אורות הקדש ב
סדר א. החיות האלוהית העולמית
סדר ב. נשמת העולם
סדר ג. חיים עד העולם
סדר א. האחדות האלוהית הכוללת
סדר ב. אחדות העולם והתולדה
סדר ג. ההכללה העליונה
סדר א. הטוב הכללי האידיאלי
סדר ב. עומק טוב ועומק רע
סדר ג. עדן העתיד
סדר א.
סדר ב. ההתפתחות המתעלה
סדר ג. המגמה העליונה
דף 283
הקודש
העצמי
א
הקודש העצמי הוא החכמה, ההכרה לבדה, זוהר
האידיאות העליונות, בהיותן ברום עליוניותן, בלא שום
הגבלה, בלא שום פרטיות של צביון, אפילו של כללי כלליות אשר
במציאות. שהכל הוא פרטי ומוגבל לגבי הרוחב ואי הגבוליות
של החכמה העליונה, ברום עזוזה.
החכמה ברוממות קדשה היא למעלה מהחרות, נשגבה
מעלמא דחירו, דכל חופש וחירות אשר בעולמים מינה תליא. צורת
העולמים כולם, וכל אידיאליהם, שיגוב תכלית הויתם, וכל רום
ועומק של חייהם, עדנת שירתם וריווי שמחתם, וחדות עדונם, הכל
כלא נחשב לגבי טוהר הקודש של עצם החכמה.
רק בהכנתה של החכמה אל הציורים, האידיאלים, בתור
השלטה על ערכים מציאותיים, מתהוה זה האור, ששם העולם של
החרות מתראה. שם בעולם החרות, בעדן הציורים וביצירת
האידיאלים באופן הראוי לרדת לתפיסת הוית אידיאלים מוגבלים,
יוצרי עולמים, מהוי חיים, ממציאי נשמות, ומחדשי צבאי צבאות,
דף 284
מכח הופעתה של תכונת החרות של בינת חיי כל העולמים, בצורתה
העליונה, מתגלה הוד הבינה, שהיא דוגמתה של ההכרה הטהורה
המתבסמת בבשמי השירה, בנגינת נועם וחדות רננים. הירידה
אל הנועם, מהערך העליון של הקודש שממעל לכל נועם, היא מאצלת
הוד הבינה בכל מערכי ההויה, והאי עלמא עילאה אף על
גב דלאו איהו דינא, דינין מתערין מיניה. ושורש
הגבורות במקוריותן הוא מגביר עוד את מעמק הנועם בהדר תפארתו.
אמנם מקום השאיבה המקורית, ששם היש המוחלט שוכן
בחביונו, איננו כי אם ברום הקודש, האידיאליות
שממעל למדת כל חרות, מפני שאין תוכן של עבדות מוכשר
לצאת משם, אפילו אחרי רבוא רבבות של הורדות והשתלשלויות.
ממקור החיים, שהוא למעלה מן החיים, שואב ישראל
את רוחו, וממעל לכל ערכי עולמים מרחף הוא לתפקידו. אמנם כדי
להאיר הארת החיים בכל הנשמות, ובכל מרחבי עולמי עד, הרי אור
הקודש של תוכן היש המוחלט מופיע בעדו במלא כל מילואים, ונחלי
עדנים שוטפים וזורמים ברוח בינה, אשר בדברי אלהים חיים, שעל
ידם שואבים הם כל צמאי נהרת הקודש את אור הקודש בחוסן עוזו.
אם מתשוקת תאות עדנים וחשקת נועם, המתגברת בתוכן
הנשמה, מצד תגבורת פרטיות צביונה, יחשוב כל חושב את הנועם
למקור ההויה, לתוכן היש, ואליו ישים כל מגמתו, בתואר הנצח,
ומגמת דורי דורות, אם כי חשק נפלא בפליאות צדקת עולמים ישים
שם את משטרו, הרי יסודי החיים הולכים ומתמוטטים, מפני עזיבת
האור המרומם אשר לחסנת הקודש שממעל לכל חרות וכל נועם.
ובירידה אחר ירידה בשטפי דורות יוכלו התוכנים להזרות עד כדי
דף 285
מאפליות המחשכים, אשר לכל רשע וכסל, אשר למוקדי שאול,
יסודי הבליה וההעדרים בכל גוניהם.
ואותו הצביון המיוחד, שמעוטר בו ישראל, שוכן בחכמת
אל דעות ד', ברום קדשה, מכון עזה ותפארת הדר מלכותה, וצביוני
כל עולמים ממנה ישאו משך ברכתם, להתהוות, להבנות, להתעלות,
ולהשתכלל, להתרומם ולהתקדש עדי עד. ועל כן ברום חוסן אמונת
ישראל אור הטוהר של שיגוב החכמה שוכן, האמת העליונה, ממעל
לכל הנועמים, ממעל לכל אידיאלי המגמות, המקציבות
הגבלות בקצה תכליתן. והאפלת ההכרה בטוהר הקודש לא תקובל
לבסס על ידה את המוסר הנרצה, אפילו בשביל העולם היותר ירוד,
שבו שוכן האדם, יושב בית חומר, כי אם הכל יונק ממקורו העליון,
ממכון היש המוחלט, ששם החכמה שוכנת בטהרת קדשה.
בהראות כבוד ד' לישראל במשכן נקדש בכבודו,
ההוראה התורית ממכון החכמה יוצאת היא, והיא מנתחת את
כל קויה לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, והעולמים המוגבלים, המוגלמים,
וכל עלילות מצעדים אשר ליצורי עולמים, על פי מעמק הקודש אשר
להחכמה בקדשה כוננו, ואורייתא מחכמה נפקת, ואבא
יסד ברתא, ד' בחכמה יסד ארץ.
על כן דוקא ממקור הקודש אשר לאספקלריא
המאירה נובעים הם כל הליכות עולם אשר
לישראל, והם הם הליכות עולמים אשר יתנו ערובתם לכל היש,
לכל אשר נשמה באפו, ולכל אשר תחייהו רוח חיים, לכל יצור נוצר,
ולכל מעשה מפעל ותכנית, לבא למכון הקודש, להתאשר באושר
הישות המוחלטה, שאין עמו העדר וכליון. והיה הנשאר
דף 286
בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם
קיים אף הם לעולם קיימים.
ונדב ואביהו אשר בזריחת פאר רוחם שאבו תוכן הארתם
אז ממעין הבינה, המוכנה כבר להאציל אצילות מוגבלה, להיות
משתוה לערכי עולמים, אש זרה הקריבו, ובקרבתם לפני ד' וימותו,
ונועדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי. וידע ישראל אז עדי עד
את יסוד חייו ועולמו, כי ממקור חכמה יצא, וממעיניה העליונים
הרי הוא הולך הלוך ומתרוה, אשר רק בהקשבת רב קשב, בקישור
למרומי הקודש, ילכו הפלגים עם הבעתם ברבבות גוונים לדברי
אלהים חיים, שכולם נתנו מרועה אחד.
וצמאון ריווי הנועם, אשר לנשמות הטהורות, של מיודעיו
של מקום, שבהם נקדש הכבוד, פועל הוא את פעולתו המעוטרה לחיי
השעות אשר בשטפי הנצחים. זכותו של פנחם זה אליהו,
המקנא לד', בהוראות השעות, ומלאך הברית אשר אנו חפצים
שבא יבא, והוא כאש מצרף וכבורית מכבסים, ואומרו סלה הוא,
זכרו תורת משה עבדי, אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל
חקים ומשפטים.
דף 287
ההגות
הכמוסה
ב
אותה האידיאליות הכמוסה, שממעל לכל העולמים,
היא היא המבוקשת מכל טהורי לב וקדושי רעיון, אותה המגמה,
שמפני עוצם קדשה, גדלה זהרה ורומה, אינה יכולה להגלות בשום
מחשבה מפורטה, בשום רעיון מוקצב, אבל היא מתעלה
על כל הגיון, על כל מחשבה ושאיפה נאצלת, ועל כן היא מחיה,
מעודדת, מרוממת ומקדשת בתוספות קודש ותעצומה פנימית את
כל חיי כל הגות של כל שאיפה כבודה וכל מסכם חיים עדינים,
רק אותה השאיפה בהפלגתה היא מכוננת עולמים וצביונם,
והיא יוצרת משאת נפש בכל נפש מבורכה.
אותו הפרצוף הכמוס, של העולם הנסתר, אנו
מבקשים לתקן, למלאותו אורה, להשלימו בכל תיקוניו, עד שיוכלו
כל העולמים ושאיפותיהם, כל הנשמות ומגמת חייהם, על ידו להתברך.
וכשאנו עוסקים בתורה לשמה, הרי חסדנו עולה מעל שמים, ואמתנו
על שחקים, ושמי קודש ושחקי טוהר, הם מתמלאים אור וחיים,
משיקוי טללי אורות של אותה ההגות הכמוסה, היושבת בסתר
עליון וצל שדי.
ומזיו האור של העולם הבא המוחלט, אשר בכל מלא
עולמים עולם הבא יקרא נבנים ומשתכללים כל עולמי הזהיים,
אשר לכל צביוני תבל ומילואיהם.
וישראל עושה חיל, שואב מזיו יום שכולו טוב
דף 288
ושכולו ארוך, להכין כס יה בכל יפעת ממשלתו, על כסא דוד
ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה באמת ובצדקה, המתנשאת ממעל
לכל רכרוכית מדוכאה, ומתרוממת בעז קנאת קודש, מקור כל חסד
ואמת נצחית, מעתה ועד עולם. קנאת ד' צבאות תעשה זאת.
הקדושה
העליונה הכללית
ג
הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הצבור,
היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע
בכל ההויה כולה, וממילא זורח גם כן בם אותו האור המקורי,
שמחיה את אותו הרצון הקדוש והנשגב. הרצון הפרטי אינו אז
מצומצם ומאופל, סגור במצרים של ההשגות והמאויים שעל פי התנאים
המצומצמים של ההויה, כי אם הוא בוקע ועולה, הולך ומזהיר
לאין חקר, ומתאחד הוא בפנימי פנימיות עם הענג העליון, העדן
האלהי, בכל מילואו וטובו, היורד לההויה כולה בשפע אורו.
התעלות הרצון למרומים עליונים הללו היא
מחדשת את כל טפוס ההויה לצד מעלה, חוקי החיים, חוקות שמים
וארץ מאירים באור עליון, באור של גדולה, באור של הופעת חיים
בכל היש בצורה עליונה, בצורה רחבה ומלאה, באור חי
העולמים ומקור חיי החיים.
כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים,
הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה,
דף 289
התקימותה אחיזתה במדות הישות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר,
שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו,
ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, יגלה ויראה בהם
בזוהר מלא.
מהתנועה היותר תחתונה הולכים הדברים כסדרם בלא הפסק
עד המרומים העליונים. הישוב המדיני, החיים הפרטיים, המאויים,
הדאגות, צרכי הקיום היותר ירודים. החפץ לרומם את הכלל,
את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההויה, את הנשמות כולן,
את כל החושים, הנטיות, לאחד את כל העולמים, לנצח
את המות, להעשיר את חיי החיים ממרומי מקוריותם, כל החפצים
ההם וכל מה שלמעלה מהם, בלא פרוד וקצוץ, קבועים בנשמת הכלל,
בצורת כנסת ישראל, בדמות דיוקנו של יעקב. וכל מה שיש לחלק
באלו ההדרגות, בין עליון לתחתון, בין פרטי לכללי, כל אחד
נעשה בסיס לחברו, וחברו העליון נעשה לו תוך, נשמה, ואור.
הכרח הוא לפתוח את סגור הגניזה, אור
הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח
שפלים, אי אפשר להשאר במעמד נורא מצומצם
כזה שהעולם עומד עליו.
אמנם השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה,
הכל צריך להתבסם על ידן ומהן. כשרוצים לתקן הכל, כשרוצים
להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים, צריכים לתקן את
המדות האנושיות כולן, צריכים להכשיר את חיי הפרט וחיי החברה
בהכשר הראוי.
השכל הישר, התורה, אור ההופעה האלהית,
דף 290
החזיון שבקדושה, הטוהר שבקדשי קדשים, הדמיון
הנאצל, היונק משמי שמי קדם, הכל יעזור לשכלל ולתקן, להפיץ
עננים מחשיכים, למול ערלות כל לב ובשר, להרחיב גבול הדעה
והשכל, לשחרר את הרוח מכל כבלי סכלות ורשע, לרומם את כל
הקטן והנמוך ברעיון ובחפץ, בהכרה ובנטיה, אל מרום האושר של
הגודל והגובה, אל המרומים הנעלים מכל שם ותואר, אל העליוניות
המוחלטת, שכל זיו וכל זוהר יעומם מול זהרה.
לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש
בכל האמצעים ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה, באופן
שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים. אמנות ומלאכה, כשרון מסחר ועז
אמת, גבורה וחיל, שירה ויופי, תפלה ותורה, אהבה וחסד מלא, ואומץ
רוח מלא עז, בהירות דעה ובקרת רחבה ועשירה, ותם לבב באמונה
עליונה, באוצר החיל והחוסן, באוצר הטוב ומקוריותו ועליוניותו,
כל היש, כל התארים, כל הניצוצות, הכל בחוברת והכל בסדור,
הכל בהבלטה והכל בהתאמה, הכל בחזיון ובכח והכל בפועל ובשליטה
ממשית, במלא מובן המציאות והישות, הכל בכלל, הכל יוכל
וכוללם יחד.
זאת ויותר מזאת היא תמיד צפיתם של גדולי הנשמה.
כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים
עליונים בעסקי החול הללו ומקדשים אותם, בעד כל העולם כולו,
וקל וחומר בעד עצמם. וכן הם מרימים את הערך של כל אותם
הענינים הקטנים למעלה רוממה גדולה ונשגבה.
אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד,
ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר
דף 291
דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של
הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים
משם את האור ומביאים אותו בדעה והשכל ובגבורת חיי נשמות
אל מקום עליון, אשר שם חיי הקדש מאירים בהרחבה, בגלוי
ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ. כשהם יורדים להסתכל בעולם
הסתכלות חצונית, כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים
זרים, מהכל הם שואבים קרני אור ונצוצות חיי קודש מפוזרים,
מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהם את אור החיים כולו,
למלא את הוד קודש עליון, מכל עבריו.
כמה גדולה עבודה זו, כמה דעה עמוקה, בינה נשגבה,
טוב לבב ואהבת אמת לכל הבריות, ואור אש קודש של חשק צמאון
קרבת אלהים אמת, נטיית התענגות על ד', בכל מלא נשמה.
כל אלה ויותר מזה, הנם ממלאים את לבב שרי קודש אלה,
היודעים לעמוד בפרץ לגדור גדר, ולשא דעם למרחקים, לבשר
תהלות ד' בקצות ארץ באיים רחוקים, להקדיש קודש קדשים, ולפאר
פאר חי העולמים.
דף 292
חיי
הקדושה
ד
כיצד היא הקדושה, מאירים את הדעת בבירור
ההכרות היותר טהורות ועליונות, מתוך מילוי האורה של ההכרה
בא החפץ הקבוע להיות תמיד שרוי בספירה כזאת שחיי הרוח
העליונים שולטים שם. מתוך התגברותה של ההכרה, המכה גלים
בתהום החפץ, מתפתחים רשמי הענוגים העליונים, הקישור
הנפשי לצורה של חיים רוממים הולך ומתחזק, עד שמרכז
החיים הולך ונקבע במרומים הללו.
חושי הבשר הולכים ומתעדנים, וכל המשך
הנאוה שלהם מתמזג בהופעה של אצילות קודש, עד ששלהבת החיים
ועירותם נעשה כולו קדוש ונשגב.
החיים הרגילים אינם מתבטלים מתכונתם,
השיג והשיח האנושי הרגיל, חיי הגוף היחידי, וחיי החברה, הנמוס
והכבוד, אינם מתטשטשים, אבל הם עולים במעלה
אידיאלית.
מהות החיים מתרוממת, מגמתם מתקדשת.
הרצון לטוב עליון, כללי ומקיף, ועם זה גם פרטי וחודר, הולך
ומתבטא בביטוי חי בההגלמה המעשית. הגודל של החיים האלהיים,
חיי הקודש שבמציאות, חיי הנשמות, המלאכים, החיים
הצורתיים, שהוד היושר, ותפארת הגבורה, המרופדת בצדק ואמת,
רקומים בהם, הולכים ומשתלמים, והאדם כולו נעשה בכל הרגשותיו,
דף 293
מחשבותיו, רצונותיו וחפציו, מדותיו, תאותיו, הרהוריו, וחזיונות
דמיונו, כולו מלא שרשים איתנים, שיונקים מכל ההויה הטבעית,
ושלמעלה מן הטבע, שמתמימים את החיים המוגבלים עם החיים
שלמעלה מכל גבול, שעושים תמיד את האדם היחידי לכח
מרכז את הכל, בלהט אידיאל קבוע, רם עד אין קץ,
וחובק את כל, עד בלי אבד גם ניצוץ קל.
ויושר אלהי, ואמת שמימית נצחית, ומוסר אנושי, ודרכי
שלום ונועם, מתלכדים יחד. ומעלה אחר מעלה באה ההכרה של
חפץ ד' בעולמו, של אידיאל היצירה הכללית, עד לידי
התגלות של מקור למגמה, הנאותה לפי גדלה לקשרה בקשר של
מבטא הרצון, שאנו כבר באים למצב של חופש כזה, ליחס אותו
לאלהי מרום, יוצר כל, שאין חקר לגדולתו.
ותואר הגודל מתמלא מפגימותיו, והולך ומרוה נחת את
האדם, המלא אושר אלהי בכל חייו, ואת כל היקום העומד ברוח
חכמת אלהים חיים.
רשמי
הקודש
ה
מתחילים אנחנו לקלוט את רשמי הקודש מעט מעט,
נקודה אחר נקודה מתנוצצת עלינו, כמטר וכרביבים
יורדים הם עלינו, הופעות שחקים אלו, בהתקבצם, יעשו כולם
דף 294
אבוקת אור גדולה אחת, ייסדו בנשמתנו את מרכזם, ומסלולם יחדור
את כל עצמיות הויתנו.
והננו הולכים ומתכשרים אל הסיגול של הנשמתיות הכללית,
שבכל האורות הנקודיים היא ממלאה את התפשטות חייה.
הוספות
הקדושה
ו
באים אורות הקודש, על ידי לימוד התורה, על ידי
הגיון חכמה, על ידי קיום המצות, על ידי הדרכות המוסר והמדות
הטובות, כל אחד מסוג מיוחד, מגוון מיוחד, והם מתרכבים
בתוך הנשמה העסוקה בהם, מרוממים הם את ערכה, מוסיפים
לה חיים עצמיים מקוריים.
והוספה זו ספוגה היא מכל היש הרוחני, שהיש הגשמי
והמעשי כלול כבר בתוכו, כלול הוא מכל המצוי, ומשביע ומרוה
את הנשמה ומטעימה מכל, והיא באיתניותה חוזרת היא ומשפיעה
ממקור חילה הפנימי אל הכל.
והאורות הרוחניים בעצמם, שמהם באו תוספות
החיים הללו אליה, חוזרים ומאירים באור יקר, באור נהדר ונערב,
מלא נגוהות, מלא תעצומה, וברכת שדי מתגדלת ועולה כפורחת.
אשרי האיש הגורם ברכת עולמים זאת בכל
מעשיו ודרכיו, זהו איתן העולם.
דף 295
עידן
הקדושה
ז
המחשבות העליונות של הקדושה, הנובעות
ממקור הקודש, מאור התורה והחכמה, הן מעדנות את
הנפשות מוסיפות בהן אור של חיים אמתיים, וחכמים יחידים
המתנשאים לעדן עליון זה על ידי קישור נשמתם במעדנות
זיו החכמה העליונה, על ידי קישורם אל כל ההמון כולו,
הם מעדנים גם נשמותיהם. ביותר הדבר פועל בישראל,
מפני הקישור האחדותי הפנימי שיש לעם פלאות, עם אחד זה.
וכל מה שמתבררת אמת זו יותר לשרידים אשר ד' קורא,
הם מתחזקים באחיזתם בתורה העליונה. ואפילו כשהדבר מזדמן
שמצד מניעות מצביות, גופניות וצדדיות, מתעלם האור של העדן
מהם, וזיו החכמה והקדושה העליונה מתגלה עליהם בלא קרני
ההוד של השמחה והתפארת המלאים, מכל מקום מתחזקים הם
בעבודתם, ואינם עוזבים את מעמדם, מיחלים הם לתשועת ד',
שעוד ישוב ויאיר להם אורו.
ובין כה וכה יודעים הם בידיעה גמורה, שכל מה שהם
יותר מתנשאים ברום מעלה של הציורים הקדושים העליונים,
עושים הם פעולה ממשית להעלות נשמות רבות מתהומות שיקועם,
להעלות אבני חן יקרות משפל המצב אשר הורדו שם על ידי
המון תלאות גשמיות ורוחניות. ועל ידי העירוב הבלתי ניכר
שזרמי אורותיהם של קדישי עליונים הללו מעורבים הם עם החפצים
דף 296
והנטיות של כל ההמון כולו, עצם החיים הולך ומתעדן, שמחת
החיים הפנימית מתעלה, ורגש הטוב והיושר, ואור הקודש העלום
הולך ומתגלה מבין החרכים, והעולם כולו נעשה שוה הרבה יותר
בערכו.
ופרי העבודה מתראה במקומות אשר אין עולה על
שום דעת לשער מי הם המברכים שם, מי הם המזילים טללי הנועם,
מי הם המכניסים רגשי השלום והידידות, מי הם הגורמים להישרת
השכל, לאיזור הכח, לעדינות הרוח, והגדלת התקוות, כל אלה
רסיסים הם מעולם האורה, החי בנשמתן של ישרים עליונים.
הם הם נגידי העולם, שרי הקודש, האוהבים
הגדולים של כל המעשים, שרוח החסד והאהבה של רבון כל העולמים
שרויה בנשמותיהם, הם הם בעלי הרצון החזק להאיר ולהיטיב,
לפאר ולשמח, לכבד ולהדר את הכל, הם הם קדושי אלהים המכובדים,
שהכבוד שרוי אתם, שהוא מתיחד עם נשמתם, שאיננו פורש מהם
גם כשהעולם כולו מביט עליהם בלעג ובוז, הם הם החושבים
העליונים, הענוים הגדולים, המלאים גאות ד', החלשים במבט
החצוני, ומלאים עז וגבורה פנימית לאין תכלית, גבורי כח עושי
דבר ד'.
דף 297
דומית
הקדושה הכללית
ח
הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת
ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי
חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח
והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם,
חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה
עמו למקורה והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד
קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת,
כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של עולם הוא יסודו ואומץ
המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס
הוא בעיניו.
הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא, וכל חייו
קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו,
הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים
בהם ועל ידם.
אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת,
בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא,
יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים,
להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה
שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם
אוצרים חיים.
דף 298
החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה
פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי
עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן
של מלאכי השרת, ואלו שואלים להם מה פעל אל,
מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בניהם עתידים להיות
נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבנו
ומזיהרא עילאה דאדם הראשון, עץ החיים כולו בכל עמק
טובו יתגלה בהם ועל ידם.
להביא אורה עליונה זו לעולם צריכים עבודת צדיקים
מלאי חסד עליון, המגלים בהגיון לבם וחישת נשמתם את
אוצר הטוב הגנוז בסגולת הסגולה של חיי ישראל, מעבר מזה,
והמון קשור בקדושת אבות, במורשה קהלת יעקב, שואף
לנקודת חייו בכל מאודו, מתפחד ומצטער על כל ההרס, מתמקמק
מפרצת הגדרים, חוגר כחו לאשר ולקיים כל משפט כתוב באמונת
אומן.
קטיגוריא בין תלמידי חכמים, דרכים מדרכים
שונים, סותרים זה את זה, מתגלים בחיים, ומרוץ האור עושה
את שלו, בחדרי הנשמה, נשמת הגוי, ברוב קדשה, ואורו של
משיח הולך ומתגלה.
דף 299
הקדושה
באדם ובישראל
ט
ראוי היה שכל תוכן של קדושה ילקח בראשית השגתו
מכללות האדם, שהרי ההכרה של הקדושה כללית היא,
ותוכן הקישור של האדם עם ד' הוא תוכן שלמעלה מכל עם, ואחר
כך יהיה נמשך בלבוש מיוחד ישראלי. אבל הקלקולים שבעולם כולו
גרמו שנשתכח יסוד הקודש מכללות האדם, ונעשה בישראל
יצירה חדשה, שמשום כך צריכה כל מחשבת קודש להמשך
ממקור ישראל בראשיתה.
ומכל מקום ישנם גבורי כח שהם מוצאים את יסוד העולם,
שבשורש נשמתו של אדם הראשון, ההולכת ומפעמת את לבו של
האדם בכללו, ועומק טוב זה מתקדם אצלם לכל, ואחר כך לוקחים
את התמצית של קודש זה, ומלבישים אותו את בגדי ההוד של
התורה והמצוה, וכל הקודש המיוחד שישראל מצויינים בו, עד שהם
ממשיכים על עצמם גם דבקות אלהית, מפולשת מאורה של תורה,
ושמחת המצות, מרוב כל.
האדם תמצית הכל הוא, שייך הוא להכל, איך אפשר
שלא יפעל על הכל. ואומה שדבקותה בחיי כל הוא כל
תכנה, וארחות חייה ממלא כל נובעים הם, איך לא את כל יעלו.
את העולמים ימלאו אורה, את האצילות ירחיבו, את
הבריאה יפרנסו באור הנאצל, את היצירה בזוהר הבריאה. את
דף 300
העשיה בנוגהה של היצירה, בעולמים, ובאדם, בכל נשמה, שמחה
וחדוה, שמחת מצוה ואור תורה. נחלת יעקב תמיד עולה בגאון.
האומה שהיא יונקת מן הכל, ממקור הכל,
ממה שהוא למעלה מן הכל, היא מנצחת את הכל,
כובשת היא כשנכבשת, מנצחת היא כשהיא מנוצחת, מקובצת
היא בפיזורה, ומושלת בשעבודה.
כשרון
הקדושה בישראל
י
הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצדקות המופלגה הרוחנית,
היא כשרון גאוני, מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה. מובן
שיש מקום לרצון החפשי לפתח את הכשרון הזה, וגם
לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט.
הצדיקים הגדולים, גאוני המוסר וגאוני הקדושה הם דרושים
לעולם הרבה יותר מהדרישה של כל בעלי החכמות היפות והעליונות,
כתכונה ופילוסופיא, שירה ועוד.
יש תכונה מיוחדת לכנסת ישראל, לגדל בתוכה
צדיקים איתני עולם. הצדקות במרומי חסידותה תוכל לצאת אל
הפועל בשכלולה רק על פי ההכרה של האחדות האלהית וטהרתה,
ודעה עליונה זו יסוד חיי האומה היא, על כן היא מוכשרה,
לגידול כשרון זה. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
דף 301
התפשטות
אור הקודש באדם
יא
אור הקודש מתפשט בתחלה על כח הדבור,
שנעשה כולו נובע ממעין החיים של הקדושה, המפוארה בהוד יפעת
חכמתה וזוהר חייה, ואחר כך מתעלה גם כן חוש השמיעה,
שכל הנשמע מצטרף לאור גדול, טהור וקדוש, ואחר כך האור
מתפשט על חוש הראיה, וכל מראה עינים מתקדש ומתעלה,
ומביא חשבון עולם ברור וצלול, וחיים קדושים עליונים וברכת
ד' נשגבת להביא טובה לכל אשר יביט בעיני הקודש, עין ד' אל
יראיו למיחלים לחסדו. ואחר כך כל תנועה, וכל רגש
וזעזוע נעשה מלא חן וכבוד עליון, עד המדה העליונה של הופעת
אור קודש גם על כל קניניו, על כל מה שמשתמש בהם,
מקלו, חמורו, וכל אשר לו.
אמנם להחיות מתים על ידי המשענת זאת היא מדה
של צדיקים לעתיד לבא, ואלישע רצה להופיע אור קודש זה,
בעולם הזה, ונדחה הדבר עד עת קץ.
ונצוצי אורות מזה באים לישרי לב, מעין עולם
הבא, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אשר
באדרתו צפון כח הקודש לשפוך רוח נבואה, ולעשות פלאות, בצעקת
איה ד' אלהי אליהו.
ולא יפול רוחנו בקרבנו מבקשות גדולות,
דף 302
כי לא על צדקותינו אנו מפילים תחנונינו, כי על רחמיך הרבים,
ד' אלהי אבותינו, אלהי ישראל.
ואם מרבים אנו לחשוק ולשאוף, הלא גם תשוקה
וחשק מרומים זה אך מידי אביר יעקב לנו הוא, ומשם רעה אבן
ישראל.
התפשטות
הקדושה בהווה
יב
הקדושה הולכת ומתפשטת בעולם, ברז גדול היא
מטהרת את מעשיה, היא מטהרת ומאמצת את רצונו של האדם,
ומכשרת אותו, שיהיה כלי מעשה לשכלול העולם,
החיצוני והפנימי, והיא מעלה את הרצון האנושי למרומי
שכלו המעשי והעיוני.
אם יציאת מצרים תעקר ממקומה, אם העבר
איזה פעם לא יהיה לו תפקיד עיקרי, להחיות את הרוח, יהיה זה
באופן שכבר כל תמציתו יהיה מסור בההוה, כל הניצוצות
הנשמתיים יהיו קבועים בנזר העתיד, בהיותו להוה, שהם
עלו מתהום העבר, בעת שהוא היה רק הצנור העקרי, שחיי הרוח
בעולם נמשכו על ידו.
דף 303
התנוצצות
הקודש בעולם
יג
אורות הקודש, שמתנוצצים באיזו נקודה,
צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה
בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד
שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה.
קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם
הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת, על
ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי
של ההארה בנשמת ישראל.
קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא
ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום
התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות
תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון
מכלל יופי אלהים הופיע.
קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך
ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד
שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת,
תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה
על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור
מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים.
דוגמת הארת הנשמה שבחושים, עין רואה ואזן שומעת,
דף 304
שלא ממקורם הפרטי הם לוקחים את אורם, אלא אותה הארת החיים,
השוטפת מאור הנשמה, להחיות את הגויה כולה, מקנה איכות חיים
של ראיה ושמיעה, שעל ידי התפרצות הכח, בבאו עד הנקודה היותר
מוכשרת לגילויו, יוצא הוא אל הפועל, בתור ראיה בעין ושמיעה
באזן.
וכיוצא בו בכל המון הגילויים שבעולם, בארחות ההיסטוריא,
בין המתגלות בצורה טבעית, בין בארחים פלאיים, כל הבא בזמן
מיוחד איננו כי אם התרכזות, של גילוי, להמון כחות שהיו כבר
אצורים בגניזה, ונתעכבה פעולתם עד השעה המוכשרת להבעתם.
החידוש הוא בשם, בהתגלות בביטוי ובפרסום, אבל
העצמיות לא נתחדשה. מעת היותה שם אני.
למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא
כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער, וראו גוים צדקתך וכל מלכים
כבודך, וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו.
דף 305
דף 306
סדר ב. עולם הקודש והחול
דף 307
אמיתיות
הקודש וצרכו
יד
בשני סעיפים ראשיים צריכים אנו להיות עסוקים
בחקירת הקודש, ביסוד הספרות שלה, והתגלותה בהמון
הרחב, ובהתעלותה בהכרתם של בעלי הכשרון ואנשי הרוח.
הסעיף האחד הוא מענין אמתיות התוכן של הקודש,
בביאור זוהר אמתתו, ובירור ודאותו. והסעיף השני הוא מענין
הצורך של הקודש, עד כמה ההתודעות של אמתתו של תוכן
הקודש מיסדת כל מוסד טוב, ועד כמה כל בנין מוכרח הוא להיות
נשפל, ועומד להיות מתקעקע על ידי ההחשכה של אור הקודש.
וממילא תולד בקרבנו הידיעה החיה, איך שהאמת
והצורך המה באמת מאוחדים ביסודם. והתענוג האלהי של התגלות
אור האמת בבהיקותו, עם עצמת האמת ביסוד בטחון עזו,
הוא באמת ענין אחד, ומושג אחד, המצטייר לערכים רבים
ושונים רק על פי ההרצאה הדיבורית, אודות הגוונים המרובים
האצורים ביסוד האמת, שממלאים את כל העולמים כולם חוסן
ותפארת נצחים.
דף 308
ישות
הקודש
טו
בקטנות הדעת מונח ארס פנימי, שנדמה על ידו, שכל
הנתקה מן החול אל הקודש היא דחיה מישות אל אפסיות.
ואף על פי שההודאה החיצונה מנגדת לזה מצד קבלת האמונה,
שמסעדת את כל כושל, גם הנשפל בקטנות, בכל זאת בעצמיותה
של ההכרה חסר זה היסוד המאיר, המזהיר את נשמת האדם
בתוכיותה, שעל ידו הנשמה טבועה כולה בהכרתה העליונה, שכל
הנתקה מן החול אל הקודש היא בריחה מחורבן
ואפסיות אל הישוב המילוי והישות הכבירה
והאיתנה, אל חיי החיים בעוצם מקוריותם, והזרמת שפעתם
ההומיה, מלאת המנוחה והעז.
מתוך הכרת הגודל הזה בהוד תיאוריו הנצחיים שאינם
פוסקים, מתגדלת התפלה בתכונתה, ומוצאה היא את מטרתה
בביטויה, וגילוי חייה. התמלאות המאויים נעשה לה דבר נטפל. כמו
חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי.
נקודת הישות, העולמית הכללית, ונקודת היש הנשמתית
של האדם העולמי, אחת היא. ההבדל שבין הכרת העולם בתור
חזיון ריק, צללי צבעים וצלילי קולות מתעים, ובין הכרתו בעומק
המלוי והישות ההויתית, תלוי בגודל העליה העצמותית של הנשמה,
שהיא בעליתה עולה וכל העולמים עולים עמה, מעומק התהו
והאפסיות לרום הבנין והישות המוחלטה.
דף 309
אור הדעת, הפועל, היוצר והמחיה, כשהוא נשאב במהות,
כבר יש לו עמדה עצמותית. היצירה אינה חזיון שוא, כי אם
פעולה ומציאות מוחלטה. חזון העולם בתור פעולה יצירתית, שהאדם
אחוז בו כולו, הרי הוא נותן לו את ערכי הגודל והשיגוב כולם,
לו ולעולמים כולם.
וכשנעמיק בדבר, נמצא, שכל משאת נפש חיצונה, כל חכמי
הגוים וכל מלכותם, כל מה שהוא עומד בהכרתו ועומק חשקת
עצמיותו מחוץ לההספגה של העוצם, האור המלא כל, המרומם מכל,
מקור אור עליון, אשר תחתית הדרגתו היא ההבטאה של אור אין סוף,
הוא הכל באמת חזון שוא, ומקסם כזב, שאין פדות לאדם ממנו כי אם
בריחה מוחלטת מכל משא של ישות כוזבה, כדי לבוא להמנוחה
הנכספת של האפסיות האמיתית. והמנוס אל הישות
האמיתית, אל החיים במנוחת האמת שלהם, אינו כי אם בעומק
עליונות זו, שאמונת ישראל, רוחו, נשמתו, שאיפתו, מדעו, וכל
תקותו, וכל תקות עולמים בו נתונה. כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו
נחשבו לו. ואך בך אל ואין עוד. ואין מבלעדי מושיע. ואשם דברי
בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי
אתה. להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא.
דף 310
בנין
הקודש
טז
מהו הדבר הנוטל את טעם החיים מההגיון העליון, מהו
הענין המרעיל את הנפשות, שלא יחושו את נועם הקודש,
את אור ד', ולא יבססו את כל מעשיהם ושאיפות חייהם על פיו,
רק אותו הדמיון המתעה, המראה את הוד האצילות בצורה שוממה,
ואת כל המהומה שבחיים בצורה מיושבת ובנויה,
מה שהוא השקר היותר מסואב שבעולם.
אכן זאת היא עבודתם הקדושה של אנשי לב, לחשוף תמיד
בלא הרף את המעין הרוחני, לחוש בלב פנימה ולגלות לאחרים את
ההוד ואת ההדר, את העז ואת ההויה האיתנה והמבונה של
החיים האציליים, אשר מקור חייהם הוא אור
הקדש, המתרפק על האהבה העליונה, אהבת ד', בזיו טהרתה
ועצמת אורה. מתוך הכרה זו נגוהות יצאו, והחיים יטהרו, והאומה
בכללה תכיר את מטרתה, את רז מלחמותיה בכל ימי התולדה
הארוכה והמסובכה שלה.
אז תכיר ותדע, כי על קו הנבואה, על משקל רוח הקודש,
ועל בסיס החיים של תורת אל חי, בכל דרכיה ומעשיה, בכל חיי
היחיד והצבור שלה, בכל השקפות עולם שלה, אך בהם תמצא אשרה,
ועל ידם תעמיד את יסודות תחיתה, וכונניות מוסדי שובה אל
ארצה ואל תיקון לאומיותה.
דף 311
עולם
הקודש והחול
יז
יש עולם של חול, ועולם של קודש, עולמים של
חול ועולמים של קודש, העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה
היא סוביקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין
הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם
מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים.
הרמת
החול לקודש
יח
כשיוצאים מעולם הקודש אל החול, או להיפך, בלא הדרגה,
מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף וחושיו כשהם יוצאים מן ההיפוך
אל ההיפוך, מאפלה לאורה, מחמה לצינה, צער ולפעמים גם נזק.
שתי הגנות ישנן נגד היזק זה, או לסדר את היציאה בהדרגה
מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שבאים אל
התוכן של חול, זאת היא מדת כל אדם. אבל עוד מדרגה יותר
עליונה נמצאת, והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש.
זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמדה הצפויה לעולם
בעתידו הנשגב, ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד'.
דף 312
התעלות
הכל לקודש
יט
ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול,
עובדות הן, טשטוש צורתם הוא חורבן. ההתעמקות
בהבנה והרגשה בענין הבדל זה הוא מקור לפרי רוח מרובה.
אמנם אחרי כל אלה משיגים בדעה ברורה, שכל אלה הם דברים
עוברים, וההתעלות של הכל לקודש, ולאחוה, להשויה
ולעדינות, הוא הרעיון הנצחי, החי תמיד בכל רוח נדיבה,
והזהירות של ההבדלות הנם דברים שוטפים ועוברים, נובעים
מחיי שעה.
הרעיון הכללי של ההשויה, שהוא יסוד טובת הלב
ואהבת הבריות הזכה, הולך הוא במערכי הרזים בהעלאת
הניצוצות, המפוזרות בכל עמקי הקליפות, וברעיון הגדול של
התהפכות הכל לקדושה גמורה ומוחלטת, על ידי עבודה הדרגית
שאינה פוסקת, של חסד, שלום, משפט, אמת ורחמים.
דף 313
בנין
החול לקודש
כ
אי אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בהגוף,
אף על פי שהענינים שהם שואפים אליהם ופועלים בהם ובונים
אותם נראים כרחוקים זה מזה. וכן אי אפשר שנשמת הנשמה,
הרוח האצילי העליון שהוא מחיה את הנשמה, תהיה עינו צרה
בהנשמה, אף על פי שהיא מוגבלה וירודה לגביה, כמו שהגוף
מוגבל הוא וירוד כלפי הנשמה. וכן הוא הדין בכל ההוה ובכל
ההנהגה, הכללית והפרטית, האישית והצבורית, זהו דרך החיים.
כשרואים אנו אנשים מתגברים לאחוז מגמות גופניות, או
חילוניות, והם עסוקים בבנין האומה, והתבל, ואנו מרגישים,
שיסוד החיים ומקור ההצלחה נתון הוא בתוך התפקידים העליונים,
לא בבנין החמרי, כי אם בהרוחני, ולא בהרוחני החילוני, כי אם
בצדדיו העליונים המקודשים, קודש הקדשים, אל ירע לבנו בכל
המפעלים הללו. אל נעלים עין מהצורך הגדול להתבססותה של
נשמת הנשמה, אל הנשמה ואל הגוף, ואל הסתדרותם הטובה,
כלומר הצורך של הקדושה העליונה, האידיאלית,
האצילית האלהית, אל הבסיסים של הרוחניות
החילונית, וזו האחרונה אל הגופניות וכל פנותיה, ובהתאחדות
הכחות כולם יהיה הבנין שלם.
דף 314
קדושה
מחרבת ובונה
כא
יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה
הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת
כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי.
המשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן
כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה
המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם,
מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.
מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את
אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות,
אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים
הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם,
מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים
שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.
לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות
והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים,
האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב
והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם,
עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו
הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח גם כן את כל מעמקי
הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים,
ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.
דף 315
מערכות
הקודש והחומר
כב
בנטיות הקודש שבעולם, אנו מוצאים את תכונת הנטיה
המוטבעה בטבע הנפש, גם בצדדיה החמריים
והשפלים, אלא שעל גביהם מתגלה אור הנטיה היותר עליונה
ואצילית. וככה הולכים הם המצעדים, וגבה מעל גבה שמר וגבהים
עליהם, עד כדי היפעה האלהית, באור פני מלך חיים, דברי אלהים
חיים, אשר לתורת חיים, הנטועה בעם הקודש, העומד להתהלך לפני
ד' בארצות החיים. אז בהקשר הנורמלי של המדרגות, התכונה
השפלה הטבעית, המוטבעת בטבע החמרני של האדם, אובדת היא
את תכונתה, והיא בטלה ברוב האור העליון שלמעלה ממנה,
כמדת שרגא בטיהרא, וכנר לפני אבוקה, וכטפה בים הגדול. אמנם
מסייעת היא אותה הנקודה השפלה, המוטבעת בנפש התחתונה,
לעזז את עצמת הקודש, ברדתו אל מערכות החומר
וחושיו, ופועלת היא בזה את פעולתה גם על כל אצילות היפעה
שהמדות העליונות יושבות עליה, כחמרא דיתיב על
דורדיא, המועילה לקיומו ואמוצו.
בתכונת החיים אשר לאומות העולם מקשקשת היא הנקודה
הטבעית הזאת גם כן. את צורתה היותר מהולמת לנחלת גויים
מצאה על ידי המינות, שיצאה מהלאה לגבול ישראל, להיות לכח
אמוני בעמים רבים. אבל כאן נפרשה הדורדיא מכל יין
הלבנון, והנקודה החמרנית בתקפה הירוד והמגושם מוצאה את
דף 316
ביטויה בהתאמה לתוכן של אליליות מנוסחה, שלפעמים נתמה על
החפץ של הריח החריף אשר לבקשת הקודש שנולד ממנה, אבל
מיד נרגיש ריח של בשר, והבשר הולך הוא ומעביר את צורתו,
ובשר קדש יעברו מעליך, עד שמתהוה לבשר חמורים השוה
אמנם במשקלו לבשר אדם. והמשקל הזה, התכונה
ההשויית המקרית, לכאורה היא הגורמת שעקבתא דמשיחא מתגלה
גם כן על רכיבתו של חמור זה, שבאמת איננו חמורו של משיח
עדיין, שהוא עתיד לבוא במהרה בימינו בקרוב, כי אם טולא
דכופתא דחמריה.
והצללים הללו הולכים הם ונסים, לפי תוקף הארת השמש,
שמשו של יעקב, אשר זרחה בעבורו, לרפאות את צלעתו, שפגע בה
שרו של עשו, כשנדמה לו כתלמיד חכם מעבר מזה,
וכליסטים מעבר מזה, ויעקב אשר האמת היא מנת חבלו, קרא
שם המקום פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי.
כי פודה ד' נפש עבדיו, שהיא מוארה תמיד באור חיי רוח ד',
המופעת במלא יפעת נשמת צור כל העולמים, אל אלהי ישראל,
הנגלה בחזון אצילי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר.
דף 317
מלחמת
הקודש והטבע
כג
רז התנועות העכשויות מתברר בזה, שהקודש
עצמו, אור העולם, העומד למעלה מהטבע, מהגופניות
והחברתיות, תובע הוא, מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור
בפרט, את הדקיון של הטבע, הפשטות, הבריאות, הנורמליות
שבחיים, בהרגשה, בשכל, בהתפעלות.
מתקרבים אנו אל כל תביעות הטבע, מתלכלכים אנו בזוהמתו,
אין מוצא להגן כי אם על ידי הארות גדולות, על ידי הופעות
נשמתיות אלהיות, מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי חושך.
בקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר
את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל, המורגל
מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להלחם
עם הטבע, אבל לוחם הוא עם הטבע שלו, כושל הוא
ונופל במלחמתו. הטבע המתנשא לתבוע את דקיונו, שנעור על
ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו, שונא
הוא את הקודש, גם הטבע שלו, גם את הודו יפיו ובריאותו, פה
נופל הטבע, ונכשל במלחמתו.
לויתן ושור הבר, שניהם נופלים במלחמתם,
ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. מי שלא נשקע
בהבלים, לא זנו עיניו אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות
את תפארת הנשמה, את הוד אצילותה וטהרת מדותיה, הרי הוא
דף 318
זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה, עומד הוא ממעל
לשניהם, גבריאל בכח אל עליון, מעורר את המלחמה, צור
עולמים בהגלות אורו וקודש עליונותו גומרה, העשו יגש חרבו.
רואה היא הנשמה, הנזונה מלחמה הפנימי של תורה, את
הכחות הבהמיים, שביבשה ושבים, מתאבקים, לוחמים בקצף,
מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב, אני אכבוש הכל, אבל לא
לדגי הים, ולא לבהמות הרים הנצחון, כי אם לקורא בשם ד',
והוא ימלט, וימלט הכל.
גבורת
הקודש
כד
מה שאין הצדיקים וטהורי הלב שבעולם מכירים יפה את
התפקידים של העולם הגשמי, על ידי ההתעלות שלהם
וההתרחקות של חפצם מכל עניני החומר, אף על פי שגורם להם
בפנים ידועים התרוממות נפשית, מכל מקום לעולם הוא גורם
ירידה והשפלה, ומההשפלה של העולם חודר רוח של השפלה אחר
כך גם אל אותם הגדולים עצמם. ואפילו אותו הריחוק, שהם
מתרחקים מידיעת הרע הגמור והזוהמא של הטומאה, גם כן הוא
גורם ירידה לעולם, אלא שהם מצד עצמם נמלטים מפח היקוש
של הזוהמה כיון שהם מעבירים ממנה את עיניהם. אבל סוף כל סוף
אותה הירידה שההתגברות של הזוהמא גורמת לעולם על ידי מה
שהיא אינה מתחלשת על ידי אותה הידיעה שהיו טהורי הנשמה
דף 319
יודעים אותה, שאז היו מתאמצים לשברה ולכלותה, היא חוזרת
ופוגעת בהם, והם סובלים מזה מועקה כללית.
אמנם כל אותו המעמד עומד הוא רק כל זמן שלא התעלו
קדושי העולם למצב הגבורה האלהית העליונה, שאז יראה
של פחדנות כמוסה בלבבם מפני הכרת החמריות, וקל וחמר מפני
פגישת הרע, והם מוכרחים להתבודד בגנזי קדושים, ולהניח את
העולם עם זוהמתו להתפשט, כפי הטבעיות הגסה שלו.
אבל כאשר יבא להם התור העליון, ועל ידי האור הגנוז
שבתורה ודעת קדושים יתעלו למדת הגבורה הנאדרה
בקודש, אז לא יפחדו עוד, לא מהכרת החומריות וכל תפקידיה,
ולא מפגישתה של הטומאה עם כל זוהמתה. כי בטוחים שבכל
מקום שיסתכלו שם בעיני קדושת גבורתם, החומר יתעלה,
ויתעדן בעדן קודש, והזוהמא של הטומאה תכלה, ותכנע
כולה לפני אור הקודש, ואז יתגדל ויתקדש שם ד' אל אמת, ומאופל
ומחשך עיני עורים תראינה, והיה ד' למלך על כל הארץ, והאלילים
כליל יחלף.
דף 320
אחוד
הרוחני והגופגי בקודש
כה
בדעות היונקות מן החול, כשהן מתרוממות אל
התוכן הרוחני, הרי הן עוזבות את התוכנים המעשיים
והממשיים לגמרי, מפני שאין כחן יפה לכלול הכל באגודה אחת,
באשר הן עצמן הולכות ממקור שכבר הופרד, מסיגים שהוצאו
מחוץ למערכת החיים המלאים, הכוללים כל עולמים, ובאותן
שהן יונקות ממקור הקודש, כל מה שהן יותר מתעלות,
הכל מתעלה עמן, והגויות וכל כחותיהן, מכשיריהן וצביונן,
מתעלה ומתקדש על ידיהן, והעולמים בכל ממשיותם הנם מתעדנים
על ידן, ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
וכל מה שהחוט הנמשך ממרומי הקודש הוא
מכוון יותר לעומת ישרו, הולך הוא שיגובו ומאגד את כל
התוכנים המעשיים בחיים, את כל הבריות בפועל, את כל
העולמים בציור, את כל התקוות ומשאות הנפשות הכלליות והפרטיות,
ומחברם יחד לטפוס כללי, שלא יפול צרור ארץ. ונשארים
עומדים מחוץ לגופא קדישא הכללי, הנראה כמראה
אדם, רק אותם הצללים הכהים, חלושי החיים והמציאות, שלא
יעצרו כח בפנימיותם להכלל בהחטיביות המיוחדה ומאוחדה, והם
מראים בהפרדם ביותר את החטיביות העליונה של האחדות
הרעננה, המחיה כל ומתעלה בכל, ומרוממת ומעלה את כל בחיים
התולדתיים, החברותיים, האמוניים והמחשביים.
דף 321
מופרדים על כן משלמות הצביון אותם הרעיונות, הנלחצים
מתוך רוחניותם החולנית, לטשטש את הממשיות המאוששות,
איתניות המציאות בכל ערכיה, בנין האומה
הישראלית ותקותיה, השלמת העולם, העמדת
החיים בכל ערכיהם על בסיסם, עד כדי עומק האמת של
שיבת ישראל לארצו, תיקון העולם בתחית המתים,
והעברת רוח הטומאה מן הארץ, גדולת היש כולו מעשה ידי יוצר
כל, יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו.
והם הם תולדותיהם של אותם הרוחות, המפחידות
ומסערות את הרוח המיושב, שאין להם גוף, ויסוד הכללה
גופנית בעצם מהותיותם, לא מפני עילויים, אלא מפני חסרון
השלמתם. והעקא הפנימית של חסרונן היסודי היא המארה הדבקה
בהם, שתכונת ההיזק והחבלנות היא קשורה בצביונם, הם הם
מזיקי עלמא.
ושכלולם של ישראל בבנין בית המקדש,
האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ, שכלל את צביון הדעה
המתנשאת למעלה מן הגיון מצומצם, ובשיר של פגעים
נתקדש, לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באפל יהלך
מקטב ישוד צהרים, והכל סייעו בבנין בית המקדש,
נויו של עולם ושכלולו.
אותן הדעות עצמן, שכשהן הולכות לצד הרוחני שבציור,
מתוך צמצום החול שלהן, אינן יכולות לאחד את כל היש
בחוברת, והתוכנים המעשיים והיסודות הגופניים משתלפים מהן,
כמו כן כשהן יורדות אל העפר, מתקשרות בסדרים המעשיים
דף 322
ובהערכות הגופניות, מיד נשמטים מהן כל תוכני הרוח, והשיקוע
העפרי מתגבר עליהן, עד כדי שנאה והכחדה של כל קדוש ונשגב.
ושני ההפכים מתגלים בעומק צורתם, ושניהם להפסד וחבלה,
להפרדתה של שלמות החבור הכללי של שמים וארץ,
של כל עז וכל הדר.
ואור הקודש מתאדר על הכל, מתגדל על כל כל,
ובמקום ירידתו לעמקי התחתיות שם הוא מוצא את כל מרום וקדוש,
ובמקום עליתו למרומי שפרירי גבוהים שם הוא מוצא שורש כל
אשר ירד ונשפל. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך,
אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני
ימינך.
והסקירה הזאת, הרוויה מטללי האמת הנצחיים, היא העומדת
לעד ומעמדת עדי עד את שם ישראל. כאשר השמים החדשים והארץ
החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם.
דף 323
נצחון
הקודש בעולם
כו
סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם. החשבונות
הפשוטים, שגם לבבות של ילדים מרגישים באמתתם, הם הם יהיו
יסודות החיים, ומפי עוללים ויונקים יוסד עז.
העולם הנצחי, הרוחני, השכלי הקיים, יהיה ראש כל המאויים,
והבסיס לכל עלילות בני האדם. המדות הטובות בשרשן העליון,
שהוא הולך ומתעלה עד שהוא בא אל הערפל אשר שם האלהים,
הן הנה אשר יהיו למוסדות לחיי החברה המשפחה והיחיד, והדעות
שהן אבות למדות הטובות, והמזגים המתילדים על ידי סדרי חיים
כאלה, שהם מתאימים עם יסודן של המדות הטובות, הם הגורמים
שעצם השמות וכחות החיים ומקורותיהם יתעלו, יאירו ויתגברו.
ומתגברים המקורים, ומתברכים המעינות,
ומתעדנים העולמים, ושמחות הנשמות בגן עדנן, וצוהלים הרוחות
במכונם, ונולדים אנשי סגולה עטורי חסד, ומתארכים החיים בשקט
וחמדה עדינה, ונפטרים מן העולם מלאי עז ושבעי ימים, והולכים
למנוחת עולמים ועדני נועם, ומופיעים ממרומי עדנם אור וחיים
גם במרכזי החיים הגופניים.
והולך העולם ומתבסס, והולכת התרבות ומתרחבת,
והולך הדעת ומתעלה, ומקשיבים קול אלהים בהדר,
ורואים הוד החכמה והחסד, ומכירים יופי העולם וטובו, ובאים
להדר ולפאר ליוצר עולמים בשפתי אמת, ומתאזרים בגבורה להרבות
דף 324
עצמה וחיים, ומטהרים את החיים מכל זיהום, ומישרים את הלבבות
מכל מעקשים, ומתרוממים לגבהי רום, ומתחברים עם מלאכי עליון
ושרפי קודש בלא פחד ורתת, ומשתגבים בשיגוב אלוה נורא הוד,
ומתפארים בפאר בטחון ושלות נצח, ומתרחבת האורה, לשירה
לחכמה, לגבורה, לתפארת ולעז, ובריות נעזבות חביבות זו לזו,
והשלום הולך ונבנה, ביחידים ובלאומים, ומתרחב גם על כל
חית השדה וכל רמש הארץ, על צבאות עליונים ותחתונים, כלו
אמר כבוד.
דף 325
דף 326
סדר א. החיות האלוהית העולמית
דף 329
החיות
האלהית העולמית
א
זיו אור אלהים, הממלא את העולמים כולם,
מחיה ומרוה אותם מדשן נועם עליון של מקור החיים, הרי הוא
נותן חיל בנשמות, במלאכים, ובכל יצור, לחוש את פנימיות
תחושת החיים.
ונטפי עדנים הולכים ומטפטפים ומשפרים את
החיים כולם. והמציאות כולה יש לה בשביל כך אותו האור והזוהר,
המבהיק עליה מאוצר הטוב של מקור חי העולמים.
הזיו החי בעצמו מופיע הוא בהודו על כל,
ועיני כל פונים אליו, ומושבעים רצון מיד אל עליון זאת הפתוחה.
היצורים העליונים שביצירה, ברואי מעלה ומטה מתענגים, ושלות
עולמים רעננה הולכת ומפעמת בנחת רוח בקרבם, מביטים הם
אל מקורם וינהרו.
אבל לפתע פתאם מתגברת התשוקה הנלהבה, בחיי הזיו האלהי
עצמו, להתעלות באהבת עדי עד למקור זיום, לאור חייהם. שפעת
ההכרה והחיים מתעלים בתוך הזיו ממעל לכל ערך עולם ויצור, הערך
התחתיתי של הזיו המחיה הולך ומתעלם, כל רישומי שפעת עדני
עולמי עולמים הולכים ומתטשטשים, החיים נבלעים במקורם.
והיצירה כולה לאה וצמאה, אין פתח לשערי אורה, אין
צנור לזרמת חיי קודש וטוהר, אין דרך ללשד טללי אורות. וגבורי
כח, נשמות עליונות, צדיקי עולם, כאריות שואגים בצמאון נפשם,
דף 330
ומלאכי שלום כהמות גלים יהמיון, בשקיקה גדולה להתגלות אור
אלהי עולם ונועמו, וכל העולמים כולם צחי צמא שואגים, הבו
אור, בעטוף נפשם.
ומקור היצירה ממקורו העליון ביסוד מקור החיים
מופיע להשביע ברוב צחצחות ממקור האהבה העליונה. בשפעת
חיים חדשים וברב טוב ועושר שב זיו החיים, שכינת אל, להיות
חוזרת ושורה על כל היצורים, והחיים שבים ברב פאר והוד
למהלכם בתוספת מרובה, מרב עונג דישון אהבת עולמים, שהופעה
מקרבת אלהים עליון בעומק זיו חי העולמים.
השפע
העליון
ב
שפעת המחשבות, כשהולכות מלמעלה ממקור עליון,
היא גורמת את המהלך להופיע המון דבורים והנהגות, הדרכות
וציורים, בצורה הממלאה אושר את כל המוכשרים לקבל לפי תכונתם
ואפשריותם. זוהי הצורה היותר ברוכה, מעין דוגמא של מעלה,
שבהשפעות הרוחניות. המדה העליונה מתמלאת, שפעת הטוב מתנשא,
העושר העליון מתגדל, בתפנוקי מלכין יושבים, מזיו ההופעה יוצרים,
וכל המתקרב מתקדש, וכל דבור מלא קודש, מלא חיי עולמים, וכל הגה
ברוך הוא ממקורו, וכל תנועה וכל ניד, כל נעימה וכל דקדוק
נאצל ממקור עליון.
הרוח העליון המלא עולם, המצומצם בגדלו, והדר
דף 331
תפארה, גם הוא בעילויו העליון, בשאיפתו האין סופית, בהויתו
המושלמה, הוא המרים את כל שורש היצור. רוח העולם
ברוח עליון מתאחד, משפעת הברכה הכל מתמלא.
הנשמות של כל בריות ושל כל עולמים מתמלאות נחת,
עמים מתברכים, חכמים וסופרים מתעטרים במחשבות שלום וברכה.
כל רוח מלא תקוה נעימה. הבטחון האלהי, שלומו ואשרו, זיו
תענוגיו וגאון קדשו ממלא את הכל, ובריקת הזוהר על כל מהלכי
החיים הולך למישרים, ישוב העולם מתפאר בכל עמקיו ורומיו,
התשוקה הנחמדה להתרומם מעל כל זמנים, להדבק בערך הנצח
והודו, ממלאה את הכל, ומתנשאת לכל לראש. שרי קודש
שרים, מזמרי זמירות מנעימים, טללי שמים מתברכים, לשד חיי
ארץ מתנעם, צמח האדמה עולה לברכה, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
אהבת החיים מתעדנת, ודור נולד בא בזיון(זיו???) תפארה, בקודש ובושם
טוהר, מחומש בכל כשרון ומהודר באוצר גבורה, מעדנת עולם
הבא, ומראש הררי קדמי עולם, ממקור שעשועי אל עליון ביסוד
החכמה והתבונה הרת עולמים, וארחות המוסר, הכל יונק ומתברך.
מי יוכל לפאר את יוקר שעות עליונות הללו, שהן באות
ושוטפות באורן. אור תורה הוא מחולל אותן. אשרי העם שככה לו.
דף 332
שפע
החיים
ג
בתוך הדעה והאמונה, הציור והרגש, אשר לאדם,
משתפכים הנחלים האדירים של החיים הרוחניים,
של ההויה, ההולכת ושופעת, עד שהיא באה בין מלמעלה
למטה בין מלמטה למעלה, בשני מהלכיה, אל ההויה הנכבדה של
אוצר החיים, המגולם בחצוניותו והמצויר בפנימיותו. האדם,
ברוממו את דעתו, את אמונתו, את ציורו ואת הרגשתו תמיד אך
למעלה, בעושר הרוחניות וכביריות החיים השלמים וטובם, הרי הוא
מרחיב את אשד הנחלים.
שופעים הם שפעים עליונים ממעל ושפעים
תחתיים מתחת, אלו יורדים ואלו מתגברים ועולים. והכל
חי ורענן, הכל שש ושמח, ושדרות רבות מלאות חיים, ממולאות
דעת ורגש, מלאות חשק ושאיפה, הנן מתמלאות אור ותפארת,
אהבה ורוח נדיבה, והברכה נושאת את פריה לכל פלגותיה, שמים וארץ
וכל מלואם מתברכים.
הרוממות העליונה היא הרוממות המוחלטה אשר לדעה,
אמונה, רגש וציור, בעז האלהי, באמצעים אלהיים, של תורה,
מצוה, תפלה, דבקות, קדושה וברכה תמימה. כל תנועה מאוצר
חיים זה, המכוונה מול הרוממות האלהית, על ידי כונניות של
תלמוד, חפץ, דבור, מעשה, משלה אור עולמים היא מחדשת. אור
זרע לצדיק ולישרי לב שמחה.
דף 333
ההתאמה
לשפע אין סוף
ד
מקור הגלים הרוחניים, בנפש היחידית ובעולם,
הם באים מפני ההתאמצות הפנימית, שהכל מתאמץ להתאים
אל שפעת אור אין סוף.
וברגע אחד מבריק האור, והחיים מתפשטים מפני הרצון
המתמלא והשביעה של הטוב, הבאה מהשגת ההתאמה אל הטוב
הגמור של אור אין סוף, ונחת רוח שוטף והולך בכל
השבילים והארחות של החיים וההויה כולה.
ואחר כך באה מיד ההכרה, כמה הכל חושך הוא ומחוסר כל
ערך לגבי אור אין סוף, ואיך תהומות אין קץ מבדילים בין הבורא
והנברא, ואיך ההתאמה הרצויה היא נראית בלתי
אפשרית, ואז הכל מתיבש ומתרוקן.
ומתוך דכדוך נפש זה, ומתוך הכרה עמוקה בהאפסיות של
הכל, והכליות של מקור הכל, וחוזק המציאות העליונה של האור
העליון, חיובו ובהירותו הולך וממלא את כל חדרי נפש רוח
ונשמה. והצער של הצעירות, ההתבטלות הגמורה מצחצח הוא את
היש, ומרחיב את הגבול, ואפשרות הההתאמה לאור אין
סוף חוזרת להיות מבטחת את הרוח. והולך האדם ועולה, ובטחון
נשמתו ונצח חייו הולך ומתחזק, ומתעלה הוא עילוי עליון, עד שהוא
מכיר שברונו ודכאותו, והוא שבור ומתיאש, ומיד שב הרוח, וחוזר
ומאיר. רצוא ושוב, כמראה הבזק.
דף 334
ההקשבה
העליונה
ה
הגלים העליונים פועלים על נשמתנו בלא הרף.
תנועות הרוח הפנימיות שלנו הרי הן תוצאות מאותן ההמיות
שהכנור הנשמתי שלנו הומה, מתוך הקשבותיו שהוא
מקשיב את הד קול האצילות העליונה.
אף על פי שלא נדע עד מה, ואין בידינו לא לפרט, וקל
וחומר לסכם, ולא להקציב את הענינים, שההמולה העליונה
עסוקה בהם, בכל זאת הננו מקשיבים הקשבה כללית,
קול דברים אנו שומעים.
אף על פי שאיננו מאזינים חתוכי אותיות, ופירודי מלים, כל
עמלנו התורני והמדעי הוא רק לברר מאותו הקול העליון,
שהולם תמיד באזננו הפנימית, כמה שאפשר, ברורי
דברים, למען נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו, בצורה המביאה
לידי מעשה, ולידי עיון מסודר ומעורך כראוי.
הקשבת
שפע התעלומה
ו
מקשיב הוא הגוף את צלצלי הנשמה ממעל,
חש הוא את שפע התעלומה, איך הוא הולך ונוזל,
איך הוא מפיץ קרנים מלאי זיו גדול, איך הוא חודר ויורד עד שבא
דף 335
אל החוש המלולי, איך הדבור דופק, והוא סופג אל תוכו
את התמצית העליונה, איך שהחיים הולכים ונשפכים בתוך כל
ניב שפתים.
הוא מקשיב וחרד, שומע ומתגבר, יודע הוא שעוד
רבות עליו לעבוד, עליו להתאמץ ולהתחזק, עליו להרחיב את
גבולי האור והקודש, עליו להמלא גודל, אמונה, ענוה, גבורה וחיים,
ודבר ד' יודע לו.
חיי
האותיות
ז
כשהמושגים העליונים מתלבשים בהגיונות קצובים
ובאותיות דבוריות, אנו רואים בהם את הנשמה התוכית
לבושה בגוף חי ופועל, שכל מי שמתדבק בהצד החיי של התוכן
מקבל הוא שפעת חיים אפילו על ידי המגע הרוחני שלו עם
האותיות והדבורים בעצמם בצורתם הקצובה.
ומי שהוא מסתכל רק על הערך התמונתי שבהנוסח, המורכב
בעיניו מחומר ורוח, שכל אחד מהם הוא עומד בפני עצמו, לא די
שישפל שפלות חומרית אם הוא מקשר את נפשיותו בהאותיות
לבדן, אלא שגם ברצותו לקשר את עצמיותו בהרוח המחיה את
התוכן, לא ישפיע הרוח עליו שפעת חיים, מפני שהוא מכיר אותו
בצורה כזאת שאין בה כח להחיות את אחרים, וכיון שאינו יכול
להחיות לפי השקפתו את גופו, כלומד את אותיותיו וקצבת הגיונו
הדבוריים, קל וחומר שלא יוכל להחיות את אחרים.
דף 336
על כן רק אז יגלה אור החיים שבהתוכנים המקודשים, כאשר
יוקחו בתור נושא קדוש, שיש בו כח אלהי להחיות וליצור יצירות
ועולמים.
אותיות
רוחניות
ח
כח החיים מלא הוא אותיות רוחניות, שהן
מתנוצצות בו מעולם המלא זיו עליון, שמוצאים קוים קטנים את
מרכזם בהויתו של האדם.
והאותיות, בין המחשביות, בין המבטאיות, רק מקצה
התחתיתי שלהן הן מורגשות, והמון חיים עליונים מלאי זיו ותפארת
כלוא בהן, ואצור בקרבן, ויותר מזה לאין קץ קשור בהן למעלה
למעלה. כל מה שלומד האדם יותר, הרי מתגלה אצלו חלק
מהאותיות העצמיות שלו, שהם מקורי החיים
שבכל היש.
הדבור מתנוצץ הוא מהחפץ , שהוא אור חיים מלא, החפץ
מקושר עם הציור והשכל, והם כולם אורות חיים מאירים,
לוקחי לב בחמדתם, שואפים להשתלם בהכרה של התרוממות אל
כבוד אל חי, שאין קץ לחמדת נועמו.
מה טובו ויפו נועמי עדניהם של חסידי העולם, כרותי ברית
אלהים, ההולכים תמיד בדרכיו וצמאים לאורו, המחיה את הכל.
דף 337
המעין
המלולי
ט
זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצוני,
מסביבה שלנו, והן יוצרות בנו ציורים, דוגמת גרעינים באים מבחוץ
נקלטים בשדה ומצמיחים. וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד
מבפנים, ממעין נשמתנו, היוצר יצירות, מצייר ציורים, בונה עולמות.
אלה הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה, משתתפים הם
בחוקיהם, ומתנגדים הם בתכונותיהם. החכוך התדירי של כחות
איתנים הללו בתוכיותנו, יוצר בקרבנו את אור היצירה
המלולית, ושפעת כח הולך ודופק על אורגני המבטא, וצמחים
משותפים, מחבורם של שני הזרמים, הפנימי והחצוני, הולכים
ונצמחים, ודבורינו הולכים ושוטפים.
הציור הרוחני מכה גלים, פועל בעצמו ועל עצמו.
כשמתחברים הכחות, ונזנקה היא האצילות הרוחנית מלאת הציורים,
המזרמת תמיד את חדושיה, כמעין שאינו פוסק, אל האורגן
הבשרי, פועלת היא על מרכז החיים, וראשית התפצלות העורקים
המבטאים, והחזון הפנימי הולך ופורץ, עד שבא ניב שפה. והמעין
הוא בתחלה מלא, אוצר המחשבה נדחק מהמון ציוריו, ותאות ההבעה
דוחקת, ומרוב עושר נברא הניב, ונפש חיה היא
רוח ממללא.
העופות המסוגלים ללימוד מבטאים אין בהם אותה הסגולה
דף 338
היוצרת, לא התרוממו אל המעין המלולי, שעומד ברום
עולם, רק כלי קבול קטן יש בהם, המכשיר את אורגניהם למבטאים,
הבאים מהשפעת האדם החיצונה עליהם.
אבל הדבריות בעצמה סגולתה, לא במבטא נמצא
אותה, כי אם במציאות הציורית, ההולכת ופוריה גם טרם שבאה
היכולת המבטאית, כלומר קודם שכבש הרוח הפנימי את הבשר
המגולם, ושיעבד אותו לציוריו האידיאיים.
דף 339
השפעת
האדם בעולם
י
כשאנחנו אומרים, שהאדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם
כולו, אלא הוא משפיע עליו, והשפעתו היא השפעה כבירה
עצמית, כללית ורוחנית חיובית, כלומר לא רק אותה ההשפעה
החלקית, שאנו רואים שהאדם מכריח כחות הטבע להשתמש לרצונו,
הקיטור, האש, המים, החשמל, וכאלה עושים דברו, כי כל זה הוא
רק בחלק מוגבל ושטחי, כי אם העצמיות אשר להעולם, בכל
מילואה ובכל הקיפה, מתיחשת אליו יחש של שעבוד ושל קבלת
השפעה, ככה תאמר תורת הרזים, ובהיותנו אומרים ככה, הרינו
גוזרים לומר שיש מזיגה עצמית בין הנשמתיות שהיא
פועלת בעולם כולו לנשמיותו של האדם.
וכשאנו אומרים, שהאדם בהתעלותו, כשרואים ששם ד'
נקרא עליו, יראים ממנו, שבעלי חיים וכחות הטבע מוכנים לעבדו,
עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, כשבני אדם פראים
חזקי מצח נכנעים מפני הוד אצילות שבנשמה מלאה חכמת אלהים,
וכבוד מוסר שדי ויראת שמים, הכל מוליך אותנו למקום אחד,
שלא יש נשמה בודדת, גרגרית, גדועה, בהויה
כולה, אלא הכל מחובר משורג וארוג. וכשהגודל
מתבלט, הניצוצות הקטנים מתלבים, מרגישים הרגשה טמירית
מעצמיותם, שיש כאן נשגב ונערץ. אם לא היו בקרבם קוים יחושיים
להנשגב והנערץ, לא היו מרגישים כלום.
דף 340
אין אנו לפי זה דנים לומר, שנשמת הבהמה כלה היא לגמרי
ולא שאור החיים, שבדומם הוא נרדם, ובצומח ניעור קצת, ובחי
יותר מעט, הוא דבר קרוע מגודל הכל, אלא הכל הולך ומצטרף,
ועץ החיים גדול ונשגב הוא עפיה שפיר ואנבה שגיא, תחתוהי
תטלל חיות ברא וצפרי שמיא.
הגלגל הגדול של החיים, של האושר והטוב, זרוע הוא על
כל גדותיו כוכבים מאירים גדולים וקטנים, לרבי רבבות אין קץ,
וסדר נעלה ומשטר ויחס נפלא ביניהם נמצא. החכמה הגדולה
שזקוקים אנו לגדולה מוחלטת, שהוד אלהים מיוחס לנו.
הוא כולל את הכל, והיחס בכל ערכיו, בחבתו, בהערצתו, בחידור
הבנתו, בהתפעלות החיים הרוחניים מיוקר ערכו שלמעלה מכל
הגה של ערך שמתבטא בתפארת של עבודת שמים, של יראה ושל
אהבה, של סילוד ושל חרדה, לכל מה ששם ד' נקרא עליו, הכל
עולה בסדר שלם ומחוטב.
דף 341
צרור
החיים והדבקות
יא
הצרך של הדבקות האלהית, במחשבה ובחשק הלב,
שהוא יסוד האמונה בחיים, שהוא בא ודופק בחזקה בהרגשת
הנשמה המוכשרת לזה מצד דרכי חייה, מדותיה וידיעותיה, צורך
זה מקורו הוא בההתאגדות הכללית, שצרור החיים
הכלליים אגוד הוא ביחד. ועל פי מדה מיוחדה הקרבה הזאת
מאגדת את הנשמות של כל פרטי ישראל ביחד, ובמדה יותר
רחבה את כל האדם יחד בכללותו, באיגוד הצלם האלהי הכללי, ובמדה
יותר מורחבת מתאגד ביחד כל צרור החיים של כל אשר
נשמת רוח חיים באפיו, תוצא הארץ נפש חיה למינה זו נפשו של
אדם הראשון, ובמדה המתרחבת ביותר, עובר גבול האחדות
על כל המצוי, כל הנברא הנוצר והנעשה. ומיסוד האחדות שבצורות
הכלליות הללו, שהוא דבר של מציאות בפועל, בא הצורך העליון
לקרבת אלהים ולדבקות עליונה.
שבאמת לא את עצמיותו לבד האדם מעלה ברוממותו המקודשת,
בעת אשר חדות אלהים עליונה תמלאהו, בעת שרוח הקודש מקשקש
לפניו כזוג, ולבו מלא על כל גדותיו אהבה לכל היצור, כי אם
את הכל הוא מעלה, את כל הנשמה, כל החי, כל היש.
וכל נשמה יותר עליונה מרגשת בעתים יותר תכופות את
הצורך הגדול הזה.
וישנם אדירי אמונה, גדולי נשמה, שמעולם אין עליה עליונה
דף 342
זו של דבקות אלהית, מאירה ושמחה, סרה מאתם. והם הם
יסודי העולם, מדריכי התבל, משכלליו ומיסדיו, המרבים בו שלום
ואושר. וכל הצדדים של ההטבות והעליות למצב החיים, כל העצות
הממלכתיות, הספרותיות, הכתתיות, וכדומה, אינם כי אם קטעים
קטנים מגדולת פעולתם של גדולי נשמה הללו, שאור החיים הגדול
שלהם מצד עצמו ממלא את העולם כולו תקון ואורה. ובזכותם
המחשבה שבאדם הכללי חיה ומתהפכת לכח פועל ומרבה להטיב,
לשפר ולהעלות את החיים הלאומיים והאנושיים, הכלליים והפרטיים,
דרגה אחר דרגה, אל מעלתם העליונה. בי מלכים ימלכו ורזנים
יחוקקו צדק, בי שרים ישרו ונדיבים כל שפטי ארץ.
דף 343
זיו
החיים
יב
אומרת לנו הרזיות, בעולם מלא של אור ושל חיים
אתם שרויים.
דעו את הישות הגדולה, את עשירות המציאות,
שאתם תמיד נפגשים בה. הסתכלו בגדלה, בתפארתה, בדיקנותה
ובחברותיותה.
היו מחוברים להלגיונים החיים, הפועלים תמיד
כל זיו ותפארה בכל פנה שאתם פונים, עם דברים חיים וקימים
יש לכם עסק, תמיד אתם פועלים פעולות נמרצות, בשיג ושיח עם
משאות נפש ויקרת חיים רעננים. בכל פעולותיכם אתם נפגשים
בניצוצות מלאים חיים ואור, שואפים ומשתוקקים לעלות לרום רמים,
אתם עוזרים אותם והם עוזרים אתכם.
זיו החכמה שאתם משיגים אין זה צללים קלושים של
איזה זהרורית רוחנית, שאין בה כלום, עד שתבוא הדרישה והמדעות
אליכם, אלה הם בני עולם עומד, המתודעים אליכם, השולחים לכם
ממרחקים בשורות טובות, ידיעות משלומם ומצבם האיתן, ובשלומם
לכם שלום.
כשאתם מתעלים הנכם מתרוממים אל סיעות יותר
עליונות, אל סביבות יותר נהדרות.
והכל חושק הומה ושואף, בסידור נאדר בקודש,
ונאזר בתפארה. כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, כי באור
פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים.
דף 344
דף 345
דף 346
סדר ב. נשמת העולם
דף 347
נשמת
העולם
יג
מזהירה היא נשמת העולם. מלאה הוד ויפעה היא,
מלאה חיים, גנזי נשמות, אוצרות רוח הקודש, מעיני גבורה, גדולה
ותפארת.
הננו מתנשאים בגאון למרום נשמת העולמים, חי העולמים.
מה נהדר המחזה, באו התענגו, באו רוו נחת, התעדנו בעדנים. טעמו
וראו כי טוב ד'. למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה,
שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם.
ישנם דרכים שעל ידם הנשמה של היחיד ושל
העולם מאירה היא באור גדול ומשתלמת בצביונה.
וישנם דרכים כאלה שעל ידם היא מתמזגת עם יתר הכחות, ועם
החיים בכלל, לשפרם על ידי מיזוגה, לעדנם ולהקנות להם מאושר
האצילות שלה. ופרטיהם, בהבדלים הדקים שבין אלה הגדרים,
והצדדים המעורבים ששני הכחות יחדו משתמשים בהם, רבים
הם לאין חקר.
דף 348
נפש
ההויה
יד
כשם שמדברים בחכמת הנפש, בפסיכולוגיה, מצד
השירה והפיוט שבהסתכלות פנימית במעמקיה, ובמדע
מצד הופעותיה בחיים הגלויים, כן מדברים באצילות
האלהות בתור נפש ההויה, מצד הסתכלות השירית שברוח
הקודש, באור הפנימי, ומצד המדע האלהי, בהופעות הסדרים,
המעשים והחזיונות, בכלים.
והנשמה עצמה מתעלה היא מחוקי הפסיכולוגיה המתגלים,
והאצילות האלהית היא ממעל להבריאה.
כל הנסתרות אנחנו צריכים לציירם ביחוש להתקבלותם
בשכלנו וכח המדמה שלנו בהיותו מואר מאור השכל, ובזה אנו
נכנסים להשער החיצון של כל הידיעות החמודות בדברים שהם
למעלה מן החושים. ואחר שיבוסס לנו הציור איך כל הדברים
הם נמצאים במציאות רוחנית אמיתית ביחש לציורינו השכליים,
אז יכולים אנו כבר להרחיב את גבול מדענו על המציאות הרחבה
של הרוחניות ממעל להויתנו. אבל אם לא נבא בהדרגה מהציור
הפנימי שבקרבנו אל העולם החיצון, לא נמצא כלל מה שאנחנו
חפצים מההשגות רוחניות.
דף 349
האצילות
האלהית
טו
כמה נאה היא המחשבה הסודית על דבר
האצילות האלהית, בתור מקור כל ההויה כולה,
כל החיים, כל היופי, כל העז, כל הצדק, כל הטוב, כל הסדר, כל
ההתעלות. מה גדולה היא השפעתה של מחשבת אמת זאת על כל
מהלכי החיים, כמה עומק של הגיון עליון יש בה, כמה הוד נערץ
של מוסר, ומבוע של יצירת נשמות עליונות, קדושות, כבירות
וטהורות, יש בה.
האצילות האלהית, היותה, מהוה את הכל, אין
קץ לחופש שלה, אין סוף לאחדותה, לאושרה ותמותה, לזהרה ושפעת
כחותיה וגוניה כל ימי השירה, כל פלגי נחלי ההכרה, כל עזוז החיים,
כל השחוק ושמחת העדנים, הכל ממנה הולך ונוזל, בכל היא
משפעת את הדר נשמת נשמתה, בכל מורד עמוק עד עמקי
תהומות מגעת הופעתה, כבודה ותשועתה.
הרצון התמים והבהיר של האדם כבר הוא תופס קצה זיווה
הולך הוא ומתעלה, מעלה עמו את הכל, כלו אמר כבוד, לביתך
נאוה קודש ד' לארך ימים.
דף 350
נשמת
העולם הפועלת
טז
הנשמה החפשית ודאי שרק היא מגלמת את הגויה, רק
נקודתה היותר תחתיתית, ועם זה היותר תמציתית מתוכיותה, היא
הפועלת בתור פגישה וחדירה פנימית את המבנה הגופני. זה
החלק הנמסר להאדריכליות הגופנית הוא נחשך מאורו החפשי, הרחב
והמגוון ברב עשרו, והוא הולך ומתעלה בעילוי הגידול, הגשמי
והרוחני, הולך הוא ומתאחד עם מקורו הרחב, עם אוצר החיים של
הנשמה המופשטת. ובהליכתו זו הרי הוא מתקדם, מתמלא
חכמה וכשרון, עד שמלא תפקידו בא לו בהתאחדו עם מקורו, שמוסיף
בזה שפעת כח לו ולמקורו.
כמאורע הנשמה ביחש לגוף ויצירתו, כך הוא המאורע
בנשמת העולם כולו. ההויה בכל גדלה הרוחני והחמרי,
בעת היצירה כהתפעלה, עד לא הוקמה הבריאה בתיאוריה,
הנשמה העולמית החיה והפועלת היא היתה האדריכל
פועל הבנין. בהתגלמותה של היצירה נשפל ונאפל האור של כח זה,
המטפל בדחיית פעליה. ובשטף הדורות והזמנים הולכת
הנשמה העולמית ומתבררת, הולכת ומתאחדת עם מקור הויתה נשמת
כל היקום. גדר פרץ משובב נתיבות לשבת.
דף 351
נשמת
החיים המרכזיים
יז
ורואים אנו איך הנשמות צומחות, איך החיים באים לידי
גילוים. מאוצר של מעלה, האורות מופיעים, קוי נוגה, זוהר
עליון יורד כחוטי זהב, ממקום החביון מזהיר הוא למרכז
המיוחד, שתנאי חיים ותנאי גידול מוכנים להם, ומתחת
מתוך ערפל הבהו מתנוצצים רסיסים מוצלים, נאחזים על ידי
תנאי החיים והגידול לעלות לרום היש, ובמרכז יועדו יחדו,
והיו לנשמת חיים.
כה צץ ופורח הוא גן החיים, אשר לכל חי, ולאדם
בהדר תפארתו. מה נחמד הוא גן אלהים זה, ההולך ומתבסם, הולך
הלוך ומתרומם.
ואם תקופות ירידה גם הן שתו עליו, סוף כל סוף מפכה הוא
מעינו החי, הולך הוא בבטחה אל אשרו, ואשרו אשר אין לו ערך
וקצב הנה בא יבא, והיום הגדול, שהכל ימלא אור, הכל ישוקה
עונג ועדן, הוא יפוח. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, והארץ
האירה מכבודו.
דף 352
רוח
החיים ומקורו
יח
למה לא נבין את רוח החיים הגדול המלא בכל היש כולו,
בכל הבריאה, המוגבלת ובלתי מוגבלת גם יחד. למה לא
ננשא את רעיוננו להביט באור הזוהר הגדול הזה, שאין קץ לעושרו,
לאורו ותפארתו, ולמה לא נחוש שעם כל גדלו וחילו הרי הוא מכוון
לפי המדה של מה שיש בו צד הגבלה, צד חשבון וצד סתירה,
אבל המקור הנאדר בקודש, בכליל שלמות תפארתו, הרי הוא
באין ערוך מפואר ונשגב מכל האיתניות ואור הקודש של רוח החיים
אשר בעולמים כולם.
והאידיאליות, העליונה, המשותפת לכליל תפארת
הרוח הנובע ממקור אלהים חיים, להוסיף עז ועצמת אור וחיל ברוח
החיים אשר ליצור כולו, מתאחדת עם האידיאליות הנשגבה
של רוח החיים אשר במלא כל העולמים. וברוח האצילי אשר לחפץ
החפשי של מעולה ומפותח שביצורים, כערכו של האדם בעולמנו,
וכל דומיו, שהם יונקים מאותו הזיו והיסוד המאיר ומחיה ביקר
תפארת, שם מתאחדת האידיאליות הקבוצה.
וצדק ושלום נשקו, וחסד ואמת נפגשו, אמת מארץ תצמח
וצדק משמים נשקף. וממאפלי הסתר בא אור בהיר לשכלולו של
עולם ברור, שכולו אומר כבוד.
דף 353
הבלתי
גבולי והגבוליות
יט
כיצד יוצאים האידיאלים הרגילים, המאירים
את האופקים המוגבלים, מתוך האידיאלים הנשגבים,
שהם עומדים ברום עולם למעלה למעלה מכל גבול קצב ומדה.
האידיאלים הנשגבים בתעצומתם הם מתפשטים בכל ההמשכים כולם.
גם הגבולים והמצרים כולם נכללים הם במדה בלתי גבולית בתוך
המרומים הבלתי גבולים.
אמנם חוץ מההתפשטות, שהתוכן הגבולי הכלול בהערכים
הבלתי גבולים, מתפשט עד למטה מטה בתחתית הערכים הגבולים
שבבלי הגבוליות, בעצם הבלתי גבוליות מצד עצמה
כלול התוכן הגבולי, ודוקא אותו העתיד להיות גבולי גם
בעמדתו בעצמו הרי הוא כלול בזיו הבלתי גבוליות.
וכשהתוכן הגבולי הפנימי הגנוז בתוך הזיו הבלתי גבולי
מתגמר בציורו ועומד להיות יוצא בצביון גבולי, מתעלים הם כל
הערכים המתפשטים של הגבוליות שבבלתי הגבולי ומתעלים למעלה
למעלה, וממלאים הם זיו חיים גדול גבולי את הככר המוכן להחזקת
התוכן הבלתי גבולי שעתיד להיות עומד לעצמו. ומתוך כך נעשים
אותם הארחים של ההתפשטות הגבולית שבערך הבלתי גבולי
מקודרים מהארת הזיו הנמשך בהם תדיר, והזיו הנוסף בתוך
החביקה הבלתי גבולית, שהערך הגבולי, העתיד להתחטב בפני
עצמו, מצוייר שם, דוחק הוא את הערכים הללו לצאת מתוך ההבלעה
הבלתי גבולית, ולהגלות בלידה גמורה על השדרה הגבולית.
דף 354
וערך זה נוהג בכל ענין, בכל עולם, בכל מדרגה, בכל אדם
ובכל שעה.
חיי
החיים
כ
כשהננו נשאים על כנפי נשרים בעולם הרוחני,
נשמתנו מושכת אותנו לדבר ולהגות על דבר הכללים היותר כוללים,
וכל הערכים שברוח שבכל מקצעות חייו נעשים לפנינו מוצגים
בחטיבה אחת, המתחלקת להמון מפלגות לאין תכלית, וכל
המפלגות גם הן מתחלקות להמון שבילים לאין חקר, אבל כולם
אחוזים וארוגים זה בזה, ומחוברים חיבור
אורגני, שרוח חיים וכח חיים אדיר וגדול הולך בהם, רצוא ושוב
כמראה הבזק.
והדברים הולכים ומתכללים, עולמים שונים מתאחדים,
ומנוצצים זה לזה את ניצוצי אורותיהם, והכל עלז ושמח ומלא חדוה.
והקודש והחול זה מול זה עומדים, הבדלתם נכרת מאד, ועם
כל זה הננו רואים ביניהם אהבה ואחוה, שלום ורעות. הקודש
מתנשא ומתעלה, מתרומם בהדר שיגובו, ושופע ויורד וחודר מטה מטה
בגדולת ענותנותו, והחול מתמלא עדנה ועז, ושמח הוא להיות משמש
לקודש, מתמלא מזיו הדרו ומתעטר בפארו.
ורום עליון של שגיבת רוח חיי חיים הולך
ומתגלה לפנינו, והעולמים מתתקנים, והנשמות מתמלאות ומתטהרות
דף 355
מפגימתן, ועל כל החיים ברכת אלהים עליון שפוכה היא.
ומתוך מצולות המחשכים עולים הם לשבע בצחצחות עדנים,
מלאי הדר הדרים, פאר ושבח לאל חי העולמים, מחי החיים,
השמח במעשיו, ומשמח את כל בריותיו, בזליפת שפעת נועם
חסדי חסדיו, בעזוז גבורתם הנהדרה, באדרת קודש קדשים.
אשרי העם שככה לו, אשרי הנשמה השוכנת בחביון אורה,
המתלוננת בצלצח עדי עדיים, המוארה באור החסדים הנאמנים
עדי עד.
התכונה
האורגנית
כא
הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות
החמרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס
הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל
פועל על הכל. אין לנו אטם גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל
ונפעל על מלא ובמלא כל.
אמנם הפעולה הולכת היא ומתפשטת, הולכת היא ומתחלשת
בכל אשר תתרחק ממרכזה, והיא מתגברת כל אשר תקרב אל
מרכזה. יש אמנם שחילוף הכלים, התנועעות הפעולה ממקום למקום
על ידי חילופי תנועות מוסיפה היא כח. זה מוחש בעולם הטכני,
ומשוער יפה גם בעולם הרוחני לכל הופעותיו.
דף 356
ההבנה
האורגנית
כב
ההשכלה העליונה, על דבר המציאות הרוחנית, על דבר
השכלים הגדולים, על דבר כל ההויה הנשמתית במלא עולם, כשהיא
משתכללת, מראה היא את הגודל והאומץ, את היופי והפאר, את
הבנין ואת החיטוב של העולמות העליונים ועיצום כבודם, עד
שהאדם וכל כחותיו וקרביו מתקשר בזיום.
ועם זה כשמתגברת ההבנה האורגנית בגדלה, העושה
את כל היש לשיעור קומה רבתי, מתברר מיד היחש
הגדול שיש לכל העולם ופרטיו, מאורעותיו ומקריו, הליכותיו וכל
ערכיו להעולמות העליונים הקימים ונשאים. וחלקת העמידה במקום
הקודש אשר לסוד ד' מתגברת, והיא נושאת ברוח האמיץ את כל
תוכני החיים, עד שהתנועות החברותיות והאישיות כולן מתבררות,
שהנן קשורות בקשר אמיץ עם התנועות רבות החיים, גדולות האור
והזיו העליון, של חביוני העז אשר בספירות העליונות.
ויבש וכמוש נראה העולם המוגבל והמצומצם שלנו, כל זמן
שלא יפתחו לו השערים העליונים, כל זמן שלא יזילו עליו הצנורות
החיים, הרוממים בעז נצחם, את שטף לשד חיותם, וסוד ד' ליראיו
ובריתו להודיעם.
דף 357
ההשקפה
השרשית
כג
בכל בריה רואים את מסקנת החיים של שטח רחב מאד,
של עומק ורום גדול ונעלה, ומתרוממת כל בריה למעלתה האידיאלית,
לפי בהירות ההשקפה השרשית הזאת.
בכל רעיון בכל התעוררות של חיים רוחנים, שאנו רואים
בעולם, מתגלה לעינינו בריה נפלאה שבבריות, שהננו חודרים
והולכים, הולכים ומטפסים לעלות אל המקוריות של מהלכי החיים
והרשמים העמוקים, הרחבים והרמים, שהם הם הגורמים לאותן
המחשבות והנטיות שתצאנה אל הפועל, ושתחזקנה את מעמדן.
וכשם שאנו מסתכלים ברעיונות המשוטטים בעולם ותופסים
מקום בחיים העומדים מחוץ לנו, ותופסים אנו את יסודם
השרשי, שהוא מתגלה לנו בצורה של גדולה, כמו כן אנו באים
גם כן להסתכל במהלכי רעיונותינו אנו, בנטיות לבבנו והגיוני נפשנו,
ואנו רואים בהם לא רק את עצמם, שהם הם עצמנו, אלא את כל
המרחב הגדול, המסובך ומתענף, הגורם את הויתם. ואז אנו באים מתוך
ההסתכלות הצרה של עצמנו אל הסתכלות רחבה של מדת העולם,
והחיים הפנימיים שלנו מתגלים אצלנו בסבותיהם המקוריות.
ובהירות גדולה מופיעה אז במחזות נפשנו, על גוי ועל אדם,
על שמים ועל הארץ, ועל כל המון ברואים לאין תכלית.
דף 358
מקור
הכשרונות
כד
כל הכשרונות הנפלאים הנמצאים בבעלי
חיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם, והאדם לא יוכל להגיע
להם לחקותם כי אם אחרי למוד גדול וארוך, וגם בכל זאת לא יוכל
כי אם להיות רק קרוב לאותה המדה המכוונת שבכשרונותיהם,
הם באים אליהם מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות
החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה,
מלאה חכמה וכשרון, שנתחלקה לסעיפים רבים, וכל סעיף
במדתו מאיר בו אותו הצד הבהיר של הנשמה הגדולה, בעלת החכמה
והכשרון המפליא, אלא שהיא במדה מאד זעירא, כטפה מן הים, אשר
בכל זה הרושם העצמותי של הנקודה, מצד שהיא באה מכללות יסוד
חכמה וכשרון עצום ונעלה, אינו נמחק, ומוציא הוא אל הפועל את
כשרונו על פי מעמק הגדלות של החכמה, על פי אותה המדה שהיתה
קנויה עמה בהיותה עצורה ומקושרת בקשר חיים שלמים במקורה
השלם, שהיה תכנית כליל חכמה, ערוכה בחשבון מדויק של דעת
עליון.
דף 359
נשמת
האדם והברואים
כה
נשמת האדם, בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות
הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא
מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם. רק למראה
עינים, כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו, העין החודרת רואה
לבת חיים גדולה, מאחזת באדם הכללי, לכל פלגיו, שבתוכם חילופי
מדרגות רבות, במדת האור והחום המתגלה, וכל בריאה גלמית
מוכשרת היא רק לחלק קטן מאור זה המאיר בו.
והכל עורג וחותר לשוב אל האורה העליונה במילואה,
להאחד עם נשמת האדם, להיות מואר באורה. והיא מתעלה
בעפיפות רוחנית, מדושנה חיים ועונג, למקורה, לאוצר החיים,
ששם עז וחדוה, שלמות מוחלטה, נצח והוד. כשאורה הפנימי של
הנשמה מתגלה בכבודו, הכל שמח, הכל מרגיש, שהמכון, שאוצר
החיים והאושר שלהם מתגלה בו, הוא אתם, והכל שמח ומתעלה.
עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.
הדמיון תופס את יסוד אחדות עליונה זו בתחלה, והשכל
מבררו בסוף, ובאה המציאות הממשית ומראה את חילה במקום
שאור החיים הפנימיים הבהיק במלא אורו, בנסים, אשר נעשו לצדיקים,
אנשי מופת בדור דור, שהאמונה המזוקקה יודעת לשמור את הרשימות
החיות של האמת הגדולה, המתעלה מכל חכמת לב האדם וכל
כשרונותיו בארחות החיים.
דף 360
בנשמתו היסודית של נח נתגלו כל יצורי העולם, כל
החיים כולם, הם באו אליו אל התיבה במשיכה טבעית פנימית,
כהמשכת הענף לשרשו.
שקיקותו הפנימית העליונה להתהלך את האלהים התאימה
עם נטיותיו לישוב העולם כולו, איש צדיק ואיש האדמה
יחד בחוברת. כינוסם של שני כשרונות הללו ביחד הוא דבר מפליא,
שבדורות יותר טובים היה מבהיק הרבה יותר.
אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד,
שהאבות השליכו מעליהם את משאה, וכל משא החיים של המון
יצורים, הכלול בנשמתם הגדולה והכללית, נתהפך לתוכן גדול ומאיר
של נשמת אדם גדולה, הקוראה בשם ד' אל עולם, ומסוללת
נתיב לדורות, ללכת בדרך ד' לעשות צדקה ומשפט.
דף 361
חטיבת
דצח"מ
כו
עומד האדם ותוהה איזה צורך יש בכל המון המעשים
והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה
גדולה אחת.
החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק
ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות
קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם הם
מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם,
האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה
למעלה, הם הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכחם של
כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד
גדלותם, מדומם עד המדבר.
אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה,
תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם,
הכל שופעים עליך את כל הויותיך.
אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו.
אתה בכל מה שלמטה ממך, והנך קשור ועולה עם כל מה שנשגב
ממך ועולה עליך.
דף 362
הרצון הארצי החזק שאצל בעלי החיים, שאין
להם הופעה שכלית גדולה, גם הוא מתחלש קצת מרעננותו ואומץ
היש שלו בדחיקת פעלו, על ידי אותו הקורטוב האידיאלי הרצוני
הנכנס בתוכו, והוא יונק את אומצו הגמור מתוך חיבורו עם
עולם הצומח, שאין בו אפילו אותה ההפרעה המועטת של גילוי
החיים. והצומח, עם כל זרמתו הבריאה, הבלתי מפוקפקת, מסובל הוא
מנדידה וטפול ציורי מוגבל, והוא מתרפא מחולשתו על ידי התבססות
חיבורו עם העולם הדוממי, שבו נפש בעלת קביעות ואומץ
עמידה תדירית. ופסגת החיים עולה היא באדם, ונחלשת הרבה
על ידי החופש אשר לרצון, ומשיגה את אמוצה על ידי בסיסה
וחבורה בעולם החי, המגושם.
והשדרות האנושיות לפי התפלגותן הולך משפט זה
וחורז בהן, הצד האידיאלי עומד להתמוטט מחולשה שבעדינות, ומשיג
את תקומתו על ידי הביסוס שמתבסס הוא בהצד הממשי שבהויה.
וככה נעשים כל ברואי עולם חטיבה אחת, ואומות
ומפלגות, ובעלי דעות ואופיים שונים, בונים יחד עולם מלא, שהוא
מלא עז והדר יחדו.
דף 363
אומץ
השדרות הנמוכות והעליונות
כז
אימוץ רוחני מיוחד יש גם כן בכל ההויה, בפרטי הדומם,
הצומח, והחי. אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה
הפנימית שנתה פחות את המעמד הרוחני, אף על פי שהוא קורטוב
קטן בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו
ישפיע על השדרות המפותחות שהן למעלה ממנו,
כל השייך לשדרה נמוכה.
אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים
ובריאות הרוחניות, שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים, מפני
שיתופנו עמהם בחיים. כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של
אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל,
אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא,
עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת.
אמנם באות ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים
המדויקים לבשר את הופעתם. יכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה
של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההויה
הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור
החי שבהם, הם משפיעים עלינו ואנו עליהם.
כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה,
אינם כי אם הרחבות ניצוצות, שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת
דף 364
לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות
וצמאות להרחבה.
לא רק עם עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתיחדים.
זהו כבר עובדא מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים
מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה
יחד עם הקבוצה כולה, ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדו. אבל
יותר מזה, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.
הרוח
ההמוני והאצילי
כח
האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון,
שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות
יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות
הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל
גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר
ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים
הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל
עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם
ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי
הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות,
דף 365
הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות
המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא
וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו
יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי
המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו
נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת
גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך
הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא
הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל
רקבון והתנונות מוסרית וחמרית.
הנבואה, הבאה מהצינור האלהי, באה דוקא לשם מטרה זו,
של איחוד הרוח ההמוני עם הרוח האצילי, המיוחד
ליחידי סגולה. הביטויים ההמוניים מתלכדים בה עם המחשבה
האידיאלית של עשירי הרוח.
דף 366
רוח
החיים והרצון
כט
אחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל
מה שהיא מתעלה. רואה איש הרוח את החיים במלא היקום, רואה
את הכח העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר
כל החיים חיים ישאפו.
החיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ,
יוצאים על ידי הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון,
מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית,
עזוז החיים, החופש והאור.
מי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל ולדמיון הצר,
שאין עילוי הנשמה עילוי הכל, מי יבהל מפני מרחבי מקום.
מפני כתלים חוצצים.
הרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז, בהיכל הצדק
והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה הוא נותן חיים,
והוא החיים וחיי החיים.
הרצון מתפתח על ידי עז הכח, הכח בא לידי גמרו ברצון.
שכלול הרצון לצד הטוב, הרי הוא סוכם בקרבו את כל מלא החיים
הכלולים במרחבי ההויה. חוזר הוא הרצון ומפזר את הטוב על
הכל, מתפשט הוא החפץ של הטוב, הולך הוא ומזריח את אורו בחזרה
ביותר עילוי, על כל המקומות אשר נוטל משם עז החיים.
והחיים, ההם כלים בגבול מה שאנו קורים חיים, הלא
דף 367
הולכים הם ומתפשטים, הטוב שבהם לא כלה ולא יכלה, לא ידע קצב
לעילוייו והתפשטותו, ליפיו ועצמו.
כל תכונה של יושר, של מוסר, של קדושה, של גבורה ותפארת,
הנה הם גילויי החיים על מילוי ההויה, שהם באים למעוזם בתור
כלים, שהרצון הטוב עושה בהם את חפצו. הרצון הטוב, כשהוא
מתגבר בעת שאיבת החיים, נותן הוא גרעיני האור, ההולכים ורבים,
בהתתברם עם הכח החיצוני.
הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית
של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם
הראשון, בכל מילואה.
דף 368
הרצון
הגלוי והנסתר
ל
יש רצון גלוי בתוכיות הנפש, רצון הלב, ויש
רצון מסותר בכללות הגוף. הרצון שבלב כשהוא מתגלה
לטובה, בהארתו מוציא מן הכח אל הפועל את הרצון המסותר
שבכללות החיים, וכאן נעשה מזיגה רוחנית נפלאה ויצירה גדולה.
ואור זה הולך וממשיך עליו את האור הטוב,
את החיים הקדושים שבכללות ההויה, שהנם מלאים שאיפת קודש
לנועם העליון של אור ד' בעולמו, אור השכינה נשמת העולמים,
הוד האידיאליות האלהית החיה בכל. ברוך כבוד ד' ממקומו.
כח החיים הקדוש האצור ברצון החפשי שלנו, כשהוא
מתעלה בהוד נצח קדשו, הרי הוא מוסיף אומץ גדול לעושר הרצון
שבהויה כולה.
והעולמים כולם בתור חטיבה רצונית מלאה חיים מתעלים
הם, והעולמיות כולה בזיוה האלהי היא מתעלה, ומאור האידיאליות
הכללית של התפארת האלהית, שופע אור חדש, של חיים חדשים,
להופיע נשמות חדשות, מלאות אונים, להושיע לכל כושלים,
ולעודד כל נדכאים, לשום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע.
דף 369
רצון
העולם
לא
מכירים אנו את רצון העולם, המדרגה המתגלה
בתור נפש החיים שבהויה, בתור רצון פועל ושואף,
שסעיפיו מתגלים בכל, בדצח"מ, בכל פרטים ופרטי פרטים, ובכללי
כללים, הולכים אנו עמו להיקף כללותו, באים אנו לידי החלטה,
שמגמה יש לרצון זה להתעלות.
מתעלה הוא על ידי מה שגילוייו הפרטיים מתעלים,
נשמתיהון דצדיקיא משביעים אותו רצון, צנורותיו מתפתחים, ושפע
עדנת רצונו מזיל כל טוב, חיים שלום ועדנים. ומזרמי רצון
וברכה הללו מסתגל הרצון הכללי לקבל מחפץ עליון, מאור רצון
ועז העולה למעלה, הגבוה ומתנשא ממנו, המקיף את העולמים
האידיאלים, בכל מילואיהם, שפעת ששון וברכת עולמים.
והעולם מתבסס, וכל רעיון וכל מעשה מתברך, והברכה
מסגלת את המחשבות לקבל רשמי הגודל, בלא תערובות דמיוני
כזב, בלא חולשה של ספקות, ובלא גרם של היזק, והכל הולך
למישרים.
וצדיקים שמחים לפני אלהים, עושים את עבודת הקודש, של
חכמה ודעת, של מוסר וצדק, של סיגול אל קודש, אל גבורה והוד,
בהכרה ברורה, במטרה מסומנת.
ורוחא דמלכא משיחא הולך ופועם בעולם.
קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
דף 370
יסוד
העולם
לב
הרצון העולמי, המחולל את החפצים כולם,
המשביע לכל חי רצון, הממלא כל נשמה בטל חיים, הגואל
משחת את כל החיים, המקבל שפעת אור מכל המקורות העליונים
מזילי החיים, ומופיע על כל אור וחיים, המרעיף טל חיים על
התכונה העולמית כולה, על תבנית כל, הוא יסוד עולם, צדיק
עליון, עמו אור זרוע ושמחת ישרי לב. בהופיעו בכל הדר כבודו,
בתכונה ההויית של העולמים כולם, בצורתם הכללית המאחדת כל,
אין קץ לששון, ואין תכלית לשמחת לב ועונג נפש, אשר ימלאו
חדרי חדרים של כל עולמי עד, מרום עזם, מגדולת גדלם, עד שפל
חולשתם וקטנות קטנם.
אשרי אדם עז לו בך, אשרי שותה ממעיני עדניך, בלכתו
בדרך צדיקים, ובהדבקו באור תורה, בזיו חכמה ויפעת צדק ומשרים,
לכונן ולבנות, ליסד ולשכלל, פאר כל צבי, והדר כל צניף תפארה.
דף 371
דף 372
סדר ג. חיים עד העולם
דף 373
חזיון
החיים והעתיד
לג
רואים אנו את ההויה ברוחניותה, את החיים הפנימיים,
איך הם פועלים. איך הם הולכים ומתהוים, את
הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה, איך
נשמות הבנים כלולות ומכונסות באבות, בעודם גם הם בקטנותם,
איך הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו,
בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי נצב לעינינו. ואין חזיון זה
מקסם כזב, אלא צפית אמת.
אין עבר, הוה ועתיד מחולקים באמתת היש,
מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ומה שנעשה מכבר
ומה שיעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהוה, תמיד ותכוף.
והכל חי, והכל שלם, הכל רענן והכל מזהיר, כשהכל
מוכר בחטיבה אחת, כשהאורה מזהרת ומפלשת את אורה, לידע
ולהודיע, איך ממקור הכל חי הכל.
דף 374
הכל שוטף
ושואף
לד
הרבה יותר עשיר ועז ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית
הם כל אחד ואחד מניצוצי החיים שאנו מביטים עליהם ממרחקים
מגבוה.
אוצר החיים שבבעלי חיים כולם מקטנם ועד גדלם, גם
אוצר החיים הסגור החתום והנעלם המוגלם בכח בצמחים ובדוממים,
אין אנו יכולים לסמן את עזוזם הפנימי, הכל הולך ושוטף,
מזדעזע ושואף.
גם אנו אין אנו יכולים להעריך את עושר פנימיותנו,
סתום וחתום הוא בעדנו גם עולמנו אנו הפנימי, הוא עולמנו
במציאות, בקישור בחפץ סמוי, ועולם שאינו עולמנו, בהכרה
בידיעה בחדירה.
הכל מלא עושר וגודל, והכל שואף להתעלות,
להזדכך ולהתרומם. הכל אומר שירה, משבח מגדל מרומם ומנשא,
והכל בונה עובד משכלל ומעלה, שואף להתאחד ולהתארגן.
החיים כלילי יופי וחכמה, אדירי גבורה והופעה, מתחילים
לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון, כי אם ממחשכים,
אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ודעתנו המשוטטת באחדות
כל היצור מוצאה את גאון האדם בכל פנה, במרומי שחקים ובמעמקי
אדמה, ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם.
דף 375
השאיפה
העליונה
לה
השאיפה להשלמות האלהית, בהתפתחות כל כחותיה של
הנשמה, במלא עזה, הוא הכח הרודה, הדוחף את החיים הרוחנים
לתעודתם. בצמאון הנורא לטל של תחיה, מהאורה העליונה
כלול כל המילוי המעשי והשכלי, כל מה שנכנס בגבול הבחירה
האנושית וכל מה שהוא למעלה מזה, ההולך ומתגלה על ידי
התעצמותה של הנשמה בזיוה המקורי.
אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת
בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים בארחות החיים והחברה, ובהטבות
מדיניות וקבוציות. אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של
קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה
החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה.
את האורה האלהית, השלמות, המעשית והשכלית,
הרגשית והתכונית, את השלמות במילואה היא מבקשת. מתקשרת
היא באור התשוקה העליונה, מתרפקת על אהבת יוצרה, מתרוממת
היא ליהנות מזיו הרעיון, השכל והמחשבה, הדמיון והרגש, הקישור
הנשמתי והשיקוע הנפשי בים האורה של אור תורה ונר מצוה.
דף 376
התשוקה
למקור החיים
לו
החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא,
לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה, החפשית,
האיתנה, במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו.
והוא הוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה,
ההתפתחות, והמכונה המשכללת, המוציאה אל הפועל את
כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם, והוא הוא היסוד הפנימי,
המניע את הגלגל התרבותי אשר לאדם, למפלגותיהם, ולגוייהם.
והוא סובב והולך בכל היצור, לא יצא מכללו החלק היותר זעיר
שבחלקים היותר קלילים שבההויות היותר דלולות מעבר מזה,
ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש,
אראלי שחק ואצילות יפעת רוממות קדשים מעבר מזה.
תשוקת היש והחיים הפנימיים היא אך חזות
הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, לאור
באור החיים, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה,
לאשתאבא בגופא דמלכא.
דף 377
שאיפת
הנצח
לז
הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית,
של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את
אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו
לחיי הנצחים.
וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו
כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים
לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה.
הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלא מובנם.
השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה
דמעה מעל כל פנים.
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים
של גדלות.
דף 378
הטל
העליון
לח
אותו הטל של תחית המתים הוא עצמו אותו הנושא
שמלאכי השרת חיים ומתקימים ממנו, חיים איתנים, חיים שאין
עמם מות.
ושפע החיים הללו הולך הוא ופועל את פעולתו, עובד
הוא את עבודתו התדירית, להביא את העולם לידי מעמדו.
ואין לך כל הטבה והארה שבעולם, מקטנה ועד גדולה,
מחיצונה עד פנימית, שאינה עשויה דרגה של סולם לאושר החותם
העליון, של תחית המתים, של נצחון הטוב המוחלט, לא
רק במובן החברותי לבד בצמצומו, כי אם במובן הכללי של כל
העולמים, ובמובן הפרטי של כל בריה, מגדולה ועד קטנה.
ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם הנותנים
כח לכל מרץ החיים, עקרו ופנימיותו הוא הוא הגנוז בתורה, והתורה
בהתגלמותה, גם בהסתעפות ההבטאה היותר חיצונה ומפוצלת, לכל
ערכי החיים, והדמיונות המתוארים, היא היא התגלמות עצמית של
אותו הטל העליון, שמחיה את המתים. וכל
המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו, כי טל
אורת טלך.
דף 379
אור
החיים
לט
התענוג הנפלא של תחית המתים, באור החיים,
של עדן העליון, של טל אורות טלך, הוא משעשע את
הצדיקים ומשמחם בשמחה עליונה תמיד, עד שכל ההפסקה
שבין ההוה להעתיד הגדול הזה, וההרפתקאות שבינתים, אינה נחשבת
אצלם למאומה, ובטלים הם ממש כניצוץ קטן לפני גלגל חמה.
וכל אור גדול זה הושיטו לנו אבותינו בתיקון ברכת תחית
המתים בתפלה.
ועם כל גדלו וזהרו של תענוג עליון זה, כלא הוא נחשב לגבי
ציור התענוג והשלמות של דעת עליון שבעליונים, זהו סוד חפץ
ד' ואהבתו, שצדיקים קשורים בו. וכל נשמת ישראל בו דבקה,
וכל התמצית של האורה האלהית, המחיה את כל הבריות, ומתקנתם
לסעודה העליונה, שם היא שרויה.
ואלו הצחצחות מתמלאים תמיד שעשועים נפלאים,
מלאי הוד ועדנים, גוונים מגוונים שונים זה מזה, ומשפיעים
ומופיעים בשפעת נחלים גדולים וימים רבים ואדירים זה על זה,
וזכרם מתוק ונעים, מתוקן ומקובל, פותח שערי חסד ורחמים,
אורה וישועה לעד.
דף 380
חזיון
המות
מ
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו,
מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים
ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם
השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה
מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי
אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם,
כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי
ההטעאה הללו אל הנפש, על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא
יטמא בעמיו.
דף 381
השחרור
מיראת המות
מא
יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה
בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה
האחת להכחיד אותו מן העולם.
כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן
המות, ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו, ממקורה
הפנימי. השיקוע בעפר החומריות, וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה,
הוא רק מגדיל את המות, וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו,
וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום,
מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה, שמות שולט
בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם. איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך
לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה. באין לחיים מטרה, המות
מוכרח להיות מאוים, המלחמה נגדו לשוא היא, העזות
מאומה לא תועיל.
התרופות האמתיות שבהן העולם הולך
ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא
דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה.
ראש לכל התרופות היא אריכות ימים, אריכות
ימים בכדי השעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי
והמשפחתי, העולמי והמדיני. כשברכה זאת מתפשטת בעולם, הולכת
היא צורת המות, המטלת אימה, ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של
דף 382
חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמתי. ואז איננו עוד משבש את
הדעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל, על פי
אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם,
ומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי
גדלת מאד הוד והדר לבשת.
אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם,
וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל
השבילים, שהם מתפצלים ממנו. רוח המוסר העליון, הממדד את החיים
בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים
ממנו באורם, ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת
אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים.
מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם
מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח
בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה
הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה,
שבה כל מעיניו. אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המות,
שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה.
עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא
על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל
זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות
שתזוקקנה, וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת
החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר
על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.
אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה,
דף 383
עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת
החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית. לזה
אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות
בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט,
בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה
המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות
והכרותיה הפנימיות.
היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של
ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה.
סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה
המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים
עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של
חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת
חשק, המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.
החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם
את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות
הרוחנית וערכי חייה המוחלטים. אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע
בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים
הנשמתיים מתגלים, לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים,
שהם הנראים כהמלאים, אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל
של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו ההוים לעומתו. באופן
זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי,
המשפחתי, הלאומי, ועצם שביעתם של החיים הטבעים, בא עמו,
סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון וחסה
דף 384
במותו צדיק. וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור
ממלאך המות, במרום מילואו.
ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם.
אבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה, אומה בין האומות
אומה קדושה מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה
בנים לד' אלהיהם הם, הם הם המצווים על לא תתגדדו ולא
תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך
בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה,
ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא
תחלת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם.
לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים, וכל
הנפילות אשר נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה
בנשמתנו, בא נבא אליה, דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים
המסובכים, אבל בא נבא לאותה החירות אשר עבורה
הננו חיים.
דף 385
חיים עד
העולם
מב
המות בא בעקב החטא, לולא החטא הקדמון, לולא
הלך האדם אחרי תאותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה
עליו ברוב אורה.
אין אנו מתחילים את התולדה האנושית
מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה.
יסוד המציאות מתחיל באדם בהויתו העליונה, בהיותו מואר הארה
רוחנית לפי תכונת עצם נשמתו. והנשמה במילוי החיים מוארה היא
חוצה לגויתו ופנימה, היצירה הגופנית המרתקת את מאורה של
הנשמה אל הגוף, והיא פועלת בו את פעולתה.
לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה,
שהיא העבודה האלהית, עבודת גן עדן לעבדה ולשמרה, לא חדלה,
והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים
בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנשאה הכללית,
של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להפסק.
מדוע זה לא תתקשר הנשמה בגויה להחיותה תמיד, מדוע לא
תמצא את כל מרחביה, בהיותה מנצחת על עבודתה החיה במרכזה
הנשא, הגויה וכליה. רק מפני שכרע הרצון תחת המחשך של השעבוד
השפל של העבדות הבהמית הגופנית, ורפש זה נטבע בו האדם עד
אין מנוס. לא שאיפה רוממה ונצחית של יצירת חיים נשאים פועל
בהעלאת נר החיים ביצירות גופיות, אלא כח אחר מעורב, יצר
דף 386
סוכן, והתעוררות שפלה סמויה, על כן אין הקישור אמיץ, והמחשכים
רבו.
כפי ערכו של הזיכוך הרעיוני, תעלה יקרת הנשמה המופעת,
ושלטונה על הגוף יגדל, אבל לנצח את המות לא תוכל, עטיו
של נחש מפעפע ומחלחל, עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה
תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל
ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו
הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף
תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו,
מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן
יופעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה
של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם,
לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח.
המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד
להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ,
כי ד' דבר.
דף 387
דף 388
מאמר שלישי: האחדות הכוללת
דף 389
דף 390
סדר א. האחדות האלוהית הכוללת
דף 391
אחדות
ההויה
א
כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל
המצויר לנו, כל הריבוי וכל העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה, הכל
הוא ערכי, לעומת מדת הקוטן החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה
בציור הבוסרי שלנו.
למופלג נחשוב, אם נאמר, שהאחדות של ההויה היא
מענינת אותנו יותר מכל דבר, מפני שאנו חושבים,
שהענינים השבורים והקטנים הם יותר מתאימים לנו, אבל זוהי
טעות נוראה בערכנו. אין לנו דבר מקביל כי אם האחדות.
הגודל, הרחב, הגובה, העומק, העליוניות, ההתנוצצות,
ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה וההכרה,
ברקים תדיריים ומאורות מתחדשים לרגעים, כל אלה, בכל גדלם,
אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההויה,
נטף של ניצוץ אלהי.
והערכים המשוים שלנו אינם כלל ערכים חיצוניים,
כי אם פנימיים, עצמותיים. והעצמיות הלא היא הגודל האלהי,
השיגוב הבלתי סופי, למעלה מכל גדרי כמות ואיכות.
ולגבי ערך ערכים של אין ערוך זה, שהיא מדידת האמת, הכל הוא רק
נקודה זעירה אחת, שאי אפשר כלל לצייר את אי איחודה הכל הוא
רק דוגמת אטם אחד, לעומת אור אין סוף.
וזאת ההשערה היא המקרבת אותנו יותר אל בהירות האמת,
דף 392
מכל מיני ההזיות שעל דבר פירודים וריחוקים, ועולמות שונים,
זמנים מופלגים, תקופות ודורות, וסבובי יצירות.
הוי על קטנות נשמה כזאת, המתפלאת ומשתוממת על מה
שהוא כל כך ראוי להיות, על מה שהוא כל כך מסודר וכביכול טבעי,
שאלמלא הפעוטיות המלוה את הגאוה הגסה של אמרת הטבע וחכמתה,
היה אפשר לומר ביטוי זה ביותר מנוחת לבב, ביותר מילוי נשמה.
דף 393
האחדות
והשווי
ב
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית,
את הצד של השיווי שיש למצא בהויה כולה, עד למעלה למעלה,
לדמוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי
מכשול, הגשמיות והרוחניות, הציור והשכל, השפל והנישא, איך הם
כולם תואמים, מתאחדים, ומוקשים, ועל כולם את הערך
של הופעת החיים שלנו ביקום, ביצירה כולה, רוח האדם בעילויו, על
ידי הברה צלולה והתנשאות רצון מטוהר וגמור, המתנשא לבוא עד
לכדי השלטת רצונו על ההויה מפני עוזו וחשיבותו של הראשון.
זאת היא המגמה של הדבקות האלהית
הבהירה, העולה מעל לכל המדעים המוגבלים, שרוח האדם
המעורפל רואה אך בהם את עולמו הרוחני.
איננו יכולים לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי,
כי אם חילוק הדרגי.
מתגלה לנו ההויה בכל הקיפה, מיצור היותר קטן עד ההופעה
הרוחנית, המלאה גבורה גדולה ותפארת, מעוטרת בכתר
חכמה בינה ודעת, מבלטת בגדולה את נצח הנצחים,
ובגבורתה, המאגדת את כל ההפכים, את ההוד ההויתי, ובתפארתה,
המלא דעת, מיסדת את יסוד הכל, מפרחת את פריחת הכל, כל
הנשמות, הרוחות והנפשות, כל התנועות והחפצים, הרצונות וההסכמות,
כל השאיפות וההתפעליות, וממציאתם בכל ערכיהם בקובץ אחד,
סידור ממלכתי, ד' מלך.
דף 394
הופעת
כללות ההויה
ג
השכלה פשוטה וישרה היא שכל המאורעות שבעולם,
כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם,
מדותיהם, ארחות חייהם, החמריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא
תמצית מההופעה של כללות ההויה. ויש הכנה בשכל ובכח
ההשערה הרוחנית למצא את השרשים במקורם. וזהו יסוד סוד
ד' ליראיו, והדבקות העליונה, ברום ערכה.
התכלית האחרונה של כל ההויה כולה הוא
גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה
כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים שהיש העצמי שלו לא יתעלה
למעלה הרוממה מכל רוממות זאת. ואז יהיה העילוי של כל
ההויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו, כדוגמא
של אספקלריא, שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה, ואין קץ
לאושר גדול זה.
ומשום כך צריכה היא ההויה להפרד בתחלה לחלקים היותר
קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד
את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה
כוללת כל היש כלו, והכל מלא אור ד' וכבודו.
דף 395
האחדות
הכוללת האלהית
ד
קושי גדול יש בהציור של השגת אלהות ויחוסה להעולם
ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלהית מחוץ
לההויה של העולם, אז נרצה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלהים
יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת
הצלחתם, להיות כאלהים.
ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת,
המכרת רק את האלהות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי
איננו ענין האלהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה
למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מאלהות,
איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת
כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות, ואנו בעצמנו מציאותנו
הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עינים.
אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים
בגנזי הלב. מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש,
הצדק החפשי המלא, הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל
הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו
אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא
דמלכא, ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם
היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם.
חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות,
דף 396
וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת
הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון. וסוף כל
סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב
המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד.
והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא
השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה.
הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות,
ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאד.
התענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת
המתבטא על ידו.
דף 397
האושר
האלהי הכולל
ה
יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות,
המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה,
רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה
מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית,
והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמתית, כדרכן
של כל התוצאות של הקנאה שאינן מתלבשות כי אם במלבוש
נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר. הקנאה המוזרה הזאת היא
הקנאה באלהים, האדם מקנא הוא באלהים על אשרו
האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות
הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים
אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי
להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב את העוקץ של הקנאה, הדוקר
נורא. אין מרפא למחלה זו, כי אם הארה עליונה של דעת אלהים
בבירור ובעומק הגיון.
הנתיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת,
שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים
שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת, המתפשטת
בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתים הנן,
האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית מוסרית.
הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים
דף 398
והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה
מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של
האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים,
והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות
אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלהי
הלא הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל
מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת. וזהו סוד העונג הנעלה
של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו
הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה.
הנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות
וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי
שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהאלהים
הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב
בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית, מצד בטולו
אל האור האלהי בעונג פנימי. ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם
את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם
מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש אלהי.
ונמצא השלמות האלהית מחויבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו,
שהיא זכות השווה לכל, שאין מקום לקנאה.
דף 399
ההשקפה
האלהית הכוללת
ו
טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות
האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה
היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות
נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא
מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור
תפארת גבורתה. ביחוד החולשה מתעוררת על ידי ההבלטה
שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש על ידי ההקבלה במעמד האדם,
לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה
חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שאדם מוצא את עצמו
איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי. אבל מכל מקום אין החולשה
נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי
הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.
פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה
המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית,
כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק
התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות.
האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום
בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית,
הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין
כלום של הביטול הערכי שבא על ידי ההצטירות הראשונה, מפני
דף 400
שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפני עצמו בגבולו ותחום
חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור
עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין
זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם, לא כן הוא בההשקפה השניה,
המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, אם כן השיקוע בנטיותיו
הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות
פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה,
וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם
במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מכל מקום אין הדבר
כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת
אותו, שאין לו לשכח את אמתת הויתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות
החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי,
הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך
זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם דבר של דמיון כוזב,
וכבר הוא מאושר באין סוף.
אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר אותה
הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות
קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מכל מקום סוף סוף עז
רוח לו הוא יותר מהמחשבה הראשונה.
אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול
וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי ההשקפה
הראשונה, ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה,
ונעשית לה בית קיבול והיכל. ד' בהיכל קדשו.
אך אף על פי שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר
דף 401
מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה
וביטול היש, מכל מקום העולם המעשי איננו יכול להיות הולך
את דרכו על פי ההסתכלות התדירית העליונה הזאת, ומוכרח הוא
האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות
קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא
איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא
שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של
ההסתכלות השניה שאמרנו. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן
ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם
מתאחדים תמיד, על ידי הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד,
ביחודא שלים.
דף 402
הסרת פחד
ההגשמה
ז
הלומד את הקבלה צריך להסיר מלבו את
הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם
באמונה האלהית, שמא הוא מגשם, אין אלו אלא הבלי תעתועים.
הכל יודעים, שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר באור האלהי העליון
את העולם, והוא מוצא לו דרכיו .בהסתכלות בחיי החיים בהישות
הגדולה האלהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר מבפעולות
הגשמיות.
הפעולות הגשמיות אפשר לטעות בהן, אפשר ליחשן לכח
דינמי שאין בו אור וחיים, וממילא אינן יכולות להחיות את הנשמה
מצד עצמן במדען, אבל הפעולות הרוחניות יוצאות הן בהכרח מיד של
מציאות מלאה שלמות עליונה. ודוקא ידיעה שלמה עליונה זו בעושר
פרטיה היא מגלה את נצחון האחדות העליונה, ומקורותיה העליונים,
המאירים בצחצחות כל כך נשגבה, עד שהמבטא של האחדות גם כן
הוא פחות וקטן לה, ואומרת היא, לפני אחד מה אתה סופר.
וכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות עליונה, לתור
את היצירות שיצר רוח אלהים בעולם, להתעסק בהמחשבות של
קדושי עליון, שחפץ דעת ד' היה יסוד חייהם, כה יגבר הרוח, וכה
תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק. והיחידים הללו
ישפיעו מרוחם עז ואומץ עליון על כל הגוי כולו, ועל כל העולם כולו,
ברחמים כלולים מחסד וגבורה.
דף 403
הריבוי
האחדותי
ח
אומרים טוענים נוטים להסתה, האליליות עזיזה היא בהבלטת
רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות
הגוונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון
אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל. באה טענה זו מחסרון ידיעה
וכהות רגש. האליליות עם ההתעוררות העזיזה שלה עשתה כבר את
הרושם שלה להשחית את החיים, והתביעה של עושר הגוונים ושל
הבלטת הרשמים.
בשביל כך האחדות האלהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה
על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות
באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר
של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף.
האחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את
הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל
להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ
וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה
של גודל אין סוף.
הרזיות באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל
יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא
שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות בהרחבת
הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה
דף 404
מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם.
וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחיה את כל נשמה
יפה, ילידת חוץ היא, דמיון של מיתולוגיה יש כאן, ואינם יודעים
תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד
של קודש האחדות.
ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עשרה, את האחדות ואת
מקורה, את גילוי ההויה שלה, ואת עזוזה, הננו נקראים לדבר במושגי
האחדות על פי הופעת הריבוי. והריבוי האחדותי זהו הריבוי
העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד, כלומר
השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות האלהית.
דף 405
היחוד
העליון
ט
הרעיון העליון, הנובע מיסוד ההכרה העליונה בגדולת
אין סוף, המוציא את מעמק הברכה מקרב תוכיות הנשמה, ברוך
הוא, עד אשר בא לידי אותו האור הנאצל באצילות הטוהר, שמכחו
כבר ראויים הם עולמים להיות מתיצרים, מתוארים ומתנהלים, כל
אותה האחדות המאירה כל אותם העדנים מלאי החיים והעז, ברום
קדשי קדשיהם, הרי הם בכלל היחוד העליון, שמע ישראל
ד' אלהינו ד' אחד.
ברוממותה של הנשמה היא משוקה רק מזה הטל העליון,
משעשוע האחדות האין סופית, וצבעיה המאירים מחיים את
פנימיותה, וכוסה רויה. מני אז והלאה, מוכר הוא אור האחדות
בהיצירה הפעלית. עולמים ועולמי עולמים, רוחניים, שכליים,
רצוניים, כחניים, מוגלמים ומצומצמים, קשורים ואחוזים, מחוטבים
ומסודרים, עד המורד של כל אותו המרחב המעשי, והמון המוני
כחותיו וגלמיו, סדוריו ופארותיו, יפיו ואמנותו, פארו וסעיפיו, והכל
מופע באור האחדות העליונה, האלהית, המלאה והרוויה. אמנם
משבא לכלל עולמים הדבר מצומצם, שם כבר יש הויה וחדלון, עליה
וירידה, ריבוי ומיעוט, במובן המדויק של אלה התוכנים, ושלילותיהם
עמהם.
בעת ההארה המלאה שואפת היא הנשמה למילוי העליון,
למרומים האלהיים, שם הוא מקורות תענוגיה, מכוני ישעה. כל מה
דף 406
שהוא כבר גדור בהגדרה עולמית, הרי הוא אוסר אותה בכבלים,
קוצץ את כנפי רוחה, משיבה עד דכא, על כן עיניה ולבה אל הרום,
אל היחוד העליון, יחוד האור האלהי במקורו בעצמיות
עצמיותו.
בסור הזיו העליון מאת הנשמה, הרי היא עומדת חפוית ראש,
מתנחמת בעניה בהשערותיה, במשפטי הגיונותיה, שואבת מים
שאובים מאוצרות החושים, בונה בניני רוח וגשם, שכל ודמיון,
מהמושכלות הקצובות, חוזה את צללי הטוהר של האור התולדתי
במעשה ד' אשר בעולמים, משערת היא את אור המדות והכחות
האלהיים, מחיי העולמים, בוניהם ומכונניהם, מקשרת היא את כל
העולמים הרבים אל מקור שפעת שרשם, מתנעמת היא בטעם קצוב
זה, בהיותה במורד. ריח ציקי קדרה, מאכל שפחות, יש כאן,
אבל בירידתה הרי הוא לה הכרח, מביאים העבדים בחשאי,
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחודא תתאה.
כשזורח על גבי היחוד התחתון רק הזיו מן היחוד העליון, הרי
הוא מתכפל ומתעלה, עם כל זה הרי הוא בנפילתו, נון כפופה,
של כללות האותיות אשר בשני היחודים, עם כללותם. ובהיות היחוד
העליון, הפועל והמבריק, והיחוד התחתון, בעל קצבת העולמים, בטל
אליו, ונרטב בלשדו, מתעלה בעילוייו ומתאחד באחדותו, הרי היא
נזקפת, נון פשוטה, כללא דדכר ונוקבא, תפארת
ישראל וכנסת ישראל.
דף 407
יחוד
ההויה ומטרתה
י
האלהות העולמית, כלומר ההויה של העולמים, החיות
שלהם, הקיום, המציאות, הרוחניות והעצמיות, המעדנתם, הממלאתם
ישות, המעלתם תמיד ממדרגה למדרגה, הכל הוא בכלל אור
מלכות, הא האחרונה של שם הויה, המתגלה בשם
האדנות.
אמנם המטרה האידיאלית של הוית הכל, האורה
העליונה, שבגללה ראויים כל העולמים להמצא, שהיא הרבה יותר
ויותר עליונה בקודש מגופם של כל העולמים כולם, היא מדת
התפארת, שכל זיום של כל העולמים תלוי רק כפי אותה המדה
שהם מתעצמים עם האידיאל של הויתם ועד כמה שהם מתאחדים
בו, ושמחתם וענוגם, פדותם וגאולתם היא רק באותו הערך שהזיווג
והיחוד העדין מצוי בין תפארת ומלכות.
וכל מגמתנו בכל פנותינו אי אפשר שתהיה אחרת כי אם
ליחדא שמא דקוב"ה, אידיאל הכל, ושכינתיה, שהיא
הכל, שבא על ידי הנועם השופע ממקור הכל, המקבל לשדו משורש
מקור הכל, המתעלה עד למעלה מכל עומק של שורש ועיקר, ולפני
אחד מה אתה סופר.
דף 408
דף 409
דף 410
סדר ב. אחדות העולם והתולדה
דף 411
גלוי האחדות
יא
הקריאה בשם ד' אחד שואפת לגלות את האחדות
בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה, באין
פרץ בין המעשים והדעות, בין השכל והדמיון. וגם הפרצים המורגשים
יתאחדו על ידי ההארה העליונה, המכרת את צד אחדותם והתאמתם.
בתוכן החיים של האדם הוא יסוד הקדושה כולה בחיי הרוח הוא
אור הנצח, חיי שעה וחיי עולם באגודה אחת.
זאת היא המחשבה היותר גדולה שבמחשבות הענקיות של
כח החושב אשר להאדם, המתגלה בקרבו על ידי כל כשרון הגילוי
הרוחני שלו, עד מרום התגלות אלהות, באורח שכל, וידיעה
של פנים אל פנים.
דף 412
התנועה
הכללית וההשגחה
יב
כשמסתכלים בעולם, בהסתכלות אידיאלית,
שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי
מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה
שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים, רואים הופעה תוצאת
תנועת הכל.
והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש,
המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה
האטמית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטם
להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין
תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת
מכל, ופועלת על כל.
ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו
נבנות בבנין שלם, של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה
מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון,
שיסוד הקודש, המחיה את הכל, גם את המוסר, היחידי והצבורי,
הולך ומתגלה על ידה, והפלוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך
המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם
שבשמים.
אין התגבורת השכלית בצורתה ההגיונית צריכה עוד להיות
משברת את עצמתה כדי לקלוט אל תוכה את חיי האמונה הרוממים,
דף 413
המשיבים את הנשמה למקרר חייה, ונותנים לה את עצמתה, הטבעית
לה בכל מלואה. הרי היא הידיעה של ההשגחה הפרטית, לא
בצדה המוקטן, המפרד את הפרטים מן הכללים, וממעט בשביל כך את
חייהם, ולא בצורה המבליעה את הפרטים, עד שנדמה לעין הסוקר
שמציאותם בטלה היא ונכחדת. הידיעה האלהית, שהפלוסופיה תובעת
את הכללתה והאמונה והמוסר תובעים את פרטיותה היא מתבררת
על ידי אותה הסקירה ההולכת ומתבררת, החובקת את המדע הנסיוני,
וההשערי, את כל תעופות הרגשות היותר פנימיות, וההשכלות היותר
חודרות ומובלטות, וההגיון נשאר עומד על בסיסו, ומתאחז באחיזת
אמת, ביסוד התום של הקדושה והאמונה אשר בתומת ישרים.
המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה, והפרטיות
מתגדלת לצורה כללית, והולכת ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה
הבלתי גבולית, שדוקא שם היא מוצאה את איתניותה והידיעה
האלהית, ברום אמתה, בכלליותה, היא היא גם הפרטית היותר
חודרת, המלאה אמת, ומחודרה חטיביות, שלא יפול צרור ארץ. והבינה
העליונה, החובקת כל עולמים, והחכמה האדריכלית, המיוחדה לכל
עולם, ולכל בריה, הרי הן מתיחדות בחוברת, והענפים מתאחדים
בשרשיהם, בשביעת יניקת זיו לשדם לרויה. וברוחו של כל ישר
לב, של כל צדיק אוהב צדקות, ההרמוניה הזאת מפעמת את צלצוליה.
ורוח הקודש, רוח קודש קדשים, הולך ומתגבר להחיות עולמי עד,
וכל אשר בהם.
דף 414
הכלליות
והפרטיות בדצח"מ
יג
הרעיון של אור ישר ואור חוזר, ברזי תורה, מביא
אותנו לדון על דבר העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי.
וכשאנו דנים את הסוגים, דצח"מ, הננו אומרים, שיש
בדומם שיגוב גנוז יותר מבצומח, ובצומח יותר מן החי, ובחי יותר
מן המדבר. ואם נבא להסביר לנו את החזיון הזה, נאמר, כי
ההתגלות הפרטית היא מאפילה את ההארה הכללית, המקיפה, גם
עלומה וחבויה במעמק הנמצא, וכיון שההתגלות האישית שבדומם
היא חלושה, הויתו הכללית היא בהיקפו הכללי ובתוכיותו בצורה
כוללת ובהירה מאד. בצומח שעלה יותר, נתפתח ונשתלם באישיותו,
עד כדי התגלות חיים נסתרים של נטיה טבעית תנועתית, כבר
מוצאה ההחשכה, שהאישיות מחשכת היא את ההארה הכללית, מקום
יותר רחב. ובחי, שהתבלטה בו כל כך האישיות, עד כדי הראות
חפץ, ואיזה מדה שכלית, מספיק כבר גילוי פרטי זה להחשיך בצורה
יותר עבה את ההארה הכללית שבו, שהוא חלק מהארת הכלל
שבמציאות כולו.
במדבר, שכל כך נתרומם ונתנשא, עד כדי חפשיות הרצון
והפרית ההשכלה, בכל ענפיה ההולכים ומצמיחים, עופלה בו מאד
תכונתו הכללית, שהיא האורה החיה המקפת המלאה, ונסתרת היא
בעומק החיים האישיים, עד אשר יעיר את סוד חייה הכבירים
הרצון הנשגב, שיסודו הוא בהענוה המוחלטה, של ראש
דף 415
צורים, שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי שנעשה שכן לעפר
בחייו זוכה להאורה העליונה, המשוחררה מכל האפלה
פרטית, הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך.
הנפשות של הדומם, הצומח, החי והמדבר,
בכלליותם קשורות הן זו בזו, ובפרטיות צביונן הן הולכות
ומתחלקות אלו מאלו.
כל מה שהמדרגה היא יותר נמוכה, הכללות יותר פועלת
עליה מהפרטיות. והפרטיות הדוממת היא מצד הנפשיות כמעט
כאלו אינה, ונבלעת היא בעיקרה בהכלליות של נפש
הדומם. בצומח, מתחילה כבר הפרטיות להיות מוכרה לפי
המינים. והפרטיות האישית היא כמעט בלועה כולה בהמיניות.
ובחי מתגלה כבר איזה רושם של פרטיות אישית. ומכל מקום
רובה היא מובלעה בהמין. וזהו הגורם את השיווי של כל
ארחות החיים המיניים שבבעלי החיים, וכוון הפעולות שבבעלי החיים
החברותיים, כהדבורים וכיוצא בו. והחילוק הגמור האישי מוצא
הוא מקומו בהאדם.
וחוזר אחר כך יסוד האחדות להתגלות בכנסת ישראל,
שמעוצם עליתה קנתה לה הנפשיות הכללית של האומה את היתרון
הכללי אשר בדומם, בצומח, ובחי. אומה זו נמשלה לעפר,
וזו היא עצמה מעלתה העליונה שנמשלה גם כן לכוכבים,
ורבבה כצמח השדה נתתיך, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם,
אתם קרוים אדם, שסגולת הדוממיות הטובה והמופלאה
נשארה בה, מראש צורים, שאמר ואנכי עפר ואפר, ומי כעמך ישראל
גוי אחד בארץ.
דף 416
התנועה
המשותפת
יד
ההויה היא מלאה תמיד תנועה, גשמית ורוחנית,
פועלת היא את ערכי חייה מלמעלה למטה בדרך ישרה, מהתוכנים
הכלליים העליונים על הפרטיים השפלים, ופועלת גם
כן מלמטה למעלה, מהפרטים על הכללים, מהתחתונים
על העליונים.
דוגמא זו אנו רואים באורגניסמוס החי, וברוח האדם,
במעמדו הרוחני כשהוא לעצמו, וגם ביחס המשותף שבין
הגוף והרוח.
דף 417
אחדות
התולדה האנושית
טו
כשאנו מסתכלים ביצירה כולה, המוחשית, ורואים את
האורגניסמוס הכללי שבה, איך החלקים קשורים הם
ושלובים זה בזה, בכל צומח, בכל חי, ובאדם איך החלקים העליונים,
הנושאים עליהם הוד חשיבות כללות ואידיאליות, הם נזקקים,
ביצירתם, בהויתם ובקיומם, להחלקים הפרטיים, השפלים והנמוכים,
שלפעמים בגועל אנו מביטים עליהם, והוא הדין בההתחברות הכללית,
כמה שאנו סוקרים בסקירה ברורה מתברר לנו בדיוק פרטי, וכמה
שאין העין יכולה לחדור שמה אנו מבינים בהבנה בהירה והשערה
רוחנית מעמקת, עד כמה כל החלקים שביש צריכים הם זה לזה,
ותהומות רבה והררי עד הם זה בזה משולבים ומצורפים, מוסיפה
תמיד בנו ההכרה, שאלמלא ההויות התחתונות, החשוכות והכעורות,
לא תצאנה ולא תשגשגנה בשיא הודן ההויות העליונות, הנכבדות
והמאירות, והחיבור והאיחוד הולך ומתגדל בנפשנו.
מהעולם המוחשי באים אנו לעולם הרוחני,
למחשבות אדם ותחבולותיו, לדרכי הקולטורות השונות, האמונות
והשיטות. נרתעים אנו לאחורנו כשהננו רואים הרשעה והסכלות,
כמה שלטה וכמה שולטת היא במערכי לב בני אדם, בנמוסיהם,
בדעותיהם, באמונותיהם, בסדרי חייהם הפרטיים והחברותיים. כשאנו
משקיפים על כל התועבות שנעשו בשם אמונה, על כל קרבנות
האדם לאלילים, על כל חללי הנמוסים המתועבים, ועל כל הרשעות,
השפלות, החולשות והמחשכים של ההסכמות, ומעבר מזה
רואים אנו את הברקים, את עטרות החן של שכל האדם וישרו,
דף 418
את חכמת החכמים, את גבורת הגבורים, את להב אור הקודש
של אור האמונה בזיקוקו ועליוניותו, את השאיפות ואת התקוות
של העתיד הגדול, ואת עמודי האורה שממלאים את ההוה, מיד
אנו מחליטים, הלא כולה, כל החזות הרוחנית עולם אחד
הוא, גם הוא תוכן אורגני יש לו, גם הוא בכל הוד נשמתו, בהברקת
רוח קדשו, ועז אל אלים אשר בתוכו, נזקק הוא לכל אשר
בקרקעיתו ותחתית מצבו, ואלמלא אותם השמרים והרפשים
שברוח האדם, לא הצמיח פרי תנובתו, המשמח אלהים ואנשים.
ומיד אנו מתנחמים על עפר ואפר, ומקבלים אנו באהבה
את העצה העמוקה של האדריכל העולמי, בורא כל המעשים,
אלוה כל הנפשות, אדון כל הנשמות, הנותן נשמה לעם הארץ ורוח
להולכים בה, והכל מטובו ישאבו טוב, והננו הולכים ונאזרים
בקדושה ובגבורה, ומתחילים אנו להכיר את שפלות ערכנו, ואת
גדולתנו גם יחד, ומשתעשעים אנו בפרחי החן והפאר אשר צמחו
על ערוגות התולדה האנושית, ומכירים אנו על ידה את מה
שהוא יותר נשגב ממנה, את מה שהוא למעלה למעלה מכל ערכיה,
והננו כולנו שטופי תשוקת שירה, ואזורי גבורה ללכת קוממיות
בדרך האורה, לדעת את הגודל אשר להיבול המגמתי שברוח,
שכל טוב ויושר, כל אור וחופש עליו צומח הוא. ונוטלים את
פרי האמונה בטהרתה ובביכורה, עד כמה שידנו מגעת להגיע אליה
באורח מישור של תבונה, ומה שמתנוצץ בנו מלמעלה מאורח שכלנו,
יודעים אנו נאמנה, כי גבה מעל גבה שמר, אמיצים הננו בהודעת
עצתנו הישרה, ונאזרים בתום הגדולה האלהית, אשר נדע ממורשת
קדומים, משיח סוד קודש. מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך.
דף 419
אחדות
הנטיות השונות
טז
כשהנשמה מאירה בלבת גדולתה, מכיר האדם את כחה,
יודע הוא וחש שהכל תלוי בה, שכל המעשים, הרגשות, הדעות,
והנטיות השונות, שמפוזרים הם בצורות שונות בכל מלא
רוחב החיים, בכל היחידים ובכל הקיבוצים, בכל העמים ובכל הלשונות,
רק הפיזור שלהם הוא המביא את הצורה הזעומה של הרע והטומאה,
אבל בנשמה הגדולה, שהאחדות הגדולה, והחופש המוחלט והזכאי הם
צביונה, הכל הוא מאוחד.
הטוב והקודש עובר בזרם תקיף, רודה בכל ומקיף את כל,
כל הפלגים ממנו הולכים ואליו שבים. כל המלחמות שליבות הן
לסולם השלום, וכל הטומאות למעלת הקודש, וכל הרעות לפסגת
הטוב.
הכרה עליונה זו אינה סרה מנשמה איתנה, והיא משקיטה
כל קצף, ומרחיבה את הדעת, סובלת היא ומוחלת, מיסדת היא
ומעודדת, הכל יוכל וכללם יחד.
כשהנטיה הרוחנית מתגברת מתוך הדוחק, מפני
שהעולם החמרי הרוס הוא ומטושטש, אף על פי שאנו מוצאים בה
הרבה קדושה ופאר אידיאלי, מכל מקום הרי היא לקויה בחולשה
גדולה, ומוכרחת לבא אחרי כן תקופה של נטיה לעולם
החמרי, לשכללו ולסדרו בכל מכונותיו.
דף 420
ובעוד שהנשמה הכללית והפרטית עוסקת בתיקון עולם
חמרי זה, הרי היא מתקצפת על הליקויים שבעולם הרוחני,
הנראים מתוך הליקויים שבעולם החמרי, שגרמו את התפשטותו.
ומכל מקום הולכת השפעת התיקון ומשכללת את העולם החמרי,
ומיד כשהוא משתכלל, חוזרת הנטיה הרוחנית לפעם ברב
כח, ומתחברים שני העולמים בהרמוניה אחת, והשמים והארץ
מתאחדים, במילוי והשלמה.
דף 421
שכלול
הרוחני בחומרי
יז
הירידה הרוחנית, כשהיא באה מפני הכשלון
הגופני, צריכין להתחשב עמה על פי סבתה, דהיינו להתעסק
בתיקון המצב הגופני, בתכונה קבועה וברעיון אמיץ כדי לבנות
בתקומה הגופנית את ההריסות הרוחניות כולן.
במהלך העולם מתגלה גם כן יסוד הקלקולים הרוחניים
כמה פעמים בהרוס הנמצא במערכה של התיקונים החמריים. ואז
מתעוררת החמריות בכל כחה, ונדמה לרבים כאלו היא באה להיות
כח מהרס את המעמדים הרוחניים, ובאמת מתגלה במהלך
תולדותי, שכל היסוד של השאיפה הגופנית הוא שכלול
כללי כל כך, עד שחובק בתוכו גם כן את כל המאויים
הרוחניים, בצורתם היותר טהורה.
דף 422
אחדות
הרוחניות והחמריות
יח
הנשמה באחדותה צריכה היא לעשות את כל הפעולות
השכליות והחמריות, ובהיותה מוגבלת לפי תנאי יצירתה,
משום כך כשהיא נוטה לפעולה אחת מסיחה היא דעתה מפעולה
אחרת, והחמריות והשכליות הנן לה כף מאזנים שקול,
והיא מנסה תמיד את כחה להרחיב את השפעתה ואת רוחב חוגה,
באופן שתעמוד במעמד כזה, שכל הפעולות תהיינה פונות למטרה
אחת, ואז תוכל לנצח על כל עבודותיה, בלא מלחמה, ובלא הפסק.
והכל מתעלה ומתפתח גם הנשמות מתפתחות, ובאות לידי
אותה המדה, שהסקירה יכולה להקיף את הרוחניות
והחמריות בלא שום סתירה, ואז תעשינה את פעולתן בתכלית
השלמות, ותחיינה את הגופים בכחן הגדול, הנשאב ממקור חי העולמים.
וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם עמי.
דף 423
התגלות
העולם המאוחד בארץ ישראל
יט
כשההתגלות של העולם המפורד מתגברת על ההתגלות
העליונה של העולם המאוחד, החומריות מתגברת על הרוחניות,
והתאוות הגופניות עומדות הן אז בשורה הראשונה של תכנית החיים,
ואפלת העולם רבה היא. וכשההשקפה של העולם האחדותי מתגברת,
אז התשוקות הרוחניות וכל השאיפות העדינות מתגברות, והעולם הולך
הלוך ואור.
אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה
בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל
יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים
לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה
ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של
ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה.
בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד
להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה,
המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות
לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר
ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ
מסרחון עבודת זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה
זרה בטהרה הם. ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם
דף 424
בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, לתת לכם את ארץ כנען להיות
לכם לאלהים.
מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא
מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה
כתורת ארץ ישראל.
דף 425
דף 426
סדר ג. ההכללה העליונה
דף 427
ההתאחדות
העליונה
כ
כל מה שהעולם הולך ומשתלם מתאחדים יותר חלקיו,
ותכונת האורגניות מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה
היא התאחדות שכל האדם ורצונו עם כל היקום,
בכלליו ובפרטיו.
ההתאחדות עם הענין האלהי עושה פעולה זו במילואה, ואין
כל פלא שהצדיקים הדבקים בד' רצונם הוא פועל בהויה, ותפלתם
עושה פירות.
וכן עתידה להיות כל האנושיות כולה, כמובן על ידי שתתגלה
תחלה הסגולה הבכורית של ישראל, ותתפשט על כל, וימלא כבוד
ד' את כל הארץ, וישמח ד' במעשיו.
דף 428
אחדות
האדם והעולם
כא
העולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה, איך
שהאדם והעולם קשורים הם זה לזה, ולפתח על ידי
גילוי זה את ההרגשה המאחדת את השנים הללו, על ידי ההופעה שתלך
ותתפשט לבאר על ידה את גודל ההפעלה שהראשון פועל על האחרון
והתוכן ילך הלוך ואור, עד שההפרדה הדמיונית, שנקלטה כל כך
ברוחנו מצד חושי הבשר הקצרים, בהיותם מנותקים מחושי החיים
הרוחניים, תכלה כולה, ובמקומה תבא הקשבת האחדות
השלמה, ורוח האדם ברצונו יתגלה בהוד גבורתו הרבה יותר
ממה שהתגלה עד כה בפעולותיו הטכניות.
והכל תלוי בתשובה, בשכלול הרצון, שאימוצו הוא
אחד מתנאיו, ועדנו וקדושתו הוא עיקרו ומהותו, וקישורו עם הדעה
היותר עליונה הוא אור חיים, ועומק הופעתו בתכנית האמונה, הבאה
מתוך הכרה פנימית נשגבה מאד, הוא מקור אורו, שממנו יוצאות
ההשערות הנשגבות, שעל ידן מתישב העולם הרוחני כולו, עם כל
ודאותיו הנפלאות, העומדות ממעל לכל הודאיות שבעולם, בגודל עז
רעננותן, במעמקי הנשמה היחידית, השואבת את לשד חייה על ידי
צירוף הקיבוציות הכללית, שהיא מקבלת את שפעה מיסוד ההויה
כולה, שחכמת אלהים שופכת עליה תמיד את רוחה, בחזון ובפועל.
צדיקים, חכמים, גבורים, נאים, עשירים ושליטים, לא יתפרדו
עוד במהותם, כי אם כולם יחד ימציאו את התמצית העולה מהופעת
דף 429
כולם יחד, על כל הרכוש החיצוני והפנימי שבחיים, שעצם החיים
מתהוה מהם ומתעשר ומתמזג על ידם.
העז הנמצא בכח החיים העליונים, המגלה את כשרונו בתור
נצוצות פזורים, בכל בעל כשרון ובכל פלוגה לאומית ומפלגתית,
יגלה על ידי אור הרצון בכל כללותו, והכללות תופיע באורה השלם,
שכל הפרטים ברוב עשרם הם כלולים בה בפועל, ובכל תנועת רוח
קלה עולמות מלאים נוצרים ומתפתחים, מחוללים ומולידים ברב
תעצומות.
דף 430
אחדות
המחשבה הרצון והמציאות
כב
אחדות הרוחניות מאחדת בקרבה אחדות המחשבה
והרצון. הרצון מתגלה בתבניתו, רק בשטחו החיצוני הוא אצלנו
אופי משונה מהמחשבה והציור השכלי. וההתאחדות הזאת
מובילה אותנו לידי האחדות המוחלטה של כל היש, עד שהמציאות
הגשמית והרוחנית אינם כי אם ערכים משתנים בלבושיהם. ובאים
המחשבה והרצון והמהותיות כולה בחוברת,
והתעמקות המחשבה והגדלתה היא בעצמה הגדלת הרצון, והגדלת
הרצון היא הגדלת המחשבה, ושניהם הם הגדלת המציאות
הממשית, והגדלת המציאות הממשית היא הגדלתם.
ונמצא שהתעלות הרצון היא מעשרת את המציאות ומפרה
אותה, ככל ההפריות של הפגישות המעשיות. השגת הקנינים והאדרת
החיים, הטבת המוסר והאדרת הדעת עומדים בשורה אחת.
התפלה באה כאן בתור פעולה מחוללת את המבוקשים,
לא רק בתור אחד מהקנינים שהמוסר צריך להם לשכלול יפיו,
וההשגה המבוקשת של התפלה היא בעצמה הפעולה האידיאלית
של החיים, המאחדת את הרצון עם המחשבה השכלית,
ושניהם יחד עם המהותים הממשיים שבעולם החושים.
אותם העילויים שבנפש האדם פנימה, וכל מכשיריהם, הנם
מתגלים לפנינו על פי האספקלריא המאירה של האחדותיות הגדולה
בתור שביבים של המציאות הגדולה בכל תהלוכותיה.
דף 431
וכל הגודל וכל הקוטן הנמדד בערכים הנפשיים, כל התבניות
השונות, כל התשוקות וכל משאות הנפש הפרטיות, הנם לנו חזות
הכל, כקרני פרוינהופר, למדוד על ידם את השיגובים
המוחלטים.
כפי ערך מעלתו של האדם ושל הגוי בפנימיותו כן יהיו ערכיו
עוברים את גבולי הצמצום ובוקעים ועולים למרומי מרחבי אין סוף,
וכן יהיו קביעות דעותיהם לאורים כלליים, ומדותיהם מנצחות
להיות באחרית הימים מדות כל אדם וכל יצור. וידע כל פעול
כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה
באפו ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
ההתאגדות
הכללית
כג
המחשבה הרזית היא עוסקת תמיד בשרשי
הענינים, שהיא פוגשת את ממשיותם בעולם המוגבל, וכך היא
הולכת לבקש את השרשים ברומי העולמים, והיא מוצאת אותם
בתמימות סידורם, עד שאפס כל קוטן, כי כל פגישה נערכת היא
על פי אותו הגודל המתגלה על ידה. ולא בהתגלות לבד הדברים
אמורים, ביחש השכל וההכרה, כי אם במציאות ובקיום, בפעולה
ובהתהוות. נקודה אחת ומצבה מודיעה מלא עולמים, דוגמת הקוים
והנקודות האספקלריותים שבתכונה ביחש להטבע
השמימי.
דף 432
והרשימה הפעלית היא מתכפלת גם כן לפי אותו הערך
של הרשימה המדעית. ועם זה הדבר מושג, שכל עודף במדרגה
שברשימה המוקטנה, כלומר כל יתרון פעולה, הארת חיים, הטבת
מוסר, הגדלת שכל, שהננו פוגשים, אגוד הוא בדוגמתו באותו התוכן
הדרגאי שברומו. ובזה יהיו גם ההשגות השכליות היותר מאירות
נערכות מצד עצמן רק בצורה זעירה ולגבי אותם הרשמים הנגרמים
שלהן בצורה אמיתית. כל השונה הקב"ה יושב ושונה
כנגדו.
מובן הדבר, שהערכים נתפשים תחלה במערכי הלב, ובחדרי
הרוח, ואחר כך בספירות הנשמתיות הפרטיות, ואחר כך בגורמים שעל
ידי הכלל ושעל הכלל כולו, ואחר כך במלא עולמים, בהבנת
ההתאגדות הכללית של מלא כל. וכן הולכים הדברים
ומתאדרים. ברכתם ושמחתם מתברכת. ופדי תנובתם מתעלה. וכל
ניד שפתים וכל זעזוע חיים עושה פירות ופירי פירות.
דף 433
מרכזיות
האדם בהויה
כד
כמה אמת ושירה מופיעה לפנינו בחזיון של מרכזיות
נשמת האדם, ביחש ההויה כולה. אין החזיון הזה נופל
לרגלי ההתגלות של הציור הקוסמי הרחב והבלתי תכליתי
של עולמיות הכוכבים, של היצירה המתמדת של הערפלים, אדרבא
מתגדלת היא שירה זו ומתאדרת על ידי הנצח והגודל.
בכל מקום ששם בא אור החיים לידי התגלות הכרה,
והתגלמות של הדר מוסר ושאיפות עדינות, הרי המרכז נגלה.
האחדות של האדם הרוחני מקיפה היא אותו בכל גילוייו בכל
העולמים, כאחדותו של כח המושך בכל הגרמים.
לשוא חושבים בעלי חוג הבטה קצרים, שאחרי החידוש של
הציור הקוסמי בטלה מרכזיותו של רוח האדם, וחפצים
הם לומר, שבשביל כך ערך הדת נגרע. אף על פי שאיתנה היא
הדת גם בלב אלה אשר מעולם לא נתקבלה לרוחם המרכזיות של
האדם, כהרמב"ם וסייעתו, אם כן הטענה בטלה היא מעיקרה.
אבל גם בעומק הרעיון המסתורי, שהוא מוצא מקום חשוב בחיי הדת
ביחוד בדורות האחרונים בהתפשטות יתרה, גם שם לא נפגע דבר,
כי אם נתאדר המחזה. האחריות המוסרית מתגדלת לפי שילוב הויה
כזה, וזהו גם כן יתרון מרץ לרוחו של אדם בהשתלמו.
מובן הדבר, שלצורך ציור של גודל נורא לגבי האחריות
המוסרית צריך עומק והארה צלולה לתוכן המוסר, כדי שלא יתמסמס
דף 434
הרוח מיתרון פחדנות, ולא יוכל להיות חמוש באותה האביריות,
הדרושה לאדם פועל בחיים.
הננו תופסים ציור גדולתו של האדם, ציור המרכז את
ההויה אל הוית האדם, אל גדלו האיכותי ואל שאיפת רצונו, האמיץ
והקדוש. הגויה וכחותיה הנם התמצית הארצית כולה, והרוח וכחותיו
הנם התמצית השמימית כולה. האמת לאמתה זורחת היא האמת
הנסתרת הגלויה לכל עיני נשמה בהירה.
ההתעלות של הגוף ושל הרוח היא התעלות חלק מרכזי,
שעל ידי עילויו מתעלה כל הסובב אותו, המעלילו, ושופע
ומשפיע תמיד על הויתו. הרוממות הזאת צריכה להיות מובנת במובן
חפשי מאד מכל דמיון תועה, אז תהיה למקור גבורת הרוח, ואושר
האדם בכל צביוניו.
דף 435
מסכת
המרכזים
כה
הננו שמים לב אל השכל הכללי, איך הוא המהלך שלו
בכלל האדם, לכל דרכיו וסעיפיו, ואנו מוצאים את זרם הקודש
שהוא מתגבר בו במרכזו, ואור ישראל הננו פוגשים בעצם
תעצומתו.
וכאשר באים לידי המעמד של ההרגשה הכללית,
וכל נטית לב האדם העליונה המאושרה, הננו גם כן פוגשים את
רוח ישראל בעצמיות המרכז.
ולפעמים אנו אורגים מסכת מחברת יחד את
המרכזים, מרכז השכל, בצורתו הישראלית, עם המרכז
ההרגשי, ועל ידי המרכזים מתאחדים אצלנו ביריעה ארוגה זו
כל הסביבים. ולפעמים הננו מרחיבים את התוכן, עד שאנו אורגים
את כל המילוי יחד, וממילא מתחבר מרכז במרכז, והאור
מתכפל.
דף 436
היחש אל
הכל
כו
היחש הגדול של כל חלק אל הכל יוכל האדם
להרחיב ביחושים של המאורעות הפנימיים והחיצוניים שלו, ושל
הכלל, ומן הכלל המצומצם אל הכלל היותר רחב, ומן הכלל הזה
אל הכלל הכולל של כל העולמים. כל הרחבה וכל צמצום שמרגיש
האדם בפנימיותו, אם מפני הארה או החשכה נפשית, או מצד
תוספת או גרעון חיצוני, יכול הוא למצא מיד דוגמאות אל העולם
הכללי, ומן העולם הכללי אל התוכן היותר עליון, המקיף ומחיה
את העולמים.
העליות והירידות הרוחניות הנה הנן דברים של עצמיות
החיים, והחיים הוא תוכן כללי, שמחויב הוא להיות מסובב בכל
המילוי המציאותי.
וכשהאופי האנושי מתעלה, הרי דאגתו נתונה אל המרומים
יותר מאל התחתיות, והמרומים על פי המדה של קישורו עמם
פותחים לו את שעריהם, והיה האדם לאיש אלהים. ומעולמיו
העליונים תמיד יופיע להנהיג כל פרטי אחיו, ההולכים במרוצת
החיים החוגיים שלהם, עם כל צמצומם.
דף 437
הערך
הכולל
כז
האחדות הרוחנית הכללית מביאה אותנו לידי
ההכרה של אחדות הסגולות הפנימיות, במהותן העצמית.
וכשאנו מגיעים לנשמת האדם, כבר אנו חושבים בהתגלות על דבר
הערך המהותי הכולל את הכל, קטן וגדול.
והננו מרוממים את הערך של ההכרה הטבעית,
הטבועה עמוק בנשמה, למעלה מכל ההתלמדות. הלימודים משמשים
בנו לתריס, שלא תבא ההתלמדות הארעאיית בחידושיה השטחיים
ותעות את המשקל הפנימי, וחוץ מזה משמשים הם כגשם נדבות
להפריח ולהצמיח את הנצנים הטבעיים שבמעמקי הנשמות.
המחשבות היסודיות של כל נשגב, של כל יושר, הכל כבר מוכן, ולב
כל אדם הוגה בהן, בין חכם בין הדיוט. ומתוך כך משמשת היא
ההשפעה כל כך באדם, והגדולים מדריכים את הקטנים לא הדרכה
שמחוץ להם, אלא סידור פנימיותם. ההקדמות אינם כל כך דברים
מחויבים למעלות הנשגבות, אלא דברים מקילים, ויש שהם בעצמם
שבים להיות רכוש קניני, חוץ משימושם לבסס את הדברים הנשגבים
יותר מהם.
על פי היסוד האחדותי אנו מכירים, שהערך ההשויתי
הוא הרבה יותר נשגב ונצחי מהערך ההבדלתי שבמציאות.
ובחיי החברה מתגדל בשביל כך נצחון הרוב המספרי, ובא
הרוב האיכותי ומכיר אחר כך את היקר שבתכונה הטבעית, ומתברר
דף 438
המשפט, שהתוכן הישרני שבלב ההמון הוא הוא הנעלה לפעמים
מהמושגים היותר מתאצלים שבאו על ידי כל ההתפלספות, ויקר
דמם בעיניו.
ומתוך ההכרה של יוקר ההשויה מתפוררים כל אותם
טיחי התפל, שמבדילים בין עם לעם, עד כדי מלחמה ואיבה מנוחלת,
ומתבררים התוכנים הסגוליים שבכל אחד, איך לחיות זה בצד זה,
באורח המשלים את הכל, ואיך הכל מקבל זה מזה, ומשפיע זה על זה.
והספרות חותרת לבא לעומק ההוקרה של הנשמתיות היותר
מוחלטה, שההתלמדות אינו בה כלי שימוש עצמי. והיא הנבואה,
ששפעה הולך ישר ממעין החיים האלהיים אל הנשמות בטהרתם,
וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.
דף 439
הבדלה
והכללה
כח
שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו
המבדיל, וקו המחבר.
הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא
באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית
והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש
המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה וכל אשר
ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון
של הבדידה האצילית, ושטף המעין המקיר כל כך חיים עליונים,
טהורים ועזיזים, קדושים ונאצלים, הוא מזדער ומצטמצם.
בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית,
הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו.
בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי
הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה
יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה, על ידי הגדרה
של חלקים מיוחדים, תורות ומשאת נפש מיוחדות, שבהם עומד
עולמו הפנימי האנושי, המתנשא למעלה למעלה.
אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה
גנוזות הן, כלולות הן בכללותה.
הכחות המפוזרים בכל המרחב, שמהם יבדל הנבדל, הולכים
הם ופועלים לטובה בעצמיות העליונה של הצביון השלם הנבדל,
והשאיפה מזיזה הזזה פנימית אדירה אצילית ומקודשה את כל המרחב.
דף 440
האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה
הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון
כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו.
האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים, בשמרה את כל
סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר
להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ.
השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא
מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה
לככללות (צ"ל: לכללות) האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה
עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי
מהותו היותר פנימית.
החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם
שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים
הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות,
שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים
הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה
הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית.
וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת
התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת
לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף
כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה
המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד,
והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי
בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי
דף 441
בפירודא וסיים בחיבורא, ושם גופיה איקרי
שלום.
ולמעלה למעלה, האצלת האורות, הפרדת השכלים,
והבדלת העולמים, הרי היא תכונה פירודית, המביאה לידי ההתאחדות
העליונה, לידי ההוספה הנצחית, ורויית העונג המתחדש בעוצם
פנימיות טובו בהתאחדות השעשוע העליון של הכללת אור אורי
אורים של השלמות האין סופית, שאין לה תוספת מרוב שלמותה,
עם ההשלמה הבאה מתוך החסרון. שבהתאחדות העליונה הרי זורם
אור השלמות הבלתי אפשרי להתוסף מרוב תוספת עזו מיסוד עולם
עולמים על אור השלמות ההולכת הלוך ואור, וזיו עדנים הולך
ומתרבה, הולך ומתברך. והבדלת הגדרים היא העושה את ההתנשאות
מראש מקדמי ימות עולם, שהאור העליון בעליוניותו אינו גורע
מערכו, ומשומר בטהרתו, וברב עזו כחו מלא להאיר ולהחיות הכל,
וממנו חוסן כל ישועות, השבת כל אבדות, בנין כל כונניות, שכלול
כל מאויים, ותעצומות כל עזיזיות פארי פארים. מה יקר חסדך אלהים
ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם,
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, משך חסדך ליודעיך וצדקתך
לישרי לב.
ונמצא אורן של ישראל מזהיר בתורה העליונה,
מקור עמקי השעשועים, האדריכליות הכמוסה של יפעת
עדנת מכונת שכלולי כל עולמי עולמים, בכל נועם חמדת עדנת
פאר מלכות קודש קדשי קדשים. והתקדשתם והיתם קדושים כי
קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואתם תהיו לי
ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי לי כל הארץ.
דף 442
אהבת
עולם
כט
גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים
מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד
טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו גבהו ועמקו. אמנם הכלל מלא
הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטיים חברותיים, אין
הכלל מעוטר כי אם לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל
קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו.
הכללות העליונה, המשלימה כל, היא מונחת בתנועת
דעת ד' ואהבת ד', היוצאת ממנה בהכרח, לפי גודל קנינה ועשרה.
דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמתי שלה,
לפי ערכה של כל נשמה כפי מה שהיא יכולה לשאת ולקבל, היא
מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם, אהבת העולמים כולם,
כל היצורים, וכל חוג החיים וההויה שלהם. אהבת ההויה כולה
ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות, ושבבני אדם, לאושר
של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים, הם
שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה,
מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה
של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל.
כשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת
בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום
ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים
רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת.
דף 443
האספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם,
בעולם האלהות, במקום שאין סתירות, גבולים וניגודים, רק אושר
וטוב, ורחב באין תכלית. כשתולדתה האהבה העולמית
יונקת ממנה יש לה הרבה מטבעה היא אינה סובלת גם ברדתה שום
קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת
את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב.
משוקי אהבה הללו כשהם רואים העולם, ביחוד, החי,
מלא קנטוריות, איבות רדיפות ונגודים, מיד הם עורגים להיות
משתתפים בכל חייהם בשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם,
שלומם ושלותם. הם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים
אליה, במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל
ובעד הכלל. כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים,
דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל
את הכל, לאחה ולאחד. בחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה,
המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם, שהפרטים
כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר
טובות צריכות להיות מתעלות, ומתכנסות עם כל אושר פרטיהן
באור החיים השלמים, הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה,
והכלל כולו מאוחד ומלא שלום.
כשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם
אשרו נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג
למפלגות, (למפלגות,???) אינם יכולים להתחאד (צ"ל: להתאחד) התאחדות גמורה בשום
מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה,
בכל מילואה וטובה.
דף 444
שיר מרובע
ל
יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל,
את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.
ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל
של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת
ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם
כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר
בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על
עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.
ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול
ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון
כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה
להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות
הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.
ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד
עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם
כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל
יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.
ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת,
וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה
לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה
וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה.
דף 445
שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם,
שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה.
והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש,
שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה,
ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר
משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר
לשלמה, למלך שהשלום שלו.
דף 446
שפעות
המחשבה הכוללת
לא
מה אנו רואים בחזון, אנו רואים את המחשבה
העליונה, המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל
המילוי של כל בה הוא. רואים אנו, שכל הפלגים הגדולים ממנה
משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים,
מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם
הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים להמון אלפי רבבות
לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה.
לפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת
אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצנורות, ואם
הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם, ואם הזרם צר הוא לפניה,
הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת
בנחל, ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר, ואם גם הנהר יצר
לה, נאחזת היא בפלג אלהים מלא מים, המחובר למחשבה של
בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים.
והשפע האחרון הנוזל מהקנוקנות נובע בדרך זה מהמקור
הראשי של המחשבה העליונה, שלמעלה מזה תלא(תלאה???) כל עין לצפות,
וד' אמר לשכן בערפל.
דף 447
מעלות
ההכללה
לב
איש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך
הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו.
הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו
באנושיות כולה.
האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך
היא מוצאה את עצמה בעולם. העולם מוצא את עצמו בעצמו
ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו.
הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את
עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג
סוגית העליונה של כל העולמיות.
העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא
מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון, בהמון החיים
ומקור יממיהם, בהאורה האלהית.
ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות
ונעשות חטיבה אחת, שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה
היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית. ושטף החיים
הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר, ושרים כחוללים
כל מעיני בך.
דף 448
דף 449
דף 450
מאמר רביעי: הטוב הכללי
דף 451
דף 452
סדר א. הטוב הכללי האידיאלי
דף 453
הטוב
הכללי האידיאלי
א
האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל,
היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט
נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה
להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי.
ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס
לההופעות שבצורת הזמן שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת
בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא
להכיר, שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא
טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
החמרנות הגופנית היא עושה את הפירוד בין הנושאים
שבמציאות, וממילא גם את הניגודים שבהם.
וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך
להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע,
כי רק עז החיים שכולו טוב מוכן הוא לו. ומוכן הוא לו גם
אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אחר שיעמוד במסות הרבות
שהוא הולך ומתנסה, וזוהמתו הולכת ומטהרת, שכלו מזדכך ומדותיו
מתתקנות, ותשוב ההכרה של עז החיים להתקשר עמו, ואז יהפך
עץ הדעת טוב ורע לעץ מלא חיים וטוב כולו.
ואין דור שהעבודה הגדולה הזאת, של התבררות ההכרה והרצון
לבער על ידה את הרע ממציאותו, תהיה נפסקת בו, והוא יסוד
העולם וקיומו. אמרו צדיק כי טוב.
דף 454
הטוב
הכללי העצמי
ב
בכללות העולם, המעשי והרוחני, אין כל רע נמצא כי
אם בערכו הבודד, אבל בקיבוץ הכל, הכל הוא טוב ממש, לא מפני
בטול ברוב, כפי החשבון הצנום, אלא מצד הערך העצמי
האידיאלי.
ומובן מזה שכל מה שהקירוב אל כל נעשה יותר גדול התכונה,
הרע מתמעט, והטוב מתגלה. ולא עוד אלא שקיבוץ הרע בכל חלקיו
מופיע לעומק טוב גדול מאד, והוא מתחבר בעומק רתיחות שקיקתו
אל הטוב המוחלט, שלא יגורהו רע, כלו הפך לבן טהור.
והחיים הגנוזים בהשקפה נצחית זו הם הם המעמידים את
העולם, ונותנים פרמא על פני כל המזיקים, שלא יוכלו
לטשטש את העולם, וגבה מעל גבה שמר.
דף 455
האידיאל
העליון
ג
זורח הוא באספקלריא של קודש האידיאל המלא של
העולם, לא אותו האידיאל המוזער, הנופל בההויה המצומצמה,
אלא האידיאל המרומם האלהי במלא מילואו, והוא יסוד
העולם היותר עתיק, מציאות העולם היותר ממשית. המציאות
הזעירה רק מיניקת לשדו העליון היא מתקימת ומתברכת.
מתגלה במהות האידיאליות המרוממה שאין הפכים במציאות,
אין טוב שלעומתו יש רע, אבל יש מדרגות במציאות, יש
טוב שלעומתו יש טוב יותר עליון, חיים וחיין דחיין.
ומזיו אורו מתגלה שהתיאור של רע, שאנו מתארים במציאות
המוגבלה, הוא רק תיאור עראי, לפי הגבלתה של הכרתנו, ובאמת
כל שחרות היא רק לבנונית מוקטנה, וכל רשע הוא
צדק מוזער.
ומעומק הטוב מתגלה יסוד הרחמים העליונים, ויגלה ויראה
לעין כל, כי ד' הוא האלהים, ועתיקא קדישא וזעיר אנפין
כוליה חד, ועין ד' אל יראיו, עינא חוורא, עינא
דכלא ימינא, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון,
ונודעה יד ד', וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.
דף 456
התגלות
הטוב בהשקפת האחדות
ד
שתי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת,
וההשקפה המפרדת.
ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים
מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל
אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים
הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של
אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על
הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי
הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי
התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או
אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת
ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה,
ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא
שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה
מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה
היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי
בעולם, את החיים ואת השלום.
ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה
המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות
של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל
דף 457
ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פיה ומתגשמים,
וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת.
אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה
והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום
אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה
האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה.
אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את
כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו.
מנהיגי המדינות, וכל הגאונים החברותיים, הם
מושרשים ביסוד השקפת הפירוד, בכח המדמה, המראה את
המציאות בתכונתה המפורדה, ואין העולם כדאי עדיין להנהגה הבאה
מתוך השקפת האחדות בטהרתה.
תוכן אורו של משיח, מושב כסא ד' בעולם, וזה שמו
אשר יקראו ד' צדקנו, בנוי הוא על פי יסוד השקפת האחדות
המציאותית, כשהיא מתגברת כל כך עד שהיא חודרת בכל הפרטים
ובכל העלילות כולם.
הסתתרותה של השקפת האחדות הוא דבר
מוכרח, כי עם כל האיחוד שבהויה, עם כל שהכל הוא באמת טוב
גמור מצד איחודו, אין אותו הטוב של העליה התדירית
מתבטל, ואותה העליה התדירית מתגונת היא בהתעדנות של כל
מצוי פרטי והתעלותו. כל מה שההארה החדותית מתגלה, אין
הדחיפה והבירור להעלאת כל פרט ולהחזרת כל רע לטוב מתעצם
כל כך. על כן ההסתתרות של האורה האחדותית היא היא השולחת את
דף 458
החטיבה הפנימית, את המהותיות העצמית של המאור המאחד, אל
המעמקים של הפירודים, והם הם החבלים והמצוקות הגורמים את
האורה העליונה להגלות. ניצוצי הקודש המפוזרים בתהומות החושך
מתלקטים אחד אל אחד, על ידי הירידה של האורה העליונה האחדותית
בתוך מעמקי הסתר של ההשקפה המפרדת.
הנס של התגלות האור של חיי האחדות באדם
ובעולם, עם תהלוכות מוסרו וכל שאיפותיו היותר עמוקות, מקיפות
וממלאות את הכל, חי חי הוא בישראל, ועמו ישראל חי וקים לעד,
שם ד' אלהי עולם עליו נקרא, ובאור פניו יהלך, ד' אלהיו עמו
ותרועת מלך בו.
דף 459
דרגות
התשוקה לטוב והשגתו
ה
ציור הרע בחיים הרוחניים הוא ממקום שמתחילה
תשוקה של השגה, והיא אינה מתמלאת. ציור רע זה
אפשר להיות בכל מה שיש למעלה ממנה איזה דרגא, זאת היא צורת
הרע שבאצילות, כלומר תשוקת ההשגה הבלתי מתמלאת, יותר
משיעור התשוקה אין רע, ומה שהיא מתמלאת הוא אך טוב. אמנם
התשוקה המכאיבה היא רק מועט לגבי המילוי, המושג העצמי,
ולגבי שכיכת הדעת הפנימית, שכלולה בתוכה ההשגה הבהירה, שלמה
שלמעלה מהמדרגה אין ראוי להשתוקק, כי הטוב הוא רק המושג
המתאים. ואם נוסף לזה שהבירור בין המושג ובין הבלתי מושג
הוא בהיר, אז נדע שאין הרע מעורב כלל עם הטוב, עומד
הוא לעצמו, וכל ערך הרע שבו איננו כי אם מפני שלא נתבררה
עדיין עריכתו, אם הוא למעלה מהמדרגה בהחלט, עד שראוי חדלון
השקיקה ביחס לו.
יכולים אנו לצייר גם כן אופן שקיקה יותר רחבה, שתהיה
שקולה כעצמות ההשגה, אם מיעוט הבירור ביחש אל מה
שלמעלה מהמדרגה העצמית יגדל, ותחשב אז מדת השקיקה
הבלתי נמלאה כמדת ההשגה. בכל השגה מושג גם כן צד
הבלתי מושג שמתגלה על ידה, ואז יהיה הרע והטוב שקול.
אבל כל זמן שלא נתערב עדיין הערך, כל זמן שהבלתי מושג ידוע
דף 460
הוא לבלתי מושג, הרי עמדת הרע היא בפני עצמו, ואינו מעורב
עם הטוב.
ואם התשוקה אל השגה המנועה תהיה מצורפת גם כן עם
איזה כהות, המונעת ההכרה מלהבחין איזה מושג הוא מבורר ואיזה
הוא מסובך ודמיוני, אז יוכל הרע והטוב להיות מעורב
גם בהיותו שקול.
ואם ההכרה של מה שהוא למעלה מההדרגה העצמית תהיה
מנועה הרבה, אז תהיה השקיקה עולה הרבה על מדת ההשגה, כי לא
לפי ערך ההשגה ישתוקק אל הגילוי התעלומתי, אלא לפי החפץ
הבלתי מותנה, הפורץ, והבירורים לא יהיו מבוררים. אז יהיה הטוב
המועט מעורב בהרע המרובה.
ומה שאנו מציירים בציורים של הכרה והעלמה יש גם כן
בחפץ ושאיפה, גם ביחש להגעה ומניעה, למילוי רצון בהשקפת
ההויה עם קיצוץ עצור, הבא מתוך ערבוב ההכרה ואי התאמת החפץ.
ומאלה תוצאות לחילוקי ההדרגות הרזיות שבין
העולמים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, רובו טוב ומיעוטו
רע במצב מבורר ומובדל, שקול במצב מובדל, שקול במצב מעורב,
רובו רע ומיעוטו טוב במצב מעורב.
דף 461
מעוט
ורבוי הטוב
ו
מה היא הסבה המקימת את הרעיון של מציאות הרע בעולם,
אחרי שההשקפה תוכל לעלות עד לידי חשבון של עולם ברור וכללי,
ולסקור את הכללות הטובה המוחלטה, אין זה כי אם מיעוט האורה,
שבאה על ידי המדרגות השונות, שהנפש שואלת, למה לא יהיה
הכל נשגב, הכל טוב גמור, הכל גדול. ואם נבא לומר,
חילוק מדרגות צריך בשביל שכלול העולם, כבר
אנו נכנסים בשער הנמנע, כלומר שאי אפשר להמציא את
השכלול כי אם על פי אלה התנאים של חילוק המדרגות, והנמנע כבר
פוגם את טעמנו העליון, מה שאנו מרגישים ביכולת המוחלטה האין
סופית של מחולל כל.
אבל כשנבא להעמקת התוכן, הננו עוקרים את כל היסוד
המטעה, האומר מאמר מוחלט על דבר חלוקי המדרגות,
שבא על ידי כך לקבול אודות הקטנות, משני טעמים.
הטעם הראשון הפנימי הוא, שעל פי ההתגלות האמתית
של הכללות מתגלה השקפת האחדות, ובאחדות באמת
הכל גדול ונשגב, ולא יש כלל קטנות ומיעוט. שמא
תאמר על מה שהעין כהה והיא רואה קטנות ומיעוט, על זה אנו באים
לבקר את יסוד הטוב הגודל והאור, והננו אומרים, שמה שנקלט בנו
שהגודל והאור הוא הטוב והאושר המוחלט, הוא תוכן אמת במקומו,
במקום שראוי הגודל והטוב הבלתי ספור להגלות, אבל במקום שהמיעוט
דף 462
ראוי, המיעוט והקוטן הוא הטוב המוחלט והגמור, כמו הגודל במקומו.
וחוזר הכל למעמד של טוב גמור, שאינו צריך
לנמנע כלל, מוסקר בשתי סקירות, המתמימות זו את זו,
שהאחת היא נשמה לחברתה, שהיא כמו גוף לה, והחשכה היא
משכללת את הטובה, כמו האורה, ולית יממא בלא לילא,
והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן.
ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה
המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית,
שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות,
לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומד גרעון, ולא התוכן
השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק.
אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה
שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם
את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב
המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו
שייכות לתוספת והתעלות.
נשארה רק ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה
מפני מה היא מצויה, וזה כבר מתבסם על ידי קבלת יסורין
באהבה, שהיא מדת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה
מכל דעת באמונת מהות הטוב.
ונמצא שהכל היא מדה טובה באמת, בלא שום
תנאים ודברים מכריחים. וזה יגלה ודאי לעתיד לבא, שיברכו
על הכל הטוב והמטיב, והשם יהיה נקרא כמו
שנכתב.
דף 463
ומכל מקום אותם הערכים שהם מדברים על דבר הנמנעות,
באותה ההרגשה של הכבוד העליון הראוי, יש להם מקום אחרי
המצאת ההחשכה, וכל מה שהם מישבים את הדעת תמציתו היא לקוחה
מאור האמת העליון הזורח עליהם, וכל המרירות והמכאוב שהננו
מרגישים בתוכיותם הוא בא מיסוד ההחשכה, שהולכת ומתהפכת
לאורה גדולה.
דף 464
מניעת
הטוב ומגמתה
ז
כל מטרה צריך להקדים לה איזה מניעה, על
כן אין מקום לחקר התכליתי של ההויה בכללה כי אם על ידי יסוד
של איזה מניעה קדומה. וכאשר הנמנע בחק אין סוף הוא גם כן
דבר שאינו הולם כלל, יש לנו על זה רק שני דרכים, דרך
אחד הוא שיבואר, שבעצמיות יסוד המניעה יש מעלה עליונה,
הראויה להיות הולמת למושג השלמות העליונה, שהננו יכולים על
כל פנים לסמן לנו בו איזה רשימה של השלמות המוחלטה,
והדרך השני הוא לצייר את המניעה הקדומה בתור יצירה
והויה. ומובן שהדרך השני לא יסלק את השאלה התכליתית לגמרי,
אלא הוא מרחיק אותה, שהרי אנו באים אחר כך לשאול גם כן
שאלה תכליתית על הוית המניעה עצמה.
אבל בעומק הדבר הננו רואים, כי מה שאין הנפש מתקררת
בפתרון שאלת ההויה, והיא זקוקה לאיזה מניעה, הוא רק מצד
השלילי שלה, מפני מציאות הרע שבמציאות, אבל מצד החיובי שלה
אין צורך לשום מניעה, שהרי הטוב ראוי מכל שלם להיות
נפעל תדיר. וכשאנו גוזרים, שהנראה לנו מצדדי השלילה שבמציאות
אינו אלא כהות ראיה מצדנו, שוב המציאות ראויה להתהוות בלא
שום צורך של הגבלה ומניעה.
המניעה באה רק כשאנו רוצים לגון את הטוב המוחלט.
למשל, כשנשאל מהו הטוב של המציאות בכללותו, אז באמת
דף 465
אנחנו אומרים, שהיא שאלה רק לגבי דידן, והיא גם כן מנועה
מלהיות נודעת לנו על בוריה, אם כן אם גם נצטרך להכללת הגון
לבא לידי מניעה, אנו אומרים, שהיא רק מניעה הסברית.
אמנם ההסברה גם כן ראויה להיות באופן היותר בהיר
ויותר מכובד. על כן הננו מרויחים הרבה, כשמעמידים אנו את
המניעה על בסיס השלמות היותר עליונה מצד אחד, ומצד השני
אנו מעטרים עוד יותר את הסברתנו, כשנדע לצייר, שעצמיות המניעה
ההיא עם כל כבודה היא מחודשה לכונה מגמתית עליונה,
שההרחקה, שהשאלה נתרחקה מאתנו על ידי התרבות האמצעיים,
נעצה אותה בכללות ההטבה שאינה צריכה, והכללות אינה צריכה
גם כן, למניעה, כי היא טובה מוחלטה, הראויה להפעל מצד
השלמות המוחלטה.
והתוכן המפורט, היותר נאה במגמה התכליתית, שיהיה
מבוסס על יסוד השקפת השלמות המחויבת האין סופית, היא
השכלת מגמה של הטוב המתעלה תדיר, מפני שאף על
פי שתנאי השלמות המוחלטה היא האי אפשרות של הוספה, מכל
מקום גם התוספת התדירית וההתעלות היא גם כן ברכה ועדן
מיוחד, וכיון שזה אי אפשר באין סוף מצד עצמו, מתהוה הוא
מצד פעולותיו, ונבנה העולם בצורה כזאת, שעדי עד יתעלה.
ונמצא, שהשלמות כלולה משני הצדדים, מצד אין סוף,
הבלתי מתואר בתוספת מצד שלמותו, ומצד ההויה, ההולכת ומשתלמת
ומתברכת תמיד. וזאת היא ברכת הקודש עצמה, הקדש טעון
ברכה. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו.
דף 466
הטוב
המוחלט והטוב המתעלה
ח
הננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב
המוחלט, את האי אפשרות של אי הויתו, ואת העריגה הבלתי
פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות
בנועמו. הננו מרגישים, שהטוב השלם בהשלמת הויתו, החפשי
מכל גדר, מכל תנאי וחוק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי
עולם. אין מקום למילוי שאיפתנו אל טוב זה אלא בהסתכלות
האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלינו וימלאונו עז וחיים,
נצח והוד. הננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות
הטוב, אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם
כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, גם כן התעלות הטוב, פריחה תמידית,
תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה.
מילוי הצמאון האידיאלי הזה יורנו דעת במה להבחין בין
האור האלהי לאור העולם, החי ממקורו. האור האלהי מרוה
אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו,
והאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה, מחיי מקורו,
ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת
העילוי, שהננו לו כל כך צמאים ונכספים.
לא נהיה לחוצים להשביר את צמאון המדע והטוב, כשהוא
מקופל יחד ונושא את דעו על ההויה כולה לדעת את סוד האצילות
המוסרי שבה, במסקנא יבשה, שההויה וההפסד היא המגמה
דף 467
האחרונה, מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונדהמים, מלאי
שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה של
אין כל חדש תחת השמש. הננו מתנשאים מעל להחזיון
הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה, הננו צועדים
בצעדינו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו, אין כל
ישן, הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים.
אין הרוח האצילי נופל גם בראותו, שהדרך של ההתעלות
היא דרך מסובבת, שיש בה מעלות ומורדות, הליכות קדימה ונסיגות
לאחור גדולות מאד, שגם הנה המורדות והנסיגות מלאות הנן רוח
של עליה וקדמה.
ההכרה של ההתפתחות, כשהיא הולכת ונגמרת, הולכת
ונקלטת יפה בחיים המדעיים והמוסריים, כשהיא מתבכרת ויוצאת
מידי בוסריותה, עד שאיננה נאכלת פגה, היא מעלה את רוח האדם
אל מרומי האור האלהי, מקלטת בקרבו את המגמה הפנימית של
דעת אלהים, החפשית מכל חק וגבול, שבאוצר נשמתן של ישראל,
שנתגלתה על ידי ההופעה האלהית המיוחדת לו, בתור הפרח
היותר עליון של הזרחת אור נשמת האדם בקרב העמים כולם.
ההתפתחות התדירה תמלאנו שיקוף אידיאלי מוסרי על כל ההויה,
ותביאנו לידי מילוי אור אלהי מדעי והכרתי כזה, המאחד את
הוויתנו עם אור חי העולמים בתכלית הטוהר והמוסר, העז והגבורה
בכל מילואם. כבוד אלהים, העטוף בהיצירה הרחבה, בכל גוניה
העשירים והשונים, מתודע אלינו, בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל,
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
דף 468
השאיפה לטוב
ט
בחשבונו של עולם ברור אין מקום לקובלנא של רע
במציאות. אם המואסים ביש אומרים, ששאיפתם המוחלטת היא
האפסיות, אם כן לציורם, ההעדר והשלילה הוא הטוב, שוב אין מה
שאינו טוב.
כל גריעות בעולם אינו כי אם מיעוט מציאות, או המעטת
מציאות התפשטות של עצם המהות, החפץ במציאות והשלמתה,
או במה ששייך לו באיזה יחש, מיעוט קנין, מיעוט דעת, מיעוט
כבוד. וכל אלה באים לכלל מכאובים רק מיסוד השאיפה אל
ההיות, והשאיפה להשלמת היש. ואם תהיה השאיפה המוחלטה
של האושר השקיקה אל האפסיות, אז כל רע הרי הוא טוב, מפני
שהוא יותר קרוב אל האפסיות. והדברים הולכים ומתעמקים, עד
שאפילו ההרגשות של המכאובים הגופניים משתתקות, וחריפותם
נטלת מהם, ובתגבורת הרעיון נעשים גם כן לדברים מענגים.
אמנם לא ילך הקו בכל מהלכו. מפני שמוכרח החשבון למצות
את מדתו, ולמצא שהיש הוא אושר, והמציאות היא טובה, ומפני
שיקול זה כבר נערך כל צער ומכאוב במקומו והסכמתו הרגילה.
אבל אז רואים בעין, שכל רע בעולם אינו כי אם טוב מועט לגבי
השקיקה אל הטוב המרובה. וההסתגלות של ההבטה בכל חלק היותר
דקיק של טוב שנמצא ברע גם כן הרי היא מגלה את אור האמת
שבהויה, ורואים כי כל אשר עשה אלהים הוא טוב, וטוב מאד.
דף 469
והרע המוסרי בעולם גם הוא, לולא הטוב הנשאף,
להעלות את הכל להטוב המלא, וזהו הטוב המתהוה, הטוב
העולה, הפורה, הטוב העצמי, המקורי, הטוב שיסודו
וטובו עצור בו ומפכה ממנו במקוריותו, לולא זה האושר הגנוז, אז
היתה העין רואה, שגם הרע המוסרי איננו כי אם טוב
מועט, וכל רשעה אינה כי אם צדקה מוקטנת, אלא שאם היתה
הסקירה הזאת מבוקרת, היה חפץ ההתעלות מתבטל, והיה העולם שמם
מאשרו ועילויו. על כן רואים אנו את הרע המוסרי ברעתו, וזה
גם כן צירוף של אמת בערכיו מפני התמעטות הטוב, ועמו יחד כבר
גבול הוא כל ערך הרע, כל יסורין וכל מכאוב, כל קלון, וכל מיעוט,
הבא בעקב החטא. אמנם בשכלול הרוח, בהתקבעות החפץ לעילוי
שאינו פוסק מעצמיות תוכנו, אז אין פחד מכל רע, וממילא מוסקר
העולם וכל מלואו בטובו השלם, ביסוד מציאותו הרחבה והמלאה,
ועץ הדעת טוב ורע נהפך כולו לעץ החיים, מעמק
שרשו ויניקת לשדו עד ראש צמרתו, ציציו עליו ופרחיו, והיה פריו
למאכל ועלהו לתרופה.
והשקפת טוב עליון זה נשקפת מנשמתא דנשמתא
דאורייתא, ששולחת בגניזה את ניצוציה לכל הדבקים באור ד',
המתאוים לגאות ד', האומרים יגדל שם ד', מעל כל שם פעל ומלה,
מעל כל ניב הגה והגיון, מעל כל שרעף מחשב והגיג, לך דומיה
תהילה, הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.
דף 470
הטוב
וההודאה
י
קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור
הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוך שהם
מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה
מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר.
ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר
העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים את ידיעה זו,
מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור
ההויה. יראה כל זכורך, וכדרך שבא לראות כך בא לראות.
והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג
נובעים ממנו, וההטבה, שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו
לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד', במה שהוא
מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה
שמים וארץ.
גדול הוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה,
גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונה שם. ולעומת זה גדול תהום
החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם
בתהומות ומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין
תכלית.
ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם, בעפיפה וטיסה צוהלת,
ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה
דף 471
על שמחה נוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו,
נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבות הרוח הולכת ועולה,
וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים
משוררות, וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, המבורי לב
הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם.
לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי
של האדם בטוב, בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב.
רבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותם ופרטיהם הולכים
ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה
ויחודי שמות של קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל.
אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.
דף 472
דף 473
דף 474
סדר ב. עומק טוב ועומק רע
דף 475
עומק טוב
ועומק רע
יא
חכמת הרזים מבארת את המממשיות(הממשיות???) של הרוחניות לכל
ערכיה, מתארת את היש בכל אופיו, את הטוב ואת הרע בכל
מילואיהם. ובאספקלריא של קודש בהירה רואים אנו, שעומק
הטוב הוא המסבב את עומק הרע, כדי שיתעמק הטוב
גם כן על ידי הרע, ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם. ובשביל
כך יש מציאות של שאיפת הרע בכל היקום, הרע
המוסרי, והרע המעשי.
שאיפת חורבן העולם ישנה במציאות לכל ערכיו,
כמו שישנה שאיפת בנינו, התעלותו ושכלולו. עצת ד' העליונה היא
לסור ממוקשי רע, ולהעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע
אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם, ולזה נועד גם הרע עצמו,
שבתור מהות מצוי עצמי, בפנימיותו, יתעלה גם הוא ויתהפך
לטוב, על ידי מה שיכיר את שאיפת הרע שבו מכוונת
אל השכלול הכללי של הטוב.
וענפי הרע, שסרו ביסוד משאיפת שכלול הטוב, הרי הם
באמת רק מציאות מדומה, שהופעתם אפילו לעצמם אינה זורחת כי
אם כל זמן שלא נתגלה אור הטוב, המתגלה בכל הודו גם ממעמקי הרע.
אבל אחר ההתגלות הזאת, הרשעה, הסרה בעיקר עומק מהותה
משכלול הטוב, מתגלה שאינה מהות מצויה כלל, ורוח הטומאה עוברת
מן הארץ, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.
דף 476
ברוח האדם, ברצונו, בשכלו ובכל הופעותיו, ספוגה היא
התמצית של הטוב והרע הכללי, המתגלה בההויה כולה, ואין
לתאר כמה גדולה היא פעולתו של האדם על צחצוח היש ושכלולו.
ודאי לא יוכל כל שכל מוגבל לשער את עומק החזיון הזה
גם בכללותו, וקל וחומר לתארו לפרטיו, וקל וחומר עוד להנהיג
סדר חיים, החודר את כל מערכות הטוב והרע, שהוא מיושר ומכוון
להרס את כל בנין הרע, ולשכלל את בנין הטוב, בנשמת האדם,
ברצונו, במהותו הפנימית, בשאיפתו הפרטית והכללית, ולא עוד אלא
להשפיע מרוחו על רוח העולם, על השאיפה המציאותית וכחותיה,
עד כדי התהפכות של נטיה פנימית במעמקי הרע אל מרומי
הטוב, משאיפת הריסה, חורבן, החשכה והשפלה, לשאיפת
בנין, קוממות, הארה והתרוממות.
דף 477
יסוד
הטוב והרע
יב
הטוב והרע ביסודו הוא הרבה יותר נשגב מהמתגלה ממנו
בחיי האדם, היחידי והחברותי. אמנם התוכן המתגלה בחיים הוא
מסתעף מהעצמיות של הטוב והרע, אבל יסודו העליון,
הטומאה והטהרה, הוא המושקף בחזון קודש, שההדרכות האלהיות
פונות אליו.
ולפעמים יש שהרע התחתיתי הוא רק רע חיצוני, והוא
ספוג טוב עצמי, ולהיפך שהטוב התחתיתי הוא רק טוב שטחי
וחיצוני, אבל ספוג הוא ברע עצמי עליון פנימי.
ומוצאים אנחנו בזה, שהאמונה והקדושה הוא יסוד ושרש
הכל, והוא מלא עצמיות, ונותן חיים ותקוה, בנין והתקיימות הרבה
יותר מכל תוכן תרבותי מוסרי שהאדם יכול לסמנו.
אמנם להיות מוכשר לחיים כאלה, שעל פי היסוד העליון
הם מכוננים, צריך על זה מחצב עם מיוחד, וזהו הרז העליון שבאומת
ישראל.
דף 478
תפקיד
הרשעה
יג
כשם שאנו רואים את הרשעה באדם הפרטי או בחיי
החברה האנושית, ואנו מוצאים שבכל שלילותה ורעתה יש לה
תפקיד, אמנם תפקיד עובר, יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף
הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר
והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם,
ותשתכלל החברה, ואז יעמד הכל על בסיס הטוב, והרשעה תכלה,
ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפיהם יכלו כעשן, כן
הוא בכלל העולם. אין ספק שיש כח רשעתי שואף
רע, העושה תסיסה בעולם, והוא שליט ומלא עז, כל ימי הרע, כל
הזמן שהעולם צריך לתסיסה הרעה, שואף הוא הרשע העולמי,
וכל אגפיו, לאבד ולכלות, לזהם ולטמא, להחשיך ולהאפיל, להפריד
ולפוצץ, והוא מאריך ברעתו, עד עת קץ, עד אשר ישוכלל העולם,
עד אשר רוח חדשה, רוח חיים טהורים, יפוח על בני אדם, ונשמות
קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת, ויחסנון מלכותא
קדישי עליונין.
וכל האמור בדברי חכמים וחידותם על דבר הרשעה ומציאותה,
על דבר תקפה ועזה הזמני, על דבר כליונה והמחותה באחרית הימים,
הכל רשום הוא בכתב אמת.
דף 479
הרע
העולמי המסודר
יד
מציאות הרע העולמי, בין הכללי בין הפרטי, בין
המוסרי בין המעשי, בכל תאור שהוא נמצא, כשאנו סוקרים
אותו בהכללתו ובפרטיו, אנו מוצאים בו סידור אורגניות
ובנין, ואי אפשר ליחסו אל המקרה. זאת היא הנחה אחת, שממנה
באים המסתכלים להכיר את יסוד הרע שבמציאות בתור כח
פועל, וממילא משכיל וחי, ובאים מזה להכרת פרטיו ודרגאותיו.
ולא עוד אלא שהחסד והטוב העליון, הגבורה והיכולת האלהית,
החכמה וההשגחה החודרת בכל, ומלאה כל, אי אפשר כלל שתתן
מקום למציאות של רע מקרי, שלא תעבירו מן העולם, ושלא תגן על
המציאות משחיתותיו, ומזה אנו באים עוד הפעם לידי ההכרה של
מציאות הרע היסודי בתור בריאה, עשה שלום
ובורא רע.
וכיון שהוא תוכן של בריאה, עשויה מטעם גבורה של מעלה,
אנו יודעים ברור שאינה ברואה כי אם לשכלל על ידה את המציאות
של הטוב הכללי והפרטי, בצורה יותר עליונה ונפלאה, בצורה כזאת,
שמבלעדי התוכן של הרע לא היתה המציאות של הטוב שלמה כל כך.
ובזה אנו מכירים, שהיסוד הפנימי של הרע הוא
תוכן של טוב, ותוכן של טוב שרשי ומעולה מאד. אמנם
הסתעפותיו וגילוייו חוץ מן אותו השרש העליון הנם הכל סעיפים
רעים, ואנו הולכים ומכירים את ארסם בכל מיני הופעותיהם, לדעת
דף 480
איך להזהר מהם, ואיך להגביר את הטוב העולמי והפרטי, באופן
שיבא הדבר המגמתי של הכונה העליונה, שהיא העברת
הרע כולו מן העולם, והתבסמותו של הטוב בצורה היותר שלמה,
שלא יחסרו לה גם כן אותם הכחות המצוירים בכל מרחבי ומעמקי
הרע, שהם הם משמשי הטוב באמת, מאדיריו ומגביריו, אחרי שהם
מתמתקים ממרירותם, מטהרים מטומאתם, ומוארים מחשכם
הגדול.
וזאת היא הפעולה היותר עליונה שבמהלך העליון של המוסר,
והתוכן היותר פנימי הקנוי בההרגשים היותר אדירים, יותר מדעיים
ויותר תורניים, של קדושת האמונה, בחוסן תפארתה, הגורמים
להגביר רוחו הקדוש של האדם, להעלותו מעלה מעלה, להיות מפתח
על ידה את צורתו האופיית בתכונה היותר קדושה ונערצה, בהשלמה
היותר מפליאה ועליונה, המשגבתו ישועה ועז, ומרוממתו על כל
המעשים. אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
כמה יותר עמוקה, יותר מכוונת לעומק האמונה ורוממות
הדעת, היא אותה ההשקפה הרואה את הרע הכללי,
וסעיפיו הפרטיים כולם, בתור יסוד פועל מסודר ומאורגן,
בתור חטיבה מטרתית, הקולעת אל מטרתה בחוגה, ובתור
כלי של הכשר ואומנות להמטרה היותר כללית קדושה ועליונה,
שתשיג את גמר השלמתה, בכליון הרע, בהעברתו, ובהשתנות אופיו
לתכסיס הטוב היותר עליון. כמה היא עולה השקפה זו על ההשקפה
הרציונלית השכיחה, החושבת את הרע הכללי ואת פרטיו המרובים
רק לתוכן ענינים מקריים, שכל היסוד המתמיד שבהם איננו כי אם
דף 481
ההכרח הטבעי של החומר. זה נקל להבין אחרי החדירה בסדרנותו
של הרע עצמו בכל ערכיו, במהלכיו הנפשיים והעולמיים, האישיים
וההסתוריים. וקל וחומר שעולה היא השקפה זו העמוקה, המציינת
את החטיביות של הרע בתור עמדה מסודרה, בנוגע להבהירות של
ההבנה האמונית, ביחש להקדושה האלהית וכללות השלמות העליונה.
וכשאנו חודרים ויורדים לעומק הדברים, נראה שאותה
הספקנות, הפיסימיות, המלקה את הרוח בהרצאותיה השטחיות,
ביחס להכרת הרע הכללי וערכו במציאות, היא בעצמה תביא סוף סוף
להצטרף לטובה, ולהתהפך לסם חיים בעולם.
כשהפיסימיות מתגברת ומאמללת את רוח האדם, היא
מוכרחה לבא לידי אותה ההכרה, שהרע הוא כח עומד, המנביע מקורי
רעות מתכונתו העמוקה, ולפיכך היאוש בא, שעמו מקושרת היא
הרשעה, הכפירה וכל הנפילות הרעות שלה. אבל זאת ההשקפה בעצמה
היא נותנת באחריתה כח סידורי אל הרע, לא רק מקרי וארעי,
ומתוך כך באה היא מאליה ההכרה, שתוכנו הכללי וכל סעיפיו
הנם יצירה טבועה, ויצירה טבועה מסודרת מעידה
תמיד על המסדר והמכונן, ואז בא הרע כולו וכל
הסתעפותיו להגלות בתור מכונה עובדת לשכלול הטוב העליון, המכוון
בעצמו, במגמתה העליונה של ההויה. עולם חסד יבנה.
ובאה מזה ההשקפה היותר עליונה, המנצחת את כל מה שעומד
נגדה, וגדולת האמונה וקדושת השליטה האלהית האחדותית, דגלם
של ישראל מעולם, בתורה, בחיים, ובתולדה, הכלולים בקדושת
האמונה בטהרתה, מתבלטת בפאר והדר, ביפעה גדולה, וברוממות
עליונה, ההולכת הלוך ואור.
דף 482
השקפת
הרצון העיור
טו
אותה ההסתכלות הרשעה, הפיסימיסתית,
הקיצונה, שנתבטאה בפלוסופיא החדשה, על ידי כפרנים
כשופינהויר וחבריו, כמו כל צדדי המציאות, יש לה מקום,
והכל בכלל אין לך דבר שאין לו מקום. הרשעה והשקר
שיש כאן הוא רק העורון השלילי, שגורם להם לא להכיר את אותו
הכח העור הפועל כל כך במלא העולם של החושים והדמיונות,
הרגשות והשאיפות, וגם המחשבות האנושיות, ובכל היקום המוחש,
כהמעמד השמרי של ההויה, המכוננת בכל כך עדינות והארה
אין סופית, בכל כך שכלול ושלמות כולית, עד שלא יחסר בה שום
עז ועצמה, עד שגם התמהון והרשעה, העורון והרצון החמרני, נתונים
הם לכללותה. ובחוג מציאות זאת נראה הדבר כאלו שליטה זו
מתפשטת על כל מלא המצוי, אף על פי שבאמת איננה כי אם סעיף
קטן אחד מתחתית קרקע המשכן הכללי, של מלא ההויה.
מובן הדבר שההשתקעות בעומק הרשעה, השעבוד הפנימי
אל הרצון העור, כששולט בעולם, הרי הוא מגביר את כחו של
תנין עור זה, והעולם סובל ממנו, מרוב רשע וכסל מבלי הכיל.
ועצם המדע המוטעה הזה, כשציוריו מתגברים, הוא בעצמו הנהו
הגורם היותר גדול להחשכת העולם, על ידי התפשטותו של הרצון
האכזרי והגס הזה, בכל סעיפיו וחיליו, רוחו הטמא נמזג על ידי כן
בעצמותה של התרבות האנושית, והוה לה לכח הפועל, בנימוסיה,
תיאורי חייה, אומנתה, שיריה, וכל כבודה המדומה.
דף 483
אבל בני החורין שבעולם, צדיקי הדורות, חכמי האמת,
המשכילים המזהירים כזהר הרקיע, הם משחררים את עצמם ואת
העולם כולו מסבל עול הרשעה של רצון עור פרוע זה. ועומק
המסתורין של אמונת אומן קולע הוא את חציו למטרה עליונה זו,
והידיעה העליונה מתבהרת עד כדי ההבנה התוכית, שכונניותו
של רצון כעור זה בכל מדותיו היא עצה עמוקה, של החכמה
והחסד, של העדינות העליונה, הנובעת ממקור החיים חיי כל. בנצחון
הרשעה העמוקה, בהגברת החופש הטהור על הכח העז של העבדות
הרשעה, העולם וכל מלואו מתעדן ומתעלה, ורצונו של האדם
מתעשר בעומק וחוטב אמיץ, שמבטיחהו חיי עולם של שלטון ופעולה
עדינית מקורית, למעלה מכל גבולי זמן ומקום.
אמנם הרשעה עצמה חמושה היא בכלי זיינה נותנת היא
רוח עועים בלב חכמי תוהו, שופכת בוז על נדיבים, ומציגה גדודים,
המגבירים את חילה, תלמידיו של בלעם הרשע, שהשתקע
בעומק הרצון הגס, בכל מלא כח חייו, בכל שעור הקומה של
השכלתו חכמתו שאיפתו וברק חזיונותיו. וספיחי הספיחים של
תלמידי תלמידיו הם הם אלה, המפריאים את רוחו, בעלי עין
רעה ונפש גבוהה ורוח רחבה, והם הם שמוכרחים להיות
נוחלים גיהנם ויורדים לבאר שחת, ולהיות אפר
תחת כפות רגלי הצדיקים, תלמידיו של אברהם
אבינו, בעלי העין הטובה, הנפש השפלה והרוח
הנמוכה, האוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם
הבא, ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר
אני עושה אמר ד' צבאות.
דף 484
יסוד הרצון
העיור
טז
אין ההשקפה השופנהוירית על דבר הרצון
רחוקה מצד עצמה, כל רעתה היא רק מה שתחת להבינה בתור אחד
מחזיונות המציאות, יבין בעל השיטה עצמה אותה בתור כל המציאות
וסבתה. וזאת היא עקשות, היוצאת מהוכחה של לא ראינו שאינה
ראיה, במקום שכל פקוחי העינים הרוחניים הנם רואים, לא רק רצון
עור וחרש, אלא מלא עצה ותבונה.
החרשות והאלמות שברצון הן התגלות של
השדרה התחתונה של כח היצירה, בתכונה המעשית, שיש
מטרה עליונה להשאירה במצב מטומטם כזה, כשם שיש מטרה כזאת
בשלילת הדעת של האדם מבעלי חיים אחרים. ובראשית הקו,
הרצון הוא הכל וכולל הכל, והוא הולך ומתפתל, מתגלה
במיעוט אחר מיעוט, עד שבסוף מתגלה רק יסודו העצמי
הנקודתי, שהוא רצון לבד שאין עמו שום תאר חיובי אחר.
רצון האדם הוא פועל הרבה על התפשטות הרצון הכללי,
והוא עתיד להעלותו מירידתו, ולתן לו כח וחיים, עד ששמים וארץ
יהיו שמחים בתחיתם, אחרי אשר ירדו לשערי מות, באין כח חיים,
ובאין רגש ודעה.
אצל חוקרים אחדים נתגלתה קליפת תנין עור בכל גווניה,
וצריכים קדושי לב להכירה, כדי לנצחה.
דף 485
הכרת
הטוב
יז
מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבע, אם לא מהכרת
הטוב המוחלט, הטוב האלהי.
הרי אפשר לאדם שידאג, שמא יהיה סובל יסורים, בתדירי
תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהויה שאינו יכול להתפרק ממנה
עדי עד, והיא מצערת לנצח. בטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם
בטוב האלהי.
בעולם האלהי אין רצון ותוכן שהוא משונה מרצון ותוכן
אחר, אלא הכל פונה להטוב הגמור, השלם בכל. וכל
הופעה שאנו מתכוונים לה אינה חלקית, כי אם כללית, אף על פי
שאנו מכוונים להסתכל בהופעות, שהן כל אחת גבוהה מחברתה, כל
אחת היא כוללת הכל.
אבל במדה של החיים שאמור בהם שאינם אלהיים, שם אנו
יכולים למצא הופעות חלקיות, וממילא הם רצונות והשכלות שונות,
ונפרדות אלו מאלו. ומשם יפרד.
דף 486
הטוב
שבטוב והגאולה מהרע
יח
הננו מכירים טוב מוחלט, שמציאותו הוא הטוב
הגמור והעונג הנעלה, ושכלול המציאות שלו והתרחבותו הם הם
שבילי הטוב והעדן הנשגב, ורע גמור ומוחלט הוא העדרו
של הטוב המוחלט, ומיעוט רחבות הויתו. ולעומת זה הננו
מכירים רע גמור ומוחלט, שהטוב הגמור הוא העדרו ושלילותו,
ומיעוט הויתו וצמצומו הוא הדרך לשבילי הטוב.
הפסימיות היא הסתכלות בעומק הרע, הטוב
שבה היא הנטיה להעדר, שהיא גאולה מההויה של הרע,
שהרע בעומק היש שלו כל כך עורג לו. מובן הדבר שעריגה זו
מתגלה בצד העליון של הרע, בהצד שהוא כנוגע בגבול הטוב, ובא
הוא לאשרו, לשמח בכליונו, ובאבוד רשעים רנה, גם
לרשעים עצמם, שחדלו רגז. הצד התחתון של הרע לא בא לידי שכלול
והוא יותר רע מהצד העליון, והוא אינו מכיר עדיין באשרו של
כליונו, והוא משתוקק אל הישות וההויה.
הבודיסמוס יש בו מן הטוב שברע, שבטא יפה
את תשוקת הכליון, ונתמלא הרבה מרוח זה עד כדי הדרכה כללית
של תרבות מיוחדת, המדריכה את הצד השפל שברע עד צדו העליון,
שהוא תשוקת כליונו, וכליונו העצמי המטרתי. מובן הדבר שהנקודה
היותר פנימית של הטוב שברע מצטרפת אל הטוב, ונשארה אחר
דף 487
כך בהויה נצחית, אותה תשוקת הכליון של הרע בתחום הטוב חיה
וקימה לעולמים באושר אין קץ.
שמחת ישרים היא בטוב שבטוב, העולה מכל רע,
השמחה בישותה ובדרגת הרוחב של הויתה, המתעצמת במקור הטוב,
מקור היש והחיים, אור חי העולמים, הוא שח ויהי.
הטוב והרע האידיאלי שייך הוא אל המציאות בכללה, אם
תערך המציאות לטובה בכללותה, הרי הדעת נוחה, וגם הפרטים
הסובלים מתפייסים בשביל שהם נמצאים על כל פנים בעולם
שיסודו טוב.
ההשגה בטוב האלהי היא מוכרחת לביסוס ההויה. וכשנזכרים
שכל העולמים כולם אינם אפילו כערך של איזה ניצוץ לפני גלגלי
אורים עולמיים, לגבי אור שכינת אל, מופיע אז אור הטוב בנשמה,
ומרירות החיים מתמתקת.
דף 488
שאיפות
היאוש וההצלה
יט
ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם
במחלקותיו. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו
בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא
פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן
נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם,
בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת
תבל.
השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך
הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה
בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.
השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר,
להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את
החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל
מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.
השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל.
מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל
את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע
בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור,
ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי
דף 489
בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד
את הכל על בסיס הטוב.
זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה,
ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים,
בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל
ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות
תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח
להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא,
והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים
ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך.
ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש
למחצה, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית,
ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות
בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת.
ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ
כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה
על כל הגוים.
הרשעה עומדת לכליון, הרשעה המיוחדת הפרטית
האישית, והוא הדין מקורה הרשעה העולמית, כל יסוד הרע, האחוז
כל כך בשרשים ענפים ומתרחבים, ביצירה הגדולה.
אותם המסתכלים, שטמונה בעצמיותם נטיה של רשעה עצמית,
רואים הם את הצביון של הרשעה העולמית בצורה של
שליטה כללית, והשקועים הרבה במעמקי הרע הרי הם
דף 490
מתמכרים אליה, ושמחים במציאותה, חוזים לה גדולות ומתעלסים
בארם נאפופיה.
עולים עליהם אותם שכבר עומדים הם על סף של תנועה
לצד הטוב, אבל אליו לא הגיעו, משיקוף הדעה בדבר שליטת הרשעה
לא נשתחררו, אבל החן והאהבה אליה רפתה, ומתאוננים הם על
העולם הרע ועל יסודו, ואין להם כח של זריחת תקוה להביט אל
יסוד הטוב העולמי, אל מקור החיים, שהכל עבדיו, וכל הטוב וכל
הרע עומד הכן למטרת השלמת אידיאליו, ולמאמרו כסופה ירדופו.
אבל ההתקצפות על הרשעה בחירוף ובגידוף, מרירות הנפש,
והציורים החודרים של מחאה, אף על פי שהיא בלא תוצאה של
זוהר, היא כבר התחלת הטבה, שנאת הרע כבר מקוננת בהם.
למעלה מהם עולים חפשי ההשקפה, הרואים בעולם מצד אחד
את הצד השלילי, את הרשעה והכסל שבו, ומצד שני את אי אפשריות
נצחיותו, והם המחכים לאפיסה וכליון מוחלט מעיקר היסוד, הם
כבר שואפים לכליון הרע ומאמינים בו, אמנם לא בא לעיניהם
ברק הטוב.
כל אלה הנם רק זהרורים קטנים של נהירו דקיק בתוך
עומק החשכה, שעל כולם מאירה ומזהירה אבוקת אורות עולמי עולמים.
זאת היא הצצת הטוב בשורש שרשו, היודעת כי
הרשעה כעשן תכלה, וממשלת זדון תעבר מן הארץ, ונשגב ד' לבדו
ביום ההוא. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
דף 491
הפרדת
צביון הרע מהטוב
כ
הרע הגמור והמוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא
שמח בכליונו, ואבודו ואפיסתו, זוהי שלמות התפתחותו היותר
גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת, עד אשר
נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו,
וכל הרשעה כולה כעשן תכלה.
הצער נמצא רק לאותו הניצוץ מן הטוב, הקשור בחטיבה
אחת עם הרע, והוא מצד הטוב שלו שואף לקיום, ומדמה בדעתו,
שתנאי קיומו תלויים הם בקיום כל הסתעפות הרע, שהוא קשור בו,
וכל זעזוע של כילוי של הרע מכאיב אותו.
ואנו שואפים להפריד את הרע מן הטוב. אז
ימלא העולם עונג, יתענג הטוב בקיומו, ההולך וגובר כצאת השמש
בגבורתו, ויתענג הרע בכליונו, ההולך ומתגבר גם הוא לפי רבות
הטוב. נר רשעים ידעך, ואור צדיקים ישמח.
הצביונות הרעים שבעולם מוכרחים הם להמחק,
ישארו בתור גולמים של מציאות, וצורות חדשות יהיו
מוטבעות עליהם. וכל המערכות העולמיות הולכות לסייע את
המחיקה, כדי להכשיר את היצירה החדשה.
הרז הפלוסופי המיסטי של הרמב"ם, בפירוש המשנה שלהי
ברכות, עת לעשות לד' הפרו תורתך, המתאים לסגירת דרכי התשובה
דף 492
לרשעים מוחלטים, כדי שיאבדו בעונם, ולהדרש אשר חלק ד' אלהיך
אותם לכל העמים שהחליקם בדברים כדי לטורדן מן
העולם, הכל הולך לקראת מחשבת עולמים זו, באבוד רשעים רנה
כשנגמר סיפוקם ונתמלאה סאתם, אז הגיע עת להמחיקה שתעשה,
הצורה העכורה מתבטלת, ומהחומר המהותי נבנה יצירה
חדשה משוכללת.
החטא הוא מאבד ומטשטש, מחליש והורס, ובעומק הרשעה
מתמלא המובן של שכר עבירה עבירה. ומכל מקום הבחירה
נתונה עד לגמירה, כל זמן שזיק חיים בוער אפשר על ידי גבורת רצון
לשכלל מזיק קטן את הצורה היותר מתוקנת, מבלי צורך של איבוד.
אמנם יש שהזיק האחרון מהחיים הרוחניים המהותיים כבר אבד, ומה
שחי אינו כי אם אותו הציור המכוער, שספג לתוכו את כל התמצית,
הנשאר מזיק החיים המתוקנים, ושעבדו אליו, אז אובדת הבחירה,
ומורד הכליון בא, שלטובת התקדמות השכלול שלאחר הכליון באה
החלקת הדברים, כדי לטורדן מן העולם.
דף 493
זיהרא
עילאה
כא
שלש מדרגות הן, שההשלמה הפרטית והכללית לישראל
מחויבת להיות מבוססת עליהן, השיבה אל הטבע, אל המוסר האנושי,
אל יסוד האומה. והקדושה העליונה חלה דוקא על גבי שלשתן.
העבודה האלהית היותר עליונה היא אותה שהיא
מקושרת ישר אל הטבע. נתחללה קדושה עליונה זו על ידי
זוהמת האדם, שהשחיתה את פולחן הטבע, בעשותה אותה
למפלצת אלילית, במקום שהוא צריך להיות בסיס איתן להאידיאליות
העליונה.
זיהרא עילאה דאדם הראשון היא כוללת מדה עליונה זו
העולה עד למעלה מהאספקלריא המאירה של נבואת משה
רבנו. לעבדה ולשמרה בגן עדן, זהו זיו החיים העליון, לאכל מעץ
החיים, ולא לדעת כלל משום רע, מפני שאי אפשר כלל
שיהיה בעולם החמרי והרוחני, השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל,
שום דבר רע, רק הכל בעתו ובזמנו הוא אך טוב, והאלהים
עשה את האדם ישר.
העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל
הטבע. זאת היא התשובה התחתונה שהיא העליונה,
העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח
הנעלה, לכל אחיו יצורי שדי, היודעים כולם את קונם ומתענגים
בהדר פעלו. הכל למרומי הקודש הוא מתעלה.
דף 494
בזה קונה הוא את ערובתו שלא ישפל וירד מטה מטה, שלא
יהפך לכלי מות מחבל את עצמו ואת אחרים. מוכרח הוא שם ד',
ואור תורתו אשר לארץ נתנה, ללכת עם האדם בכל מורדותיו, למען
לא יפול בשוחה עמוקה, אשר כבר נוקש בה מימי קדם. וגם את בדם
בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו.
דף 495
התעלות
הרע לטוב
כב
המציאות בהתהוותה וקיומה הרי היא קשורה בהעליוניות
של המקוריות המציאותית. לא שטחיות, לא צללים, ולא כחות
חלקיים הם עושים את התוכן המציאותי, כי אם הופעת העצמיות,
לשד היש, מעמק ההויה, משרש פנימיותה, כמו שהוא המקור שמשם
ההתהוות הנשמתית, אושר הנשמות.
אימון הרצון, החנוך הרוחני של האדם, וכל היש
המרגיש, המחשב, מוכרח הוא להיות נשאב משורש המקוריות
העליונה. העילוי יבא על ידי השגרה של קודש עליון, על
ידי הודעה והקראה של שם ד' במילואו.
אז יהפך לטוב הרע שבמציאות, השולט בכחו העור
והפראי בגופניות, בחומריות האדם וכל החי, בעולמים הגולמיים,
בכחות הסוערים ופועלים, בהגלמה והכללה, באי ידיעה להפלות
בין טוב לרע, ובקישור עם שאיפת רע, התנשאות עצמית, התפשטות
חיל ושטף, מבלי הבט אל היושר, הצדק, המטרה העדינה, כשהמקוריות
העליונה תזיל עליה פלגיה הרחבים.
והפלגים הללו מוחשפים ועומדים הם מאורה של תורה,
מההתגלות של יסוד ההויה, בקדימת הארת מטרתה האידיאלית,
הכוללת את כל התכנית, גם את יסוד הרע והפרא שביש, עם כל
תכסיסיו, עם כל המשכת פעולותיו, עם כל יצוריו, עם כל הזעף,
עם כל אש התבערה, עם כל הכבדות, העפריות, עם כל העצלות,
דף 496
השגעון, עם כל התהפוכות והזרות שלו, על הכל נהרה
מופיעה.
כמה גדול ונשגב הוא אור החיים של התגלות התורה, וכמה נשגב
ואדיר הוא הפועל העז, הדבק באור תורה לשמה, את החמור הרע,
של הרשעה, את השור והכלב, בין בגופניות העצמית, בין
בעולם ומלואו, הרי הוא כובש, מדריך, מלמד ומעדן, והכל שבים לו
לאוהבים, ובקרב הכל רוח שכל מופיע.
ואותה העצלות, הרשעה והעזות בעצמה הרי היא מתרוממת,
מתפתחת ממוסרותיה, ותוכן המטרה הגנוזה בנקודתה הפנימית, ביסוד
צורך התהוותה, מתגלה עליה, והזריזות, האהבה וההכנעה המהוגנה,
פורחות דוקא על ידי כחותיהם, אלפי רבבות חילי אורות מחשכים
הללו מתעדנים, הסיגים היותר זרים מתפרדים ונופלים, המתנשאים
ללא צדק פורחים ונופלים, נשרפים ונאפסים, ורוח טהור
מיסוד חידוש העולמים מרחף על הכל, ריח עדן
של חידוש העולם, של שמחת היצירה מקיף וחודר.
עם המלך במלאכתו ישבו, בנשמתן של צדיקים
נמלך בבריאת עולמו, והמלכה זו עושה היא את מהלכה, פועלת
את ערכיה, בנעימת דודים היא מתגלה לידידים, בחדירה עליונה,
הנה באה ונהיתה, דבר ד' יקום לעולמים.
דף 497
דף 498
סדר ג. עדן העתיד
דף 499
העתיד
המאושר הרחוק
כג
האדם בכל מהותו, באופיו ומאוייו, איננו עומד בזה העולם
העתיד, שיתגלה בו אור המשוה את הטוב ואת
הרע, כי אם בעולם ההוה, וגם העתיד הקרוב, שהטוב והרע בהם
הם שני ערכים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, על כן הוא
אחוז במוסרות המוסר, והדרך המובילה את כל יחיד, ואת הכלל
כולו, אל העולם הגדול של הטוב המוחלט, שערכי
ההבדלה שבין טוב לרע מתבטלים בו, מרוב טובו
ותגבורת שפעת חייו האדירים, הוא מפולש דוקא דרך אלה העולמים,
ההוה והעתיד המתיחס אליו, שבהם הקוים מובדלים, ומתוכם בא
הכל אל האורה העליונה, של ההשויה. ודרך חיים
תוכחות מוסר.
רק התשובה היא ההערכה שעל ידה נעשה האדם וכל היש
מוצב כולו בעתיד המאושר הרחוק, חיי העולם הבא
במילואם, ושם באמת הטוב והרע משתוים.
והתסיסה של הרע, המתפרץ ומתעודד לערכי הטוב, באותה
המהירות הנפלאה, מכשירתו לתוכן מרומם מאד, וזדונות
מתהפכות לזכיות.
דף 500
מקור הספקנות על דבר הערך החיובי של הטוב והרע
המוסרי נובע הוא מהסקירה הפנימית הגנוזה בנשמה, הצופה
אל העתיד הרחוק, הכולל כל, שמושגו הוא כלילות הטוב
בצורה עליונה, העוקרת את כל תוכן רע מיסודו, ונמצאת כל מעשה
וכל מפעל וכל תנועה שנעשה בעולם, הכל עולה ליסוד
הטוב.
ואחרי הזיכוך והסרת הסיגים יאיר התוכן הטוב של אור
החיים שבכל המפעלים כולם, באין הבדל כלל בין צדק לרשע, בין
טוב לרע, כי אין שטן ואין פגע, רק טוב מוחלט באמת.
ועמך כולם צדיקים, יאמר על כללות ההויה כולה,
שיסוד יסודה הוא כנסת ישראל, בעומק תמציותה.
דף 501
צפית
הטוב העתיד
כד
גדולתה של הצדקות וחדותה הפנימית תלויה היא במה
שהיא מוכשרת להיות צופיה את הטוב העתיד. אין הזמנים
חוצצים בפניה, כל העובר הרי הוא כקצף על פני מים, וכל הרע
והכיעור המקצר את הדעת הכל עובר הוא.
הנצח הוא מובטח אל הכלל כולו, והטוב המוחלט הוא
מלא עולם גם בהוה, ומוכן להתבלט ביותר בכמה שדרות בעתיד.
ההתפתחות, שרגילה היא להיות נשואה על כל לשון,
כשהיא מרחבת את תכנה, הרי היא מקור של כל צדקות ישרות
וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה.
החשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן
הכל מתעלה, ובכן הכל מתוקן לסעודה, ולטוב
הגמור, והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה, וחסד עליון הולך
הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה.
וזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים, שממלאתם אהבת ד'
ואהבת העולם והבריות כולן.
מדת הטוב והחסד, כשמתגברת בלבו של צדיק יסוד עולם,
היא מגיעה באורה עד עומק העתיד היותר רחוק, עד
עולם התיקון היותר עליון, שכל מר יומתק וכל רע יהפך
לטוב, וכל חשך לאור. והוא מתעלה על כל המעשים ועל כל סדרי
דף 502
העולם שבהוה, שמדת הדין מעכבת ועוצרת את הטוב, שלא יתפשט
בכל מילואו, אבל הצדיק הטוב הוא לעולם מתגבר על כל, ודבק
הוא במדת טובו, שהיא מדת הטוב העליון, המתגלה לו תמיד מהאור
הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, שמעמקי טובו הוא מה
שלא יבצר מהם להשפיע את טובם בהתרחבות גדולה, כפי חשק הטוב
בפנימיותו, להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.
כשמדת הטוב העליונה מתגברת בתוך הלב, שאז האדם הוא
מלא חסד וסליחה, אין לעכב את המהלך הקדוש הזה בשום רעיון אחר,
המצמצם את הטוב ואת החסד, כי מרגעי אורה אלו רוח הקודש
מתפשטת בעולם, ומהטוב המוחלט, המוזרח בנשמה אחת במדה גדולה,
הנשמות כולן, הקטנות עם הגדולות, הרחוקות והקרובות, מתמתקות.
דף 503
עדן
העתיד
כה
העדינות הנפשית היא מרגילה את האדם להביט את הבטת
חייו ואידיאליו למרחוק, להיות מאושר באושר העולם
שיבא, אחר שיתתקן לגמרי. אריכות הזמן אינו חוצץ כלל
בעד הנפש העדינה.
המנוחה האידיאלית שואלת על המציאות המגמתית,
כיון שהיא מוצאה מטרה רוממה בכללות ההויה, כבר היא מלאה
אושר פנימי, ומנוחתה האצילית רכושה היא לה.
טהרה מדותית ומעשית צריך האדם כדי שלא תעוכר ההופעה
השכלית שלו, למען יוכל להרגיש יפה את עדן העתיד. וזאת
הטהרה היא הגורמת, שיסוד עולם הבא נעוץ הוא באושר
של תחית המתים.
הבטחון בישועת ד' הכללית, שיעשה לעולמו, רק היא היא
הממתקת את כל החיים כולם, ואין השמחה נפרעת כלל ממה שאין
היחיד בטוח בעצמו על דבר גורלו ביחש לאושר הגדול ההוא. מלא
חפץ לב הוא בידעו שהטובה עתידה לבוא, שהעולם הוא
מתוקן לאושר, שהמציאות כדאית היא להברא. לולא האמנתי
לראות בטוב ד' בארץ חיים, למה נקוד על לולא, אמר דוד
לפני הקב"ה, יודע אני שאתה משלם שכר טוב
לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יהיה
דף 504
חלקי עמהם. ובכל זאת הוא מאושר אושר ודאי, אושר הבא
מתוך שאיפה אצילית, התופסת תמיד את המציאות, את התיאוריה
הכללית.
אושר
העתיד בהוה
כו
כפי האוטם הגופני, ככה אין אדם יכול לשאוב נחת ותנחומים
מהעתיד המאושר של העולם, ולפי הפירוד הנפשי איננו
יכול לחוש את אותו האושר העתיד, כי באמת הרי הוא
הוה, כי האור האלהי לעולם הרי הוא במילואו וטובו, אם כן העולם
ולמעלה ממנו הכל מאושר, הכל טוב.
ואיך לא ישמח ויעלוז כל יש ברוב העונג, ברוב הטוב, שכל
מה שהוא חוץ לו ומשולל מטובו אינו נחשב אלא לקלפת השום ולאפס
ממש. וגם זה היש הדמיוני משולל הטוב אינו כי אם נושא להבלטת
אור הטוב, ברוח יותר בולט, יותר חסון ויותר רענן.
דף 505
הנועם
הכללי
כז
מדין קל וחומר נלמד, שאם אותה נקודת הרע הצריכה
להמצא בשיפוליה של ההויה, כדי לבסם על ידה בסוף את כל אוצר
הטוב, גורמת כל כך הרבה להאפיל את הנגהים העליונים, עד כדי
המצאת הגבולים של השלילות וההעדרים בכל הערכים, הגשמיים
והרוחניים, הנועם הטוב, שהוא קודם לכל, ומלא כל,
מגמת כל ואחרית כל, כמה הוא חודר ומתפלש בכל היש.
וכל מה שהאדם מסתכל יותר בקל וחומר זה, הרי הוא מתמלא
בכל מילוי הטוב, ונשמתו מתעלה, ערכי החיים המוסריים והמעשיים
שלו מתעלים, ומתעדנים על ידי אותו נועם הטוב, לחזות בנעם
ד' ולבקר בהיכלו.
דף 506
השמחה
המקורית
כח
כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה
התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה
הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית
כולה.
מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם
בעולם הפנימי משביתים את השמחה. יורד הוא רוח החיים
מתנועת שמחתו העצמית, על ידי ההשבתות של אסורו
בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים, משלים הוא את חוסר שמחתו
בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו, הולך הרוח ומתגדל,
ומכיר ביותר מדי גדלו את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו
יורדת, עד שהוא מתגדל כל כך, עד שהוא מכיר שאין כל סבה
להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון
עולמים, ואיננו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים. וצדיקים ישמחו
יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.
דף 507
העונג
העליון
כט
העונג היותר גדול הוא מה שמתענגים על העונג
של ד' מצד עצמו. זה תפיס ברעותא דלבא, אף על גב דלא
תפיס בשום מחשבה. וכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן
הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה שאין קץ להעילויים
שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ.
ובכל עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליון
שבעליונים זה נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנו הוא נובע.
ושיר השירים מיוסד על נקודה זו, המתגלה באהבה
בתענוגים. שכל עדוני עולמים הם רק ניצוצים קלים מאור
זוהר עדן נחלי תענוגיה.
אשרי המחכה לאור עדן זה, עין לא ראתה אלהים זולתך,
יעשה למחכה לו.
דף 508
המצב
המאושר
ל
המצב המאושר הוא המצב הנפשי, שנועם ד' ועונג
אהבה ושיקוק עליון מופיע בתוך הנשמה במצב של מנוחה וקביעות.
על בסיס זה הולך ומתרחב שפע הדעת, והענוגים העליונים הולכים
ומתרחבים. משפע ברכה עליונה זו כל המדות מתמתקות, והנשמה
הולכת ונעשית עדינה, וכל הנשמות כולן, וכל החיים וכל כחות
ההויה, שיש להם שייכות להנשמה המאושרה הזאת, הולכות הן
ומתברכות, ומתוך כך העולם כולו מתברך.
להעמיד את העולם יותר ויותר במצב מאושר
זה, צריכה הפוליטיקה כולה וכל חכמת החיים להתכוין.
היותר קרוב לצעדי עליון אלה הוא ישראל, עם אשר ד' קרוב
לו, וצדיקי ישראל צריכים לשום כל מעינם להמתיק,
על ידי מתיקותם הפנימית, את הנשמות כולן של כל
ישראל.
זאת היא תוצאה היותר ישרה מהכוונות היותר שלמות
של התפלה, ומפעולות היחודים. המיוחדים לאנשי הסגולה,
הנגשים אל ד' ונוהרים אל טובו. וחסידים ואנשי מעשה
מצרפים זיו קדוש זה לשמחה של מצוה, להגשים את האור
בחיים.
דף 509
הנועם
והשלום
לא
במחשבות הגדולות, הכלליות, מתגלה הנועם העליון
של עולם הבא, אור הבינה, וברעיונות ועצות המוסר
וההדרכה המדותית וכל פרטיה של תורה מתגלה זיו השלום,
והשפעת הטוב, המיסד עולם, ומכינו להיות עומד וחי בחיי
היחיד ובחיי החברה, בחיי שעה ובחיי עולם, והיינו דרכיה
דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
וצדיקים הולכים תמיד מחיל אל חיל, מדרך לנתיב,
ומטיילים מנתיב לדרך בעילויים, וטועמים את הנועם בכל עדניו,
ומתענגים על רוב שלום, ועולים מן השלום, והמנוחה שבאה לרגליו,
אל הנועם, ומרבים נועם בעולם הרוחני ובחיי הנשמות, ושלום בעולם
המעשה ובחיי הגויות.
ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל
אלא השלום, ומה מונח בתוך הכלי ההוא, עצם הברכה, ומה היא
עצם הברכה זהו הנועם, ברכת משה שברך את עושי המשכן, כאשר
הביאו אליו, וראה שעשו ככל אשר צוה ד' אותו, ומה ברכה
ברכם, ויהי נעם ד' אלהינו עלינו, וכן אמר להם,
יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. והיא
שכינה העליונה, אוצר הנועם, רחובות הנהר,
מקור התורה, בכל נועמה. הנחמדים מזהב ומפז רב
ומתוקים מדבש ונפת צופים.
דף 510
לב
כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי
שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה. עד שלא
באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, יש בהם
טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול.
אבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת,
שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז
הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם
שכולו שבת, שכולו טוב.
דף 511
דף 512
מאמר חמישי: התעלות העולם
דף 513
דף 514
סדר א.
דף 515
קשב
התעלות העולם
א
בחזיון כל כח הולך ומתעלה, אין מהלכו לבטלה, כי
אם עילוי הוא לו. וערך יש להעילוי בין מצד עצמו, בין מצד
צירופו אל הישים האחרים.
את התוכיות העצמית של כל מצוי וכל כח
ודאי אין אנו מכירים, ויכולים אנו לצייר, כי גם במקום האילמות
הגמורה הנראית לנו, שם בפנים חיים מפכים. כל מה שיש בכל
אטם, ובכל מה שהוא קטן מהם, בכל ניד כל דהו, קל וחומר בכל
דומם מצויר בצורה בכל דבר משוכלל איזה שכלול, וקל וחומר
עוד יותר בכל האורגנים, בכל צמח, ובכל חי למינהו, הכל הולך
ושוטף, הכל מתעלה.
חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו, כי אם גם
בקו עולה, שאין קץ לעליותיו.
וכל חודר פנימי, כל משורר נאמן, כל מקשיב
ברוח הקודש פוגש הוא את כל היש בעליותיו,
וקל וחומר לאדם, וכל שכן ללאומים ונשמותיהם, ועל אחת כמה
וכמה לעולמים שלמים, ובכל תוקף ויתרון לכללות כל העולמים
וההויות, העליות הולכות בלא הרף, בכל עולה, גם
הירידות עליות הנה בפנימיות.
ולפי התום והיושר, ולפי איזון החכמה והמשרים, הקדושה
והדבקות האלהית הטהורה, לפי רום הנשמה ועז חביונה, ככה
דף 516
מוקשב הוא קול העולים, קול קולי קולות של
עולמים עולים, עולים בהויתם, עולים בבנינם, עולים
בשכלולם, עולה פנימיות חיתם גם בחרבנם ונתוצם, הכל עולה, הכל
מצטרף ומזדכך, הכל נותן פאר לחי העולמים.
וקשב תהלה זו ישראל קושב, עם כל העולמים הרי
הוא עולה, חיות שרפים ואופני קדש הם חבריו, עמם, עם כולם יחד,
גאון ד' ישא. הרוח החיה בתולדתו, בעומק נשמתו, המתראה בתורתו,
באמונתו, בכל נפלאות עולם אשר חזו עיניו ואשר עוד יחזו, ריכוז כל
מלא עלית עולמי עולמים הוא. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
דף 517
החידוש
התמידי
ב
ההופעה שבאה לאדם, לחוש על ידה את היצירה, לא כדבר
שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהוה, מתעלה,
מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת השמש למעלה
מן השמש, ממקום שאין כל חדש, למקום שאין כל
ישן, שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ הוה בו, כיום
שנבראו בו.
ועל ידי אספקלריא בהירה זו מביטים בכל העולמות, ובהתולדה
הכללית והאנושית, בגורל החיים של כל יצור, ובכל המאורעות של
כל הזמנים.
ויום שכולו שבת, שבו מאירה מנוחת העולמים, הוא
יום שהחידוש השופע תדיר היא תכונת יצירתו,
שאינו צריך גמר ותכלית. כי חמדת ימים הוא, כליל תפארת, מקור
כל הברכות.
דף 518
התנועה
הבלתי פוסקת
ג
השנויים התדירים, שחכמת הסוד אומרת על דבר
התסיסה התדירה והמופלגה רבת השלמות שבעולמות
הרוחניים, הם הם המבארים לנו את התמונה של התנועה הבלתי
פוסקת, רבת העליליה, שבעולם החמרי, בכל פנות שאנו פונים,
עד שגם הדומם, הנראה כמו נח ושוקט, איננו באמת כי
אם מלא תנועות בלתי ספורות, בכל רגע, בכל חלק היותר
קטן מחלקיו, ההולך ומתנענע, בין הזרמים אשר לכח המושך וכח
הדוחה, הפועלים תמיד את פעולותיהם, רצוא ושוב, בלא
הרף.
וההתקשרות העצמית שבין המציאות השכלית הרוחנית
העצמית, ובין ההתגלמות החמרית, זהו דבר מוסבר מאד, שכל בעל
דעה מקפת וחודרת ילך תמיד לאורה.
דף 519
נשמת הכל
המתעלה
ד
למה לא יהיו מתדמים מקרי ההויה הכללית למקרה האדם
והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה על פי החלק הנראה ממנה.
למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת,
וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית, ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת
לפי חוגה הגדול, כדוגמתו של האדם לפי ערכו, והחי לפי ערכו.
למה לא יצויר לנו הכל בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל
החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו. למה
לא יבוקש אור ד' בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה בכל פנות
החיים, למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה.
השאלות הללו ודוגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות,
ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות
את המסקנא הדרושה.
הדין נותן שיש נשמה לכל ניצוץ, שהוא שואף
להתעלות, ומתעלה על ידי אור חסד עליון שמופיע תמיד,
וקל וחומר לכל בריה שהיא הולכת ומתעלה, בכל גון של הויה
שהיא נמצאת, בין בתאר של פעולה בגוף בין מחוץ לגוף, וכל מין
ממיני החלוקה, כמינים ופרטיהם, וקל וחומר אנשים ומשפחות,
עמים ולשונות.
כל מושג כולל יש לו נשמתו שהיא הולכת ומתעלה,
דף 520
וקל וחומר עולמים שלמים שהם הולכים ומתנשאים, הולכים ומתעלים,
חיים הם בשימושם הגופני עד הזמן שנשמתם משתלמת, ואחרי כן
כל הרוחניות שבהם מתעלה, ובצרור החיים הכללי העליון מכל נחיצות
של גוף ועולם מקומי הם נצררים בכל כחותיהם הכלליים והפרטיים.
וכשאנו רואים במחזה כמה עולמים לאין תכלית כבר היו
לפנינו, אנו יודעים מזה, כמה עדן ואור עליון מקבלים האורות
הרוחניים הכלליים שלהם בכל פרטיהם, ואור עדן זה באיזה צורה
הוא משותף לכולנו יחד.
דף 521
ההתעלות
התמידית
ה
העולם מתעלה תמיד, מפני ששורש העולם מתמלא
תמיד אור חכמה, וכל מה ששורש הזמן עובר יותר ויותר, החכמה
מתרבה, בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ומתוך כך הענפים כולם,
שהם האנשים כולם, וסדריהם, ותכונות רוחם הפנימיות, וכן היצורים
כולם, מדומם צומח וכל החיים כולם הרי הם מתבסמים ומתעלים,
הכל מקשיבים לקול החכמה העליונה, ונועם הבינה שופעת בהם
בגניזה גדולה.
וצדיקים המסתכלים בשורש העולם, ונטית היראה שבלבבם
שהיא ראשית חכמה היא מפני ד', שהוא שרשא ועקרא
דכולהו עלמין, הם הם המוסיפים אור חכמה בעולם. ומתוך
שהחכמה מאירה, מאירה גם כן ברכת הנחת והעונג, והדר השלום
מתפשט בעולם, והוא בכללו מתעטר ומתעלה.
העליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד,
ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה
וביסום. וחילופי המצב אפילו בעת ירידה גדולה אין להם כי אם
ערך של מילוי הירח ומיעוטו, או זוטו של ים ונסיגתו, או הנשימה,
הפנימית, המשיבה את הרוח אל תוכיותו של החי, והחיצונית, הדוחפת
אותו מתוכו, או הערות והשינה, שאף על פי שהם נראים כהפכים
מכל מקום שניהם יחד הם מחוללי החיים השלמים.
דף 522
הירידה
והעליה
ו
אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת
ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה,
ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר
כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק
תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון.
בצורה זו מובנת היא יפה המציאות בכל צורותיה.
מובן הוא, שיש כח עליון הרודה בה להעלותה, שכבר הוחל
מאז בהיותה במקורה לפני ירידתה. וההתפתחות המורגשת מלמטה
למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו.
ההויה ירדה בתחילה, משמי מרומה עד עמקי עמקיה,
ומתוך כך היא מוכנת לעלות מכל ירידותיה אל מקור שרשה. וכשם
שעליתה בהדרגה אטית, כך ירידתה היתה דרגאית, והאורות
העליונים הראשיים נתקו מעט מעט, מכללות אורם העליון בעליונים.
דף 523
דרגות
ההשתלשלות האצילית
ז
כיצד הוא מהלך עילוי העולם. האצילות העליונה
כולה טוב, אחרי השתלשלויות רבות בא מהות השכל,
שתעודתו להיות מתפתח ומתעלה לאצילות עליונה, מוטבע באמת
וטוב מוחלט. אחר שיטביע השכל בעצמו את הטבע האצילי ישליך
הרבה מסגולותיו המוגבלות, כהשלכת השליא מן הולד אחרי צאתו
לאויר העולם. ההרגשות מתעלות לעומת השכל, כדוגמא של
השכל לעומת האצילות העליונה ממנו. ההרגשה כשהיא מתעלה לזיכוך
שכלי, מאבדת היא כמה מהסגולות הגסות שבטבעה. וכן עומד המזג,
והנטיות החמריות, לעומת ההרגשות הנשאות מהן.
ודבר זה לא באדם לבדו נהוג אלא בעולם כולו, וההתעלות
של הטבע היותר גס הולכת היא במסלתה על ידי חילופי הערכים,
מטבע למזג, וממזג לרגש, מרגש לשכל, משכל
לאצילות.
והרצון הטמיר של קדושי הרוח הוא נאחז בחפץ התעלות הכל
להאצילות העליונה, שהיא בעצמה גם כן עולה היא מעלות אין קץ,
שהעין היותר חמושה במשקפים רוחניים מתעששת לראותם, אבל
הזוהר הכללי של החשק היותר עליון פועל הוא את פעולת דפקיו
על כל פעולה וכל הגה, על כל תנועה, וכל ניד חיים של החיים
חיי אמת, והם שואבים את מהות חייהם מזיו העליון תמיד, ומעלים
על ידי עלית תשוקתם את העולם כולו, ואת כל שיחו ושיגו, מדי
עלותם.
דף 524
השתלשלות
היצירה ותשוקתה
ח
שפעת החיים היציריים, ממקור החיים, הולכת ושופעת
היא ליצירה העליונה, יצירת השכל, הטוב, והשירה,
משתפלת היא דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החמריות,
נעשית טבעית קשה, חשוכה, קשורה לחק עפר אבן וברזל.
בדרגותיה אשר ירדה, זוכרת היא שפעה זו את אורה הראשון,
משתוקקת היא לשוב לימי חסנה וזיוה, פונה היא מטביעתה
הירידית, ומפסקת מצעוד עוד צעדים בשפל, פונה היא לעלות,
להיות מוארת מאור של מעלה, מהאור של מקור הויתה. את
השתלשלותה אבדה, כיון שפנתה למעלה, אין זה מהלך הזרם
ההולך ויורד, אבל נתעשרה בעושר רוחני פנימי, מתחברת היא
עם המאור העליון, השפעה של הוית הישות, הרוחני, האצילי,
השכלי, והמוסרי, הקדוש והמצוחצח.
מהחיבור הנעלה מתחדשים אורות ונגוהות רבות, יצירות
נפלאות, שבהן מתגלה הכבדות הארצית עם השאיפה השמימית
המנצחתה. נשמת האדם, בכל חגויה השונים, היא פרח רז
עולם זה.
דף 525
העלמת
ההופעה היצירית
ט
ההופעה היצירית הולכת היא במסלולה, החיים
משתלשלים במדרגותיהם, הרצון שבהויה הולך ומתגלה גילוי
אחר גילוי, התוכן של טוב הולך ומתרבה, וההארה האלהית דוחפתו
להתפתח. הירידה של המצאת חיים רצוניים, דרגא אחר דרגא, מביאה
עד שחוג חיים רצוניים שהם מלאים הירוס חמרי ורוחני מתגלה,
ההופעה האלהית מסתלקת. ותיכף כשהזוהמא הרגזנית
לצד הירוס מתראה, והטבע נדחף הוא מכחותיו בסערה, המציאות
המעשית נעשית גלמודה מבעלה היוצר באמצע הופעת אור החיים,
והריחוק פועל לחולל תכונה של הויה שפלה, מכוערת ומקולקלת.
הארה מעשית שוללת, מחוללת את העלמת ההופעה,
שהיתה כבר מוכנת, מתגלה בחוג המציאות הפועלת העליונה, ומה
שהיה מוכן להופיע בתוכן של טוב מופיע בתור אור של טוב
בכלי, שגנוז בעצם עמקו סיג חזק מאד, אשר מירוק איום מעלהו
אל מקור אורו. עשרה הרוגי מלכות, חלקם בחיים.
דף 526
השבירה
והשאיפה לתיקון
י
עולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו,
שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להויה, שהם הטוב הגמור,
פועל הוא בכח מלא מאד מאד.
אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהות העליון,
אמיץ כח אין סוף, ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב,
מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. אבל לא
מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, הוא חוזר ובונה אחר
השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו.
וכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות,
עד שכדאי לסבול את כל יסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה,
רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה,
שהוא מצד עצמם למעלה מכחם.
ואין המהוה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור
היכולת של ההויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עז חיי
היוצר כל, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה.
דף 527
המוגבל
והבלתי גבולי
יא
למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה,
והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן
הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף
על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה
בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה
יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא,
ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא
שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק
במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.
הזמן
הגבול והשינוי
יב
אצל האלהות, הזמן הוא נצחי, על כן איננו זמן,
מכל מקום אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן.
הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומכל מקום איננו
אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול. השינוי הוא
שיווי, ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לשינוי.
ואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד
הזמן הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדבור הוא מצד הנצח
האין סוף והשיווי, וכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא
אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא
אספקלריא המאירה.
דף 528
ההתעלות
הבלתי סופית
יג
כשההתעלות הצפיית מתגברת בנו, הננו מתגאים
ברום ענוה, לדבר הגות שיח קודש, ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן
הנשא, של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת ממעל לה, וכשאנו
אומרים ביטוי אין סוף. לבנו מלא רגש שאלה ושקיקה פנימית
אל ביטוי אין ראשית, והננו חשים, שאין ראשית אינו נהגה
גם בהגות ביטוי המחשבי היותר כמוס וגנוז.
באין סוף מונחה היא השלילה של אפשרות
התוספת , כי מה יוסיף על אין סוף, על השלמות המתעלה מכל
עומק הדר עז. ויש מכון לריכוז מלכותי, לכונן השלמה בלתי
פוסקת המתעלה, בגרעון המכשיר את התוספת, בצמצום
המכשיר את ההרחבה. וכיון שההתאצלות העליונה בטויה, הננו כבר
מורשים לומר, שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא
מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים, שדין התוספת נוהג בהם,
מהמקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומו. ורק
בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות, שיהיה
כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים, בשביעת טוב מתק
תענוגים עדינים, בספינת אחדותם, יש כח הבטאה, קול דממה דקה.
אבל באין ראשית לא יחוקה ערך נורא זה, ומה יושיט לנו,
אם נסכיל לחשוב על מרום התעצומה, על עומק מקור כל מקור,
נעלה מכל הוית הויי הויות, שם אין שרעף, גם בערכי הערכים הבלתי
נערכים. אך לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקותי.
דף 529
יסוד
ההשתלמות וההשלמה
יד
האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות
החיצונית שלה, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבנסים, כל
אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא
היסוד הפנימי של המציאות, שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק
הירידה של התגלות המציאות העולמית, עד עומקה היותר ירוד,
ועד מחשכה היותר אפל, לעליה נצחית, בלא שום הפסק. וכל
תקופה איטית מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעליתה, עד המהירות
היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כאלין
עולמתא. רצוא ושוב כמראה הבזק.
ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור
העדן והחיים ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול
ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה,
וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסבת החסרון
הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר לתן דחיפה תמידית להשתלמות
הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה
על ההשלמה הגמורה. אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים
ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת
ומתגברת תמיד, עליה אחר עליה, לאין קץ ותכלית. ברוך ד' לעולם
אמן ואמן, וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים.
וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות הרוחות והנפשות, וכל זיקי
דף 530
החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות
הבלתי פוסקת, שהוא אור ד' המהוה הישות, זרוע ד' אשר
נגלתה, והם תמיד עולים בעליתה, כמו שהם יורדים, וירדו בירידתה,
שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעלית אור עולמי
עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם,
יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל
מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להעשות אגודה
לעשות רצון קונו בלבב שלם.
השתלמות
ושלמות
טו
מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי,
היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה
נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק
גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית
לתוספת ברכה.
ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה,
שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן
זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו
השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה
על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך
גבוה.
דף 531
השלמות
המוחלטת וההתעלות
טז
מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה.
אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות,
ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של
הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות
המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת
שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות,
ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של
החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת.
וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות,
כי זאת היא פעולה אין סופית.
וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה
בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל
יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת
ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה, והנם
עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית
של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה
של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה
משלמת את כבוד בוראה.
דף 532
שני ערכי
השלמות
יז
מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני
ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה, שמצד
גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא
היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. כי השלמות
ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין
העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר
על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת
הכח. ועל זה יש באלהות הכשרון של היצירה, ההתהוות העולמית
הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה
האלהית העצמית שבהויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי
שלה, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא
ולהשתכלל.
וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות, הולך
הוא ומתקרב אל האורה האלהית היותר בהירה, ובא אל החזון היותר
עליון, שאיו לדון על ידו את ההויה כולה מצד יחוסה החלקי, כלומר
על דבר היחס שיש בין חלק אחד ממנו לחברו, כי לא בזה ימצאו
הערכים האמתיים שלה כי אם עיקר דינה הפנימי הוא בדבר יחוסה
הכללי של כולה וכל חלקיה אל השלמות האלהית, שהוא הוא
הדבר היותר נכבד והיותר ראוי ליסד עליו את היסוד של ההויה
כולה.
דף 533
וההכרה העליונה מעבדת את חוש האהבה השכלית העליונה,
עד שבא האדם לידי הכרה, שאם היה האידיאל של הבריאה
פחות משיגוב עליון זה של השלמות הנוראה הזאת, שהוא אתרא
דיראה עילאה, לא היה לכל האידיאליות שום ערך, שום שיגוב
של קודש לא היה להם, כי אם דברים של חול, פרדים יבשים,
והתפעלות בהמית. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ד' אלהיו,
עושה שמים וארץ את הים וכל אשר בם, השומר אמת לעולם.
זהו הכלל העליון, שכל ההסתעפויות המוסריות המדויקות יוצאות
ממנו, כענפים מעץ רב דרומיה מטי עד שמי שמיא, וחזותיה
לסוף ארעא.
וכשם שהחשכה גדולה היא זו ההכרה שאינה יודעת רז עליון
זה, של המגמה התכליתית, של השלמות האלהית ההולכת
ומתעלה, על ידי היצירה כולה, לאין סוף ותכלית, כן יותר מזה
אפלה מנודח(מנודה?מנודחת??) היא הדעה החושבת, שאין כאן כי אם זאת השלמות
של ההתעלות, ולא שלמות מוחלטה, שאין שייך עמה ומצדה שום
הוספה והתעלות, מפני שהכל כבר מעולה, הכל שלם וגמור. וזאת היא
האפלה. השרויה בשטתם של הפלוסופים המעפילים המודרנים,
(ברגסון).
ויבאו ימים ויגלה אור ד' בכל הוד מילואו, ויכירו הכל, שדוקא
אז יש מקום בינה להשלמות המתברכת, שהקדש צריך לה,
כשיש שלמות עליונה ועשירה. והקדש צריך ברכה, ואין
צריך צדקה. והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד, הוא
ושמו דוקא.
דף 534
יחוד
והתעלות
יח
יחוד ברכה קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה,
והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות
הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטה.
וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הויתיות, על
ידי רושם של ירידה, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספות
ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות.
והפירודים בעולמים יתיחדו כאחד במקורם האחדותי,
וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן
הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך
וצמצום, קדושה.
דף 535
דף 536
סדר ב. ההתפתחות המתעלה
דף 537
תורת
ההתפתחות
יט
תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת,
היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות
הפילוסופיות האחרות.
ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת
את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה
שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד
ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי
מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל, מחולל הוא
להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח.
ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד'. ההויה כולה
מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועליתה היא
כללית כמו פרטית, עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט.
מובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה
לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה,
וזאת היא עליתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום
ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה.
למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה,
שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'.
דף 538
השנויים
העיקריים במחשבה החדשה
כ
הזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפרסומן להרס את
ההכרות, אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי לההכרות המחודשות,
אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זו
לזו, וכיון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי על פני הככר המחשבי.
רק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים, להבחין עד היכן
צריכה להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק, והיכן הוא
המקום ששם כלה כחן. טבע השכל והציור הרוחני בכלל לחוש
בכולו את השינוי שבחלק מחלקיו הוא לו טבע של חיים, המביא
לידי שכלול והוספת מעלה בכל עת אשר יחודש דבר באחד
החלקים שבו.
שלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך
הציור האנושי בזמן החדש, שמהעקרים הללו הסתעפו ענפים רבים
חדשים. ומבלי שימת לב להבין את המהות העקרית המונחה בעצמותם
של אלה השינויים, למען דעת עד כמה הם צריכים להתפשט, לגרור
אחריהם עוד שינויים בדעות ובמעשים, גרמו השינויים לטובה הללו
גם כן מבוכה וערבוביה, אשר תשוב לטובה ביחד עם התגברות
ההכרה, אחרי שיתפשט התלמוד הרוחני, בהגיונות הנפש ואוצר
הדעות, כראוי לו.
דף 539
שלשת השינויים העקריים הם.
האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית.
השני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית.
השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית.
הבנת החברה האנושית, ובכלל החיים החברתיים,
היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו
כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית. כל עדה וקהלה היתה
סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה
שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל צבור, שהעולם הגדול הוא רק
סביבתו הרוחנית והגשמית. בני ישראל, הנבדלים מכל העמים, גם
הם היו סגורים בתחומם, ועוד במדה יותר גדולה, מפני שתי סבות
חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול,
עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העקרי שבהליכות
החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים
תחת כל השמים, מאז ומעולם.
יחידי הסגולה, בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את
סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא, עד כמה
שההבדלות הרבות הרוחניות והחומריות עושות את שלהן להבדיל
בין איש לאיש, ובין קיבוץ חברתי אחד למשנהו, עוד יותר מכל
ההבדלות גדולה היא האחדות העצמית שביניהם, והמחשבות פועלות
ונפעלות מבלי הרף, וסדרי החיים הולכים ומשתוים, מגמת ההשתוות
היא ודאי לקלוט תמיד את היותר טוב, היותר בריא ויותר עדין
דף 540
שבכל קיבוץ ולנטוע אותו על אדמת הכלל כולו. אבל ההמון
לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש,
שום כח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וקל וחומר עוד רחוקה, על
חוגו שלו הקרוב אליו. ובספירת המחשבה המצומצמת הזאת נתרשמה
הצורה הטפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי, על פי התכונה
הזאת נצטירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד,
וכל המתיחש לו, תקותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים
שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל
השעבוד, על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת, הכל היה נארג
בהאריגה המצומצמת הזאת, של הציור של הסביבה הבודדת, שהיא
הנה הסך הכל של ההויה.
הזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית
השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כי אם בחוג
ההמון כולו, מקטנו ועד גדוליו. ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה,
כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי,
שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות
וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה,
גם אם יהיה רחוק שברחוקים. אבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה
נתרבתה. והצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום
הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב
שבעולם הרוחני בעינו באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה
זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר
וההגון, צורך זה נתגדל עד מאד, ואי אפשר להספיקו כי אם על ידי
השפעה מרובה של הסברת רעיונות רוחניים פנימיים וטובים, שאי
דף 541
אפשר להוציא את הדבר אל הפועל כי אם על ידי העמדת המון
משפיעים רוחניים טובים והגונים, המלאים דעה ורגש טוב ונעלה,
עד כדי להשפיע גם כן כלפי חוץ באופן היותר רצוי.
המחשבה הקוסמולוגית, גם היא גרמה לפעול שינוי
גדול במהלך החיים הרוחניים. הרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן
של העולם הכללי, על פי התכונה הישנה במצב של שקיטה וקטנות,
הולמות הן לאותה הקטנות של צמצום הסביבה. והרוח החדש הכללי,
שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההויה המוחשית,
מוכרח הוא לחדש בהתרחבו בין המונים רבים צורה חדשה על
העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו, שצריך לימוד מרובה איך לכונן
הכל מחדש בתכלית התיקון, עם ההשארה היותר מוצלחת של כל
הטוב היסודי שבישן. ואיך יעשה דבר זה אם לא על פי לימוד
קבוע במעמקי הרוח, שיחולל המון גדול של הסברות, שיעמיד את
התוכן הרוחני כולו על מעמדו המאיר, שעוד יוסיף נהרה על ידי
הטוב שיקובץ מהרחבה של כל ההכרות החדשות, אחרי אשר יתאימו
אל כל הטוב האצור בכל הישן לפי צורתו הטהורה.
מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל
השדרות, לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה, בחוג
המחשבות הרגילות. לא אצל יחידי הסגולה, בעלי הדעה וההגיון,
שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו
בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר
אצלם להבין במדת ההשואה גם כן באופן זה בדבר ההתפתחות
החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת
להשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת
דף 542
בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את
ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את
עולמו הרוחני. לא הכבדות שיש בהתאמה של פסוקי תורה או מאמרים
מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכבידה היא העמדת המחשבה
ההמונית על מכונה, מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים, שהמשל
החידה והרמז שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל
מקום, וגם אזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא
זה או מאמר זה, הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו
מתישבת, והיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את
סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם. אבל איך
להתאים את כל הקשר הרוחני, של כל הרצאת מחשבותיו שנתאגדו
יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה
מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה, בהפגשן עתה עם החטיבה החדשה
של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות, לזה
צריכה הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת בכל השדרות,
עד אשר תופיע בסדריה הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני.
על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר
רחבה ואידיאלית. אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר
ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק
מעמד. ומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראויות
לה, מי ישים על ראשה אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה,
אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים
בחצרות ד', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.
דף 543
השקפת
ההתפתחות לעתיד
כא
הרעיון על דבר ההתפתחות של ההויה, וכל המצוי,
הוא מוריד את רוח האדם ומעלהו, סם חיים וסם מות ביחד
שקועים בקרבו. כשהאדם מסתכל לאחור ורואה את השפלות
שבמצבי העבר, והוא כשהוא עומד במעמדו המוסרי, השכלי,
והפיזיולוגי, מאושר מול העבר, דעתו נעשית זחה עליו מצד אחד,
וגדרי המוסר מתרופפים אצלו. כמה מוסר שימצא בקרבו, יאמר, בעת
אשר יתקפהו רוח רעה של איזה תאוה, שהוא די והותר ורב מאד
מהנדרש ליצור שכמותו, שיסודו הוא בהמות ופראות גסה.
לעומת זה ההשקפה של ההתפתחות ביחש
להעתיד היא מרוממת ומעלה את האדם לגובה מוסרי כזה ממש,
שראוי להיות מצטייר בלבבו על פי אותה ההסברה המתבארת לפניו
מהידיעה על דבר גדולתו של האדם בראשית הויתו, על דבר מושב
אלהים אשר ישב טרם אשר נטרד מגן עדן מקדם.
כל מה שמתעלה האדם בדעה והשכל, בתלמוד תורה ותכונות
טובות, מעוף שכלו וציורו המוסרי, הולך הוא קדמה אל העתיד,
וממילא הולך הוא רעיון ההתפתחות ופועל עליו לישר את דרכיו
ולעודד את חושיו המוסריים, עד אשר יכנס להיכלי הקדושה והטהרה
בגבורה עליונה מלאה עז ד'. וההשקפה של העבר תאזרהו אומץ של
יראה, כי ישים אל לבו את השפלות הנוראה של העבר, ויחוש
שבשחתו את דרכיו יוכל לפול באותה השפלות החשכה, תחת אשר
על ידי תקון דרכיו ומעשיו, הפרטיים והחברתיים, הנה אורה גדולה,
ההולכת ומאירה, בהתעלות של אין סוף, נכונה לפניו.
דף 544
התעלות
הרצון והשכל האנושי
כב
יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה
הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון
האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר
נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר
לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד
הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני
תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה
כמה טובה צפונה בה.
אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך
הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה
הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת
המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגינה בצדק, ולוחמת בצדק,
החפשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבלו עבדות לאין
צורך, שהוא אך למחסור, והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר
טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את
הבנין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין
הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת.
ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי
ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור, שהוא
דף 545
הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות,
והשפעת התורה והנבואה בעולם.
בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות
פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי. אז היה החזון האלהי
כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים
הבהמים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי,
שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות
העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של
גילויי השכינה בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש
החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף
על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו
ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל
הטוב האלהי.
ונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליבירליות
להתפשט, לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת אפילו בצורתה
היותר טהורה לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק לא תצליח.
אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסלתו
שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח, של הדעת
והרצון האנושי, שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עוד במצבם הפראי
כימי קדם. ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד
הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים
הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן
שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק
נוצץ על כל תועבה ושקר.
דף 546
זאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר
רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו,
במלכות שדי.
צביון
ההשגחה
כג
שמח היה הרמב"ם, כשצורת ההשגחה קבלה אצלו
צביון של הדרגה שכלית. וראוי הדבר לשמח על זה, מפני
שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת את חיי
העולם, היא מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי
החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל. אבל אחר שקבלה לתוכה
צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל
חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית
מתאחדת לחטיבה אחת.
דף 547
תורת
ההתפתחות וההשגחה
כד
בכל מקום שפקרו המינים תשובתם בצדם.
כשם שהדבר מתקיים במובן התיבות והאותיות של תורה, כך הוא
מתקיים בעצמיותן של הנטיות הנפשיות והשכליות. כל אותן ההרצאות
והדרכים המביאים לדרכי מינות הם בעצמם ביסודם מביאים,
כשמחפשים את מקורם, לעומק אמונה יותר עליונה ויותר מאירה
ומחיה, מאותה ההבנה הפשוטה שהאירה לפני התגלות הפרץ.
ההתפתחות היצירתית, שנוטים אליה כל ההולכים
אחרי מוסרי השכל המופע מהחושים, גורמת בראשיתה לקצץ את
ההמשך של אור האמונה, המלא כח ד'. ובאמת אין ערך לכל התוכן
במקום שאין שום חסרון ביסוד ההמצאה העולמית, כי די באלהותי
לכל בריה, וכח ד' הבלתי סופי מספיק הוא על הכל. מכל מקום
מאחר שצביון כזה מתגלה בשכל, אף על פי שראשית שביליו נעו,
ומרחיק בשטחיותו את האור האלהי מן הרעיון, בעומקו הרי הוא
המקור היותר נשגב ליסוד ההשגחה.
כי דוקא ההתפתחות ההולכת בקישור כל כך נמרץ, ממטה
למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסלתה, היא המורה אותנו
על ההבטה מרחוק, עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה
לכל ההויה. ובזה הגודל האלהי מתפאר, וכל המגמות האמוניות
מתאשרות ביותר, ומקום האמונה, הבטחון, והעבודה האלהית מתרחב.
מאחר שהכל הולך למגמה הרי עין צופיה על כל,
דף 548
ומאחר שהכל מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו
גם כן כדי להעלות מדרגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו.
והמעלה הרוחנית המתעלה מעל כל מתראה היא ליותר מרכזית
ביסוד ההויה, ונמצאת עליתו של האדם אליה מוכרה, ולא עוד
אלא שאחריתיותה של המגמה, והצפיה המוקדמה שלה, מראה
דרך להארה של אחרית מראשית, ועצות של דליגה ושל ישור
דרך נתבעות. טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים
במשפט וילמד ענוים דרכו.
והננו ממילא עולים למעמד המחשבה, שהיצירה העולמית,
של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי,
הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם
הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי
הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי
אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא
כח הגבורה.
ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר
מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת.
דף 549
ההשגחה
הכללית והפרטית
כה
הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה
הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה
הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים
מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד.
ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות
אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו
את הכלל בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת
כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. וזה הוא דבר ברור, שההשגחה
האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל
מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר
חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מתתארים לפרטיותם,
מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת.
הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה
אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת
מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים
מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד
של עומק הטהרה הפילוסופית.
וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלב"ג,
בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל
הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים.
דף 550
ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית
שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת,
שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעת, מצד
הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים. אבל האמת הוא,
שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן כלפי מעלה, שמוארה
שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת
כללית.
דף 551
רז
ההשגחה
כו
כשנמצה את עומק הרעיון של רז ההשגחה, הננו
צריכים לסדרו בסידור של כמות, ושל איכות. הסידור
הכמותי הוא שלא יש שום דבר בעולם שאיננו נעשה בדבר ד'
ועצתו העליונה, כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ. והצד
האיכותי הוא שהעצה היא העצה היותר אצילית, היותר מגמתית,
ויותר אידיאלית, מכל מה שהלב יכול לחשוב.
והעצה הזאת שרויה באידיאליותה בכנסת ישראל,
המצוינת בעולמנו בתור גוי אחד בארץ, ובשרשי הויתה במעמד
האצילי, עד אין קץ ותכלית. אבל לעולם מוכרחים אנו להשקיף את
ההדר העליון, על ידי ההתאחדות הנפלאה של שני אופני
ההשגחה הללו, שהשניה המבוטאה בכנסת ישראל מגלה היא את
כל האור והעילוי של הראשונה, ומחשבתן של ישראל קודמת
לכל, וחותמת את הכל.
הרעיונות המתיחסים לההשגחה בכלל, אפילו בכל מעמק
הפרטיות שלה ובכל ערכי דיקנותה, אפשר להם להגלות בהופעה של
השכלה בהירה בשכל האנושי, וקל וחומר בערכי רוח הקודש ונבואה.
אבל ההופעה האיכותית, המצבינת את כל הוד האידיאליות של
העולם, והתרכזה בכנסת ישראל, בכל תועפותיה, מרום עליון עד
עמק שפל, זה אינו מתגלה כי אם על ידי אור התורה, נבואתו של
דף 552
משה, לא בחידות, ולא בחלום, ולא במראה נבואית מודרגת, כי אם
דוקא בהתודעות של פה אל פה אדבר בו, המיחדת את כנסת ישראל
בעולם מכל גויי הארץ, ומיום אשר ברא אלהים אדם על הארץ
מקצה השמים עד קצה השמים.
ומזה האור האיכותי, הנפלא בטהרתו, בחוזק הראותו,
ובהוד חותמו הריאלי בחיים, המבטא בכל את הדר אמתת אצילותו,
נשאבת כל נבואה וכל רוח הקודש, בכל הדורות ובכל הזמנים, עד
עולמי עד. וכל החכמה וכל התרבות האנושית הכללית היא תמיד
פונה בפנימיותה להגיע אל המעין העליון הזה, להספג מרוחו,
ולהיות מואר מאורו, אור החיים מעולם עד עולם, עד אשר יבא
היום הגדול אשר בו ינהרו עמים רבים אל הר ד' אל בית אלהי
יעקב, בשאיפה של ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא
תורה ודבר ד' מירושלם.
דף 553
דף 554
סדר ג. המגמה העליונה
דף 555
המגמה
העליונה
כז
בכל השדרות מתגלה הצביון של הדחיפה הסמויה של הפרטים,
שבתוכם גנוז אוצר חיים בלתי נודע ומשוער, והם הולכים ונדחפים,
ומתקשרים למגמה, שבהקבץ השעור הראוי והתכונה הראויה,
הצירוף והסידור הנכון, מתגלה לפי הערך אותו האור הנודע, אור
החכמה הבינה והדעת, והיסוד המגמתי העליון, בגדולת
צביונו.
כן הולכים החיים, האיש, הקבוצים, המחשבות, המעשים,
הקבוץ העיוני עד בנין השטות היותר משוכללות, וקבוצן של השטות
לשטות כוללות, שכל שטה היותר מקפת נחשבת בהאורגניסמוס
הכללי של הרוח כמבטא אחד בתוך ענין מלא.
הקדמת נעשה לנשמע הוא היסוד היצירתי, השורר
בעולם המוחשי והאידיאלי. הבנין בהתגלמו מתקבץ הוא מהפרטים,
ובקוצם של הפרטים משתכלל הכלל. והעדות על המחשבה שלמעלה
מכל מחשבה, על הכונניות המטרתית שלמעלה מכל מטרה,
היא הולכת ומתבלטת.
ובמוסר החיים של האדם, אותו הרצון הכמוס דוחפו תדיר,
ובידו לשא עין להחפץ המגמתי העומד ממעל לו, נזר
אלהיו אשר על ראשו. וכפי הרוממות של העלאת עצמיותו אל
העולם המגמתי העליון, זכירת הצור ביה ד' צור עולמים,
ככה ימצא מין את מינו וניעור. והניצוצות של החיים, שהם
דף 556
פזורים בחגוי הנטיות הקטעיות, באים ומאירים בצורה תאורית, חקוקת
פנים עשירים ומשוכללים, ונעשים חייו של אדם עליונים. והעם
נעשה עם קדוש, הרואה את המחשבה העליונה שיש בבנין עולם
ביצירתו התולדתית. וכל רעיון וכל חפץ אישי הרי זה מתעלה,
וחוזרת ההתעלות האישית, ומוסיפה אורה גדולה בהאופי הכללי,
שנעשה יותר בהיר ויותר מזהיר.
והרצונות הסמויים נעשים מלאי דעה, בהירי מציאות, ואותו
החשך שבדרך רשעים הולך ונגרש, ונסו הצללים. ואותו דרך הטוב,
אותו הדר הנועם, המוסר היותר עליון, הנשאב מהמקור האלהי
היותר טהור, הולך ומפכה את מעיניו, ובני אדם שואבים בששון
ממעיני הישועה, וישועת ד' ממהרת לחבוש לכל שבורי לב.
דף 557
הידיעה
המגמתית
כח
המושג המגמתי של ההויה, שהוא מתבטא באותה
ההגדרה של כדי לדעת את ד', הוא עולה ומתברר, עולה
ומזדכך, מתגדל ומתרחב, מתעמק ומתלהב, לפי אותן המדות שההויה
כולה ופרטיה עמה עולים בהן תדיר. מובן הידיעה
המגמתית אינו כלל בגדר אחד עם אותה הידיעה, ההשכלית
והמוסרית. היא עולה על כל בעשרה, בכלילותה, בהתעמקות
המהותיות שלה, מתוך גדלה היא צריכה להיות חודרת בכל ומלאה
כל, אין דרגה אחת מציאותית צריכה להדלג, בכל צריכה ההתדרגות
לעבור, ושהייתה, שאנו משערים אותה בצורה זמנית, היא גם כן
מכוונת לפי דרגה לפי מדת עליתה.
כשאנו חוזים ברוחנו המדעי, והתוכן האמוני המזוקק, ואותם
רגשי הלב העדינים המתלוים עמהם, את הטוהר של דעת ד' בצורה
השכלית, הרגשית, מוסרית, אמונית, חזיונית, ומעשית, הומה לבנו
על כל העולם השקוע בחמרנות, באלילות, בכפירות, ברשעות,
במחשכים, בקצפונות ועלבונות, והננו נזרקים בבת ראש אל
תשוקת ההשפעה של ההופעה משלנו על כל, ואין אנו שמים
אל לב איך גם אנו בעצמנו הננו כל כך רחקי ידיעה, רחקי השלמה,
עד שהננו כולנו נמשכים במערכה גדולה, ששיפוליה מגיעים עמוק
עמוק בתחתיות, ועליוניותיה עולים הלוך ועלה למרומי רומים.
כל ארחות התעיה דרגות הן, שבהן ועל ידן מטפסים ותופסים
דף 558
את אותו האור המאושר, שאנו מתגברים לבטאו בדעת ד'. ואנחנו
חושבים שהננו משלימים בזה איזה פרוגרמה, ומיד שכלנו בקרבנו,
ורוחנו השואף, מבשרנו, שהננו רק שוקקים לאידיאל של ידיעה
ולידי שקיקה, שאין אנו יכולים גם להגות בה מפני גדלה, ומכל
מקום היא היא בעצמה אותה התכונה של דעת ד' ועבודת ד', שבהם
אנו רואים חזות הכל.
רז ישראל הוא פשוטו כמשמעו התהלכות מחשכית
ההולכת ומזככת עצמה בארך רוח, בארך זמן, בשקט ובשקידה בלתי
פוסקת. הגויות, שהריחה ריח כל דהו מנועמה של תורה, לא יכלה
לעמוד על אותו הרז של מי יתן טהור מטמא, ודריכה מיכנית
אחזתה לבסוף. כל ארחות זרות, אשר חלק ד' לכל העמים תחת כל
השמים. והשוית הידיעה האלהית המגמתית, לאיזה
ידיעה, השכלית או מוסרית, הקטינה את המדה ומחקה את הסאה,
והחשיכה עולם, במקום החפץ להאיר, ודלדלה כח במקום הראוי
להגביר.
וכנסת ישראל עסוקה בתיקון רוחה, בהתעמקות חשבונה,
בידיעתה שאל מה שהיא עורגת הכל צפוי והרשות נתונה,
ושסוף כל סוף עצת ד' היא תקום, ושההחשכה היא תכונה של הארה,
ושהביטוי החי שהתבלט בתולדתה הנפלאה יעשה פריו, ועושה הוא
את פריו בלא רפיון, בלא הפסק והפרדה. כי כל העמים ילכו איש
בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד' אלהים חיים ומלך עולם.
דף 559
בקשת
התכלית המרכזית
כט
כשם ששכלנו ורצוננו, ככל דבר שבהויה, הוא ניצוץ
מן הכל וממקור הכל הוא נובע, ואנו עולים לדין ממנו על
האור העליון בדרך דוגמא ובבואה דבבואה, כן אנו דנים על נקודת
הרצון, שהיא מחוברת לשכל, והיא תכונת בקשת
התכלית, שהוא גם כן ניצוץ מהכל, ונובע ממקורו.
שוללים אנו את כל ההגבלות והמגרעות שישנן בבקשת
התכלית שלנו, ואנו באים למצא צד האצילות והרוממות שיש בבקשת
התכלית, שהיא נותנת צורה הגונה לכל מהלכי המעשים, ואנו
אומרים, שהיא נמצאת ביסוד הכל, המרכז העליון, מלכות
אן סוף, בדרך השאלה, ראשית כל הצמצומים כולם, המביאה ליסוד
הכל, והיא באמת הכל, כל הראשית, וכל האחרית, כל ההויה, וכל
המבוקש מההויה.
דף 560
מרכז
העולם
ל
מרכז העולם הוא ברצון החפשי, שיתעלה, ויהיה,
עם כל חופשו שהוא כשרון עצמי עדין, עזיז ומתמיד בפעולתו
לטובה קבועה ההולכת ומתעלה. ותוכן זה הוא דמות
האדם, שנשמתו הכוללת שולחת את קויה בכל מקום ואופן שיש
לו כלי המתאים עם אורה. והתפשטותה של נשמת אדם עליון
זה הוא מלא כל עולמים, שבכולם ימצא אדם מוגבל רשום
בקוים מיוחדים של אור מרכזי זה.
המגמות
האידיאליות
לא
המגמות האידיאליות העליונות יונקות הן חיותן
מגופן. כל מגמה מספקת לעצמה, ומטרתה ותכליתה בקרבה. נימין
דאריך לא מסתבכן דא בדא.
והמגמות האידיאליות המושרשות בעולם
המעשה כולן קשורות ומשולבות הן אחת ברעותה ברתוקות של
שלשלאות ארוכות וגדולות מאד, חבל בחבל, נימא בנימא,
והמגמה האחרונה אי אפשר לתפשה כי אם כשעולים לספירה יותר
עליונה, לעולם יותר מואר ומתוקן, נימין דזעיר מסתבכן
דא בדא, עד אשר הבהירות העליונה מופיעה להודיע ולהודע,
שהכל ענין אחד, ד' הוא האלהים.
דף 561
המגמה
החברותית האמיתית
לב
כשאנו נשאלים על החיים החברותיים מה היא
מגמתם, אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם, כי אם זקוקים
אנו לבא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם, שמקצת מזהרירותיו
מתראים לפנינו בעולם הדעת, ובכל המרחבים של העולם הרוחני.
ובזה כבר אנו באים בהסכמה, שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה
האנושית שקועה רק באותם החיים החברותיים לבדם, ולא עוד
אלא שהדבר מוכרח הוא, שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת
לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם, ושהם עושים את
הויתם להויה מטרתית, יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם,
וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות, עד שיהיו יורדים גם
בערכם.
ובשביל כך תיקון העולם דורש צפיית ישועה
עמוקה ממעיני הישועה העליונים. ותקותם של ישראל הנצחית
לאורו של משיח, לאור ד' בעולמו, היא היא בסיסו של עולם,
של כל מצביו, גם של העולם החברותי, עם כל הסתעפותיו. ומוכרח
הדבר, שאנשים צופים ימצאו, שכל מעינם יהיה שקוע באותן
המגמות העליונות, וחזיונם יהיה עולה ומרעיף על גבי
החזיונות החברותיים, הנוטלים כל כך מקום כמותי גדול בעולמנו.
אותו הרוח המחיה את החיים החברותיים צריך שיהיה
בעצמו לקוח מאצילות הרוח העליון של החיים העליונים, החיים
דף 562
הקדושים השמימיים, חיי החכמה, חיי העדן הקדוש של נועם ד'.
וממילא הוא מוכן להיות עושה בחיים החברותיים מעין דוגמתו, מעין
דוגמא של מעלה, להשכין את שלום המרומים בארץ, ושכינה
בתחתונים.
זאת היא המגמה היסודית של נשמת ישראל,
לחיות חיים אלהיים במובן החברותי, כמו שהחיים הללו הנם מצויים
למעלה מן החברה, וכמו שהם נסקרים במשאת נפשם של יחידי
סגולה המקודשים. נחלת ישראל היסודית היא מתנה זו, שהחיים
החברותיים שלהם היא דוגמא של מעלה, מלכות בית דוד היא
דוגמת מלכות שמים העליונה, והסגולות השמימיות גנוזות בה,
והן מוכרחות לצאת לאור בכל מילואם, במילוי המלכותי,
בהתכוננות כסא ד' על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין
אותה ולסעדה.
והמשיחיות בעצמותה סגולת ישראל היא, סגולת האומה,
שהיא צריכה להתפתח בקרבה, ומוכרחה להגאל ממציריה וכל
המציקים לה, השושנה העליונה צריכה שיפנו מכל צדדיה
הקוצים והחוחים העוקצים אותה, ותתיחד עם דודה
באהבה, מלכות שמים ומלכות הארץ בחטיבה אחת,
האידיאל החברותי והאידיאל הרוחני המרומם הגדול מעל כל חיי
חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגדלו ותעצומות הפשטתו,
המלא הוד נצח נצחים, מתאחדים ומתמזגים יחד. ד' אחד ושמו אחד.
דף 563
גאולת
האדם והעולם בעתיד
לג
העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה
האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש
שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת
אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה
עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת
מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר
עליון יותר.
מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ,
שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת
ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת
אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל
תבואתה לאכל. אמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של
עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו,
אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה.
אבל בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את
עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ד' במדע האנושי,
ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע,
הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה.
אבל כל זה תהיה גאולת האדם, שהיא רק תכשיר גאולת העולם.
אבל גאולת העולם עצמה תתרומם מעל הצורך של
דף 564
עמידה על הקרקע, ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת
האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה, והעדן
עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, הוא למעלה
מכל עבודה ומכל שמירה.
וגם אותו העתיד מרשם הוא את זוהר אורו על ההוה,
ובתקופות היותר מאירות תהיה רשימתו יותר נכרת, עד התעלות
עליונה. שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה,
הכל שמח, מתרעע, מרנן, ומלא גילה פנימית, ושבע שמחות, ונחת
עדנים, והוד הכל, והדר מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד.
והמוסר ההוי קשור בו, אורו וישעו של הקץ היותר מרומם
איננו ניתק מהתוכן המוסרי של ההוה, וסוכת עורו של לויתן,
הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד. זאת היא הדעה העליונה,
הדעה הישראלית, היודעת להוקיר את החיים המוסריים בתפארת
נצח הודם, מה שלא ידע כל עם ולשון, ולא תשורם עין כל חכם
ערל בשר.
ועם כל זה אין העתיד מתעמם אפילו במאומה, ואין
גילת הודו מתמעטת, כי אם עוד עולה ומתעלה, בשביל קשרה האמיץ
ביקר המוסר, שהוא אמנם לא המוסר האנושי המוגבל בתחומים
כל כך צרים, ובנוי על יסודות שהנפש חופשת להשתחרר מהם,
כי אם המוסר הנצחי. המוסר האלהי אור החיים הוא מצד עצמו,
לא רצועות על קרני שור מועד הוא, כי אם עטרת
תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ. והתעלות ההויה
תעלה עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב
ונושאיהם. לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.
דף 565
גאולת
הרצון וההויה
לד
הכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את
החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון
האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה.
ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם,
לגלות את האלהות שברצון האדם. וזה אנו הולכים ומגלים על ידי
התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא
על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה
למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח,
לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו
בפעולה.
זה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית
השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו,
עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה,
ואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות
המוחלטה מתגלה עליו.
והכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה,
בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות,
בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש
לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים
כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים
שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות
פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל
דף 566
יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של
האדם במציאות. וזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על
ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק,
באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו.
גאולת
המחשבה
לה
בעולם הולכים הכחות האנושיים ומתפתחים
ברוחניותם, הפתוח גורם חילוק מקצועות, וחילוק
המקצועות הוא גורם, שכל מקצוע יפותח וישתלם כראוי. אבל
מגמתה של החלוקה היא שכל המקצועות השונים יתאחדו ברוחם,
כמו שבאמת הכל הוא מיוחד ומאוחד, במרומי האצילות האלהית.
רוח האמונה, הזקוקה למחשבה האלהית, היה יותר
חזק בדורות הראשונים, מפני שלא נסתעפו כל כך הרעיונות
המיוחדים, והיה הכל כלול ביחד, ובזה היו יותר קרובים להתוכן
האלהי, אבל מתוך דחק שלהם בכלים המקבלים את המחשבות
יצאו הרעיונות מטושטשים. ואור העולם משפיע הוא להוציא ממסגר
אסיר, ולגאול את הנשמות ממצריהם הדחוקים. ונדמה הדבר
בראשית ההופעה כאילו הענפים מתפרדים מהשרש, מה שבאמת הנם
מתברכים רק ממנו. וברב שפע ישובו להאחד באחדות האורה של
החכמה העליונה, המחיה את הכל. בהתבוננות חודרת
בסוד הנהגה עליונה זו יבין כל משכיל להחזיר הכל לשורש
הטוב, וידע כי נשגב שם ד' לבדו, בהודו על ארץ ושמים.
דף 567
ההתפתחות
והדילוגים
לו
בעולם פועלים ההתפתחות האיטית והדילוגים
הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה
מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית. וזהו האופי הישראלי,
הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי
ערך, שאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים על זה, ומכל מקום
חפצם העז הוא הכח הגלגלי, הנושא עליו את כל הרכוש היותר
טוב שבחיים.
מדרגות
העילויים
לז
ישנן כמה מדרגות של עילויים, שיוכל האדם והעולם
להתעלות. המדרגה האחת היא שלא יעמד המצב על מעמד אחד,
כי אם יזוז ממקומו לצד המעלה, וזו היא רק הצלה מירידה למטה,
כי עמידה ממש אי אפשר. והשנית היא שתמיד תהיה התנועה
הבאה חזקה משלפניה, ובזה העליה היא הולכת הלוך ואור.
והשלישית היא שתהיה כל תנועה כפולה משלפניה, וכן הולך
הדבר לבלי תכלית בכפל, עד שכל תנועה באה להיות כוללת כל
מה שבעיקר ושבחידוש התנועות שלפניה, עד שכל רגע חדש של
תיים הוא שוה ונעלה באיכותו על כל החיים הקודמים, ויפה
שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל
חיי העולם הבא.
דף 568
ההתעלות
והאחדות הכוללת
לח
המחשבה הסודית, של העלאת הניצוצות,
מתאחדת היא עם התוכן של אחדות ההויה, המתגבר ועולה, עד
שהוא קובע את האופי המוסרי של האדם על פיו, ונעשה הדבר מחוור,
שכל מה שנוגע בדרך ישרה או אי ישרה לאדם הכל הוא עצם
מעצמיותו, וה כל עולה או יורד עמו.
על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה
של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר.
לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה
והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן,
המתראה לעינים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא
סמיות עינים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע.
כמה מדרגות ישנן בהעלאת הניצוצות, וכל אחת
מהן קובעת את השפעה המוסרית הגדולה, וערכה התרבותי בעולם.
בכלל כל כח מתפתח, וכל כשרון מתעלה, הרי הוא מצטרף לעילויה
של ההויה. ובשעה שהספק והפסימיות יכולים לחדור לתוך הלב,
לאמר על כל מעשה אשר יעשה האדם כי הכל הבל, לא יוכל
ערך הכלל והנצח להיות מתבטל משיגובו וערך הערצתו, כל
מה שמתברר לאדם, כי אמתת העצמיות, שהיא נקודת האהבה, והכח
הדוחף לחיים ולכל מעשה וכשרון, היא דוקא בכל, והכל היא
העצמיות הפרטית היותר מחוורה, שכל עמל החכמה והמוסר אינם
כי אם לברר את הבירור הפשוט הזה, המבורר לצדיקים ולישרי לב,
וסמוי מן העין של נעוי לב ורשעים, הכל לפי מדת הרשעה והסכלות
שהם כרוכים אחריהם.
דף 569
מובן הדבר, שכל מחשבה אידיאלית, שהיא חשובה יותר
מהגסות החמרנית, כבר יש בה משום העלאת אור החיים,
והכח המשתמש בעולם לפתחה ולקיימה ולהחזיקה, כל השימושים
שלו עולים עמו, וכבר הם נוסעים לצד העילוי, במהלך
ההויה הכללית. אמנם כל אידיאל מוגבל בדעתו של אדם אינו כי
אם כוכב אחד במערכת הצבא העולמי הגדול, הולך הוא ונוסע, מתאגד
הוא לקבוצה, שאין ספק בלב הוגה הדעת המפותחת, שאידיאל
האידיאלים, שהוא כמוס ומוסתר, יותר נשגב הוא מחלקיו, ובכל
סתר חשכו מאיר הוא בקוי אורו, המתנוצצים מתוך הערפל, את
אור החיים הרבה יותר מהגלוי של האור המועט, שמתראה בהאידיאל
החלקי, שבני אדם יכולים לשאת את דגלו, בהכרזות וקולי קולות.
לעולם ישאר מפני זה נחלה לבני אדם להיות אגודים באידיאל
הקיצוני העליון שבעליון, מקור הכל, לאשתאבא בגופא
דמלכא קדישא, חלקי ד' אמרה נפשי על כן אוחיל לו.
והאמונה האלהית, בעזה וגדלה, תהיה לעד נשמתה
של כל ההתפתחות, האנושית והעולמית. וההגיונות
הגולמיים שבכל היקום הם פרקי שירה למלך הכבוד, שכל
המקשיב סוד שיחם שר הוא עמם את שירתם שירתו, בכל עונג לבב.
ויש לפי זה עליה כוללת. קביעת החפץ האידיאלי המקודש לפי
עצמת זרמו הרי הוא מושך עמו לצד מעלה כל ניצוץ, וכל נטף
המתמזג עמו, ואפילו הנכנס בגבול מגעו לפי הערכים של חוקי
המשיכה העצמית והרצון הפרטי, המתגלה מתוך חביון הכלל, אשר
מסוד ישרים, בא כל אציל דעת לסכם את כל רגשות חייו, וכל
נטיותיו הטבעיות הגמורות, הכל לצד העליה האלהית. זאת היא
מחשבת הקודש של הנגשים אל ד', בעלי הנשמות האציליות.
דף 570
התיקון
העליון
לט
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים
לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל
הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני
אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו,
שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו
ועל ידו מופיע.
כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח
להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון,
היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם,
של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול
של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל
מתרומם, והכל מתקדש.
חביבים הם היסורים הרוחניים, שכל עובד אמיתי,
עובד אלהים אמת באהבה גמורה, סובל על ידי השאיפה הקדושה
הטהורה והנאצלת הזאת, אבל דוקא היסורים הללו הם הם
הממרקים את הנשמה, ומביאים אותה, ועל ידה את העולם כולו,
לידי האושר המרומם, לידי שאיבת רוח הקודש, לידי
הגלותה של השכינה העליונה, ולידי הדבקות האמיתית באור
חיי כל החיים. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.
דף 571
האידיאל
העליון
מ
בינה הוא האידיאל העליון איך שהעולם
צריך להיות, בתכלית הטוב, הנועם והאושר, לא כמו
שהוא עם גבוליו ומצריו, וזעירותו, כי אם ברעיון הדרור,
המוחלט מכל מועקה שבעולם, עולם מלא, עולם עליון. וממעל לבינה
היא החכמה, מה שעולם זה עומד להכיר ממה שיותר עליון ממנו.
ומה שהוא יותר עליון מכל אידיאל עולמי בהכרה, ואידיאל עולמי
מלא בעתיד, הם תמיד מקושרים זה אל זה.
וחיי כל העולמים וקיומם באים על ידי הצפיה הנסתרה
שיש אל הכל להאושר העליוני הלזה, שהוא נותן בלא
הרף את דחיפת ההויה מכלליות כלליותה עד פרטיות פרטיותה,
ומהאצילות היותר טהורה ומאירה, עד החמריות היותר טמאה וחשוכה,
הכל עומד להתעלות, להאיר, ולהתאחד.
ורעיון אחדותי זה, כללי ועליון, ממלא לבם של
צדיקים גדולה שמחה, ומחזק ומחיה את רוחם לעבודה שלמה
תמידית, ונותן להם כח רוחני, של שלום וכבוד, להשלים עם כל
נטיות החיים ולהעלותם, לדעת איך לכבד את הבריות כולם, ולהסתכל
מתוך מעמדם איך הכל עושה רצון קונו. ומתוך עליוניותה של מחשבה
זו יודעים הם לברר מכל דבור ומכל תנועה, מכל ידיעה ומכל מאורע
דברי אלהים חיים. ואור תורה וחכמת אלהים מאירה את כל הוייתם
מכל העברים, ובקרבם יכבדו את אלהי הכבוד, והדר כבודו מלא עולם,
וסובב עולם, ומעולם עד עולם אתה אל, וחסד אל כל היום.
דף 572
העלאת
העולם
מא
מעולמים רחוקים באות נשמותינו אלינו, מעולמות קימים,
ומעולמות נחרבים, העבר כולו זורח עלינו, קטנותו היא מגדלת אותנו.
משטף דקיק של חיים הוחל אות החיים, והרי הוא עולה ומתרחב,
עולה ומתעלה במסלולו, קונה לו תמיד נכסים חדשים, מוסיפם על
הראשונים, מתארגנים הם יחד לחטיבה רבת האון וההוד.
ורעידת רוממות עוברת על כל היקום, והכל מתרומם,
עלז ומתקדש, מכין אוצר חיים לעולמות עתידים, מחדש אותם ומתחדש
בהם, ומתעלה על ידם, מתגדל בגדולה אצילית, הולך ועולה עד שחקי
שחקים. קונה לו עמדה של מהלכים בין העומדים, מתעשר
בהמון חושים לאין תכלית, בשפעת צבעים אדירים רוחניים לאין
קצב, מאיר כאור החמה, כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד.
הננו נתבעים להעלות את עצמנו, להרבות את גדולתנו,
להרחיב את חכמתנו, באור החיים שמתוסף בנו הננו מוסיפים חיים
ואור בכל היש, והיש כולו דוחק אותנו להמציא לו עילויו, צינורות
שוטפים חפץ רצון וחיים ממלא כל היקום באים עדינו, מתעלים
בעילויינו, שבים כגלי ים בשפעת שטפם, כמשברי אור בשיא חוסן
מרוצתם.
ואנו כולנו בעלי החפץ וההכרה קרואים אנו לפתח את היש
כולו, להרחיב את גבול הוייתו, קרואים אנו להאדיר חפצנו, להבהיק
דף 573
הכרתנו, לעזז את יכלתנו. בלי מצרים היא שאיפתנו, ובכל מצר
וגבול הננו נותנים ברכות נצחים, עז לנו באלהים סלה. את העולמים
כולם אנו מנשאים, משגבים ומפארים, ונותנים פאר לאל חי העולמים.
מב
את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה
אנו רוצים להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן את שרש הכל, אנו
שוקקים לרומם, לחבר במקור אור החיים, יסוד חי העולמים.
ומתשוקה קבועה חקוקה ומבולטה במעמקי נשמתנו, בטבע
תולדתנו, בכל מסבות החיים ההולכות ומשתלשלות עלינו, על הכלל
ועל הפרט, אנו לוקחים כל רעיון וכל חפץ, כל רגש של תקוה וכל
עומק של חיים, כל גבורה וכל הוד.
את הזוהר האלהי של כל העולמים אנו שואפים למלא ולרומם,
לעדן ולשגב, את האידיאות האלהיות הנפולות מפני מצר הישות
המוגבלה אנו שואפים לשחרר, ואנו ממשיכים להן ולמקור כנסיתן
חיים עליונים ממקור החירות, על ידי התרחבות הופעת זליפת זרמי
נשמתנו, המתפצלים בכלים שונים, ממעמקי האמונה עד שטחיות
המעשה, מחלקת התום והיושר עד רוכסי הבקרת והנתוח המדעי,
מיסוד תשוקת החיים וההויות עד קסם כל פאר כל תקוה וכל רעננות,
מעמקי מחשכים של כל קדרות רוח, של כל נפילת מעמקים, עד
נשיאת ראש למעלה ורכיבת עבים וערבות, בכל מתלבשת תשוקת
עולמי עד, תאות גבעות עולם שלנו, נצח ישראל עדי עד.
דף 574
ומתפלש הרוח הגדול, אשר מרחבי עולמים לא יכילוהו, בכל
לבבות, בכל נתיבות חיים. וזקנים ונערים, בחורים גם בתולות,
הוגי דעות ושופטי ארץ, אכרים ושרי קודש, וכל כחות החיים
הספונים, אשר כל בוני עולם בעתיד מהם יצאו, כולו אומר כבוד
עז וחיים, כולו מוגש ומוקטר, לשם אל עולם, לרומם שם אלהי
ישראל, להעלות שטפי חיי העולמים אל באר מקור מי חייהם.
וממעל ומתחת ברכות ישטפו, זרע השלום יתן פריו, והארץ
תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל.