אשאלך אישי כותב גדול
והודיעני
שמא לא למדת או שמא שכחת דברי האמורא האלקי רב אמי במס' חולין )צ:( "דברה
תורה
לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי" ומה תעשה ביום
שידובר בך
כי הדברים האלה דברי אלקים חיים הם_ רועה נאמן נתנם, פה קדוש אמרם, פום ממלל
רברבן, קדוש-עליון רב אמי וממקום קדוש יהלכו ולמקום קדוש באו והוקבעו ליסוד נאמן
ואבן חן, ודברי תלמודינו הקדוש בשני מסכתות חולין ותמיד )כ"ט( מים טהורים הם
וממקור
נאמן המה נוזלים.
אמנם דברי חכמים אך בנחת נשמעים, הלומדם בשימת לב ובמתון הראוי והגון לדברים
נשגבים קדושים ונעלים כמותם, מוצא בהם טעם לשבח כל אחד לפי כוחו; רק שלא יהא
גרגרן לשתות כוס ישועות אשר מידם לנו נתנו בבת אחת לבל יבליע תיבה אחת מתיבותיהם
הספורים ולא יחליפנה בחברתה הדומה לה בהגיונה, כי חוט השערה אשר יבדיל בין מלות
דומות בערכם יולידו מרחק רב ונשגב אחרי בואם לכלל מאמר; ואלמלי שתיהן יונקות מגומא
אחת מעוורת מאור עיניו של אדם, ומעולם לא יחזה נכוחות, וכבוד האמת לא ישלח אליו
את קרני הודו_
דף 84
בגומץ כזה נפל הכותב הזה, וע"י טעות אחד אשר נזרק לפניו הלך ושגה הרבה מאד,
ואם
נפתחו עיניו לראות אור יקר במאמרו של רב אמי כי הוא כולו אומר כבוד רב לתורתנו
הקדושה, לנביאינו האלקיים ולחכמינו אנשי הרוח, אלו שם לבו לדברי רבינו הגדול
הרמב"ם
ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה, אלו ראה בבינת הלב את דבריו המזוקקים, לא אפסדינהו
לטוריו אשר כתב על הקומחז"ה )-קול מחזיקי הדת( בכדי, אלו הכין את לבו לראות
הדרת
קודש אשר יהדר רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל )בהקדמתו לפיהמ"ש על זרעים:
את דברי חז"ל
הקדושים כי יש בהם לבוש וקליפה ופנים ותוך, לא בכל עת יעטו רבותינו הקדושים את
דבריהם מחלצות ולא בכל שעה יוכרו בחוץ כי בני מלכים הם. פעמים רבות ילבישו את
דבריהם המאירים בלויי סחרות ובגדי-עידים, לתכלית מטרה קדושה אשר מאתם היתה שומה
להסתיר מעיני אדם רב את אור הנערב אשר גנזו לצדיקים ולישרים בלבותם, וכל אשר
הגדילו והפליאו לעשות בקודש פנימה, וכל אשר הרבו להוסיף זוהר אור יקר בתוכם של
דברי
קדשם, כן העיבו את יפעתם במכסה עלטה, וערפל שמו חתולתה )=ע"פ איוב לח, ט(,
ועת
נפגע בדבריהם הקדושים מאמר לבוש בלבוש שאינו ראוי לו ואינו לפי כבודם, זה לנו האות
כי בו אוצר יקר ושם מטמוני פליאות חכמה ימה וכל חמדה גנוזה.
ומזו הסיבה לא לבד שלא יגרע חלילה כבודם הרם ונעלה, כל איש חכם לבב אשר יאמר
על המעטפה אשר עטפו בה איזה ממאמריהם, כי נגרע הוא מערכם הנישא עד מאד, ולא
כאלה ילבש בנות המלך מעילים אך בזה ירומם את רום מעלתם בקודש, ובזה ירום קרנו של
אותו המאמר הקדוש בכבוד, ולבושו הגס הוא לו עדות ונזר כי בו נקבצו באו יחדיו כל
הון
יקר ונעים ועושר רב של דעת ותכונה רבה מלאו חדריו, וחכמות רמות ונשגבות אשר אין
הכל
זכאים לראות בזיו אורם המבהיק, קננו בו, ולכן שמו לו סתר פנים, ושמו חושך סתרו,
אמנם מהו הלבוש ומהו התוך בדברי חכמים אם בשם נקראם ? כל מבין דבר לאשורו יבין
כי זה שמם הגאה להם: לראשון, "לשון חכמים"; ולאחרון, "דברי
חכמים". כי הלשון הוא
הלבוש להכיל בתוכו מצפוני ההגיון הפנימי, האדיר במרום מושגי האוצר, בתוכו כל
הדברים
בעצמותם כפי מה שהם וישם משכן "לדברים" לסתר כנפיו.
ועתה הוכחנו לדעת אשר עם כל שפלותו של תרגום מלת "הבאי" )שמיר ושית
מתרגמינן
הבאי ובור עיין תוי"ט פ"ג בנדרים מ"ב שהביא כן בשם הר"ן שהוא
הוראת דבר שאין בו
ממש ושאין בו שום רעיון נכון תכליתי( בכל זאת דברי תורה ודברי נביאים וחכמים
מתרוממים
הם תחת לשונו של המאמר הנפלא הזה. "דברה תורה כו' לשון הבאי" כי הוראת
לשון הבאי
הוא קורא ואומר כי מוכרח הדבר, כי המאמר הזה הוא אוצר לתושיה נשגבה ואותו המצפון
הוא עיקר מטרת האלקיים בעלי המאמר. לכן שמו עליו מסוה עב "לשון הבאי".
הנה עינינו
תחזינה נכוחות כי כמלקט דברים יקרי המציאות חשב האלוקי רב הונא שלשה מאמרים
באמרו: לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא )כתובות ק"ג(. מי
הוא
אשר נאורו עיניו רק מעט לא-כביר מאור היכל קדשנו של דברי חכמינו הק' ולא יבין לדעת
כי מראה השלמות הללו שפל הוא מאור עוזם וכי לא זה הוא כוחם העקרי של אמרי קודש
אשר בשלמות הנפש; ואושר הנצחי יסודתם, ולא אך בעושר ברכה ומרפא לגויה יגברו חיל.
)חלילה לומר כזה על "דברי חכמים" כי יסודם הוא בשפל מצב האושר כזה, אך
ורק "לשון
חכמים" אשר ברוב הפעמים לעמק חקרם, בפלאי אל והוד הדרת קודש, אשר למען לא
יעבר
בם ערל-לב, ואיש אשר נפשו לא-מטוהרה, ישיכו דרכם בסירים )=קוצים(, ושק ישימו
כסותם.
עם כל אלה שבחם האלקי הזה כי לפעמים יתנוצץ מאור הגדול המסתתר תרת חתולת
"הלשון",
מראה אור הכהה בערכה לעומת לבנת ספירי ספרתם מבית, ומנגהו יזריח אור גם על נרתיקה
של שמש צדקתם )אשר בכנפיה אך מרפא לנפש וחיי עולם(. וגם מעטה הלבוש אשר במרבית
הפעמים בהטיפם עמקי דעת, משחת מראהו החצוני. עכ"ז גם בו יקרה למצא דברי חפץ
בהליכות תבל והצלחה האנושית בעולם הזה השפל, אף לא לזה שמו שרי קודש אלה עיקר
מטרתם.
דף 85
אמנס רק פרטיים )-מסוימים( המה המאמרים האלה ואינו לא חובה ולא כלל גמור שיהיו
כל "דברי חכמים" )שהם בודאי כולם קודש לד'( מעוטפים כולם גם
"בלשון" שהוראתו החיצונה
יתנשא גם הוא למרומי הררי דעה כמעשיהם בפנימיות המאמרים ותוכם, שאם כן מה הועילו
חכמים בתקנתם, ולצרור רוח קדשם בשמלת הרזים ומעטפת הסודות, שכל ישעם וחפצם לבל
יקרבו בנים כחשים לגעת בנחלת קודש )ותהפך להם נעימת קדשם למרורות פתנים, לרע
להם( כי יחשבו באוולתם לכלי אין חפץ בו, ייסוגו אחור ממראה עיניהם, לכן דברה תורה
ודברו נביאים וחכמים אשר כל דבריהם המה דברי אל חי נהדרים ברב פאר ומקודשים
לשמים, המה העטיפו את שפעת קדשם "בלשון הבאי". )המשך יבוא(
*
עתון קול מחזיקי הדת, ז' אדר א' תרמ"ו
צבי לצדיק )חלק ב' של המאמר הנ"ל(
ואחרי הדברים והאמת האלה אינני יכול לירד לעומקה של סוף דעתו של הכותב הזה
מפני מה לא נתקררה דעתו במה שרבינו הגאון שליט"א קורא על דברי המדרש כעין
קריאה
זו שקורא האלקי רב אמי על דברי תורה עצמה. וכי שפתיו הקדושים לא בררו מללו כי
"הלשון" אשר בו העליטו חכמינו הקדושים את עומק דברי קודש אשר קבעו בתוך
המאמר
הקדוש הזה, אותו "הלשון" שהשתמשו בו להיות להם למסכה נסוכה על פני עקשי
לב הוא
"לשון הלציי" שאין ללמוד מחיצוניותו להרוס דברי יושר כי עיקר אור המאמר
הקדוש הזה
ודאי סגור חותם צר, ומימי קדשו עמקו מאד, ככל דבריהם הקדושים אשר אין חקר לחבונתם,
ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, "ועתה מה לך כי נזעקת סופר מהיר, מה הכברת
מילין,
ובנית מגדל פורח באויר, וארגת פלפולים לקשור חבל בחבל ולצלול במים אדירים ולהעלות
לנו נצורות אשר לו נדעם "כביעתא בכותחא מותרת" )=עירובין סב:( - ואתה
פרשת את ההלכה
שדברי חכמים ז"ל הקדושים קיימים הם. ועד דלא אתי דבי"ד מאן גמרינהו ?
כלום היה
העולם חסר - בעדת קודש שלומי אמונים - ידיעה זו ? כי כל דברי חכמים ומדרשיהם כולם
מתאימות כולם קדושים אהובים וברורים זכים וטהורים, וראשם בשמים, וכל הפורש מהם
כפורש מן החיים, עד שבאת אתה שואלי - או משיגי - וקבעת הלכה, והלכה מכלל דפליגי ?
ונטלת גדולה לעצמך להיות שר המסכים לדחז"ל כאילו יצאת לערוך מערכה נגד מי
שמהנדז
חלילה בדבר זה, בעבור מה, בעבור שלא באת בסוד קדושים, ולא ידעת מאי דמחוי במחוג
)=חגיגה ה:( קמי מלכי רבנן ושרי קודש, ולא בנת לדעו של כבוד אדוננו הגאון מורי
שיחיה
ולא העמקת "בהעמק דבר" כאשר יאתה לפי גודל הדרת כבוד גאונו, וכל העולה
על רוחך
הוצאת באין מעצורה ועתה ראה כי שגית ושלא באמת ולא בצדקה קראת מלא אחרי דברי
קודש המחוורים כשמלה, ומאירים כשמש בחצי השמים - ולא חלי ולא מרגיש הסופר הזה
כשהוציא מפי עטו בחתימת מאמרו דברים מביאים לידי גיחוך - יחד עם דאבון לב -
בהתיצבו
בשער בת רבים לקרא אספה, אל כל גאוני ישראל וצדיקי הזמן, וכרוזא קרי בחיל בדברים
האלה "ועתה גדולי החכמים סגולת ישראל, עליכם המצוה להשיב על שאלותי ולפרסם את
התשובה לבל יותן יד למפירי חוקי הדת לתפוס. אא ! בני ישראל באמרם הנה בדורינו
ובכמה
דורות שלפנינו לא נראה ולא נשמע כשדרש מרע"ה תורה שבע"פ )המסורה לנו
בקבלה ע"י
חז"ל( לפני כל קהל ישראל, וא"כ מי יודע שכל הדברים המסורים לנו
מחז"ל אינם כדברי
המדרש שוח"ט לפי דעת הגאון קדוש ישראל הר"מ דוואלאזין".
דף 86
שתיקתך היה יפה לך מדבורך, בדברים כאלה אשר הונית את עצמך כי מקנא לכבודם של
חכמים אתה, ושכר הרבה תטול. וכבר רואה כל עין שופט-מישרים כי כל דבריך אינם אלא
דברי תימה ופשע רב, ובמכתבך אשר כתבת טרם התבוננת מה יהיו תוצאותיו, נתת "יד
למפירי
חוקי הדת" ומכשול רב לפני כושלים. אף אם נתן להשואל הזה את טעותו בביאור
"לשון
הלציי" שחמד לו שיהי' נגזר ממלת "לצנות" שודאי הוראתו גסה ועכורה
מאד, עכ"ז אין בו
בית מיחוש, ולא נופל הוא מלשון "הבאי" שגם הוא עצם הוראתו רע ומר, ומכל
מקום השתמשו
בו חז"ל בדרך השאלה גם על "לשון" של דברי קודש, וזה הוא תהלתם
ותפארתם, ואשר
במעגלותם תמך אשוריו גם רבינו הגאון יחיה להשתמש בלשון קצרה ומושאלת כזו על
"לשון"
של דברי חכמים אשר דבקה בם נפשו הטהורה לאהבה, וגם לו היתה הוראתו כך היה זה לחן
וכבוד לדברי חז"ל ומדרשיהם כאשר כתבתי בדברים נכוחים לכל נקיי דעת טהורי לב
וזכי
רעיון
אבל אני אומר לו דל אנת ודל טעותך, למה נעשה אוהב לטעון, ולא העלה על לבבו כי
קרובים הדברים יותר כי לשון "הלציי" נגזר מלשון "מליצה" אשר
הוראתה ג"כ על רעיון
שתוכו יפה מברו. וגם מדברים כמשמעו וחיצוניותם של דברי "מליצה" אי אפשר
לבנות יסוד
מוסד, והרי הכתוב אומר )=משלי א, ו( להבין משל ו"מלצה". הרי
ה"מליצה" צריכה הבנה לבא
בפנים חדריה והרוצה להתבשם מריח מגדיה, צריך הוא לפענח צפונותיה ולחתור חתירה
מתחת כסא כבודה במעדר הדעת ויתרון הכשר. ולא על מוצא פי הנראה החיצונה אשר
"במליצת" דברי קודש של חכמינו הקדושים ז"ל יחיה האדם אותן החיים
הרצויים לקונו, רק
אם יתאבק בעפר רגליהם של חכמים יישתה בצמא את דבריהם המאושרים, המה ילמדהו
חוקי דעת ואיזה דרך ישכון אור הגנוז במליצת דברי חז"ל , וכל הלוקח את לשון
"מליצת"
דברי חז"ל כמו שהם ואומר כי מצא און לו וכי בזה בא עד חק תבונתם הרוממה, אינו
אלא
טועה ומטעה וקרוב לאותה הכת עניי הדעת שעליהם קרא רבינו הגדול הרמב"ם
ז"ל את
הקריאה הזאת שהם "מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה" )פירוש המשניות, פרק
חלק(
וכסף-נבחר לשון צדיק כבוד אדמו"ר שליט"א אשר אמר כי אין ללמוד ממראה
ההשקפה
הנמהרה על פני שטחיות לשון חז"ל במליצתם, טרם באנו מרוב עצב אף מעט. כי אחרי
אשר
נחדור אל קצה עומק דעתם הרחבה מני ים יתראה לעינינו מראה אור חדש ובהיר בשחקים,
ועובד אדמת קדשם ישבע לחם קודש אחרי עמל רב ויגיעת בשר, והגיון עמוק בתושיה. ואחרי
אשר נבוא חשבון ונעפיל עלות עד ראש הר האלקים המדרש שוח"ט הזה, עין בעין נראה
כי
גם הוא מסכים הולך ישר בדרך הסלולה אשר רבינו הגאון דרך בה, הבנויה על אדני-התורה
ומאוששת על אשיות דברי חכמים עמודי עולם אשר מפי שפעת קדשם אנו חיים - כל גלות
החיל הזה, - כאשר יראו נבונים ויגידו, וחכמי לב "יחוו משפט" )כאשר יבואר
בעזה"י בהתשובה
על שאלתו השניה( ודברי חז"ל עטופים בלשון של "מליצה" אשר מספירה
גזר רבינו את גזירתו
לשוך "הלציי".
ובא עמי סופר מהיר ואראך, כי לאו דחויי קא מדיחנא לך, ולא תשובה גנובה אני מגיד
לך, רק דוקא קאמינא, כי כן הוא ביאור לשון "הלציי" באמת, פי גאון אדיר
גאון ישראל
וקדושו בכמה דורות אשר לפנינו, אם תתבונן בספרו הקדוש "בינה לעתים" אשר
בו גליא
המחבר ז"ל לדרעיה עזוז יראתו הקודמת ולבת אהבתו הטהורה ליוצרו ב"ה,
ובדבריו הקדושים
מקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים. והוא יאמר בקדשו על דברי המדרש אשר הביא
האבודרהם בחלק סדר הפרשיות וההפטרות אשר חכמינו הקדושים ז"ל נתנו טעם לסידור
ההפטרות של שבעה דנחמתא זה אחר זה ע"פ ויכוח של הקב"ה עם ישראל_ והגאון
רבינו
עזריה נותן בזה עוד טעם אחר עיין בדברין הק' שכתב זה לשונו הטהור 'המצאה הלציית'
היתה לראשונים ז"ל בתת התקשרות לשבעה דנחמתא שאנו מפטירין באלו השבתות כו'
כאשר
דף 87
הביא מוהר"ר אבודרהם ז"ל בשם המדרש". הדברים האלה מפי קדשו של גאון
אדיר ונשגב
וחסיד מתקיפי קמאי )דרוש נ"ב, עת קץ( יוצאים המה. ומה תאמר סופרינו בזה אשר
גדולי
ישראל עושים בכל דור ודור לדברי חז"ל הקדושים ומדרשיהם; )=וכמו_ רבינו בעל
"גדולי
תרומה" ז"ל בדורו, יבדל לחיים רבינו הגאון שליט"א בדורינו?
...נותנים הם גדולה ותפארת
הוד והדר לדברי קדשם ומעידים כי כל דבריהם כגחלי אש, ותוכם נהדר הרבה יותר מברם,
שהוא קודש קודשים אומן מוצנע, ושני נביאים הללו בסגנון אחד מתנבאים. זה לשון
"הלציי"
וזה "המצאה הלציית".
ואף כי באר בארתי בישע אלקים, שאף אם לא נאמר שהתיבה "הלציי" נגזרת
מלשון
מליצה אלא כמו שעלה על רעיונו של סופר זה. לא יועיל להיות לכסות עינים אף לחלושי
הראות מלראות בנוגה צדקתו של רבינו הגאון יחיה, ומחיצה דקה וקלושה כזו אינה יכולה
לעמוד ברוח מצויה, אשר יענה מבינתו כל איש שדעתו יפה ואינו נבהל להשיב, ומתון
בהליכותיו.
אבל למען יקרת האמת להראות גלוי לעין-כל דלא נצייתינהו להני כללי אשר בדה מלבו
הכותב הזה, ולמען הסר פוקה מכל בית ישראל שלא יהרהרו אחרי מדותיהם של צדיקים
בכל מקום אשר ימצאו בספריהם כלשון הזה אפילו במקום שאינם מדברים על המחזה החיצוני
אשר לדברי חז"ל בלבדו, כי אם גם לשבח ולפאר את רוח הגיון קדשם נתן רשות להאמר
כאותו הסגנון שאמר המלך החכם שיש בהם משל "ומליצה" )משלי א, ו(, אף אנו
נאמר בלשון
הגיוני שנמצא בדבריהם "המצאה הלציית" "ודברים הלציים" שהוא
כולא חד כאילו אמרנו
"המצאה מליציית" "ודברים מליציים" והסופר הזה רצה לאסור לן
יונה )=ע"פ סנהדרין ק.(,
ולגזול מלה שלמה מבית האוצר של סידורי השבח הראויים לדברי חז"ל, להורות כי
המה
מסתתרים בחובם עז קדשם, ואנחנו כל בית ישראל באור דברי רבינו נראה אור, וגם
"לשונו"
הטהור ילמד תועים בינה, אמרי שפתיו ישמרו דעת, "ועולה לא נמצא בשפתיו"
)מלאכי ב,ו(.
ועתה אחרי אשר עפעפיכם בחנו קוראים נבוני לב, את דברי הסופר הזה ושאלתו הראשונה,
אחרי הראתם לדעת כי כל מחשבת שגיאותיו אשר חשב על דברי רבינו הגאון שליט"א
עלו
בתהו ויאבדו ואין להם לא קיום ולא מעמד, לא קשר ולא חיבור בדברי קדשו, )ולא שום
יחס בעולם ללשונו הטהור המזוקק שבעתיים( המניקים בצדק, ושכולה אין בהם, ולא זו
בלבד שאין בהם פוקה ומכשול חסרי לב, כאשר נדמה לו להכותב הזה צל אילנא רברבא,
למראה זרה ואיומה; ועקרי סמי חיים אשר בתוך שמן משחת קודש נראו לעיניו לזבובי מות,
- רק הם המה ירימו מכשול מדרך עמנו ומחץ מכתו ירפאו וקרנים של זוהר דעת מידו,
שללשונו הטהור של רבינו מתצופפים ברב הדרם להגיה חשכם של הולכי חשכים, ולהאיר
אור יקרות על לב צפון משכל, ואשר היה עם לב דבי"ד באחת )=ע"פ יומא כב:(
ליתן בפליטת
קולמסו טעם לפגם חלילה "בלשונו" הנבחר של רבינו מאור הגולה יחיה, לא
עלתה לו. ושפתי
רבינו הלא כולכם חזיתם כי ידברו צדק, "ולשונו" תתן אמרי חן וכבוד לדת
ולהיהדות ועוז
והדר לכל חסידי עליון קדושי אלקים חז"ל ולמדרשיהם הקדושים.
ועתה בא וראו השתעשעו על דברי "תורת אמת" אשר בפי רבינו וזך לקחו, הביטו
אל צור
חוצבו בו דבריו הנעימים, ובספרו הנחמד תראו והתבוננו. ראו כי כל דבריו דברי חן הם
נערכים בהשכל ודעת קדושים. וכאשר לשונו כבר ראיתם כי כנופת צופים וישע רב, כן עצם
דבריו הקדושים וביאורו במקרא משיב נפש ומשמח לב. וכל אשר דבר הסופר הזה בשאלתו
השניה במאזנים ישאו יחד גם כל דבריו בראשונה, ושרא ליה מריה. על אשר לא נשמר
בלשונו, ולא שם לב לראות לפני מי הוא מדבר, ולמי הוא מיחס מכשלה גדולה אשר נתן
בעצמו לפני רבים ליתן יד לפושעים להתרפות חלילה מעבודת קודש ולהקל מעל עצמם עול
שמים. למי יאמר לעץ המר הזה )אשר השליך כנחל שוטף צדקה, ויקרא למימיו 'מרה'(
"אבי
אתה" לראש חמדת ישראל וגאון הודו. על הכבוד הנוגה המצדיק את הרבים ומשיב לב
בנים
דף 88
על אביהם שבשמים, רבינו הגאון שר התורה, היראה והאהבה, על דבריו שהם דברי אלקים
חיים ונאמרים בתבונה רבה ומלמדים להועיל, עליהם התיר את עצמו הסופר הזה בשגגתו
לשום להם עלילות דברים וירא בהם און, יען כי לא התבונן להביט עליהם באותה עין יפה
הראויה להם מצד עצמם ומצד אומרם, ובחדא מחתא מחתינהו השואל הזה. והעלה בלולים
דברים רבים ונשגבים שצריכים להעמד איש על דגלו, ומתוך שעירב מין בשאינו מינו טעה
בדברי רבינו אשר רוח חן עליהם חופפה, טעם שאינו הגון, ולולא שעממוהו קולם של גל של
אגוזים הזה )המה דברי רבינו הברורים( שהסופר הזה מהדר בהם כבשר-בקלחת, היה שומע
קול המונם הנהדר של דברי קודש הללו שמכריזים על עצמם באין אומר ודברים את הקריאה
הזאת "רבינו ותורתו אמת" ואינם חסריס כלום אלא רעיון נכון ולב שומע.
)המשך יבא(
אברהם יצחק הכהן
אחד מתלמידי אדמו"ר הגאון נצי"ב שליט"א
בישיבת וולאזין יצ"ו
) המשד מאמר זה לא מצאנו לעת עתה (
*
מן עתון "החבצלת", שנת שלשים וחמש. שנת תרס"ה עמ' 274:
מודעה רבה לאורייתא
ב"ה
כאשר מצב החינוך בכלל ומצב המלמדים בפרט דורש תיקון, והמלאכה רבה, וצריך לזה
עצה וגבורה בע"ה, ע"כ הנני שמח מאד על רוח טהרה ותפארה שנתעורר בלב
יחידי סגולה
אשר באה"ק לקרא אסיפה מכל המלמדים אשר בעיה"ק יפו ובהמושבות ת"ו,
לכונן מחשבות
בעצה לרומם מצב החינוך והמלמדים. ואני תפילה יתן השי"ת שתהיה האסיפה הזאת
התחלה
לטובה לקבוע סדרים-נכונים והליכות ישרות בדרכי החינוך, סדרים שיתנו כבוד ותפארת
לתורה ולתעודה בישראל, ומעשי ידינו יכונן השי"ת ברב עז לתקן מעמד הגון ומכובד
לחינוך
הילדים ע"י מלמדים יראי ד' וחושבי שמו, שיהיו ראוים לעמוד בפרצות לגדור גדר
ביהודה,
להרים קרן ביראת ד' על אדמת הקודש, ע"כ הנני מסכים בכל עז לחפץ ב' המעוררים
הנכבדים
הנ"ל, והנני מוכן לקחת חלק באסיפתם הנכבדה בל"נ,
בעה"ח י"ב מנ"א פה רחובות ת"ו
אברהם יצחק הכהן קוק
אב"ד דעה"ק יפו והמושבות תובב"א
דף 89
באחד מפנקסי רבינו מתקופת יפו, נמצאה פרטי-כל של דיון חינוכי שהתקיים בביתו למחרת
יום הכיפורים. המראה עד כמה החשיב רבינו את מלאבת החינוך ועד היכן היתה מעורבותו
אפילו בפרטים הקטנים,
"אור לוום י"ב תשרי תרס"ט, אסיפת יעד התלמוד תורה בבית רבינו
הגאב"ד שליט"א.
החלטה א'_ הרופא ה' שמואל יצחק יבקר את ילדי ה'תלמוד תורה' )=שם המוסד( שתי
פעמים בשבוע ויבדוק את בריאות הילדים ובפרט את מחלת העינים. ואת הילד אשר יאמר
כי מחלתו מסוכנת לבריאות הילדים יוציאוהו החוצה עד כי ירפא בע"ה_ גם על הרופא
לבקר
גס את בתי המלמדים חנם על חשבון ה'תלמוד תורה'_
ב. לעשות הערכה על אבות הילדים וכמה שיעריך הועד מחויבים האבות לשלם בלי שום
תירוץ, ועל המשגיח להוציא את ההערכה לפועל.
ג. להשגיח היטב על הנקיון והטהרה, הן בחדרים, הן בנקיון התלמידים במלבושיהם,
והתלמיד אשר יבוא בלתי מרוחץ היטב ובגדיו בלתי נקיים ישולח לביתו.
ד, על הועד להתאסף בכל מוצאי שבת קודש לעיין בכל צרכי התלמוד תורה ולתקן כל
הדברים הצריכים תיקון לכי דעתם, ומי שלא יבוא בטלה דעתו.
ה. לערוך תכנית הלימודים ועל המשגיח להשגיח היטב להוציא הכל לפעולה.
ו. הערת רבינו כי המלמדים אשר ילמדו תנ"ך עם התלמידים ישתלמו היטב בעצמם
בלימוד
התנ"ך.
ז. דבר הוספה להמלמדים: הוחלט כפי ראות עיני הועד, והמלמד אשר יוטב בעיניהם
יוסיפו לו כאפשרות קופת סוכנות הת"ת,
ח. אין רשות למלמדים לבוא אחד בתוך חדר חבירו בעת הלימוד בלי שום התנצלות.
ט. בעת לימוד הכתיבה צריך המלמד להרגיל את תלמידיו בדיבור העברי, ודוקא בהברה
אשכנזית.
י. הועד יחד עם המשגיח צריכים לבחון את התלמידים בחול המועד סוכות, בכדי שידעו
לסדר לכל מלמד את תלמידיו.
הערה: בכל מקום שנזכר "ועד" המה הגבאים הקודמים יחד עם אלה אשר נבחרו
מחדש
ע"פ החלטת רבינו הגאב"ד שליט"א עם הגבאים".
ובסוף המסמך נכתב בכתב ידו של רבינו( הנני גם אני מסכים הולך על כל הדברים
הנ"ל-
אברהם יצחק ה"ק
דף 90
בעתון "החרות". גליון י"ח. בתאריך ב' כסלו. תרע"א. עמ' .2
הופיע מכתב של אדם נכבד
המתלונן בפומבי שבבואו מחו"ל לעיר-נמל יפו מצא שם סדרי-כשרות רעועים. בית
חולים
ללא רופאים. בתי-זמה. חלול שבת ועוד. בסוף מכתבו הפומבי שם. הוא מתלונן על חוסר
פעילות של אב"ד של יפו. מרן הרב קוק. מערכת העתון בקשה מהרב קוק תגובה.
שנדפסה
בגליון יט בעמ' .3 וזו לשונה:
מכתב גלוי לכללות עדת ישראל בעיה"ק יפו תובב"א
אחים אהובים ונכבדים!
על עירנו קובלים רבים, מבפנים לה ומחוץ לה, בארץ ובחו"ל, שתחת שהיתה ראויה
להיות
למופת בתור העיר-הראשית לקבוץ גליות, לשם תחיה ובנין בסדריה ואחדותה, היא
לדאבון-לב
הרוסה, פרודה ועזובה במדה נוראה. אנכי שהנני עומד תמיד טרוד ועסוק בעסקים שונים
הבאים לידי מצד חובתי, לא אוכל לדעת אם הדברים הנם באמת כמו שמציירים לפני בעל
פה ובכתב, או שהם מגוזמים מעט או הרבה. עכ"פ אם גם חלק קטן מכל ההגזמות
המצטיירות
ומתפרסמות על המצב הפרוע של עירנו יהיה אמת, גם הוא יספיק לעורר אותנו מתרדמת
"השב ואל תעשה" שלנו ולחייבנו להאגד יחד לחוס על כבודנו וכבוד עירנו
וכבוד ישראל
וארץ ישראל הכרוך בה, ולהתחיל בדרך רצויה בסידור ובבנין לתקון המעוות.
יודע אני כמה קשה הדבר להחל בעבודה כשרבו כ"כ הבקיעים. המחשבה משתוממת; מהיכן
נתחיל, איזה דבר מקדימים ואיזה מאחרים? מ"מ אין לנו רשות להיות בטלים מעבודה
ולהאריך
את משך ההריסה, שמבלי פעולה הולכת היא ונוספת.
שלשת הצדדים המחויבים לקבוץ-הגון הנם לקוים אצלנו בעירנו, ועל שלשתם אנו צריכים
לדאוג בדעה ובמעשה: הצד החברתי, הצד הדתי, והצד המוסרי.
א( הצד החברתי. אחדות העדה מרופפת היא מאד. כתות כתות, מפלגות מפלגות היא
מלאה, וקשר המרכז ומאחד את כולן יחד בתור קבוץ שלם, כמעט אין לה. כדאי הדבר
שיתעודדו מקרבנו אנשי-הרוח, בעלי-מעשה ובעלי-רגש, שיקחו להם את העבודה הגדולה הזאת
לרכז את העיר כולה לחטיבה אחת מרכזית, מאוגדת בקשר פנימי אחד לכל כתותיה
ומפלגותיה,
למען תהיה למופת לאחינו בארץ ובחו"ל, לסמל האחדות והשלום הלאומי לישראל.
ב( הצד הדתי הוא ג"כ נעזב עד מאד. הבושה הציבורית בנידון זה הולכת ונפחתת,
לדאבון
רוח ונפש. כך מספרים לי וכך מציירים בכתבים לפני ומפרסמים ברבים, למשל: ששבתות
וימים-טובים מתחללים בריש-גלי. מצב השחיטה וכל התלוי בו איננו מסודר כראוי. ועוד
כמה ענינים רבי ערך אינם לפי האופן הדרוש לעדת ישראל מרובה באוכלוסין, כן ירבו.
ועל
כולם, החינוך הדתי עזוב ורטוש ביחש לחלק גדול מילדינו. כאלה וכאלה פרטים מרובים
האומרים "תקנונו !"
ג( הצד המוסרי. קובלים שסוחרי נפשות הולכים ומתרבים להתאזרח בעירנו, אומרים שבתי
בושת הולכים ונפתחים, ולמצוקת לבבנו יש מהם ג"כ ע"י בני-עמנו. והארס הזה
כשהוא מתרחב
כמה הוא מפעפע, כמה הוא משפיל, מחריב, מרקיב.
הנה אלה שלשת היסודות הראשים, עמודי קבוץ ישר, והנם רופפים אצלנו ; ואנחנו הנוכל
דף 91
לשבת בדד ולדום ? אמת הדבר שמצדי החלותי כמה פעמים לעשות איזה נסיונות לתקון
ובנין. ואודה קבל עם שלמגינת לבבי, מעטה היתה הצלחתי. רבים תולים את האשמה בי,
שאיני מתענין בעניני הציבור, שהנני יותר מדי "רוחני" וכאלה )=טענות(.
אבל ה' הוא יודע
וישראל הוא ידע, שבכל כוחי ויותר מכוחי הנני חפץ לעבוד, לישר לבנות ולתקן. אבל
כשאני
לעצמי, מה אני, איה כוחות עוזרים ותומכים ומסעדים?
נגמר בדעתי להפגין לפני כולכם הפגנה כללית. אולי תועיל זאת, מה שלא הועילו
ההשתדלויות החשאיות. ידעתי שאי אפשר שהכל יאמר בדיבור אחד וישמע לאוזן אחד. רבים
הם האנשים והסיעות בקרבנו, שרק חלק אחד מחלקי הבנין הנזכרים )=שלשה הנ"ל( יקח
את
לבבם. ועל הנשארים יביטו בשויון-נפש. אבל הלא מתוך כללות הקהל ומפלגותיו ימצאו
בהכרח
פועלים שלבם נוטה לכל צדדי התיקון, שהם כולם נדרשים, ובפנים ידועים הנם משולבים
ואחוזים גם כן זה בזה.
ידעתי גם כן שהעבודה ההיא מרובה לפנינו. לא ליום אחד ולא ליומים. אפשר אפילו
לדבר ולהתיעץ על הכל וק"ו לפעול ולעבוד. ע"כ הנני קורא לאסיפות תמידיות
בזה לביתי
במשך ימות החול של חדש כסלו דנא בערבים, משעה 6 עד 9 אירופית, מליל יום ראשון
מוש"ק עד ליל יום ששי ועד בכלל. הנני מוכן לקבל פני כל איש או סיעה בעצמה או
ע"י ב"כ
)=בא כוחם(, בע"פ או בכתב, שתבא לדבר להוועץ ולפעול, ע"ד כל התקונים
הנחוצים לנו
לעשות בעירנו בכל פרטי הענינים הנ"ל. את העצות נכתוב בספר, נתישב, נשקול.
אולי יהיה
ה' עמנו ונוציא איזה דבר מן הכח אל הפועל לטובה.
זמני האסיפות לפי החלוקה האמורה:
למצב החברתי: מוצאי ש"ק ואור ליום שני. למצב הדתי: אור ליום שלישי ורביעי.
למצב
המוסרי: אור ליום חמישי וששי.
זכרו נא אחים יקרים את חובתנו לעירנו, לארצנו ולעמנו, והתעודדו לעבוד ולמשא, בלב
נכון ואומץ ידים. וה' יעזור לנו, למען עמו ונחלתו.
ברגשי כבוד נעלים, באהבת אחים נאמנה וברכת ה' מציון,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
מן עתון 'המוריה'. ח' תשרי תרע"ד שנה ד' גליון ד'
נרשם ע"י סופר העתון. יפו.
דרשה נפלאה וחמה דרש הרב הגאון רא"י קוק בשבת "שובה" זה על התשובה,
מהותה,
וערכה, שרק זאת, השיבה למקורו של עם ישראל, היא היא החרות האמיתית והשלמה. ועל
כן הוגבל יום הכפורים יום התשובה ליובל לקריאת הדרור.
אבל לזה יכולים להקבע רק שלומי אמוני ישראל שחותם היהדות טבוע על כל דרכי חייהם
בבית ובחוץ, בשדה ובעיר, על ידי שמירת מצוות התורה; דוקא אלה שישראלים הם בשכבם
ובקומם, בצאתם ובבואם, שמאכליהם הם מאכלים כשרים , מניחים תפלין בכל יום ומתפללים
דף 92
ערב ובקר וצהרים , שומרים את השבת כהלכתו. אבל בשום אופן לא אלה שכהמתיוונים
לפנים )=בתקופה העתיקה( הזניחו את כל התורה ומצותיה, ואומרים להעמיד את כל היהדות
על נמוסים אחדים, קליפה מבלי תוך, שכל יהדותם מצומצמת בהדבור-העברי ובאיזו לקוטים
שהם מלקטים מתוה"ק, והשאר בעיניהם כמאן דליתא. לא ! לא באלה חלק יעקב.
מצטערים אנו על השמועה כי איזה ילד נשתמד )=הועבר למסיון-הנוצרי(, ואין אנחנו
שמים לב כי ההכנות לזה כבר מראש הוכנו! ... - - - - - - - - - -
בקול חנוק מדמעות הפסיק הרב את הדרשה באמצעיתה שעשתה רושם כביר וחזק על כל
השומעים.
י.ל.ח.
*
מחאה על חילול שבת בכפר עין גנים, שנת תרע"א
)דברי העורך: בכדי להבין נימת הדברים שנאמרו להלן ורשמי הזעזוע הקשה, הקורא צריך
לדעת שבתקופה ההיא היה עדיין הרוב המכריע של תושבים-יהודים בא"י או דתיים או
מסורתיים. רק במשך עשור הראשון שאחרי הצהרת-בלפור עלו לא"י גלי-עלייה מרובים
של אחינו בנ"י שאינם שומרים מצוות )"בדרך חול של ככל הגוים בית ישראל,
ונצטרפו
אליה קלי-דעת החושבים ומשפיעים שרק בדרך זו לבדה נבוא לבנות את בנין האומה בארצה-
- אנרות ד/נד(. והם הטו את הכף לכיוון אחר. ע"י הקדמה זו יובנו הדברים
והאוירה של
האסיפה המתוארת פה בזאת בתקופה שלפני-כן. עוד בענין מחאת הראי"ה בחילול-שבת.
עיין מאמרי הראי"ה. עמ' .350-351
אמנם רוב דברי הרב דלהלן הובאו ב"באמרי הראי"ה", עמ' .451-454 אבל
הם לא הובאו שם
בשלימותם )לבסוף(. וכן לא הובאו שם דברי היושב-ראש ומר פרומקין. שגם להם יש ערך
חשוב. ולכן ההדרנו כל הנוסח פה.(
דברים הללו הובאו בעתון 'המוריה' שנה ב', גליונות ע"ד. ע"ח, ע"ט
)ב' תמוז, תרע"א ואילך(
אספת המחאה ביפו
פרטי-כל מפורט
פתיחה
בית הכנסת הגדול קהלת יעקב היה גדול מפה אל פה באו ששה צירים מפתח תקוה,...
מירושלים.... מראשל"צ...
היושב ראש פתח:
אחים יקרים בני יפו והמושבות! ידועה לכם מטרת אספתנו, ואת החוב הגדול המחיב
אותנו להבליט את מחאתנו נגד מעשה עין-גנים.
דף 93
ראו נא אחי, לא רק מהיותר חרדים התאספו פה, אבל גם אנשים מכל הגוונים: אנשים
סוחרים מכל המפלגות, אשר כלם מרגישים את העול הנורא אשר נעשה בעין גנים לעין
השמש. ועד כמה העליבו האנשים האלה את הפרינציפים הקדושים לנו. אנחנו באנו פה
מערים שונות ומארצות שונות, ורק כח האחדות יכול להדביק את החלקים השונים לעשותם
לחטיבה אחת, והנה עד כמה עלולים מעשי הפועלים החפשים להביא פרוד גמור בין אחים
ולחם שערים: ועוד יותר דוה לבנו כי יפרידו בין הדבקים, לגזול בנים מחיק הוריהם,
ולהפר
שלום בית ישראל. כמה מסוכנים הדברים האלו העלולים להביא חורבן נורא והרס גמור
בכל עבודת הבניה שלנו. כמה אנשים בעלי הון יבואו הנה להאחז בארץ, ומהרה ישובו
לביתם
עקב המעשים המשחיתים שרואים פה, פריקת עול ופריצות והוללות. משל הוא לאותו אדם
שסתר כותלו לרשות הרבים, נטפל לו אותו חסיד והוכיחו "מדוע אתה זורק אבנים
משאינו
רשותך לרשותך": כן אחי, הרשות-הרבים של כלנו הוא, ואם אתם זורקים אבנים
לר"ה זהו
כמו שזורקים אתם לרשותו של כל אחד ואחד. למה יאמרו הגויים איה אלקיהם ? הנה
במושבה הגרמנית הסמוכה לנו "שרונה" היה נמצא איש- שומר שבת- שעבד ביום
הראשון,
והוציאוהו מהמושבה. ואם המה כן, על אחת כמה וכמה אנחנו העם הנבחר, והנה אני מוחה
בכל עז נגד חלול שבת בכלל, ונגד חלול שבת בפרהסיא בעין גנים בפרט.
נאומו של הרה"ג א"י קוק
לא בפעם הראשונה פוגשים אנו בדברי ימינו מצב איום ומדולדל במובנו החמרי, וביחוד
במובן הרוחני: מצב שהיה צריך להביא לידי התמרמרות של יאוש. אבל אנו איננו נפחדים,
איננו נואשים מכל ירידה. בטוחים אנו כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ומאופל וממחשך
אור ישועה יזרח. כשאנו באים לתקופת השופטים, ביחוד לתקופתו של אבימלך בן ירובעל
זבול ובעל, ואנשי שכם, ואנו מרגישים את הדלדול החמרי והרוחני של האומה אז, תגרות
והריגות בגידות ושערויות בוצרים כרמים ועושים הלולים בבתי אליליהם- תחשכנה עינינו:
אבל כשאנו מעיפים עין מזה הלאה, והנה אור נוגה: שמואל, דוד שלמה, בנין המקדש,
ממלכה
אדירה, תורה, חכמה נבואה, רוח הקודש ממשלה ושכלול, משפט וצדק: רוח ה' נשב, העננים
נפזרו ושמש צדקה זורח, שמשו של ישראל שולח קרנים מלאי יפעה.
גם אנו היום, אסירי התקוה, שבי הגולה, העוזרים בפועל בבנין עמנו וארצנו- אל ימס
לבנו מכל מצב מחריד, מכל שקוע ומחשכים, בין שהם חמרים , ואפילו כשהם רוחניים,
בטוחים
אנו בצור ישראל האומר לציון תושב, וחרבותיך אקומם, כי דברו הטוב אשר החל יקום
ויהיה, ושיבת ציון אשר התחילה להאיר מחשכי נאות יעקב תוסיף אורה לימים יוצרו,
ותנצח
את כל המכשולים.
אף כי בלב דוי, אבל לא בלב נואש, אנו מביטים על הדלדול הנורא הרוחני העומד לעינינו
בתוך איזו כחות המשתתפים עמנו בבנין החמרי של העם והארץ, אבל מפני זה, ודוקא מפני
זה, אנו מוצאים בעצמנו כח וחובה לעמוד נגד הפרצות, ולמחות בכח עז נגד ההריסות
הנותנות
אותנו לחרפה ושממון, והמבלעות את כל מעשינו.
אמת גם הקלקלה הרוחנית היותר איומה לא תוכל להחריב כליל את משאת נפשנו, גם על
פשעה של עבודה זרה שנינו ממדרש חכמים ז"ל: "למה נקרא שמם אלהים אחרים ?
-מפני
שהם מאחרים את הטובה לבוא לעולם" : דוקא לאחר את הטובה יש בכחם של מקלקלים
ומהרסים בישראל. ולא לאבד את הטובה. אבל איחור הטובה כמה נורא ואיום הוא ! כמה
נפשות של דורות נשקעות באיחור של טובה כללית, שאנו צריכים לעמול בכל מסירות נפשנו
דף 94
להקדימה: אבל מפני שלא כנואשים אנו נלחמים, כי אם כגבורים בטוחים במטרתם, על כן
צריכה מלחמתנו להיות תמיד מלאה זהירות: זהירות של יושר ושל דעת.
מבחינים אנו כין מלחמה למלחמה . מלחמת דעות כשהיא יוצאת לכלל איזה מעשה כבר
יש בה משום ריח מלחמה, ואנו צריכים ללמוד את התכסיסים של מלחמה קטנה כזאת,
שהיא בעיקרה רק תאורית )=תיאורטית( ממלחמה גדולה, )=שהיא( מוגשמת מעשית.
במלחמה ממשית, בימי קדם, בעוד עמנו חי חיים מלאים, הננו קוראים: "והיה כקרבכם
אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אלהם שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה
על אויביכם", ושנינו במשנה: "על אויביכם" ולא על אחיכם: לא יהודה
על שמעון, ולא שמעון
על בנימין. ממוצא דברים אנו למדים ששונה הוא התכסיס של מלחמת אויבים מהתכסיס של
מלחמת אחים. במלחמת אחים, אף שאפשר שתזדמן ואין מ'ההכרח' מפלט, צריכים תמיד
לדעת שגם בעת סערת המלחמה- רגש האחוה חי הוא, והוא עושה את פעלו בכל מלחמה כפי
מדתה, בגדולה כפי גדלה ובקטנה כפי קוטנה.
למלחמה אנו קרבים היום: למלחמת מצוה. בכאב לב אנו נגשים אליה. אבל סוף כל סוף
הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת "אחים" אנו נגשים. על אחינו ולא על
אויבינו. לא
ישראל על הכנעני והעמלקי, אלא יהודה על שמעון ושמעון על בנימין.
רגש האחוה שאנו מרגישים גם נגד אחינו אלה אשר כל כך התרחקו מסבות שונות ונוראות
מבית חיינו, מיסוד הקודש, מחיי התורה והמצוה הכוללים את האומה כולה לדורותיה- הוא
שמחדד בנו את רגש המלחמה, ומגביר את כחה ואת מרירותה של מחאתנו: אבל הוא נותן
בנו גם כן תכונה של זהירות, כי סוף כל סוף לא על אויבים, כי אם על אחינו אנו
לוחמים,
בטחוננו בנצחון מפעלנו, בפרי הטוב שבת-ציון המעשית ההולכת ומתגלמת לעינינו נותנת
לנו, הוא המעורר בנו את המשקל של בטוח בצדקו. אנו לא נאמר "גם לי גם לך לא
יהיה-גזורו".
לא נגע בשום ענין אשר יוכל לסבב איזה מעוט-כח לישובנו החביב, כי אם נהיה קולעים את
חיצינו אל המטרה של גדירת הפרצה.
חלול שבת ויום טוב שנעשה בפרהסיא במושבה עין גנים על ידי אספת הפועלים בהמון.
הרעיש את לב קהל ה' בכללו. את כל ישראל יושב ארץ ישראל, עד שהמחאה הנוכחית התפרצה
כמעט באפס יד. נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים מבניה אשר
ירמסו ברגלים כל כך גסות את עורק חייה. היא לא תוכל לדום. הוא תמחה בכל עוז,
ומלחמה
תשיב אל חיק בניה מהרסיה ומחריביה. )ההמשך יבוא(
*
מן עתון 'המוריה'. שנה ב' גליון ע"ח )ההמשך(
אספת המחאה ביפו
)פרטי-כל מפורט(
ש. פרומקין. )פתח תקוה(
דף 95
רבותי! אספת המחאה הזאת לא נקראה במטרה להביע את רגשי מורת רוחנו וצערנו נגד
מעשי אנשים פרטיים או מקרים בודדים; רק נגד שיטה שלמה שכבר יכולים לראות בברור
את השפעתה הנשחתת שהיא משפיעה על עמנו היושב בארץ הזאת. בארצות אחרות כבר
ראינו את פרי השפעת השיטה הזאת. אבל מהנעשה פה בארץ ישראל כמעט שלא ידע העולם
דבר. אין כמעט אף אחד בחו"ל היודע אל נכון כי גם פה החלה להתפשט שיטת
הריסת-כל-דבר-
קדוש ונכבד בישראל. אין אדם יודע איך הרבה מאחינו פה משחיתים את מוסר עם ישראל
מיום אל יום על פי שיטה מסוימת ומסודרת, איך מקילים פה כבוד חיי וטהרת המשפחה
הישראלית, איך פוצעים ומעציבים את רגשי עמנו, ואיך מבזים את עתיקותינו ונותנים
אותם
ללעג וקלס: שבתותינו וימי חגינו מחוללים, ספרינו הקדושים מבוזים על ידי ביקורת
)=בלשון(
השוק הגסה, את נביאינו משימים למשוגעים, ואת כל כותבי הבלים משימים לנביאים
תחתיהם.
אם ירחיב פעם איש להגיד את האמת, מיד באים עשרה אחרים ומכחישים אותו על פניו
בעתונים או מעל הבמה. ועל כן נתאספנו הלילה להעיד לפני העולם כלו על אודות המצב
בארץ ישראל. נגד אסיפה כללית כזאת לא ימצאו מכחישים, כי אין החי יכול להכחיש את
החי.
אחינו המחללים את השבת בפרהסיא, ומורינו החושבים שתלמידיהם יוצאים ידי חובת
למוד פיליסופיה בזה שהם מלמדים אותם ביקורת אנטישמית על התנ"ך, אינם יכולים
לומר
שאנחנו מתערבים בעניניהם הפרטיים. אם שובר אדם את שמשות חלונות ביתו, אפשר שאין
לשכניו הרשות להתערב ולמנוע אותו מלהוציא שגעונו לפועל. אבל אם יהרוס אדם בזדון
בנין צבורי, אם ישבר שמשות בית-נכות )=ע"פ מל"ב כ/13, אוצר של עתיקות
יקרי-ערך( עממי,
הנהו זד ופושע, וחיב כל איש לעצור בו או להביאו למשפט בעד פשעו. יום מנוחתנו, ספרי
תורתנו, טהרת משפחותינו, ואמונתנו באל אחד, אלה הם עתיקותינו ובית נכותנו שנשארו
לנו לפלטה בעת שנחרבה ארצנו ונשרף בית מולדתנו. כל המעיז להרסו הנהו פושע לעם
ישראל וגם בעיני כל העולם, וכל אחד מאתנו מחויב למנעו מלהזיק, או להאשימו לפני כס
המשפט העולמי על עשותו עול בזדון.
כן, הצדק אתנו מכל נקודות ההשקפה לדרוש מכל איש ישראל לבל יחלל את השבת
בפרהסיה ולבל יעבור על המוסר הישראל והנמוס האנושי בארץ הזאת. הצדק אתנו לדרוש
ממורינו מחנכי דורנו הצעיר לבל יגרמו נזק לכלל עמנו, ואל יקחו מההורים כסף ובנים,
וישיבו להם בני נכר פראים המלעיגים עליהם בראותם אותם שומרים דיני ומנהגי ישראל;
ולבל ירמו את העולם ויוליכו שולל את אבות הילדים המרודים והיגעים למצוא מחיתם, עד
שאין להם הפנאי והיכולת לבדוק אם בניהם לומדים ספרי ישראל על מנת לבקר ולהתל או
לשמור את הכתוב בהם. והצדק אתנו לדרוש ממורינו שיתנהגו לכהפ"ח כבני נכר
מנומסים,
כמתוקנים שבהם, ואל ילמדו נערים ונערות יחד להשחית בזה את חיי המשפחה הישראלית,
ושיתפללו לכהפ"ח תפלה קצרה פעם אחת ביום, כנהוג בבתי הספר של כל העמים, כי רק
באופן כזה אפשר לנטוע בלבות הבנים רגשי כבוד לאבותיהם ולאבות אבותיהם; ורק
כשירגישו
רגשי כבוד לגדולים מהם ולאבות האומה ידעו להוקיר את עברנו ולקוות לעתידנו.
אלה השוברים שמשות חלונות בית נכאתנו עוד מעיזים לקרוא את עצמם בשם
"לאומיים".
אבל מהו לאומי אם לא זה האוהב את עמו והמתאמץ כפי יכלתו לתת לעמו את כחות
החיים הנחוצים לו לעמוד במלחמת הקיום: כהות חיים כאלה נתנה לנו תורתנו מעולם, ובהם
עודנו קיימים כיום הזה, ועל ידיהם יכולנו לבלות עמים גדולים ועצומים ממנו, ולראות
את
דברי ימי העולם מתישנים ומשתנים בעוד שבנו נשאר עוז עלומים ותקוה לשוב ולהיות עם
גדול ומפואר. המשליכים את תורתנו אחרי גום, ושואפים להנהיג בקרבנו חיים של
אי-אלהות,
של אהבה חפשית, של ביטול חק, ושל איבה בין אבות לבנים- מכחידים בזה מאתנו את
דף 96
כחות חיינו, אנשים כאלה אינם איפה לאומיים כלל והנם משתמשים בזה השם וכמו כן
בשפתנו העתיקה; כנץ בנוצות היונה, בתור מסכה )=מסוה( למטרותיהם הפרטיות. ואמנם
נהיתה המלה "לאומיות" והשפה העברית בזמן האחרון מין סגולה וזמר של
"שנוררות" שבו
סובבים בעולם ומקבצים נדבות.
בנוגע להפועלים אין אנו צריכים לאמר שחובה מוטלת על כל איש מאתנו הנצרך לידים
עוזרות להמציא עבודה לאחינו הפועלים הבלתי-עצלים, והמכירים את חובתם גם הם לארצנו
ולישובה. לדאבוננו אנחנו רואים שהרבה מאחינו שבמושבות משתמטים מחובתם זאת ומקיום
מצות "וחי אחיך עמך", בכל מיני הצטדקות ואמתלאות; ותחת לעבוד עם אחינו
הפועלים
בכחות מאוחדים לשכלול יישובנו ולתת להם האפשרות גם כן לחיות בארצנו ולחיות חיי
אחוה ורעות ביניהם, הגם מרחיקים אותם מעל גבולם ודוחפים אותם בשתי ידים, עד שנהיים
לצנינים בצדיהם, וככה ישובנו הולך ומתדלדל, פירוד הלבבות הולך וגדל, ומצבנו הולך
מרע
אל רע. ואין משים על לב כי רעה גדולה נשקפת לקיומנו בארץ הזאת על ידי שהצעירים
עוזבים אותנו, וכחות חדשים לחזק את ידי הזקנים הרפות אין. הסבה העיקרית לזה הוא
קוצר הראות וחולשת ההרגש בין חלק מאחינו האכרים שאינם יכולים להבין סוף דבר
מראשיתו, ואינם רואים איזה דבר עלול להוציא הפסדם בשכרם או שכרם בהפסדם. ואולם
ישנם אחרים מבני המושבות הדנים מהפרט על הכלל וממאנים לתת עבודה אף לפועלים
חרוצים וישרים מיראה פן יכשלו בפועלים עצלים ומהפכנים. דברים כאלה הנם או דברי
צביעות וקנאות נפרזה, או דברי שטות והבלים, מפני שיכולים לקבל את הפועלים על פי
חוזה על תנאים מפורטים ועל משך זמן קבוע, ואם מלאו העובדים ונותני העבודה את
תנאיהם
הרי יכולים לחדש ביניהם את החוזה, ואם לא, הרי יכולים להפרד בשלום איש מעל אחיו,
או
לתווך סכסוכם בבי"ד. ולמה נחלק את בית ישראל לפועלים ובורגנים, או לרוגנים
ונרגנים,
כאלו היינו זרים ואויבים איש לאחיו.
אחי, דעו כי במר לבי דברתי עד הנה, לא בדברי משטמה לצד אחד ומשוא פנים לצד שני.
באתי אליכם רק בדברים היוצאים מעומק הנפש וממקור אהבה לאומית טהורה. אל לנו
יותר להרחיב את הפרצות ולהרבות העזובה, רק לרפא את ההרס ולתקן את הבדקים.
*
אספת המחאה ביפו.
פרטי-כל מפורט
דברי הרב א. קוק
עם כל מה שאנו רגילים לשא על הנס את דגל השלום והאחוה גם לאחים נרחקים: עם כל
מה שאנו מצדדים תמיד כלפי אהבה וחסד, ומרבים אנו לשנן "דאף על גב דאינון
משחיתים
איקרו בני, ואף על גב דלית בהו הימנותא איקרו בני" לא נוכל לעמוד מנגד בעת
אשר הרעה
גמלה כל כך את פריה: עד אשר נרדם רוח החיים, עד אשר נסתלקה לגמרי הבושה הצבורית,
אות החיים היותר נאמן בכל קבוץ, שהוא ראוי להתעורר ביותר לפי מדת התחיה הלאומית.
והמון אנשים מאחינו שהם כל כך צריכים להשתדל שתהא דעתם מעורבת עם הכלל כולו, לא
דף 97
יחושו מה שכל אדם בעל חושים בריאים צריך לחוש, ויעליבו כל כך לעינינו את קדש ה',
את
קדושת שבת ויום טוב באופן גס כל כך.
כאמור שרגש האחוה לא ידעך בקרבנו גם בשעת חירום זאת, על כן לא נמנע מלהציע גם
כן את דברי ההתנצלות אשר באו לידינו, המקטינים את העובדה ואומרים שלא היתה כפי
הצעקה ההולכת ומתפרסמת. אמנם כמה שנמעט את הענין לא נמלט מידי עלבון-קודש נורא.
סוף כל סוף הסכימה קבוצה שלמה של בני ישראל בארץ-ישראל לחלל שבת ויום טוב
בפומבי: ומה שהיה הדבר מפני אידיאל כללי, זהו מוסיף עוד לתן על העוון צורה בולטת,
הראויה למחאה היותר אדירה מכלל האומה.
על כן, בשם כל קהל עדת ישראל, ישובי ארץ ישראל, בשם יושבי הערים והמושבות, בשם
הועדים הנכבדים, והחתומים הרבים היחידים אשר שלחו את דבריהם אלינו ברגש השתתפות
בצער ומחאה נמרצה-הננו מוחים נגד העובדה המחפירה הזאת.
והנה להביע את מחאתנו בכל חום לבת אש קדש היוקדת במעמקי לבבנו, אין בנו כח.
מוכרחים אנו להנמיך את קול ה' הקורא בכח ומקרב כליות ולב, ולדבר דברים שקולים
ומצומצמים.
דעו נא אחים קרובים ורחוקים כמה אתם מבלעים בעובדות מלאות בושה וכלימה כאלה
את משאת נפשנו. לא אדבר כעת על הענין מצד אמתת הקודש, מצד אור ה' וחיי אמת
שבקדושת התורה והמצוה, וקדושת שבת ויום טוב, שהיא כמובן מוכפלת בכמה וכמה מעלות
על אדמת הקודש. לא נוכל כלכל את הגערה הנוראה של הנביא: "קדשי בזית ושבתותי
חללת"-
בעת כזאת אשר אנחנו חפצים שישמעו הדברים גם באזני אחים רחוקים אשר הלכו הרחק
הרחק מאד, עד אשר לא יוכלו להקשיב רב קשב.
אבל אחים, נפקחה עינינו על דבר המצב, מצב ההוה. הפועל העברי רוצה הוא להתבסס
בארץ ישראל: כמה יופי ושמחה יש בדבר: והנה איך זה תוכלו לשכוח את התנאי הגדול
והעיקר של דרכי שלום. כשאדם נכנס לעיר ומצא נכרים שמחים הורו חכמים בחכמת ה',
וחכמת החיים שבלבבם: שמח עמהם מפני דרכי שלום, אל ישנה אדם מפני המחלוקת. כמה
איבה ומשטמה ממיטות הן עובדות כמו אלה על הפועלים, ועל כל ההולכים בדרכים כאלה,
שהם קשים לישראל כעשן לעינים. למה לא תתחשבו עם רוח האומה כמו שאתם מתחשבים
עם כל תנאי האקלים והסביבה ?
מה תהיה תקות הפועל הצעיר אם יוסיף ללכת בדרך זרה כזאת, בדרך המנכרת אותו
מכללות האומה. בעת אשר לרגלי מעשים תכופים כמו אלה תבוא דעת הקהל לידי הסכמה,
חלילה שהופרה האחוה כליל בין אחים כמו אלה ובין הכלל כולו. ואל תאמינו יותר מדאי
באחות הגזע, הלוא אח עשו ליעקב, ומכל מקום כמה גדול התהום בין קרובי הגזע הללו
מפני
ההבדל שבין תוכן החיים.
שימו אל לב את דרכי הנועם והשלום של תורת חיים. חז"ל לא בושו להגיד על כל
התורה
כולה שהיא מפני דרכי שלום, דכתיב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"..
ההתאמה של דרכי שלום תעורר את רוח ה' החבוי במעמקי הנשמה, לא מופתים של
פילוסופיה, או של איזו חקרנות ברורה הם מבדילים ביניכם ובין כלל האומה בארחות
החיים
והליכות המחשבה, כי אם תסיסה של רוח עובר. אבל במעמקים הנה אור ה', אור ישראל חי
בכולנו, דרכי השלום של האומה ישיבו גם את הלב הפונה, ישיבו את האח על כנו.
דף 98
ואור אהבה, אחוה ורעות, יגלה על הרי יהודה ושדמות אפרים ובא לציון גואל ולשבי פשע
ביעקב, ורוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע
זרעך,
אמר ה', מעתה ועד עולם.
מר א. ג. חנוך
)מצדד בזכות הפועלים(.
הנני מוצא את כל המחאה שלא במקומה: כי הלא לא משום חלול שבת התאספו פה רק
מאשר לפי דברי המוחים נעשה הדבר בפרהסיא, ואנכי מוצא כי עין גנים שייכת להפועלים,
ורשות להם לעשות בביתם מה שלבם חפץ....
תשובת הרה"ג אברהם קוק
מר חנוך אמר כמתנצל בעד הפועלים שלא היה פה חלול שבת בפרהסיא ברשות אחרים,
מפני שעין גנים בתור מושבה של פועלים נחשבת למשפחה בפני עצמה. -
על זה העירותי: דוקא נגד טעות זו עלינו למחות. אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה
לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה
בידם- לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו: אבל מפני שאנו חפצים שלא להפר את האחוה,
יודעים אנו להוקיר את ערכו של הפועל העברי, ואת הערך של העבודה בידים עבריות בארץ
ישראל, ורוצים אנו בכל לב בשכלולו והתרבותו: על כן, לטובת הפועל, ולטובת הרעיון הכללי
ההולך ומתגשם בבנין האומה בארץ אבות, הננו קרואים למחות נגד השגיאה הנוראה של
הפועל הצעיר, החושב את עצמו למשפחה בפני עצמה כאלו דבר אין לו עם כלל האומה. אם
רוח הזמן השיא אתכם לחשוב שהנכם קרובים ברוח יותר לההמון הכללי של הפועלים בני
עמים אחרים )=שיטת הסוציאליסטים בענין "מעמד הפועלים" הבינלאומי(,
מקרבותכם אל
כלל ישראל, הנכם טועים בהכרת נשמתכם, חוץ מהטעות המעשית שיש כאן ביחש להפועל
הארץ ישראלי המוכרח לטובת התבססותו להזכיר תמיד בשם האחוה הכללית של האומה,
כדי להקדימו על הפועל הנכרי; שאינני מדבר על דבר ההשקפה של האומרים אשר האחרון
הוא יותר מותאם לצרכי האכר הפרטי. ולוא גם יהיו שניהם שוים, עדיין האחוה צריכה
תמיד
להכריע. וכמה נורא הוא הדבר אם תתעמק בלב דעה זרה זו, שהפועל בכללו הוא בן משפחה
לעצמה, שאיננה צריכה להתחשב כלל עם ריח האומה כולה.
לא אחים! דוקא מפני שעין גנים היא מושבה שכולה פועלים, והיא עלולה, מפני רעיון
מוזר זה, לחלל את קודש ישראל בכללה, חלילה, באין מוחה- הננו חיבים למחות נגדה בקול
רעש גדול. דעו אחים כי בני ישראל אתם כולכם, ועין גנים עירה היא בארץ ישראל, עיר
הקודש היא, ועיר הקודש עין גנים תובב"א. נקוה ממנה שנוכל לחוש לה את כל חושי
האחוה
הכללית של כל אחינו בני ישראל של כללות האומה. והיא, המושבה, חייבת להוקיר בשכל
טוב את רגש האחוה ההדדית של האומה, לאשרה החמרי והרוחני. לא אחים ! העולה על
רוחכם היה לא תהיה ! לא תצאו מן הכלל. אחים הנכם, ואחים תהיו לנו. ואם שגיתם-
תשובו. שובו שובו אחים , אין אנו מתבישים לקרוא אתכם לתשובה. אם אין אנו נביאים,
בני נביאים אנו, שקראו את ישראל לתשובה בקול גדול. שובו למען תחיו ותחיו )=ניקוד
פתח
בח'( את ארץ אבותינו ועמנו )-צירי במ'(. שובו והאחזו בקרב קהל עדת ה' !
*
דף 99
אספת המחאה ביפו
פרטי-כל מפורט
הרה"ג א"י קוק
הרה"ג א"י קוק. )אחרון לנואמים, מתייחס לבעיות חינוך בגימנסיה(
מחאתנו כיום על חילול הקדש הפומבי שמצד המאורע המדאיב האחרון, ועוד כמה מאורעות
פחותים ממנו, היא סובבת גם כן על תהלוכות המורים ובתי הספר הקוצצים את הנטיעות,
ביחוד הגימינסיה שלנו, אשר שמה לה לחוק גלוי שלא להתחשב כלל עם רגשי האומה, כאלו
היתה גימינסיה של אומה זרה העומדת בארץ נכריה. אם תוסיף הגימנסיה, ובתי הספר
ההולכים
בדרכיה, ללכת בדרכם הזרה אשר בחרו בה, ודאי תהיה אחריתם להכרית ולדראון. רות
ישראל לא יוכל לסבול שישבו יחד בבית ספר אחד בחורים ועלמות, בוגרים. חשים אנו את
כל ההשחתה של רוח הטהרה והמוסר המוכרחת לבוא מסדר כזה בישראל. למרות מה שישנם
מקצת מומחים מאומות העולם האומרים הפך זה, שאדרבה פריצות הגדרים תחולל את המוסר
והצניעות, לא כן הוא רוח ישראל, ולא כך אומרת חכמת החיים של אומתנו העתיקה שהיא
בקיאה בתכונתה. ומה נאמר עוד על התכסיס של הערכת )=אולי צ"ל הקלת( הדת וכל
קודש
שבגימנסיה, את קלות הראש האיומה נגד מקור חיינו ספר-הספרים: על פזיזות הדעת ללמוד
עם ילדים וילדות מבני ישראל את התנ"ך דוקא על פי המסקנות של מבקרי הביבליה
היותר
חצופים ויותר מושרשים בשנאת ישראל, שיש בהם הרבה יותר מן מדת הבקורת- מדת המשטמה
והבוז לקדשי האומה השנואה להם, ובדרכים כאלה חושבים בעלי מחשבה לבנות את רוח
האומה בארץ - ישראל.
קובלים עלי על שאינני מפגין וצועק תמיד על הריסותינו הנוראות הללו, אבל אחי, יודע
אני ברור את אפיסת ערכה של צעקה שהיא רק שלילית. כל זמן שלא היה לנו בארץ ישראל
בית-חנוך אחר בשביל אלה המוכרחים ללמד את בניהם שפות ומדעים המוכרחים לאדם מן
הישוב בזמננו, לא הרשיתי לעצמי לומר דבר שאינו נשמע. באמת גם הפעם לולא המאורע
המדאיב אשר גרם להתחיל במחאה: שהוא מעורר אותנו בעל כרחנו שלא להניח את הקורה
הגדולה הזאת שבין עינינו - הייתי עוד מתעכב בדבר, אף על פי שת"ל שונה כעת
המצב
לטובה, אחרי אשר נוסד התחכמוני, שבו ימצא האיש החפץ לחנך את בניו על דרכי היהדות
בהתאמה לצרכי החיים היומיים והתעוררות הרוח הלאומי החי והפועל בבנין ארצנו הקדושה
בהוה - מקום לבוא למטרתו; אבל כל זמן שלא נתוספו עוד שתי מחלקות יותר גבוהות וטרם
נבנה הבנין בצורה מפוארת הראויה למוסד זה, וטרם שנתכוננה מחלקה גם בעד הבנות -
עוד לא נמלא השפק כראוי, עד כדי האפשרות להראות באצבע לכל החפץ באמת בתחית
האומה: כזה ראה וקדש, ולמה תשגה בבתי-חינוך המתנכרים ומנכרים את ישראל לאביהם
שבשמים ; המיבשים גם את הלשד האחרון העולה ונובע מאליו בלב כל ילד מילדי ישראל
זרע אמונים. הייתי חפץ לעכב את מחאתי עד שעת הכושר שתהיה יכולה להשמע במלואה.
וזאת היא שגרמה לי שלא הפגנתי עד כה על הרעה הגדולה האחרת האוכלת גם היא את
ישראל בארץ-ישראל באופן אכזרי הלוא היא המסירה השכיחה )=המצויה( לבתי הספר של
המיסיון, אין צורך להאריך בגנותה של פעולה מבישה זו, אבל בעת אשר עלתה על דעתי זה
כשנתים לערוך מחאה פומבית נגד בתי הספר המיסיונים, תבעוני בצדק אנשים נבוני-דבר
לאמר, אם קורא אני לעזרה ולצעקה על דבר צרת החנוך בארץ ישראל, הנני מוכרח לקרוא
דף 100
בקול גדול נגד הגימנסיה ביחד עם הקריאה נגד המסיון, כי הלא כאחרונה כן הראשונה
מכלה היא את רוח חניכיה, האחרונה במינות חיובית, והראשונה במינות שלילית. ומי זה
יוכל להכריע איזה רקב הוא יותר גדול לבית ישראל: ואם רק על המסיון אקרא תגר, ועל
הגימנסיה אעבור בשתיקה, הלוא אז תחשב שתיקה זו לחזוק והודאה- אשר על כן בראותי
שהשעה לא היתה עדיין מוכשרת בשלמותה לצאת במחאה נגד צרתנו הפנימית, כבשתי את
מכאוב לבבי בקרבי גם נגד הצרה החצונה.
אמנם כעת, כאשר המאורע גרם שמחאה פומבית נגד רמיסת קודש בגלוי מוכרחת היא
לצאת, לא נוכל עוד לשאת את משא מצוקת לבנו בקרבנו פנימה, והננו מוחים בקול גדול
נגד
כל קהל ה', הקרובים והרחוקים, גם נגד כל המוסרים את בניהם לבתי ספר המסיון
המרעילים
את רוחם בעודם באיבם בבאר צרה נכריה; ונגד הגימנסיה כל זמן שלא תיטיב את דרכיה
לתן כבוד לה' אלקי ישראל: לחלק את המינים במחלקות מיוחדות כמו שעושים גם המתוקנים
שבאומות העולם רובם ככולם, ולהתיחש ברוח אמונים וכובד ראש לכל קדשינו, ועם תורתנו
כולה הכתובה והמסורה.
לא יפחידונו וגם לא ירחיבו את רוחנו בתים בנוים לתלפיות-- אם רוח ישראל וקודש ה'
אין בם. יפים ודאי היו בתי העגלים אשר בדן ובבאר שבע: נאות ומחוטבות היו ודאי במות
שומרון ולא נותר בהם שריד באומה, מפני שרוחם בקרבם זר היה, ואם השגיאה התולדית
שלנו תשנה עוד הפעם את מעשיה, נדע כבר מראש את אחריתה. אבל הבו אחים נקוה, כי
רוח ה' וברכתו עלינו ועל צאצאינו יעיר אותנו לתקן את המעוות בעוד מועד. ושבו לנו
כל
אחינו: וכל העומד על אדמת הקודש לטובת האומה ושכלולה קדוש יאמר לו, ורעה בגאון ה'
וברוחו על עמו ונחלתו סלה.
)הערת העורך: ע"ע אגרות הראי"ה ב/עב ומקורות דלהלן נמסרו לי ע"י מי
שרוצה בעילום-
שמו: אגרות א/קג ב/רז. רכז' עו"ד ב/קפא; עין איה א/31,118: ב/315-316 ,199 ;
אורות.
קסג. אורות התחיה, נד חבוש פאר, מא: אוה"ק ג/עו. פז-פט( ; ערפלי טהר סא
ד"ה האנשים,
אורות האמונה 35 כשתובעים
חינוך בנות- אגרות ב/יג ג/רג עין איה 226-228
ועוד עיין מאמר נפלא של הרב יעקב פילבר. ספר העשור לישיבת בני עקיבא, נתניה -
עמ' 169-190
*
מן עתון 'קול יעקב' ט' שבט תרפ"ג
קריאה כללית
לכל אחינו בני ישראל, יושבי ארץ ישראל,
בעיר הקדש ירושלים ובמחוזות, בערים, במושבות, בחוות ובקבוצות
שלום רב,
דף 101
אחים יקרים! הננו כלנו עומדים כעת קרואים להצלתה של נקודת החיים העליונה שבנשמת
האומה, הצלת קדושת השבת, אשר בצער עמוק אנחנו יושבי ארץ ישראל מקרוב, והחלק הכי
גדול והכי קשור לארץ אבות מרחוק, חשים את גודל הכאב והעלבון של החלול הגדול הזה
של הוד חיי עמנו בארץ תחיתנו, ובכל הדרכים ההגונים הננו מתאמצים להסיר מארצנו
הקדושה, ומתנועת תחיתה, את הכתם המקדיר הזה.
ובטוחים אנו שהתאמצותנו הנאמנה מצד עצמה ופעולותיה ומצד ההתגלות של הדעה
הברורה, המודיעה עד כמה רגשי הצבור הגדול של היהדות בארץ ישראל עומדים לדרוש
בחזקה את ההגנה על מכון חייהם, על קדושת השבת בירושלים ובא"י כולה- שני אלה
יחד
יביאו גם את החלק הנחלש שבנו, שסבות גלותיות גרמו לו את טמטום הכרתו, שיכיר מעתה
להנזר מהמעשים המחפירים של חלול שבת קדש.
באי-כחה של אגודת משמרת השבת התיצבו לפני הוד מעלתו הנציב העליון, לדרוש ממנו
איזה סעד חוקי לעצור בעד חלול שבת. ה. מ. בתור מושל כללי, בעל נפש עדינה, ידע
לציין
בתשובתו הנכבדה את ההשפעה הגדולה של דעת הקהל. ודעת הקהל הזאת ודאי שתמצא לה
את דרכיה הישרים שיהיו נתמכים גם ע"י ממשלת ה. מ. להגן על נפשה ועל נפש
דורותיה נגד
כל אלה הבאים לכבות את נר נשמתה בבית חייה.
מקוה אני, שיותר מיראה מהפסד חמרי, העלול להמשך לכל מי שיתעקש ללכת נגד רוחו
של הצבור הכללי בדבר הנוגע לכל יסוד חייו, לכל כבוד רוחו ונשמתו, תשמש לנו כאן
עצמת
ההכרה העדינה המצויה בטהרת טבעה בנפשו של כל דור בנינו בכללו, ויחדלו מעתה כולם
מכל רפיון ומכל חולשה, וקל וחומר מכל זדון ושאט נפש בכל מה שנוגע לחלול קדושת שבת
קודש.
בעלי החנויות, בעלי המלאכה, הספרים, העגלונים וכיוצא בהם! הזכרו, קדשו את יום
השבת בעתו ובמועדו הנכון!
ואתם אחינו הצעירים, חדלו לכם ביום השבת ממשחקים כאלה שחלול שבת נגרר עמם.
המנעו בו מאספות כאלה שהשבת מתחללת על ידן. ואתם הסופרים והמחנכים גם אתם, דעו
את חובתכם הקדושה: אל תפוררו את האומה ההולכת להבנות על אדמתה, לרסיסים: שום
אחד מכם לא יהי חלילה מהמשפיעים לרעה ומהמעליבים בכבודו של יום קדשנו.(
ודעו את חובתכם, כי גם עליכם לעמוד בהגנה על קדושת השבת. עליכם להשתמש בכח
השפעתכם, ולכבד ולרומם את קדושת יום השבת, אורו וכבודו של ישראל, בכל חוקותיו,
עמדו נא בקשר של אחוה נאמנה עם כל בית ישראל הגוי כולו.
חזקו את רוח עמנו. רוממו בכבוד את קרן תחיתנו לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים, על
ידי כבוד השבת ומשמרתו!
דעו כי רוח ישראל ילך הלוך וגבור על אדמת קדשו, ולשם ולתפארת עולמים יהיה כל
המחזיק במעוזו, ולבושת ולכלימה יהיו כל הנחרים בו.
בלב מלא תקוה שאמרי אלה היוצאים מלב מלא אהבה וכבוד רב לכם אחי הנאמנים
יכנסו בלב כולכם, ויום השבת ישמר בכל תפארת משמרת קדשו על ידי כל אשר בשם ישראל
דף 102
יקרא, בירושלים עיר קדשנו ובכל ערי ארצנו הקדושה, בכל מחנותינו, מושבותינו,
חוותינו
וקבוצותינו, בכל ארץ האבות המתעוררת לתחיה, ולמופת יהיה קבוץ גלויותינו על אדמת
הקודש לכל פזורי הגולה בכל מושבותיהם, להוסיף בה עצמת נשמה וחיי עם פנימיים
ולהכשירם
ליום גאולה וישועה
כדבר ד' הנאמן על ידי נביאי האמת והצדק: כל שומר שבת מחללו-והביאותים אל הר
קדשי, במהרה בימינו בקרוב.
אחיכם המסור לעבדכם בכל לב,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
*
מן עתון 'קול יעקב'. כ"ד טבת תרפ"ג
אגרת פתוחה
לצבור הפועלים שבארץ ישראל ולמנהליו.
אחים! אני פונה אליכם במחאתי מתוך מרירות לב וצער עצום.
אתם, שאני יודע שיש בכם אנשי בינה בעלי רגש ושאיפה אצילית, ובביצורו של הפועל
העברי בא"י אתם כל כך עסוקים ומעונינים. מוכרח אני דוקא מתוך רגשי האחוה
להאשים
אתכם על אשר אין אתם שמים אל לב להסיר את התקלה הגדולה המונחה על הדרך של
התאפשרות קיומו של הפועל העברי בא"י בהוה ובעתיד, והתקלה, היותר גדולה היא,
אחי,
מה שאתם מניחים את היחידים זחוחי- הלב שביניכם להשניא את הצבור הגדול של הפועלים
על הצבור הכללי שבארץ ישראל-
אני מדבר על העובדה המרעישה שהיתה ביום השבת העבר.
נתקבצתם בירושלם בראי=נוע )=קולנוע( "ציון" השובת בשבת, מתוך הכרה
צבורית לכל
הפחות. אסיפתכם היתה כינוס של מאות פועלים מאורגנים בהסתדרותכם. ובטבורה של עיר
הקדש, בירת עמנו נתמלא הבית עשן מהסיגריות של יחידיכם הנועזים, והידים כתבו ועשו
כל
מלאכה הצריכה לכך, כאלו חס ושלום אין שבת לישראל, או אין אומה הישראלית החיה
והקימת, העומדת במלא קומת נשמתה לעומת עתידה הגדול-כבר-במציאות חלילה, ואיזה
רושם מניח מצב כזה על הרוחות, על ערך התחיה, על ערך העבודה-העברית וכל הדברים
התלוים בה.
הידעתם את הקצף הארסי ההולך ומתגבר בשביל כך גם אצל המתונים שבמתונים שבהמון
בית ישראל; האין לכם עינים לראות ואזנים לשמוע את האמת הערומה שכבר יש לנו אחים
לגזע שנתנכרו לנו לגמרי, אחים שגוזרים גזירות על כל "לימוד עברי", על כל
זכר של ציון, על
כל צל של תחיה לאומית, ואין צריך לומר על כל קדוש בישראל. אלה האחים שונאינו בנפש,
כבר נעקר רגש האחוה מהם, כבר פתוח הוא הפנקס בחשבונה של האומה ש"גוי
הגון" הוא
דף 103
יותר קרוב לנו מהם )=הפועלים המחללים שבת(, ואתם בשעה מסוכנת כזו, כשאתם מניחים
בשויון נפש לרמוס ברגלים גסות את קודש הקדשים, בבת-העין והמית- הנשמה של כל האומה
כולה, האם אין עליכם החובה ליתן לעצמכם דין וחשבון שהקצף הזה של הכלל כולו יצא
ג"כ
על אלה עזי המצח שאין כבוד ואין קודש אצלם, ועל כל צבור הפועלים יצא הקצף; ותתגבר
השנאה והבסיס האחותי- יסודנו במפעלי החיים של תחית האומה, עלול הוא להתהפך לרגש
של שנאה נוראה, שקשה למצוא דוגמתו גם בין עם לעם ובין גזע לגזע.
אתם הארגון של הפועלים, ההסתדרות הכללית שלכם בעלת האחריות, היא חייבת לומר
לפושעים המבוהלים, היחידים שביניכם: זרים אתם לנו, כל זמן שאתם ממשיכים את
פעולותיכם
המהרסות את קיומנו והעוקרות את שרשי שאיפתינו האצילית לבנות את ארץ האבות על
ידי העבודה הממשית של הבנים.
בטוח אני שהרוב הגדול והמכריע שבכם יבין את צדקת רגשותי אלה, והמצב היחושי של
כללות הצבור של הפועלים ויחידיהם להכרתה של הערכת קדשי קדשינו בבטוי ובחיים, יקח
לו עמדה יותר הגונה ויותר אחראית. ולפחות אל תחללו את השבת בפרהסיא, ואל תדרכו
ברגלי זדון על מעמקי החיים של נשמת העם כולו.
הבנו בתוך עמנו, ויחד כולנו נבנה את הבית הגדול והקדוש אשר לבית ישראל, אשר גם
ערלי לב יכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל קראה.
אחיכם הנאמן
אברהם יצחק הכהן קוק
*
אגרת הטהרה )שנת תרפ"א(
אחינו היקרים יושבי ארץ הקודש וכל התפוצות!
מתוך האהבה הגדולה, שאהבתי אתכם מתוכיותה של עומק נשמתי, אני מוצא בנפשי עוז
להגיד לכם דברי במכתבי זה.
צנועה וקדושה היא היהדות, ומתוך כך דוקא אינה לא פחדנית ולא בישנית, היא יודעת
עת לחשות ויודעת עת לדבר, יודעת לשמור על הטעם ועל הנימוס, ויודעת גם כן להתרומם
לפעמים על הצד ההסכמי שבהם.
ועל יסוד זה הנני מרשה עצמי לדבר באזניכם, אחינו ואחיותינו, דברים כאלה שאיני
חושש אם יהיו לאיזה מספר של אנשים קשים לשמוע, בטוח אני שהנשמה הישראלית תרגיש
בתמימות-לבה את היופי ואת הנשגב, הספון בהתענינות בדבר הקדוש הזה, שני מרהיב עוז
לדבר אותו לפניכם, ברגש הכבוד היותר עמוק הקבוע בלבבי אל מעלת כבודכם.
יודע אני את החפץ הכביר הטמון בנשמת עמנו, לראות את תחיתנו הלאומית, ההולכת
דף 104
ומתקרבת אלינו בכל כליל-הודה, בכל תמותה, בכל שלמותה, בכל זהרה והדרה,- ובשביל כך
הננו דורשים שלא תהיה תחית-עם זו פגומה בשום צד ובשום פנה. אנו חפצים לראותה
מתרוממת בגאון ומרוממת בהדר גודל עוזה, את כל השדרות אשר לגוי כולו, מבחוץ ומבית
פנימה.
ובשביל כך, כשאני רואה שבעצם התחיה הלאומית הוד-הקודש מועם בערך מערכי החיים,
אני מתאנח בלבי, וכשאני מקשיב הד קול של חשבון הנפש, של הבעה חיה של תשובה, של
הגברה רוחנית קדושה, הבאה מתוך זרמי התחיה, הרי רוחי שב וחי. והנני מרגיש עוצם
ועוז,
גודל ורוממות, והתחיה נצבת אז לפני ביפעת תפארתה וזיו כבודה. ולשמחת לבבי זרזיפי
תשובה מרנינה הולכים הם ומתרגשים מתוך השדרות הצעירות והרעננות.
"תשובה", - מלה זו היא הגואלת והיא תגאל אותנו. ומכלל התשובה היא בודאי
הטבעתה
במטבע הלאומי שלנו, במסורת הקודש שלנו, בדבר ה' אשר נגלה לנו, ואשר בו אנו מגשימים
את חיי דורותינו.
פרטים רבים יש שנהיה צריכים להזכירם כפעם בפעם, בתור הופעות מחויבות מתוך הארת
התשובה החיה והמושכלת, המכרחת לבוא מתוך זהרה של תחיתנו הלאומית, הבאה ושוטפת
עלינו בשפע זריחת קרני אורה. ותשובתנו תשובה של חיים היא, תשובה של דעה, מחשבה,
רגש, רעיון ומעשה.
ועתה הנני מלא חופש לקחת דברי אתכם, על דבר טהרת החיים , בחיינו פה, בארץ
התחיה בתקופת הגאולה והפדות, ואני דורש מכם, אחינו ואחיותינו, את הטהרה המעשית
בחיים, במלואה כטהרת התורה.
קדשו את החיים, בקדושת ישראל המנחלת מדורות-עולמים, בקדושת התורה והמסורת
האיתנה.
הטבילה הכשרה, בטהרת הבית, טהרת בנות-ישראל, במקוה כשר. בשמירת הטוהר סוד
הקיום והפאר של נשמות הדורות.
שמרו נא, אחי ואחיותי, שמרו את הוד נשמתכם, שמרו את קדושת העם, את קדושת
החיים וקדושת הדורות. אל תהיה מצוה זו קלה בעיניכם, אחים חביבים ואחיות חביבות.
אל תשלו את נפשותיכם בשום שקר מוסכם מיחידים או מרבים. אל תחשבו למצוא תמורת
הטהרה התורית, שבמקוה הכשר כדת-תורתנו הקדושה, - בשום טהרה של חול, בשום רחיצה
טבעית.
כל האמבטיות המגוהצות )=מצוחצחות( ביותר, פסולות הנה, לא יטהרו את הטהרה,
שקדושת ישראל דורשת. הטהרה, שעמדה ושתעמוד לישראל, לדורות עולמים, היא רק הטהרה
אשר בדבר ה', נותן התורה לעמו ישראל בקדושתו, היא נמצאת. נוראה ואיומה היא שגיאה
זו, נורא ואיום הוא העון הנכתם הזה, דורות הוא מזהם, יפעת החיים הוא מחשיך. אל
תשגו
לחשוב את דבר ה' למצות אנשים מלומדה. דבר ה' חי וקים הוא לעד, ולא יחליף האל ולא
ימיר דתו, ונצח ישראל לא ישקר, ודבריו חיים וקימים לעד.
שמרו את טהרת הקודש בחיי המפשחה, התיחסו אל טהרת החיים באותו כובד הראש,
ואותה יראת הכבוד, הראויים לאבן הפנה של יסוד הדורות, ושל קוממיות האומה, של הארת
נשמתה ושל שמירת צביונה.
דף 105
השמרו מכריתת הנפש! השמרו מזהמת המות! שובו לדבר ה', לפקודיו הישרים, ולעדותיו
אשר נאמנו מאד.
שמרו משמרת הטהרה, בנות עמי. דקדקו בכל דבר ספק, לשאול ברגש כבוד, ובצניעות
הישראלית האפינית, לרבנים יודעי דעת תורת חיינו, כמעשי אמותיכן הקדושות, אשר
הנחילו
לכן, את הלב הישראלי, לב הזהב, הזך והטהור החי לעד, המנצח את כל הקמים עליו, בעוז
גבורתו כמעשה אלה הנשמות הזכות עשו והחיו את העם, העומד להגאל גאולה שלמה ולהבנות
על ארצו.
שמרו את הטהרה ואת הטבילה הכשרה ! ואור שמחה וחיים, יופיע על כל מצעדי תחיתנו,
והיינו לברכה בארץ חמדה, ולמשוש דור דורים בבנין עמנו על אדמת קדשו.
שמעו לדברי אוהבכם הנאמן הנושא לכם ברכה עד בלי די, ממכון בית חיינו, מהר הקודש,
ירושלים
עבדכם ואחיכם המסור לכם בכל לב
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
אל בנות ציון )עפ"י כתב-יד(
אחיותינו הכבודות , בנות ציון, היו ברכה לעד !
אחיות יקרות,
כבודכן הגדול בעיני, ובעיני כל ישראל, בתור בנות עמנו הגדול, אשר זכיתן לבוא לארץ
חמדתנו, מקום מחמד עינינו, להשתתף במפעלי חייכן בבנין עמנו וארצנו הקדושה, ההולך
ומתפתח בישע צור ישראל וגואלו,- הכבוד הזה הוא בעצמו מביא אותי להעיר את רוחכן
הטובה, לשאת את נס המחאה והמרד נגד מנהג חסר טעם אשר חדר בשדרות הנמוכות של
בנות ההמון בארצות שונות, ביחוד אחרי המלחמה הנוראה, אשר האנושות אבדה על ידיה
הרבה מאוד מנכסיה הרוחניים, ואוצרות מוסרה נתדלדלו, בתוך מערכה של חיים-ירודים
חסרי בסיס נפשי, חדר המנהג הגרוע של התלבושת החדישה בפריצות שובבה,
"מודה" )=אופנה(
כזאת, שרוב טובי האנושות חורקים עליה שן, ופניהם מאדימות מזעם ובושת. וכמו הרבה
מנהגים רעים וחטאים, שהחברה התרבותית שלנו נתקלת בהם, מתוך חולשה ואפיסת כח של
חיים מוסריים רעננים, שלדאבון לבבנו דור בנינו ובנותינו השוכחים את הוד נפשם ואת
תפארת עמם, נעשים מהראשונים לתקלה, וכנסת ישראל כולה סובלת מזה הרבה מאוד חלי
וקצף, שנאה ובזיון. כן גם המנהג המכוער הזה של התלבושת החשופה, הולך הוא ומתפשט
כארס, ועולה מן השדרות הירודות גם לידי השדרות העליונות והכבודות, למעט את יקר
כבודן.
וכאשר המנהג המקולקל הזה, מצד מדת דין תורתנו הקדושה, ומסורותינו הנעלות בזיו
יקרת מוסרן, הוא אסור איסור חמור, ומצד המוסר האנושי הוא תועבה ומפלצת, הנני מקוה
דף 106
שאף על פי שלקינו גם פה בארצנו הקדושה, - שצריכים חיינו בודאי להיות טהורים
ונעלים,
עומדים למופת ולסמל לשאר אחינו שבויי הרוח השקועים במעמקי הגולה. - במכת-המדינה
הגלותית, והחקוי הקופי של המנהג השפל הזה; בכל זאת תאמצני תקותי, לפי שאר הרוח
ויתרון הכבוד-הנפשי החופף על כל נפש מישראל, אשר באה להסתופף בצל צח של ארץ
חמדתנו, כי מהרה יפוג השכרון הזה.
ואתן, בנות ישראל שבארץ ישראל, היה תהיינה בנות החיל הלוחמות על טהרת מוסרנו,
ובגועל נפש תשליכו מהרה את ה"מודה" )=אופנה( הפרועה הזאת, וכטהרת נשמתכן
ככה יטוהרו
ארחות חייכן, והליכותיכן בתלבושת תהיינה הליכות עולמנו, עולמו של ישראל הפנימי,
הנובעות
ממעין תורתנו הקדושה, חיינו ואורך ימינו לעד.
גדרו, אחיות טהורות את הפרצה הזאת, והסירו את הנגע המודרני הזה מארצנו הקדושה,
מערינו וממושבותינו ומכל קבוצותינו הקדושות כולן לד', אור ישראל ולעמו.
ותתברכו באורך ימים וחיים טובים ורעננים, בדורות ישרים אשר יציצו ויפרחו לתפארה
על הרי ישראל ויהודה, כעתירת אחיכן הנאמן
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
דף 107
מן עתון התור. י"ג כסלו. תרפ"ז
להקלת המשבר
אחינו היקרים, פזורי הגולה, אשר לבם ונפשם לבנין ציון וכל מקראיה.
אחים אהובים !
השעה החמורה, העוברת כעת על ישובנו האהוב בארץ אבות, היא מביאה אותי להרים את
קולי אליכם בהפגנת "הושיעו נא", בניננו הקדוש, הבנין הלאומי אשר רבות
וגדולות הן מאד
תקותיו האצורות בכל לב יהודי, הוא עומד כעת לקראת משבר עובר, הדורש השתתפות של
עזרת אחים לצרה, להחזיק את מעמדו עד אשר יבואו בעזה"י ימים יותר טובים, עד
אשר
תזרח לנו האורה הצפונה ככל העלילות הגדולות שהולכות ונעשות לעינינו זה תקופת שנים.
בקשרי את עמדת עמנו לארץ קדשנו, בקרב בית ישראל פנימה. וגם בקרב עמים רבים,
מתחזקים
אנחנו תמיד, וביחוד בעת צרה, בעז ד', ברב סבל )=סבלנות( לישועת ד' אשר תופיע מהרה,
וזיו קדש האזור תמיד בצדקה, יודע הוא להתעורר בעתים הקשות העוברות על עמנו, לקום
על נדיבות, ולהרבות עוצמה להקים כושל.
על כן לבי נכון ובטוח, כי ההכרזה הגדולה אשר "ההנהלה הציונית" הולכת
ומכריזה כעת
בכל גבול ישראל, להתאמץ, לבוא לעזרה להקלת המצב של המשבר - תהיה נשמעת בהקשבה
רבה, וחוץ מכל התרומות התדירות לכל הדברים הקדושים הכלליים אשר ירימו אחינו בכל
מקומות מושבותיהם לשם ציון וירושלים, וכל מוסדי הקודש ישאו את ידם קודש לד' לעמו
ולארצו להתנדב על המגבית של הקלת המשבר הנוכחי, עד אשר מהרה יתאסף הסכום הנדרש.
חזקו ואמצו אחים, התחזקו בעת צרה כזאת לבנין הקדוש אשר בא"י בתחילת צמיחתו
ופריחתו,
ואיש את רעהו יאמץ, וכל בעל בעמיו בכל קהל ועדה ובכל עיר ומדינה יעסוק במצוה רבה
זו
שהזמן גרמא בכלל טוהר לב ובחריצות מפעל כפים. ובונה ציון וירושלים יהיה עמכם לחזק
את בנין ארץ אבותינו ולהקים את כל כושל בו על עמדתו למען תחזקנה ידי הבונים לעשות
חיל, בכל התכונה הגדולה של עבודת הקודש, עבודת הדורות, לתשועת ישראל על אדמת
קדשו. והיה שמכם לברכת עולמים בחצרות הקודש בישועת חומות וחיל, בצמיחת קרן ישועה
לגאולת עולם לאסירי התקוה, המחכים לאור חדש אשר יאיר על ציון - במהרה בימינו אמן.
אחיכם הנאמן שולח לכם את ברכתו מהר הקודש מירושלים
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
*
דף 108
מן עתון 'ההד', חשון תרצ"א עמוד ראשון:
חובתנו בשעה זו:
אחים יקרים !
בכל מקום שפקרו המינים, תשובתם בצידם", אמרו חכמינו הקדושים ז"ל. ועל כן
בתור תשובה
על היד השלוחה בזדון נגד גאולת ארצנו הקדושה ושיבת בניה לתורכה תהיה נא תשובתכם:
עבודה כפולה מרץ כפול ונדבת לב ויד רחבה לגאולת ארץ ישראל בהגדלה הונה ומפעליה של
הקרן הקיימת לישראל וימין ה' רוממה תהיה לעשות חיל לעם הקודש על אדמת קדשו.
בברכה נאמנה מקרב לב ונפש מלאה בטחה
בעז ה' וישועתו על עמו ונחלתו בקרוב
אחיכם הנאמן
אברהם יצחק הכהן קוק
,ש
מן עתון 'ההד'. תמוז תרצ"א )חוברת י(
מחאה גדולה
הנני מוחה בכזה לפני כל קהל עדת ישראל, בכל מלא ארצנו הקדושה ובכל תפוצות הגולה,
נגד השערוריה הגדולה אשר עשו חברי 'המכבי', בעיר קדשנו ירושלים עה"ק ת"ו
בשבת קודש
ז' סיון, יו"ט שני של חג השבועות, זמן מתן תורתנו; אחרי אשר כבר חדלו זה זמן
הגון )=רב(
מלחלל את יום השבת בפרהסיה, לכל הפחות בירושלים, והפסיקו את משחק כדור-הרגל
בשבת וביו"ט, והיה איזה מרגוע לנפשות כל יראי ד' וחושבי שמו וכל הכואבים על
שבר עמנו,
לפחות בעיר הקודש ירושלים מקום מכון בית חיינו לעד,- חזרו בהם, והפתיעו את כל הקהל
כולו וקבעו את המשחק המחלל את קדושת השבת ביום שבת קודש הנ"ל, לדאבון לב כל
ישראל יושבי עיה"ק, הרואים את חילול הקודש בעיר הקודש על ידי בנינו, שהם
חייבים
להיות המתאמצים לרומם את דגל ישראל ולחוש על כבוד האומה וקדשיה.
מיד כאשר נודע הדבר הזה, שלחנו ציר נאמן עם כרטיסנו )-אישור זיהוי( לראש המשטרה
האנגלי, ותיכף השיב להשליח, שהוא מתחשב עם רגשות הדת היהודית ועם כבור הרב
)=הראי"ה(, והוא מפקד )=נותן פקודה( שהמשטרה, שהיתה נועדה להיות הצד השני
במשחק
זה, לא תשתתף בזה.
אנחנו הורגענו וחשבנו, שמאחר שהאנגלים הראו את המדה הנימוסית ביחס לדת ישראל, קל
וחומר שצעירינו אנו לא ירימו יד בקודש לבוז ליקהת אם, באופן כל כך מכוער. אבל
לבשתנו
ולצערנו טעינו בחשבון, ואלה הצעירים חברי 'המכבי' לא ידעו בושה, ולמרות שהמשטרה
האננלית לא השתתפה במשחק זה הדפיסו המכבים הללו פתקאות חדשות, שהם מצדם
ממשיכים את השחוק. וכאשר יזמו כן עשו, ובהמון באו והתחילו בחילול השבת המדאיב
דף 109
בפומביות. מובן הדבר, שחלק הגון )=רב( מאחינו אשר כאב לבם ורוחם התפלץ בקרבם לשמע
העלבון הנורא הזה, הנוקב ויורד ער תהום הנשמה הישראלית, נקבצו אל מקום השערוריה,
והתחילו למחות; הדברים הגיעו לידי כך, שהמשטרה הוכרחה להתערב בזה, ושם שמים ושם
ישראל, שם ירושלים עיה"ק וכל קודש בישראל- נתחלל לעיני ישראל ולעיני הגויים
באפס
חמלה.
למראה הנורא הזה, לא אוכל עוד להתאפק ולחשות, ואני מוחה בקול גדול מנהמת לבבי
נגדה נא לכל עם ד'; הגוי כולו, על הנבלה הגדולה הזאת. ואני דורש מכל הכחות אשר
בידם
לעצור בעד הרעה הזאת, מקרוב ומרחוק, בא"י ובגולה, לקום לעזרתנו ולהסיר להבא
מאתנו
את הנגע המחפיר הזה, ולהתאמץ שחילול קדשי ישראל וחילול שבת ויו"ט, יחדלו בכלל
מארץ
ישראל, ומירושלים עיה"ק בפרט, והמשחק הזה של כדור-הרגל, שהוא ה"אבן
המעמסה"
שהחילול הנורא הזה נעשה על ידו, לא יהיה נמשך עוד בשבתות ויו"ט, ולא נוסיף
לדאבה עוד
בימי קדשנו על אדמת הקודש.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
*
על חינוך
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
הרב הראשי לארץ ישראל
ב"ה יום ב' לחדש אלול תרצ"ג
"חנוך לנער על פי דרכו" כאן בפרשה קטנה זו כל סוד החנוך הוא מונח. הננו
למדים שגם
לנער בהגיעו לגיל החנוך כבר יש לו דרך מיוחד, דרך שלו. ואם יש לו דרכו המיוחד לו,
אין
ספק שאנחנו הגדולים אשר כבר התרחקנו מאותה הדרך של הנער, הימים ושטף החיים נשא
אותנו הלאה, הננו חייבים בבואנו לחנך את הנוער שלנו לשוב ולהסתכל בנשמת הנוער
להבין
את דרכו כדי שנוכל לחנכו, על פי דרכו, ואז רק אז בטוחים נהי' שהתוצאה של חנוך כזה,
תהיה אותה השאיפה אשר אנחנו עורגים, כי גם כי יזקין לא יסור ממנה.
והנוער שהתמימות הנפשית היא בו קבועה צריך הוא תמיכה בחנוכו, על פי דרכו על פי דרך
התום והטוהר, גם בדורות שהסביבה כולה הגדולה, היתה גם היא רוויה למדי בלשד החיים
של התם, והעדינות המסורתית. ויותר מזה אנו חייבים להחזיק את מצב החנוך על פי דרך
הנוער, בדורנו דור שהחיים רועשים בו, שהתנועות הצבוריות הן תוססות וכל הזיו של
תומת
הנשמה צריך להיות הולך ונשאב בימי הבגרות והגדלות מימי הנוער, מאותו הזמן המבורך
של "הבל שאין )בו( חטא", שעליו העולם עומד.
על כן אפריון נמטי לרב הפעלים בעל הרוח הנדיבה ואמן-החנוך, רבי מרדכי אילן
נ"י, על
פעולתו הטובה לבצר את מעמד החנוך על ידי קיבוץ הנוער אל תחת רגלו, בהדרכה נאותה
לפלס להם אורח בחיים, על פי רוחם הטהור של בני הנעורים בגילם הרך, בקשר נשמתי עם
כל קודש בישראל, עם קדושת השבת, קדושת התפלה העבודה והתורה המחוברת עם הוד
דף 110
ויפעה, הלוקח את לב הנוער בתומתו ושיגובו. יהי רצון שחפץ ד' בידו יצליח ויתקיים
בנו
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
מטרת החינוך בישראל
מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו
טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה
מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר
לעצמו ולחברה כולה.
כנסת ישראל נתיחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב
והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ד' והשרשת ידיעה זו
היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו.
וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ד' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד
קבוע, משחר טל הילדות של האדם. על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה,-
ודוקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, ש)הם( אין מטרתן כ"א להכשיר את האדם
למלחמת
החיים )=פרנסה, עיין קידושין ל' ע"ב 'ראה חיים'(, ולא לעשותו טוב וישר לפני
ד' ואדם. זאת
היא הדרך העתיקה, אשר בה הלכו אבותינו מעולם, וע"פ דרך זה נשמר שם ישראל
בכלל,
והצליחו גם עשו פרי, שיצאו מגדולי )צ"ל גדולי( הדורות המצויינים מאורי אור
בעד האומה
ובעד כל העולם כולו. הכשרת האדם למלחמת החיים )=פרנסה( נחשבה בנו תמיד למדרגה
השניה של צדדי החינוך, ולא עצם מטרתו. ברבות הימים עברו על ראשנו גלי הזמן, ועם
ישיבתנו בארצות הגויים, אשר המטרה הראשית של חינוכם )=של הגוים( אינה כ"א
ההכשרה
של האדם למלחמת החיים, )=ולעומת זאת( והדרישה של הטוב והיושר,- וק"ו הקריאה
בשם
ד', שהיא הבסיס שלה,- גם אחר שספגו מעט מזה אל תוכם על ידי צנורותינו, נחשבו בכל
זאת לטפל נגד ההכשר אל החיים החמריים ומלחמתם. - חדר גם בנו רוח כזה. ורבים מאד
הם לדאבוננו, אשר שכחו את צורת החינוך העיקרית שלנו, וישכיחו מבתי-לימודיהם את
הראשיות של מטרת היושר והטוב ואת הקריאה בשם ד' הקשורה בה, ויטביעו את חותם
החינוך כולו רק על הכשרת החיים הזמניים, במלחמתם ותאותיהם.
האומה בכללה חשה, וגדוליה הכירו, את הסכנה הצפויה מזיוף חותמנו זה, ולשם דגל מלחמה
נקבע, בחזקת-יד ובמסירות-נפש, נגד כל גלי הזמן, חותם צר על בתי החינוך העתיקים
)=לימוד
מקצוע(, שיהיו מיוחדים רק לרוח ישראל ומטרתו המיוחדת, והטפל של מלחמת החיים יבוקש
מן הצד )=במוסד חינוכי נפרד, בתכנית לימודים אחרת(, באופן אשר יוודע כי יש הבדל
בין
קדש לחול. הידיעה הברורה, שנצח ישראל לא ישקר, וכי למרות כל צרכי הזמנים, המשתנים
ומתחדשים, היסוד הראשי קבוע הוא ועומד: מלכות ד' וממשלתו, הכשרת האדם והאומה
ללכת בדרכיו, המושפעת מהחינוך היסודי, המיוחד בלא שום שיתוף, רק לתלמוד תורה, זהו
עומד לעד. "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור".
דף 111
מוסדות עתיקים ממין זה יש לנו בגולה ע"י רועי ישראל, גאוני וצדיקי הדורות,
וביותר באה"ק,
- מקום-המבצר לרוח עמנו היסודי לעד,- ובהם נתפאר סלה.
גם אלה אשר החיים הכבידו עליהם את אכפם. והם מרגישים לחץ כבד ברוחם מדאגת החיים
הזמניים של בניהם, והרשו להם לצרף לתכונת החינוך חול אל הקודש )=באותו מוסד
חינוכי(,
אל נא ישכחו, כי צירוף זה צריך שמירה גדולה, שלא יבא הדבר לידי זיוף המטבע החינוכי
שלנו בכלל. וזה צריך בכל מקום להיות משונן וניכר, ויותר מכל באה"ק, אשר בה
צריך להשתכלל
רוחנו העיקרי, בצורתו המיוחדת לנו, השונה מכל העם אשר על פני האדמה. אל נא ישכחו,
כי לא שפות זרות, לא לימודים שמגמתם היא הכשרות חומריות, יצאו ביחוד מציון,-אלא
"כי
מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
כשיהיו דברים הללו חרותים על לבם של האחרונים הללו, נוכל בטח לקוות כי לא ירחיקו
ללכת, וגם בניהם יהיו שתולים בחצרות ד'. "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי
ישראל
יעריצו".
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
מן עתון 'ההד'. מרחשון תרצ"ג. עמ' ד' )נרשמו מפי השמועה ע"י תלמידו(
המכון לדרישת התלמוד )'הארי פישל'(
מדבריו במסיבת עתונאים מיוחדת
המדובר הוא על "מכון לדרישת התלמוד", לאמור על מוסד תורני חדש. והנה
דרכה של תורה
היא בחשאי, בצניעות, בהתרחקות מן הפרסומות היתרה. וא"כ לכאורה מסיבת עתונאים
מאי עבודתה ? אלא גם בעבודת המקדש מצאנו עבודה אחת, עבודת הקטורת, שהיתה עבודה
חשאית לגמרי שאין שום אדם זר נוכח בה זולתי הכהן העובד לבדו. ואולם באותה שעה
שהיו מכינים את הקטורת- "כשהוא שוחק אומר הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה
לבשמים". גם הכנת מכון לתורה בצורה מיוחדת, שלא הורגל בה הקהל הרחב, ויש חשש
של
אי-הבנת הדבר מיסודו - דורשת הסבר לקהל ע"י מסבה מיוחדת.
שני פלגים תופסים את המקום הרחב ביותר בתורה שבע"פ: שני התלמודים, התוספתות
וכו'
בצירוף הפוסקים הראשונים מצד אחד; ועבודת הרוח של דורות רבים בישראל שבאו אחר
כך מצד שני. שני הפלגים האלה טעונים כנוס וצירוף הדדי, כדי שלא יהא חלק מנותק
ממשנהו,
בחינת שני עולמות נפרדים. עוד הגאון מוילנא ז"ל, הנודע בהיקפו הרחב והעמוק
בכל אוצרותיה
של תורה שבכתב ובע"פ, מצא את הצורך לחדש עבודה סדורית נפלאה בכל נושאי כליהם
דף 112
הראשונים עם הענפים ע"פ כל שדרות הפוסקים בבאוריו לארבעת חלקי השו"ע. אך
אחרי
קשר ראשון זה צריך לבוא קשר שני: הכנוס של כל הענפים כדי לקרבם אל המקורות. עבודה
ראשונית בכוון זה נשתלמה בעזהש"י בשנה זו על כל תלמוד בבלי בחלקה היסודי בספר
"הלכה ברורה". אך עדייך עומדת ומחכה עבודה רחבת-ידים, שהיא צריכה להתפשט
גם על
הירושלמי, התוספתות ועל מקורות ההלכה הקדמונים )מדרשי התנאים ההלכותיים וכו'( מצד
אחד, ומצד שני צריכים הדברים השלמה כדי לבאר יפה גם את הקשרים שישנם לענפים בכל
פרטיהם עם המקורות; וכמו כן את סיבות כל חלוקי הדעות בענפים על פיהם של המקורות.
והנה שכלולה של העבודה הכנוסית והעיונית המקפת הגדולה הזאת מצריך עבודה קבוצית,
עבודה של עוזרים ומסייעים ומשתתפים בעלי-קומה המתאימים לעבוד בכוון זה. לאמור:
דרושה "ישיבה" מיוחדת לכך, "מכון" מיוחד. בעצם בשעת יסוד
הישיבה העולמית "מרכז הרב"
היתה כבר הכוונה להגיע אל המטרה הזאת. אך הגשמת העבודה בפעולה ספרותית קבועה
דורשת שוב "מכון" מיוחד, שיוכל להתמסר אליה בלי הפרעה ע"י חסרון
אמצעים חמריים
בשביל תבר-העובדים ובשביל פרסום-בדפוס של עבודת החבורים החדשים, העלולה להיות
הולכת ומתפתחת במשך הזמנים.
וזוהי תעודתו של המכון החדש, המכון לדרישת התלמוד. מאז ומעולם היו בישיבות המעולות
לתורה שבע"פ, מלבד עבודת למוד ושנון גם אופנים מיוחדים לעבודת יצירה וספרות.
עתים,
בתקופות מיוחדות כשצורך השעה הביא לכך, נוסדו ישיבות במחשבה תחלה לשם הסוג השני,
של חבור וכנוס. ככה יודעים אנו בבירור שאצל בעלי התוספות השינון והחידוש ביחד עם
העריכה והכתיבה הספרותית לקחו את מקומם בעיקר היסוד של ישיבתם. גם עתה, במצב
האומה בכללה וביחוד לפי מצבנו עכשיו בארץ ישראל, נאות לנו מאד להתחיל לפחות במכון
כזה, המרכז שינון ועיון בכל מכמני התורה עם עבודה של עבוד וכנוס. יש בזה משום
הוספת
נדבכים בבנין הענקי של העבודה התורנית בתור "מעין המתגבר" שאינו פוסק
לעולם. הצבור
הכללי, המדעי-הרוחני, וביחוד הצבור התורני יכיר ביצירות הללו משום הוספת קנינים.
האמצעים החמריים הומצאו ע"י הנדיב הרי פישל מניו-יורק, מי שבא מהתעוררות
עצמית
לידי הכרה בנחיצות מוסד כזה. מתוך בחינת המועמדים מבין בעלי הכשרונות המצוינים
שבצעירי הישיבות נמצאו ע"י בחינה מיוחדת כחמישים ראויים למוסד, אך אפשר היה
לקבל
לפי שעה רק י"ג.
כזאת היא התחלתו של המכון, שכבר נרכש בשבילו בית מיוחד בשכונת הבוכרים וגם הוכן בו
בית כנסת מיוחד וכיוצא בו.
)מתוך רשימות שנמסרו למערכת ע"י תלמידו הרב ש.ב. ש-ן(
*
דף 113
מן ספר היובל למכון הרי פישל )העתק דברים שנכתבו בשנת תרצ"ג(
המכון
מאת מרן רבינו אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
"בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" )מל"א ח/13(
כעת, בזמן התסיסה העולמית הגדולה, בימים שהתנודדות רבה מורגשת בכל העולם, בכל
המצבים, במצב הלאומי, החברותי, הכלכלי והרוחני גם יחד, והסאון של החיים בהגיעו גם
אל תוך מחנה ישראל הקים לנו סערות רבות-עוז וגדולות-ערך בכל ארצות הגולה, המשבר
הכספי בא עד מחנק, ונקודת ההצלה שהתחילה לזרוח בארץ ישראל, היא מוקפת כל כך
הפרעות נוראות מבפנים ומבחוץ, והנה אנשי מעשה מעברים שונים גם בקרבנו אוחזים
בידיהם
משוטות, מטפחים בהם על פני המים הזדונים של ים-המרקחה-הצבורית שלנו, מניעים הם
הנה והנה את ספינתה של כנסת ישראל, המתאבקת עם הגלים השובבים, אשר סבבוה מסביב,
אבל כיוון ההגה עדיין מסופק הוא, ופרישת התרנים כלפי הרוח הסוער גם כן לא נסתדרה
באופן מוסכם.
אמנם דבר אחד הוא לנו ברור, שאנו צריכים לשום אל לב על רוח החיים העיקרי שבישראל
שלא יפוג, לב האומה המנצח על כח החיים שלה, שלא יחלש וימוס מרפיון כח ומחוסר מזון
המתאים אליו. השרידים הנאמנים לרוח ישראל בטהרתו, הנפוצים פה ושם, חותרים לבקש
דרכים איך לחזק את עמדת הרוח. הכרה חדורה ובטוחה, מוסכמת היא מכל גדולי ישראל, כי
אחת היא תחבולת הקיום לנו: חזוק התורה, הגדלת תלמודה והאדרתה.
למרות כל הנצנים החדשים אשר עלו בדור, ברור הוא לנו, שכמו מאז, נטורי הקרתא ונטורי
האומה בכללה הם הסופרים והמשנים )תחילת הפתיחה למדרש איכה רבה(. מזה יצאה פעולה
אזורת-כח בארצות הגולה וגם בארץ ישראל, לעבוד בעד חיזוקם של הישיבות. והישיבות
צריכות להיות ישיבות כשמן העתיק, בתים גדולים שמגדילין בהם תורה )מגילה כז.(,
הרבצת
התורה במובן המלא, להעמיד על ידן, לפחות אחוזים הגונים של יהדות בריאה, רטובה מלשד
החיים. הקנקנים החדשים, פרחי-הלומדים, מוכרחים להתמלא מהיין הישן, אשר עליו חי
ישראל מעולם, מאז עמדו רגליו על הר סיני ואמר 'כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע'. ועם כל
לחץ המצב אנו חייבים להודות ולהלל לצור-ישראל המאזרנו חיל, אשר נתן כח ועצמה בידי
החיל אשר נגע אלקים בלבם, להעמיד לנו בגולה בכלל, ובארץ ישראל בפרט, ישיבות
נהדרות,
להחזיק בכל עוז באלה העתיקות ולהוסיף עליהן חדשות, למרות כל הלחץ והדחק של המצב
החומרי, המעיק עליהם באופן נורא.
בארץ ישראל עומדת התנועה של החזקת הישיבות ועמדת-קיום התורה כלפי שאלה כבדה
עוד מצד אחר. ימים באים, ויד ד' אשר על עמו ונחלתו נטויה היא, להקים לנו ניר
ביהודה
ולהצמיח צמח של חיים, של בנין, של עבודה ושל חזוק-צבורי-לאומי בארץ האבות. הפעמון
של עבודה, עבודה חומרית ועבודה רוחנית, המשמשת בתור שירות להשאיפות של העבודה
החומרית, מצלצל פה בתוקף בצורה כללית, בצורה של תביעת קיומה של האומה בארצה.
ורוחות שונות הולכות ומתגברות, והתגבורת גורמת גם כן לסיבוכים. ובתוך העולם ההולך
ומתהוה בארץ הננו פוגשים עננים, שלא די שהם מחשיכים את הזוהר של קרני השמש אשר
התחילו לזרוח עלינו בחסד עליון בארץ ישראל, אלא שהם גם מתחככים זה בזה, ומקימים
לפעמים רעמים וברקים. אשר לא תמיד אינם מסבבים לנו היזקות מרובות.
דף 114
בתוך רעש הבנין, בתוך ההשתקשקות של אופני התעשיה, ובתוך התגעשות הרוחות השונים,
המרימים גלי אבקים שלפעמים הם מגיעים גם כן עד כסא הכבוד, ונשמת ישראל מתפלצת
מרוב המהומה וההשפעות-הזרות, העוטרות אותה בעטרת קוצים, כפולה היא אצלנו חובת
העבודה, להוסיף חיזוק של חיים ביסודה של תורה, בצורה שיש בה משום טעם של חידוש
יצירה. ועם זה הרי היא רק אותה התורה במילואה, תורת חיים לישראל בכל העז והתעצומה
של הישיבות העתיקות, אשר הקימו לנו גדולי הדורות, מגיני ישראל מאז.
וכאשר היסוד של חיזוק התורה על ידי יחידי הסגולה שבאומה, אנשי ההון אשר זיק-היהדות
מאיר את לבבם ומחמם את רוחם, המלא אהבת אומן לישראל ותורתו, היה תמיד כח האיתן
אשר גרם לעמדת רוח ישראל בגבורתה של תורה. ותמיד מעמיד לנו צור ישראל, נותן התורה
ברוך הוא, חוץ מהכח הכללי הצפון בלב כללות ישראל, מחנה כשר ונאמן. גם עתה, בזמן
שתביעות חדשות ורוחות חדשות התחילו להיות מתנוצצות, והן גורמות להעיב את אור התורה
בטהרתה, נטיות הרוח לעברים שונים, בלילת החול עם הקודש, ולפעמים הדבר עולה עד לידי
ביטולו של הקודש, ולפחות הפחתת צורתו וערכו; הסחת הדעה גם בהערכת תלמוד התורה
מהיסוד הנצחי, שהוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, שגורמת להפנות את הלבבות גם
מהחלק העוסק בלמודי התורה מהעיקר היסודי, ולהטותם רק לצורות של ידיעות צדדיות,
ביקורתיות וכיוצא בהן, שאמנם מביאות תועלת גם הן, אבל בזמן שהן נוחלות את המקום
של יסוד התורה בעצם קדושתה ומילואה, הן מנבקות את הרוח )ע"פ ישעיה יט/3(
ונוטלות
את זיו החיים מתוך זהרה של תורה, המוכרחת תמיד להשאר ביסודה בטהרת המסורת:
בדרכי ההבנה ובהעמקת השכל, לכונן את הידיעות התורניות באורח החיים הסלולה מרבותינו
הראשונים וגדולי האחרונים, אלה אשר התוו לנו את המהלך אשר לנתיבות התורה בכל
יפעת קדשה, והתורה שנלמדת באופן זה, היא היא אשר יצרה לנו את הטפוסים של תלמידי
חכמים המצויינים שבישראל, זכי הנפש וטהורי הלב. אלה אשר פרשו ממחמדי התבל השוטפים,
וקבלו עליהם עולה של תורה מתוך אהבה ומתוך יראה, מתוך אמונה שלמה, מתוך יראת ד'
טהורה העומדת לעד.
ואם בכלל האומה, ב"ה נשארו המון רבה שלומי אמוני ישראל המרגישים בטהרת נפשם
את
ההערכה האמיתית של התורה בקדושתה, והם הם הנם המחזיקים את הישיבות וכל מוסדי
התורה. העומדים בצביונם המקודש בלא נטיה לצדדי הדרכים המחודשים, שבכל אופן שהם
יש בהם סכנה לההפרחה האדירה של התורה וכחה בישראל. אבל מן היחידים בעלי הרכוש
והעושר, מעטים מאד המה כעת, וכמעט שאין אנו מוצאים דורנו אחד מעשירי ישראל, אשר
ישאהו רוחו, ליחד את כח נדיבות לבבו לשם חיזוקה של תורה בטהרתה. ואשר יטה שכמו
לסבול עולה של תורה ביפעת קדשה, בלא שום נטיה מדרך הקודש אשר הנחילו לנו רבותינו
הראשונים אבות העולם, עמודי בית ישראל לעד.
בתור יוצא מן הכלל שלח לנו ד' אחד מיוחד, הוא הנדיב המצויין בישראל. רבי ישראל
אהרן
הרי פישל שליט"א מניו-יארק. אשר מאז הצטיין בנדיבות לבבו הרחבה, בעסקנותו
הנפלאה,
המאוחדת עם פזרונו המופלא מהונו אשר חננו ד', להרבות צדקה וחסד בישראל, ובין
מפעליו
הכבירים מצטיין הוא בכחו הגדול לתמיכתה של תורה והחזקת הישיבות בכל הארצות הדרושות
לעזרה בכלל, וביחוד בארצנו הקדושה. וזה מקרוב נתן ד' רוח בלבבו, ליסד יסוד תורני
חשוב
ונעלה פה בירושלם עיר הקודש על חשבון עצמו, הוא המוסד המפואר הנקרא בשם "מכון
הרי פישל לדרישת התלמוד". זאת היא יצירה חדשה, שיש בה משום התגלות אהבה עמוקה
לתורה, לכבודה להגדלתה והאדרתה, וחיבה נאמנה לירושלם עיר חמדתנו לעד.
המכון הזה, בתחילת יסודו ציין הנדיב את מחשבתו, שיהיה לא רק מקום שיתקבצו בו
תלמידי
דף 115
חכמיס ללמוד תורה מעצמם, או על ידי מורים ראשי ישיבה ומנהלים, אלא ביחוד מקום,
שהתלמוד הקבוע ומסודר בו יביא לידי יצירה; יצירת ספרים חדשים, טובים ומועילים
לרבים
בכל ערכי התורה, שבכללה נכנסה גם כן אותה החלקה שקורין לה בימינו 'חכמת ישראל', או
'מדע היהדות', שהן עומדות במחיצה מחולקת מן עצמותה של תורה רק בזמן שעוסקיהם
מפנים את לבם רק למטרות חילוניות, אבל בזמן שהעוסקים בהם מכוונים את לבם לשם
התורה, לשם שמים, הרי כל אלה המקצועות הכלולים באלה השמות של "חכמת
ישראל" או
"מדע היהדות" הן הן גופי תורה בהלכה ובהגדה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל
פה.
לשם ההסתגלות והמטרה הקדושה והרוממה הזאת של ישיבה, שיש בה חידוש מפריא ויצירה
מועילה, שסופה להעניק לדורות ספרים בעלי ערך בתורניותם, באוצרות חידושים ובתועלת
אשר יביאו בחוגי התורה ודורשיה, לרומם את קרנה ולהרבות את כבודה, הכרח הוא להקדים
בתחילה סדר נכון, המתקרב בכל האפשרות לדרכן של הראשונים, אבות התורה בישראל
מדורות עולם.
וכאשר עם כל מה שאנו צריכים לשאוף, לאסוף אל תוך אוצר למודנו את כל המקצעות
שבתורה בכל מרחבי ההלכה ואגדה,
בפרטיות התלמודים, הבבלי והירושלמי, התוספתא, ספרא וספרי ומכילתא; המדרשים כולם
ההלכיים והאגדיים, חיקור תורה שבכתב ותורה שבעל פה לפלגיהם הרבים;
מדות שהתורה נדרשת בהן לכל הסתעפותיהן;
תולדות ישראל וידיעת ארץ ישראל לכל הרחבותיהן,
לימוד הפוסקים ראשונים ואחרונים עם כל דרכי שיטותיהם;
הבנת המוסר וחקרי התורה, בכל האופנים הפנימיים של המקובל והמושכל, בכל הדרכים
אשר נתגלו לנו מימי קדם עד דורנו;
ארחות לשון-הקודש והגיונה, דקדוקה וכל הופעותיה מראש מקדם עד הזמן האחרון;
הבנת סדרי הלמוד בהגיון התלמודים, ובארחות הבינה שלהם על פי הדרכים השונים אשר
נתגלו בימי קדם עד הדורות האחרונים עם כל משמני לשדם וקויהם;
דרכי החידוש בהלכה ובהגדה לכל זרמיהם וסגנוניהם.
כל אלה מחוייבים הם להיות נצברים בסדר הגון, עד כדי להעלות על ידי האוסף העשיר הזה
את צעירי הלומדים, תלמידי חכמים בעלי הכשרון ונאמני השקידה, לרומם אותם למעלות
גדולי ישראל ופארי התורה. אבל היסוד העיקרי, עמוד התוך, שהעולם התורני עומד עליו,
זהו הלמוד ההלכותי בעשרו ובגדלו, משיפעת הש"ס והפוסקים. והמטרה המיוחדת
מוכרחת
להיות אותה המביאה את הלומדים לידי בירורה של הלכה באופן של גדלות ועושר רוח.
כשההון העיקרי של התורה שהוא ארבע אמות של הלכה מסודר יפה, אפשר לסדר על ידו גם
כן את כל החלקים האחרים הדרושים להשתלמותה של תורה, באופן קבוע ומבוסס.
'סדר הפרנסה חצי ההוצאה', אומרים במדע הכלכלה, וסדר הלימוד כשהוא מכוון לתכליתו,
הוא מביא פרי ברכה, מחסך )=חוסך( הרבה עמל, שאפשר להשתמש בכח היוצא עליו. להוסיף
הרבה ברכה והונה של תורה; כאשר המקצוע היסודי, שכל מקצעות התורה האחרים הם
סובבים עליו, הוא סוף כל סוף לימוד ההלכה בצורה של גדלות, המביא לידי הוראה ולידי
מעשה.
היו ימים, שגדולי הדורות מתחו קו של בקורת על סדרי הלימוד של התלמוד של גפ"ת
)=גמרא,
פירש"י תוספות( שהיו נוהגים בהישיבות. מהתלונות נראין הדברים, שהיו מי
שהפריזו על
המדה של "כדי לחדד את התלמידים", עד שקצת מהתלמידים לקחו את דרך החידוד,
שהיה
נחשב רק לאמצעי, כדי לבוא על ידו להרחבת הדעת, להתרגל לשוטט בענינים שונים
ובהרכבות
דף 116
רבות של עיונים ושל שיטות, להחזיק מעמד בשכל שלא לאבד את המרכז בשביל השטף של
הדברים המקיפים אותו; שתרגולת זו מביאה היא תועלת אחר כך, אחרי שהצעירים באים
לידי בגרות והם נכנסים בעמקי ההלכות לבררם, שלא תכבד עליהם המשא של ענינים מסובכים,
ויוכלו לברר את ההלכות המסועפות בכח הבינה וגבורת חיקור הדין. )-הערת העורך: עיין
'אור ישראל' לר' ישראל סלנטר, סי' כז ד"ה וג"כ גוף, וסי' כט ד"ה
אחת.( אבל מן רבים
נשכחה המטרה, וחשבו להם את החידוד הפלפולי שזהו עיקרה של תורה, ויצאה מזה תקלה
גדולה בלימוד, ולפעמים גם בהוראה, ובכל ההערכה של קדושת התורה והיהדות. אמת הדבר,
שלמרות ירידתן של הדורות בערכי התורה והיראה, יש לחשוב שעל ידי ההשפעה של גדולי
הדורות האחרונים שעמדו נגד המכשול הזה של הרחבת החידוד, המסועף יותר מדאי והרחוק
ממרכז האמת, בא הדבר לכלל תיקון במדה ידועה. וסדרי החידוש ואורח הפלפול שהונהג
בהישיבות בזמנים האחרונים הוא כבר יותר מיושב גם אצל צעירי התלמידים, והוא יותר
הגיוני לעומת הפלפולים הרחוקים שהיו נוהגים בהם, כדי לחדד את התלמידים בימים
היותר-
קדומים.
השפיעו על זה גם כן גדולי האחרונים, שהסבירו את דרכי לימודם באופן מפורש ובדרך
הבנה, המתקבל על הלב של הדור הצעיר. והגורם היותר גדול, לאיתנה של תורה והשבת
אורח הלמוד לישרו ואמתתו, היתה הופעתו של רבינו הגדול הגר"א זצ"ל.
בהדרכתו את תלמידיו
הגאונים ובדרכו הסלולה בספריו אשר זכינו להם, וביחוד בבאוריו על ארבע חלקי
השו"ע,
ששם שם לפני כל קהל לומדי תורה ושוקדי דלתותיה את הדרך הישרה והפשוטה, ויחד עם
זה חודר ונוקב עד התהום של העיון ההלכותי, בלא סיבוכים ובלא מכשולות הדרכים.
אמנם, אחרי כל אלה עדיין אנו צריכים גם בדורנו עוד לעשות צעדים להתקרב עוד יותר
לדרך הסלולה והישרה, ולאחד בקרבנו את דרך ההבנה הנכונה בתלמוד ושיטותיו לדרכי
ההוראה. היוצאת ומתפצלת לשיטותיה על פי הפוסקים, שכולם הולכים ויונקים מתוך המקור
האחד והמיוחד: התלמודים, התוספתות, הספרא והספרי, המכילתא ויתר מקורות הראשונים
בהלכה.
דרך ההגיון בתלמוד ושכלול בינת הלב בסברא ובציורם של הענינים בדרך ישרה, שנעבד
הרבה על ידי בחירי הגאונים, ראשי הישיבות שעליהם נאמר 'והמשכילים יזהירו כזוהר
הרקיע',
ודאי נתן דחיפה ליושר המחשבה הלמודית והרחבתה. אבל עם כל התועלת הרבה שלו הלא
גם הוא, הנהו רק כמו פרוזדור לטרקלין של ההלכה הברורה, הנדרשת לדעת מה יעשה ישראל.
ומטרתה של חכמת התלמוד ואגפיה סוף כל סוף היא שיהיו עניני ההלכה, שהם התוצאות של
כל מה שנאצר במקורות, על פי השיטות השונות של רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים,
מתבררים יפה באופן מעשי בצורה ישרה ופשוטה, בדרך היוצא מכל סיבוך, והמוביל אל
המטרה הבהירה של ידיעת חילוקי השיטות ומסקנותיהם באופן צלול, יחד עם הלמוד הקבוע
של המקורות.
לשם כך נוסד ב"מכון לדרישה התלמוד של הרי פישל בירושלם", הסדר של הלימוד
ההלכותי
על ידי הקיבוץ החשוב, המכיל בתוכו כעת עשרים צעירים תלמידי חכמים מגילים שונים
וממדרגוה שונות, אבל רובם ככולם הנם בעלי כשרונות מצויינים, בקיאים וחריפים. בעלי
שכל וסברא ישרה, בעלי חידוש והרחבה, והנם קשורים לשקידת התורה על דרך הברור
ההלכותי
על פי סדר שנסדר כבר ב"הלכה ברורה", שנסתדרה ב"ה על כל הש"ס,
מברכות עד עוקצים
בכל המסכתות של הבבלי, החל מסידור של דברי הרמב"ם השייכים לכל הלכה הנמצאת
בש"ס, עד דברי השו"ע והאחרונים. והעסק של הבירור, הוא מכוון לתור אחרי
הטעמים של
חילוקי השיטות על פי המבורר בדברי המפרשים והפוסקים, ולנתח כל הלכה על פי מקורותיה
בדרך ישרה המובילה לידי הבנה בהירה בסוגיות ולידי הכרה מאירה בכוונת הפוסקים ודרכי
שיטותיהם.
דף 117
מקוים אנו, בעזהי"ת שדרכי היצירה היקרים אשר יהיו נכללים במכון הקדוש הזה,
יתפתחו
ויתעלו על ידי עזרתם מקודש של הגאונים גדולי הדור, אשר לפניהם יובאו כל הדברים
לפני
הופעתם בדפוס. ועוד אנחנו מקוים, שהסידור הנכון בדרכי הלמוד היסודי של גופי הלכות
בדרך המיושבת והישרה, בהיותה מקיפה את המקצעות העיקריים שבתורה בהלכה, הם הם
יהיו הגורמים להרגיל את המחשבה, לחשוב באופן ישר ומסודר גם ביתר המקצעות שבתורה,
וביחוד בחלקים הרוחניים שהעולם המוסרי וכל היסודות של האמונות והדעות, שהן נותנות
חיים לישראל לנצח, נשענים עליהם. ומרוח ד' אשר על יראיו והוגי-תורתו-בדרך-ישרה,
יתעלה
הרוח הכללי של עם ד' הגוי כולו, ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, ושפעת זיו נהורים
יגיהו את המחשכים אשר בלבבות ובנשמות, ויקום לנו חיל המחזיק בעז ד' ובונה ציון
בצדק
באור תורה ונר מצוה, ברב כח וחוסן קודש, ומציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם, במהרה
בימינו, אמן.
ולדורות ינון שם הנדיב הגדול, רבי ישראל אהרן הרי פישל שליט"א, מיסד המכון
הגדול הזה
ומחזיקו, ומשפחתו הכבודה; ושמם יהיה לברכה בישראל על אודות פעלו הגדול אשר עשה,
לתן כבוד ועצמה לתורת ד' בתוככי ירושלם עיר הקודש. ואני תפלה יוסיף השם יתברך לו
שפעת עז ועצמה ועושר וכבוד לאורך ימים, ושנות חיים טובים. ויראה רב נחת מכל צאצאיו
היקרים, שהם נאמני רוח ונוצרי תורה ומצוה. יהי נועם ד' עליו ועל ביתו ועל זרעו,
ויתברכו
כולם ממקור הברכות בכל טוב סלה, כנפשם היקרה ונפש מברכם מהר הקודש, מירושלם.
אברהם יצחק הכהן קוק
*
כרוז ומודעת-קיר שהודבקה בזמנו בחוצות-ירושלים:
קריאה כללית
לכל אחינו בני ישראל, יושבי ארץ ישראל, בעיר הקדש ירושלים והמחוזות, בערים,
במושבות,
בחוות ובקבוצות,
שלום רב,
אחים יקרים ! הננו כלנו עומדים כעת קרואים להצלתה של נקודת החיים העליונה שבנשמת
האומה, הצלת קדושת השבת, אשר בצער עמוק אנחנו יושבי ארץ ישראל מקרוב, והחלק הכי
גדול והכי קשור לארץ אבות מרחוק, חשים את גודל הכאב והעלבון של החלול הגדול הזה
של הוד חיי עמנו בארץ תחיתנו, ובכל הדרכים ההגונים הננו מתאמצים להסיר מארצנו
הקדושה, ומתנועת תחיתה, את הכתם המקדיר הזה.
ובטוחים אנו שהתאמצותנו הנאמנה מצד עצמה ופעולותיה ומצד ההתגלות של הדעה הברורה,
המודיעה עד כמה רגשי הצבור הגדול של היהדות בארץ ישראל עומדים לדרוש בחזקה את
ההגנה על מכון חייהם, על קדושת השבת בירושלים ובא"י כולה - שני אלה יחד יביאו
גם
את החלק הנחלש שבנו, שסיבות גלותיות גרמו לו את טמטום הכרתו, שיכיר מעתה להנזר
מהמעשים המחפירים של חלול שבת קדש.
דף 118
באי-כחה של אגודת משמרת השבת התיצבו לפני הוד מעלתו הנציב העליון, לדרוש ממנו
איזה סעד חוקי לעצור בעד חלול שבת. ה. מ. בתור מושל כללי, בעל נפש עדינה, ידע
לציין
בתשובתו הנכבדה את ההשפעה הגדולה של דעת הקהל. ודעת הקהל הזאת ודאי שתמצא לה
את דרכיה הישרים שיהיו נתמכים גם ע"י ממשלת ה.מ. להגן על נפשה ועל נפש
דורותיה נגד
כל אלה הבאים לכבות את נר נשמתה בבית חייה.
מקוה אני, שיותר מיראה מהפסד חמרי, העלול להמשך לכל מי שיתעקש ללכת נגד רוחו של
הצבור הכללי בדבר הנוגע לכל יסוד חייו, לכל כבוד רוחו ונשמתו, תשמש לנו כאן עצמת
ההכרה העדינה המצויה בטהרת טבעה בנפשו של כל דור בנינו בכללו, ויחדלו מעתה כולם
מכל רפיון ומכל חולשה, וקל וחומר מכל זדון ושאט נפש בכל מה שנוגע לחלול קדושת שבת-
קודש.
בעלי החנויות, בעלי המלאכה והספקים, העגלונים וכיוצא בהם: הזכרו, קדשו את יום השבת
בעתו ובמועדו הנכון!
ואתם אחינו הצעירים חדלו לכם ביום השבת ממשחקים כאלה שחלול שבת נגרר עמם. המנעו
בו מאספות כאלה שהשבת מתחללת על ידן, ואתם הסופרים והמחנכים גם אתם, דעו את
חובתכם הקדושה: אל תפוררו את האומה, ההולכת להבנות על אדמתה, לרסיסים: שום אחד
מכם לא יהיה חלילה מהמשפיעים לרעה ומהמעליבים בכבודו של יום קדשנו.
... דעו את חובתכם, כי גם עליכם לעמוד בהגנה על קדושת השבת. עליכם להשתמש בכח
השפעתכם, ולכבד ולרומם את קדושת יום השבת, אורו וכבודו של ישראל , בכל חקוותיו.
עמדו נא בקשר של אחוה נאמנה עם כל בית ישראל הגוי כולו.
חזקו את רוח עמנו. רוממו בכבוד את קרן תחיתנו לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים, על
ידי
כבוד השבת ומשמרתו!
דעו כי רוח ישראל ילך הלוך וגבור על אדמת קדשו, ולשם ולתפארת עולמים יהיה כל
המחזיקים
במעוזו , ולבושת ולכלימה יהיו כל הנחרים בו.
בלב מלא תקוה שאמרי אלה היוצאים מלב מלאה אהבה וכבוד רב לכם, אחי הנאמנים,
יכנסו בלב כולכם, ויום השבת ישמר בכל תפארת משמרת קדשו על ידי כל אשר בשם ישראל
ייקרא, בירושלים עיר קדשנו ובכל ערי ארצנו הקדושה, בכל מחנותינו, מושבותינו,
חוותינו
וקבוצותינו, בכל ארץ האבות המתעוררת לתחיה, ולמופת יהיה קבוץ גלויותינו על אדמת
הקודש לכל פזורי הגולה בכל מושבותיהם, להוסיף בה עצמת נשמה וחיי עם פנימיים,
ולהכשירם
ליום גאולה וישועה.
כדבר ה' הנאמן על ידי נביאי האמת והצדק: כל שומר שבת מחללו... והביאותים אל הר
קדשי, במהרה בימינו בקרוב.
אחיכם המסור לעבדכם בכל לב
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
*
דף 119
מן עתון התור. תרצ"ד
אל הישוב
כרוז מאת הרבנים הראשיים לא"י, רבנים וגאונים ודומי"ן בארץ
אנו הח"מ מוצאים את עצמנו עומדים במאורע כזה המחייב אותנו להעיר את הלב של כל
ישראל, ושל כל האנושיות הישרה בלבבה, נגד הסכנה הגדולה שבירושלים עומד כעת דם נקי
להשפך חלילה, אם לא נקום כאיש אחד בכל כח הקדושה הצדק והכבוד, להגן על הנפש
הנקיה שלא תספה ח"ו, ושלא יהיו עלינו דמים. אברהם סטבסקי יכולים אנו כולנו
להעיד
מתוך הכרתנו המצפונית, הטהורה והברורה לפני אלקים ואדם, שהוא נקי לגמרי מאשמת
הדם של רצח ד"ר ארלוזורוב.
האמת המוחלטת הידועה לנו מכל הצדדים היתה כאן דוקא בחלקו של המיעוט מהשופטים,
שהתנגד אל פסק דין זה והכיר אותו למשפט של שפך-דם נקי. אסור לנו לעמוד מנגד. כל מי
שיש ניצוץ אלקים בלבבו מכל ישראל ומכל האדם חייב למחות נגד החטא הנורא הזה של
שפיכות דם נקי וצדיק, ולהשפיע בכל מה שבידו לתקן את עיוות המשפט הזה ולהציל את
הקרבן הטהור הזה, אברהם סטבסקי, ולהשיב לו בלי איחור את צדקתו את חופשו הגמור.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק יעקב מאיר
הרב הראשי לא"י ראל"צ
בן ציון מאיר חי עוזיאל
הרב הראשי לת"א
יוסף מרדכי הלוי - אבא יעקב הכהן ברוכוב
ראב"ד בירושלים מאיר רבינזון
ברוך מארכוס הרב מראדומשקיוויץ
הרב הראשי בחיפה
יוסף גרשון הורוויץ
אליהו ריינה שמשון אהרן פולונסקי
רב לעדת הספרדים בחיפה
שלום מלמד
יעקב משה חרל"פ הרב מאומן
שמעון ווינוגרד
הרב בזכרון משה
מאיר סטלוביץ
הננו מצהירים מתוך מצפון לבבנו כי אברהם סטבסקי הוא נקי ואין לו קשר במעשה הרצח.
צבי פסח פרנק איסר זלמן מלצר
*
דף 120
מן עתון 'ההד'. אייר תרצ"ד ) שנה ט חוברת ח(
)הערת העורך: בענין הקטטות בין הסוציאלסיטים והריויזיוניסטים )שמאל וימין(. הקטטות
בין
מכריזי-השביתות ומפירי-השביתות, ע"ע מאמרי הראי"ה עמ' 365 ועמ' 554(
לכל פלגות ישראל
אחים! המצב העגום שבו נמצא עכשיו ישובנו בארץ ישראל, לרגלי המריבות הפנימיות
והזעזועים המחרידים שנעשו לדאבוננו לעינינו יום יום, ושהם עלולים להרוס חלילה את כל
עבודת בניננו המתחדש זה יובל שנים בארצנו, - מצב זה הביא אותנו להתכנם ולטכס עצה
לעצור בעד הרעה.
בשעת הרדיפות המתחוללות על עמנו בעולם בכח-הזרוע הפרא ללא בושה, בשעה שגם בארצנו,
מקום מקלט-עמנו היחידי, בארץ מולדתנו אורבים לנו על כל צעד ומתגוללים עלינו בעלילות
שונות,-דוקא עכשיו נכנסו בחיינו דברים נוראים בתור שיטות של מלחמת-אגרופים איש
באחיו.
נורא הדבר! האם הגענו עוד טרם נתבסס בניננו בארץ לידי המצב של ימי החורבן, אשר
מלחמת אחים ומפלגות מסרה את ארצנו ואת מקדשנו וממלכתנו בידי האויב שהגלה אותנו
מארצנו והרחיקנו מעל אדמתנו?
קולנו זה, היוצא ממעמקי לב-דוי של הכלל כולו, פונה אל כל איש אשר רגשי המשטמה
המפלגתית לא העבירתו על דעתו עד כדי לשלוח אגרוף-רשע נגד אחיו. וקולנו פונה ביחוד
אל ראשי המפלגות אשר על פי חוק-המשמעת המפלגתית חייבים כל בני מפלגתם לקיים
פקודותיהם, על האחריות של צאן מרעיתכם המוטלת עליכם, עליכם החובה לשים מיד קץ
למצב הנורא והמחפיר הזה. הפסיקו בכל כחכם מיד את כל מעשי פראות ואלמות בלא שום
היתר כלל. הרמת יד על חברו בשביל כל עילה שהיא חוץ מהגנה ממש, תועבה היא והתועבה
הזאת אינה מתכשרת גם נגד מפירי שביתה בלא שום אמתלא. משפט ולא אלמות, רק משפט
ושלום יסדרו את חיינו בארץ תחיתנו הלאומית.
זכרו כי לאידיאלים נעלים ורוממים הננו נושאים את נפשנו בשאיפת בניננו בארץ, וחלילה
לנו מרדת לדרגת עריצים פראים.
זכרו את יד נצח ישראל וגואלו המדריכנו בדרך גאולה, וכוונו את מפעלי חיינו על פי
הדרך
הזאת אשר על ידיה יאוגד עמנו כולו לעבודת גאולתו שכם אחד.
החותמים:
ראש הרבנים הרב אברהם יצחק הכהן קוק
הרב שלמה הכהן אהרונסון מ. ג. לוין
בן ציון מאיר חי עוזיאל, ט. ז. מילר
משה אוסטרובסקי, מ. מאירוביץ
מאיר ברלין, מ. סמילנסקי
מאיר דיזנגוף דניאל סירקיס
א. דרויזנוב י. סופרסקי
דוד ילין שלמה שטמפפר
*
דף 121
מן עתון 'ההד'. אדר תרצ"ד
כרוז למען תוצרת הארץ
אחים חביבים! כל דבר המחזק את כחו של ישראל בארצנו הקדושה הרי הוא כלול במצוה
הגדולה השקולה ככל המצוות שבתורה, שהיא: ישוב ארץ ישראל, חזקתה ובנינה. וכאשר
כולנו יודעים שלא פחות ממה שכל הנדבות הבאות לשמה של המטרה הקדושה הזאת של
ישוב א"י פועלות לטובת בנינו המקודש, יפעל השימוש התדירי רק בתוצרת אחינו
בא"י לחזק
את עמדתנו בארצנו הקדושה.
על כן הנני קורא לכל אח ואחות מבני עמנו: שימו לבבכם על גורלנו, ודעו והבינו מה ד'
דורש
מאתנו ביחוד בזמן הזה, שמצד אחד אנו רואים "עת לחננה", באה השעה שרות חן
ותחנונים
לרצות את עפר ארצנו הקדושה ולחונן את אבבניה הולך ומתאמץ בכל מחנות ישראל, ומצד
השני הנה אויבינו יהמיו ומשנאינו נושאים ראש לחבל ולהרוס את כל משגב ישראל בכל
קצות הארץ, והמנוס היחידי הולך הוא ומתבלט שהוא רק אחד: לשוב לערש קדשנו , מקום
בית חיינו. ואיך זה נוכל לעמוד מרחוק ולא להשתתף בכל כוחנו לעזרת בנין עמנו וארצנו
ההרוס, ע"י השימוש התדירי בתוצרת ארץ ישראל ?
התגבורת להשתמש בתוצרת אחינו בא"י תחזק ג"כ את האהבה ואת האחוה בכל
שדרותינו,
ותעזור לנו הרבה גם לרפואת הפצעים הרוחניים שלנו, ממקור החיים של האחדות והאחוה
האמתית של ישראל גוי אחד בארץ, הנושא מעולם ועד עולם את דגל ד' אחד ותורתו האחת
הנצחית שהאירה ושתאיר כל מחשכי הגלות.
התחזקו להשתמש בתוצרת ארץ ישראל מעשי ידי אחינו, בוני חרבותיה, ונזכה כולנו לגאולה
שלמה במהרה בקרוב.
אברהם יצחק הכהן קוק
*
מן עתון 'היסוד'. שנת תרצ"ה
אות השבת
אות השבת הוא חתום בהאופי העצמי שלנו. ואל יחשבו מחלליו, אשר ממנו יצאו, שיוכלו
לכחד את האות הזה מעצמם. חתום הוא גם כן במעמקי נשמתם. כל הוייתם הפנימית דורשת
מהם את ההתגלות של האות. הנשמה המתעלפת בתוכיותה היא סובלת את מכאוביה, וסוף
כל סוף היא תנצח. אחר סבל מרובה הכל מוכרח לשוב אל מקורו: "ושמרו בני ישראל
את
השבת", וכל זמן שאינם שבים אל המקור, נגד עצמם הם נלחמים, את עצמם הם מכים
ובוזים.
דף 122
דף 123
דף 124
דף 125
דף 126
אברהם יצחק הכהן קוק
עובד עבודת הקודש על אדמת הקודש
ורב ואב"ד
פעה"ק ירושלם תובב"א
--------
בעזהשי-ת ערב ר"ה תרפ"ט,
לאחינו היקרים, יושבי הגולה, וביחור לשוכני מדינות פולניא,
שלו' וברכת השנים, מהר הקודש מירושלים.
אחים אהובים. הנני בטוח בע"ה שרשמי חבת הקודש לבנין ארצנו הקדושה
והקמת שוממות חרבותיה על ידי פזורי אחינו ההולכים ונקבצים אליה, בימינו אלה,
ימי רצון לעם סגולה. ועת קבוץ נדחים, להכשיר התחלת צמיחת קרן ישועה, וגלוי
קוי אור ישועה, לגוי קדוש אסיר התקוה. אלה הרשמים אשר בחסדי צור
ישראל וגואלו, החלו להגלות בהמון מפעלים ורחשי לבב סוערים ונלהבים בשלהבת
קודש, אשר העירו תנועה רבת ערך לישראל, ולהקמת ניר לבית יהודה, על ארץ ירושתו,
שהקיפה גם את החלק החשוב והנכבד מאחינו החביבים יושבי מדינתכם, - רשמי קודש
אלו שכבר יצאו אל הפועל, לא יסוף לנצח זוהר אורם. ולמרות כל המעכבים וכל
מכשלות החיים, אשר אנחנו פוגשים בעבודת הקודש הזאת, עבודת ד' ועמו, ילכו אלה
הזיקים ויתלבו, והיו לאבוקת קודש נהדרה, אשר תאיר באור אישה, על כל מחשכי
הגולה כולו, להשיב בנים לבצרון, לבנות לנו יתד וגדר ביהודה, ולכונן על ידי המפעלים
הצבוריים הכלליים בארץ ישראל, לישוב ולבנין, אשר ישתתפו בהם ביחוד אחינו
שלומי אמוני ישראל, המצפים לישועת ד', בצפיית קודש ואמונת אומן יסוד
ואומץ רב, לקדושת היהדות, וחיי הקודש בתורה ובמצוה, לתפארת עולם לכל בית
ישראל הגוי כולו, והנני מקוה שבחסד וחן, ובשמחה רבה, יפגשו מאתכם אלה הצירים
הנכבדים שלוחי ארץ ישראל, אשר באו להעיר ולעורר את האהבה הנצחית
המקננת בלב עם קדוש, לארץ קדשו ובכל עוז ותעצומה תחזקו את ידם לרומם קרן
ישועה, ויהי ד' עמכם, לעשות חיל כימין ד' רוממה, ובספר חיים טובים
לשנת ברכה, וחיים טובים, וגאולה וישועה תכתבו ותחתמו, כנפשכם
הרוממה ונפש אחיכם מקרבכם באהבת עולם מהררי קודש.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
דף 127
בעזה"י
אזהרה גדולה
אחינו היקרים, יושבי א"י בכלל ויושבי עיקו"ת
ירושלם עיה"ק תובב"א בפרט
שלום וברכה משוכן ציון באהבה רבה.
אחים אהובים.
הנה מאז דרכו רגלי אבותינו מדור דור על אדמת הקודש מהתחלת שבי גולה מדורות
הראשונים עד דורות האחרונים, עסקו רועי ישראל ומנהיגי הצבור בחבת קודש יתירה
במשמרת
קודש של המצות התלויות בארץ, שארית מחמדינו מימי קדם, וגם בדורנו מאז אשר זכיתי
לשרת בקודש מעת בואי בארצנו הקדושה, בשבתי בעה"ק יפו ת"ו, תמיד היתה
מוחזקת ובאה
המצוה הכללית התלוי' בקדושת אה"ק, ודיני הפרשת תרומות ומעשרות, מכל היבול אשר
לאחינו
בא"י היו נשמרים בדיוק ובהשגחה מעולה, בכללות הצבור ובזהירות מרובה מהיחידים
יראי ד '
וחושבי שמו, אשר זכו לבא להסתופף בקדושת ארץ חמדה, אמנם בימים האחרונים לצערי
הגדול החלה הפרצה, והענין הקדוש של המצות התלויות בארץ, בהפרשת תרומ"ע
וזהירות
מאיסור החמור של אכילת טבלים, נתרופף מאד, הרבה מהאנשים החדשים הבאים לארץ,
נמצאים גם כאלה שהם יראי שמים ושומרי תורה ומצוה, אמנם כאשר לא התרגלו מימיהם
בהלכות הקבועות הללו ובפרטיהם ולא שמעו ולא ראו מאבותיהם את הזהירות בנופי התורה
הללו
אינם שמים על לבם כלל את החובה הגדולה הזאת ואת החומר של איסור אכילת טבל מגידולי
אדמת ישראל בא"י.
ולמרות אשר בימינו אלה, שתה"ל הישוב של אחינו הולך ומתרחב, לשמחת לבבנו
שהזהירות
והשמירה מלהכשל באיסור טבל היא יותר חיובית והמכשלה היא יותר קרובה, אנו מרגישים
רפיון
ידים גדול בזה מאד, ד' ירחם.
על כן קולי אליכם אחינו היקרים יראי ד' וחושבי שמו, הנני באתי להזכיר לכם את הידוע
. והמפורש, השמרו בנפשותיכם שלא להכשל באיסור- טבל, וכל אחד מכם יחקור וידרוש על
כל
מאכל אשר יאכל מיבול אחינו, שיהיה מתוקן כדת של תוה"ק בלא שום מכשול, ומשמרת
הקודש
של המצות התלויות בארץ, ותיקון תרומ"ע והשמירה ממכשול אכילת טבלים, יתחזק
ויתאמץ
באה"ק כימי עולם, כאשר חזרו רבותינו הקדושים עמודי התורה מעולם והנהיגו הלכה
למעשה
בישוב אה"ק מיום הוסדו להסיר כל מכשול, של טבל, ושל מדומע שאי אפשר לתקן
אותו כי אם על ידי טבלים ודאים מיוחדים.
אקוה בעזה"י שדברי היוצאים מן הלב יכנסו בלבות אחינו היקרים שומרי אמונה,
וצור
ישראל יקום מהרה בעזרת ישראל, ויחדש ימינו כקדם על אדמת הקודש, ויראנו בבנין שלם
וביאת גואל צדק בב"א.
אחיכם הנאמן המברך אתכם באהבה, המצפה לתשועת די על עם קדשו וחבל נחלתו בקרוב.
דפוס סלומון הק' אברהם יצחק הכהן קוק
נדפס בהוצאת ועד הכללי כנסת ישראל ראש רבני א"י
דף 128
דף 129
דף 130
דף 131
דף 132
מתוך עיתון: "כנסת ישראל"
מתוך מאמר של רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים. חותנו של הראי"ה זצ"ל.
ווארשה תר"ן
ט - נשאלתי זה כמה שנים בהיותי בעיר זו ממוהל ירא שמים, ע"ד הכתוב בס'
"יד הקטנה"
דתינוק שלא נבלע בו דמו צריך להמתין מלמולו שבעה ימים אחר שנבלע בו דמו, והשבתיו
שאין מנהגנו כן ואין לנו לחוש לדבריו נגד סתימת רבותינו הראשונים והאחרונים
ז"ל שכתבו
שאין מוהלין אותו עד שיבלע בו דמו, ולהפיס דעתו הראיתיו דברי הרשב"א בפ' הערל
שכ'
שם סוד"ה הערל, ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו
דמו
או יתחלפו סימניו ויתחייב למול ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם א"א לו למול עד
שביעי
להבראתו וזה אפשר שיהיה בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למול מיד,
וע"ש
)דף עא ע"ב ד"ה( מהא דר"פ, שכ' ואם מחמת חולי כבר שנינו נותנין לו
ז' ימים להברותו או
מחמת ד"א כדתניא אר"נ פ"א כו' ור"ל דבהך דה"נ אנו
ממתינין לו עד שיפול בו דמו וזהו
כבר הבראתו וא"צ יותר, כ"נ פשוט, וצ"ע בגוף ס' "יד
הקטנה" לידע טעמו ונימוקו.
נסתפקתי באם יקרה שנימול ולא יצא דם וכה"ג שנינו בחולין )לג ע"א( השוחט
ולא יצא
דם ]ובזה שמעתי בקטנותי מפה קדוש כאאמו"ר הגזצ"ל ליישב קו' התוס' שבת
)עה ע"א( ד"ה
שוחט, די"ל שמתני' דשבת מיירי בשוחט ול"י ממנו דם דחייב משום שחיטה
עצמה, ושפתים
ישק[ ויותר מזה מצינו דמוק"ל הגמ' בכריתות )י ע"א( בלידה יבשתא, אלמא
דמשכ"לן אם
יצא י"ח מילה, או שצריך הטפת דם ברית גם במילה.
והנה מלשון הברייתא בס"פ ראד"מ , משמע דמילת ישראל א"צ הטפת דם
ברית רק במילת
גרים ועבדים ]במקום שמותרים מרשות הממשלה[ הנכנסים לדת ישראל שהוא כאבותינו
שנכנסו לברית בהרצאת דמים וצ"ע.
אולם רש"י ז"ל בשבת )קלד ע"א( ד"ה ראיתיו, כתב שהיה ירוק
ול"ה בו דם ברית, תרתי
לגריעותא, חדא דאי מהל ל"נ מיניה דמא, והטפת ד"ב מצוה היא כדכ' גם את
בדם בריתך
כו' ועוד דמסוכן הוא כו' הרי לנו דעת רבינו להדיא דאין יוצאין י"ח מילה כלל
בלא הטפת
ד"ב.
אמנם בעניי ל"י מקום בו אמרו חז"ל שצריך להטיף דכן ברית היכא שנימול בן
ישראל
כהלכתו, ורק בנולד מהול או במי שנכנס לדת ישראל ]ברשות הממשלה[ שלא נתקיימה בהם
מצות מילה הוא שצריך הטד"ב אבל בנמול כמצותו מנין לנו.
ויתכן ליישב בהקדם מאי דתמוה עוד מש"כ. "ועוד דמסוכן הוא כשלא נבלע בו
דמו" והרי
מאחר שיש בזה טעם הכנה ל"ל טעמא דהטפת דם ברית ודאי פק"נ דוחה
כהת"כ )=כל התורה
כולה(, וטעם דהטפת דם ברית הוא כיהודא ועוד לקרא.
ונ"ל עפ"ד הח"ס ז"ל ביו"ד סרמ"ה, שכ' דאפילו אחד
מאלף אינו מת מסכנת המילה ח"ו,
ואף שחז"ל דרשו כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שניתנה בשמיני, מ"מ אין בה
סכנה, משום
דמצות מילה החמורה אגוני ומצלא ע"ש.
ובזה א"ש קו' הש"ך ביו"ד סרפ"א ע"ד הרא"ש דאם נימול
בתוך ח' יצא, א"כ מ"ט מילה
דוחה שבת נמהלי בע"ש כדפריך הגמ' בפ"ש ר"ש בספירת העומר כה"ג
ע"ש, ולדבריו א"ש
דף 133
דודאי א"א לימול קודם שנצטווינו מהשי"ת דהא איכא בה סכנה, אך אחר שצונו
השי"ת
)יכולה( היא שתרחם ולהגן על הסכנה, אבל כ"ז הוא כשנעשה המצוה כתיקונה לפי
צווי
השי"ת ביום השמיני, אבל קודם ח' שעדיין אין מצווה כלל למול, א"כ איך
נדחה שבת במקום
סכנה ולק"מ.
ולפ"ז א"ש דברי רש"י ז"ל , שלולי טעמא דהטפת דם ברית מצוה
היא, גם טעמא דסכנה
ליכא, ותו ל"ה כלל סכנה דמצות מילה אגוני ומצלי, אבל לבתר שהקדים רש"י
דהטפת דם
ברית מצוה היא, וכאן עוד לא נפל בו דמו, א"כ שלא תעשה כהלכתה ממילא אסור משום
סכנה, אף את"ל שעלינו לקיימה כפי יכולתנו אם גם איננה מהודרת לכל פרטיה
וא"כ צריך
למול בזמנו גם כשלא יהיה דם ברית משום חומר מצות מילה בזמנה שדוחה שבת, מ"מ
כיון
דאיכא בזה סכנה אין לנו רשות לקיימה שלא כמצותה לכל פרטיה, וא"ש דברי
רש"י ז"ל.
ונראה שלדברי רש"י דמצות הטפת ד"ב הוא מעיקרי מצות מילה, י"ל דגם
בפריעה בעינן
דם ברית כמו במילה כיון דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל. ]ואולי י"ל שזהו
מנהגנו לומר
בדמיך חיי בדמיך חיי , לרמז לדם מילה ודם פריעה[.
או י"ל שכיון שכבר היה דם ברית במילה א"צ עוד בפריעה וצ"ע.
ומסתפקנא אם מותר להטיף דם ברית כשיצא כבר י"ח מצות מילה ופריעה, דהא יש בזה
איסור חבלה, וה"נ ילה"ס בכל כה"ג בקטן שצריך לתקן משום הידור מצוה.
אם יש רשות
לאביו לחבול בבנו הקטן שאינו מצווה ע"ז, או י"ל דלצורך מצות מילה הותר
לגמרי ועי'
כתובות )לב ע"א( , מה לחובל בחברו שכן הותר מכללו פרש"י בב"ד, משמע
מזה דבמילה לא
הותר חבלה, וכמדומני שבשטמ"ק שם מפרש באמת במילה ]ועי' בס' המקנה שלהי קדושין
ודבריו צ"ע מב"ק )צא ע"ב( דדחי דלמא קטלא שאני ואכ"מ.[
אולם לרש"י ז"ל דמצוה להטיף ד"ב גם בקטני ישראל ודאי דלא שייך משום
חבלה וא"כ
כשמל ולא יצא דם י"ל דצריך להטיף ד"ב. ודברי רש"י נאמנים עלינו
שמצא זה בסברי רבותינו
ז"ל, וד' יאר עינינו בתוה"ק.
אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים
בהגאון הצדיק האמתי
מ' בנימין זצלללה"ה מפאניוועז
תשובת הראי"ה לדברי תורה הנ"ל, שנדפסו ב"כנסת ישראל"
הנ"ל:
להערה ט' וי'.
בהורמנתא דמר חמי שליט"א ומטיבותיה קאמינא, שאין ראיה מדברי הרשב"א
לסתור
דינו של בעל יד הקטנה שבאמת ד' הרשבא צ"ב מעט, שהרי בערל שמתו אחיו מחמת מילה
עסקינן ומה זה הזכיר להמתין עד שיבלע בו דמו והרי ינוקא דסומק או ירוק לא מהלינן
ליה
בכל גווני כשבת )קלד ע"א( אלא שהדבר ברור שאם רואים בו שום שינוי משאר ילדים
הבריאים
כענין בליעת דמו וכיו"ב אין מלין אותו אף בלא מתו אחיו מחמת מילה אלא שבמתו
אחיו
מחמת מילה צריכין להמתין שיבריא יותר מאחיו הקודמים אע"פ שבהם לא ניכר גרעון
משאר
ילדים, וזהו כוונת הרשב"א יבלע בו דמו או יתחלפו סימניו שאפשר שגם בהיותו רק
מעט
אדום שלא כמורגל ולא ביותר כמו שצבעו אותו שזכר הרמב"ם שכה"ג אין מלין
כלל בכל ילד
דף 134
אלא שבמתו אמ"מ, אפילו בהיותו רק אדום מעט שלא כמורגל אנו אומרים שלא נבלע בו
דמו עדיין כפי הצורך לחולשת אלו הילדים דרפי דמייהו , וא"כ י"ל
עפ"מ דקי"ל לחלק בין
חולי שבכל הגוף לחולי אבר אחד עיין יו"ד סרס"ב, וה"נ מחלקין בין דה
קדחת קלה לכבדה,
שדבר קל שאנו אומדים שאין בו חשש סגי בהמתנה עד שיבריא, י"ל שכיון שכתב
הרמב"ם
בתינוק של"נ בו דמו מצד היותו נראה אדום כמו שצבעוהו, שהרי חולי הוא זה,
וכיון שקראוהו
חולי, הוא בכלל מש"כ חולה ממתינין לו ז"י להבראתו אבל במאמ"מ
שבעילה כל דהו ובחלישה
מועטת אנו תולין שעוד ל"נ בו דמו י"ל שאינו חולי אלא חלישות דדמי לכאב
עינים, ובהכי
מיירי הרשב"א דמלין מיד כשיבריא יע"ש ברש"י בשבת ותראה שקורא זה
חלישות ולא חולי.
ולענ"ד להביא ראיה לדעת בעל יד הקטנה, מהא דיבמות )עא ע"א( דשו"ט )=דשקיל
וטרי(
היכי משכ"ל זכרים דאיתנייהו בשעת אכילה ולא בשעת שחיטה כו', בהקדם דברי
המהרי"ק
שושר קמ"ה, שכ' להוכיח משם דבחולי כבד והוקל מונין לו ז' מיום הבראתו לגמרי
ולא מיום
שחלף ממנו כובד החולי מדהוצרך ר"פ להעמיד בדכאיב ליה עינא ולא אפילו בדכאיב
ליה כל
גופיה כדמעיקרא ושלפתו חמה לענין סכנה, ומ"מ יש בו קדחת קלה בלא סכנה
ע"ש במהרי"ק
, ודבריו אינם מובנים דמה הוכחה היא זו ממה שאמר ר"פ דמיירי בדכאיב לו עינו
שהחידוש
בזה דבכאב מועט סגי מיד כשיבריא ולא אמר דמיירי שנחלה בכל גופו ואח"כ הוקל לו
דהא
סוף סוף מה ישמיענו שמצד חולי קל צריך המתנה עד שיבריא ומלין אותו מיד, א"כ
ל"ל כל
הטורח הזה לאוקמי בחלה חולי כבד והוקל במה שפשוט יותר לאוקמי בכאיב ליה עינא,
ואין זה דרך רבותינו הראשונים ז"ל להביא ראיה כזאת דמדחיא בגילא דחטתא.
אולם דבר גדול הגיד לנו המהרי"ק ז"ל דס"ל כיון שלא מצינו יסוד
לדברי ר"פ, וחידושו
שבכאב מועט ג"כ אין מלין אותו ומנ"ל ד"ז , הרי אם היה חולה המוזכר
במשנה בפראד"מ
תינוק החולה א"מ אותו עד שיבריא א"כ ג"כ היה בכלל המתנה דתני לודא,
א"ו דאינו בכלל
חולה א"כ מנ"ל לדחות מצות מילה בזמנה, לכן ס"ל להמהרי"ק
דס"ל להוכיח מברייתא זו
דערלות שלב"ז אינה מעכבת ולא ניחא ליה לאוקמה שחלצתו חמה משום די"ל
דס"ל דלא
בעינן מעל"ע ולדוחק יחשב לתרץ יום הבראתו כיום הולדו שלא כפשוטו, וכיון
שהוכחתו זו
היא ממשנה זו תקשה מז"ל ד"ז דלמא מיירי בהיה לו מקודם חולי כבד אז אף
בחולי קל ג"כ
אין מלין אותו שחשוב עוד לא נחלץ לגמרי מחוליו ושם חולה עליו, אבל בהיה לו כאב קל
מנ"ל כ"כ, כ"נ בכונת המהרי"ק ז"ל.
וא"כ אף אנו נאמר אם במי של"נ בו דמו סגי למולו מיד כשנבלע, א"כ
איכא לאשכוחי
ברווחא גם בלא כאיב ליה עיינין אלא שאדום ביותר, ובין עשיה לאכילה נבלע דמו,
א"ו
דבכה"ג צריך להמתין ז"י וא"כ לדעת ר"פ בעינן מעל"ע, וקשה
לפ"ז דברי רבינו הרשב"א ג"כ,
וי"ל בכמה אנפי.
ובדבר הספק השני, הנה אם נוכיח מדברי רש"י דבעינן לכתחילה הטפת ד"ב
א"כ באינו
ראוי לזה כיון שאין בו דם הדרינן לכללא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו.
ובעיקר הדבר לע"ד , אם לא היה מצוה מעכבת הטד"ב, י"ל דמעיקר מה
דמילה דוחה
שבת המלאכה היא חובל ולדעת רש"י מצד חבורה וצובע ולד' תוס' משום נ"נ
היינו דוקא
בדם שיוצא כי הדם הוא הנפש, ועי' תוס' כתובות )ו ע"ב( ד"ה דם, והרי
בתורה לא כתוב במה
ימול ואפשר למול שיסיר בשר הערלה ע"י סם כדאמרינן בהחובל בין סם לסייף והוא
יותר
קל, ואין הדם יוצא והה"נ שהסם אוכל את הבשר, אלא ודאי דצריך הטד"ב.
אך דרוש חקירת בקיאים אם אפשר לעשות ליום אחד פעולת הסם אף שי"ל שצריך להתחיל
הפעולה גם בתוך זמנו רק גמר הסרת הערלה יהיה בים השמיני.
דף 135
ובדברי הח"ס שהביא מ"ח הרב שליט"א אמינא ליישב דברי המהרי"ק
שורש קמ"ה דנקט
בפשיטות דלמול תוך ז' להבראתו אסור משום סכנה, והעירותי שיש לספק בזה מדקאמר יום
הבראתו כיום הולדו אולי הוא הלכה בפ"ע, שכך קיבלו שצריך להמתין מיום הבראתו
שבעה,
כמו שאין לומר שעיקר המתנת ז"י מיום הולדו הוא מטעם סכנה.
ולהאמור י"ל דגם אם מצד הדין יש להמתין מכל מקום המצוה בספק מוטלת )=צ"ל
מועלת(
ואם כן אגוני ומצלא.
הצעיר בפרחי כהונה, אברהם יצחק הכהן קוק, חופ"ק זיימעל.
*
שערי ציון
סימן א', כסלו תרפ"א )רשימת יצחק ורפל, ס"ק 102(
בענין נאמנות הרופאים
מאת רבנו הגאון מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
מכתבו הגלוי ואח"כ גם קונטרסו הנחמד בענין נאמנות הרופאים הגיעני ואבאר בזה
את
הנלע"ד בענין.
ראש דבר עלינו לחלק את שאלתנו לשני חלקים כוללים, המוכרחים לפי הענין, שהרי
הרופאים הם אנשים שהם באים להודיע לנו דבר ע"פ חכמת הרפואה, א"כ יש לנו
לדין עד
כמה מגעת היא נאמנותם של הרופאים עצמם שאז נהי' צריכים לדון אם הם כשרים או
פסולים לעדות או לנאמנות באיסורים, ואם הם פסולים, אם יש להם יפוי כח מצד אומן לא
מרע אומנתו דמהני אפילו בקפילא ארמאה. ועוד יש לנו לדון על עצם חכמת הרפואה שהם
באים מכחה שאם נחליט שכל מה שהוא מוחלט ע"פ חכמת הרפואה הוא דבר ודאי, אז
יוותר
לנו לדון רק על נאמנותן של הרופאים עצמם, ואם נאמר שגם מה שהוא מוחלט ע"פ
חכמת
הרפואה לדבר-ברור עדיין אנו מחזיקים אותו לספק, אז אין לנו תועלת במה שנאמין
להרופאים. שאמת הדבר שהרופא נאמן שכן הוא הענין ע"פ יסודי ההנחות של חכמת
הרפואה,
אבל כיון שהיא בעצמה אינה מוחזקת לנו לדבר ברור עדיין אנו דנין כאן דין ספק.
והנה דבר פשוט הוא שכל זמן שאנו יכולין לדון איזה ענין מיוחד ע"פ סדרן של
הכללים
שבכל התו"כ אין לנו להוציא מן הכלל, על כן אם נוכל לומר שנאמנות הרופאים תהי'
דומה
בכללה לכל נאמנות שבאיסורים, דהיינו אם אין כאן ענין שנוכל להשתמש בו בהכלל של
אומן לא מרע אומנתו, אז נהי' צריכים לבא לדין נאמנות של ע"א באיסורין
ע"פ התנאים
המיוחדים לזה, עלינו לומר כן. ואם יהי' שייך כאן דין אומן לא מרע אומנתו, אז יהי'
דין
הנאמנות נוהג בכל הרופאים באין חילוק בין כשר או פסול לעדות באיסורין. אמנם
כ"ז יהי'
שייך רק אם הרופאים יאמרו שזה הנידון נתברר להם בירור גמור.- דהיינו ע"פ החוש
או ע"פ
איזה נסיון. אבל אם הבירור הזה בא רק ע"פ השערה שבכלל חכמת הרפואה אנו באים
לעיקר ספקנו אם החכמה נחשבת לענין ודאי בהנחותיה.
דף 136
וממוצא דבר אנו למדים שא"א לנו לדון על כל הענינים של נאמנות הרופאים בחדא
מחתא. וא"א לנו להביא ראי' מנידון אחד על חבירו רק אם יהי' תחת סוג אחד;
דהיינו או
שיהיו שניהם מענינים המבוררים ע"י חוש או שיהיו שניהם מענינים שהוחלטו
ע"פ ההנחה של
החכמה מתוך הסתכלות של השערה הנהונה בחכמות. ומובן הדבר שאם נמצא שהרופאים
נאמנים אפילו בענין שלא נתברר ע"י הנסיון אז יש לנו ראי' על שני הענינים, שקל
וחומר
הוא שנאמנים על דבר שהם אומרים שנתברר ע"פ נסיון. אבל כ"ז שנמצא נאמנות
ברופאים
בדברים שאנו יכולין לומר שנתברר להם רק ע"פ נסיון, אין אנו יודעים עדיין אם
עצם
החכמה נאמנת היא בהנחיותיה, ומתוך כך אין לנו ללמוד דין נאמנות הרופאים מתוספתא
הערוכה דאהלות פ"ד המובאה בירושלמי בברכות פ"ק )סוף ה"א( ובבבלי
)נזיר נ"ב-א( מעשה
שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של תרסיים והניחוה באויר ונכנס תודוס הרופא
וכל הרופאים עמו. ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד, ובתוספתא ובירושלמי שם מפורש שבשביל
כח עדותן של הרופאים הללו עמדו למנין וטהרו. הרי שסמכו עליהם לענין קולא באיסורין
גם בדבר שאין בו משום פקוח נפשות, ובמידי דאוריתא. ופשוט הוא שאין לדחוק ולומר
דעובדא דהכא הוי בטומאה דר"ה, ואז אפילו אם נחשוב דברי הרופאים לספק הוי
ג"כ ספק
טומאה בר"ה, דלאו דוקא ספק נגע ספק לא נגע קיי"ל דספק טומאה בר"ה
טהור, אלא
אפילו ספק של ידיעה כמו עד אומר טהור ועד אומר טמא ג"כ קיי"ל דהוי בכלל
ספק טומאה
בר"ה וטהור כמבואר במשנה ספ"ה דטהרות וכדפסק הרמב"ם ספט"ו דה'
אבות הטומאה.
וא"כ י"ל דה"ה ספק של ידיעה מצד נאמנות הרופאים יהי' בר"ה
טהור, מ"מ לא מסתבר כלל
לאוקמי בהכי ויהיה עיקר חסר מן הספר. ועיין בפירוש בעל ספר חרדים בירושלמי שם
דפירש
שהטומאה היתה בבית הכנסת עצמה, וי"ל דבית הכנסת הוא ר"ה לטומאה כבסילקי
)טהרות
פ"ו-מ"ז( וכעזרה דהוי ר"ה לטומאה )פסחים י"ט ב'( מ"מ לא
מסתבר כלל לומר דטהרה הסתמית
האמורה בתוספתא שם תהי' טהרה של ספק. ומ"מ אין לנו בזה נאמנות הרופאים אלא
בדבר
שאפשר בו הנסיון , שהוא בא מתוך מדע מבורר, ובזה אין שום חדוש שעדים כשרים כתודוס
הרופא וכל הרופאים שהעידו בפה אחד נאמנים. ונשאר לנו הספק על דברי הרופאים במקום
שבאו מתוך הנחת החכמה שלא ע"פ בירור החוש, או במקום שאין אנו יודעים אם מאמרם
הוא מצד הבירור של החוש, שראוי להחשב כודאי אם תנאי הנאמנות יסכימו ע"ז, או
שהוא
נובע מצד החלטת ההשערה של החכמה שראוי להסתפק איך נידון, אם לתלות בחוש ומדע
מבורר שעפ"ז יהיו נאמנים כשישלמו לנו תנאי הנאמנות , או שנדון אותו לדבר הבא
מהשערת
החכמה שיהי' נחשב רק לספק.
עכ"פ ע"פ דברינו אלה אין לפשוט כלל ספיקא דידן שהוא ביחוד על דברי
הרופאים הבאים
מצד הנחת החכמה, או עכ"פ בסתם שאפשר לתלות שלא באו מצד הנסיון כ"א מצד
הנחה של
השערה, מהא דתוספתא סוגיא דנדה )כב-ב( דאשה שהפילה כמין קליפות, וכמין שערות אדומות
שסמכו על הרופאים שאמרו שאשה זו מכה או שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין
קליפות או שערות אדומות. די"ל שהתם נודע להם ע"פ החוש והנסיון. ולא
נפלאת היא לומר
שכבר היה להם כלי הבטה להציץ על ידם בחדרי בטן כמו שיש לרופאים בזמננו, ומדויק
לשון התלוספתא שגירסתה היא ושלחו חכמים וקראו לרופאים )ובתוספתא הוצאת
"צוקרמנדל" גריס כך, גם בסיפא ונכון( ולמה הי' הצורך לקרא אותם, אלא
שבדקו את האשה
ומצאו בה שבאמת יש לה מכה ושומא שהיא יכולה להפיל ממנה קליפות ושערות. אלא שטבע
קליפות ושערות הנוצרות ממכה ושומא הוא שאינן נמוחות ומשו"ה הוסיף בגמרא דידן
שתטיל
למים, אם נימוחו טמאה, שאז הוי בירור שלא באו מן המכה והשומא. ואפילו אם נאמר
שלא בדקו הרופאים את האשה הזאת ביחוד כפי הנראה מפשטות לשון הסוגיא דבבלי,
מ"מ
אין זה דבר רחוק שעיקר הידיעה של הרופאים בזה בא מכח בדיקה של נסיון וחוש,
ומשו"ה
תולין בזה בכ"מ שמזדמן כה"ג ותולין במצוי, כיון שאין דרך לראות דם
בכה"ג, ופשוט הוא
דמה שהצריכו לשרות במים ולראות אם נימוחו שאז היא טמאה, אין זה סותר את נאמנות
דף 137
הרופאים שהרי הרופאים לא אמרו לתלות במכה ושומא אלא כשלא נימוחו, אבל אין זה
כלל לומר שאין שום מציאות שיבא מהמקור כיוצא בזה, אלא שמה שבא מהמקור בתור דם
יבש מוכרח הוא להיות נימוח. ודברי מוהרי"ק הם ג"כ בענין שאפשר לבררו
בנסיון, שהרי
הוא ז"ל השיאה עצה שתנסה בעצמה, אלא שנראה שחשש שמא אין אשה בקיאה ג"כ
בנסיון
ע"כ תשאל לרופאים שעל נסיונם בודאי סומכים, עכ"פ במקום שיש גדרי
הנאמנות. ולגבי
חצץ אדום דהר"ן ג"כ אפשר הדבר שהרופאים יבאו לידי החלטה שלהם ע"י
איזה בדיקה
נסיונית, כגון שמצאו ע"י ניתוח בחולים למחלת הכליות, שהיה בהם חצץ אדום
בכליות ומזה
כבר הם יודעים את המציאות, ולהפוך לא נמצא להם תמונת חצץ אדום ע"י המקור
וממילא
תולין בכך. ושפיר פריך ד"מ דהא התם בעובדא דטבעין בדיקה בעי ואם נימוחו
טמאים,
שהרי י"ל דמ"מ נתקשה הדם עד שהוא נראה כמו חצץ אדום, אלא שאם לא נימוחו
אז אנו
מכירים שיש לתלות בכליות, כמו שתולין בשומא ובמכה. וטעמיה דהב"י י"ל דס"ל
דדוקא
התם בקליפות ושערות הרופאים בעצמם י"ל שאמרו שאין דרכן של קליפות ושערות של
מכה
ושומא להיות נמחה ולכן מסתבר שהם באים ממכה ושומא, לא הי' כלל דם מעולם ולא ימחו
כמו שכל בשר ושער אינו נמחה במים ויש לעמוד בזה על הבדיקה, ולכן הבדיקה מוכרחת
להיות כדין דבר שאפשר לברר. אבל חצץ זה שבכליות אין אנו יודעים את מוצאו אולי
מתהוה הוא מדמים קרושים עד שמתקשה כעין חצץ, ויוכל להיות ג"כ שיהי' נימוח ועם
זה
יהי' בא מהכליות והו"ל דם מכה ולא דם נדה, וכיון שאי אפשר לברר תולין במכה
שבכליות
גם בלא בדיקה.
)המשך יבא אי"ה(
*
שערי ציון
סימן ט: בענין נאמנות הרופאים
המשך מחוברת א'
עכ"פ בהא נחתינן וסלקינן לענין עצם דין נאמנות הרופאים, שמה שאנו יכולים לומר
בבירור שהם נאמנים מכח הסוגיות הנ"ל, היינו בדבר שהוא מתברר להם ע"פ
הנסיון המוחשי,
ולאו דוקא בחכמת הרפואה, אלא שי"ל דה"ה בכל החכמות הנצרכות לענין דיני
התורה,
שאנו צריכים לדעת אותם מבעלי החכמות ההן, הנאמנות שלהם היא תלויה רק בזה אם לפי
דבריהם עכ"פ בנוי הדבר ע"פ נסיון וחוש, וי"ל דהיינו כונת הסוגיא
דשבת )פ"ה א'( וקים להו
לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי, מנלן דהא דקים להו לרבנן מלתא היא, דאר"ח
ב"א
אריו"ח מ"ד ל"ת גבול רעך אשר גבלו ראשונים כו' מאי גבלו ראשונים,
ארשב"ג א"ר יונתן
דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, אטו כו"ע יושבי רקיע נינהו, אלא שהיו
בקיאין
בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה
לתאנים, וחורי שמריחים את הארץ כחיויא, למדנו שסמכו חכמים יסודי ההלכות בענין אסור
והיתר של הרחקת כלאים שיש בהם להקל ג"כ. והקולא היא בדאוריתא שהרי קי"ל
דגם
כלאי זרעים הם מה"ת, וכמו שהשיגו תוס' שם )פד ב'( בד"ה ורבע ע"ד
רש"י שכ' דכלאי זרעים
הם מדרבנן. וגם לד' רש"י ודאי דכל השעורים דכלאי הכרם ג"כ הם בנוים על
יסוד זה דגבול
דף 138
שגבלו ראשונים שהם בני שעיר החורי והחוי יושבי הארץ. ומשו"ה אמרו שהידיעות
שלהם
היו בנויות ע"פ החוש שהסתגלו. ולא ע"פ ההשערה המפשטת כיושבי רקיע. אלא
שהיו מריחין
את הארץ בחוש הריח שלהם וטועמין אותו כחויא בחוש הטעם, ומתוך כך סומכין עליהם,
ועכ"פ למדנו מכאן שמה שהוא מוסכם אצל בעלי איזה חכמה מעם הנסיון החושי סומכין
עליהם אע"פ שהם נכרים, ומינה משמע שכ"ז שלא נתברר הדבר גם לבעלי החכמה
עצמם ע"פ
החוש ונסיון אין סומכין ואמרינן דבקיאות דידהו לאו מלתא היא. ואין סברא לחלק בין
חכמת הרפואה לחכמות אחרות ודנין בזה דין ספק, להקל בדרבנן ובמקום ספק סכנה,
ולהחמיר
בשל תורה כשאין שם ספק סכנה.
והנה מצינו סמיכה על רופאים גם באומדנה שאין בה נסיון בגיטין )ע"ב ב'(
ה"ז גיטך
מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון
מת ה"ז גט, וכאן ודאי אין הדבר מתברר ע"י נסיון כ"א ע"י
אומדנא, ודיוק הלשון 'אומדין
אותו'. ואמת הדבר שהרמ"א בהל' גיטין באה"ע ס"י קמ"ה ס"ט
הביא בשם י"א שאין לסמוך
על אומדנות הרופאים בזה"ז והוא מד' תשובת מוהר"מ מרוטנבורג ז"ל
בסי' ל' להלכות אישות.
ולפ"ז היה לנו עכ"פ יסוד לומר דמעיקר הדין סומכין ע"ד הרופאים גם
בעינים שבאומד
אפילו להקל בשל תורה, להתיר יבמה לשוק, והיה לנו לדון רק אם לסמוך ע"ז
בזה"ז מכח
חומרא, וגם החומרא יש לדחות, דהמעין בתשובת הר"מ במקומה יראה שאין הענין
כדמשמע
פשט הלשון של הרמ"א דכללא כייל לן מוהר"מ דאין לסמוך בזה"ז
אאומדנות הרופאים,
שעפ"ז נלמד עכ"פ מזה לכהת"כ )=לכל התורה כולה( דבזמן הזה לא נסמוך
על אומדנות
הרופאים, ומה שנשאר לנו בדברי הפוסקים שסומכים בזה"ז על הרופאים יהיה דוקא על
הדברים שאינם באים להם מצד אומדנות אלא מצד ידיעות נסיוניות ברורות, שהרי
הר"מ
כתב שם בטעמא שאין לסמוך על הרופאים בזה"ז, משום דשמא לא נשמר החולה מכמה
דברים שמחזירין את החולה לחליו, ולא מחמת חולי הראשון מת. א"כ משמע מזה אדרבא
,
דבכל מקום דלא שייך האי חששא סמכינן אאומדנא של הרופאים אע"פ שאין כאן בירור
של
חוש. אמנם אין כאן מקום לשבר ההוכחות המבוארות לעיל, שבאמת בכ"מ שאנו סומכין
על
הרופאים יש לומר דבעינן דוקא שיתברר להם הדבר בבירור של חוש ונסיון, אבל באומדנא
בעלמא מידי ספיקא לא נפקא והיינו טעמא דסומכין מדינא ע"פ אומדנא גבי גט הוא
משום
שזהו דבר התלוי בדעתו של אדם ע"פ תנאו, אנו אומרים שבודאי דעתו לקרא חולי זה
מה
שרופאים אומרים שהוא נקרא חולי זה, כיון שהוא עסק של רופאים ודאי אדעתם סמיך,
ואין לנו עסק כאן כלל עם האמת כשהיא לעצמה. ושו"ה נכונים מאד דברי הר"מ
ז"ל להחמיר
שמא לא נזהר החולה מדברים שמחזירים אותו לחליו, וא"כ אם היה משים אל לבו דבר
זה
והיה מודיע לרופאים אז היתה האומדנא שלהם משתנה. על כן אין לנו לומר דבכה"ג
יהיה
סומך על אומדנא שלהם, שלפעמים בעצמו יודע או עכ"פ יוכל להודע שאין לאומדנא
שלהם
על מה לסמוך, ועכ"פ אין מזה ראיה למקום שאנו צריכים לדון ע"פ האמת לעצמה
בלא
התלות בדעתם של בני אדם והסכמתם שתהיה האומדנא שע"פ חכמת הרפואה מספיקה לסמוך
עליה להקל בשל תורה שלא במקום ספק סכנה.
והנה מצינו אומד של רופאים גם להחמיר בנפשות, שזה מורה שדנים בו דין ודאי, לפי מה
דקיי"ל כחכמים דפליגי עליה דרבי נחמיה במשנה דסנהדרין )ע"ה א( במכה את
חברו ואמדוהו
למיתה והקל ממה שהיה ואח"כ הכביד ומת דחייב, ובכל אומד שכיוצא בזה שיש בדבר
כדי
להמית וגם בד"מ כה"ג מפקינן ממון ע"פ אומדנא, שיש בו כדי להזיק,
כדאמרינן בב"ק )צ"א
א'( דבעינן אומדנא דב"ד, ועד כאן לא פליגי ר"ע ושמעון התימני אלא אי
אומדנא דב"ד
בעינן או שדי באומדנא דעדים ג"כ, אבל בתר אומדנא אזלינן בכה"ג, ומסתבר
דה"ה באומדנא
של רופאים דאזלינן בתרייהו במקום שאין ידוע הדבר כ"א לרופאים, מיהו יש לתלות
דדוקא
באומד הראוי להתברר לכל אדם אזלינן בתריה במקום דאזלינן בתר אומדנא, אבל אומדנא
דף 139
של רופאים שאינה ידועה כ"א לבעלי החכמה בעצמם י"ל דמידי ספיקא לא נפקא,
כ"ז שלעצמם
אין הדבר מתברר בנסיון או בחוש, וי"ל עוד דכשאומדין למיתה ואח"כ מת, או
שאמדו שזה
הדבר שהזיק בו היה ראוי שיעשה בו ההיזק ובאמת נעשה זה ההיזק. הרי יש כאן בירור של
חוש ונסיון ובכה"ג סמכינן ארופאים. ובאמת לא מצינו לדינא איסור לסמוך אאומדנא
כ"א
בדיני נפשות שהוא למוד מיוחד מקרא דנקי וצדיק אל תהרג, שמנה הרמב"ם בספר
המצות
למצוה מיוחדת שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת, כמבואר במל"ת ר"פ ובה'
סנהדרין )פ"ח
ה"ז( ממתניתין וברייתא דפרק אחד ד"מ )ל"ז(. ובד"מ אזלינן בתר
אומדנא גם לגבי דיין שאם
דעתו סומכת שהדבר כן רשאי לדון מדינא גם בלא בירור וראיה מוחשית, וכ"ה
בשו"ע סי'
ט"ו ס"ה עפ"ד הרמב"ם. ולפעמים סומכין גם באיסורין על אומדנא
וסברא. וכבר האריכו
כמה מחברים לומר דסברא מה"ת היא, ואיני עסוק להאריך במה שכבר האריכו בו
האחרונים
והכל תלוי לפי מצב האומדנא והסברא. שיש אומדנא ברורה שהיא קרובה לראיה ודאית, וכן
יש סברא ברורה שהיא קרובה לראיה ודאית,וכן יש סברא ברורה והשערה חזקה שיש לה
ערך של ודאי או של רוב, ויש ג"כ השערה רחוקה ואומדנא קלושה, שאין לסמוך עליה,
וכבר
האריך הרמב"ם בסהמ"צ הנ"ל לבאר את הערכים של המדרגות הרבות של
הדברים האפשריים.
ומעתה נחזי אנן כשאנו באים להעלות את נאמנות הרופאים יותר מכפי גדר הנאמנות שבכל
התורה כולה, למשל אם נאמין רופא נכרי או פסול- מחמת-רשעות-באיסורים, אז אנו באים
ע"ז מטעם אומן לא מרע אומנתו, מסתבר דלא שייך להחליט אמונה כזו, כ"א
בדבר שמתברר
בחוש ונסיון, שאפשר לברר ההיפך ויתבדה, ועכ"פ יש לדבריו גבול ידוע, שבעצמו לא
ירצה
להטעות את עצמו. אבל במידי דסברא שהוא ענין שכ"א יוכל לשער כפי נטיית לבבו,
אפלו
אם נאמר שסברא המתבררת לאדם באיזה דרישה שתהיה היא מוחזקת לנו לאמת, אם
האדם המשער את הסברא ומחליטה הוא בקי בענין שלפניו ומומחה בו, אבל אין שייך לומר
ע"ז לא מרע אומנתו ששערי ההתנצלות פתוחים לפניו.
ולפ"ז נמצינו למדים, שרופא כשר אחד נאמן במידי דלא אתחזק אסורא כדין ע"א
שנאמן
במידי דל"א איסורא, אפילו אם אומר שהדבר ברור לו עפ"י סברה ואומדנא
ברורה מחכמת
הרפואה, ואם הם שני רופאים כשרים לעדות נאמנים בכה"ג גם במידי דאתחזק איסורא
וכ"ז בשל תורה ג"כ, ואם הוא נכרי או פסול נאמן במידי דרבנן בכל גווני,
דלא יהא אלא
ספק. ובמידי דאורייתא דוקא אם הוא אומר שהוא דבר מבורר בחוש או בנסיון, או שאנו
יודעים שזהו ענין שמתברר בחוש או בנסיון, שודאי ברור הדבר ולא מרע אומנתו.
ובעיקר הצעת הרופאים בעובדא דתוספתא בירו' ובבבלי . צריכין אנו לומר שאמרו שיש
לה מכה שממנה מפלת אבל עם זה הורו שכל מה שבא מחמת המכה אינו נמוח, ע"כ בעי
בדיקת כיון דאפשר לברר שמא אינו מן המכה מאחר שא"א לבא מן המכה להיות נמוח.
ומ"מ הראיה מוכרחת שדם יבש טמא הוא דאם היה טהור אז בלא נימוח גם בלא מכה הי'
טהור.
ויש בענין זה עוד פרטים שצריכים להתבאר בענין כללא דאומן לא מרע אומנתו אם הוא
מועיל ג"כ במידי דאתחזיק איסורא ובפרטיות המדריגות של האומדנות למיניהן
בענפים
השונים של חכמות וידיעות הנוגעות לגופי תורה, ישוטטו רבים ותרבה הדעת.
)הערת העורך: ע"ע דברי הראי"ה בענין זה. דעת כהן סי' פד. עמ' קפט(
*
דף 140
שערי ציון
סימן נ"ב, תמוז מנ"א תרפ"א, רשימת יצחק ורפל: 104(
בענין טבח שקלקל
מאת רבנו הגאון מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
)הרב הראשי לא"י(
מה שהקשה לך דיתחייב שוחט חיה ועוף אפי' בחנם משום שכר מצות כסוי, הנה לד'
רש"י
שכ' בב"ק צ"ט טעם פטור אומן משום דאנוס הוא, ולדידיה ע"כ צ"ל
דט' חיוב בשכר הוא
כמש"כ הפנ"י דהוי כקבל עליו להתחייב בקלקול ואדעתא דהכי נחית, וזה שייך
כ"א בשכר
שפסקו עמו, משא"כ בשכר מצוה דממילא הוי, גם לפי"מ שנראה מדתוס' שם
ד"ה אימא
ובהמניח כ"ז ב' ד"ה ושמואל אמר דטעם חיוב בשכר הוא דהוי אונס, זה מעין
גנבה מ"מ
יל"ד דבעינן עכ"פ קבלת שמירה ובשכר שקבל עליו שמירה משו"ה חייב על
אונס מעין גנבה,
אבל בחנם אין ראיה כלל על קבלת שמירה דמה שהוא שוחט ע"פ בקשתו אין ראיה כלל
שקבל עליו שמירה, כי אינו מכוין כ"א שלא יזיק בידים כשאר כ"א שאסור
להזיק בידים א"כ
אינו מועיל כלל מה שמקבל טובה אח"כ מפרוטה דרב יוסף, וע"כ לא שמענו
שיועיל כ"א
בשומר אבדה שהתורה הטילה עליו קבלת השמירה ע"כ כשיש הנאה ממילא הו'
כש"ש, אבל
שיעשה אדם שומר בע"כ בלא גזירת התורה ע"י הנאה שבאה לידו זו לא שמענו,
ואע"ג דבב"ק
נ"ו אמרינן איכא דמפרשי הכי כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ כש"ש דמי,
משמע דלל"ק אין
הטעם משום דרחמנא שעבדי', הא ל"ק דללשנא בתרא ס"ל כיון דרחמנא שעבדיה
שוב א"צ
טעם אחר, ול"ק ס"ל דאין מספיק שעבודא דרחמנא לשוי' כש"ש כ"א
כשתהיה לו ג"כ הנאה,
אבל הנאה לבדה בלא שום שעבוד אין לנו כלל שיהיה אפי' כש"ח.
ולע"ד סברא זו מוכרחת לבאר שי' ר"י בתוספ' )בק נ"ו ד"ה בההיא
הנאה ועוכ"מ( שכ'
לדחות מה שהביא ר"ח והנ"י ראי' דהלכה כר"י מסוגיא דנדרים ל"ג
דא' שם בטעם דמאן
דשרי משום דפרוטה דר"י לא שכיחא וכ' דא"ז ראי' דגם רבה מורה דאיכא פרוטה
דר"י אלא
דס"ל דלא נעשה ש"ש בכך ומ"מ נהנה הוא, והנה דבריו צריכין ביאור
דהיכן מצינו הפרש
בשו"ש בין נוטל שכר הרבה או מעט, וכה"ג שכ' התוס' ב"מ כ"ט
ד"ה והוי שואל דאין סברא
שע"י תוס' הנאה יעשה מש"ש לשואל, דאטו אם מוסיפין שכר לשומר יעשה בשביל
זה שואל,
ה"נ אטו אם פוחתין שכר מש"ש נעשה בשביל זה ש"ח, ולפ"ד יבואר,
דבאמת עיקר השמירה
בין בש"ש בין בש"ח תלוי בקבלת השמירה ובלא קבלת שמירה אין השכר מחשיבו
לשום
שומר בע"כ א"כ במי שלא חייבתו תורה בשמירה, פשיטא שלא יעשה ש"ש
בשביל הנאה
שמקבל, והכא שהתורה חייבתו בשמירה י"ל דבהא פליג' ר"י ס"ל כמו
דבשומר דעלמא כשמקבל
עליו שמירה בסתם, היכא דיש הנאה ממילא הוי ש"ש, ה"ה זה שחייבתו תורה
בשמירה נעשה
ש"ש ע"י הנאתו, ורבה ס"ל דוקא במי שמעצמו מקבל עליו שמירה אמרינן
כיון שנוטל שכר,
שמירת ש"ש חלה עליו, משא"כ זה דברצונו אינו מקבל עליו שום שמירה אפי' של
ש"ח רק
שהתורה חייבתו. א"כ אפי' נהנה אין בכך כלום שאינו מחייב עצמו בשביל השכר ואיך
יהא
אדם משועבד בע"כ.
ומה שכ' בשם ח"א לתרץ עפד"ת שבועות מ"ד ד"ה ורב יוסף דדוקא
באבדה שצריך לשוטחה
ולנערה כמה פעמים אית לדר"י משא"כ בדבר שהוא לשעה , הנה כבר כתבתי לעיל
שעיקר
הקושיא אינה לכל השיטות, מ"מ לפמש"כ התומים סי' ע"ב סק"ו לבאר
פלוגתת הרשב"א
והרא"ש בענין מלוה על המשכון כשקבע זמן ללוה לטול משכונו דד' הרא"ש,
עיקר הדבר
דף 141
שהוא ש"ש מפני חיוב שטוח והנערה, א"כ כשהלוה יכל לקחת פטור המלוה
מטפולה, ולד'
הרשב"א הוי ש"ש מפני שעת ההלואה א"כ גם אח"כ הוי ש"ש,
הרי דלהרשב"א ל"ל סברת
התוס' לחלק בין שעה אחת לכמה פעמים ותקשי לדידיה.
והנה מש"כ לפ' ד' התוס' שבועות הנ"ל דלאו משום כמה פעמים לפעם א' הוי
החלוק רק
מצד כיון השעה, לא אדע מה תקנת לדחות דברי המתרץ הנ"ל, דמ"מ גם בכסוי
אפשר לכוין
כמו בתק"ש, וא"ת שצריך לכסות קודם שיתיבש הדם שלא יהי' רשומו ניכר
ה"נ א"ל זמן כ"א
יום א', והה"נ בטבילה למ"ד מצ"כ, ועוד מדברי הרא"ש הנ"ל
נדחה פרושך שהרי בהלואה ג"כ
כשבא עני להלות לו אסור להמנע, מאחר שיש לאל ידו והוא נותן משכון, א"כ אין
בידו לכוין
ומ"מ הצריך טעם שטוח והנערה, א"ו דהדברים כפשטן דמשום שעה מועטת ההנאה
רחוקה
דמי יימר שיבא עני, ואת"ל שיבוא שמא ימתין עד יעבור המצוה אבל בשטוח והנערה
שיזדמן
כמה פעמים וגם אפשר שיעבור זמן הגון בעסקו, קרוב הדבר שלא ימתין העני כ"כ
ע"כ השכר
מצוי, ומשכ' דא"כ הרבה פעמים יהא אסור לטבול במעין המודר א"נ לע"ד
דבכל פעם אומרים
שא"ז הנאה דשמא לא יבוא עני וכנ"ל, משא"כ באבידה שנתחייב בלקיחתה
כש"ש מפני שבמשך
הזמן יזדמן לו עכ"פ הנאה מזה ע"י עני שיזדמן בפעם מן הפעמים ומש"כ
דכשבא לידו יתחיב
להחזיר אפי' למודר הנאה מטעם אתי עשה דהשב תשיבם ודחי ל"ת, אין הדבר כן
דמפורש
אמרינן )ב"מ ל'( לא דחינן אסורא מקמי ממונא, ומש"כ בגמ' מעשה ולא תעשה
אינו כ"א
לרווחא דמלתא, ובעיקר מש"כ לדבר פשוט דקודם שנטלה ל"ה כ"א ל"ת
ולא עשה דהשב
תשיבם, אי"ז פשוט דזה תלוי בחילוקי גירסאות, דלגי' שלפנינו משמע שאינו עובר
אלא משום
לא תוכל להתעלם, וכ"כ בסמ"ע סי' רנ"ט סק"א, אבל הט"ז שם
כ' בשם נ"י דא"א לומר כן
ובאמת ראיתו לכאו' מכרעת הרבה, דמפו' אמרינן בכהן בביה"ק דהוי עשה ול"ת
ש"מ דקודם
דנטלה ג"כ איכא עשה ע"כ פי' דהתם כ"ז שעומד עלי' עכ"פ משתמרת
היא ע"כ אינו עובר
משום השב תשיבם אבל לעבור על האבדה ולהניחה איכא עשה ג"כ, א"ו דאין
חילוק בזה
דבכל גוני איכא עשה ול"ת אלא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.
אמנם בעיקר דברי הנ"י הנ"ל לע"ד לא כו"ע ס"ל הכרחו
מסוגיא דכהן והוא בביה"ק
דחשיב עשה דבאמת דהא דעשה דוחה ל"ת לאו דוקא עשה חיובית כ"א גם עשה
שיכול
להתחייב עצמו בה ג"כ דול"ת, ול"ה אפשר לקיים שניהם כיון שלא יקיים
עכ"פ המצוה בלא"ה
אע"פ שיפקיע חיובו ממנה, וכה"ג כ' בת' בשמים ראש דלמ"ד מילה
בעכו"ם כשרה אין לומר
שימול בשבת ע"י עכו"ם דנהי דיפטור עצמו ממילתו מ"מ המצוה לא עשה
דאין שליחות לעכו"ם
ועיקר הדבר בציצית אינה מצוה חיובית, אלא דהריטב"א כתב )בכתובות מ'( דגבי
ציצית כיון
דא"ל מלאכא לר"ק )=רב קטינא, מנחות מא.( דענשינן עלה בעידן רתחא מקרי
חיובית אפי'
לדבריו י"ל דה"ה דענשינן בכ"מ שאפשר לחייב עצמו במצוה ולא חייב
וכ"מ בשע"ת לר"י,
ומכש"כ הכא דאיכא דעדיפא דלאו דל"ת להתעלם כבר מחייבו לקחת א"כ
ממילא תמשך
עליו גם העשה, אבל אין ראיה דעובר מיד במ"ע, מ"מ לנ"ד הכל שוה
דעכ"פ כח של עשה ול"ת
יש כאן, ומ"מ א"ל דדחי משום דל"ד איסורא מקמי' ממונא וכמש"כ.
ומדקיימינן בהאי ענינא א"ל הערה זו עפ"מ שנ"ל להציל דברי הג"ה
במרדכי פ' המוכר
פירות שכ' ומיהו מספ"ל אי חשבינן לי' כש"ש בשביל הברכה שמברך בשעת שחיטה
וכו' וכ'
ע"ז הש"ך דתלמיד טועה כתבו דהוא היפך הש"ס, ולע"ד אין הדבר
רחוק כ"כ דבאמת י"ל כיון
דמספ"ל בפ' כיסוי הדם בעשרה זהובים אי הוי שכר מצוה או שכר ברכה ומסקינן דשכר
ברכה הוי, ויש פוסקים דס"ל דדוקא בעבור ברכה נוטלים שכר ולא בעבור מצוה
כמש"כ
הש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"א בשם רבנו ירוחם ע"ש הרמב"ן
או הרמב"ם, א"כ י"ל דהג"ה הנ"ל
ס"ל כשיטה זו, והוי קשיא לו טובא דעכ"פ יש כאן הנאה חשובה ע"כ דחיק
ומוקי אנפשי' דכל
הסוגיא דב"ק מיירי כששחט את המקולקל יחד עם זולתו דהי' לו כבר ברכה גם
בלעדי',
דף 142
ומספ"ל אם ה"ה כששחטו בפ"ע דהוי שכר ברכה או נימא דל"ה שכר
כיון דאיכא לדחוקי
ולאוקמי סוגיין כשכבר נתחייב בברכה בלא"ה, ואדאתינן להכי גם מכסוי לק"מ
דאפ"ל שכבר
נתחייב זולתו בכסוי.
ומה שכ' לתרץ דמי ששפך הכונה על בעל החי' ששחט כשליחותו כמו ושחטו דפסח, באמת
גם אנכי כתבתי כן זה זמן כביר אבל הדרנא בי דמאי שייכות לומר שיהי' כאלו
בעה"ב שחט
כיון שא"צ שום שליחות בשחיטה כדאמרינן חולין י"ד ול"ד לפסח דמצות
שחיטה על הבעלים,
כדאמרינן ברפ"ק דפסחים לא סגי דלאו איהו קשחיט פסח וקדשים מאכ"ל,
א"כ ודאי מי
ששפך יכסה על השוחט קאי, וכן מורה פשטא דמתני' השוחט חיה ועיף חייב לכסות כו' ולא
אמר בעל החיה והעוף אלמא דאין תלוי בבעלים כלל והדבר פשוט וא"צ לפנים.
)המשך יבוא אי"ה(
*
שערי ציון
סימן ס"א: בענין טבח שקלקל
)המשך מחוברת ט-י(
ועוד נלע"ד ברירא דמלתא דגבי שומר אבדה שפיר שייך לומר דהוי ש"ש משום
דהנאת
פטור מצוה באה לו מבעל האבדה שהרי כשיאמר בעל האבדה בכ"מ שהוא, שהוא פוטרו
ממצוה זו פטור הוא, א"כ בידו לקחת ממנו מצוה זו, וע"כ מידו מגיע לו הנאה
דפרוטה דר"י
הוי ש"ש דידיה. משא"כ בשוחט דכיון ששחט זיכתה לו תורה שהוא יכסה ולאו
בדידי' תליא
מלתא לקחת ממנו איך נאמר דחשיב שהוא נתן לו, ומכש"כ כשבעה"ב א"י
לשחוט דאין לו
כח כלל בכיסוי ואינו זוכה בה ול"א שיקרא ש"ש שלו ע"ז ומה שנתן לו
לשחוט אינו כ"א גורם
לו שכר שזוכה בעצמו ול"מ כה"ג שיחשב שכר, וכהא דכ' הרא"ש פ' לא
יחפור סי' י"ז שחיזק
שבא אחר הגרם אינו מכלל גרמי, כמ"כ י"ל ריוח שבא אח"כ, ובשעת בואו
אינו של הגורם
כלל אינו נקרא על שמו באופן שיהיה זה נחשב ש"ש שלו עבור זה, וביותר הדבר
מתבאר
למש"כ תו' נדרים שם ד"ה דמהני לי', להקשות איך אפשר שתחשב הנאה פרוטה
דר"י הא הוי
רק מבריח אריה ואפילו פוטר חובו לגמרי א"ז אהנאה, ומי עדיף זה אם היה נותן
לעני
שעליו בעצמו, וכי עדיף משוקל את שקלו, ותי' דהכא כיון שבעצמו מתעסק באבדה, דומה
לנוטל מבעל האבדה מידו לפטור עצמו וכה"ג ודאי אסור. שמעינן מזה שמה שהוא נהנה
בפרוטה דר"י אי"ז גורם שתקרא הנאה דהוי רק מבריח הארי רק העיקר הוא במה
שנוטל
בעצמו ממנו א"כ ודאי צריך שבשעת נטילה יהי' של בעל הדבר, משא"כ הכא
שבשעת כסוי
שהוא זמן נטילת הנאתו, הוא של עצמו מצד זכות התורה לו, ואין לבעל הדבר שייכות
כ"א
במה שגרם לו ע"י מסירתו לשחוט, זה אינו כ"א גרם של הברחת ארי דל"ה
הנאה כלל אפי'
בעצמו מכ"ש בגרמו, וכמ"כ למש"כ תוס' בב"ק נ"ח ד"ה
א"נ דטעם מבריח ארי בפורע חובו
הוא משום שדרך אוהבים לרחם א"כ יכול לומר זולתך הייתי מוצא אוהבים שהיו
פורעים
עבורי, עאכו"כ ששוחט מומחה י"ל זולתך הייתי מוצא בנ"א שהיו נותנים
לי שחיטתם בחנם,
ובר מן דין כאן שזכינו לדין מד' התו' לעיל דעיקר הטעם שאי"ז מבריח ארי הוא
משום
שלוקח ממנו בעצמו, מובן הדבר שא"א לדון שלוקח ממנו כ"א כשתגמר ההנאה.
דהיינו שבאמת
דף 143
יכסה ויפטר מעניא כמו שהתם באמת נפטר מעני ע"י שימוש האבדה ואמרי' שבודאי
יזדמן
עני או שעצם הפטור ג"כ הוי הנאה, משא"כ כאן דבאמת נבל ואינו חייב לכסות
כלל, רק
שנאמר שבשביל הספק שיבא לידי כסוי ויפטר יקרא נהנה ממנו ודאי א"א לומר כלל
שהרי
מצד ההנאה אינו אלא מבריח ארי ועיקר מה שחשוב הנאה הוא ממה שלוקח מעצמו א"כ
בעינן שיקח מעצמו ממש ולא כשלא בא לידי כך, ואע"פ שגם בפשוטו א"ל
שאי"ז דוגמא
דשומר אבדה ומחזירה דודאי נפטרו וקבלו שכר, אבל כאן שהדבר מסופק ואח"כ נתברר
שלא קבל כלל, מי יימר דבכה"ג ג"כ אר"י שכר מצוה, אלא שיש לדון מדברי
המרדכי פ'
האומנין וסמ"ע סי' קפ"ה דבסרסור הוי ש"ש אע"ג דלא מכר משום
שהשכר הוא אם ימכור,
ה"נ י"ל אם נחשב כה"ג הנאה הי' ראוי לחשוב הנאה ג"כ כשלא בא
לידי כך בשביל הספק,
אבל גם בפשוטו לא דמי דאם אמרו כן בשכר חשוב וקצוב יאמרו בשכר מצוה שעצם ענינו
מסופק כדאמרי' לא שכיח , י"ל דגם ר"י דחשיב לשכר הוא דוקא כשהפטור
עכ"פ מבורר
ויהיה הספק רק על העני, אבל כשהפטור ג"כ מסופק גם ר"י מודה דל"ה
שכר.
וע"ד פלפול י"ל בקושין דהנה הגאון רמ"ז ז"ל בנו של הגאון
ישוע"י הק' בקו' שלו בישוע"י
)=בישועת יעקב( חאו"ח סי' תקפ"ו על עיקר כללא איך אמרינן דנעשה ש"ש
משום דנהנה
מפרוטה דר"י שנפטר, הלא קי"ל ניח"ל לאינש דליעבד מצוה בממוני'
א"כ איזו ניחותא הוא
שלא יעשה מצוה בממונו, ותי' כיון שנפטר מהמצוה כה"ג לא ניח"ל דליעבד
מצוה בממונו,
ולכאו' דבריו חסרון ביאור דהלא כשאפשר לו להפטר אמרי' נח"ל דליעבד מצוה
בממוני'
ויתחייב כמו גבי חמץ שהיה אפשר להפטר כשהי' המשכיר בודק, א"כ ה"נ כשפטור
מה בכך
יותר הי' רוצה שיתחייב, ולע"ד עיקר הדבר הוא ע"כ ל"א ניח"ל
דליעבד מצוה בממוני' כ"א
מפני חבתן של מצות א"כ אי"ז שייך כ"א כשהפטור מהמצוה יהא מהפקעה
בעלמא אבל
כשהפטור בא מפני עשית מצוה אחרת מה לי מצוה זו מה לי אחרת, א"כ שפיר חשיבא
הנאה
מה שמרויח ממונו, א"כ ניחזי אנן הא קי"ל ביו"ד סי' כ"ח השוחט
ואירע ס' נבלה חיב לכסות
מס', והנה בשעה שהוא מכסה מס' אם יזדמן לו עני נלע"ד דאינו רשאי להפסיק
ממצותו
ולתן לו שאע"פ שהוא ספק מ"מ עוסק במצוה הוא, שהרי הוא מחויב לכסות מפני
הספק,
ול"מ למ"ד ס' דאורייתא מה"ת ודאי אינו חייב אלא אפי' למ"ד
דרבנן מ"מ גם עוסק במצוה
דרבנן י"ל דפטור ממצוה אפי' של תורה כיון דעיקר ילפותא מובלכתך בדרך לכת דידך
והאי
לאו דידך הוא עכ"פ, והוי דומיא דחפציך אסורים חפצי שמים מותרים בשבת דמותר
ג"כ בכל
מיני מצוה דרבנן, וכה"ג כתב במל"מ ה' נע"ב פ"א, ועתה כיון
דנח"ל לאינש למיעבד מצוה
בממוני' א"כ כיון שכל עיקר טעם ניחותא דילי' בפרוטה דר"י אינו כ"א
מפני שמרויח מצוה
אחרת משא"כ כשמניח מצוה ודאית ועושה ספק מצוה ודאי לא ניח"ל, א"כ
א"ל בשחיטה
ניח"ל משום פרוטה דר"י כיון שאפשר שיתחייב לעסוק בס' מצוה ויפסיד מצוה
ודאית לא
נח"ל, וע"כ ל"א דנח"ל כ"א בשומר אבדה דמצוה ודאית היא זו
שעסוק בה והעני מסופק
משו"ה נח"ל דעוסק במצוה ודאית ומרויח ממונו ג"כ, משא"כ במקום
מצוה מסופקת אי"ז
ניחא לי' דיותר ניח"ל דליעבד מצוה בממונו כנ"ל ע"ד הפלפול.
ויש להוסיף עוד בזה דריו"ח דאמר בהגוזל צ"ט זיל אייתי ראי' דממחית
לתרנגולים ולא
מחייבי מטעם כסוי, לטעמי' אזיל דס"ל בפ' הזרוע והלחיים קל"ד ס' ממון
עניים לקולא א"כ
כשיעסוק בס' כסוי יהי' אסור להפסיק לתן לעני ויפסיד מצוה וכה"ג י"ל שפיר
דלא ניח"ל,
ואע"ג דכתבו הפוסקים דאם רצה לתן זכור לטוב, לע"ד הוא לפי"מ
דקי"ל דבעינן דוקא זמן
מרובה, איך אפשר להעמיד שלא יהיה יכול לזוז מהמצוה של שיטוח, וביותר י"ל
דבאמת אין
השטוח והנערה גוף מצוה כמ"ש הפנ"י בהכונס שם ובב"מ כ"ט שהרי
הוא מתכוין שלא יתחייב
בהפסדה, אלאל שע"י מצוה באה לו משו"ה חשוב מצוה לענין דפטור מלמיתב
בכה"ג, אבל
אסור להפסיק מזה לעסוק במצוה גמורה, ודאי לא שמענו, אבל כשיעסוק במצוה גמורה כמו
כסוי ודאי אסור לו להפסיק לעסוק במצוה אחרת והוא בכלל אי"מ על המצות
משו"ה ל"ד
לדהתם.
דף 144
ובנתיבות סי' רס"ז סק"ג כתב דלמ"ד דהוי כשו"ח משום דלא שכיח
פרוטה דר"י, אפי' אם
נזדמן שבאמת הרויח בה פרוטה דר"י אינו כ"א שו"ח כיון שלא קבל
ע"ע להיות ש"ש מטעם
דל"ש, וזה מסייע לדברינו שלמעלה דמדרבה נשמע לרב יוסף דהיכא דל"מ הכרח
על קבלת
שמירתו, אין נעשה ש"ש בשביל השכר לבדו.
*
שערי ציון
סימנים י"ג, כב; שנת תרפ"ב, רשימת יצחק ורפל: 117
בענין חמש טבילות דיוהכ"פ
מאת רבנו הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
)הרב הראשי לאר"י(
כ' גיסי יקירי הרב הגאון ר' יוסף רבי שליט"א שלו' וברכה,
הגיעני מכ"ק דכת"ר בענין חמש טבילות דיוה"כ, ונלע"ד שהכל
מודים דטבילה ראשונה
דיוה"כ הוא מה"ת, וע"כ ל"פ ר"י עלי' דב"ז דסרך
טבילה היא זו כ"א בכל ימות השנה, והרמב"ם
רק נקיט טעמא דא"צ שתהי' בקדש, לפי שעיקרה היא מטעמא דסרך טומאה והוי
כטעד"ק
כלומר הטעם של ההל"מ, וזכורני שראיתי בת' שיבת ציון שטעמא דהל"מ
לכ"ט דרשינן אפילו
מאן דל"ד טעד"ק, ובזה אין אנו צריכים להוציא את הגמירי דה' טבילות
ממשמעו, אפי' אם
נדחוק לומר שהכונה היא דגמירי טבילות במספר כזה שע"י חלוק העבודות יהיו באים
למנין
ה"ט, מ"מ מוכרחת טבילה ראשונה להיות במנין, וכ"מ מד' תו"י
ל"ב א' ד"ה גמירי דטבילה
ראשונה במנין דאי לא"ה איך נפקי מקרא אפי' ע"י שינוי עבודות, וכ"מ
מד' הר"ח שכ' אהא
דב"ז א"ל ומה כה"ג שטבל ועשה תמיד של שחר כשיבא לעשות עבודת היום
צריך טבילה
אחרת, משמע דעל יוה"כ עצמו אין שום ספק בדבר דהק"ו הוא יפה אלא שמאחר
דבכ"י הוא
משום סרך טבילה מסתמא גם ביוה"כ הוא מטעם זה בעיקר הדבר ומשו"ה ל"ל
מקום קדוש,
ועדיף טפי שתהי' בחול קודם שיכנס למקום שאסור להכנס בטומאה.
ובאמת יש לדקדק ע"ד הרמב"ם שכ' רק שרשאי לטבול בחול, והא לטעמא דסרך
טבילה
חייב לטבול בחול קודם שיכנס לעזרה לעבודה, וראיתי בס' עבודת ישראל על עבודת
יוה"כ
שנדחק מטעם זה לפרש 'רשאי' שבלשון הרמב"ם מחויב, כה"ג דדהתוס' חולין
נ"ד ב' ד"ה אין,
והוא דוחק מבואר לומר כן ע"ד הרמב"ם, אבל לפמש"כ דהרמב"ם
ג"כ מודה דעיקר ה' טבילות
דיוה"כ הוי הלמ"ס או שהק"ו הוא אליבא דכו"ע לפחות על
יוה"כ, אלא דטעם הטבילה היא
משום הוספת כונתו, אלא שבשאר ימוה"ש זה הטעם עצמו אינו כ"א מדרבנן, וכאן
ביוה"כ
הוא מהל"מ, ונ"מ שאפי' אם יארע שטבל לעבודת לילה ולא הסיח דעתו שאז משום
כניסה
לעזרה א"צ טבילה, אבל משום חומר עבוה"י, צריך טבילה לשמה, כמו שדייק
הרמב"ם בלשונו,
דלא פלוג בהל"מ במקום שאין הטעם נוהג, ובכה"ג יהי' מותר לטבול ג"כ
בקודש , אלא
שרשאי לטבול בחול ג"כ.
ובעיקר הענין נראה שתוס' ד"ה גמירי והתו"י ד"ה גמירי שם דל"ב
א' פלוגי בתוכן הה"ט
דלד' התוס' ההלכה היא על ה"ט, ומההלכה ידענו את הפסוק שלא נאמר עה"ס
)=על הסדר(
דף 145
ומד' התו"י נראה להיפך דההלכה באה שהפסוק דובא אהרן ל"נ על הסדר, וממילא
ידעינן ה'
טבילות, אבל בין למר בין למר צ"ל דכולהו חמש טבילות הן מה"ת,
ולענ"ד גם ד' הרמב"ם כן
כמש"נ.
ופי' הירושלמי שקהו בו המפרשים נלע"ד שכונת הדברים הוא דס"ל לירו' כאן
ביומא דר"י
פליג ארישא בזב שראה קרי דוקא, משום דלא חלה טומאה קלה על החמורה כמ"ש
בירושלמי
דברכות, רק כאן הוסיפו להסתפק שהי' ראוי לומר שגם זב שראה קרי יתחייב בטבילה, כדי
שיזכור שמא היה לו קרי ישן לפני הזיבה, שזו היא סרך טבילה, ופושט מכאן דר"י
אית לי'
סרך טבילה והי' ראוי באמת לחייב גם שם כזב שראה קרי משום סרך שמא ראה קרי לפני
הזיבה ונתחייב כבר, כמו שמחייב בטבילה דידן משום סרך ולא נחית לחלק דכאן הוי איסור
חמור דכרת ושם רק תקנתא דרבנן, דס"ל דאם יש מקום לחייב לא הי' ר"י צריך
לחדש
פרטים להפקיע מהתקנה הכללית, ומתרץ דר"י לא חייב בסרך טבילה אלא כשהטבילה
מועלת
דהיינו שאין עליו טומאה אחרת אבל בזב שראה קרי כיון שבאמת אין הטבילה מועלת לו,
מאחר שיש עליו טומאה חמורה, אע"ג דאם באמת ראה קרי ונתחייב לפני הזיבה
ס"ל לר"י
ג"כ דאין הזיבה פוטרתו אע"פ שאין הטבילה מועלת, אבל לחייב בשביל כך גם
בסרך טבילה
כלומר לחוש שמא ראה קרי לפני הזיבה כשם שחוששים בטהור שבא לכנוס לעבודה בעזרה
שמא ראה קרי ישן במקום שהטבילה אינה מועלת, כולי האי לא אמרינן וזהו הפי' במה
שסיים הירו' "לא חלק ר"י על טבילת סרך", כלומר שיש לחוש שמא ראה
קרי ישן, "אלא
במקום שאם טובל מה מועיל" כלומר שהוא נשאר בטומאתו, אע"פ שאם בודאי ראה
קרי
חייב לשלם את חוב טבילתו אפי' בלא תועלת של טהרה, מ"מ במקום סרך של ספק לא
תקנו
אליבא דר"י כ"א בטהור שטבילתו מועלת לו, ולע"ד בכה"ג רווחא
שמעתא ג"כ בפי' הירו'
דברכות.
ובדברי הירושלמי דפקה"ג )=דפרק קמא ה"ג( הנה בקה"ע אין שום ביאור
מספיק וביאור
הפ"מ הוא תמוה, דמפרש מ"ש אמתניתין דמעמידין אותו בשער מזרח, איכן היו
מעמידין
אותו מבפנים או מבחוץ אין תימר מבפנים כיי דתנינן תמן ה' טבילות הי' שם באותו
היום,
אחת שלא הי' אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיהא טובל, וארבעה מחמת
יוה"כ,
אין תימר מבחוץ כולהן מחמת יוה"כ, דה"פ דהכ"ג לא טבל בעיה"כ,
ואם מעמידין אותו
מבפנים בלא טבילה ש"מ דלכניסה שלא לעבודה א"צ טבילה, והטבילה הראשונה
דיוה"כ
משום עבודה היא, וא"ת מבחוץ מעמידין אותו משום שלא טבל היום ויש בו חשש
טומאה,
א"כ נאמר דרק במקום שיש חשש טומאה צריך טבילה, אבל בלא חשש טומאה לא,
וביוה"כ
דליכא חשש טומאה שהרי טבל מבערב לא היה צריך טבילה ראשונה, אלא דכולהן משום
יוה"כ דחמירא וצריך ה' טבילות, והדוחק מבואר עד שכמעט אין לדברים פירוש, כי
איך
מחליטים שלא טבל בעיוה"כ והרי הוא צריך לעבוד כל היום כמו שהי' רגיל כל ז'
הימים וגם
עיוה"כ בכלל בודאי וא"כ ודאי טבל לעבודה ואיך מחזיקין אותו בטומאה לגבי
כניסה לעזרה,
דוקא בהעמדה זו של שער המזרח, ועוד מה קשר יש להוכחה דסוף הירושלמי לדבריו, שאם
מבחוץ מעמידין אותו כולהן מחמת יוה"כ, שאם אינו נכנס מחשש טומאה ש"מ
שבלא טומאה
נכנסים לעזרה שלא לעבודה ואם יש בזה ראייה למה מביא כאן, וכי ע"כ לא שמענו
שבמקום
טומאה אין נכנסים לעזרה, ומה ראיה יש כאן דאם מחמת טומאה אין נכנסים מוכח שבלא
טומאה נכנסים, שמא מחמת טומאה אין נכנסים, וכמו"כ אין נכנסים אפי' שלא מחמת
טומאה,
אלא שבמקום חשש טומאה הוא מספק איסור ובמקום שאין חשש טומאה הוא מפני סרך
לר"י, או מק"ו אליבא דב"ז.
ולחומר הנושא נ"ל להגיה קצת בהיפוך המקום של התיבות מבפנים ומבחוץ, וברישא
דסוגיין
צ"ל א"ת מבחוץ ובסיפא א"ת מבפנים, וצריכים אנו להקדים דטבילה של
ערבית המוזכר
דף 146
בגמ' בד' י"ד בד' אביו ובד' י"ט הכל הוא אליבא דר"ט, אבל לרבנן
א"ל טבילה בשביל הזי',
וא"כ משכח"ל שלא יטבול כה"ג. בערב יוה"כ בערב.
והנה מה שכ' הפ"מ דהירושלמי כאן מסתפק אם לכניסה בלא עבודה צריך טבילה אפילו
טהור הוא ג"כ תמוה, שהרי לקמן בפ"ג במקומה של הלכה זו במשנה פסוק ואמר
לא סוף
דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה, והנה הסברא נותנת דטבילה זו לשם כניסה אם טבל
על דעת כניסה הוחזק ג"כ לעבודה וכמו שהעיר ע"ז בגבורת ארי שהרי
קיי"ל טבל לחמור
הוחזק לקל, וכניסה חמורה בעצם מעבודה, דטמא חייב על הכניסה כרת ועל העבודה בטומאה
אינו אלא במיתה בידי שמים דקיל מכרת, וי"ל דסברא פשוטה היא דעבודה של כל יום
כ"א
הוא לעצמו, ואם טבל לעבודה של יום אחד, וק"ו כשהיום האחר הוא משונה בעבודתו
יהי'
צריך טבילה אחרת, אבל בטבילה לשם כניסת מקדש, הכניסה הוא ענין אחד לכל הימים
ולכל הזמנים , וע"כ אם נאמר שלא טבל בעיוה"כ כ"א בשביל עבודה כלומר
שהיתה כונתו
לעבודה וע"כ הוא עקרית בכונת טבילתו, לא שייך לומר שיפטר מטבילה ראשונה
ביוה"כ
בשביל שטבל לעבודה של עיוה"כ, דעבודת יוה"כ הוא לחוד מענין עבודת
עיוה"כ, אבל אם
נאמר שטבל בעיוה"כ ביחוד משום כניסה, לפי שיש לו צורך בכניסה, אפי' בלא
עבודה, אז
באמת צריכה הכניסה לפטור את העבודה מטעם טבל לחמור הוחזק לקל, ולא הי' ראוי
לחייבו ביוה"כ בטבילה ראשונה, שהרי קיים הוא את הדין שלא יכנס טהור עד שיטבול
בעיוה"כ ולא הפסיק בשינה והוא עסוק בעניני מקדש. וע"כ צ"ל שמה
שטובל ביוה"כ טבילה
ראשונה הוא משום יוה"כ מצד ההלכה דה' טבילות.
*
שערי ציון
סימן כ"ב: בענין חמש טבילות דיוהכ"פ
)המשך(
והכי גרסינן בירושלמי איכן מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ אין תימר מבחוץ כיי
דתנינן
תמן ה' טבילות היו שם באותו היום אחת שלא הי' אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד
שיהא טובל וד' מחמת יוה"כ, וה"פ מאחר שמעמידין אותו בעיוה"כ מבחוץ,
אין לנו טבילה
בעיוה"כ לשם כונת כניסה אלא לשם כונת עבודה, וכונת עבודה דעיהו"כ ודאי
לא סלקא
איוה"כ דהם ענינים נפרדים, ע"כ אנו אומרים דטבילה ראשונה דיוה"כ
באה לקיים את הדין
שאין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שיטבול והד' טבילות האחרות הם מחמת
יוה"כ אבל אין תימר מבפנים כולהן מחמת יוה"כ, כלומר מאחר שמעמידין אותו
מבפנים א"כ
יש לו כניסה בלא עבודה וממילא יש לטבילה דעיוה"כ כונה לשם כניסה, וכניסה
דחמירא
מחזקת לעבודה כמש"כ הג"א, והכניסה אינה מחולקת לומר כניסת עיוה"כ
לחוד וכניסת יוה"כ
לחוד שבכניסה אין בה הבדל ענינים, וא"כ ל"ה צריך לטבול ביוה"כ משום
הדין שלא יכנס
אדם לעזרה לעבודה אפי טהור עד שיטבול, וא"כ מה ששנינו שהוא צריך טבילה ראשונה
ביוה"כ ג"כ צ"ל דכולהן משום יוה"כ, והיינו דגמירי לן חמש
טבילות, ואע"ג דלעיל איתא בירו'
בהל"ב ואינו טמא מחמת הזייתו ואר"י ב"ר בון משהיה מקריב קרבנותיו
היו מזין עליו היינו
אליבא דר"ט כבגמ' דלילן די"ד, אבל סוגיא דה"ג אליבא דהלכתא אתיא
דא"צ טבילה משום
דף 147
הזי' ומה שמדברים ע"ד טבילה שאפשר לפטור אותו מטבילה ראשונה היא רק הטבילה
לשם
כניסת פנים בשערי מזרח, דהויא טבילה לשם כניסה שיש לה אפשרות להמשיך את טהרתה
ג"כ למחר, אם לא משום דין דה' טבילות דגמירי להו ליוה"כ.
ופשוט הוא דאע"ג דכניסה חמורה בעצמה מעבודה, מ"מ הכניסה היא צורך עבודה
וכ"ז
שאין לו כניסה מיוחדת בלא עבודה נחשבת הטבילה לשם עבודה שכל יום הוא מיוחד מחבירו,
ועיוה"כ חלוק בזה מיוה"כ, רק כשיש לו ענין של כניסה בלא עבודה אז שייך
לומר שנעשתה
הטבילה גם לשם כניסה ביחוד, ובכניסה אין חלוק של ימים ושינוי זמנים, והעבודה נפטרת
ע"י טבילת הכניסה משום הוחזק לחמור הוחזק לקל, ומוכח מזה דמאחר שמ"מ יש
טבילה
ראשונה ביוה"כ שהיא משום יוה"כ להשלים חמש טבילות האמורות ביום מצד
עצמו.
ועכ"פ למדין אנו מדברי הירו' הללו שכבר נסתפקו רבנן דמערבא בדבר ה' טבילות
דיוה"כ
אם כל החמש הם מהלכה מצד יוה"כ או שבאמת רק ארבע הן מצד יוה"כ ,
והחמישית הוא
משום טבילה דכניסה לעזרה שנוהגת ג"כ בכל יום, אלא מפני שבצירוף טבילה זו הן
חמש
טבילות נקטנן המנין שלם חמש טבילות, ואע"ג שהאחת אינה דומה בענינה ליתר ארבע
הטבילות.
ומה שמתפלאים איך שייך בענין כה"ג ביוה"כ חשש טומאה ישנה שהרי הוא נשמר
בטהרה
כל ז' וטבילה א' עולה לכל הטומאות שקדמו, אין זה פלא, שהרי בכלל טומאה ישנה אפשר
ג"כ לכלול טומאת זיבה הצריכה ספירה וכפרה וגם יש לחוש לאיזה מגע הטמא שבא
לידו
אחר הטבילה שהוחזק על ידו לטהור ונקרא בשם טומאה ישנה לעומת הטהרה שעושה עתה
ע"י טבילה זו לשם כניסת עזרה, וממילא הדברים כפשטן שאע"פ שאם באה לידו
טומאה לא
יטהר בטבילה זו לכניסת מקדש ולעבודה שהרי עכ"פ יהי' צריך הע"ש )=הערב
שמש( ואם
תהי' טומאה ישנה זו ממחוסרי ספירה וכפרה הלא יצטרך זמן מרובה לטהרתו, מ"מ הלא
תהי' התועלת היוצאת מטבילה זו שיפרש באמת מכניסת מקדש ועבודה.
ונראה שזוהי כונת הרמב"ם במש"כ שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה,
כלומר
יפרוש מן הטומאה ואם היא טומאה שצריכה מעשה כספירה וכפרה יבוא עי"ז לעשות את
חובתו כדי לפרוש מן הטומאה, ופשוט שלא יעבוד עד שיטהר, וס"ל להרמב"ם
שעיקר המעלה
שעשו במקדש בזה, עשו אותה להסיר מכשול תדירי שיוכל לבוא ע"י שכחת טומאה ישנה.
שו"ר בהגהות 'יפה עינים' שכיון בהגהתו ג"כ שצ"ל תחת 'בפנים' 'בחוץ'
ותחת 'מבחוץ'
'מבפנים', אבל טעמו ופירושו הוא תמוה מאד שכתב וז"ל ומוכיח מהא דלא נחשב
טבילה
ראשונה משום יוה"כ, דע"כ גם בכל יום כשנכנס גם בלא עבודה צריך טבילה,
ואין תימר
בפנים משום דא"צ טבילה א"כ כל החמש טבילות הם בשביל יוה"כ
עכ"'ל, וזהו פירוש שלא
נתן להאמר כלל, שהירושלמי יהיה מסופק בעצם ההלכה הערוכה אם צריכים טבילה לכניסה
ולעבודה שבכל יום, והרי אמרו שם בפ"ג לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא
לעבודה, ולא
עלה על דעת שום אדם לומר שעיקר דין חיוב הטבילה בכניסת מקדש ראשונה שבכל יום
לטהור במחלוקת היא שנויה, וגם איך יצויר כל ענין זה, הלא הכה"ג הי' עובד בכל
יום וגם
בעיוה"כ ובודאי טבל כבר לפני העמדתו בשער המזרח בפנים, ועכ"פ איך יצויר
שבעיוה"כ לא
יהי' טובל כלל, אבל לפי מש"כ ע"פ יסוד דברי הג"א הדברים מתפרשים
להוגן.
ובעיקר דברי הרמב"ם נ"ל לפרש שמש"כ על הטבילה הראשונה שאינה אלא
להוסיף כונתו
שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה, אע"פ שהדין הוא ברור
שבטבילה
אחת מסתלקות כל הטומאות שקדמו לו בין שידע בהן בין שלא ידע בהן, וכדאמרינן בכריתות
דף 148
ה' א' דמאן דמחייב ה' טבילות כיון דטביל חדא איטהר, מ"מ כיון דרק בחולין
קיי"ל דל"ב
כונה בטבילה אבל אפילו בתרומה וק"ו בקדשים בעינן כונה, וכדאמרינן בחולין
ל"א ובחגיגה
י"ח, לא נפלאת היא שיש מעלה בקודש שתהיה הכונה כוללת להטהר מכל הטומאות,
ומסתבר
דמעלה זו די לה בטבילה ול"ב הערב שמש, כדין דבר הטעון ביאת מים מד"ס,
וכמש"כ הכ"מ
בזה בפ"ט מה' אבוה"ט ה"א וכשי' רש"י בפ"ק דשבת, ואתיין
דברי הרמב"ם בזה ברווחא
בע"ה.
*
שערי ציון
סימן ל', שנת תרפ"ב; )רשימת יצחק ורפל: 118(
בענין בדיקת חמץ
מאת רבנו הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
הרב הראשי לא"י
במשנה פסחים ט' אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית ומקום למקום דא"כ מחצר
לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף, ופירש"י סוד"ה שא"כ ולאו חצר ממש
קאמר אלא כל בתי
החצר קרוי חצר, וכונתו פשוטה היא, כלפי מה שאמר רבא לעיל דף ח' חצר א"צ בדיקה
מפני
שהעורבין מצויין בה, וא"כ חצר ממש א"צ בדיקה כלל, והיכי קאמר דא"כ
מחצר לחצר אלא
ודאי בתי החצר קרוי חצר, אמנם הרמב"ם כתב אמצעה של חצר א"צ בדיקה,
וכ"ה בשו"ע סי'
תל"ג, והר"ן פירש דאתי לאפוקי חורי החצר שהם צריכים בדיקה שע"ז לא
שייך למימר
שהעורבין אכלוהו, ובאמת לולא דברי הר"ן יש לומר דחורין לאו דוקא, אלא כל מה
שהוא
חוץ מאמצע החצר, אלא שהכתלים הם מאפילים שם קצת י"ל שכבר אין ראיה שהעורבין
יראו כדי ליטלה, אבל הב"ח פירש שהכל אתי רק למעט חורין, ובאמת צ"ע דאם
ממעט חורין
למה דוקא חורין של צדדין, אפילו חורין שבאמצע ג"כ י"ל דלא ראו העורבין,
ואולי אורחא
דמילתא נקיט שמציין חורין בצדדין סמוך לקירות, ורש"י נראה דלא חלק בזה,
ומשו"ה פי'
חצר לאו דוקא אלא בתי החצר קרוי חצר, דאם חורין או צדדין שבחצר צריכין בדיקה
אפ"ל
דא"כ מחצר לחצר בחורין או בצדדין שלהם הכי נמי אין לדבר סוף.
ובעיקר הענין יש להבין, למה לן טעמא דא"כ אין לדבר סוף, ומה הי' חסר לן אם
הי'
שונה את הדין בלא טעמא, אלא דאין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום,
וי"ל דעיקר טעמא דאין חוששין הוא משום דהוי ספק ספיקא, שמא לא גררה שמא אכלתה
ועפ"ז י"ל עפ"ד הה"מ דבדיקת חמץ מאחר שכל עיקרה באה על הספק
אין לנו לומר כלל
להקל בה בס"ס, י"ל דצריך טעמא דא"כ אין לדבר סוף דאם לאו הכי היה
ראוי להחמיר גם
בס"ס אלא משום דאין לדבר סוף, ועפי"ז י"ל דטעמא דרבא דחצר א"צ
בדיקה מפני העורבין
הרי הוא ג"כ מטעם ס"ס שמא אין שם חמץ ואת"ל ישנו שמא אכלוהו
העורבין וא"כ י"ל
דהוא שלא כד' הה"מ, אלא ודאי טעמיה דרבא ג"כ הוא משום דאין לדבר סוף,
דאם נתלה
לחוש גם בספק רחוק גם אחרי הבדיקה ניחוש שמא הביאו, וס"ס ל"מ לומר
את"ל הביאו
שמא אכלוהו וא"צ לפי"ז לפירש"י לומר דבתי החצר קרוי חצר, די"ל
דאיה"נ דחצר ממש הוא,
אלא דבלא אין לדבר סוף הי' צורך לבדוק גם בחצר והיינו אומרים דא"כ מחצר לחצר ומעיר
לעיר אין לדבר סוף.
דף 149
אלא דבעיקר הענין י"ל דחצר בלאו טעמא דאין לדבר סוף א"צ בדיקה מפני
ס"ס גם
לדברי הה"מ, וע"כ לא אמר הה"מ דל"מ ס"ס בבדיקת חמץ אלא
במקום שחלה עליו חובת
הבדיקה אבל במקום שהוא בתור ס"ס לא חייבוהו חכמים לכתחלה, וא"צ לסברת
אין לדבר
סוף, ומשו"ה מפרש"י דקאי אבתי החצר, ואם נאמר דעל תחילת התקנה די טעם
ס"ס לפטור
מבדיקה, ול"ד לאחר שזה המקום נתחייב מפני הספק אין ס"ס פוטר אותו,
י"ל קוהתו' )=קושית
התוספות( כאן ד"ה אין חוששין שכתבו וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום
שאין
מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה, ותי' דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלים יכולין
לילך שם,
ולפי"ד י"ל דלדברי רש"י א"צ לזה אלא דכ"מ שאין מכניסין
ל"ה בכלל התקנה צריכין לפוטרן
מטעם אין לדבר סוף.
והנה בביאורי הגר"א בשו"ע שם סקי"ג כ' וכן אמצעה, רמב"ם
ור"ן לאפוקי חורין, ובזה
א"צ למש"כ רש"י ט' א' ד"ה שא"כ ולאו כו' כיון למש"כ
דלד' הרמב"ם אפשר לחצר ממש
קאמר דהיינו בחורין שבחצר, ואח"כ כתב ונראה שהרמב"ם ל"ה גורם
ל"צ לארובה, עד היינו
אכסדרה, ומפרש אלא לצדדין החצר, שלא הביא כלל דין הארובה וכן הרי"ף, נראה
שכונתו
היא דמתחלה הביא פי' הר"ן דכונת הרמב"ם במש"כ אמצעה של חצר היא
לאפוקי חורין,
וכ"ז הוא אם נאמר שהרמב"ם אומר זה מדרך הסברא, מפני שאין רמז לזה בגמ'.
וע"ז כתב
ונראה שהרמב"ם לא היה גורס ל"צ כו' עד היינו אכסדרא, וממילא מפרש
מש"כ בגמ' אלא
לצדדין שם בדף ח' בדברי רבא דקאי אחצר, ואם הגמ' אומרת מפורש דלצדדין צריך בדיקה
י"ל דהיינו צדדין ממש ולאו דוקא חורין, ועכ"פ לפי"ז היה חצר בכלל
תקנת הבדיקה, וי"ל
דבלא טעם של אין לדבר סוף לא הי' מועיל ס"ס לפוטרה, וטעם שמועיל הא דעורבין
מצויין
אע"ג דהוי ס"ס שמא אין שם חמץ ואת"ל יש שם שמא העורבן אכלוהו, הוא
משום דאם
נאמר דנחוש בחצר לבדוק, ולא נסמוך אס"ס א"כ נחוש אח"כ שמא יביאו
עורבין חמץ, אבל
בלא אין לדבר סוף היינו חוששין גם בחצר בכל החצר משום שהוא מקום של חובת בדיקה
בצדדין, אבל לרש"י אין חצר כלל בכלל בדיקה ל"ש אמצע ל"ש צדדין
ומש"כ חצר גבי דא"כ
מחצר לחצר היינו בתי החצר.
ובעיקר פירוש המשנה דאין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית יש בזה שתי שיטות
שיטת רש"י היא שמא גררה חולדה למקום הבדוק וע"ז אמר הטעם משום דא"כ
אין לדבר
סוף אבל לחוש למקום שאין מכניסין בו חמץ שמא גררה שם חולדה חמץ לא עסוק במתניתין
בטעמא, אבל לפי' בפ"ב דה' חו"מ ה"ו, כונת המשנה היא לומר טעם אמשנה
ראשונה ששנינו
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקא, שלמה אין חוששין אפילו למקום שאין
מכניסין
בו חמץ שמא גררה שם חולדה חמץ, שא"כ אין לדבר סוף, כלומר דאם נחוש לחולדה לא
תועיל בדיקה, דנחיש ג"כ אחר הבדיקה שמא גררה חולדה, וע"כ אין חוששין
למקום שאין
מכניסין בו חמץ, וכבר ביאר הה"מ שם את שני הפירושים וכתב שפירוש הרמב"ם
הוא יותר
נראה, והכס"מ תמה, שאין חלוק כלל בין הפירושים לדינא, ומה שייך לומר ע"ז
יותר עיקר,
ואולי י"ל דנפ"מ אם לקחם חולדה בפנינו עד היכן נחוש לבדוק דלרש"י
מה שא"צ בדיקה
למקום שאין מכניסין בו חמץ הוא דבר פשוט וא"כ י"ל דאפילו לקחה חולדה חמץ
לפנינו
ואין אנו יודעים היכן הניחה מ"מ לא נצטרך לבדוק כ"א את המקומות שאנחנו
חייבים לבדוק
אותם מפני התקנה, אבל לבדוק מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין אנו חייבים גם אחר
שלקחה החולדה בפנינו כי לא תקנו חכמים חובת בדיקה על מקום שאין מכניסין בו חמץ,
וא"צ וטעם למה אין חוששין לחולדה, אבל להרמב"ם שצריכים טעם על מקום שאין
מכניסין
בו למה אין חוששין לחולדה משום טעמא דא"ל סוף, א"כ בלקחה חולדה לפנינו
דצריכין
לבדוק את המקום הבדוק ואין חוששין לאין לדבר סוף, י"ל דה"נ צריכים לבדוק
מקום שאין
מכניסין בו חמץ או חולדה יכולה ללכת שם.
*
דף 150
שערי ציון
שבט, שנת תרפ"ד )רשימת יצחק ורפל: 148(
בענין עיבור עיר
הרמב"ם פכ"ח מהל' שבת ה"ג סתם את הדין של צירוף בורגנין ובתים בחדא
מחחא,
ואח"כ כ' וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון, ולא נתן עבור לבית האחרון והוא
אזיל
לטעמי' שפ' כחכמים דר' מאיר בעירובין נ"ז דאמרו אין נותנין קרפף אלא בין שתי
עיירות,
אבל לעיר אחת אין נותנים קרפף, וכ"ה סתימת השו"ע סי' שצ"ח
ס"ה. אבל הרמ"א כ' בהגה
שם, "וי"א שאין מחחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט ע"פ רוחב
העיר נגד הבית
ומרחיקין משה ע' אמה ושיריים ומחחילין וכן בכ"מ שמודדין )טור( וכנ"ל
להקל", הרי נקיט
בחדא מחתא הא דהלכה כר"מ דנותנין קרפף גם לעיר אחת, וגם שאם מרחיבין את העבור
ע""י בית יחידי ג"כ נותנין קרפף מהבית ולהלן, וכ"ה דעת הטור
מבואר בדבריו. אבל בסתימות
הלשון של הרמ"א נכללו ב' הלכות בב"א, חדא ההכרעה כד' ר"מ שגם לעיר
אחת נותנים
קרפף, והשנית שגם אם בית אחד יוצא ומגיע לא יותר מע' אמה ושיריים לעיר, מודדין
ממנו
ולהלן ע' אמה, ועל פרט זה יש מחלוקת בין הראשונים, שי"א שדי לנו אם נתן קרפף
לעיר
אחת כד' ר"מ, אבל דוקא לעיר כלה, אבל אם כבר מעברין אותה ע"י בית שיוצא
ממנה סמוך
בע' אמה ושיריים, אין נותנין עוד ע' אמה ושיריים, אלא מודדין מן הבית עצמה, ולפי
שיטה
זו צריך לבאר איזו תועלת יש בבית היוצא בע' אמה ושיריים כיון שבלא הבית ג"כ
נוחנין
קרפף של ע' אמה ושיריים לעיר, ויותר מזה אין נותנין גם להבית. ויש לפרש שבאמת בבית
אחד אין שום תועלת, רק הנפק"מ הוא אם ישנם בתים רבים כ"א משבעים אמה
ושיריים של
חברתה אע"פ שנתרחקו הרבה מהעיר מ"מ נוחנין לכל א' ע' אמה ושיריים
שי"ב )בית( דין של
עיר, ואע"פ שאח"כ לבית האחרון מודדין מהבית עצמו, מ"מ הרויחה העיר
הרבה שמודדין
מכלות הבית האחרון שהוא יכול להיות רחוק הרבה מגוף העיר. וגם בבית אחד י"ל
נפק"מ
,אם הוא בית גדול וארוך הרבה, מאחר שקצהו האחד עומד בע' אמה ושיריים מודדים את
האלפים של התחום מקצה האחרון של הבית, ואילו לא היה שם בית היו צריכים למדוד
ממקום שכלו ע' אמה ושיריים שהיה מהמקום שעתה הוא התחלת הבית.
אמנם גם לשי' הטור יש בהלכה זו ב' פרטים שנמצא שנחלקו בזה הראשונים. שהטור
נקיט בגונא חדא הדין של הוספת העבור לעיר ולבית, וכן לכל מה שמעברים על ידם את
העיר כבורגנין וגשרים ונפשות וכיו"ב. ומדברי המאירי נראה שיש מקום לחלק בין
בתי דורה
גמורים ובין מה שמצרפין בורגנין וגשרים וחורבות דחזיין לדירה, ואין בהם דירה שבבתי
דירה גמורים הרי הם כעיר ממש, ולמ"ד נותנים קרפף לעיר גם להבתים נותנים קרפף,
ומודדין
ע' אמה ושיריים מהבית האחרון, אבל הצירופים של המקומות דחזיין לדירה או בורגנין
אין
נותנים להם קרפף אלא די להם שאע"פ שהם יוצאים הרבה חוץ לעיר מודדין את שיעור
החחום ממקום שהם כלים. ובסברא זו אנו נצולים מהשאלה שכבר העירו ע"ז בתוס'
סוכה
ג' ב, ד"ה ואין, שאם נאמר שאין מודדין מהבתים המצטרפין לעיר בשבעים אמה
ושירים,
א"כ איך יצויר כלל מדידה של עיר, וכי צריכין אנו שהבתים יגעו זה בזה, או
שתהיה העיר
דוקא מוקפת חומה. אלא ודאי שכל הצירוף שעושה את השם של עיר הוא מה שכל הבתים
הם מובלעים זה בזה בתוך ע' אמה ושיריים. וא"כ אם כל הבתים הם סמוכים זה לזה,
ואחת
מופלגת עד קרוב לע' אמה ושיריים למה יהיה אז כח התחום גרע מאילו היו כל בתי העיר
עומדים במעמד זה, שהיו נותנין לה קרפף לדעת ר"מ, ולמה לא יתנו עכשיו את הקרפף
מבית
האחרון ואיך יצויר הדין שנותנים קרפף לעיר ומ"מ אין נותנים קרפף לבית יחידי,
או לבתים
יחידים יוצאים מן העיר כל אחד בשבעים אמה ושיריים של חבירו. אבל לשיטת המאירי
דף 151
הדברים מאירים, דבתים שהם דירות גמורות באמת דינם כעיר אפילו הם מפוזרים, כ"ז
שהם
בתוך ע' אמה ושיריים, אחד בחבירו. אבל הצירופים שמצטיפים לעיר, שאין בהם דירה
כגשרים
ונפשות ובורגנין, באמת די להם שמצטרפים לעיר להוציא אח המדה ממקום שהם כלים
אפילו כשהמקום שכלים הוא רחוק הרבה מעיבורה של עיר, אבל אין ראוי לתן להם עבור
מהם ולהלן. זאת הוא דעת המאירי נגד ד' הטור.
אבל הרמ"א ציין )טור( ומ"מ כ' שמרחיקין ע' אמה ושוריים מן הבית, ולא
נחית לכחוב
את הדין לגבי צירופים שאינם בתים שיש בהם ספק אחר כמש"כ. ואולי יש לחלק בבית
עצמו בין בית שדרים בו שי"ל שדינו הוא כעיר ממש, ובין בית שאין דרים בו, דהוי
רק חזו
לדירה, שבזה י"ל שדינו כבורגנין וגשרים וכיו"ב שמצטרפין אבל אין נותנים
עבור לעוברם,
אבל ד' הטור שלא לחלק ובכל גווני נותנין להם עבור, והרמ"א שכ' בית אולי חלק
בזה בין
בית שאע"פ שאין דרים בו הוא נחשב כעיר, ובין מקומות שהם אינם מקום של דירה
גמור
מצד עצמם כבורגנין וגשרים ודומיהם, אלא שא"א לחלק בזה לד' הטור בד'
הרמ"א מפני
שסיים "וכן בכל מקום שמודדין", וקאי אדלקמי' בסעיף ו' שמונה שם את כל
הצירופים האמורים
במשנת כיצד מעברין, ועל כולם ס"ל שנותנים עבור אפילו כשנתרחקו הרבה מן העיר
והיינו
ד' הטור המפורשת.
ושיטה זו לחלק, בין בית יחידי שאע"פ שנתרחק מן העיר מ"מ כיון שהוא בתוך
עבורה הרי
הוא כעיר ממש ונותנים עבור מן הבית ולהלן, רק אם ממשיכים מן העיר דברים שהם מעין
דירה כגון פגומים וגשרים וכיו"ב שאינם בגדר של עיר ע"ז שייך לומר הדין
שאין נותנים להם
עבור, מבוארת היא מסוגית הירושלמי דפ' כיצד מעברין ה"א, דאמרינן התם
"ר"י ב"א ר"י
בשם ריו"ח מאיכן מעברין מכנגד השקוף עד אלפים אמה, אר"י לר' ייסא בר
אחא, לא
מסתברא אלא כנגד הפגום אבל מכנגד העיר אפילו כמה א"ל אוף אנא סבר כן",
ואיך שיהי'
הפירוש במדידות אלו המבוארות בירוש' שהן צריכות ביאור, מ"מ למדנו שיש הבדל
בין צירוף
בית לצירוף דברים אחרים שמעברים על ידם, שבית הרי הוא כעיר ממש לכל דבריה, וכד'
התו' דסוגיין, שהרי אין הבתים צריכים להיות נוגעים זה בזה, אבל הדברים אחרים כגון
פגומים ובורגנין הם אינם עיר ממש, ויש להגביל עד כמה יחשבו לצירוף עיר, וה"ה
לענין שלא
יתוסף עליהם עבור,
ולשון הירושלמי שלפנינו ג"כ מוכיחה על זה, שהרי שנינו בתחילה במשנה כיצד
מעבירין
את הערים בית נכנס בית יוצא, ואח"כ אמר פגום נכנס פגום יוצא, וא"כ כאשר
אמר ר"י ב"א
מהיכן מעברים ור' יוסי אמר חילוק בזה בין גוף העיר ובין תוספת שלה, הי' ראוי לו
להתחיל
מן הבבא הראשונה של המשנה שאומרת בית נכנס בית יוצא, ולומר לא מסתבר להגביל
אלא כנגד הבית היוצא, אבל מכנגד העיר אפילו כמה , אלא ודאי שבבתים אין ציור כלל
שלא יהא ממש נגד העיר, מפני שכל עיר היא בתים מצורפים זה לזה ע"י מרחק שאינו
יותר
מע' אמה ושיריים, ואם אנו באים לחלק בין גוף העיר לתוספת שלה וצרופיה, בע"כ
מתחילים
אנחנו מפגומים ולהלן מיתר הצירופים כגדודיות וגשרים ונפשות, ומזה נשמע ג"כ
לענין המניעה
של נתינת עבור לצרופי העיר שאין שייך לומר כ"א על צירופי מקומות שהם חוץ
מבתים, אבל
בית מרוחק מסדר שאר הבתים כ"ז שהוא בתוך ע' אמה ושיריים ה"ז עיר ממש
וכסברתנו
המתבארת מתוך דברי המאירי, וכן מבוארים הדברים ג"כ בסוגיא דירושלמי דלהלן,
כשהוא
מדבר בדין נתינת עבור לעבור, ומזכיר מערות ובורגנין, דמשמע פשוט שע"ד בתים
יחידים
אין מה לדבר, שכ"ז שהם מצטרפים לעיר בעיבורה הרי הם כעיר ממש לכל דבר,
וה"ה לענין
קרפף שמודדין מהם ולהלן למ"ד נותנים קרפף לעיר.
*
דף 152
שערי ציון
סימן לג, שנת תרפ"ד )ברשימה הביבליוגרפית של יצחק ורפל, אזכרה א עמ' רסז:
149(
בענין זה וזה גורם ויש שבח עצים בפת
מאת רבנו הגאון האמתי מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
)הרב הראשי לא"י(
הפנ"י חקר מנ"ל דכם בחמן אסרינן זוי"ז גורם ויש שב"ט בפת,
בהסוק בלחם ותבואה
חמוצה וכיו"ב, הרי ל"א כ"א בקליפי ערלה וקשין של כה"כ,
וי"ל דואקא הם שכך הוא הדרך
להסיק בהם והוא כדרך הנאתם, מה שא"כ בחמן דאין דרך להסיק בו הויא שלא
כדה"א,
וי"ל כיון דאינו אסור כי אם מדרבנן ל"א בו זו"ז גורם וגם יש
שב"ע בפת.
הנה מד' התו' ע"ז מ"ג ד"ה אמרו לו אף הוא נעשה זבל מבואר דגבי חמץ
אם נאמר דנחוש
לזבל, כיון דטעמא דרבנן הוי משום דזו"ז גורם אסור, תלוי בב' התירוצים, דלתי'
א' כ' דגמי
חמן בטי הנאה גמורה דכתיב לא יאכל, אלא דגבי ע"ז כ' לא ידבק בידך מאומה,
וי"ל דלתי'
זה עיקר הטעם הוא דחשוב הנאתו ע"י זבל שלא כדרך הנאמתן, אבל לתו' הב'
וא"נ רבנן
דהתם היינו ר"י דהכא, א"כ רבנן דהכא דס"ל דחוששין לזבל משום
זו"ז גורם ס"ל דה"נ גבי
חמן חיישינן לזבל, אע"פ דאין דרך לזבל באוכלין והוי שלכדהנ"א, מ"מ
חוששין לענין זוז"ג.
ומה שתי' הפנ"י דהטעם דשב"ע בפת הוא לפי שהאיסור הוא בעין לפי הנראה,
והנה לפי"ד
ל"ה מקום לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן וכמוש"כ, אבל ל"ה
מקום ג"כ לפי"ז
לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה, כיון דהטעם דהאיסור הוא בעין גם לענין אכילה יש
לחוש, והוא שלא כד' תוס' בדוכתא, ושלא כד' ר"ש ע"ז ס"ו בכמון של
תרומה עי"ש, ומ"מ י"ל
דאע"ג דהאיסור חשוב כאלו הוא בעין אי"ז נחשב כ"א לענין שהנהנה ממנו
הוא נהנה, אבל
לענין אכילה י"ל דמ"מ אינו אוכל אותו, אלא שהוא דוחק לענ"ד כיון
שהוא בעינו והוא אוכל
האכילה הרי ממילא אוכל האיסור, ואם נאמר שהוא כלה הרי אין לו ממה ליהנות.
אמנם בעיקר הענין אם זה חשוב שלכדהנ"א לפי שאין דרך להסיק באוכלין,
לענ"ד מד'
מהרי"ל הובא במג"א סי' תמ"ה מבואר להיפך דבעצים מקרי שלא
כדהנ"א מפני שאין דרך
לאכול עצים והריהו אוכל כעת, ובאוכלין כיון שהדרך לאוכלן והוא אוכל ההנאה הוי דוקא
דרך אכילתו והנאתו, ונראה סברתו ז"ל דלא אזלינן בתר הדרך שההנאה באה לידו אם
היא
כדרכה או לא, רק אזלינן בתר שעת ההנאה, וכיון שהוא אוכל ונהנה באכילה, אע"פ
שהדרך
שהוא נהנה הוא כדרך הנאתו, מ"מ כיון שבשעת הנאתו אי"ז כדרכו אינו נקרא
דרך הנאתו,
אלא דלכאו' צ"ע דברי מהרי"ל דא"כ כדפרכינן לרבנן עצים דאיסורא היכא
משכחת לה,
ורש"י פי' דהיינו אסורא דאורייתא, ולמה פריך דוקא לרבנן והא לכו"ע
ל"מ לה משום דהוי
שלכדהנ"א, אומנם י"ל דבאמת איכא למימר דמשכחת עצים דאיסורא ע"י מה
שמתחמם
כנגדם אלא כיון דלרבנן אפי' באבוקה כנגדו ג"כ אין שב"ט, וע"כ הטעם
דההנאה באה ע"י
גחלים שהשלהבת באה ממה שכבר נשרף כד' תוס', א"כ ל"מ לה ג"כ לענין
חמום, דסו"ס
האיסור כלה כבר, אבל משום שלכדהנ"א נהי דלענין בשול חשוב שלא כדהנ"א
מפני שהוא
אוכל אבל לענין חמום זהו דרך הנאתן בודאי.
דף 153
אלא שעיקר סברת מהרי"ל צריכה ביאור דאיך יתכן לומר שלא יקרא דהנ"א בעצים
שמסיק בהם ואופה ומבשלם בהם, הרי דרך הנאת העצם הוא ע"י כך, כיון שעומדים
להסקה,
שו"ר במחצית השקל שפי' דברי מהרי"ל דס"ל דהוי כאילו אוכל האיסור
בעין ומשו"ה יש
שב"ע בפת, והוא שלא כד' תוס' דס"ל דרק לענין הנאה אמרינן יש שב"ע
בפת, וכיון דהוי
כאוכל ש"ד דחשוב עכ"פ שלא כדרך אכילתו. ועדיין צ"ע כיון שדרך לאכול
בזה האופן, א"כ
הוא הנותנת כיון שאנו חושבים מצד שב"ע בפת כאלו הוא בעין, א"כ דרך הוא
לאכול עפ"ז
האופן, והוי ג"כ דרך אכילתו, ולענ"ד בר מן די אם היה הדין נותן דבאסורין
דוקא שהם
עומדין להסקה היה דין שב"ע בפת, ומשו"ה נקיט בגמ' בברייתא קשין וקליפים
שעומדין לכך,
א"כ בגלאי הכרם דשלא כדהנ"א ג"כ אסור בהן, אמאי נקיט קשין
הו"ל למימר רבותא טפי
בתבואה של כלאי הכרם, אע"כ כשם שבכה"כ אין חילוק בין קשין לד"א
ה"נ בערלה ובשאר
אסורין דשלא כדהנ"א מותר בהם, או מטעמא דחשוב דהנ"א בכה"ג כד'
מוהרי"ל או דכל
דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וה"נ משמע מד' תוס' כאן ובע"ז ס"ו
שהקשו ממוקצה
אמאי בשבת במבשל בשוגג יאכל, הרי הוא בישל בעצי מוקצה ויש שב"ע בפת,
ואע"פ דמוקצה
דרבנן מ"מ פשיט להו ז"ל דאלמלי היינו אוסרים מוקצה בהנאה היה שייך לומר
יש שב"ע כמו
כמו באיסור דאורייתא, וק"ו באיסור שעיקרו מדאורייתא אלא מפני שלכדהנ"א
אתה בא
לחשבו דרבנן בודאי יש שב"ע בפת בכה"ג.
ויש להעיר דכאן בתוס' בסוגין כתבו דהיה ראוי לאסור מפני שנתבשל בגחלים שהם מוקצים,
ובע"ז סו"ו כתבו דעצים הם מוקצים, ובאמת צ"ע לכאורה ל"ל
להזכיר גחלים הרי העצים
עצמם ג"כ מוקצים, ועלה על דעתי לומר דנקטו כאן גחלים משום דהי' אפשר לומר
דמתני
דהמבשל בשת אתיא כמאן דל"ל מוקצה, ע"כ נקטו גחלים דמשמט אפי' בישל
ע"ג גחלים
והרי הוא נולד, אלא שזה דחוק דלא הזכירו נולד כלל, וגם הא איכא מ"ד דמאן
דל"ל מוקצה
ל"ל נולד, אמנם נראים הדברים דנקטו גחלים משום דהרי יש לדחות דמבשל בשבת
מיירי
ע"ג גחלים דמותר כדאמרינן בסוגיין, אמנם באמת לא שייך זה כלל גבי מוקצה, שהרי
כל
עיקר טעמא הוי לפי שהאיסור הלך משום דנשרפים אפרם מותר, וה"ה גחליהם בדיעבד
עכ"פ, אבל במוקצה כיון שהגחלים ג"כ מוקצה הם א"כ אפי' בשלה
ע"ג גחלים ג"כ אסור,
ומזה ראי' לד' רש"ל שכתב בפשיטות דכ"מ שהגחלים ג"כ אסורים אין
חילוק בין ע"ג גחלים
לאבוקה, וכ"ד הרא"ש בשם ר"י וכ"ד העוש"ע סי' תמ"ה
וכ"נ מד' הרמב"ם, אמנם בתוס' ע"ז
י"ל דס"ל דיש מקום לומר דאע"ג דכ"מ שהגחלים אסורים, אסורים
ג"כ בבשלו ע"ג גחלים,
מ"מ אולי באסור דרבנן עכ"ם קיל טפי, ורמז לדבר דאמרינן מקלי קלי איסורא
בעצים
שנשרו מן הדקל או אולי דבאמת ס"ל התם דאפי' יש אסור בגחלים מ"מ אין
שב"ע בפת
בבשלה ע"ג גחלים כ"כ, ודלא כד' הרא"ש בשם ר"י.
)המשך יבוא אי"ה(
דף 154
שערי ציון
תשרי-טבת תר"צ )רשימת יצחק ורפל: 214(
בענין שחיטה
בביאור ד' הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה ה' י"ד וט"ו שכבר תמהו עליו
עוד רבותינו הראשונים
הרשב"א והרא"ש במה שכתב: "ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה
הר"ז שוחט
לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה, מפני
שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם היה מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא ואפיקורוס
והוא
הכופר בתורה ובמשה רבינו, כמו שבארנו בה' תשובה, ה"ה כעכו"ם ושחיטתו
נבילה. מי שהוא
פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הר"ז שוחט בינו לב"ע, אם היה
מומחה, שאינו
מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור, שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהן"
]חולין ד.[
ורבו הקושיות על דבריו ז"ל, )אלה שדברו בהן הקדמונים, ועוד
השאירו לפנינו איזו תמיהות שיש לעמוד עליהן(, עיקר התימא הוא על מה שסר רבנו כאן
מד' הגמרא שרבא אמר בפירוש מומר או"נ לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול
משחיטתו,
]שם[ והרמב"ם עזב את לשון הגמ' והשיא את הענין לד"א, גם תמהו על מה
שהתנה כאן
שהוא מומחה, ולא סמך על רו"מ )=רוב מצוים( אצל שחיטה מומחין הן, במקום
שחז"ל לא
חלקו בין כשרים לאחרים מאחר שהם סוכ"ס מצוין אצל שחיטה, וביחוד צ"ב
לסתימות ד'
הרמב"ם שכ' "מומר לעבירה מן העבירות" ולא פירש באיזה מומר מיירי
לתיאבון או להכעיס,
אמנם, המפרשים נטו לומר דמיירי בלתיאבון, אבל זה קשה מאד לומר כן בכונת
הרמב"ם
לפי שכבר גדר בפ"ג מה' תשובה ה"ט גדר של שם מומר, ואמר שהם שנים
"המומר לעבירה א'
והמומר לכהת"כ, ועל מומר מעבירה א' כתב שם חנאי "והוא שיעשה
להכעיס", א"כ הרי
מבואר מדבריו, שדוקא כשעושה להכעיס הוי מומר לעבירה מן העבירות, אבל לתיאבון
לד"א
אין עליו שם מומר סתם, ואם נפרש את ד' הרמב"ם במומר להכעיס היה הדבר מתאים עם
ההגדרה של מומר לד"א בסתם, אבל הדבר קשה מצד אחר, דאע"ג דלגבי הפסול של
מומר
להכעיס בשחיטה מצד שאינו בר זביחה, אין להקשות על הרמב"ם מתרי טעמי, חדא שהרי
לא ס"ל כלל דבעינן בר זביחה בשחיטה, שהרי אפי' עכו"ם אינו פוסל שחיטתו
מטעם לאו
ב"ז )=בר זביחה(, אלא מטעם הכתוב, דוקרא לך ואכלת מזבחו {שמות
ל"ד,ט"ו}, ולפ"ז יוכל
להיות דמומר
להכעיס לד"א אינו בכלל זה, והרי הרז"ה והרשב"א בת"ה {תורת
הבית, בית א שער א}
ס"ל באמת דמומר להכעיס שחיטתו כשרה, והרז"ה מתיר ליתן לו לכתחילה לשחוט
בבדיקת
סכין ואחרים עומדים ע"ג, והרשב"א עכ"פ פוסק דנהי דלכתחילה אין
נותנים לו לשחוט אפי'
כשאחרים עומדים ע"ג אבל בדיעבד ס"ל דשחיטתו כשרה.
אבל כ"ז לא ניתן להאמר, כ"א דוקא כשאחרים עומדים ע"ג שאז אנו
אומרים שפסול
עצמו אין בו לגבי שחיטה אם מפני שנאמר דל"ב בר זביחה בשחיטה, או שנאמר שהוא
נחשב
ב"ז מאחר שהוא מצווה על השחיטה, ואע"ג דגבי דין כתיבת ס"ת
תו"מ אמרי' בגיטין מ"ה
דמומר חשיב לאו בר קשירה והוי משו"ה לאו בר כתיבה, ואע"ג דשם היה אפשר
לומר דמיירי
במומר לכהת"כ ויהיה פסולו משום שנחשב כעכו"ם ממש, ועכו"ם נחשב אינו
בר קשירה מפני
שאינו מצווה ומי שהוא נחשב מצד רשעו כעכו"ם י"ל שהוא פסול לא מצד פריקות
עול של
מצוה זו, אלא מפני שנעשה כמו עכו"ם וחשיב לגבי פסול זה אינו בר קשירה
כעכו"ם, אלא
שמלשון רש"י שם בגיטין ד"ה מומר שכ' אינם בקשירה שהרי פרקו מעליהם עול
משמע שלא
דף 155
מפני שהם דומים לעכו"ם הם נחשבים לאו בני קשירה אלא מפני שפרקו מעליהם את
העול
של המצוה, וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפ"א דה' תפילין הי"ג בטעם הפסול
דכתבן עכו"ם או
ישראל מומר, או מסור או עבד או אשה או קטן שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שמוזהר על
הקשירה ומאמין בה הוא שכותב, הרי שחושב אינו בר קשירה מי שאינו מאמין בה, דהיינו
אע"פ שהוא מצווה בה מ"מ פרק מעליו את העול, אמנם כבר ביארנו שעל
הרמב"ם אין
להקשות מזה, די"ל דס"ל דגבי שחיטה ל"ב כלל בר אותו הדבר, ואם היינו
חושבים את
השחיטה לרשות ולא למצוה, היה הדבר ניחא טובא, די"ל דע"כ ל"ב לצורך
הכשרות, שיהיה
בר אותו הדבר, כ"א במצוה ולא בדבר של רשות שיש בו ענין של כשרות ופסלות, אלא
שהרמב"ם הרי חשב את השחיטה מכלל המצוות שכ' שהיא מ"ע לשחוט מי שירצה
לאכול
בשר,{ה' שחיטה א,א} י"ל דלא כל המצוות בחדא מחתא נינהו, לגבי דין דבר אותו
הדבר,
וכמו שכ' התו' גיטין שם ד"ה כל, ראיה מסוכת גנב"ך, שישנן מצוות שהן
כשרות אפי' כשנעשו
לא ע"י בר אותו הדבר, וי"ל דהיינו ע"ד הרמב"ם גבי שחיטה
דל"ב בר אותו הדבר.
ולפי"ז צריכין אנו לומר בט' הרמב"ם בפסול מומר לע"ז ולחלל שבת
בפרהסיא ואפיקירוס
שהוא לאו משום דאינם בני זביחה, אלא מפני שהוקשו לנכרים לכ"ד, וכיון ששחיטת
נכרי
פסולה גם שחיטתם פסולה, אבל מה שק' בד' הרמב"ם הוא אם נאמר, דמיירי גם במומר
להכעיס כגדר המומר לד"א שהגדיר בה' תשובה, מתוך שכלל ואמר מומר לעבירה מן
העבירות,
משמע דל"ש בין מומר לשאר עבירות ובין מומר לאו"ד, דהיינו לאכול נבלות,
וכיון שמדבריו
בה' תשובה מבואר דמיירי במומר להכעיס יקשה מה שאנו מאמינים לו ע"י בדיקת סכין
כשאין אחרים עע"ג הא יש לחוש שמא יקלקל בידים מאחר שהוא מומר להכעיס, והרי גם
הרז"ה דסובר שמותר ליתן לכתחילה לשחוט למומר או"נ להכעיס, לא התיר
כ"א כשאחרים
עע"ג, אבל כשאין אעע"ג )=אחר עומד על גבו(, נהי דנאמר שאינו פוסל השחיטה
משום
חסרון דבר זביחה מהטעמים שכתבנו, אבל מ"מ איך הוא נאמן בלא אעע"ג מאחר
שהוא
מומר להכעיס, ובשלמא אי נימא דמיירי במומר לדבר אחר, היה אפשר לומר דס"ל
להרמב"ם
דמומר לד"א אפי' להכעיס אינו מומר לכהת"כ, ועל מה שלא נעשה מומר הוא
ג"כ נאמן,
לפחות במידי דא"צ טרחא, אבל מתוך שהרמב"ם לא פירש שהוא מומר דוקא לדברים
אחרים
ולא לשחיטה משמע שאפי' במומר לא"נ ג"כ הדין כן, וזה תמוה איך יהיה נאמן
בלא אחרים
עע"ג במומר או"נ להכעיס שזהו הגדר של מומר לד"א לד' הרמב"ם,
ומה שמכביד יותר את
ביאור ד' הרמב"ם אחר הגדרתו בה' תשובה שמומר לד"א הוא רק כשהוא להכעיס,
שלכאו'
זולת המניעה של הנאמנות א"א כלל לומר שתהיה שחיטתו כשרה מצד עצמה לד'
הרמב"ם,
שהרי הרשב"א בת"ה שנטה לומר דמומר להכעיס שחיטתו כשרה עכ"פ באחרים
רואין והרא"ה
בבד"ה שניהם באו למסקנא זו, משום דס"ל דבהא דפליגי ר"א ורבינא
במומר להכעיס אי
מומר הוי או מין הוי )בע"ז כ"ו(, פסקו רבוותא לקולא דהוי מומר, ומכח זה
באו להכשיר
שחיטתו כשישראל עע"ג, אבל הרמב"ם הרי פ' בה' רוצח פ"ד הי"א
דמומר להכעיס אפילו
לעבירה א, הוי אפיקורוס, ובאפיקורוס הא כ' כאן שדינו כעכו"ם ושחיטתו נבלה,
וכ"פ בפי"א
מה' אבידה ה"ב ואיך סתם כאן דמומר סתם שחיטתו כשרה גם באין אעע"ג.
ע"כ נ"ל מאחר שכ' כבר רבותינו הראשונים דבגדר מומר להכעיס יש ב' חלוקות,
החלק
הא' ששביק היתרא ואכיל אסורא, ומהדר אחר אסור להכעיס, והחלק הב' הוא מי שאינו
חושש לפרוש מאיסורא ואע"פ שאין בו חמוד ממון ותיאבון וחסרון של טורח,
ה"ה אוכל
איסור אם מזדמן, ולא מהדר אחר היתר גם בלא תיאבון, ומאחר שגם סוג זה דאינו חושש
נכנס תחת שם להכעיס י"ל שאע"פ שבכלל נקרא גם זה בשם מומר, ומ"מ
בגדר אפיקורוס או
מין אינו נכנס לד' הרמב"ם, אלא שפשוט הוא שמאחר שפרק מעליו עול תורה לגמרי
במצוה
אחת אע"פ שאינו מהדר אחר איסור, מ"מ מאחר שגם שלא לתיאבון עובר על איסור
ה"ה
ג"כ נכנס בכלל סתם מומר, וגם בכלל מומר להכעיס, אבל מ"מ אין ב' הסוגים
דומים לגמרי.
וע"כ לענין מורידין ולא מעלין, ואולי גם לענין שלא להשיב לו אבידה, דוקא מומר
להכעיס
ממש נחשב אפיקורוס דהוי כנכרי וגרע מיניה, אבל האינו חושש בזביחה וכה"ג כיון
שאינו
דף 156
להכעיס ממש, אע"פ ששם מומר נקרא עליו מאחר שהוא עובר גם שלא לתיאבון מ"מ
אינו
בגדר אפיקורוס וק"ו לא בגדר מין. ע"כ מצד עצם השחיטה אינו נחשב
כעכו"ם כ"א כישראל
רשע.
ואנו צריכים להוסיף, שמומר כזה שאינו חושש בזביחה, אמרינן ביה שלא יטרח כלל שום
טרחא לתקן האיסור, ולאו דוקא טרחא גדולה, אלא אפי' טורח קטן ג"כ לא טרח,
והרמב"ם
כ' שאינו טורח לבדוק, ולא כפירש"י בגמ' שאינו טורח לתקן אח הסכין משום דבגמ'
עסקינן
במומר לתיאבון דאיהו טורח טורח קטן, אבל מומר כזה שאינו חושש, אינו טורח אפילו
לבדוק, ומ"מ אע"ג דקרינן ליה מומר סתמא לפי שבדרך הרחבה נכנס בכלל
להכעיס מ"מ
בכלל אפיקורוס אינו.
וי"ל דמומחה שכ' הרמב"ם כאן הוא מי שרגיל הרבה בשחיטה בכשרות דס"ל
דע"י הרגל
סירכיה נקט ואתא כסברת הפליתי הידועה, דבלא התאמצות הוא שוחט בכשרות ולא תצא
מתח"י שחיטה פסולה אלא כשירצה להכשיל, וע"ז לא חשיד, ומשו"ה שחיטתו
כשרה ע"י בדיקת
סכין, ומה שכ' אח"כ דין מי שפסול לעדות בעבירה מהעבירות של תורה הר"ז
שוחט בינו
לב"ע אף בלא בדיקת סכין, זהו שהוא עובר רק לתיאבון שאינו נקרא מומר
לד"א, אע"ג די"ל
שגם זה שלא הוחזק בכך נכלל בדבריו כד' המפרשים אבל לא רק מטעם של אי החזקה הוא
מוציאו משם מומר אלא גם מה שאינו להכעיס כמש"כ, רק שהוא פסול לעדות,
והרמב"ם
סבר דרבא קאמר דגם לתיאבון צריך מ"מ בדיקת סכין, אבל ה"ה דמי שהוא בסוג
להכעיס
שעומד רק בגדר מומר, ולא בגדר מין או אפיקורוס דהיינו שאינו מהדר אחר האיסור
להכעיס
כ"א שאינו חושש, אע"פ ששם מומר יש לו גם כשהוא עובר באופן זה רק על
ד"א מ"מ די לו
בד"ס אם הוא מומחה ורגיל, שאז השחיטה אפשר להיות בכשרות כשלא יתאמץ לפוסלה,
וע"ז לא חשיד, וחיליה דהרמב"ם הוא לפי שברור לו שסתם מומר לד"א הוא
להכעיס. עכ"פ
בגדר אינו חושש דלתיאבון לא נקרא בשם מומר כ"א בשם רשע או פסול לעדות,
והברייתא
אומרת {חולין ג.} הכל שוחטין אפי' ישראל מומר, בע"כ לומר דעכ"פ באינו
חושש מיירי,
ומיושבין ומדוקדקים בזה ד' הרמב"ם בלשונו ושיטתו המיוחדת, אלא שהפוסקים
והמפרשים
וכן בשו"ע הלכו בדרך אחרת, והרשות נתונה לפרש כפי מה שנראה לכ"א באופן
היותר מתאים
לסגנונו של הרמב"ם אע"פ שלהלכה קיי"ל כהפוסקים דס"ל דגם מי
שאינו חושש בזביחה
שחיטתו פסולה אפילו כשאעע"ג כמומר להכעיס וכד' הרמ"א בהגה בשם
הרא"ש. מ"מ כדאי
הוא הרמב"ם לבאר את שיטתו כשהיא לעצמה בהתאם לגדריו שהניח בהשמות שהוא בעצמו
משתמש בהם בנושא זה.
ולא רחוק הדבר לומר, שהלשון שכ' הרמב"ם במומר "שהיה מומחה" בלשון
החלט, ובפסול
לעדות כ' "אם היה מומרה" בלשון מסופק לפי שבמומר שאינו חושש בעינן רגיל
וזריז בשחיטה
שלא יצטרך שום התאמצות לשחוט בהכשר, ע"כ אמר שהיה מומחה בהחלט מרוב הרגל
ושימוש,
וגבי פסול לעדות דהיינו לתיאבון שאינו מומר כלל ולא הוחזק שהוא טורח ג"כ
אע"פ שהוא
רשע דאפי' בדיקת סכין לא צריך כתב אם היה מומחה באופן מסופק, משום דאין צורך
שיהיה ידוע ומפורסם לרגיל אלא אם רק יודע הלכות שחיטה, וי"ל שלפי שכ' גבי
מומר היה
מומחה על צד הכונה שבארנו רגיל מפורסם, בכדי להעמיד לשון הברייתא אפי' ישראל מומר
בסתימתו ע"פ גדרו בשם מומר לד"א בה' תשובה בשביל כך זכר ג"כ בפסול
לעדות "אם היה
מומחה" לא מצד עצם הדבר של הצורך לבדוק אותו שע"ז הרבה הרשב"א
להשיב עליו שראוי
לנו שלא נחלק מעצמנו בכלל החכמים רו"מ אצל שחיטה מומחין הם, אלא כדי לדייק
שבדידיה
א"א צריכין מומחה מפורסם, אלא שדי לנו אם הוא מומחה כאחד השוחטין המצוין אצל
שחיטה בסתמות, כמו שאר הכשרים וכמו שנוטה הרשב"א בתו"ה לפרש את ד'
הרמב"ם בזה
כמבואר שם.
אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 157
אם מותר להשאל על תרומה אחרי שהפריש אותה
בשו"ת משפט כהן סי' לט עמ' פד מובא דיון שהרב דן בענין זה. שהועתק ממה שפרסם
הראי"ה בכתב-עת "הדביר", )ירושלים( חשון תר"פ. אמנם משום מה
נחסר החלק ההתחלתי
של דברי הרב. והננו להביאם פה:
במקום אחר חקרתי בעה"י בהא דקיי"ל לענין וידוי מעשר דאם הקדים חוקי
המעשרות
שלא כדין תורה ועבר על "מלאתך ודמעך לא תאחר" אינו יכול להתוודות, איך
הדין אם חזר
ונשאל על הקדשו, אי אמרינן כיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו, א"כ נמצא שלא עשה
שום
דבר שלא כדין, או שמא עכ"פ בשעת קריאת שם עבר על הלאו. )ואפילו נאמר דהלאו
מתוקן
בזה, ג"כ יש לדקדק במצות וידוי מענין דיחוי אצל מצות )וכתבתי חילוקים בזה
בקונטרס
למצות וידוי מעשר(. והנה אם כבר באו התרומה והמעשרות לידי בעלים אי יכול למיתשל
עלה, תלוי ברברבתא, כפי סוגין דעלמא דאמרי' בנדרים דף נ"ט דאתי לידי כהן דלא
מצי
למתשל עלה, ומשו"ה קיי"ל ביו"ד סי' רנ"ח דבצדקה כשבא לידי
גבאי שוב לא מצי למתשל
עלה. א"כ ה"נ לכאורה לא מצי למתשל ואין לוידוי תקנה. אלא שבשו"ת
נודע ביהודה שדא
ביה נרגא, במהדורה תנינא חיו"ד סי' קמ"ט וקנ"ד, וכתב דדעת
הרא"ש בשם הר"א ממיץ
דיכול למתשל עלה גם אחר שבא לידי כהן, ומה דאיתא בגמ' שם דלא יכול למתשל הכונה
שהכהן לא יכול למתשל עלה, מפני שהוא אינו המקדיש, וכתב שכן דעת הרמב"ם
בפ"ד מהל'
תרומות הל' י"ז.
ואמנם אם דעת הרמב"ם הוא כן, אין הדבר ברור כ"כ, שעיקר הראיה הוא מדלא
כתב
שאם בא לידי כהן לא יכול למתשל עלה, וכבר כתב הכס"מ שיש לדייק איפכא. מדכתב
'המפריש', משמע שלא היה כי אם ההפרשה, ולא נתינה. ולא נשאר כ"א דברי
הרא"ש בשם
הר"א ממיץ. ולולא דברי הרא"ש מדברי הרא"מ בעצמו, נלע"ד דאין
הדבר מוכרע כ"כ דס"ל
דהישראל מצי למתשל עליה, ואפילו כשהוא ביד כהן, דז"ל הרא"ש: "והרב
ר' אליעזר ממיץ
פירש דלא מצי למתשל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה" משמע דאכהן קאי, אבל
ישראל שהפרישה מצי מתשל עלה. וצ"ל לפירושו דיכול הישראל להחזירה לחולין, הוו
ליה
דשאל"מ )=דבר שאין לו מתירין( דלא שכיח כלל שיתשל עלה, אבל כ"ז שהיא ביד
ישראל
דמאן דלית ליה תבואה למיכל ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה עכ"ל. הרי
הרא"ש דייק דין
זה מדכתב הרא"מ לפרש הסוגיא דלא מצי למתשל על הכהן. ובאמת, לולא דברי
הרא"ש ז"ל
יש מקום לומר שגם הרא"מ מודה דכשהוא ביד כהן שוב לא מצי למתשל עלה, אלא
שא"א
לפרש הסוגיא דלא מצי למתשל עלה יהיה הכונה על הישראל, דהיה משמע מזה הא אם היה
הישראל מצי למתשל עלה היה לו דין דבר שיש לו מתירין, וזה לא היה מסתבר להרא"מ
ז"ל
שיהיה דשיל"מ כשאין ההיתר בבעל הדבר עצמו שאירע אצלו התערובת. וכיון דמוקמינן
לה
בתרומה ביד כהן הרי התערובת אירע אצל הכהן, ואיך יחשב דשי"ל ע"י שהישראל
יכול
להתיר.מ"מ הוא אינו יכול.
ובלא"ה נראה, כיון דקיי"ל שאם יש הפסד בדבר אינו בכלל דשיל"מ,
א"כ איך נאמר לגבי
כהן דשיל"מ ע"י שיתיר הישראל נדרו, הלא אז תצא כל התרומה מרשות הכהן
וביד הישראל
להפריש תרומה אחרת וליתן לכל כהן שירצה, ומי יאמר שיתן לו לזה. ואפילו אם נאמר
שיתן
לו, י"ל דמ"מ לא יצא מכלל הפסד, דעכ"פ הוא הפסיד כיון שיצא הדבר
מרשותו, ומה שנותן
לו הישראל עוד הפעם הרי א"ז נמשך כלל מההיתר א"כ הוא רווח ממקום אחר שבא
לו,
ומדברי הרא"ש נראה דס"ל שיש ביד אחר להתיר, נקרא דשיל"מ. ואין
להוכיח דהכי דינא
מכל התרה שצריך חכם או ג' הדיוטות לרשום ומיוחד פשיטא דבי' תליא מילתא, כדאמרינן
דף 158
במס' שבת דף מ"ו אי לא מזדקק ליה חכם מזדקקי ליה ג' הדיוטות, אבל דבר התלוי
בדעתו
של חברו, איכא לעיוני אי מקרי דשיל"מ. יש להעיר בכל ענין איך שייך
דשיל"מ בפשיטות
בענין נדרים, הרי בעינן פתח חרטה, ושמא לא ימצא לו פתח. א"כ עכ"פ אין
המתיר עתיד
לבוא ודאי, אלא דלמ"ד פותחין בחרטה י"ל דא"ש דבידו להתחרט.
מ"מ נלע"ד דפשיטא דחרטה
לא שייך כ"א ממה שנוגע אל עצמו א"כ איך יתחרט הישראל על התרומה והיא ביד
כהן
נתערבה, מה לי ולו. ולמ"ד דבעינן פתח צ"ל דעצם התערובת הוא בעצמו הפתח,
כיון שעכ"פ
טוב הוא לאכול בהיתר בלא תערובת. וכ"ז שייך כשנתערב לו עצמו, דניחא לי' שיאכל
בהיתר
גמור. אבל כשנוגע אל הכהן ולא לו, מה פתח הוא זה. ואיך יאמר להמתירין "אם
הייתי יודע
שיתערב ביד הכהן לא הייתי תורם זאת התרומה", והלב יודע שלא היה חש להא מילתא
כלל. ודוחק לומר שמצד 'כל ישראל ערבין זל"ז' רוצה שיאכל הכהן בהיתר גמור בלא
צורך
של ביטול, כיון שבאמת הוא היתר גמור ע"י ביטול ברוב.
ומכאן מתחיל ההמשך לדבריו הנדפס כבר בשו"ת משפט כהן עמ' פד.
*
שמעו אלי עמי
שמעו אלי עמי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים
שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק
יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם רק אתם, רק כולכם, כולכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם,
רק אתם הנכם תוכן חיי, בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו
התוכן, שהוא קרוי חיים, מבלעדכם אין לי כלום, כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של
שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותכים כולכם,
אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ, אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת, כל האהבות
הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי, הכל אצורות הן באהבתכם, באהבת כללותכם
הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים. כל אחד מכם, כל נשמה בודדת, שמכלל כולכם,
הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את או החיים. אתם נותנים לי
תוכן, לחיים, לעבודה, לתורה, לתפלה, לשירה, לתקוה. דרך הצינור של הויתכם אני חש את
הכל, אני אוהב את הכל. על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים, והיא
מתחייבת לי, מתבררת אצלי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני. עמכם, עמי, אומתי, אמי,
מקור חיי, עמכם אני מעופף למרחבי עולם. עם נצחכם אני חי חיי נצח, עם פארכם אני מלא
הוד ותפארת, עם ענותכם אני מלא מכאובות, עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות, עם
הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה. אוצר חיים הוא לי כל קצב כל חק של
מעמד רגליכם. ארצכם, ארץ תקותכם, קודש היא לי,שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים,
כרמלה ושרונה מקור התקוה,מקור הברכה, מקור שון החיים, שיתה ושמירה עוטים לפני הוד
ויפעת עד.
אורות הראי"ה, עמ' סו
דף 159
ארבעים וארבעה אגרות המובאות כאן הן מכתי"ק של מרן הראי"ה זצוק"ל.
הן מעולם לא
נדפסו. גם בספרי "אגרות הראי"ה". ביניהן. אותן האגרות שנמסרו לי
ע"י הרב אליצור סגל
)איש-חיפה(. מסומנים בסימן-זיהוי: )..(
אנרת מספר 4 נמסרה ע"י הרב משה צבי נריה שליט"א.
כל השאר נמסרו לי ע"י האחים דרור שילה ואלחנן שילה )אנשי-ירושלים(.
)1(
מכתב הראי"ה. מתוך חוברת "קול בהדר" )שנת תרס"ו( ע"ד
האתרוגים הכשרים בא"י:
בעזרת צור ישראל שוכן ציון ובוחר בארץ חמדה ב"ה.
לכבוד אחינו היקרים פארי ישורון, המתהללים בשם ה' אלקי ישראלי אוהבי תורתו ושמחים
במצותיה הברות, המאירות עינים, השואפים בכל לב לחמדת ארץ צבי גאון עדיינו, השמים
את ציון הר קדש אלקינו, כחותם על לבם כחותם על זרועם. יפרחו כגפן ויהי כזית הודם,
וישע עמנו ושמחת גויינו על מרום הרי ישראל, עיניהם תחזינה במהרה בימינו בקרוב.
אחים יקרים וחביבים!
לבת אש קדש הכפולה ומכופלת; אהבת תורתנו הקדושה ומצותיה; אהבת עם קדוש וחפץ
ישעו והודו; ואהבת ארץ חמדתנו, מקום משגבנו והדרת בית חיינו שעל יסוד שלש אלה
עושים
ופורחים בלבבנו בחיי רוחנו ונשמת לאומנו, רשפי אש שלהבת יה של אהבת שם ד' אלקי
עולם רועה ישורון, הבוחר בעמו ובהר ציון אשר אהב סלה - מתוך רשף אחד מני נצוץ אחד
שברבבות אלפי חדלי ספורות, המלאים באוצר רוחכם הטהור והנישא.
אדברה נא באזניכם אחים אהובים דברים אחדים על דבר אחת השמשות משמשותיה של
אוצר חיים הנפגשת עכשיו בחוג פעלנו, אחת ממצותיה של תורה, המתקשרת בעליל עם חפצנו
המעשיים מיד ולהורות לארצנו הקדושה האהובה והיקרה. שמש צדקה זאת, שעבים רבים
כיסוה וערפלים שמו סתר לה, ישמח לבבי כלבב כולכם, לעת כזאת אשר הנה יפוח רוח צח
מהררי ישראל לפזר העננים, ונר מצוה ברה כחמה, תזרח בכבודה.
"פרי עץ הדר" שאנו נוטלים בזמן שמחתנו בחג האסיף חג הסוכות, החג הקדוש
שאת
ששונו והדרו לא נוכל לחוש כ"א בשבתנו על אדמתנו האהובה, המעוטרת גם אז
בשפרירי
שמי תכלת נחמד לעין ואויר טהור וממוזג מרפא לעצם, המזכיר אותנו את נועם יד ה' אשר
הביאה אותנו אל ארץ הכרמל הטובה והנעימה, המתחדשת בנו עז וחיים ותקוה כי עליה עוד
יציץ יעקב ופרח.
"פרי עץ הדר" זה המלא הוד והדר כשמו, ומתנוסס לתפארה כאבן נזר בין שתילי
ארצנו
החמודה.
"פרי עץ הדר" זה הדומה ללב, הנושא עמו את כל רחשי לבבנו העמוקים
והקדושים "צור
לבבי וחלקי אלקים לעולם" {תהילים עג,כו} שרק על אדמת הקדש בצדק נקראהו כן, כי
רק
"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק" {כתובות קי:}.
המצוה היקרה הזאת התחילה עתה לתבוע את תפקידה לשלח קוי אורה ממקורה הטהור,
סמוך ונראה לאשר פקד ה' את עמו וכח חיים מעשיים התחיל לפעם בכנסת ישראל אשר על
אדמת ישראל. והחבה לאתרוגי אה"ק הנובעת מאהבת ארץ ישראל החקוקה על לוח לב
האומה מעצם טבעה וחשקה הנשגב האלקי, הכתה שורש בלבבות רבים עד כי נעשה המסחר
דף 160
באתרוגי אה"ק לענף מסחר הגון וחשוב, ובחסד עליון ב"ה הוא הולך ומפריח
הולך וקונה לו
לבבות רבים ויקרים כיד ה' הטובה על דרישת ציון ההולכת ומתגברת בלבב עם ד' הגוי
כלו,
היודע להוקיר עזו ופארו.
השלמת התכונה הזאת דורשת אמנם ידיעה ברורה ע"ד כשרות האתרוגים, שרבו בהם
כבכל דבר יקר ונעלה הדברים המאפילים את זהרו, מפני מנהג ההרכבה המתרבה לרגלי
סדרי המטעים החדשים, המיוחדים במקום שאין יד ישראל מגעת שמה על יסוד העברת
איסור כלאים.
אמנם רואים כבר אנחנו וכל העולם כולו עכשיו מעט מהרבה מהרושם הקלוש הבא גם
לעין סקירתנו הקלה מה עבירה עושה, ומה קדושים טובים ונעימים המה חקי החיים של
תורת אלקים חיים לארץ ולדרים עליה, שחותמם הבולט ראוי הוא להיות זורח ומצטרף רק
בחיי גוי קדוש על אדמת הקדש, המקום שממנו יצא ויצא האורה לעולם, כי כמו שהדיעות
והמדות וכל ארחות החיים, כן גם בעלי החיים והמטעים ישתמרו בעצם טהרם ובזיו כבודם
הטבעי הבריא. אבל המרכיבים שאינם חשים לשמור את הטבע הטהור והטוב כחקת החיים
שיצר יוצר בראשית ב"ה בחקות שמים וארץ, ומתעמרים הם בהטבע הבריא והרענן להפך
אתו למלאכותי חלוש ומזויף, רק למען אהבת בצע של הנאת ברק אור מתעה, שהטבע והאדם
בכללו סובל מזה הרבה כעס ומכאובים, בפרצו את גדרו, גם הנטע הרך והענוג הטהור
והמקודש
הזה סבל הרבה מידי עוכריו שהשביתוהו מטהרו ע"י איסור הרכבת כלאים.
עתה ישמח לבי מאד כי ע"י אחינו עובדי אדמת הקדש על הרי יהודה, יצמח ישע ופדות
להמצוה היקרה הזאת, בהחלם כבר לנטע גני אתרוגים בשמירה יקרה והשגחה טובה, שיהיו
המטעים מטעי פרי עץ ההדר הטהור והטבעי כדת של תורה, והגנים המשומרים הללו העומדים
בחסדי השי"ת ורחמיו תחת השגחתי שהנם נקובים בשמותם בכתב ההכשר הם מובטחים
מהרכבה ונשמרים בטהרה בקיום המצות התלויות בארץ חמדה, ע"י איש יודע תורה החרד
לדבר ה' ומצותיו, העומד על דגלי, ובזה הנם עולים ביתרונם על אלה האתרוגים, שאולי
לפי כחל ושרק של ההרכבה ידמו שהם יותר יפים והדורים מהם. אבל במה נחשב הוא
יופי זה לעומת היופי וההידור העצמי והטהור שרק על ידו המצוה נעשית כמאמרה.
לזאת חזקה היא תקותי שאהבת ציון וחבת ירושלים תעודד את כל עם ד' הגוי כלו להוסיף
אומץ בהידורה של מצוה וטהרתה, העבותה ומקולעת בחבת ציון ומקראיה, ובאהבת חיזוק
ידי מחונני עפרה ומרצי אבניה, מראשוני המתישבים בישובנו החדש" האהוב והחביב,
שכל
אלה יועילו הרבה להרבות פעלים, לחבב את האתרוגים המשומרים הללו, הנולדים בטהרה
וגדלים בטהרה על מרומי הרי יעקב.
וצור ישראל מהרה ישא נס לגוים ונפוצות יהודה יכנס מארבע כנפות הארץ, ובאו ורננו
במרום ציון ונהרו על טוב ה'. על דגן ועל תירוש על בני בקר ועל צאן, והיתה נפשם כגן
רוה
וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו - כי נחם ד' ציון נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן
וערבתה כגן ד', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה בב"א.
תחזקנה ידיכם הבונים העושים והמעשים, תחי רוחכם לעד יראי ד' אוהבי שמו ושמחים
במצותיו, קחו ברכה ממגד ארץ חמדה, מעמל ידי אחים עובדיה ומשדדי תלמיה.
ומלך ישראל וגואלו, דברו הטוב ירוץ מהרה וישמחנו בישועתו. וחדר הכרמל והשרון
יראנו,
והוד והדר בבית אלקינו אמן.
דף 161
כנפש אסיר תקוה המדבר שלום אל עמו ואל חסידיו בלב מלא אהבת ציון הודה והדרה.
אברהם יצחק הכהן קוק
עבד לעם קדוש על אדמת הקודש
פה עה"ק יפו והמושבות תובב"א.
*
ב"ה פעיה"ק יפו ת"ו, יום ו' חדש טבת, תרס"ו
לכבוד ידי"נ הגאון רב פעלים, מאד נעלה מוה"ר מענדל שליט"א הכהן,
אב"ד בקיירה יצ"ו,
שלו' רב למר וכא"ל )=וכל אשר לו( באה"ר.
זה לי ימים רבים שקבלתי דרי"ש מכת"ר בקצרה, ועדיין לא שלמתי את חובתי
להשיב
מפני הכבוד והאהבה הנאמנה אשר בינינו. אמנם אשמים בזה המון טרדותי. וכאשר התקרבו
הימים, שבהם נוסע צירנו הר"מ הכהן נ"י למחנה כת"ר אמרתי יהיו נא
דברי שלוחות על ידו.
אמנם בבואי לכתוב לכבוד מר ידי"נ רעי ואחי בדיעות המתרוצצות בקרב לבבינו,
להיות
חלוצים לפני ד' ולפני עמו, לעשות איזה פעלים מרובים לטובת התרוממות רוח ד' על עמו
ונחלתו, אשר יבא רק ע"י התרוממות קרן תורתנו והתעודדות רוח הוגיה ותופשיה,
להיות
אנשים חיים, פועלים לטובה על מצב האומה, הנרעשה והנטושה כאניה סוערת בין המון
משברים. ואת כת"ר אחד מאלף מצאתי, בין המון רב אשר אליהם ראוי לקוות להראות
איזה פעל טוב רשום וניכר.
)=אתה ה(אחד מצאתיו, המנאץ כמוני את הכלל, המביא שפלות ידים וכל עלבון, הוא
הכלל הגדול )או צ"ל= הקדום ?( המפורסם לדאבון לבבינו ומקובל יותר ויותר מדאי,
כללא
ד"שב ואל תעשה עדיף". אנחנו ידענו כמה רבו חללים של הכלל הזה, שאין לו
שום שורש וענף
בתורה, באמונה, ביראת ד' טהורה; רק בפחד שוא הבא מרפיון ידים וחולשת נפש, ויאוש
הבלתי צודק. אנכי הנני עסוק בחובי בעיון ובכתיבה ביני לבין עצמי, לעת עתה, לחפש
עצות
באמת איך-להסב אלינו את כלי המלחמה, אשר אויבינו מחוץ ומפנים, מהרסים בהם את
מבצרי משגב חומותינו. חושב אני בכת"ר אמצא ידים חרוצות מלאות דעת ויראת ד'
טהורה
למחשבות לבבי. כן דברנו בקצרה בהיותו פה. ועתה ידידי, היחשוב שיש לנו רשות לא
לעשות
את מחשבותינו ? הידמה שעלינו להתבהל או להתירא מרובא דעלמא, בין שיהיו אנשים מן
השוק, בין שיהיו ת"ח גדולים, וגדולי גדולים, אם לא כלבבם יהיו הענינים אשר
בהם נתימר
)=נחתור ?( לצאת לעזרת ד' בגיבורים, להראות לעולם כולו, איך ע"י נצחה ועזה של
תורה
יוושע ישראל, ואיך באור תורת אמת יראה אור לגרש ע"י את הצללים הרבים, השמים
כליל
צילנו, בתוך צהרים. ולמה זה יחשה, למה ישבות מעבודתו ? למה לא יעירני גם אני בכחו
המעשי הנפלא והטוב. העוד אין הדבר מבורר למדי לאיש בעל רוח נכון ולב טהור ואמיץ
שכמותו, יב"י )=ירבו כמוהו בישראל(, שגדולה היא הפעולה הקטנה שבקטנות שתעשה
לסול
מסילה להראות פעולתה של תורה ותופסיה לטובה על כללות האומה, בין במעמדה הרוחני
דף 162
ובין במעמדה החמרי, כמה דאפשר מכל הדרכים הטובים, והמדות הטובות שיש בידינו
לעשותם,
ובלבבנו לציירם, תחזקנה ידי כבודו.
ואם באו מים עד נפש, והאומה הרוסה ורצוצה באין מעמד, תעודדנו ביותר רוח ד', כי
מעת צרה ליעקב, יאיר אור חסד וישע. אבל אנחנו, לפעול הננו חייבים. אין מקום להפטר
ממחשבות טובות ומפעולות טובות על ישראל, ועל רבנן על תורתנו וארץ חמדתנו, על
החלוצים
הנכונים לזרות ולהבר, לנקות את כל הדיעות המשוטטות בעולמנו, ולברר את הבירורים
היותר יפים שבהם, לתתם ביד ראשי האומה יודעי תורה ובעלי יראה טהורה בדעה וחכמה
באופן מעשי.
טרדותי רבו. לפי חלישות מצב הגוף והנפש. ע"כ מעטה מאד היא עבודתי לעת עתה.
עכ"ז
לא יפול לבבנו, חמוש אונים בבטחון אמיץ במשגב שם ד' אלקי ישראל, שימינו תסעדנו,
להזריח אור יקרות, אור שלו' ואהבה, אור גבורה וחכמה, אור מעם ד' וחדות פניו, על
חלק
גדול מחכמי תורתנו. והם יהיו לכחות פועלים, בפעולת כפים, בדרך שפתחת )=בדבר
שפתים(.
ובכח של ספרות מחודשת, גדולה ורחבה, שממנו יפחדו כל בעלי כנפים של העופות הטמאות
המביאים שוד ושבר, צרה ומשטמה בבית ישראל. ומעוז גבורתה, מהוד יפיה ורוחה הכביר
יחתו כל עוטרי רהב. והחיל אשר נגע ד' בליבם, תבא בקרבם רוח עז וגבורה, רוח חריצות
ואהבה לפעול ולהתעודד. ורוח העצבון והעצלות שהם באים מתגרת יד הרשעה, דוקא במחברת
של תורה ויראה יסורו, ורוח חדוה וגבורת הנפש, רוח זריזות ואהבת המעשה והפעולה,
מבלי
להתנודד, מבלי לחשש חששות מרובות ויתירות המכבות כל זיק של חפץ כפים, המאיר בכל
נפש טהורה, יבא במחיצתן של ת"ח, עובדי עבודת ד' ועמו במקדש תורת אמת.
אחלי ידידי, אם יש תחת ידו מחשבות מעשיות, קרובות להוציאן אל הפועל, יודיעני נא.
אולי אוכל הועיל מעט או הרבה. ננקוט כללא, כי כל דבר קטן המביא טובה רוחנית או
חמרית לישראל, לא יקטן בעינינו. ומכל דבר גדול ונשגב, לא נתבהל ולא נסוג אחור.
ואוזר
ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה, יאמצנו למען עמו ונחלתו ויחננו כחות נדבה רוח עז
וגבורה,
וישכן בפורנו אהבה ואחוה שלו' ורעות.
ישנו בזה בחור יקר מאד ... ........... חובה רבה לקרבו בכל עז. ואהבת התורה אשר
בלבב
כבודו, יורנו למדי. שיהיה מר שי' עומד לימין אביון היקר הזה, לסעדו בכל אשר תשיג
ידו,
ותהי' משכרתו שלמה מעם ד' אלקי ישראל.
כן יודיעני ידי"נ ידיעות )?( ע"ד מקום המרפא אהעלאעם כמדומה, או קרוב
לשם זה,
הסמוך למחנה כת"ר, מה טיבו, וכמה היא ההוצאה שמה בעד שתי נפשות. הדבר נדרש לי
לדעת כדי ל.... )לענות( לשואל ממני אם זה כשר )ישר ?( ובטוב לבבו יסלח על הטריחי
בזה
את כתר"ה שי'.
ואחתום בברכה באה"ר ורגשי ידידות נאמנה כנה"י ונפש ידי"ע
דוש"ת ולנ"ח, מברכו במעולה
שבברכות, בחיים של חילוץ עצמות, והצלחה ברוח ובחומר, לשם השי"ת תורתו ועמו.
ד' עמך
גיבור החיל!
אברהם יצחק הכהן קוק
)דברי העורך: אחרי עריכת החומר הנ"ל, נודע רי שנדפסה האנרת בניצני ארץ, ז.
אבל
היא מקוצרת שם במקצת. בכל זאת נעזרתי בפיענוח תיבות-מסופקות(
*
דף 163
)3(
הסכמה ותעודה שנתן ראי"ה לספר "עץ הדעת טוב" של רבי חיים ויטאל
זצוק"ל )פירוש על
משלי ועוד ספרים(
מה נכבד ויקר הוא האור הטוב שהי' צפון וגנוז כתי"ק מכבוד קדושת רבינו המקובל
האלקי רח"ו זצ"ל ע"ד הפשט על ס' משלי ומאמרים יקרים על אגדות
חז"ל. והנה העיר ה'
את רוח אדם ביקר המופלג חריף ושנון וו"ח מוה"ר זלמן ליב הלוי לעווינטאהל
נ"י להוציא
לאור תעלומה להדפיס את הספר הקדוש הנ"ל בירושלם תו"ב. וכבר תמכו ידיו
בגזירת עירין
שלא ישיגו את גבולו להדפיס את הס' הקדוש הנ"ל בלא רשות המופלג המו"ל
הנ"ל אי ב"כ
)=באי כחו( גאוני ירושלים תו"ב.
ובצפייתי אצפה שימלאו נדיבי אחינו היקרים ידיהם לה' לתמוך בידי המו"ל היקר
בקחתם
את הספר הקדוש הזה להביאו ברכה אל ביתם, ומה ינעם לראות לכל איש אשר רוח דעת בו
את יושר אמרי צדק הפשוטים והישרים היוצאים מפה קדוש רבינו הקדוש מארי' דרזין
מוה"ר
חיים ויטאל זצ"ל. למען דעת שהדברים הנאמרים ביושר לב הפשוט והנכון הם בעצמם
הנם
עולים במעלות הקודש בחביון עוז סתרי פליאות חכמה, לכל חד וחד לפום חורפיה וכפי
קרבת אלקים אשר בלבבו. וזכות מרן הקדוש הרח"ו ז"ל יעמוד לכל המסייעים
למלאכת
שמים זאת להזריח אור חדש, אור שכבר הי' על ציון מכלל יופי מתורת א"י הנעימה
והחביבה
ביותר היוצאת ממעין היוצר מקודש הקדשים רבינו האלקי ז"ל השוכן כבוד בארצנו
ארץ
חמדה תובב"א. וקרני אורה החדשים הללו יצטרפו לרבבות נחלי שמן משחת קודש
האצורים
עמנו מני אז, להוסיף אור יקרות על ציון ועל מקראיה ועתידין כל הנביאים לומר כולם
שירה
בקול אחד שנאמר קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו בבי"א.
הבא עה"ח יום ג' י"א שבט תרס"ו.
אברהם יצחק הכהן קוק
עבד לעם קדוש על אדמת הקודש
פה יפו והמושבות
*
)4(
המכתב הבא נמסר ע"י הרב משה צבי נריה שליט"א
ב"ה, י"ז טבת תרס"ט
לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, כליל תפארת צדיק ונשגב, מו"ה יוסף חיים
זוננפלד
שליט"א, שלו' שלו' וברכת ד' באה"ר )=באהבה רבה(,
מצאתי לנפשי חוב קדוש לבקש מכ"ג, כאשר שמעתי שפנו אליו ואל הרה"ח
ד"ר וואלאך
שי', מגדולי גרמניא, יראי ד' וגאוני תורה, להתיעץ על דבר תיקון החינוך בארץ. והנה
יודע
אני שנפש חכמה כהדר"ג ישכיל אל דבר, כמה אנחנו חייבים להתחזק כעת לתת סמוכין
לילדי קודש - זרע יעבדנו ב"ה המגודלים בחינוך של קדושה ואמונה שלמה - בימינו
אלה,
דף 164
בהוספה של איזה ידיעות נדרשות לצרכי החיים, לכבוד הבריות ולהרחבת הדעת, כי בזה
נאסור מלחמת חובה ומצוה, ונתחזק בימין ד' רוממה נגד המהרסים, אשר קמו עלינו
"כי
כסלא לעוגיא". ומעת צרה ליעקב כזאת נושע, שיתקדש שמו הגדול ב"ה, על ידי
שנראה לכל
את היופי והפאר שיש בלימודי ד', ילדי אמונים, בהיותם מעוטרים ג"כ במדע והשכל
שהזמן
תובע אותם, וזה יהיה להם לכלי חפץ לרומם שם ד' וקדושת תוה"ק.
והנה החלו לעסוק בענין זה יחידים שרידים אשר ד' קורא פה עיה"ק )=יפו(, צעירים
יראי
ד' וחושבי שמו, בעלי-בתים הגונים, שהחינוך שיתאים באיזו מדה לדרישות החיים ויהיה
כולו .
קודש לד', הוא כל מגמתם. וייסדו את בית התלמוד בשם "תחכמוני", שבכל לב
אשמח על
הוייתו. אע"פ שהנני חוזר ומכריז תמיד, שאנו צריכים להחזיק ג"כ בכל כח
ועוז במוסד כזה
שיהיה מכונן לפי האופן העתיק ממש, בשביל אבות ובנים כאלה הדורשים באמת דוקא חינוך
כזה. והפשוטים שבילדים כאלה צריכים אנו לחזק במלאכה המחיה את בעליה ומרחקתו
מגזל ומכל שפלות. אבל מי לא יבין שמוסד מחודש כזה, שהוא קדוש לד', הוא מוכרח לנו
וראוי להחזיק בו.
והנה כבר אתמחי גברא, המורים והעסקנים, במשך זמן של שלש שנים ומחצה, וב"ה
הגדילו
ועשו פרי חמד לתפארת אלקים ואנשים, על כן אקוה שכ"ג
יעזור על ידם בכל עז קדושת נפשו היפה, ויכתוב לגדולי גרמניא הנ"ל מצדו לטובה
עליהם,
כי קשה מאד עול סבלם, שרבים מהאבות הם עניים, וההוצאה היא גדולה מאד. ואותם
המעטים שכח בידם לשאת בעול, הנם נושאים את עולם באהבה, בראותם שמטרתם רצויה,
ויש לקוות ממנה טובות ונכבדות בעה"י. ע"כ ראוי לסעדם ולתומכם ולחזק את
ידיהם לטובה.
אבטח בקדושת נפש יקרת כ"ג שיעשה כל אשר יוכל לטובת המוסד המפואר הנ"ל,
הראוי
להתנוסס לתפארת על אדמת הקודש, על כן אקצר ואומר שלו' וברכה, כנפשו היקרה ונפש
ידידו עז דוש"ת באה"ר
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
לכבוד האדון החביב הרה"ח צדיק צדקות אהב מר ד"ר וואלאך נ"י,
שלו'
הדברים האמורים בזה לכבוד מר ידידנו הרב הגאון רחז"פ שי', הנם אמורים גם כן
אל
הדרת כבודו, ובכינוס לצדיקים אקוה שיהיה ד' עמם, להחל לבצע בטוב את הדבר הגדול
הזה, לחזק את עמוד בית התלמוד הנ"ל, לתפארת ולקדושת שם ד' ושם עם קדוש
ואה"ק
ברבים, והיה זה שלום כנפשו הרמה ונפש יד"ע.
הנ"ל
*
ה' אייר תרס"ט
לכבוד ידי"נ הרב הגאון רב פעלים מו"ה מענדל הכהן שליט"א אבד"ק
קיירה יצ"ו,
שלו' וברכה מקודש.
דף 165
אבקש בזה מטוהר לבב כת"ר לקרב כפי האפשרי את הישיש המדוכא מו"ה אברהם
משה
חוצין שהוא מוכרח לנסוע מיד למח"ק מפני פגיעת נשיכת כלב שוטה בבנו העלם ישעיה
הנוסע )אתו ?( בזה. והאיש אביון ונדכא. יהי' נא כת"ר לו לעזרה בצרה כפי ברכת
ד' אשר
תמצא ידו הנדיבה, אבטח שיעשה כת"ר לטובה כפי אשר תשיג ידו. ו....... ,
באה"ר עליו ועל כל אשר לו בנפ"ה ונפשי ידידו עז דוש"ת מלונ"ח
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
מדי דברי, לא אוכל להתאפק לשאול את כת"ר למה זה שבנ"י..... בעסקי הכלל,
אשר זה
כמה שנים החל לפעול ברוח ד' עליו, ועתה גם הוא עת הכושר מצדי צדדים, לאנשי רוח
החפצים באמת בטובתם של ישראל, לפעול ולעבוד. וכמה יקר הוא, עובד נלבב רב תבונה,
שכמותו יב"י. יחלץ נא חושים לפני ד' ולפני מחנהו, וכשיבואו דבריו היקרים אלי,
נדבר בזה
בפרטיות בע"ה.
הנ"ל
*
)-(6
האגרת הבאה הובאה בצילום מהכת"י המקורי ב"מחניים" כרך מט. עמ' .168
יש בו ענין
חשוב גם מבחינת שהראי"ה אימן ידו לכתוב בכתב ספרדי בהתחשבות עם הנמען
)ע"ע אוצרות
עמ' 1130( וכן מבחינת התבטאות חתימתו: "כה דברי אדם מועט. איש רש
ונקלה", המלמדנו
רבות בענין דרכו בענוותנותו.
כ"ד סיון, תרס"ט
כאשר זכני ה' הטוב ב"ה לחזות בנועם ד', ציון קרית מועדנו, ונתכבדתי
מחו"ר )-מחכמי
ורבני( קה"ק התימנים לבקר את הת"ת דתשב"ר אשר יסדו בקדש, הנני
מודיע בזה לכל עם
ד' כמה גדולה היא המצוה לחזק את ידי המנהלים הרבנים החה"ש )=החכמים השלמים(
המופלאים בתורה, כמוהר"ר שלום יוסף אלשיך נר"ו וכמוהר"ר אברהם חיים
נדאף נר"ו
וכמוהר"ר שלום יוסף עראקי כהן צדק נר"ו, וזכות הקול קול יעקב המתמר
ועולה בהר הקודש
יעמד לכל הלוקחים חלק במצוה רבה זו, להגן עליהם באלף המגן. ויזכו לראות בבנין עיר
על
תלה, ירושלים בתפארתה מלך ביפיו וארמון על משפטו במהרה בימינו.
הלא כה דברי אדם מועט איש רש ונקלה,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק,
עבד לעם קדוש על אדמת הקודש,
פה עיה"ק יפו והמושבות תובב"א
*
דף 166
)7(
מן ספר "המעשר והתרומה", ירושלים, שנת תרע"ב.
"מצוה לפרסם עושי מצוה". ואינו דומה יחידים העושים את המצוה למרובים
העושים את
המצוה. על כן הננו מפרסמים בזה לשמחת לבבנו את החלטות כבוד ועדי המושבות ת"ו
אשר
אשרו וקיימו להתחזק בסדר זהירות תיקון תרומ"ע, מכל דבר הטעון תיקון והיה לשם
עולם
ולתפארת למתנחלים על אדמת הקודש, ולאות ולמופת כי עוד ישראל חי, חיי אמת, ורוח ד'
תפעמהו, וענפי פרי קודש הלולים של המצות התלויות בארץ הולכים ומתפשטים בקדושתם
בין השבים לבצרון, המחיים את אדמת ארץ חמדה מחרבותיה ושמים את מדברותיה לעדן גן
ד'.
בשמחת לבבי, לאור המתנוצץ, לתקות ישועת עולמים לעם הקודש בארץ חמדה. הנני בא
עה"ח י"ד מנ"א תרע"א פעה"ק יפו ת"ו,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
*
)הערת העורך: בתקופה שנכתב המכתב הבא. היתה רק ראשית ההתארגנות של "אגודת
ישראל" והיא כללה בעיקר רבני גרמניה וקצת מפולין. אבל רוב רבני העולם שהיו אז
ברוסיה
וכדומה לא השתתפו. ולכן התלונן הראי"ה על מה שנראה לו כצמצום מטרה כלל-עולמית
לתוך מסגרת-צד של הארגון ההוא. ע"ע אגרות ב/קסד והתופעה הקצינה יותר ע"ע
אגרות
ג/קסג(
י"ב חדש אייר, תרע"ד
לכב' ידי"נ הרב הגאון רב פעלים מו"ה מענדל הכהן שליט"א רב דקיירה
יצ"ו,
שלו' וברכה,
מכתב קדש הגיע לידי ואשמח ע"ד התקדמות פעולתו בכלל. אבל אני מצטער על מה שנתן
)?( הענין הגדול הזה מאוגד בדרך רשמי עם אגודת ישראל. כי מה בצע לעשות בדבר קדוש
כללי כזה אגודות מיוחדות, שהוא רק דרך לסתור ח"ו. ע"כ אבקש מאד
מכתר"ה שראשית
דבר נראה )שלא יאגד ?( הענין עם אגו"י, ואז אקוה שעבה"ק הזאת תצליח
בעה"י.
והנני בזה חותם בברכה ואה"ר, בצפיית ישועת ד' על עמו ונחלתו, ורוממות קרן לכל
חסידיו. ידי"ע דוש"ת מלונ"ח,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 167
)-(9 ),(
ב"ה י' ניסן שנת תרע"ד
לכב' ידי"נ הגאון רב פעלים, אוצר תוי"ר מוהר"א מענדל הכהן
שליט"א,
שלו' וברכה באה"ר.
אבקש בזה מכת"ר ידי"נ להשתדל בטוב לבו לתמוך בידי האשה הכבודה מרת לאה
קראדינסקי, אשת .... תלמיד חכם מרחובות... שכלב נשך את שני ילדיהם, והעזרה מוכרחת
בעז"ה להיות מהירה ע"י המזרקת שבמחנה כת"ר. בטח תשיג ידו הנדיבה
להמליץ עליהם
במקום הנדרש לזה, ואין די באר גודל המצוה, כי עני הוא האיש, אבי הילדים, ופרנסתו
דחוקה מאד.
ובטחוני שיעשה כת"ר ידי"נ כל הנדרש לתשועת האומללים הנ"ל ....
בברכה באה"ר כנה"ר
ונפש ידי"ע באהבה נאמנה
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
אפריון אמטייה לכת"ר על בשורתו הטובה כי לב ידידי מאד... .... נאמן בברית
אהבתנו
כמקדם, ישמרהו השי"ת בכל טוב וישגיא פעלו לתפארת עולם, ותקות דור דורים
בע"ה
הנ"ל
*
)10( ),(
ב"ה כ"ז תמוז, תרע"ח
לכבוד ועד הרבנים מיסדי אגודת כנס"י במצרים יצ"ו,
שלו' וברכה באה"ר.
אחדשה"ט.
מכתב קדשם הגיעני לנכון, והנני מוכן בל"נ להיות סניף לאגודת קדשם, ואיני רואה
במהלכי
מפעלותיו שום סתירה כ"א חיזוק, שאחד יחזק את אגודת חברו. והנה הסתדרותנו
"ירושלים"
היא בנוי' על יסודות עיקריים שקצתם הנני פורט בזה.
א. שנחולל תנועה כללית מקפת את כל ישראל לשם תחיית האומה בארץ ישראל, ממקור
הקודש, לשם ד' ותורתו.
ב. שהתנועה הזאת שמגמתה ומקורה היא קודש לד' ומאור קדושת תורתו תופיע על עמו
וארצו את כח ההתעוררות להחיותם, תהי' עומדת ברשות עצמה בלא שום שיעבוד לשום
אגודה ותנועה אחרת עולמית, שמגמת פניהן היא חיי החול, עניני העולם לבדם.
דף 168
ג. שההסתדרות הזאת תשים מעינה להרמת הקודש של עם ד' בארץ ישראל, ועל ידי קדושת
א"י ומרכזיות ירושלים עיה"ק נוכל לקוות שהשפעתנו תהי' מגעת גם בכל
התפוצות של הגליות.
ולשם כך נהי' תמיד מאוגדים עם כל יקרי עמנו וגדוליו, בכל מקום שהם. אבל לא נפזר
בתחילה את כחותינו על מרחב כל העולם, כי אז לא נוכל לבצר את מעמדנו בקודש.
ד. הסתדרותנו תעסוק בענינים תרבותיים, ובענינים חברותיים, ובענינים פוליטיים,
וכולם
על יסוד הקודש. מה שנוגע לענינים תרבותיים .... ...... כל ענין החינוך, החזקת
הישיבות
והחדרים, בתי ת"ת וכל מוסדות שהם נתונים בידי שלומי אמוני ישראל, ומחזקים את
הקודש
כמו בתי ..... והרבנות, לחזקם ולאמצם, לפאר את הבתים שמגדלים בהם תו"י ולחזק
את
תלמידי חכמים, לשפר את מצבם, וליתן בהם רוח אומץ וצהלת לבב, כדי שיוכלו קום בחדות
ד' וברוח עז, בהמיית הזמן, לנהל את תכונת האומה בתוך משברי השינויים השוטפים
ובאים,
שעלינו להתחזק בצפיית ישועה, שיהי' הכל לטוב האמיתי, ונצדק קודש. מה שנוגע לענינים
חברותיים, עלינו להשתדל שהיישוב הגשמי בא"י יבנה ע"פ כחותינו, לחבר )?(
קבוצות של
מתישבים ושל פועלים יראי ד' שלומי אמוני ... שיעסקו בעניני הישוב. עד כמה שתהי'
היד
מגעת, ליסד אגודות מסחריות להתבצר בא"י, מקיבוץ של תמימי דעים החפצים להחזיק
במעוז
תוה"ק וקודש ד' בתורה ומצוות באמונה טהורה. ובזה יפעל הכח החמרי לההטבה הרוחנית.
ומה שנוגע להמצב הפוליטי, עלינו ליסד עתונים וחוברות, להוציא לאור בשפות לועזיות
)כאן הרב הוסיף בין השורות כדלהלן: ולברר הדברים ע"י דיפוטציות לפני מלכים
ושרים
ע"י אנשי סגולה מקרבנו, שכח בהם בע"ה לעמוד לפניהם.... עד כאן ההוספה(
לבאר בהם שהמגמה הכללית של כלל האומה בביצורה באה"ק היא אינה רק מגמה
חילונית,
כשאר מגמות חברותיות, כ"א ליסוד כל היסודות, תשוקת האומה היא לשוב
למעון-קדשה,
להתדבק ע"י סגולת הקודש שבאה"ק לאור ד' וקדושתו. וע"כ החיים
הישראליים באה"ק הם
הולכים למישרים בהתאמה לקודש באמונה ובהגדלת תורה וקדושה, וידעו כל הגוים כי מעשה
ד' נורא הוא אשר יעשה בעם ד' על אדמת קדשו. וזה יתגלה ע"י הסתדרות כללית
המגלה את
הצד הקדוש של תחיית ישראל על אדמתו.
תוך הסעיפים הרבים של הסתדרותנו נמצא ג"כ זה המפעל הקדוש שכת"ר עוסקים
בו, זהו
התיסדות ב"ד גדול ומרכזי לכל ישראל בעיה"ק ירושלים. אמנם צריכים אנו לתת
אומץ
לתנועתנו, תנועת הסתדרות "ירושלים" שתהי' רחבה ומקפת את האומה, לפחות
כמו שתנועת
"ציון" החולית מקפת אותה כעת. ונקוה בע"ה שיותר ויותר ממנה תתרחב,
מפני שאין )הם(
מדברים אל הנשמה הישראלית באמת ובאמונה. ואז, כאשר תתחזק ההסתדרות, תצא עבודתם
הספצילית )=המיוחדת( של אגודת קדשם, כנס"י, לאורה, ביסוד הב"ד.
ועוד צריכים אנו ליסד ישיבה גדולה ונהדרה מאד אשר תאיר את העולם בכבודה ותתנוסס
לתפארה בירושלים עיקו"ת.
ניסד מיד קופת חינוך מיוחדה לשם ההסתדרות "ירושלים" ובה ניצור ... )כלים(
לחזק את
בתי הישיבות והת"ת, כי החיצוניים אינם נותנים מאומה למורינו יראי ד'; וזהו
לטובה, לדעתי.
כי אם יהיו נותנים, היו משעבדים אותם תחת ידיהם, וזה לא יתכן. ברוח חופש... אנו
צריכים
לנהל את ענינינו. אם בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואם כך היא מחשבת ד' תמים דעים,
בה, בעצתו העמוקה, לפחות תהי' החוצפה דקדושה לא נופלת בכחה, מהחוצפה הירודה, שאין
לה בעולמה משל רוח ישראל באמת כלום והיא צריכה למיגרם גרמי )=ע"פ ב"ב דף
כב.( על
שולחנם של אוה"ע. ואנחנו בשם ד' נדגל, ומבאר מים תמים, מי תורת חיים, נשתה
לרויה,
ואור ד' יאיר על ידינו על כל מחשכי העולם. ויראו כל העמים כי שם ד' נקרא עלינו,
וגם עזי
דף 169
פנים וחזקי מצח מבני פריצי עמנו, עוד ישובו ויתקרבו אל הקודש. ובשלו' ובמישור נלך,
ורבים נשיב מעוון. אבל לא ברפיון ידים, לא ביגון ואנחה, כי אם בעז וגבורה, בשמחת
צדיקים
ובעליצות קודש של ישרי לב. חזקו ונתחזקה בחירי עם ד' ואז כל החיל אשר ד' בלבבו,
יבוא
אל דגלנו. וכל הפזורים המשועבדים לאחרים גם הם יתווספו עמנו, והמזרחי אלינו יתווסף
עם טוב כחותיו, כאשר כבר יש לנו ע"ז סימנים טובים בע"ה.
והנני בזה חותם בברכה וכט"ס כנה"י ונפש ידי"ע דוש"ת
באה"ר מיחל לתשועת ה' מבין
המצרים, להופעת אורים בב"א.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
נ.ב. הייתי צריך לבאר יותר את הדברים ולסדרם אבל אני יושב כעת במרחץ האראגייטה
להחליף כח ולהתרפאות מעמל נפשי ע"כ. אקצר כעת ועוד חל"מ )חזון למועד(
בע"ה לברר
בחליפות מכתבים הבעל"ט בע"ה.
הנ"ל
*
)11(
כרוז
מכתב גלוי לכבוד הועד הכללי כנסת ישראל אשר למקהלות אשכנזים בירושלים. בחודש
טבת תר"ף.
רבותי הנכבדים חברי "ועד הכללי כנסת ישראל",
אותו כלל הגדול שמסרו לנו חז"ל "אם שמוע בישן, תשמע בחדש" צריך
להיות נר לרגלנו
תמיד. לאו דוקא ביחס לתלמודה של תורה לפלפולה והרחבתה, כי אם גם ביחס לכל סדר
של מערכה אשר לבנין הצבור בישראל, ביחוד בארץ ישראל שהן הן גם כן כגופי תורה.
כשבא לעולם שטף של הסתדרויות חדשות אופנים ושבילים חדשים איך להרחיב את בנין
הארץ ונטיעת האומה עליה, כשאנו מביטים בעין טובה על הצדדים הטובים שבמהלך החדש
ואנו חפצים להיות עוזרים לפתוחו ושכלולו, עלינו להחזיק באותו הכלל הגדול של
"והיה אם
שמוע תשמעו", "אם שמע בישן תשמעו בחדש" ברוח יותר אמיץ, בידים יותר
חרוצות, בלב
רחב והקפה כוללת אנחנו חייבים כעת לגשת להאדיר את כל חפץ הבנין העתיק שלנו בארצנו
הקדושה ובעיר קדשנו יותר ויותר מבשנים קדמוניות.
אנחנו צריכים לבצר את המעמד של אוצר הקודש הישן אשר היה מני אז לברכה לראשית
הקמת שיבת שבי גולה לארץ-חמדה שהיא קופת צדקת הרמבה"נ )=הרב מאיר בעל-הנס(
אשר הועד הנכבד נושא הוא את דגלה ומחזיק את מפעליה בקודש. הריכוז של צדקות שונות
העולות לתכלית החזקת יסוד ישובנו בקודש, והפונה לתור לו תמיד פעולות של בנין ושל
התרחבות מפעלים לפי הצרכים של מצב החיים בארצנו הקדושה, שהועד הכללי ממלא את
דף 170
תפקידו ברוח העתיק שהתכונן מאז, ע"פ תעמולתם של גדולי עולם גאונים וצדיקים
בעלי
מבט רחב אשר שמו להם למטרה להחזיק את הישוב בקודש ולהשתדל בהרחבתו וחיזקו ע"י
התעוררות הלב של אחינו פזורי הגולה הכמהים לציון ומקראיה ומתעדנים בעדנת קודש.
ע"י
מה שהם חשים בנפשם שהם עובדים עבודת הקודש, עבודה שבלב שבנשמה הישראלית, במה
שהם מחזיקים את יסוד החיים של ישובנו בארצנו הקדושה ברוח אמונה טהורה וחפץ קדושה
ויראת שמים.
זה החבל העתיק המקשר את הלבבות של רבבות אלפי ישראל לארץ ישראל ע"י השפעתם
וע"י נתינתם את העזרה הגשמית לשם חיזוק המעמד ההוא יקר וחביב עלינו עד מאד.
גם
עכשיו כשבאו עתים חדשות ואורחות ישוב מחודשים ועוד בחיבה יתירה, הננו צריכים
להתיחס
להאמוץ של הריתוק העתיק המקשר את שארית ישראל לארץ חמדתו, ברוח של חסד עליון
ההולך ועולה עד שחקים. הכח של חיבת הקדש הוא הוא המעדן והמרעיף טללי חיים על כל
החובות המעשיות של חיי יום יום וצרכיהם ההולכים ומתרבים בארץ ישראל ונותן חיים
ויפעה לנשמות אחינו הרחוקים פזורי הגולה, והנה ידעתם רבותי את האמרה אשר אמרתי
מאז בהיותי בגלות בלונדון אשר הייתי עד ראיה להמהלכים של התנועות החדשות של תקות
הרחבת מצעדנו על אדמת הקודש ע"י מעשה ד' הגדול אשר עשה במהפכת העולם שעל ידי
המלחמה, והתעוררותה הגדולה של הממלכה הבריטית לנטיית טובת מעמדנו בארצנו הקדושה.
כי לבסוסו של המצב החדש ההולך ונבנה עפ"י מהלך של התכונה החילונית, מוכרחים
אנחנו
להוסיף כח של קודש איתן כח של קודש ההולך במסלולו ביושר ובבטחה, האוחז בחזקה את
קו האמת והשלום, הבא להוסיף בנין שכלול וכבוד לישראל ולארץ ישראל, להוסיף ולא
לגרוע,
לחזק ולא להחליש. תנועת קודש זו נאה לקרותה בשם "ירושלים" והתנועה
הירושלמית. כשם
שתנועת תחיית האומה החולונית נקראת בשם "ציון" והתנועה הציונית. ותנועת
הקודש והנטיה
שלה, היינו הפצת הרעיון הירושלמי בגדלו והקפו בזקוקו וטהרתו היא שואפת - חוץ
ממרומו
האידיאלים הכללים שלה - גם לחזק את המעמד של הרכוש-הארצ-ישראלי המרוכז ע"י
החפץ
של הכרת קדושת הארץ וחמדת קדושת האומה המתגלה בקבוץ בניה לתוכה.
אקוה שהועד הנכבד אשר ידע עד כה להחזיק מעמד מרוכז, בצד וממעל לכל המפלגות
השונות, ועם זה להיות אמיץ ברוח החיים המקודשים אשר נמזגו מאצילות נשמתם של גדולי
עולם גאוני וצדיקי הדורות בארץ ובחו"ל, בשיתופם של בעלי בתים תלמידי חכמים
אצילי
רוח וגדולי מעשה, ידע גם היום ועוד במדה יותר גדולה איך לכוין את מעשיו להמהלך של
ביצור עמדת חיי הקודש בארץ ישראל ובעיר הקודש, בהגדלת מפעלים של בנין ושל עבודה
של כבוד ושל שלום. ולמטרה הקדושה הזאת יכונן את מהלכו לעתיד ומשתדל בהרחבתם של
כל הפעולות הטובות והגדולות אשר החל כבר לפעול אותם לטובת תקומת ארצנו הקדושה
ועיר קדשנו תובב"א. וידו תהי' נטויה לחדש עוד מפעלים רבים וטובים שיגדילו
ויאדירו את
חיי הקודש על אדמת הקודש ברוח אמונה וקדושה ואהבת אחים מאוחדת, הראויה להיות
שוררת במקום בית חיינו בהר הקודש בירושלים.
והננו מלא תקוה בחסד צור ישראל הבוחר בציון ושוכן ירושלים שישלח לכם את עזרו
מקודש ויצליח אתכם במעבדיכם לרומם קרן בקודש על אדמת הקודש, ובני עמנו מקרוב
ומרחוק יחזקו את ידיכם וירחשו לכם כבוד והדר ותהיו ברוכים להמנות בין מישבי שוממות
ארצנו הקדושה, וקורא לכם גודרי גדר, משובבי נתיבות לשבת, לאשרה ולכבודה של כנסת
ישראל הגוי כולו המשתוקק להמשיך את צביון בנין ארץ חמדתו בהדרת קודש.
שאו רבותי החביבים בידכם, את דגלנו הקדוש דגל "ירושלם" המזכירים את ד',
אל דמי
לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ.
*
דף 171
שלום וברכה לכבוד הרה"ג רבי הפעלים לרומם עיר ועז לנו חברי "ועד הכללי כנסת
ישראל"
פעה"ק ת"ו
חברים יקרים ונכבדים !
קבלו נא את ברכתי ותודתי הנתונה לכם בזה מעומק לבבי על כל הטוב אשר עשיתם עם
עניי עיר קדשנו ירושת"ו ביחוד בשנים הרעות שנות המלחמה אשר עברו. אשריכם
עובדים
נאמנים בנקודת הקודש, כי זכיתם להחיות נפשות רבות, לשגב ולעודד לבות אומללים
ונדכאים
במקום בית חיינו פעה"ק ת"ו. ועוד במדה יתירה הנני מביע לכם רגשי הכרת
טובה בעד
שאיפתכם הנאמנה להרחיב את בנין עיר קדשנו ותפארתנו להוסיף לה פרורים וחצרות כאשר
הגדלתם לעשות עד כה. לכו נא אחים יקרים בדרככם זה אשר דרך הקודש יקרא לה והוסיפו
אומץ בטהרת ידיכם לרומם ולהרחיב את בנין בית ישראל בעיר סגולת כל מחמדיו, ויהי ד'
עמכם לכונן את מעשי ידיכם לברכת דור דורים.
כנפשכם היקרה ונפש המברככם באהבה.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)12(
בזעה"י ט' כסלו תר"פ פעה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד אחינו היקרים פזורי הגולה, הקרובים והרחוקים הזוכרים מרחוק את ד', וירושלים
תעלה תמיד על לבבם
שלום וברכה מציון מכלל יופי, ומירושלם עיר קדשנו ותפארתנו
אחים אהובים ונכבדים!
הנה מאז זה רבות בשנים נודע הוא למשגב המוסד המקודש בית הועד הכללי כנסת ישראל
ליסוד צדקת קופת רמבעה"נ, המתנוסס פעה"ק ת"ו, זה המוסד הנכבד אשר
חוללוהו גדולי
עולם גאוני וצדיקי הדורות שעברו, יהי זכרם ברוך, אשר תמיד הרבה )=ב' קמוצה( פעלים
רבים לטובת ישובנו בקודש. ועשה הרבה לרומם את מצב עיר הקדש, ולעמד לעזרה בכל עת
צר ומצוק ליחידים ולצבור בכללו, וכמאז כן עתה עומד הוא מכון חסד וצדקה זה ושוקד על
תפקידו צביונו ותפארתו בעיר עז לנו. ועוד ידו נטויה להוסיף אומץ, ולהרבות כונניות
ופעולות
טובות לשם בנין וישוב עיר הקודש והמחוזות לחזק ידי עמלי תורה ת"ח נכבדים
ויקרים,
ולהיות לעזר לשבורי לב, ונדכאי רוח, יתומים ואלמנות אומללים, ולהושיט עזרה לנדרשים
עד מקום שידו מגעת.
והנה כעת אשר האיר ד' לנו בחסדו, בזיקי תקוה ונחומים, וחמדת כל ישראל לאה"ק
הולכת היא ומתגברת, ביחוד מפני המצב הנורא של הצרה והמצוקה השורר בעוה"ר
במדינות
וגלילות רבים על ראש אחינו בני ישראל, ד' ירחם עליהם, ותביעת הבנין והרחבת התכונה
לעזרת כלכלת החיים, על אדמת הקודש ועיר הקודש שהולכת היא ונדרשת כעת הגבה למעלה
דף 172
על כן בעת כזאת אחים חביבים ויקרים. חובה כפולה היא לנו להחזיק במעוז המוסד הגדול
והעתיק הזה אשר שאיפת בנינו ועזרו בקודש מיוסדת היא ע"פ תוכן הרוח של שלומי
אמוני
ישראל ע"פ גדולי וצדיקי הדורות נוחי נפש ז"ל בדורות שעברו, ואשר עמנו פה
היום חיים
יוסיף ד' על ימיהם ימים ושנים רבות לעבודת ד' ועם קדשו.
אקוה בעז"ה שדברי אלה יפעלו את פעולתם הרצויה על הלבבות הנאמנים של אחינו
היקרים אוהבי ציון וירושלים. בכל לבבם ונפשם ובכל כחם ישתדלו לבצר ולחזק את ידי
הבונים בקודש בבית הגדול הזה בית הועד הכללי כנסת ישראל, אשר בעיר קדשנו ותפארתנו
ירושלים עה"ק תובב"א. וצור ישראל וגואלו ישלח לכם אחי היקרים את עזרו
מקודש ומציון,
ומהר הקודש ירושלים תתברכו בכל טוב סלה ומהרה נזכה כולנו יחד כל ישראל חברים
לראות באור גאולה וישועה קרובה ובבנין ציון וירושלים. משוש חיינו ומקום בית גאון
עוזנו.
כנפשכם היקרה ונפש אחיכם ועבדכם הנאמן המצפה לשוש אתכם משוש בתת ד' מהרה
מציון ישועה לישראל תפארתו.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
עובד עבודת הקדש על אדמת הקודש
וחונה פעה"ק ירושלים תובב"א
*
)-(13 ),(
ב"ה. ירושלים תבנה ותכונן.יום י"ג לחדש סיון תר"פ
אברהם יצחק הכהן קוק
עובד עבודת הקדש על אדמת הקדש
החונה פה עיר הקודש ירושלים תבנה בב"א
כבוד המנהל הראשי ,גנרל י. ל. בולס
אדוני השר,
נתכבדתי בתשובתו הרוממה על מכתבי מיום א' חדש דנא, על דבר הכותל הקדוש, כותל
המערבי על ידי מעלת הקולונל... בצרוף הניירות השייכים לזה, ואתכבד בזה להעיר לכבוד
מעלתו הערות אחדות הנוגעות להיחס של כלל עמנו למקום הקדוש הזה ולהכותל המערבי
בפרט.
א. כל ישראל מאמינים באמונה שלמה שמקום המקדש והר הבית כלו, הוא המקום הקדוש
הנצחי של ישראל, וגם אם יארכו ימים וזמנים והמקום יהי' תחת יד זולתנו, סוף כל סוף
יבא
לידינו, יד ה' תגלה את הפלא הגדול, שעליו יבנה עוד בית-מקדשנו בתפארת גדולה כאשר
הבטיחו הנביאים וכאשר חזה כבר יחזקאל הנביא בפרטיות שכל דבריו הם על הבית השלישי,
שאנו מאמינים שיבנה במהרה בימינו.
ב. שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל הוא לא בגלל מיעוט זכיותנו ומיעוט קשורנו אל
דף 173
המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו, ואל רוממות קדושתו, מפני שאנחנו
מכירים שכמו אז בעת שהי' בית מקדשנו על מכונו, כן גם עתה הוא מלא כבוד ה' אלקי
ישראל וקדושתו, ואין לנו עכשיו אלה האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו,
עד שיבא הזמן וימצא לנו כל הדרוש להכשיר את עצמנו לעמוד במקום הקדוש הזה, שאנו
מקושרים אליו בכל נפשנו ובכל חיי נשמתנו.
ג. הכותל המערבי ביחוד נשאר לנו לפליטה לאות ולמופת על גאולתנו ועל הבטחון של
שובנו אל המעמד הקדוש שהיינו עליו בימים מקדם, בעת אשר אור ה' וקדושת-הנבואה ורוח
הקדש האיר על עמנו, והננו מרגישים במקום הזה רגש קדוש ומרומם מאד. כל האויר שעל
גבי הכותל עד השמים נחשב לנו למרום וקדוש, וזכותנו שלא נפסקה מעל המקום הזה לעולם
הוא עומד לנו במצב כזה שאנו מכירים שלנו הצדקה לדרוש ששום יד זרה לא תגע בכל מה
שהוא מכוון נגד הכותל הקדוש הזה שהוא שארית מחמדנו.
אין לנו עסק על דבר האבנים, מאיזו תקופה הם. לנו העיקר הוא המקום והאוויר הקדוש
שכנגדו עד רום שמים. ואנו דורשים מהממשלה שתעמיד אותו כלו תחת באי-כח היהדות, וכל
מה שיהי' צריך תקון בו, נהיה אנחנו המתקנים.
זאת היא הדרישה הנאמנה שלנו היוצאת מתוך רגש האמונה הכללית של כל בית ישראל,
שהנני מתכבד להציע אותה לפני מעלת כבודו, ואני בטוח בישרה וצדקתה של הממשלה
הבריטית, אשר זיכה אותה ה' לעשות את הדבר ההיסטורי היותר נשגב וקדוש בעולם, להשיב
לעם ה' את נחלת ה'- שתכיר גם כן בצדקת-דרישותנו זאת על דבר הכותל הקדוש, ותוציא
אותה מן הכח אל הפועל במוקדם היותר אפשרי.
והנני חותם ברגשי-כבוד מאד נעלים.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
המכתב נמצא בארכיון הציוני. תיק המחלקה המדינית =25=)3934S( ונתפרסם בסוף הספר
,יומן הכותל המערבי" של הרב יצחק אביגדור אורנשיין ז"ל הי"ד.
*. סר לואיס בולס היה מושלה הצבאי של ירושלים בראשית תקופת ממשלת המנדט, מאז כבוש
הארץ על ידי הצבא הבריטי, בראשותו של הגנרל אלנבי, ועד יוני 1920, שלט בארץ ממשל
צבאי. את תפקיד "האדמיניסטרטור הראשי: מילא גנרל בולס, הידוע כמתנגד חריף
לציונות.
ראה כריסטופר סייקס, "מבלפור עד בווין", מאבקים על ארץ ישראל, תל-אביב
.1966
*. המכתב בא בעקבות הסכמת המושל הצבאי לתת למופתי ירושלים, אפשרות להכניס תקונים
בכותל המערבי, מבלי לקבל הסכמת העדה היהודית, שהיו לה זכויות במקומות הקדושים.
*
דף 174
)14(
המכתב הבא נכתב נגד יהודים השוכרים ערבים )=עבודה זולה( למלאכתם. במקום לתת מלאכה
ופרנסה לאחיהם היהודים.
ב"ה עיה"ק ירושלים ת"ו כ"ג אלול תר"פ
אגרת שלוחה לאחינו היקרים אכרי וכורמי המושבות בכל מלא
רוחב ארצנו הקדושה
שלום וברכה
אחים !
שטף של מהגרים בא ושוטף כעת אלינו; אותו השטף אשר אליו נשאנו את נפשינו. מחכים
אנחנו להגירה של אחים פזורי הגולה שיבואו ויתוספו לנו להתישבות בארץ אבות. יודעים
אנחנו ברור שכל תכן המעשים שלנו; כל שאיפותינו הלאומיות ההולכות ומקבלות צורה
ממשית
בזריחת אור קוי גאולה מידי אביר יעקב גואל ישראל ואוזרו בגבורה הכל קשור ותלוי הוא
בעניני ההגירה בהצלחתה בהגדלתה בכמותה ואיכותה.
ועתה השעה באה ואנו, כלומר יושבי הארץ מלפנים, הננו קרואים למעשה לעזרת אחים,
שהיא עזרתנו! עזרת הגוי כולו )הוא( ביסוס חסננו וכבודנו בארץ ובעולם.
והנה המהגרים הללו, רובם צעירים אשר אין להם כל כי אם נפשם הנלהבה באהבת ארץ
אבות וכח שריריהם המוצקים הנכונים לעבודה.
ועתה כמה חובה כפולה ומכופלת היא על ישובנו כולו, וביחוד עליכם אחינו האכרים
והכורמים אשר על אדמת הקדש אשר התאזרחתם בארץ ונוטעתם עליה. עכשו הגיע הזמן
להחלץ חושים כלנו בעד העבודה העברית. עתה בא התור של "וחי אחיך עמך",
ביחש לנתינת
עבודה בכל מקצעות המשק שלנו, בישובנו כולו בכל מלא רחבו והקיפו.
קולי אליכם אחים חביבים אכרינו וכורמינו!
ממעמקי לבבי אקרא אליכם: התרוממו בנפש נדיבה ברוח מתנה לקראת אחינו אלה לעומת
אורחינו החביבים. החייאת החיים הרבים שבהם אוצר חיים גנוז לבני עמנו וארצנו
לקוממיותנו
העתידה בארץ אבות. עת לעשות היא לנו השעה הגדולה הזאת. נקדם נא באהבה את אחינו
החלוצים, קחו נא אחים את אחינו הבאים מחדש, את הצעירים וגם את הבאים-בימים
העומדים הכן לעבודה לפועלים קבועים במושבות.
העבודה הישראלית מכרחת היא להיות עכשיו עולה כפורחת בארצנו הקדושה. כל מניעה
שבעולם אסור לה להיות חוצצת בינינו ובין חובת הקודש הזאת. עלינו לזכור מה היא
חובתנו
הכוללת לעמנו ולארצנו בעת חיה. עלינו לזכור כמה אוצרות סגולה ישנם בין צעירי אחינו
הללו, שיהיו לברכה ולתהלה בארץ. עלינו לחזק ולאמץ את כחם ואת רוחם של המהגרים
הללו, בכל קירוב ובכל אמוץ.
דף 175
וההתקרבות היותר גדולה, והיותר כשרה, ויותר מועלת ומביאה למטרה הרצויה היא רק
זאת: נתינת עבודה בעין יפה, בלא אמתלאות בלא השתמטות.
שאלת חיים היא לנו עכשיו, שאלת העבודה העברית ועם כל העין הטובה שאנו נוהגים
בה ביחש לבני גזענו ושכנינו יושבי הארץ הערבים, עלינו לזכור שלא להתעלם מבשרנו.
במדה
כפולה של חובת אחים, ושל חובת בנין העם על אדמתנו, של חובת אהבת גרים, פליטי חרב
הבאים אל חיק אמם לציון להסתר מחמת )=לשון חמה וכעס( פראים וקנאת אויבים אכזרים
כחיות טרף.
שאו ידיכם קדש, אחים יקרים אכרינו וכורמינו אשר על אדמת קדשנו.
החיו את נפשות מהגרינו היקרים, הבאים להתאזרח בארץ חמדה.
הרימו נס של עבודת אחים עבודת ישראל על אדמת ישראל. וצור ישראל ירים מהרה נס
לגוים ונדחי ישראל יכנס מארבע כנפות הארץ. וירום קרן לעמו על אדמת קדשו וחבל נחלתו
לעולמים.
כנפשכם היקרה ונפש אחיכם ועבדכם הנאמן
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)15(
כרוז שהוציא הרב לכבוד "ישיבת תורת כהנים". ירושלים י"ב חשון
תרפ"א
ישיבת "תורת כהנים"
"כה אמר ה' אלהים, הנני יסד בציון אבן, אבן בחן פנה יקרת מוסד מוסד המאמין לא
יחיש", )ישעי' כ"א ט"ז(
ישיבת תורת כהנים בירושלים מקודשת לתלמוד סדר קדשים, וסדר עבודת בית המקדש,
מצות הלויות בארץ, והלכות מדינה. ראוי הוא המכון הזה לדבר עליו נשגבות אבל אנחנו
ממעכים את קולינו, כדי שיהיה מובן לרבים בגלות החיל הזה.
ישיבת תורת כהנים בציון, עכשיו בזמן הזה, בעצם ימי הרעש של התנועה של התחיה
הלאומית שלנו בכל המון החולוניות, השוטפים אותה על כל גדותיה; זאת היא פעולה
הצריכה
לשעתה. והנה נוסד המוסד הזה בציון, והמוסד הוא אבן בחן פנת יקרת אשר המאמין לא
יחיש. ממעל מכל עלילות החול, הוד הקדש פועל את פעולתו, ובתוך תוכיותן של כל
העלילות
שעינינו רואות תכן הקדש הוא מלא. קול השופר של הגאולה כקול הברה )=קול חלוש של הד(
נשמע הוא לנו. מפני השאון החולוני המקיף את כל מפעלינו. אבל כשאנו נגשים אל החוג
הקרוב הפנימי, כשאנו מקשיבים את המית הנשמה של כנסת ישראל, הנה קול שופר שומעת
נפשנו, קול שופר של גאולה, קול שופר ולא קול הברה. ועיני כל ישראל נטויות הן לציון
קרית מועדנו. לא החול הוא הנושא המקשר את נשמת הגוי כלו לארצו, לא החול הוא הפועל
את כל מפלאות התחיה ורמשיה בעולם, בישראל ובאדם, רק הקדש הוא הפועל, הוא המכה
את כל גלי-התנועה, של התחיה בפנימיותה הוא הכח האומר לה "גדל". אל
מקדשנו גאון
עוני, מכון בית חיינו ומשוש תפארתנו, אל כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו אליו
עינינו נושאות.
דף 176
הצפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא
של כל התחיה כלה, לכל סעיפיה, הקרובים והרחוקים. אם מבינים אנחנו או לא מבינים איך
יתהוו הדברים הגדולים הללו -- הכל אחד. מאמינים אנחנו שדבר אלקינו יקום לעולם.
וישראל
הקם לתחיה, מלא כל הוא. מלא אור אמונה, גוי קדוש הוא. ולקודש קדשו ולהדרת תפארתו
הוא נושא את נפשו, ובית המקדש יבנה והיכל יוסד, וכהנים ישובו לעבודתם ולוים לשירם
ולזמרם, וישראל לנווהם.
והיום הגדול הזה, הנה הוא הולך ומופיע, הולך ומתקרב אלינו, והננו חייבים להיות
מוכנים
בכל המובנים, ובת קול המנהמת כיונה מחורבות ירושלם אומרת: אנא רחום ברחמיך הרבים
השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
והנה בציון נוסד כעת, אבן בחן פינת יקרת, הכנה להשיב סדר העבודה לירושלם, למטרה
זו נוסדה לנו "ישיבת תורת כהנים". נכנסו כהנים מתלמידי חכמים שבירושלים,
לישיבה בבית
הנשקף מול מקום המקדש, והנם עוסקים בלמוד הקודם למעשה, בסדר קדשים בהלכות הקדש
והמקדש, ללמוד וללמד להבין ולהורות בתלמוד גדול המביא לידי מעשה. מי יוכל להעריך
את חזון קדש זה. הנה מאז כבר נשמעו צעדים על דבר גדולת הערך של התלמוד המיוחד
אשר לסדר קדשים. הקדושה העליונה של צפיית הישועה הנושאת עליה את כל חיי האומה,
לא חדלה אפילו רגע אחת מלהיות מקושרת עם יסוד הקדש עם שיבת העבודה לציון. תפלות
כנגד תמידים, ופרשיות הקרבנות והבעת סדרי העבודה של הקדש והמקדש, הוא החלק החשוב
שבחיי הקדש, הוא אשר הופיע על חכמינו הקדמונים התנאים והאמוראים, העיר את רוחם.
וסדר קדשים נסתדר בדיוק והרחבה, והלכות הקדש והמקדש עומדים בקרבנו חיים וקיימים,
מוארים וברורים, מלאים טל חיים, נדרשים במלואם לכל דורשם באמת.
והנה בא המועד לגשת לעשות את הצעד הראשון, להכין לנו את החיל ואת האמץ, את
התלמוד ואת הידיעה. את קדושת התורה המביאה את קדושת העבודה, ואור הגאולה הולך
וזורח בתוכיות החפץ המתגלה מתוך הפועל הקדוש הזה, שהחיים יוצרים אותו, התחלה של
"גאולת החול", הרושם של גאולה במובן החמרי, מרעיש את העולם כלו. אבל
שרשו ויסודו
איננו אחר כי אם גאולת הקדש, ומלוי הרצון הקדוש של עם קדוש בפנימיות נשמתו ואדיר
חפצו לראות את הוד הקדש בתפארת עזו.
ובטוחים אנו שהיום הגדול בא יבא, ובית המקדש יבנה, וסדרי העבודה יתכוננו, וכהנים
ישובו לעבודתם ולויים לדוכנם, וישראל למעמדם.
והישיבה הזאת אשר נתכוננה לנו עתה, בעיר קדשנו ותפארתנו, ירושלים עה"ק
תובב"א.
הכנסיה של הכהנים העוסקים בסדר קדשים, בקדושה ואמונה טהורה ועמוקה, בצרוף הלמודים
של כללות המצות התלויות בארץ, המציינות את קדושת התחיה, וזהר הקדש של צמח הגאולה.
ועם זה הננו נושאים עין, לעסוק בהלכות מלכים וכל סדרי מדינה כתורה וכמצוה. לעולם
זאת על ישראל וגולת הכותרת לכל אלה הוא הרעיון של "ישיבת תורת כהנים",
הראויה
להתפתח בזיו תפארה, והנני מלא תקוה שידע עם ה' הגוי כלו להוקירה ולתמוכה, וצור
ישראל
יקום בעזרת ישראל ויראנו בגבורות ישע ימינו, בשמחת גויינו ובתפארת בנין בית
מקדשנו,
להיות לגאון עולם ולעטרת צבי לבית ישראל ולאור גוים רבים. ונכון יהיה הר בית ה' בראש
ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו ונעלה אל הר
ה'
ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה'
מירושלים
)ישעיה ב/3(.
דף 177
וברכת ה' מהררי ציון , אשר שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ממכון בית חיינו
מקום המקדש וההראל, תבא לכל המחזיקים במעוזה של הישיבה הקדושה הזאת שאחריתה
מי ישורנה, לברכם בכל טוב. ובימיהם ובימינו נזכה כלנו לראות בנין עם ה' בתפארת בית
קדשנו ותפארתנו וארמון על משפטו ישב, ומלך ביפיו תחזינה עינינו, ומציון מכלל יופי
אלקים
יופיע להושיע עניי עמו לנטלם ולנשאם כימי עולם. כנפשכו היפה ונפש אחיכם ועבדכם
הנאמן,
אסיר תקות גאולת ישראל, ובנין המקדש וההראל, במהרה בימינו בקרוב.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
עבד לעם קדוש על אדמת הקודש,
רב ואב"ד פעה"ק ירושלים תובב"א
)מקום החותם(
*
)16(
קול מקודש
תעודה וברכה לישיבת "שער השמים" )=ישיבת המקובלים( וסניפיה שערך כבוד
קדושת
אדמו"ר גאון ישראל והמקובל המפורסם מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א נשיא
ארץ
הקודש ורב ואב"ד דפעה"ק תובב"א אחרי ביקורו בהיכל הישיבה הגדולה
והקדושה והשתעשע
עם הרבנים הגדולים הלומדים שמה ביום ר"ח סיון פר"ת.עיה"ק ירושלים
תובב"א
"מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" )בראשית
כח/17(
באותיות מוזהבות ומבהיקות כעצם השמים לטהר, הופיע לנגד עיני המקרא הקדוש הזה,
בעת דרכו כפות רגלי בפעם הראשונה בישיבה הקדושה "שער השמים" המתנוססת
בתפארת
קדשה בעיר צבי תפארתנו, עיר עז לנו עה"ק ירושלם תובב"א.
מתוך מחשכי עולם, מתוך ענני המאפלים המכסים ארץ ועוטים קדרות את כל החיים
השקועים ביוון מצולת החמריות העבה, מתנוצצת לפנינו הדרת האורה של ארץ חמדתנו בכלל,
אוירה ושמיה, תשואות חייה, צלצלי ניביה, וזיו כבודה, שדיה וכרמיה, גניה ופרדסיה,
מפיקי
נוגה ואורה, פעמי הקץ המגולה ההולך ופועם בכל עבר ופנה, במרחבי ארץ חמדה, מרעיפים
הם טללי תחיה על כל נפשות כמהות, ושטף אורה עליונה מקיף אותנו בבואנו לעיר הקדש
למרומי הררי ציון, בבקרנו את היכלי הקדש, היכלי הקדושה והאמונה, מבעד למעטה הכהה
של הגויות החלושות, אשר ליחידי-הסגולות של תלמיד חכמים, צעירים וזקנים, אשר אש
קדש מתנוצץ מעיניהם הטהורות המעידות על גדלות נשמה ואצילות רוח. מביטים אנו
ומתמלאים עז וחדוה. הנה חיה היא נשמת ישראל בהוד יפעת קדשה במכון בית חייה, וכאבן
חן מתנוצצת לפנינו אבוקת האורה של זוהר העליון של זוהר הטמיר והגנוז, המבהיק
והמאיר,
אשר להיכל קדש זה, להישיבה הקדושה הזאת ישיבת "שער השמים" שאמנם קולו של
יעקב
בכלל, נשמע בה ברינה, של תורה לכל מקצעותיה. אבל היסוד המזהיר אשר יעטרנה עז
ואורה הוא, האורה המיוחדה של ישיבת קדש זו, אשר שמה נאה לה. ומקום קדשה הגון לה,
זהו אור רזי תורה, סתרי תורת אמת, הנלמדים בתוכה במחלקותיה השונות. הנשמה מתמלאת
עדני קדש, למחזה המעדן והנערץ הזה, בשני הבתים אשר למוסד הקדוש הזה. הבית האחד
דף 178
מקום הולדת האור הגנוז, אשר מסורת אמת בידינו מאבותינו ורבותינו קדושי עליון, שבו
נולד אביהם של חכמי רזי קדש מרן הקדוש האריז"ל, והבית השני סמוך
לביהכנ"ס של רבי
יוחנן בן זכאי זיע"א.
במחלקה האחת מצאתי ת"ח גדולים. אשר חכמתם תאיר פניהם, עוסקים בשקידה בספרי
הזוהר, וכתבי האר"י ז"ל למחלקותיהם, בשקידה ועיון ברגש קדש ותעופת
רוממות נשמה.
אשריהם משכילי קדש, המתרוממים ממעל לשפלות החיים, ומתנשאים אל-על בהגיוני קדשם,
לשבוע בצחצחות עדנים של נהרי נחלי דבש וחמאה של סתרי פליאות. חכמת רזי עולם, הוד
נשמת אמונת אמן. ובמחלקה השנית, שמה יושבים טהורי נשמה בעלי העבודה מקדשי-קדש,
העוסקים בעבודה תמה וטהורה; בכונות ויחודים, עפ"י הסדרים המובהקים מורשה
מקדושי
עליון מגורי האריז"ל עד הרב הקדוש הרש"ש ז"ל.
חרדת ענג ונעימת קדש הקיפו את רוחי, בעת היותי מתעדן בחברת קהילה קדישא דא די
בירושלם קרתא דשופריא. מי יוכל לשער כמה אוצרות חיים לנשמות עייפות משפיעים הם
העובדים הטהורים הללו, כמה רעננות קדש הם מוסיפים לנו בנשמת עמנו, להוסיף עז
ותעצומות
לעם קדוש. וכמה גדולה היא שפעת משק החיים והברכה, אשר יפולג בשטף מנחל הקדוש
הזה, היוצא מאור קדושת רזי התורה וטהרת העבודה, היוצאת משני הבתים הללו.
והבית הגדול הזה "ישיבת שער השמים" הולך הוא ועולה. מתעלה ומתרומם מפרק
לפרק
בסדריו ושקידתו, בהרחבת ארחות לימודיו ותקוני עבודת קדשו. והיה יהיה לנו המוסד
הקדוש
הזה, למכון האגדה העליונה בישראל, למוסד אור דעת ה' ועזו , אשר יופיע על העולם
בהדרת
כבודו, ורבבות-עם מרחוק ומקרוב יתבסמו מערוגות מטעיו ומעדן גניו, ושפעת קדש של
ברכת
שמים תצא מאתו על כל המחזיקים בתקומתו ועל כל עם ה' הגוי כלו, ועל מלא עולם וישיבו
כלם ירוויון מדשן ביתו ונחלי עדניו.
וההתעודדות הקדושה לזוהר עליון לאצילות רוח ונשמה לאמונה תמימה, ולעבודה תמה
וטהורה, וטהרת הגוף וטהרת הרוח, היוצאים מהבית הגדול הזה ומחלקותיו המקודשות, היה
יהיה לאוצר תפארת לכל בית ישראל ולעטרת צבי למקום בית חיינו, וירושלם עיר קדשנו,
עד
אשר אור חדש על ציון יאיר, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים
לעולם ועד, אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפקחנה, והיה מחשך לפניהם לאור
ומעקשים
למישור, אלה הדברים עשיתים ולא-עזבתים. ולא יהי לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח
לא יאיר לך, כי ה' יהיה לך לאור עולם ואלקיך לתפארתך. במהרה בימינו אמן.
והנני בזה חותם, בברכה מקודש, ממכון בית חיינו מהר הקודש מירושלם בצפיית גאולה
קרובה. וישועת עולמים.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
עבד לעם קדוש על אדמת הקודש ורב ואב"ד
פה עה"ק ירושלים תובב"א
*
דף 179
)-(17
ב"ה יום י"א לחדש תשרי, תרפ"א
כ' ידידי הרב החכם מר דוד ילין נ"י,
שלו' רב,
א.נ.,
באה אלי קובלנא על אשר מטעם העיריה הולכים הסבלים נושאי הזבל מהחצרות לעבודתם
בימי הקודש בשבת ויו"ט. ובזה הם גורמים להרבה מאחיהם הצריכים להתעסק בסיוע של
פינוי הזבלים בימים הקדושים. אולי יוכל כבודו להשפיע שלפחות ברחובות שרוב הדיירים
הם של אחינו )=היהודים(, לא יבואו בימים הקדושים להתעשק )=להתעסק( בעבודה זו.
בטחוני חזק לכל אשר תשיג ידו יעבור )?( למלא את דרישת הלב של אחינו החרדים על
קדושת ימי הקודש וכבודם.
בברכה נאמנה ורגשי כבוד נעלים,
הק' אברהם יצחק ה"ק
ע"ע אגרות הראי"ה א/רעד.
*
)18(
בספר "הסכמות הראי"ה", עמ' .18 נדפסה אגרתו של מרן הרב לדב שם-טוב
גפן. על ספרו
"תורת יסודות המדידה". ועוד עיין אגרות אליו: באגרות הראי"ה
א/פב-פג. ב/ד-ה, ד/קמח.
בהקשר לכך יש לצרף שלושת האגרות הבאות )שנדפסו בתחילת ספרו של הנ"ל, מוסד
הרב קוק, שנת תשל"ד( וע"ע אגרות הראי"ה א/פב.
מכתבי הראי"ה דלהלן 20 ..18 מובאים בתחילת ספר "הממדים: הנבואה",
מוסד הרב קוק.
שנת תשל"ד
ב"ה עיה"ק ירושלים תובב"א, ט"ו טבת תרפ"א
ביודעי ומכירי קא אמינא, להודיע לאחינו היקרים את גדולת ערכו של ידידי הרב החכם
הגדול אוצר תוי"ש ומדע מו"ה שם-טוב גפן שליט"א המוכ"ז, שהוא
אחד מבני עלייה -המצוינים
ומיוחדים בישראל, וגברא רבא דכוותיה הוא עזוב כעת בימי זקנה באין משען ומשענה,
ותורתו
וחכמתו הגדולה היא נתונה בלחץ ודוחק, וכתבי ידיו החשובים הראויים להופיע אור גדול
בעולם-היהדות הנם ספונים ומונחים בתעלומה באין נהנה מזיום, ודאגת החיים היומיים
עושקת את הכח ואת המרץ של כח כביר זה, אשר רבים יהנו מאורו. ע"כ אבקשה נא מכל
אחי האהובים, שכל רב וגאון היושב על מדין יכירו נא את יקרת האיש הגדול הזה,
וברוכים
יהיו לה' אם יתמכו בידו להשיג עבורו משרה מפרנסת אותו בכבוד, עפ"י כשרונותיו
המרובים,
ומברכותיה של תורה ואהבת חכמיה המעוטרים ביראת ה' טהורה יתברכו בכל טוב סלה.
כנה"י ונפש הבא עה"ח יום הנ"ל פעה"ק ת"ו
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 180
)19(
מן ספר ניצני ארץ כרך ז' עמ' 213 )רשימה שר ורפל 163(. הרב הירשנזון היה יריד
א"י
ונדד לארה"ב שם נתקבל כרב. היה חריף גדול ובקי בש"ס ופוסקים.
הראי"ה מתייחס כאן
להצעת הנמען למען שוויון זכויות לנשים בתפקידי שררה בישראל ועוד היתרים נועזים שם
)כמבואר ב"מלכי בקודש"(. אנו רואים כאן דרכו של ראי"ה לדונו
לכף-זכות. שההצעה נבעה
מן תמימותו והתלהבותו מן התקדמות אוה"ע לרעיונות נאורים.
ב"ה, כ"ד אד"ש )=אדר שני( תרפ"א.
שלום וברכה לכ' ידידי הרב הגאון החכם הנעלה הוגה דעות ותוכן עלילות מו"ה חיים
הירשענזאהן שליט"א האבד"ק הובאקען יע"א.
אחדשה"ט באה"ר.
אדוני הרב, כמה גדולים דברי חכמים "תפשת מרובה, לא תפשת". כאשר בא ספרו
היקר
"מלכי בקדש" חלק שני, וראיתי רובי עניניו, חשבתי לכתב לכת"ר בארוכה
על כמה פרטים
מדבריו, פעם כבונה פעם כסותר. והרעיון הזה הוא הוא אשר גרם שנתאחרה גם כן תשובתי
הקצרה הנימוסית בתור הודאה על קבלת תשורתו היקרה. אבל בכל משך הזמן נערמו עלי
טרדות לאין חקר, וראיתי כי לא קרובה היא כ"כ העת אשר אוכל לסדר דברים מבוארים
על
הענינים המרובים והמענינים כ"כ אשר נגע בהם כת"ר חביבי שליט"א
בספרו הנכבד.
ע"כ אמרתי לא אהי' כעובר עוד על "בל תאחר" את חק-הכבוד הראוי לכל
אדם, ובפרט
לגברא רבא דכותיה, "דכל דילדא אימיה כוותיה תוליד" )מכות יז:(,
אע"ג שלפי הנראה לענ"ד
בכמה וכמה מקומות מדבריו אית להו פירכא, שכולן אמנם מסתעפות מתוך תומת לבבו
הטהורה שאין לבו נוטה לחשד את הדברים המוחלטים בהחברה האנושית שבהוה בתור
מוסר וצדק, שהרבה מהם אינם כי אם כסף סיגים מצופה על חרס. אבל כמה נכבד הוא
תם-הלב הטהור בעצם, המתעלה על כל תרמית ורוכסי איש, ושבע יפול צדיק וקם.
והנני בזה חותם בכל חותמי ברכות באה"ר ונאמנה כנה"ר ונפש ידי"ע,
המצפה לתשועת ה'
על עם קדשו וחבל נחלתו במהרה בימינו בקרוב.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)20(
ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א ה' שבט תרפ"ג.
ידידי היקר הרב החכם הגדול בחיר חוקרי עמנו, משגב התורה והתעודה בדורנו מו"ה
שם
טוב גפן שליט"א
שלום לו ולתורתו וחכמתו באה"ר,
בשמחה רבה קבלתי את ספרו "תורת הנבואה הטהורה", אמנם לא הספיק עדיין
הזמן
לעבור על כולו, אבל רשמיו מעת אשר ראיתיו בכת"י חזרו והעירו את רוחי בעברי
עליו
דף 181
באיזה מקומות בהעברה בעלמא. הנני מקוה שסוף כל סוף ימצאו יחידי סגולה בעלי נפש
עדינה, שיראת ה' טהורה מפעמת בקרבם, שיבואו לידי הכרה, שהגות רוחו של כת"ר
והוצאת
ספריו לאור עולם היא עובדא חיונית בדורנו, להשלמת תחית ישראל המתעוררת והולכת
לעיננו בצעדים כ"כ קשות כבדים, ובהפרעות כ"כ קשות. מפני שנטל החול של
המחשבה החמרית
ושטוף התאוות הגסות של עמי האלליות מכבידות הן על הרוח הקדוש והטהור המרחף על
גבי נשמתה הגדולה של האומה הקדושה, שסגולת מרומים של מקור חיי אין סוף אל אמת
היא יסוד נשמתה. ואני תפילה יחזקהו ד' ויאמצהו ונזכה לחזות בשמחתה של תורה ודעת
קדושים, בשובו אל הקודש בנחת ובשלוה לעבוד עבודת הקודש לרומם את קרן המחשבה
הישראלית הטהורה, אשר ממעין היוצא מבית ד' מוצאה.
כנפשו הטהורה ונפש ידידו הנאמן קשור באהבתו מצפה לתשועת ד' על עמו ועל יראיו
וחושבי שמו במהרה בימינו בקרוב.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)21( ),(
ב"ה ה' טבת, שנת תרפ"ג
חיים ושלו' יתן מחיה-חיים לאורך ימים טובים ושנות חיים דשנים ורעננים לכבוד
ידי"נ הרב
הגאון המפורסם רב פעלים סוע"ה אוצר חכמה ותו"י מו"ה אהרן מענדל
הכהן שליט"א, האבד"ק
קיירא יצ"ו,
שלו' וברכה באה"ר.
כברק אור גדול, בליל מאפליה, האיר נגד עיני מכתב קדשו דמר כת"ר ידי"נ
שליט"א,
בבשורה טובה כי שב ב"ה שלו' על נוהו, אף כי עדנה לא שב לגמרי, לאיתן בריאותו.
הננו
מלאים תקוה טובה בעה"י שמהרה יחלימהו השי"ת ואורך ימים ישביעהו. ותמיד
נזכה לבשר
ולהתבשר אך טוב וחסד. ובחסדי השי"ת נחזה בשמחה את פניו בבואו אל הקודש.
להוציא
מן הכח אל הפועל את כל אשר ברוח עמו, לבנין בית ישראל ומכון תוה"ק בהר קדשם,
יכוננהו עליון.
והנני בזה חותם בברכה נאמנה ובאחזוקי טיבותא למר על אות אהבתו היקרה, והי' זה
שלו', וברכת עולמים כנה"ר ונפש ידי"ע קשור באהבה,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 182
)22(
מן ספר: "שיחות בעת מלחמה". י"ל בעילום-שם, שיחות שנאמרו בישיבת
מרכז-הרב בעת
מלחמת שלום הגליל )הו"ל יוסי חייקין(. האגרת נדפסה שם בפם' 65 ללא ציון תאריך
כתיבתו.
הראי"ה כתב בה תיבת 'אל' בכתב אשורה. והאותיות מחוברות.
מכתב הרב קוק זצ"ל לאב שכול בנפול בנו
בן-תפארת לעמנו וגיבור ישראל
תנחומים של הגיון, מרגשי לב אנוש, אין לי על השבר הנורא הזה, אבל תנחומות-אל יש
לנו. עשירי צער אנחנו, ולעומתו עשירי נוחם. בעבודת הקודש של תחייתנו הלאומית
ההולכת
וצועדת צעדי עלייה, בהתעוררות החיים של נשמת עמנו פנימה, ובהשפעתה על גוי ועל אדם
כלפי חוץ, ימצא בודאי עובד-נאמן ומסור לעבודת הכלל בכל לבו ונפשו שכמותו, את הנוחם
היותר עדין והיותר מעודד.
נשמתו הטהורה והאצילית של הבן היקר המנוח ז"ל תהא צרורה בצרור החיים, ובעולם
האל-מוות ישבע עונג ונועם ד" מזהרי אור התחייה ופריחת הגאולה וניצניה,
הממלאים חדוות
קודש את כל חוגי עולמים. ובגבורה טהורה, ואמונת אומן עמוקה, הצדקת ד' ושפעת אור
חסדיו אשר לא תמו לעד, יתנחם כבודו וכל משפחתו היקרה.
ידידו מוקיר פעליו, המשתתף בצערו וחותם בנחמת ציון וירושלים.
אברהם יצחק הכהן קוק
*
)23(
מן ספר "זכרונות על בני ברק" )ממיסדה הרב יצחק גרשטנקורן( ח"ב עמ'
פג-פה, מכתב סיוע
שהרב כתב לרבני חו"ל למען יעזרו במאמצים לקבץ ממון-רב לשם יסוד העיר:
ב"ה ירושלים, י"א אייר תרפ"ב
אחינו היקרים החרדים לדבר ד' ועטרותיהם בראשיהם, הרבנים הגאונים יושבי על מדין,
רועי עם קדוש, ד' יברכם !
אחי ורבותי החביבים !
מני ארץ חמדה ומהר-הקודש מירושלים, מצאתי לי לחובה קדושה לקרוא להדרת כבודכם
לבא לעזרת ד' בגיבורים, לעזרת עם ד', לעזרת אה"ק ובנינה בקודש, לעזרת מכון
ויסוד מוסד
קיום תוה"ק.
והנה כאשר ענין ישוב אה"ק הולך הוא ומתרחב כעת מדי יום ביומו בעזהי"ת
והננו רואים
עין בעין יד ד' נטויה על עמו ונחלתו, ולב ישראל הולך ומתקרב לבנין ארץ חמדה אשר
נתרחקנו ממנה בעונותינו זה עדן ועדנים. אך הלב דואב מאד לראות כי דוקא אלה בחירי
דף 183
ישראל, יראי ד' החרדים אל דברו הנם בימים האחרונים המפגרים מלכת בדרך הקודש הסלולה
בדרך המעשה, והמפעל לבנות את שוממות ארץ הקודש. ודבר זב גורם תקלה רבה בכל הליכות
הישוב ושפלות ערך לכל ההמון הקדוש החרד על דבר ד' ולמנהיגיהם הגדולים העומדים
בראשם.
והנה ד' האיר לנו מתוך המאפל, ורגשי קודש החלו לפעם מעברים שונים, כל בעלי הנפש
אשר בין החרדים לדבר ד' התחילו להתחזק בפועל ובמעשה רב להחל לקנות קרקעות ולסדר
קבוצות ואגודות לשם ישוב א"י ע"י אחינו יראי ד' וחושבי שמו. ומשנה-שמחה
שמחתי בראותי
סגל חבורת קודש מעיר תהלה וורשה, ובראשם איש רב פעלים הרה"ח ר' יצחק
גרשטנקורן
נ"י אשר נוסדו יחד לכונן כונניות רבות ההיקף בהרבות חברים להגדיל מפעלים
בבנין אה"ק
ע"י חברים יקרים ונכבדים יראי ד' החרדים אל דברו.
ועתה אין די באר כמה גדולה היא החובה והמצוה להמנות בחבורת קודש זאת , ולחזק
את ידי מיסדיה ומכונניה. כל מה שאנחנו חפצים לרומם את דגל הקודש באה"ק, להסיר
ממנה את המכשולים אשר באו ע"י שהרחוקים מתורה ומצוה נתקרבו אל הצד המעשי של
ישוב א"י, לפי הערך יותר מהקרובים לד' ולתוה"ק, יעלה בידינו בעזה"י
בהצלחה רבה ע"י
הדרך המעשי הזה אשר בחרו להם חברי החבורה הקדושה הזאת, המקדשים את כוחם לפעול
ולעבוד לקנית חבלי אדמה גדולים באה"ק ולישב עליו המון רב של יראי ד' שומרי
אמונים,
שיעבדו את האדמה ויכוננו ערים, יטעו גנות ויאכלו את פרים וירחיבו מסחר. וקנין
עבודה
ומעשה וחיים טובים קדושים וטהורים על אדמת הקודש.
החלצו אחים יקרים ובאו באלפיכם ורבבותיכם להרים נס ודגל להקים שוממות ארצנו
הקדושה בקדושה ובטהרה ברוח ד' על עמו ונחלתו. ושוכן ציון ובוחר בארץ חמדת עולמים
יכונן מעשי ידיכם לטובה ויראנו מהרה בישועת גוי קדוש בבא לציון גאולים בשמחת עולם,
כנפשם היקרה,
ונפש המדבר באמת ובתמים, החותם בברכת גאולה וישועה מהר הקודש, מציון מכלל יופי
תובב"א.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
ע"ע אגרות הראי"ה חלק ד' עמ' קעד. שם הובא הנ"ל בסגנון אחר. מתאריך
אחר. ובאותו
ספר של הרב גרשטנקורן, ח"ב עמ' קלא. מביא מכתב נוסף, המיועד לזקן הרבנים
בארה"ב
הגאון רמ"ז מרגלית, שיעזור להתרים נדיבי-לב בארה"ב למטרת ייסוד 'בני
ברק':
*
)24(
אדשה"ט באה"ר.
מצאתי לנכון להציג לפני ה"ג ידי"נ מר שליט"א האיש המורם מעם, הרב המופלג
בתורה
ויראה, רב פעלים ומעשיו הגדולים, מו"ה יצחק גרשטנקורן שליט"א, הוא האדם
היקר שראוי
שכל גדולי ישראל יחזקו את ידיו במעשיו הנפלאים אשר הגדיל לעשות ביסדו עיר-קדושה
דף 184
בארץ-ישראל, היא עיר הקודש בני ברק, מקום הקודש של התנא אביהן של ישראל רבי
עקיבא ע"ה זי"ע ועכ"י. ואם אמרתי לספר את התוכן של הפועל הנפלא
הזה, יקצרו גליונות.
רק די להאמר כי במאמצים )=צ"ל אמצעים( מצומצמים מאד יסד האיש הנעלה אדיר
המפעלים
הזה ברוח אהבה לאה"ק וישראל עם-קדשו המתנוססת בו להפליא, בקדושת טהרתה עיר
קדושה מלאה תורה ויראת שמים, טהורה בכל תכסיסי היהדות הנאמנה על אדמת הקודש.
ועוד ידו נטויה לשכללה ולפארה, לאמץ יסודותיה ולהרחיב את בניניה, לעשותה לתפארת
הערים החשובות בארץ הקודש, לשם ולתפארת. ולמטרה זו יסד את הבנק של בני-ברק,
שמכונו הוא כעת בעה"ק תל-אביב ת"ו, וסידור של מניות לבנין העיר ושכלולה
בסכום של
מאה אלף דולרים, אשר אקוה שאחב"י היקרים באמריקה שידם פתוחה ביחוד לבנין
אה"ק
וחיזוק ידי ישראל בתוכה בבנין מושבות וערים לשבת, יחזקו את ידיו בכבוד הגדול הראוי
לאדם אשר זכה לעשות הגדולה הזאת בישראל. בטוח אני בעז"ה שדברי המעטים ללבו הטהור
של הדר"ג, וברוח ד' ביראתו הטהורה ואהבתו הרחוקה לעם ד' ולאה"ק יפיח רוח
חיים ומפעל-
רב בלב רבים מאחינו בעלי היכולת, שיתנו ידם לבנות עיר הקודש הנ"ל על עמודים
בל
תמוט, וכימי עולם וכשנים קדמוניות תתנוסס עיר בני-ברק בהדרת קדשה ופאר תורתה על
אדמת הקודש.
והיה בזה שלו' כנ"ה ונפש ידי"נ דוש"ת מקודש באה"ר,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)25(
מן עתון "קול יעקב". גליון ח' י"ח כסלו. תרפ"ג. העתיקו
מכתב-מחאה של מרן הרב ער כך
ש"משרד הדואר החלגרף והתרפון שבמושבה ראש-פנה. פקידיו הם כולם יהודים. פתוח
ועובד ביום שבת עד הצהרים"
לכבוד האדון המנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ירושלים-
א.מ.נ.,
ועד המושבה בראש-פנה אשר בגליל העליון מודיע לנו כי משרד הדואר והתלגרף והתלפון,
שפקידיו כולם יהודים, פתוח ועובד ביום השבת עד הצהרים, למרות זה שהמושבה כולה
שלמענה משמש המשרד הזה, אינה חפצה בהשרות הזאת ביום השבת הקדוש לנו, ומסכימה
בחפץ לב שכל משלחי-הדאר יימסרו לה ביום הראשון במקום יום השבת. הם מרגישים בזה
גם עלבון מיוחד שבמשרד הדאר הסמוך לבית הכנסת יעבדו בשבת ובימים טובים לישראל.
וכבר פנו על זה לההנהלה הראשית של הדאר, ועד היום לא נתקן הדבר.
בהעירנו את תשומת לבו אל כל האמור, הננו מתכבדים להביע את בטחוננו שבהתאם
להחופש הדתי )=הערת העורך: לבל יאלצו את העובדים לעבוד בשבת(, יואיל כבודו לסדר
מעתה מיד שמשרד הדאר התלגרף והתלפון הזה יסגר וישבות מעבודה בכל ימי השבת וימים
טובים לישראל, מחצי שעה קודם שקיעת החמה בערב שבת ועד חצי שעה אחרי השקיעה
במוצאי שבת, מבלי שום הגבלה של עבודה חלקית, שגם היא אסורה בהחלט ע"פ
הר"ת
ופורצת קדושתם של ימי מנוחתנו.
דף 185
אנו מחכים לתשובתו הרצויה והננו מתכבדים לחתום בכל רגשי הכבוד והיקר,
הנשיא: ה"ק אברהם יצחק הכהן קוק
המזכיר הכללי: שמואל אהרן ובר
*
)26(
עוד מכתב מהרב בענין שמירת-שבת מצאנו בעתון "קול יעקב". גליון לז. ח'
תמוז. תרפ"ג.
בעירית תל-אביב חוקקו חק-עזר ל"יום מנוחה" של שבת. אבל בלי שום אזכור של
אופי
תורני של קדושת השבת )העשויה לגרום לשמית שבת כהלכתה ג"כ(. וכתב אליהם הרב:
לכבוד הועד הנכבד לעירית תל אביב ת"ו, שלום
מצאתי לי לחוב קדוש להביע את רגשי ברכתי לעירתנו החביבה ולכל השכונות היקרות
הנלוות אליה, על האחדות הנאמנה אשר הוחלטה אצלם, עפ"י יסוד הנוסחה של קבלת
האזרחית של קדושת השבת, שחזקה היא תקותי שתתן תפארת לעושיה ותפארת להם מן
האדם.
ואם כי אמת הדבר שהביטוי 'קדושת-השבת' מבלעדי התיבה "הדתית" אינה מחסרת
מאומה
מכל תוכן המעשי והמוסרי שבתוקף החוקה הראויה לעירתנו הישראלית בארץ ישראל, בכל-
זאת נצטערתי על ההשמטה הזאת אחרי שכבר הוכנסה מלה זו בהצעת הנוסחה עפ"י
הסכמתי.
ומאד הייתי שמח אם תסכים דעת הקהל הנכבד להחזיר את המלה "הדתית" שנשמטה,
שאע"פ
שהביטוי קדושת-שבת מבלי כל פירושים מוגבלים יש בו יותר משום עושר הרוח, בכ"ז
היתה
המלה "הדתית" מבלטת יותר את הצד המעשי הראוי לחוקה אזרחית חברותית.
בכל אופן בטוח אני שכל הקהל הנכבד של ת"א ושכונותיה ידעו ברור שכל הצד המעשי
והמוסרי של החוקה האזרחית בדבר קדושת-השבת בכל שטח העיריה )=צ"ל העיר(, עומד
הוא במלוא מובנו בהביטוי של 'קדושת השבת' הסתמית באין כל מחסור, כאילו הי' כתוב
ג"כ
בהחוקה הביטוי של המלה "הדתית".
בתקותי החזקה שהחיים והרעיון יתאימו יחד עם הביטוי המלא, אשר יתן כבוד והדר
לישראל על אדמת קדשו מקרוב ומרחוק בישראל ובאדם, הנני חותם את ברכתי לחיזוק
האחדות והאחוה הנאמנה, וליצירת גוש עירוני ישראלי על אדמת ישראל, בתכונה חזקה של
השפעה טובה בעלת יפוי-כח במדתה האיכותית והכמותית כאחד.
חזקו ואמצו והרימו בגאון את דגל קדושת-השבת לכל משפטו וחקתו, בעירתנו החביבה
וכל בנותיה. והנני בזה חותם בברכה, ברכנו אתכם בשם ה'. אחיכם הנאמן לעבודתכם לעד.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 186
)27(
אגרת זו נדפסה ב"ארץ צבי" )לזכרו של הקדוש צבי מנחם גלאט הי"ד(,
ירושלים, תשמ"ט, עמ'
185-186 :
ב"ה
ירושלים, י"ד שבט תרפ"ז
כבוד ידידי הרב הג' החו"ב זך הרעיון ונקי הדעת, מו"ה אהרן יצחק זסלנסקי
שליט"א,
שלו' וברכה.
הגיע קונטרסו בהערותיו היקרות על אגרותי הנדפסות, ואפריון אמטיי' על אשר שת לבו
לעיין בדברי, אשר אקוה שכל ת"ח ישר-דעה ימצא בהם תועלת בעה"י. על מה
שהעיר במכתב
ג' בחילוק שבין הבבלי והירושלמי )הערת העורך: אגרות ח"א עמ' קכג( מפני השפעתה
של
אור הנבואה שהיא תמיד מופיעה באיזה מדה בא"י, גם על גופי ההלכות והגיונות,
סברותיהן
וק"ו על האגדות, משינוי הנוסח ע"ד החסידים הראשונים שהיו שוהין ג' שעות
בכל תפלה,
שבבבלי )לב:( איתא הלשון 'תורתן משתמרת', ובירושלמי ברכה ניתנה בתורתן )=צ"ל
'תורתן
מתברכת'(, כך הן הדברים.
ואמרתי זה כבר בתוס' גדר הנבואה ורוה"ק המופיעה על העוסקים בתורה לברר
ספיקותיהם
ולהרחיב דעתם כשיש להם כבר אחיזה בתורה. ומשו"ה נאמר בתמורה שם ט"ז
דר"י אמר
שלשת אלפים הלכות נשתכחו, ובמתניתא תנא שלש מאות, מפני שנשתכחו ההלכות עם שרשיהן,
וההצעות התורניות בצריכות לסעד שלהן, ממקומות דומים, והשאלות ההגיוניות הלא הן
עשר במספר בהקפת כל הגדרים )=הערת העורך: מלות ההגיון, לרמב"ם(. ע"כ
אע"פ שהנקודות
היו שלש מאות, בהכרח נשתנו ענינים סובבים פי עשר לכל נקודה, שזה גרם שגם בסיוע של
אור רוה"ק בא"י לא היה אפשר לפתור הדברים עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן
בפלפולו.
וזהו ענין של ברכה, שהיא חלה תמיד על דבר שיש בו מציאות להיות הולך ומוסיף, כידוע
מדברי הט"ז באו"ח ראש סי' תר"ע עפ"ד הזוהר. ודוקא תורת
א"י ברכת רוה"ק מצויה בה,
וזהו מה שכ' בזוהר רות: על הגאולה ועל התמורה, גאולה דא תלמוד ירושלמי, תמורה דא
תלמוד בבלי, מפני שהופעת קדושה מאוצר רוה"ק להוסיף פירות על ידה בתורה, מיוחדת
רק
לא"י, ואם היא נמצאת במקרה גם במקום אחר, היא בגלל אר"י, וכד' הכוזרי
בעיקר הנבואה
שחל בה או בעבורה. וכשם שבתמורה קיי"ל אין תמורה עושה תמורה, כפ"א
דתמורה מ"ה,
שרק הקדש עושה תמורה ולא תמורה, הרי שאין בכח הקודש שבא בכלי שני להשפיע קודש
לענפיו עוד. ה"נ עיקר תורה במקור קדושתה היא בא"י, "ואין תורה
כתורת אר"י" )ב"ר טז(,
ויש בה סגולת כלי ראשון להשפיע אור רוה"ק, עד כדי עזרה מעשית לנתוח הלכה,
בצירוף
השכל הלימודי. כי הקודש היסודי מחלק שלל לאגפיו, מה שא"כ תורת חו"ל היא
במדריגת
קדושת תמורה מצד ערך רוה"ק הגנוז בתורה, ואי אפשר שתשפיע ג"כ מדה זו עד
כדי חידוש
הלכה מכוחה, כהא דאין תמורה עושה תמורה. וכל מה שאמרו ע"ד תלמוד בבלי
)סנהדרין
כ"ד( הושיבני במחשכים, ובגין דיתבי בארעא חשוכא אמריתו שמעתא דמחשכן )מנחות
נב(,
הוא רק ביחש לאותה העזרה שנקודת רוה"ק בסגולתה מופיעה בא"י, אבל ביחש
למתת אלקים
של השכל בתורה לפי היגיעה, זאת היא ברית כרותה לישראל בכל מקום שהם, ויגעתי ומצאתי
תאמין )מגילה ו'(
)=הערת העורך: עיין אגרות א/קיג. אורות התורה, פרק יג(.
*
דף 187
)28(
ב"תחומין" )הוצאת צמת(. כרך י' עם' 256-257 פרסם פרופ' אליאב שוחטמן
תשובת הראי"ה
לשואל אם מותר ללמד תורה לחילונים, וכן לנשים: כדלהלן:
ב"ה חיפה כ"ה כסלו, ראשון לחנוכה , תרפ"ח
אל מעלת כבוד מרא דארעא דישראל, רבנו הגאון החסיד שבכהונה עטרת תפארת כל בית
ישראל, מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.
אחדש"ת בהדרת הכבוד !
מזכיר משרד הרבנות המקומי דבר בשמי בערב על ידי הטלפון עם כבוד הדר"ג על
אודות
זה שמבקשים ממני מהנהלת התכניון בחיפה להרצות לפני התלמידים העומדים לגמור השנה
את הקורסים של התכניון, על נושאים שונים במקצוע הבנין והארכיטקטורה הקשורים בדת
ומסורת, כמו בית כנסת, מקוה, סוכה, בית החיים וכדומה. וכ"ק הודיע לי על ידו,
שאם אני
אסדר את השאלה אל אדוני בכתב, יטריח עצמו לענות לי תשובה בכתב, לכן דחיתי אותם
על ימים אחדים, עד שאקבל תשובה מכ"ק מרן שליט"א.
תוכן הבקשה של ההנהלה כמבואר למעלה: ההרצאה בעל פה פעם בשבוע למשך שעה-
שעתיים עד זמן של ארבע חדשים. התלמידים שומעי ההרצאות האלו כארבעה עשר, ביניהם
ישנה צעירה אחת, שהיא מראה חריצות מופתית במקצוע הארכיטקטורה, וקשה מאוד
לההנהלה להעליב אותה ולדחותה החוצה בשעת הרצאתי. אמנם הסכימה הנהלה שהיא,
הצעירה, לא תשתתף בשעורים שעל מקוה, שעל זה אפשר לתת לה נימוק שישביע רצון, למרות
שהיא בעצמה סדרה התכנית של מקוה, אבל לא במקצוע אחר. ההרצאות לא תפורסמנה
ברבים, והלימודים יהיו בהחלט בכסוי ראש.
ועתה, חשיבות העניין להכניס לשד חיים של יהדות לתוך כתלי התכניון- אינני צריך לתאר
לפני כבוד רבנו הגדול שליט"א. מי כמוהו יודע ומכיר את ערך ההשפעה הבאה בכוון
זה של
בנין ומעשה בארץ ישראל, ושהתלמידים ידעו להבדיל בין תכניון שבגולה לתכניון-יהודי
בארץ
ישראל. אבל מהצד השני, הפחד של "מה יאמרו הבריות", הפחד הנפרז
"הנוטל את זיו החיים
של האדם ושל כל בעל חי מרגיש"- שכ"ג מתאר בכל צבעיו הבהירים בספרו
"עקבי הצאן",
דוחף אותי אחורנית, ומעכב אותי מלקבל עלי תפקיד זה. והיות שבכל אופן - אם אומר או
לא אומר - האחריות היא גדולה ונופל במידה ידועה עלי, החלטתי לפנות אל כ"ק
אדמו"ר
שליט"א, שיורני את הדרך בה אלך. וכאשר יגזור בדעתו הגדולה, כן יקום וכן יהיה,
לא אסור
ימין ושמאל חס וחלילה. ואבקש מאד מכ"ק לענות לי בהקדם, כי אין ענין זה סובל
דחוי,
ואני הבטחתי להם לתת תשובה בסוף שבוע זה אי"ה על סמך שיחת הדר"ג עם
מזכירנו
בערב. החותם בכל הכבוד והבעת תודה,
תלמידו יהושע קניאל
ב"ה, יום כ"ז לחדש כסלו, תרפ"ח
שלום רב לכב' ידי"נ הרב המאוה"ג שיע"ה מו"ה יהושע קניאל
שליט"א, רב ודומ"ץ דעה"ק
חיפה ת"ו,
אחדשה"ט באה"ר,
בתשובה על יקרתו, בדבר ההצעה שיגיד כת"ר שיעורים בהתכניון בענינים השייכים
לבנינים,
אין זו צריכה לפנים, כי אסור למנוע כל דבר תורה מכל אחד מישראל שבא ללמוד, כל זמן
דף 188
שאינו מוחזק לתלמיד שאינו הגון, דהיינו שמקדיח תבשילו חס וחלילה. וגם, הלא המאור
שבדת מחזרים למוטב. ואנו חייבים לדרוש דרכים איך להביא אורה של תורה בכל האופנים
האפשריים. כמובן, דוקא כשיקבלו עליהם את ההדרכה הראוי' ללימודי קודש ובדבר
שבפרהסיא, הרי הוא כיסוי הראש, כמו שכתב כת"ר. ועל פי הדת, כמובן, ככל האפשר
הי'
נכון למנוע, מפני לעז הבריות. אבל בדלא אפשר, ראוי רק להתנות שלא תהי' התלבושת
בצורה כזאת, הגורמת איסור לדבר דברים שבקדושה. ומשום איסור לימוד תורה לנשים,
מאחר שאין הלימוד מכוון אליה ביחוד, איני רואה בזה חשש, ובפרט כשהיא עסוקה באומנות
זו, הרי הדבר ככל הדינים הצריכים לה, דשרי כד' הגה ביו"ד סי' רמו סעיף ו'.
ונכון שתשב
קצת מן הצד באורח של חכמת צנועים, שיבין כת"ר איך לסדר בע"ה.
ויהי ד' עם ידידי לכונן דרכיו ושם ד' ותורתו. ויתקדש שם שמים על ידו, ורבים ישובו
לחסות בצל התורה והיראה, בבנין ארץ חמדה, וזיו כבודה, והי' בזה שלו' וקרנת
אה"ר כנה"י,
ונפש ידי"ע, דוש"ת באהבת אומן,
אברהם יצחק ה"ק
*
)29(
)הערת העורך: בעת ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. נתכבד הראי"ה לשאת דברו.
הוא התריע אז בפרופסורים ומרצים לבל ירחיקו לכת ממסורת ישראל. הביע חרדתו וגם
עדר לימוד מדעי-עולם שיאירו אורם רק ע"פ מורשתנו. ובכל זאת. בני-בליעל הטיחו
בו
אשמה שכביכול המליץ אז על האוניברסיטה "כי מציון תצא תורה". ביטוי
שהשתמש בו שם
לכיוון אחר לחלוטין. ולכן כעבור חודש הפיץ בנו הגה"צ הרצי"ה חוברת עם
הנוסח האמתי
מה נאמר אז )עיין על כך "מאמרי הראי"ה" עמ' 554( והנוסח ההוא נדפס
חציו ב"מאמרי
הראי"ה" עם' 306 והחציו ב"אוצרות הראי"ה" עם' .1116-1117
לאחרונה הועלו שוב האשמות-שוא הללו ע"י הקנטרנים-המקצועיים של עתון-יומי
מסוים.
הרב משה אלחרר הו"ל בשנת תשמ"ח חוברת "לכבודה של תורה" לבדות
את השקרנים
הללו. בין היתר הוא ההדיר שם מכתבו שר גאון-עולם הרב יוסף משאש זצ"ל. רבה
הראשי
של מורוקו. במחאה נגד מתנגדי הראי"ה )"...כזאבי-ערב מתחפשים ומתכסים
בעורות-כבשים
תמימים שר חרדים נלהבים. וחוקי דרך-ארץ-אשר-קדמה-לתורה אינם אוהבים". שם. עמ'
50( ומשיב לו הראי"ה באגרת דלהלן. הראי"ה קובע שמתנגדיו הם רק מיעוט קטן
בין תושבי
ירושלים.
בין היתר. הראי"ה גם משיב על ההתנגדות לדעותיו שהביע בענין החיוביות
שבהתעמלות
)אורות. עם. פ'(.
הגאון ר' יצחק הוטנר מביא )וכנראה שמע זאת מפיו של הראי"ה( שהבטיחו
לראי"ה שאם
ישתתף בייסוד האוניברסיטה, יעלה בידיו למנוע משם הרצאות בסגנון ביקורת המקרא )שבחי
הראי"ה. עמ' קצח(
עובדא מענינת היא כי גם אחרי הנאום באוניברסיטה. וגם אחרי המריבה הנוראה בירושלים
בענין ייסוד הרבנות הראשית. ונם אחרי דברי הרב על ההתעמלות. בהתכתבותו של החזון-
איש עם הראי"ה. הוא תמיד פותח בכל מכתביו אליו: "מרן". והתבטא עליו
"ספר תורה עומד!"
דף 189
מכתב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל
לגאון ר' יוסף משאש זצוק"ל
י"ג אדר תרפ"ח
שלום וברכה מקודש לכבוד הרב המאור הגדול בתורה ויראה צדיק וישר מו"ה יוסף
משאש
שליט"א דיין ומו"צ בעוב"י תלמסאן ישצ"ו
אחדשה"ט באה"ר.
אגרת קדשו דמר, מיום ז"ך כסלו הגיעני, וראיתי בה הרבה מעדינות נפשו הטהורה.
ומאוד
חרה לי על אשר כתב הפלסתר הנקוב בשם 'ירחון בית ועד לחכמים', עשה רושם כ"כ
לצער
גברא רבה דכותיה. וכי לא ידע מר דבעוה"ר שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן, ורבו
דוברי שקר
וטחי כזב. וכל ישרי לב אינם שמים לב לדבריהם ואינם מתעסקים בבדיותיהם. אמנם מה
שהוא מפטיר בהודע את ירושלים, בעוה"ר מדוע נמשל לזבוב שמניח מקום הבריא ושוכן
על
מקום הפצע, הלא ישנם ב"ה הרבה יקרי רוח, יראי ד' וטהורי לב זהירים וזריזים
במצות
ובעלי מדות יקרות וקדושות , מבין אחינו העולים לישב את אה"ק, ולמה חפץ דוקא
להוקיע
על הנס, את החלק הגרוע, שאין הדור נמלט מהם בעוה"ר ברוב מקומות הגליות, ומגזם
כ"כ
בענינים הללו יותר ויותר ממה שהוא באמת, גם ביחש להעוקצים והגרועים. ואם נמצא
פסולת
ג"כ במדה ידועה, וכי בשביל כך צריכים להוציא דבה על הכל ? ואם ירצה איזה
מהמתנדבים
שיגיע כספו לידי שומרי תורה הלא יוכל לתמוך את המזרחים ופועליהם, שהם עוסקים
בעבודת
ישוב הארץ ע"פ סדר תוה"ק, ועוד כאלה יראים וחרדים. וק"ו שיכולים
לתמוך את הישיבות
הרבות ואת מוסדי החסד הגדולים שנמצאים בעה"ק בפרט, ובאה"ק בכלל שהם כולם
מלאים
אור תורה ויראה, ובתוכם ישיבתנו הגדולה המרכזית בעיר קדשנו ותפארתנו שבעז"ה
תצא
ממנה תורה לישראל בקדושה ובטהרה, ביראת שמים אמיתית ובעומק הלכה ודעת קדשים
בבבלי וירושלמי, משנה ותלמוד, ופוסקים ראשונים ואחרונים, בתורה שבכתב ותורה
שבע"פ
ואור חכמת הקדש, בדעת ד', ומוסר השכל בבינה וחכמת לב טהורה.
ואנכי מעת באתי לאה"ק זאת היא מגמתי כפי כחי, לקרב גם את הרחוקים ולדבר על
לבם שיתקרבו לתורה ומצות, ואפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי
שיהי חכם חזק להגן על אומתנו הקדושה בעת זעם חס ושלו', בעת אשר צרים ואויבים קמים
עלינו, דרכי להגיד להם שיכולים לכוין מעשיהם לשם שמים, להוסיף אומץ וגבורה בכנסת
ישראל כדי שקדושת השי"ת ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם. ואז
שכרם
רב וחלקם יהי' חלק צדיקים קדושי עליון, כמו שהיו אבותינו הגבורים, חיילותיו של בית
דוד,
גבורי כח ואזורי גבורה. ובזה חזקו את אור הקדושה. ודברים כאלה ראויים כל חכמי
ישראל
צדיקי הדור להגיד לדורנו ויקרבו הרבה לבבות לאבינו שבשמים. ואיזה חסרון יש בזה ?
וכי
עד כאן לא למדנו, כי בכל דרכיך דעהו הוא היסוד שכל גופי תורה תלויים בו, ואם אפשר
להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית הלא נוציא יקר מזולל. ובזה
כחם של צדיקים מתעלה, וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עזה. והלא כל דברים נאמרים
רק בתנאי ובקשר של שמירת תוה"ק ושל תגבורת קדושת האמונה והדבקות בתורה ובמצות
באהבת השי"ת ויראתו. ואיך בודים דברי דופי על דברי קודש, שהם הם עקרי
תוה"ק.
וגם בעניין האוניברסיטא, חלילה לי לומר ע"ד )=על דברי( חול כי מציון תצא
תורה. אדרבא,
אמרתי להם מפורש שאני מתפחד שלא תצא ח"ו תקלה מידם אם יזניחו את התורה והיראה
ושישפקו רק בילדי נכרים. והבאתי להם משלים ע"ז מהעבר, ממאורעאות שארעו
בעוה"ר
)=בעוונת הרבים, בעת ההשכלה הברלינית. ולא לפענחו: -בעוונותינו הרבים( שיצאו מנן
סיעות
דף 190
שנסוגו מאחרי ד' ועזבו מקור מים חיים. ורק אם ישמרו את קדושת ישראל המורים
והתלמידים,
ולא ילכו אחרי דיעות זרות ולא יסורו מהתורה והמצוה. ואז, גם כן לא מחכמות החול תצא
תורה, כי אם כשנחזיק בישיבות קדושות שהן נועדות רק לקדושת התורה. ויחד עם זה
שירוממו
כחם של צדיקים ויראי ד' גדולי התורה. והישיבה המרכזית בעקו"ת שהננו עמלים
לכוננה
ולהרחיבה בע"ה, תהיה עומדת ברוב תפארתה, אז ע"ג )=על גבם( של הישיבות
הקדושות
אמרתי יקויים כי מציון תצא תורה. וכן הדברים הם מפורשים בדברי אשר דברתי אז קבל-עם
לפני כל השרים הגדולים שבאו להחגיגה, וכל הקהל הגדול של אלפי איש, מקצה אה"ק
ומארצות
הגולה. ואיך יוכלו אנשי זדון להפוך דברי אלקים חיים באופן כ"כ מלא רשע וכסל.
ובמה שנוגע להגימנסיה המזרחית )=תנועת המזרחי( הלא כבודו יודע שאע"פ שאין אני
שייך לשום מפלגה פרטית, מ"מ הנני מוצא חובה לקרב את המזרחי, מפני שהוא עוסק
בבנין
הארץ, ועומד על יסוד תוה"ק . ואם כי ישנם פרטים שאנחנו דורשים מהם עוד יותר
שלמות,
אבל בכ"ז אחים הם ומחזיקים הם בדגל קדושת התורה והאמונה הקדושה, ובעניני
החינוך
ביחוד הם ג"כ נלחמים נגד החפשים פורקי העול וחייבים אנו לחזק אותם.
ועכ"ז לא עליהם
אמרתי 'הקמת סוכת דוד הנופלת', כי אם על חינוך הבנים בתורה וביראת שמים בכלל שנפל
בדורנו הרבה מעלות אחורנית, ע"ז אמרתי שאנו צריכים להתחזק להשיבם למעלות
הקדושה.
וזאת תהיה הקמת סוכת דוד הנופלת בעוה"ר בעולם כולו. והדבר הקדוש הזה יעמד לנו
להחיש את צעדי הגאולה האמיתית".
)ע"כ נמצא בכתי"ק והמשמך המכתב חסר. וחבל על דאבדין ולא משתכחין.(
*
)30(
נרקח מן לאורו. ד'.
ב"ה ל' סיון תרפ"ח
לכבוד ידידי החכם המפואר פרופ' פרנקל נ"י
שלום וברכה
בטח כבר קבל את תשובתי הטלגרפית, כי אני מסכים על קבלת המשרה בהאוניברסיטה
פה, לכבודו.
כמה שהן המגרעות בהאוניברסיטה, לא תוכל להתעלם מאתנו חובתנו ללחום בעד כיבוש
עמדה הגונה בתוכה לטובת היהדות הנאמנה, והגדלת השפעתה, וזה לא יהי' באופן אחר
כי-אם ע"י הוספת פרופיסורים בעלי יהדות באמת.
אקוה שתהי' השפעת כבודו גדולה על הרוח הכללי של האוניברסיטה ועל מהלך חיי
התלמידים, ובתור מופת ישמש בהנהגתו הטובה ודרכי חייו המלאים אמונת אומן לכבוד
התורה והמצוה, גם לפרופיסורים האחרים.
והנני בזה חותם ברב ברכה כנה"י ונפש מוקירו ומכבדו מאד המברכו באה"ר מהר
הקודש
מירושלים.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 191
)31(
מן עתון "התור"
ירושלים יום ששי כד אב תרפ"ח
לועידה העולמית של המזרחי
מכתבו של ראש הרבנים לא"י מרן הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
מהררי-קדש ברכת עולמים לכבוד הועידה העולמית של המזרחי בדנציג-
שלום עדי-עד
ועידה קדושה ונכבדה!
בנפש מלאה צפיה הנני נגש בזה לחזק את ידיכם, פועלי אמת בעבודתכם הקדושה והגדולה,
לשם בנין ארצנו הקדושה והשבת ניר-ישראל עליה, מיסוד קדושת אור ה' הזורח על עמו,
בנר מצוה ואור תורה.
בעת הזאת, אשר מצוקת הזמן מעיקה על התנועה הלאומית הכללית כולה, בעת אשר
אנחנו סובלים משברים וחכוכים מבית, ואכזבות ועלבונות מבחוץ ,אשר אין חדוש שהם
מביאים
לרפיון ידים ולהפגת רוח, - דוקא בשעה חמורה זו הנכם נקראים לעבודת הקודש, עבודת
המזרחי, אשר בטחון חזק משובב את נפשנו שתהיו נאזרים ברוח גבורה וברמה תשאו את
גדל הקודש.
כי למרות כל המעצורים אשר קמו לנו בעת האחרונה במצב הבנין הלאומי ותהלוכותיו,
הננו רואים שאחרי כל אלה יד ד' שלוחה עלינו לטובה. סוף כל סוף לא לחנם נוצרו כל
אלה
פלאי הפלאות אשר הביאו את מהלך בנין ארצנו הקדושה הנשמה עד הלום, ולא דבר ריק
הוא מה שנוצר לעינינו בארץ ישראל, מאת החלה תנועת הישוב ושאיפת הבנין להתגשם עד
כה, זרם החיים ההולך ופועל בתוך נשמת ישראל הכללית, השואפת לגאולה ממכון קדשו,
הולך הוא במהלכו, ואם גם מכשולים ואבני נגף הוא פוגש על דרכו, לא יפסיק את פעימת
חייו.
והנה אנחנו כלנו, כל איש ישראל אשר להבת הקודש של חבת ציון ומקראיה ממקור
קדשו בוערת בלבו, יודעים אנחנו נאמנה כי רק אותו האור המקודש המחולל את כל צביון
האומה והמחיה בקרבה את השאיפה הנצחית לתחית ארצה ולשיבת שבותה, הוא הנהו הכח
הפועל היסודי בכל מפעלי בנין הארץ, והתפתחותם של ראשית צעדי הגאולה. כל יסוד הנס
אשר הונף והורם ברבים, והפליא לב גדולי העמים ואדירי הממלכות לטובת יחוסנו לארץ
אבות, איננו מבוסס כי אם על פי ההשפעה של דבר ד' אשר באור התורה המאירה כל מחשכי
ארץ, וכל עקרה של החיבה אשר האומה בכללותה רוחשת לבנין הארץ ושפורה במעמקי כל
נשמה היא באה מתוך הנצוץ הקדוש החבוי בלב פנימה, ממקור אמונת -אומן, ואם כי רבים
הם ההמונים מנושאי דגל התחיה והבנין שלא יוכלו להביט אל זוהר האומה הגדולה הזאת,
והנם נדחפים מכחה של נשמתם היהודית הפועלת בקרבם, גם מבלי דעת את כל הערכים
הגנוזים בקרבה, לא יופחת בשביל כך התוכן המלא אשר להאמתיות הנצחית הזאת, אבל
לפי זה מוכרחים אנו להמציא מכון-מעשי פועל בחיי התנועה המדינית, הפוליטית והאגררית
שלנו עם כל המון התנועות התרבותיות ההולכות עמן ליישר את נתיבותיהן ליסודה של הכרת
האמת התוכית של נשמת התנועה הלאומית הכללית וחוסן עוזה.
דף 192
והנה רבותי, ועידה קדושה! אתם, אתם בתור נושאי דגל המזרחי, הלא הנכם כעת היחידים
בתוך מאמצי כח התועה האזורים בגבורת קדש זאת, להביע ולהבליט את היסוד האיתן
המחיה את כל המהלך כלו של תנועת תחייתנו הלאומית, בכל הגלגל של המהלך הציוני. תוכן
זה אשר למהלך הרוח הלא הוא שנתן לנו במשך בתקופה האחרונה את כל אשר יצר המזרחי
ואת כל אשר חזק ועזר ליצור בארץ ישראל. אין די באר את מפעל ההשפעה של עצם ההכרזה
התדירית, כי נשמת הקודש אשר לעם ד' באור קדושת התורה והמצוה, היא המנצחת לנו בכל
מלחמותינו מבית ומבחוץ. היא הכובשת לפנינו את כל הדרכים המלאים חתחתים, ללכת
בדרך ישרה לקראת אורה של תחית האומה ובנין ארץ קדשה. מי יוכל לשער את כל החוסן
אשר נתרבה לנו בכל שדרות הישוב, מאז אשר עלו על הבמה חלוצים טהורי-לב מיסוד
המזרחי,
אשר בנין הארץ היא שאיפת חייהם, וקדושת התורה והמצוה היא רוח אפם. מי יוכל לשער
כמה עוז חיים יהדותיים נתוספו לנו בנקודות כל כך רבות ע"י המפעלים של המזרחי.
מי יוכל
לשער את אשר פעלו לטובה עד כה, ומי יוכל עוד לחקור על הצפון להם בעתיד כאשר תחזקנה
הידים ותתגדלנה הפעולות. אין ערוך להופעת הזרחת האור של היהדות וקדושת אמונת אומן
בשבילי-החנוך הכללי, אשר היו שוממים מרוב המחשכים אשר להקליפה החצונית אשר היא
מסבבת את נשמת תחיתנו. כהנה וכהנה אפשר לספר ע"ד המזרחי, שאיפותיו ומפעליו.
אבל רבותי כל אלה רק כמר מדלי נחשבים, לגבי חובותינו בעתיד. וגם באלה כמה רפיונות
חלו רק מפני חוסר העדוד וקמוץ האמצעים. על כן זאת היא עתירתנו מכבודכם, יהא נא רוח
ד' עליכם רבותי היקרים, בקול גדול אדיר וחזק צאו אל כל אחינו שבגולה, הגידו להם,
לכל
השדרות כולם, את האמת הגדולה אשר הנכם קרואים אליה, להוציא לפועל את אותו אור
הקודש הנותן חיל, עזוז וכבוד והדר לכל המערכות של פעולות תחית העם ובנין ארצו, אשר
אך בקדושת צור-ישראל, חסנו ומגינו, רק בהופעת אור תורתו, בבצור חיי הקודש בעוז
תפארתם
בחיי הכלל ובחיי הפרט, בהארת אור חיים מושכלים תרבותיים מזהירים בזוהר חכמת ה'
אשר על עמו ממקור עצמותו, ובנשיאת דגל קודש זה בגאון ועוז נגד כל ישראל ונגדה נא
כל
עמי התבל אשר יראו ונהרו יראו ורחב ופחד לבם על עזר ד' אשר יגלה על עמו, הקם לתחית
גאולתו בתפארת הדרת קדשו, באלה ורק באלה גנוז הוא אור ישועתנו.
באמרות טהורות גדולות, רבות ערך ורבות יפעה כאלה צאו אל העם כלו, אל עם ה'
מקצותיו. הרעישו את כל קהל הגולה, לעמוד על נפש עמו, על נשמת רוחו, אשר תקום לתחית
עולמים בבנין ארצו ובשיבת שבותו, ודברים היוצאים מן הלב הטהור יפעלו פעולתם ויכנסו
ללבות רבבות אלפי ישראל לקום כאיש אחד חברים לעבוד ולמלא )=אולי צ"ל ולמשא(,
לכונן
לנו ארחות חיים בישוב ארצנו הקדושה מראשית מטעיו, בגבורת קודש המלאה כח ד' ואהבת
לאומו ושלהבת זיוו פאר תורתו.
וד' יצוה עליכם את ברכתו מציון חיים עדי עולם. כנפשכם היקרה ונפש אחיכם המצפה
להצלחת מפעליכם בהדרת קודש, וחוסן ישעת עולמים. החותם בברכה נאמנה מהר הקודש
מירושלים
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 193
)32(
בסוף ספר גנזי-קדם. הביא המלצה שהראי"ה כתב לתמוך במשורר שנתדלדל. איש ירא
ה'.
ר יוסף צבי רמון. וכך כתב:
אחי האהובים:
הנני מוצא לי לחובה קדושה להפגין ברבים על חוב נעזב, מחוגים שהיו חייבים להכירו
לאחד מחובות הקדושים שלהם מכמה צדדים. אמנם איש יחיד הוא, למי שחובה זו מגעת,
אבל חשיבות כללית יש לו מטעמים רבים.
ידוע שיש לנו איש מצויין משורר בחסד עליון מעמיק במחשבה וטהר לבב להפליא, הוא
רבי יוסף צבי רמון נ"י והוא נעשה אומלל על ידי הרוצחים הידועים )=הטרור
הערבי( בני
פרא האדם, בימי המהומות הראשונות בא"י תחת החסות המנדטורית הנאורה. בנסי נסים
נשאר בחיים, אבל אומללים הם חייו. ועודנו צריך נתוח קשה וטיפול תדירי בהשגחה
עדינה.
ולצערינו הגדול, אף על פי שבדורינו נתרבו חובבי ספרות ושירה, ולפחות הסופרים בעצמם
הם נוהגים מנהג חיזוק לפעמים איש באחיו, נעזב מתוך המחנה הזאת המשורר היקר הזה.
קשה לי להגיד, אם מפני שמקורות שירתו הנם ישראלים טהורים, געגועיו האלקיים המה
נובעים מטל החיים של קדושת ישראל ואור תורתו; שהוא מחזיק בה בכל עז חייו, אם חלילה
מפני זה מתנכרים לו רעיו בעלי אומנתו. הרי זה דבר נורא. איך שיהיה האיש היקר הזה,
הראוי להחשב באמת מיחידי סגולותינו, הוא עזוב ואומלל. למרות מה שהוא קרבן של
תלאותינו
הכלליות בארצנו, נוסף על יתרונו האישי.
בשמחה ונוחם הקשבתי שהרה"ג היקר רבי אהרון שמחה בלומנטאל שליט"א מבני
ירושלים
אשר באמעריקה. היה המעורר להתחיל הפעולה לעזרתו של המשורר היקר המקורי, התורני
והחרד לדבר ד', ובעל התרומיות הזה. אבל זאת היא רק התחלה והנני בזה מבקש מכל
נדיבינו. אנשי הלב היודעים לרחם, ולהוקיר גם יחד, שימהרו לגמור את המצוה הרבה
הזאת,
להציל את בעל הנפש היקרה והעדינה הזאת מתלאותיו ולהעמידו במרחב, ולתן לו גם כן את
האפשרויות להמשיך את עבודת רוחו העדין והנעלה שראוי מאד לבצר לו מקום בספרות
הדור הזה. והלוי שילכו רבים באורחותיו.
והנני בזה חותם בברכה נאמנה לכל פועלי צדק העוסקים במצוה רבה ונכבדה זו. כנפשם
היפה ונפש חותם בברכה מקודש
אברהם יצחק הכהן קוק
*
)33(
בספר "שירה חדשה" שהוציא לאור א' רגלסון. יחד עם המרצות מפורסמים
ממשוררי האומה.
מופיעה המלצה שד הראי"ה לתמוך במשורר העני יעקב לבנוני וזה נוסחתה:
הסכמות מגדולי ישראל
מכיוך שגדולי משוררי האומה הישראלית נתנו הסכמתם אין כבר צורך בתוספת עוד
דף 194
הסכמתי. אבל כידוע גם אני מחונן בכשרון השירה, לכן אבקש בכל עוז ממוקירי ויודעי
שמי
לקרב ולהוקיר את הרב המשורר הצעיר כי יש לו קנינים רוחניים וכשרונות מאד נעלים
הק' א.י. ה. קוק
האב"ד בעיה"ק ירושלים תובב"א
*
)34(
פן עתון 'ההד', שנת תרפ"ט, שנה ד' חוברת ט':
מכתב מאת ראש הרבנים הרב קוק אל 'הסתדרות העובדים'.
לכ' "הסתדרות העובדים" בא"י, שלום !
הנני מוצא לעצמי חובה, להביע את תודתי לכב' על פעולתכם ההגונה, בביטול החגיגה,
שהיתה קשורה עם חילול שבת ויו"ט בחג השבועות העבר, בעמק והגליל.
צעדים כאלה המכשירים את הלבבות של כל שדרותינו, לחוש את הוד הקודש החופף על
עמנו ועל פעלי יצירתינו בארץ-אבות, כשיהיו מתמידים, הנם ערובה בטוחה להצלחתן של כל
שאיפותינו הלאומיות והתפתחותן של כל הרעיונות הטובים והכלליים הקשורים בהם, לשמחת
כל לב הוגה הגיון ישר שבתוכנו.
והנני בזה חותם ברגשי כבוד וברכה נאמנה מקודש.
אברהם יצחק הכהן קוק
ירושלים ט"ז סיון, תרפ"ט
*
)35(
מן העתון "ההד", כסלו תר"ץ. עמ' טו
מכתב הרב קוק אל הרב מאיר ברלין )בענין שהראי"ה התנגד לשיטת חלוקת כספי-סיוע
לנפגעים בפרעות-תרפ"ט. הממונים על כך נתנו רק לנפגעים ישירות, ולא למי שסבל
מהפרעות
רק באופן עקיף: כמו היתומים והאלמנות. כאשר הראי"ה הזכיר זאת לרבה של וילנא.
שונאיו
שר הרב קוק שם בעיר וילנא גנבו המכתב שלו ופרסמו בעתונות שהוא מתנגד להנהגת
ההנהלה-הציונית. בכדי לסכסך בינו לבינם, ושכביכול הראי"ה דורש שהכספים יועברו
לידיו(
ב"ה יום כ"א חשון, תר"ץ
בדבר מכתבי להגרח"ע )=הגאון ר' חיים עוזר( שליט"א, לצערי נעשה בזה דבר
נורא מצד
דף 195
מחרחרי-ריב. אנכי כתבתי לו רק שישנן שיטות בחלוקת כספי העזרה. דעת ההנה"צ
)=ההנהלה
הציונית( והועד-הלאומי, שהם הפועלים בזה, היא לחשך )=לחסוך( את הסכומים רק בשביל
הנגועים באורח ישר, ולא לתן מזה להסובלים בדרך מסוב )=עקיף(. ודעת רבים אחרים,
וביניהם גם דעתי הפרטית היא שראוי להקציב מהסכומים אחוזים כפי ההסכמה ההדדית גם
להסובלים באורח מסובב. בכלל הסובלים מאורח מסובב נכללים גם כן מוסדות התורה
והחסד ברובם. הוספתי לבאר לו, שחלק מועט מהכספים בשביל נגועי הפרעות הבא על שמי
הייתי חפץ למסור אותו לועד העזרה, אבל מפני הסבל של הנגועים בדרך בלתי-ישר שפונים
אלי, הנני מוכרח לחלקם במשרדי, ע"פ הכרתי. לא הזכרתי אפילו דבור אחד של
קובלנא על
הנהגת ועד-העזרה בכלל, כי אם ביאור השיטות והבעת דעתי. וק"ו שלא דברתי בענין
חילוק
בקבלת העזרה בין סוגי אנשים מצד מדרגתם בעניני חרדות, ולא דרשתי כספים על אדריסתי
)=כתובת שלי(.
כעת, לפני ש"ק דנא, קבלתי מכתב מהגרה"ע שליט"א שהוא קובל שמכתבי
נפל לידים
זרות, ולא מסרו לו כלל. והם כנראה חטפו את המכתב לעשות ממנו מטעמים בתוספת דברי
שקר, לפי המסורה של בעלי מחלוקת בעוה"ר. אני מצטער מאד כי מכתבי נכתב
בער"ס )=בערב
סוכות( בתוך המהומות, והצערים הנוראים שסבבוני מעברים, המזכיר שלי לא היה כבר
בבית,
ואני הייתי עיף ויגע ולא הנחתי אצלי העתקה ממנו. אבל יהי כת"ר נכון ובטוח שכה
היו
דברי. חשבתי לכתוב להגרח"ע שליט"א להמציא לי את מכתבי או את העתקתו
הנאמנה,
אבל לצערי גם הוא שי' לא קבל אותו, כי בלעוהו בעלי פלוגתא. והנני מקוה שכל הדבר
הזה
יתברר למדי, ולא יחרכו רמיה צידם )=ע"פ משלי יב',27(.
בדברים הללו בסגנונם אני מוכן להשיב לכל השואלים ממני ע"ד המאורע הזה, שהוא
לצערי מעליב את אלה שטפלו בו, כדי להכניס רוח תזזית במחנה ישראל. נקוה שומר ישראל
ישמרנו מכל הפגעים, הגדולים עם הקטנים, החיצוניים עם הפנימיים, ויפרש עלינו מהרה
את
סוכת שלומו, וישכן בתוכנו אהבה ואחוה ושלו' וריעות, ולא נוסיף לדאבה עוד.
כעתירת ידידו הנאמן הדוש"ת באה"ר,
אברהם יצחק הכהן קוק
*
)36(
הגאון ר' זלמן שך הי"ד נרצח בידי ערבים במארעות תרפ"ט. ראה דברי הספד של
הראי"ה
עליו )מאמרי הראי"ה. עם' 376-377(. כעבור שנה הו"ל חתנו ספר מדברי תורת
הקדוש שנרצח.
ובקש מכתב מהראי"ה. וכך ענה לו:
ב"ה יום י"ז לחדש אייר, תר"ץ
ידידי היקר הרה"ח מ. ליזרוביץ נ"י,
שלו'
יקבל רצו"פ דברי המעטים אשר יצאו דחופים מפצעי לבבי בנוגע לזכרו של אותו צדיק
וקדוש, חותנו הגז"ל הי"ד.
דף 196
חז"ל אמרו במדרש איכה )פ"ב פסוק "בלע ה'"( שרבנו הקדוש לא היה
יכול להאריך כ"כ
במדרש קינות מפני גודל הכאב, שלא היה כ"כ רחוק מימי החורבן. וגם אנו, אי אפשר
לנו
להאריך במקום הכאב הצורב הזה, שלא הספיק הזמן הקצר להגליד עליו קרום. והשי"ת
ינחמנו ויראנו בישועתו.
באמת ידידו דו"ש באהבה,
אברהם יצחק הכהן
מחזיקנא טיבותא רבה לכת"ר על פעלו לזכרון קדשו של כ' חמיו הג' ז"ל. זכתו
יעמוד לו
ולנו ולכל ישראל בכט"ס יתברכו.
בספר הנ"ל. עמ' .30 מצוטט נוסח המצבה שהוקם על קברו של הרב שך. שהרב קוק
בעצמו
ניסח. ויש בו דברים מענינים על תגובה לטרור הערבי: )וכן יש לשים לב לראשי-תיבות של
שש שורות הראשונות(
זכרון-אבל לדורות הגות-נכאים
לב-אבן גם היא ימסה כדונג וכמים
מורה-דרך צדקות-אהב ומעשיו הנפלאים
נשמה-טהורה מעולפת עדי עדיים
שעות שחקים תרעיש על רוצחיו הרשעים
כוכב-אור טוהר מזהיר כזוהר שמים
מכביו יעטו קללה תמיד, כמזח למתנים
ונשמתו תצהיר לנצח באור זרוע שבעתים
הרב הגאון, צדיק ישר ונאמן,
גזע ישישים גאוני עולם,
הקדוש רבי זלמן ב"ר שרגא פייווש שך זצל"ה
עבד עבודת הקודש ברבנות יפו-תל אביב ת"ו
ונהרג על ידי הפראים הארורים, בכפר "מוצא"
ביום ש"ק י"ח מנ"א תרפ"ט
תנצב"ה
עיין "מאמרי הראי"ה עמ' .376-377 שם הראי"ה מכנה את הפורעים:
"הרוצחים הבזוים הנבלים
והבזוים. חלאת המין האנושי ותועבת כל נפש ישרה". עוד עיין אגרות הראי"ה
ד/רנב שם
מעורר נקמת-שמים נגד הפורעים ומציין לומר 'מזמור שר יום רביעי' )היינו תהלים
צ"ד( בו
יש הפסוק "אר נקמות ה'". שם מישהו הציע לא להרפות מן שימוש-הסנולה ההיא
עד ייענו
מן שמים. אבל הראי"ה דחה את ההצעה ע"פ אי-הצלחתו של תלמיד תלמידו של ר'
לוי בן
סיסי.
*
דף 197
)37(
הנהלת הסוכנות היהודית היתה צריכה לחסוך-כספים. מפני שהתרומות לא הספיקו לתמיכה
בכל נקודות ההתישבות היהודית. אבל לעתים. בין הראשונים להיתקל בקיצוץ התמיכה היו
ההתישבויות הדתיות. בכתב פת "מורשה" גליון ג' מופיע צילום של המכתב הבא:
ב"ה יום כח לחדש חשון, תרצ"א
לכבוד הנהלת הסוכנות היהודית, פה
שלו' רב,
אתכבד בזה להעיר את הדרת כבודם בדבר הנקודה המזרחית אשר בשיך-אבריק, ששמעתי
שישנה נטיה לבטל אותה. אני מוצא את עצמי מחויב להגיד להדרת כבודם שצעד זה הוא
נורא מאד, ואיננו ראוי להעשות בשום אופן. נקודה שיושבים בה צעירים נאמנים לקדשי ד'
בישראל היא צריכה להיות יקרה לנו בכפלים. סוף כל סוף חיי היהדות הטהורים מוכרחים
להיות הבסיס לישובנו בעתיד, והיסוד שעליו נעמוד איתן נגד כל הקמים עלינו לרעה. ואם
לכעת עתה עדיין לא נתפתחו הדברים למדה זו, נצח ישראל יתנוסס בארץ אבות ורוח ד' על
עמו לא יסוג. והשרידים הללו אשר לו עזבו את דגל הקודש והם נוצרי תורה ושומרי
אמונים,
הם ראוים להיות מאומצים מכל כחותינו הציבוריים באהבה, וקל וחומר שחלילה להרוס את
אשר כבר נבנה מצידם. שדבר כזה יוכל לגרום התמרמרות אמיצה, שרק הרס יכול לצאת
ממנה. ואנחנו כולנו רק אל הבנין של ארצנו ועמנו עינינו נשואות.
על כן הנני כופל את דרישתי שלא לנגוע בהנקודה הזאת, רק לחזקה ולהשאירה על הצביון
הדתי שהיא עומדת עליו מאז,
ברגשי כבוד וברכה,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)38(
מן עתון 'ההד'. ניסן תרצ"א )שנה ו חוברת ז(
מכתב מרן הגרא"י קוק להנהלת הועד הלאומי
ראש רבני ארץ-ישראל הגרא"י קוק שלח מכתב לועד הלאומי בקשר עם דברי ב"כ
השמאל
הקיצוני נגד עניני הדת באסיפת-הנבחרים. ובין השאר נאמר:
"דבר זה הרעיש את הלבבות ובתוכם גם את לבבי. גם אם איזו מסיבה רשמית של
אומות-
העולם היתה מעלבת את דתנו היה לנו הצדק לדרוש את עלבונה. וק"ו שאנו חייבים
לדרוש
מידי אחינו את העלבון שביסוד כל הויתנו, עמדתנו ותקותנו, בעבר בהוה ובעתיד, שנגרם
לנו
ע"י קלי-עולם, אשר "אל-בושה" ו"אל-נימוס" הוא חלקם
בחייהם.
גם האמרה שנתפרסמה הרבה, שהציוניות "דבר אין לה עם הדת", עם כל מה
שאנחנו הננו
המתנגדים היותר עזים לה, מפני שאנחנו יודעים שלא תהיה ציוניות אחרת שתתן איזו
תקומה
לישראל בארצו, כי אך אותה שממקור הקודש היא יונקת; ושתורתנו הקדושה תורת חיינו
דף 198
היא ביטויה והגשמתה. אבל בכל זאת יש גם באמרה זו עכ"פ כדי לבנות חיץ בעד אלה
אשר
הם יכולים לרדת עד לידי המדרגה של העלבת תורת ישראל ולנאץ כל קודש, שטובה בעדם
השתיקה מעניני הדת כדי למנוע שערוריות צבוריות. אבל להלחם עם הדת בישראל, יחד עם
נשיאות דגל האומה וחפץ תחיתה, זהו דבר בלתי אפשרי. ועל זה אנו חייבים לא רק למחות
כי אם ללחום מלחמת ה'.
לכן הנני בזה לדרוש מכבודכם, שחוקה תעשה בועד-הלאומי ושהיא תשמש מדה לאסיפת-
הנבחרים, שכבוד הדת בישראל ובארץ-ישראל המתחדשת מוכרח להיות שמור. וכשם שלא
יעלה על הדעת שאם אחד הנואמים באולם אסיפת-הנבחרים או בועד-הלאומי יקפוץ פתאום
לדבר, למשל, דברי הסתה מסיונריים או דעות אנטישמיות, שיניחוהו לדבר בלי מחאה מכח
הזכיון של חופש-הדבור, ככה אי-אפשר כלל שתנתן רשות ושתהיה סבלנות שבעולם מניחה
אפילו לרגע למי שיהיה לדבר חלילה דברי עלבון ונאצה נגד תורת ישראל במוסדנו הלאומי.
אברהם יצחק הכהן קוק
*
)39(
מן עתון 'ההד', ניסן תרצ"א )שנה ו חוברת ז(
מכתב גלוי של הרב קוק
הנרא"י קוק שליט"א פרסם מכתב גלןי אל הצבור העברי בארץ ע"ד הפרצות
בעניני הדת.
מפאת חוסר מקום בחוברת זו )='ההד'( הננו מוכרחים להסתפק כאן במסירת הקוים
העיקריים.
וזהו תוכנו :
בימים שאנו שרויים במצוקה ודאבון נפש מכל מה שקרה לנו, ובכל אלה תקות ישועת ד'
לעם ד' מנחמת אותנו, אלא שהכשלונות מעוררים חשבון הנפש ופשפוש דרכים. יש מבקרים
הרבה את השיטות המדיניות והכלכליות. אך גדול ועצום מזה הקלקול בעזיבת משמרת-היהדות
וחילול התורה והקודש בישראל, שצריך לעמוד עליו מפני מכאוב הלב החודר. הן רק היהדות
הנאמנה שמרה ושומרת את קיום האומה; והקנינים הלאומיים צריכים להיות לאימוץ ליהדות.
והנה באים ומחריבים את כל יסוד-הקודש ומעמד-הדת והיהדות; וזוהי הסבה היסודית שבכל
כשלונותינו. ומפני כך, רבים מאחינו שרצו להשתקע בארץ נזורו אחור, ומזה נשקפת סכנה
נוראה לישוב ולצפיה הכללית. כי הכל תלוי בשמירת הברית והתורה, בקשר הקודש של אמונת
השם יתברך וקיום תורתו, וגם כל כבודנו בעמים קשור באותו הקשר.
וכל איש יהודי ידע שלא רק את הנדבה החמרית לשם ישוב ארץ ישראל אנו צריכים
לדרוש ממנו, כי אם גם את נדבת הנשמה; שיחד עם עזרתו לבנין הארץ יגיש גם את דרישתו
בכל מקום, וביחוד בקונגרס הציוני הקרוב לבוא, שהבנין יהיה מיוסד על יסוד חיי
יהדות.
הדרישה סובבת כעת על הפסקת שלשה מכשולים גדולים ומפורסמים:
הפסקת חילול שבת ויו"ט, לפחות בפומבי ופרהסיא,
הפסקת אכילת טרפות, לפחות במטבחים שנועדים שם רבים בכלל, ובמטבחי הקבוצות
והעובדים בפרט,
הפסקת אכילת חמץ בפסח.
דף 199
והרביעי הכי נכבד: תיקון החנוך שיהיה בהשפעת קדושת תורתנו הקדושה ומסורת אבות.
אלו הדרישות מוכרחות להתקבל ע"י השפעת הכלל כלו, בתור חוקה מטעם הקונגרס
הציוני,
וע"י התיקון יבוא חידור הרוח הפנימי מנשמת ישראל, ויאיר ד' פניו לעמו וארצו
ובתחית
התורה ואור היהדות יאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה במהרה בימינו אמן.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)40(
מן עתון 'ההד'. ניסן תרצ"ב. חוברת ז עמ' יד:
לחג הפסח
לכב' הנהלת הסתדרות הפועלים לא"י, כאן,
הנני בזה מכל תהומות נשמתי, קורא אל כבודכם, חוסו נא על כבודם של ישראל ושל ארץ
ישראל, והעירו את לבב כל הקבוצות והסיעות אשר הן אגודות עמכם, להסיר מעלינו את
כלימת-עולם הנוראה של אכילת חמץ בפסח הבע"ל. ההן נורא הוא השבר הזה, מי
יכילנו.
נשמת כל ישראל מזדעזעת לשמוע הקלון האיום הזה; שבנינו, בוני ארץ האבות הם המה
ישלחו יד בעורק החיים, ביסוד קודש קדשים, מכון גאולת העם ופדותו, החיאת רוחו ואוצר
אור חייו חקת חג הגאולה בכל הוד קדשו.
אם אין היד משגת לקחת את המצה היקרה-במחירה, חובת קודש היא להסתפק בהמצה
שאינה יקרה כל כך. ואם אין אפשרות לאכול אפילו מצה זו לשובע בשבעת ימי הפסח הבעל"ט,
מסתפקים בשיעור מצומצם לכבוד יום טוב, ומשלימים את השובע בפירות וירקות ומכל דבר
המזין. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ובלבד שלא יאכל חמץ. ולא יובא על ידי אחינו
שהם כל כך יקרים לנו מצד מפעלם בבנין ארץ האבות וישובה מחט-דוקר בתוך לבבה של
האומה כולה, על ידי ניאוץ הקודש של הפרת דבר ד' החי ומחיה אותנו ואת לאומיותנו
ותקוותינו לעד באכילת חמץ בפסח, חס ושלום. שמעו אחים ובנים חביבים, תחי נפשכם ותחי
ארצנו ויחי עמנו בגללכם סלה.
אחיכם, נאמן עבודתכם החותם בהמיית לבב, בברכת חג הגאולה, שמחתו והכשרו, בכל
מלא רוחב ארצנו הקדושה.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
דף 200
)41(
מז עתון 'ההד'. ניסן. תרצ"ה )שנה י חוברת ז(
תשובה בענין העלאת ספר תורה מחו"ל לא"י.
לכ' ידידי הרבני הנכבד מו"ה אביגדור בוימינגר שליט"א,
שלום רב.
ידידי, על דבר שאלתו בענין הספר-תורה שיש לו ירושה מזקנו ז"ל, והוא רוצה
להביאה
לא"י לביהמ"ד שיוסד על שם זקנו ועל שם אביו ז"ל בת"א
ת"ו, אם יש מקום לחוש משום
טלטול ס"ת ממקום הקבוע לו למקום אחר. ואם אפשר להקפיד מפני שזקנו ז"ל,
כרוב היראים,
התנגדו להישוב החדש בא"י. גם אם אין להחליט שמאחר ששם בביהמ"ד שבקראקא,
שהס"ת
נמצא שם כעת, היה הזקן מתפלל, אי אפשר לשנות את החזקה. וע"ז אשיב לכת"ר,
שהשאלה
מתחלקת לשני סעיפים. סעיף אחד הוא שייך לדיני ממונות, וע"ז לא אוכל להשיב
כ"ז שלא
נשאלתי משני הצדדים, כי 'שמוע בין אחיכם' כתיב, כידוע, ולסוג זה שייך עצם הדין
שבין
היורשים, שאיני יודע מה יטענו היורשים האחרים ע"ד חלקם בהס"ת הזאת.
אע"פ שכת"ר
כתב שישנם שני ס"ת, בכ"ז לא אדע איך שיתפשרו או יגמרו ביניהם ע"ד
השיווי של ספרי
התורה האחד לעומת השני וכיו"ב. גם לענין ביהמ"ד ג"כ אם יטענו אנשי
ביהמ"ד שהזקן
הקדיש את הספרים ומסרם במתנה להם וכיו"ב, איני יכול לדון בדבר. ואקוה שבזה
תתפשרו
ביניכם באורח שלום.
נשאר לי רק להגיד ע"ד עצם השאלה של הבאת ספר התורה מחו"ל לא"י. בזה
אין שום
ספק שמצוה גדולה להביא ספרי קודש מחו"ל לא"י, כי זהו ג"כ בבחינת
קיבוץ גליות והחזרת
הקדושה למקומה. ובירושלמי סנהררין פ"ג ה"ט איתא בעובדא דכהנא דמך ושבק
ירתו לרבי
יאשיה, וקביל ר' ליעזר סהדו דלא באפיה וזכי לר' יאשיה, ולא עוד אלא דשבק ספרים.
כתב
ר' ליעזר לירתו, ספרים שזכתה בהן ארץ ישראל, אין מוציאין אותן חוצה עכ"ל.
הרינו רואים
כמה גדולה היא המעלה של קדושת הספרים ביחס לא"י, שאפילו הספרים שהיו מצד הדין
שייכים להיורשים שבחו"ל, פסק ר"א שאסור להוציאם מא"י לחו"ל.
ומזה נלמד שק"ו הדברים
שיורשים שהם בא"י כשהם זוכים בספרי קודש, ודאי שמצוה רבה היא להעלות את
הספרים
מחו"ל לא"י, שבזה קדושתם מתעלה. ודבר גדול דבר הגה"ק בעל חתם סופר
בתשו' סי' רל"ג
בחיו"ד שכתב על דברי התורה שכתב בחו"ל: "ואולי לכשיגיעו הדברים
לארץ נכונה יתעלו
ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ועד"ז נתעלה תלמוד הבבלי על
ירושלמי
אחר שנתקבל שם והיתה הרוחה בדין ובהלכה" עכלה"ק. א"כ הרינו רואים
שדברי תורה
אפילו שכבר נכתבו בחו"ל מתעלים הם כשבאים לא"י. והנה בכלל כתיבת
ס"ת בזה"ז קיימא
לן שגם ספרי תורה שבע"פ הם בכלל, בזה"ז שהותרו ליכתב מטעם עת לעשות לד',
כמבואר
בשו"ע יו"ד סימן ע"ר ס"ב. ומ"מ עיקר המצוה היא כתיבת
ס"ת. וא"כ אם תורה שבע"פ מתעלה
היא כשבאה לא"י גם אחרי כתיבתה בחו"ל, ולדעת החת"ס עוד ביותר אחרי
כתיבתה בחו"ל,
ק"ו שיש עילוי לקדושת ס"ת כשתזכה להיות חוזרת לא"י, שזהו מקורה
ויסודה וה"ז בכלל
מעלין בקודש.
ובענין ההתנגדות להישוב החדש, אין ספק בדבר שכל ההתנגדות היתה מפני מיעוט התורה
שראו בו, וכל ישעם וחפצם הלא היתה תמיד שיתעלה הישוב ויתדבק בתוה"ק. ואם כן
הבאת,
התורה לא"י הרי הוא תיקון הישוב לכל הדעות. והדבר דומה להא דאמרינן בירושלמי
ברכות פ"ב ה"ג דר' יוחנן כד הוה נפק מסחי, כלומר יוצא מהמרחץ, הוו יהבין
ליה התפילין,
והיה אומר שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, ארונו של חי עולמים, וארונו של
יוסף
דף 201
וכו', והיו ישראל אומרים קיים זה מה שכתוב בזה. ואמרו שם שהי' מקנתרן על איחור
התפילין,
לומר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששימר מצותו של הקב"ה, ואתון בעו מבטלה
וכו', אף
אנו נאמר כל עיקר הגלות היה על ביטולה של תורה, וכשרוצים עכשיו להעלות את התורה
לא"י, ירצו לבטלה ח"ו?
ובפרט שצדק כת"ר במה שאמר שעכשיו הכל שבים להודות שיד ה' עשתה זאת, בכל ענין
הישוב שהוא צמיחת קרן ישועה והתחלת הגאולה. ע"כ אין שום ספק בדבר, שכאשר
התביעות
שבעניני ממון לא יהיו מעכבים, מצוה גדולה ונחת רוח גדול יהיה לנשמות היקרות בעלי
הס"ת הנ"ל נוחי נפש ז"ל שתתעלה ספר-תורתם בעילוי קדושת אה"ק
ושמם ינון לעולם. ונזכה
כולנו לשמוח בשמחת גאולים, ויצמחו כעשב הארץ מעיר ד' שמה בעת קץ התחיה אשר מתי
א"י יזכו לה תחילה. וכל שתהיה לו אחיזה בקדושת הארץ, הרי הוא מוקדם בזה לברכה
כמו
שכתבו המקובלים ז"ל.
והנני מוכרח לקצר מרוב טרדא ואחתום בברכה נאמנה כנהי"ק ונפש ידי"ע
דוש"ת באה"ר
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)42(
כאשר הניע הראי"ה סמוך לגיל .70 שמע שיש המתכננים לחגוג "יובל"
לכבודו.
הראי"ה תמיד היה מן הבורחים מהכיבודים. וכלשונו "שמחתי מזה שנתפטרתי
מקברת-פנים
מטרידה" )אגרות ג/עמ' כח(. בעתון 'ההד'. תמוז. תרצ"ה. פרסם הראי"ה
מודעה הבאה:
כבוד מערכת 'ההד':
אבקש לפרסם בגליון הקרוב את הדברים דלקמן-:
אני מבקש ממעמקי לבבי מכל אוהבי וידידי באמת, שלא לעשות שום ענין בדבר חגיגת
יובל שבעים שלי, וזה יהיה לי קורת הרוח היותר פנימית וטובה אמתית.
המצפה לתשועת ה' על עמו ונחלתו במהרה בימינו בקרוב.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
*
)43(
מן עתון "ההד". סיון תרצ"ב, שנה שביעית חוברת ג'
מתוך מכתב כבוד נשיא הרבנות הראשית
הרב הגאון אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
אשא בזה את קולי אליכם, אחי החביבים, הסוחרים והקונים, חדלו מדרך זו של סחר
דף 202
הנכרים בפרי עץ הדר שלנו ושובו לחזק את יד אחיכם הבונים, אשר רק מהם ועל ידם יש
אחרית ותקוה אל ה"מצוה כמאמרה" )=שבת סג.( ואל בנין ישראל על אדמת קדשו.
אחים יקרים שבארץ ובגולה ! דרשו נא בכל מקום אך ורק אתרוגי ארץ ישראל מפרדסי
ישראל וגידולי עבודה יהודית. חזקו ידים רפות של אחיכם המתישיבם בארץ בהראותכם את
חיבתכם לגידולי הארץ ולאחיכם העובדים את אדמתה. אל תטעו רק אחרי ההידור החיצוני,
אלא דרשו לקיים מצוה כתיקונה ובהידורה המלא וקחו לכם משלכם פרי עץ הדר מפרי ארץ
ישראל המתנערת משוממותה ושבה לתחיה על ידי בניה בוניה. "ושמחתם לפני ה'
אלקיכם
שבעת ימים", ונזכה לראות בנועם ה' בהגשמה מלאה של יעוד גאולתנו, לאמר :
"ופדויי ה'
ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם !"
אברהם יצחק הכהן קוק
*
)44(
המתב הבא הבאנו פה. למרות שיש להסתפק אם הוא סגנונו של הרב. אמנם הוא חתם בה
חתימתו ואישר את נוסחו. נדפס בספר "נאד של דמעות" )ספר של הרב ריינס,
במהדורה
שנדפסה אחרי מותו, שנת תרצ"ד .בסוף הספר. הוא כנראה נוסח של התרמה-בללית
לשלוח
לנדיבי-עם כדי להוציא שאר כתבי הרב רייניס זצ"ל(
ב"ה תרצ"ד
אדון נכבד ונעלה:
מתכבדים אנו בזה לפנות אל כב' כאל חובב עמנו ומוקיר תורתנו וספרותנו, בתקוה כי
מכתבנו זה יזכה לתשומת לבו המיוחד כראוי לענין חשוב וגדול.
כב' בודאי שמע כי בא לארץ אורח חשוב ומפואר. הרב הגאון רבי אברהם דוב ריינעס
שליט"א במטרה מיוחדת וקדושה להוציא לאור את כתבי-יד אביו המנוח הגאון מופת
הדור,
רבי יצחק יעקב ריינעס זצ"ל אב"ד ור"מ דלידא.
אין צורך לנו לתאר לכ' את אישיותו הגדולה והמזהירה של הגאון המנוח, כי זכרו עוד חי
בתוכנו וכח השפעתו הנמרצה עדין נכרת בכל שבילי המחשבה העברית המסורתית. כח יצירתו
הגאוני היה רב גם בהלכה וגם באגדה, גם במחקר וגם בעסקנות לאומית. עדין קימים
בתוכנו
מאות רבנים, דרשנים, מורים ומנהיגים לאומיים אשר מתחנכים בישיבתו או על פי ספריו
המהוללים כגון: חותם תכנית, אורים גדולים, נאד של דמעות, אור לארבעה עשר, אור חדש
על ציון וכו'. הוא חולל שטה חדשה בחקירה הגיונית של ההלכה ובמזיגתה עם האגדה,
שיהיו
עולות בקנה אחד. הוא היה גם אבי הציונות הדתית, יוצר המזרחי ונשיאו הראשון, אשר
מסר את נפשו למטרת חייו זו, יצירת המזרחי עד אשר עלה בידו בע"ה מצד אחד לקרב
את
לבות רבים מגדולי הרבנים והמוני החרדים אל התנועה הציונית, ומצד השני להשפיע על
הציונות שתתחשב עם רגשי קודש של היהדות הדתית במדה ידועה שחובתנו היא להגדילה
ולהרחיבה.
דף 203
הרב ר' אברהם דוב ריינעס בא הנה בבשורה משמחת, כי אביו הגאון השאיר אחריו
עזבון רוחני כביר, יותר ממאה כתבי יד, ואחרי גלגולים וטלטולים רבים עלתה בידו
להביא
הנה אתו כתשעים כרך כתבי יד. ספריו הללו מכילים אוצרות של חדושים בהלכה ובאגדה
שיש להם ערך גדול לדורות. ביניהם נמצאים: באור למדרש רבה )ולא נשלם(. דרשות לכל
שבתות השנה ולמועדים, ספרים שלמים כמו: אור לארבעה עשר חלק ב', אור חדש על ציון
חלק ב', )חלקיהם הראשונים כבר נדפסו( דרך בים )שהספר חותם תכנית שנדפס בחיי המחבר
הוא דוגמא ממנו( כללים בהלכה )כמעשהו בספרו אורים גדולים(, שאלות ותשו' חדושים,
ביאורים וכו'
למטרה זו נוסד ועד מיוחד של גדולי תורה בארצנו הק' והועד יגש בקרוב לעריכת כתבי
היד ומדורם, על מנת להוציא לאור את היותר חשובים שבהם ביחד עם אחדים מספרי הגאון
המנוח שנדפסו כבר והם יקרי המציאות, אשר אזלו זה כמה בשנים משוק הספרים,
חובה כפולה ומכופלת מוטלת אפוא כעת על כל מוקירי תחיית ישראל ותורתו לסייע
בהגשמת השאיפה הקדושה הזאת. יש בזה גם משום פרעון החוב שכלנו בנערינו ובזקנינו
חייבים להגאון המנוח בעד האור הרב שהעניק לנו, וגם משום ספוק הנפש וקורת רוח לכל
אלה העורגים ליהנות שוב מזיו תורתו.
בכבוד רב ובברכה
אברהם יצחק הכהן קוק הרב משה אוטסרובסקי
ראש הרבנים לא"י
הרב שמחה אסף
הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב
הרב מאיר ברלין
ח. פרבשטין
הרב י.ל. הכהן פישמן
פרופ' ד"ר ש. קליין
עוד עיין אגרות הראי"ה ב/קכ, קמז,קמח