דף 5
בין פמח לעצרת
"נה יהי' זרעך"א, במד"ר: "אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים, ר'
אליעזר
ור' יוסי ב"ר חנינא, ר"א אמר: כשאגלה עליהם בכה, 'כה תאמר לבית יעקב'ב,
ור' יוסי ב"ר חנינא אמר: כשאגלה על מנהיגם בכה, שנאמר: 'כה אמר ד' בני
בכרי ישראל'ג"ד. ראוי לבאר במאי פליגי, ולמה זה מיחס גדולתן של ישראל
ככוכבים אל ה"כה" של "כה אמר ד' בני בכרי ישראל" האמור
באתחלתא
דגאולת מצרים, וזה מיחסו ל"כה תאמר" האמור אצל מתן תורה.
בערך הכוכבים מצינו כתוב אחד אומר בישעי' : "המוציא במספר צבאם לכלם
בשם יקרא"ה, אמר "שם" לשון יחיד, ולא שמות, אמנם בספר תהילים כתוב:
"מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא"י, "שמות" לשון רבים.
וצריך לבאר
אופני הדברים, איזה אופן יצדק לשון רבים על הכוכבים בשמותיהם, ובאיזה אופן
יצדק תואר "שם" לשון יחיד.
וביאור הדבר: ידענו גדר השם, הוא צורת הדבר העצמית, במה שיוגדר
הויתו, שיהיה בו הוא מה שהוא, ועיקר צורת כל הדבר נקרא על שם תכליתו,
כי תכלית מציאות כל דבר היא צורתו ומהותו העצמית, אשר רק מצד זה ראוי
הוא להקרא בשם. והנה אנו רואים במעשה בני אדם שגם הם אינם נעשים זולת
לתכלית, כי כל פועל בכונה פועל אל תכלית. רק ישנם דברים שיעשה הפועל
המון רב של פעולות, ואין לכל אחת מהנה תכלית רשומה בפני עצמה, רק לכולן
תכלית אחת, שבהתאחד המון הפעולות תצא מהן התכלית האחת, ואז לא יעלה
ערך כל פעולה בפני עצמה לענין חשוב כיון שאין לכל אחת בפני עצמה תכלית
מיוחדת. וישנן פעולות כאלה שלכל אחת מהנה יש תכלית מיוחדת, וכפי הנוהג
בבני אדם, כשתהיה תכלית מיוחדת לכל פעולה בפני עצמה, אז אין צורך
לתכלית אחת רשומה המקשרת כל הפעולות. אמנם במעשה השי"ת הכוכבים הם
נבראים גדולים ועצומים, יש לכל אחד מהם תכלית רשומה ומיוחדת ידועה על
מה נברא, ועכ"ז יש לכל המון הכוכבים, שהם רבים עד אין חקר ותכלית, תכלית
כללית אחת ג"כ, גדולה ונשגבה מאד ידועה ליוצרם יתברך. ע"כ אמרו
חז"ל
במדרש: כשרצה הקב"ה לברא את האדם אמרו מלאכי השרת לפניו: "מה אנוש
כי תזכרנו"ז, אמר להם: חכמתו מרובה משלכם שהוא יודע לקרא שמות
דף 6
לבריותי, ע"כ הביא לפניו כל הבריות לקרא להן שמותח. והיינו כי המלאכים
שהם שכלים עליונים השגתם היא השגה כוללת, והם רחוקים מפרטים, ע"כ אינם
יכולים להשיג תכלית רק על מציאות כללות הסוגים היותר עליונים וכוללים,
לדעת תכלית מציאותם, אבל לדעת ג"כ תכלית פרטית של כל מין ומין מיוחד,
דבר זה אי אפשר להם להשיג. אבל מ"מ הרי ידיעה כזאת היא ידיעה חשובה
שהיא מכלל חקר אל דעתו של אל דעות ב"ה. והאדם מתוך שהשגתו מורכבת
ג"כ מהשגת החושים, והחושים משיגים פרטיות של כל דבר, כמו שביאר
הרמב"ם במו"נ שאין כלל בחושים, ע"כ גם שכלו נוטה להבין בפרטימט.
ע"כ
דייק שחכמתו מרובה שהיא בריבוי המספר, יותר ממלאכי השרת, שבהם החכמה
מתאחדת בכללים. אבל עיקר הענין שהוצרך להשתיק כביכול את המלאכים, ע"י
קריאת שמות שקרא האדם, הי' עצה מרחוק, הכנה לשלמות האדם שהיתה אז
עתידה לבא על ידי מתן תורה, וכמו שיתבאר בע"ה.
והנה ישעי' הנביא דיבר על התכלית הכללית שיש לכל צבא השמים בהקשרם
אחד בחבירו, והתכלית העליונה הכללית מקיפתם. ע"כ אמר: "המוציא במספר
צבאם לכלם בשם יקרא", שם אחד ותכלית אחת שיש לכללם. והתכלית הכללית
הזו היא מכוונת ומצומצמת כ"כ לכל המון הכוכבים, עד שבהחסר איש מהם,
א"א שתמצא זו התכלית, כי התכלית הנשגבה תצא דוקא מקיבוץ כולם. וזהו כח
נפלא לקשר כל הפעולות הנשגבות אל נקודה אחת בעיקרה.
והנה לפי המובן שני מיני תכליות כאלה מחלישים אחד את חבירו, כי
כשאין לדבר כ"א מטרה אחת, אפשר להשלימו הרבה אל מטרתו, אבל כשיהי'
הדבר נתון לשתי מטרות, כל אחת מכחשת את כח זולתה, אבל מחכמת השי"ת
וגבורתו הבלתי תכליתית, הוא שכל אחד מאלה עומד בכל תקפו כאילו לא הי'
זולתו. ע"כ מדבר בתהילים מתכלית הפרטית שיש לכל אחד מהכוכבים, אמר:
"מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא", שיש שמות רבים, לכ"א ואחד מהם
שם פרטי מיוחד, המורה על תכליתו מצד עצמו. אך שמא תאמר כיון שיש
תכלית פרטית לכל אחד מהם, א"כ אתה מכניס ריבוי בידיעת השי"ת, וזהו יסוד
מוסד שידיעתו ית' היא באחדות גמורה, ואין שם ריבוי, וכמו שביאר הרמב"ם
במדע ובמו"נ שדעתו ית' היא אחת', ע"ז אמר: "גדול אדונינו ורב כח
לתבונתו
אין מספר"יא, שגדולתו ועוצם יכלתו שהיא למעלה מהשגת שכלנו, מקשרת את
כל התכליות הפרטיות, שנכללות ג"כ כולן לתכלית אחת שנשגבה מאד וכוללת
ואינה נגדרת במספר.
דף 7
וזהו שתיאר השי"ת ריבוים של ישראל ככוכבי השמים וכחול שעל שפת
הימיב, כי לכוכבי השמים מצד גדלו של כל אחד ואחד וחשיבותו, ניכרת בהם
התכלית הפרטית של כל אחד ואחד, וחול הים אין להבחין לכל גרגיר חול
מיוחד תכלית בפני עצמו, רק שמקיבוץ כולם יוצאת תכלית גדולה שהיא קיום
העולם כמו שכתוב: "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם"יג. והנה לישראל ישנם
ג"כ שני אלו מיני תכליות, שלכללות מציאות האומה הישראלית בעולם, תכלית
נשגבה וגדולה מאד, אף גם זאת לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו יש תכלית
פרטית והיא ג"כ גדולה מאד, ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת
מישראל
כאילו קיים עולם מלא"יד. ע"כ נתיחסו ישראל אל החול, ואו"ה אל המים
כמש"כ: "המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון"טי, "מי הנהר
העצומים והרבים
את מלך אשור"ט'. כי המים למראה עין אינם מתחלקים, והם מתאחדים לגוף
אחד, להורות שאין למציאותם כ"א התכלית הכללית, מה שא"כ ישראל, שכ"א
מחולק לתכליתו, אלא שהתכלית הכללית עצומה מאד עד שאין התכלית הפרטית
ניכרת בערכה, ע"כ הדבר דומה לחול הים, שאם שהם מחולקים לגרגירי חול,
אין ניכרת התכלית הפרטית, לעומת גודל ההשקפה אל התכלית הכללית.
אמנם גם התכלית הכללית של ישראל אינה דומה לתכלית הכללית של כל
אומה ולשון. כי התכלית של כל אומה, היא חלקה המיוחד לה בהשלמת השכלול
של עולם המעשה. כי במעשה בראשית נאמר: "אשר ברא אלהים לעשות"יז ופי'
חז"ל: לתקן ולשכלל, החרדל צריכין למתקיח, והוא משל קל, מורה אל כל
הנמצאים והכוחות הטבעיים שהם משתלמים ומשתכללים ע"י הנסיונות והמדעים
שהולכים ומתרחבים, להועיל למצב הישוב המדיני, ועולים במעלות בכל דור
ודור ע"י חכמי עם ועם, כפי אשר הוכן זה מראשית הבריאה, מהקורא הדורות
מראש ית"ש, שיצא כל דבר וענין מועיל בזמנו ודורו. והוא נכלל בכלל מאמרם
ז"ל במדרש ע"פ: "קץ שם לחשך"יט, "זמן נתן )הקב"ה(
לעולם כמה שנים יעשה
באפילה"כ, והיינו האפילה הכללית מחושך הדעות. והה"ד על כל דבר פרטי,
שיציאתו לאור תהיה מועלת מעט או ]הרבה[ להאיר ולהועיל בעולם, שם השי"ת
מראש מקדם הקץ מתי יצא להשלים בעת הראוי ע"פ התכלית הכללית, הראויה
לפי חכמתו העליונה, ע"כ חתם דבריו כנותן טעם, "ולכל תכלית הוא
חוקר"יט.
אמנם חלק השכלול המיוחד לישראל הוא לדעת את השי"ת, ולתקן עולם
במלכותו ית', השכלול הרוחני של העולם, וזוהי תכלית האומה בכללה. והנה
דף 8
הסדר נותן שתהיה נקבעת תחילה התכלית הכללית, ואח"כ התכלית הפרטית,
וע"ז היתה קביעת יציאת מצרים ומתן תורה, שבשניהם נתעלו ישראל מעלה על
גבי מעלה, שביציאת מצרים נקבע בהם טפוס התכלית הכללית, ואח"כ נתעלו
למדרגת מתן תורה ונקבעה בהם התכלית הפרטית, עד שנעשה כל אחד ואחד
כעולם מלא. ע"כ איכא מ"ד שכח מתן תורה גרם שלא יהיה מלאה"מ שולט
בהמכא, כי אין הכליון שולט כ"א בפרטים ולא בכללים, וכיון שנתעלו למדרגה
שכל אחד ואחד היתה נקבעת בו תכלית נשגבה, כמו שהוא בכל הנמצאים
בכללותם, אי אפשר שיכלה אפילו אחד מהם, כי דבר כללי אינו בטל. אמנם זה
הכבוד נקבע אפילו בגופותם, ונסתלק מהם בחטא העגל, אבל עכ"פ נשאר לעד
בנפשותיהם, ע"כ לא ידח ממנו נדח, והכתוב אומר: "והנעותי בכל הגוים את
בית
ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ"כ3.
והנה כמו שאמרו חז"ל באדם פרטי: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול
הימנו"כג,
כן הוא באומה בכללה. כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו
עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר
גדול. כמו כן באומה בכללה, לפי גודל ערכה של האומה הישראלית וקדושתה
נמצא מקום ליצר לקטרג, מה שא"כ באומות הרחוקות מזה בערך, וכדחז"ל:
"שמניח אוה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל"כד, ואע"פ שסוף כל
הקלקולים
להיות מתוקנים, והמעלה העליונה תחזור לישראל כאש14 יאתה, אך לפי רוממות
המעלה, יש טורח וכובד גדול בהשגת המדרגה הכללית. אבל גם דבר זה השי"ת
חשבה לטובה, כי המכשולים כשמזדמנים בטבע מצד רוממות המעלה, לבד מה
שאינם חסרונות מוחלטים, מפני שהם באים מצד מעלה ויתרון, עוד יש יתרון
בזה, שכח הקדושה יוצא מהכח אל הפועל לתקן מכשול, באופן נשגב ונמרץ,
ומזה יתקלס עילאה, כענין בא דבר עבירה לידו ופירש הימנה שנותנים לו שכר
כעושה מצוהכה, כי הטוב שמתעורר לתקן הרע בפועל, הוא קונה לו מציאות
יותר חשובה.
ובמדרש במדבר רבה ע"פ: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"כו,
"זש"ה:
'הבונה בשמים מעלותו ואגדתו על ארץ יסדה'כ', למה הדבר דומה, לפלטין
שהיתה בנויה ע"ג הספינות, כ"ז שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת,
כך 'הבונה בשמים מעלותו', כביכול כסאו מבוסם למעלה )ואולי צ"ל מבוסס
לשון בסיס(, בזמן שישראל עשוין אגודה אחת"כח. והנה עיקר הדרשה סובבת
דף 9
ע"מ שאמר: "אספה לי" לשון אסיפה, דהיינו קיבוץ ואחדות, מ"מ
צריך ביאור
מאי קמ"ל שהשלו' יפה, ועוד אסיפה זו נאמרה רק בזקנים, ודברי דרשתם נראה
שסובבים על כללות האומה כלה. ועצם תוכן המשל לפלטין הבנויה ע"ג ספינות,
ראוי שיובן בדיוק, אחרי שלקחו למשל דוקא דבר הרחוק מהמציאות.
ונראה שבאו לבאר טעם צורך מספר שבעים בסנהדרין של הנהגת ישראל.
והרמב"ן כתב שהם נגד שבעים אומות, שמזה המספר נבין שחילוקי הנפשות
בסוגיהן ודעותיהן, המבדילים ביניהן להיות כל אחת חטיבה בפני עצמה, המה
שבעים במספר, ע"כ הוצב מספר ישראל ג"כ כנגד שבעים אומות, וכדרשתם
ז"ל
ע"פ: "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל"כט, וכמו כן שבעים סנהדרין
שכוללים כל הדעותל. והנה ביאורן של דברים ע"פ דברינו, כי ישראל מצד
מעלתם יש לכל אחד תכלית מיוחדת, חוץ מהתכלית הכללית, וזה קנו במתן
תורה. והנה האומה שאין לאישיה תכלית מציאות כ"א מצד כללותם, טבע הנפש
הישר אינו מונע כלל מאחדות שלמה, זולת כשרוצה בזדון להרשיע חוץ לטבעו,
ולהשחית חיי החברה האנושית. אבל בישראל כיון שלכל אחד יש לו תכלית
עליונה נשגבה, כל נפש מרגשת תכליתה ודרכיה, ודבר זה של הרגשה זו מונח
בטבע הנפש, רק שצריך להתרומם בשכל להבחין שלא יוכל לפעול כראוי גם
התכלית הפרטית, כ"א בהיותו מאוחד בתכלית הכללית, ע"כ ראוי לרדוף אחר
השלו' וההתאחדות, אבל מצד הידיעה שיש לכל אחד תכלית פרטית, יש מקום
לכל אחד להתבודד במועדיו ולבקש רק תכליתו, וזו היא באמת אבן נגף גדולה
מאד. ע"כ צריך לקבע הנהגת ישראל באופן המדריך לאחד המון דברים נכבדים
שכ"א רשום בפני עצמו ומכל מקום מתאחדים לתכלית אחת, ע"כ נבחר מספר
שבעים שכנגד שבעים האומות, שחילוף הדעות והנפשות רשום מאד, ומ"מ הם
מתקבצים לדעה אחת ותכלית אחת. וכפי כח האב כן התולדה, שהלימוד היוצא
מהם יהי' ג"כ פועל לאחד כל התכליות הרמות שיש לכל אחד מישראל מצד
עצמו, אע"פ שמצד הטבע, בלא התגברות הקדושה והשכל העליון, הי' זה סיבה
להפרד כ"א לדרכו, מ"מ ת"ח מרבים שלו', שהם בונים בית ישראללא,
ומחברים
אותם הנפרדים שכ"א הוא ענין לעצמו ג"כ. וזהו רצונו של מקום ב"ה
שתהי'
התכלית נמצאת ג"כ לכ"א בפני עצמו, כדי שיהי' מצד טבע הנפש להתבודד
כ"א
בתכליתו, וע"י כח קדושת התורה והקדושה הפנימית של ישראל, יתאחדו כולם
רק לתכלית אחת שכוללת כל התכליות הפרטיות. ע"כ היא דומה לפלטין שבנוי'
ע"ג ספינות, שמצד טבע תעודת הספינות כשהן לעצמן, ראוי שכל אחת מהן
דף 10
תבחר לה דרכה בים לעבור בו, רק שתכלית של קיום הפלטין מורה דעת לקשר
כל הספינות יחד, ויחד ישאו את הפלטין אל המקום הנועד. כמו כן תעודת
ישראל הכוללת, לשכלול הרוחני של העולם ברצונו יתברך, היא הולכת ועולה
למעלה יותר עליונה לפי רוב צרות הגלות, והנסיונות שהם גורמים להעלות את
ישראל למדרגה עליונה מאד, כמו שכתוב: "כי אשב בחשך ד' אור לי"לב,
ודרשו חז"ל לולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לילג, א"כ לפי גודל החושך
ואורך הגלות, יהי' גודל האור וכבוד הישועה. וענין הקץ הוא גבול של השלמות
שצריכין ישראל להגיע אליו, ע"י זכותם במעשה, או ע"י כח סבילת עול הגלות,
וזהו הגבול שיבא אחרי שיעברו את הים הזועף של הגלות. והנה התכלית הכללית
אינה זזה מישראל לעולם, כי גם בהיותם בגלות הם פועלים את פעולתם ומאירים
את העולם באור ד', וזהו הפלטין, אבל עוד יעבירו את הפלטין למקום יותר
נשגב, וזה יעשה ע"י הקיבוץ של התכליות הפרטיות לתכלית הכללית, וזוהי
הפלטין שבנויה ע"ג ספינות. ע"כ אמר הכתוב: "הבונה בשמים
מעלותו",
שלאותה השלמות של תיקון מלכות שמים שיעשה ע"י ישראל ישנן מעלות
רבות, ואיך יעלו עד מרום המעלות עד עת קץ, הוא ע"י הכלל כולו שמאחדים
כל פרטי תכליותיהם לתכלית אחת ע"י הכנעתם לרצון השי"ת, אע"פ שבטבעם
יוכלו להיות נוטים כ"א לתכליתו, אבל ע"י הכרת המעלה של קיום הפלטין
מתאגדים לתכלית אחת. ועל שני מיני התכליות ביארי כ"א את הדמיון של
כוכבים לישראל, ואמרו: "אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים". ר"א אומר
שהכונה על התכלית הפרטית שיש לכל כוכב וחשיבותו בפני עצמו שזהו דבר
מצוין בישראל, וזה נעשה בשעת מ"ת שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב",
שנעשו
ממלכת כהנימלד, שחשובים כ"א בפני עצמו. וריב"ח אמר שכוכבים שבכאן
רומזים על התכלית הכללית שיש לכוכבים בכללותם, שזה נעשה בגילוי ביציאת
מצרים, שאמר השי"ת: "כה אמר ד' בני בכרי ישראל". כי ההבדל שבין
התכלית הכללית להפרטית, שהכללית היא מצד הקדושה שכבר מוטבעת, ע"כ
הכינוי הוא "בני", כי האב זוכה לבנו בטבע הקדושה, אבל התכלית הפרטית
תלוי' לפי ההשתדלות של כל אחד ואחד בקיום התורה והמצות, ע"כ הוא מיוחס
למתן תורה ביחוד.
ובבראשית רבה: "למה אין כתיב בשני 'כי טוב' ... ר' חנינא אומר: שבו
נבראת מחלוקת שנאמר: 'ויהי מבדיל בין מים למים'לה, אמר רבי טביומי: אם
מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה 'כי טוב', מחלוקת שהיא
דף 11
לערבובו על אחת כמה וכמה"לי. הנה לבאר ענין המחלוקת של מים העליונים
ממים התחתונים הרבו לדבר המפרשים ז"ל, ויתכן לע"ד, ע"פ דברי בעל
עקידה
ז"ל שהמים כינוי לנמצאות בכלל~לז, ונראה להוסיף שהכינוי מים אל הנמצאות
לא יתכן לומר כ"א כ"ז שהן בכח הצורה הכללית. וביאורן של דברים לפי דעתי
הוא שכלל המציאות הוא מורכב מכח וחומר, וגדר הכח הוא לפעול על החומר
לשנותו ולשכללו ולהניעו, וגדר החומר הוא שלא להיות פועל כ"א מקבל פעולות
של הכוחות. והנה תחת סוג המציאות נכנסים יחד שניהם, הכח והחומר, אח"כ
נתחלקו כ"א בפ"ע, וקנה מציאות הכח לעצמו והתבודד במציאותו לפעול ולא
להתפעל בטבעו, והחומר לעצמו קנה טבעו להתפעל ולא לפעול. והנה ברא
השי"ת כח ההבדלה, היינו כח מיוחד שבסגולתו להפריד כללות המציאות שהיו
מעורבים הכח והחומר, שיהי' עומד זה בפ"ע וזה בפ"ע. והנה הפרדה זאת מיעטה
את כל אחד מהם משלמותו, את הכח מיעטה שהיתה כלולה בו תחילה גם
שלמות החומר ועכשיו אבדה, והחומר ודאי כשהי' מתחילה תחת סוג המציאות
הכללי היתה בו מציאות הכח החשוב ועכשיו ניטלה הימנו. אלא ששכלול
המציאות דורש כך שמתחילה יתעצם כ"א בסגולתו וישתלם, ואח"כ יתרכבו יחד
לפעול זה על זה וזה ע"י זה כראוי, כי תכלית שכלול העולם היא שיהיו הכוחות
פועלים והחומרים מקבלים את פעולתם ומתפעלים מהם. וכיון שמיעט את שלמות
של כל אחד מהם לשעתו, ע"כ לא נאמר בו "כי טוב", מצד שעכ"פ
ההפרדה
וההתיחדות של כל אחד בפני עצמו הוא מנגד לשכלול הכללי. אלא שמ"מ הוא
דבר נחוץ שכל אחד ישתלם בפני עצמו מצד הכח הפרטי שלו, ואח"כ יתכלל
להיות חלק אחד מהכלל כולו. ומ"מ כיון שהוטבע בעולם כח ההפרדה הוא פועל
בעולם ג"כ נגד התכלית, ומכש"כ שפועל בבעלי בחירה. שכשם שנתעצמה
מציאות של הכח בפ"ע והחומר בפ"ע, כדי שאח"כ תושלם יותר התכלית
הכללית, כמו כן צריך לדעת שה"ה כל דבר שהטביע השי"ת בענין פרטי שלמות
של עצמו, אין הכונה שיהי' נפרד לעצמו ולא יתחבר אל הכלל, כי דבר זה לא
נאמר בו "כי טוב", רק שישלים את עצמו כראוי כדי שכשיתחבר אל הכלל יהי'
מועיל בהתחברותו.
ובפ' הרואה אמרו חז"ל: "הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר: 'הנני נטה אלי'
כנהר שלום'יח קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר'לט"מ. היינו כי
מציאות המים היא כללית, שאין ניכר בהם חלק מתיחד כמו בדבר יבש, כחול
שכ"א ניכר בהתיחדו. והנה יש בזה פנים של יתרון ופנים של השחתה ושפלות.
דף 12
הפנים של יתרון הם שאע"פ שיתיחד כל פרטי הרבה להשלים עצמו מצד
פרטיותו, מ"מ יהי' כ"כ דבק אל הכלל כולו, עד שלא יהי' ניכר כלל כתופס
מקום לעצמו, וזוהי מעלה נפלאה, כמעלת האבות והנביאים, שמסרו נפשם בעד
הכלל כולו. אבל פנים של חסרון שיש בזה, הם שיהי' הפרטי מתעצל להשלים
עצמו, עד שלא יהי' לו כלל ערך בעצמו, כ"א מצד הצירוף אל הכלל, כי דבר
זה מדרגה שפלה היא עד מאד, כי באמת גם הגרועים שבבריות וגם רשעים
גמורים א"א שלא תהי' להם מציאות נצרכת מצד התכללותם בתוך הכלל כולו
של המציאות, אבל מ"מ אין זה מועיל להיותם נחשבים לשלמים ומוצלחים, כיון
שמצד עצמם לא השלימו עצמם כראוי. ע"כ "הרואה נהר" שמורה על שני
אלה,
"ישכים ויאמר: 'הנני לטה אליה כנהר שלום'" שהשלו' הכללי יהי' כ"כ
גדול עד
שלא תהי' ניכרת המציאות הפרטית בפ"ע מצד ביטולה אל הכלל, אע"פ שישלים
עצמו מצד הפרטי ג"כ. וזה יאמר כדי לסייע עצמו בהדרכה זו "קודם שיקדמנו
פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר רוח ד' נססה בו'", היינו כי הצר הוא דבר
שבפ"ע הוא חסר מאד ואינו ראוי למציאות, וכמש"כ חז"ל: "ארבעה
מתחרט
עליהן הקב"ה שבראם"מא, ופי' הענין שאין להם מצד עצמם תכלית כלל כ"א
מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע כמו מן הטוב,
כמ"ש חז"ל: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי
הצדיקים, כך
עולה מגיהנם מפי הרשעים"מ3. א"כ נוסס בו רוח ד' הכללי מ"מ הרי הוא
צר
ומציאותו שפלה, וחלילה לאיש מישראל לעמוד על דרך זה, כי הפסולת אע"פ
שנצרכים אל הכלל מ"מ כיון שאין בהם תועלת מצד פרטיותם הם נדחים,
כמש"כ: "כמץ אשר תדפנו רוח"מג. ודרך השלמות הוא שיהי' מושלם מצד
עצמו, ובכח שלמותו ידבק אל הכלל, ולא יהי' בכלל מי שנאמר בו: "לתאוה
יבקש נפרד"מד. וזהו מה שאמרו חז"ל בפ"ק דחולין ע"פ: "אדם
ובהמה תושיע
ד'"מה, "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"מי. כי
הבהמה
אין תכליתה פרטית כ"א מצד כללות המין, ע"כ כתבו רבים מהחכמים ז"ל
שההשגחה בבע"ח היא ג"כ רק מינית, וכמו שכ' הרמב"ם במו"נמז,
וכדבריו כתב
ג"כ רבינו בחיי בכד הקמחמח והרמ"ק ז"ל בספר אלימהמט, וענין ההשגחה
כתב
הרמב"ם ז"ל שם שתלוי בהדעת והשכל. א"כ בנ"א שערומים בדעת הם
מושגחים
מאד בעצמם, מצד שלמותם הפרטית, ומשימים עצמם כבהמה כי מבטלים את
עצמם אל הכלל, כאילו לא היתה להם תכלית פרטית כלל. וזאת היא מצות
השלו' ומדתה העיקרית. ע"כ אמרו חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק
ברכה
דף 13
לישראל אלא השלו'"נ, שיש לדייק מפני מה נקטו לשון כלי על השלו' והלא
הוא הברכה בעצמה, גם השלו' הוא דבר טוב לכל אפילו לאו"ה. אמנם הדברים
מדויקים לפ"ד, כי אצל אוה"ע שאין לכ"א בפ"ע תכלית פרטית,
א"כ השלו'
שהוא האחדות הכללית היא עצם הברכה שלהם, ואין להם דבר אחר, אבל ישראל
שכ"א בפ"ע הוא עולם מלא, ויש לו תכלית נשגבה ככוכבים הללו, והשלו'
הכללי הוא פועל שע"י שמתאחדות ביחד השלמות והקדושה של כל אחד ואחד,
עולה הוא לענין נשגב ותכלית קדושה עליונה מאד, א"כ השלו' הכללי אצל
ישראל הוא ממש כלי שמחזיק בתוכו ברכה של כלל קיבוץ ההשלמות הפרטיות.
וזהו שכ': "ד' עז לעמו יתן"נא, ענין העז הוא חוזק המציאות, כמש"כ
שכ"ד
שיש לו תכלית מצד עצמו מציאותו חזקה מאד, ע"כ ישראל קיימים לעד
ולעולמי עולמים, וכמש"כ: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני
עשה עמדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם"נ3. וכיון שיש לכ"א עז
ומציאות חזקה ותכלית פרטית בפ"ע, הוצרכו לברכת השלו', ע"כ "ד' יברך
את
עמו בשלום"נא. וזוהי רבותא גדולה שאע"פ שלכ"א יש לו שלמות ותכלית,
מ"מ
אין זה עיקר קיום הברכה הראויה כ"א ע"י הביטול אל הכלל כולו.
ע"כ חג הפסח שהוא ענין יציאת מצרים, וחג השבועות שהוא מתן תורה,
כלולים יחד ומתחברים ע"י הספירה, שענין המספר הוא מורה ג"כ על פרטיות
המציאות של כל דבר. והנה יציאת מצרים היא מורה על התכלית הכללית של
כלל ישראל, ומ"ת הוא מורה על פרטיות ההשלמה שמוטלת על כל אחד
מישראל בפ"ע. ע"כ אנו מורים ע"י חיבור הספירה שמתחילים בפרטיות
לממני
יומי, להורות שהשלמת הכלל מחייבת להשלים הפרטי, ואח"כ כוללים במספר
חמישים יום שהוא הכלל הגדול, להורות שעי"ז יושלם הכלל. והנה אם זכו
ישראל היתה התכלית הפרטית מתחברת בנקל אל הכללית ולא היתה מחלוקת
כלל בישראל, אבל החטא גרם שכ"א התעצם בתכליתו, וע"ז חסר מאתנו ברכת
השלו', ורבו מחלוקות, עד לע"ל שהשי"ת ישלח לנו "מבשר טוב משמיע
ישועה" שהוא מבשר שלו'נג, ואז יהיו המחלוקות בטלות, ואע"פ שתתגדל מאד
התכלית הפרטית כמ"כ תגדל הכללית, כמש"כ: "וכל בניך למודי
ד'"נד אע"פ
שהם לימודי ד' ונחשבים מאד כ"א בפ"ע, מ"מ "רב שלו'
בניך"נד שיתבטלו אל
הכלל כדי לקיים ברכת השלו', כמש"כ: "ד' יברך את עמו בשלום".
דף 14
ונבין בזה אמרי קודש תהילים פ"ה: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום
נשקו"נה.
כי האמת והשלום כוללים כל השלמות, שגדר האמת הוא הקיום של כל נמצא
מצד עצמו ופרטיותו, והשלום כולל קיום השלמת הקשר הכללי, וכשהוא אומר:
"והאמת והשלום אהבו"ני הרי הוא כאומר שישתדלו להשלים עצמם בין שלמות
פרטיותם בין שלמותם הכללית מצד יחוסם אל הכלל כולו. והנה ברכת השלו'
שהוא הכלי המחזיק ברכה לישראל, היא ההצלחה הכללית שתתפשט על הכלל
לימים אשר יעשה ד' את עמו סגולה, וההצלחה הכללית הלא תתפשט ג"כ על כל
יחיד ויחיד. ויען שהשי"ת שם בעולמו חק משפט שיהי' הכל בצדק ובדין, ע"כ
העמיד את השלמות הכללית באופן מסכים אל השלמות הפרטית, ואי אפשר
שיזכה אדם את דרכו בערך צירופו אל הכלל כולו כ"א שילך ג"כ בדרך ישרה
מצד שלמותו הפרטית, וכענין שאמרו חז"ל: "המזכה את הרבים אין חטא בא על
ידו ... כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע"נז. והנה כל ההשלמה שאדם
עושה מצד צירופו אל הכלל כולו, הוא עושה בזה חסד עם הכלל שהוא משתתף
בטובת הכלל, והכרח טובת הכלל מחייב שיהי' ג"כ תמים בדרכיו הפרטיים
שאל"כ אין טובתו טובה שלמה כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל
צדיקים"נח,
ואז כאשר השלמת הכלל תתאים עם השלמתו הפרטית, יזכה בצדק בברכת
השלום שתבא על ישראל, כי יהי' ראוי לזה מצד עצמו ג"כ. אמר: "חסד ואמת
נפגשו", שכאשר ישלים עצמו במדת חסד שהיא השלמות הכללית ובמדת אמת
שהיא השלמות הפרטית, אז "צדק ושלו' נשקו", כי השלום הכללי יתאים עם
מדת הצדק, שתהי' זכייתו באושר הכללי מתאמת עם זכותו הפרטית ג"כ. ואמר
כנותן טעם ע"ז: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"נט ע"פ דברי
המאמר
במדרש הנזכר: אימתי בונה בשמים מעלותיו, בזמן שאגודתו על ארץ יסדהכח. כי
השלמות העליונה העומדת בשמים היא השלמות הכללית של כלל ישראל, ואין
השלמה אמתית לההשלמה הפרטית של כל יחיד כ"א כשתהי' מצורפת אל
השלמות הכללית. אמר אימתי "אמת מארץ תצמח", כלומר אימתי תעשה פרי
ישוה לו השלמות הפרטית, בזמן ש"צדק משמים נשקף", פי' שתהי' נשקפת
עי"ז
השלמות הכללית שהיא הפלטין העומדת על הספינות הפרטיות.
ממוצא דבר למדנו, שעיקר ההשלמה הפרטית של כל אחד מישראל תלוי
באיכות צירופו בכל לב אל השלמת הכלל כולו, ואי אפשר ג"כ שיבנה בית נכון
ומתקיים לטובת הכלל כ"א כשיהי' שלם בדרכיו הפרטיים. וזש"ה: "או
יחזק
במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"ס, שיחזיק במעוזי בשמירת תורה ומצות
דף 15
הפרטיות, ועי"ז "יעשה שלו' לי" כי מהקדושה הפרטית תתכונן השלמות
הכללית, וכשישתלם בשלמותו העצמית אז "שלום יעשה לי" בפועל בענין הנוגע
באמת בעיקרו אל הכלל כולו.
ולחזק הדברים שאמרנו שהבדל מעלת ישראל בין יציאת מצרים למ"ת הי'
כי ביציאת מצרים קנו הקדושה הכללית, מצד תכלית הכוללת הקדושה של
האומה בכללה, ובמ"ת נתוספה להם תכלית הקדושה הפרטית, והי' לאות ע"ז
ג"כ
מה שאמרו חז"ל בפ' רע"ק שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים ריבוא
של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מהם שני כתרימסא. כי הכתר מורה על
התכלית המקיפה הפרטים, ונודע ביותר ע"פ הבאים בסוד ד', מסוד כתר מלכות
סוף מעשה במחשבה תחילהסב, וכיונו שכל אחד נעשה תכלית בפ"ע, עד שעל
כל אחד ואחד חופפת קדושת כתר מיוחד. גם מצד עצמו הוא דבר מושכל, כי
בשעת יציאת מצרים שנאמר: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ואת
ער6 ועריה"סג ודרשו חז"ל: בלא מצותסד, א"כ לא היתה להם מעלה גדולה
פרטית, רק מצד קדושת האבות שהיא ענין כולל לכל האומה בכללה, אבל בשעת
מ"ת שנתקשרו כ"א מהם בקשר תורה ומצות, כ"א זוכה מעמל נפשו. וזהו
ג"כ
הזירוז שאמר להם הקב"ה במ"ת: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא
אתכם
על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"סה,
ובמכילתא סמכו חז"ל לפסוק "ממלכת כהנים" לרמוז בענינו רמז המקרא
"תחת
אלתיך יהיו בניך"סי, שכ"א ואחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי
מצרימסז.
והענין כי ראינו ששים ריבוא הוא הסך הכללי שראוי לתכלית הכללית,
ורמזו שכ"א יש לו כח הקדושה הכללית ע"כ כ"א ואחד יהיו לו בנים ששים
ריבוא, להשלים בפועל התכלית הכללית שבכ"א. והנה כל אומה ואומה שתכלית
מציאותה היא כללית, כשהיא צריכה להתעלות ממעלה למעלה, )כי כמה אומות
מתרוממות ג"כ במצבן בפרט ע"י אור התורה והאמונה האמתית שמתפלש אליהן
מבעד החרכים מתורת ד'( התעלותה במעלתה אי אפשר כ"א בהדרגה, ממדרגה
למדרגה הסמוכה לה. אבל ישראל שעברו מיציאת מצרים עד מתן תורה ממעלה
כללית אל מעלה פרטית, שאין ערך ויחש כמעט לגדולת המעלה שקנו במתן
תורה שיהי' כ"א נחשב במציאותו כאומה שלמה, הי' צריך שיתעלו ע"פ השגחת
השי"ת שלא בהדרגה. וזה הוא שאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים".
והנה
יש לישראל שתי מעלות גבוהות זו על גבי זו: האחת, שתכלית הכללית שלהם
גבוהה ונשגבה יותר מכל תכלית כללית של כל אוה"ע, ועוד שנתוספה להם
דף 16
מעלת התכלית הפרטית. והנה כשהיו במצרים והיו שקועים בגילולי מצרים לא
הי' להם יתרון פרטי, וע"כ מה שנשתנו אלו מאלו הי' מפני תכלית הכללית
שהיתה להם בסגולה גם אז. כי לפי תכלית הפרטית העתידה לבא לבד אי אפשר
כ"א לעשות עמהם חסד, אבל לדון את זולתם במדת הדין, הלא אין הקב"ה דן
את האדם כ"א לפי מעשיו של אותה שעה, כמו שכ' רש"י בפ"ק דר"ה
בשם
המדרשסח וביאר בארוכה בפר"ד בחילוק שבין מדה טובה למדת פורעניות בזהסט.
עכ"פ כיון שענש השי"ת במדת פורעניות למצרים, בהיות ישראל אז שפלים
במעלתם הפרטית, ע"כ הי' זה מצד קדושתם הכללית, א"כ הננו רואים שאתם
רמים מכל עם ולשון גם מצד התכלית הכללית ששוה בכולם. ומ"מ "ואשא
אתכם על כנפי נשרים", להעלות אתכם אל מעלות קדושות שלא בהדרגה, "ואבא
אתכם אלי", א"כ עליכם לדעת שזה הקשר שאתם מתקשרים בי כעת איננו רק
מצד התכלית הכללית לבדה, כ"א מצד פרטיותו וחשיבותו של כ"א בפ"ע,
א"כ
חובת העבודה ג"כ חוזרת על מדה גדולה כזאת, ע"כ "תהיו לי ממלכת
כהנים",
כ"א ואחד חשוב ומרומם ככלל. ואמר שני כינויים "ממלכת כהנים, וגוי קדוש",
"ממלכת כהנים" נגד החשיבות הפרטית של כל אחד, ו"גוי קדוש" שנם
החשיבות
הכללית אינה דומה במינה אל החשיבות הכללית של כל אומה אלא הוא קדוש
ונבדל בהבדלה גדולה, עד שהכלל נקרא גוי קדוש.
ובמדרש רבה פ' קדושים: "רבי אבין אמר אוחרי: משל לבני מדינה שעשו
שלש עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו,
כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה שלש קדושות, מה הקב"ה עושה,
נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה"ד: 'דבר אל כל עדת בני
ישראל ... קדשים תהיו'ע, 'והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני'עא"עב.
ויתבאר ע"פ דברינו מה שחידש רבי אבין במשל של שלש העטרות, כי עיקר
מציאות חשיבות כל דבר תבחן לפי ערך רוממות תכליתו, וע"פ דברינו נבין
בנקל שישנן שלש מעלות חלוקות בהדרגת התכליות. המעלה השפלה היא מדרגה
הכללית שע"ז יש תכלית לכל הנמצאים כולם, כרמים כשפלים, כטובים כרעים,
ובדבר זה אין בו מעלה ויתרון כלל, אבל יש יתרון לתכלית המציאות הכללית
של ישראל, שהיא לדבר מרומם ונשגב דהיינו לגדולתו וכבודו של המלך העליון
ב"ה שע"ז התכלית נוצרו, כמו שכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי
יספרו"עג. והנה
לולא היתה מעלת זו התכלית דבוקה בהם רק בדרך כללי, היתה ג"כ ענין רם
דף 17
ובשגב, אבל להם עוד יתרון, כי מעלתם היא ג"כ פרטית נמצאת בכל אחד ואחד
מהם וכמו שכתוב "ממלכת כהנים" וכמש"כ, א"כ יש בזה שתי מעלות
בקודש,
המעלה הכללית שתלוי' בדבר העומד לעד ומרומם על כל, ועוד המעלה
הפרטית. אבל לכל אחת מאלו התכליות יש חסרון נמצא שהוא מחויב בנבראים,
ושלילותו א"א כ"א אצל בורא כל ית"ש, והוא שתכלית כל נמצא הכל תלוי
בזולתו, והמעלה היותר גדולה היא שתהי' תלויה בגדולת השי"ת וכבודו. אבל
מציאות התפשטות קדושת השי"ת בעולם היא מכוונת לעצמה, כי דבר זה בעצמו
הוא התכלית היותר עליונה ונשגבה שאין לה התלות בזולתה כלל וכלל. והנה
רצה השי"ת להופיע בקדושתו ית' להגלות לנבראים בכמה דרכים ואופנים, וכ"א
מהם הוא פרטי ומכוון לעצמו ג"כ, לבד התכלית הכללית. א"כ אומרים
"קדוש"
ומובדל הוא ית' מענין כל הנמצאים מצד שתכליתם כללית ואינה בדבר קיים,
ו"קדוש" ג"כ מכל תכלית שהיא רק כללית ועומדת בדבר קיים, כישראל מצד
כללותם, שכל אורח פרטי של גילוי קדושתו הוא תכלית מכוונת לעצמה, ולמעלה
בקודש שהוא מרום ג"כ מכל נמצא נשגב שמכוון בפרטיות בתכליתו, מפני שהכל
תלוי' תכליתו בזולתו, והוא ית' תכליתו וגילוי קדושתו הכל תלוי בעצמו. והנה
שתי הקדושות הראשונות נתן בראש בנו בכורו ישראל, שתכליתם הכללית עומדת
בשמו ית' שהוא קיים לעד ולעולמי עולמים, וגם להם סגולה פרטית לכל אחד
ואחד. והשלישית נתן בראשו כביכול, שלא יאתה כ"א לאדון כל ית', להיות הכל
מכוון לתכלית עומדת בו בעצמו, אינו עובר ונתלה בזולתו כלל, וכמו שהורו
חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"עד.
ע"כ קדושת
השי"ת לא יאתה להאמר כ"א בעשרה מישראלעה, שהוא הקיבוץ במספר הכללי,
שאז מתקבצות יחד הקדושה הכללית והפרטית, שהן שתי העטרות שבראש
הבנים, ועליהן אנו מקדישים שמו הגדול ית' שקדושתו למעלה מקדושתנו. אבל
בלא צירוף הכללי אי אפשר כלל להבחין סדרי הקדושות, כי רוממות קדושת
ישראל ניכרת כשמתקבצת הקדושה הפרטית לענין כללי, שאז תרומם מאד מעלתם
בקיבוץ ב' הסגולות יחד, והיא המעלה היותר עליונה בנבראים, ואז ראוי לקדש
שמו ית' שהוא לעילא מכל קדושה.
ומה נעימים בדברינו אלה דברי חז"ל בפרקי דר"א, בענין האבן ששם יעקב
מצבה שעליה נבנה ההיכל, פתחו העליונים ואמרו האל הקדושעי. ויתבארו ע"פ
מה שכתבתי בדרוש לכניסת השנהעז, שביעקב אבינו ע"ה נכללו התכלית הכללית
גם הפרטית, שבו התחילה הקדושה של י"ב שבטי יה שהוא התחלת ההתפרטות,
דף 18
מה שא"כ בב' האבות אברהם ויצחק שהיתה הקדושה בהם בכלל אחד. וזהו
החילוק שבין מצבה למזבח, וע"כ היתה מצבה אהובה בזמן האבותעח, שאז הי'
שורש הקדושה הכללית בנושא אחד, שמורה מצבה של אבן אחת, ואח"כ נתפרטה
הקדושה והיא מתרוממת ע"י מה שהכלל נבנה מפרטים חלוקים ע"י ברכת השלום
וכמשכ"ל, ומתקבצות קדושות של שתי העטרות. ע"כ שם יעקב מצבה מאבן אחת
שהי' בכחה אבנים הרבה, שנעשו ע"י נס אבן אחתעט, ואמר שהאבן הזאת אשר
שם מצבה תהיה אח"כ בית אלהים, דהיינו בנוי מחלקים רבים מתאחדים לקדושה
אחת. וכן עשה יעקב אבינו כשבא לבית אל לקיים נדרו והיו כבר י"ב שבטים
במציאות פרטית, לא השתמש עוד במצבה שהיא של אבן אחת כ"א במזבח של
אבנים הרבהפ יעוש"ה. א"כ בזו האבן נתחברה הקדושה השלמה, הבנויה משכלול
הפרט והכלל, שהנה שתי העטרות שבראש הבנים, על ידן אנו זוכים להתבונן על
העטרה הגדולה שבראש האב יתברך שמו, ע"כ ענו העליונים אז ואמרו האל
הקדוש. ע"כ לא מצינו קריאת שם "גוי קדוש" על ישראל כ"א כשהגיע
זמן
מ"ת, כי אז הגיע זמן הקדושה העליונה להגלות עליהם כי נשלם בהם ג"כ הענין
הפרטי, שהוא המעלה העליונה בנבראים שעלי' ראויה להתיחש קדושה העליונה
של השי"ת. ומורה ג"כ לחילוק זה, קרבן העומר הבא משעורים שהוא מאכל
בהמה בפסח, ושתי הלחם שבאים מחטים שהם מאכל אדם בעצרת, כמו שכתבתי
במ"א ע"פ: "אדם ובהמה תושיע ד'"פא ודרשו חז"ל: "שהן
ערומין בדעת
ומשימין עצמן כבהמה"פב. כי הבהמה תכליתה אך כללית, בכלל המין כולו,
והאדם יש לו המדרגה הפרטית. ע"כ בפסח שנשלמו רק במעלה כללית, ע"כ
הקרבן הוא שעורים מאכל בהמה כמדרגה הכללית, ובעצרת יום מתן תורתנו
שבאו לכלל האדם הפרטי, כמעלתם כן קרבנם מחיטים. וכן הוא אומר: "השם גבולך
שלום חלב חטים ישביעך"פג, ע"פ מה שכתבתי בענין השלום למעלה, שהוא מבונה
אחרי שהמדרגה הפרטית נכונה, ואז יתאחדו למעלה כללית יותר נשגבה.
ובמה שאמרו חז"ל: '"אדם אתם'פד אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרויין
אדם"פה, וכבר הקשו בתוס' בכמה מקומות מסתירות שיש בזהפי, )ועיי' מש"כ
הגרמ"ל מלבי"ם זצ"ל בקונ' תורה אור בהתוהמ"צ דס' ויקרא(
וע"פ דרכנו
מבואר, דהנה יש לדייק בשם אדם, שהוא נגזר מאדמה מפני שלוקח מאדמה, איך
יתכן משום כך לקרותו אדם, שהוא לערך אדמה ע"פ חק הלשון כלשון זכר נגד
נקבה, והי' ראוי לומר אדמי, על שם אדמה. אמנם ענין נכבד למדנו מזה, כי
עיקר קיום האדמה הוא רק בשביל האדם, כי הוא מבחר כל היצורים ותכליתם,
דף 19
א"כ האדמה מקבלת ממנו שפע חיות וקיום, והיא נקבה לגבי דידיה, שמקבלת
ממנו קיומה, שבזכות האדם ולתכליתו נוצרה האדמה. אך זה יתכן רק בכלל
האנשים, שלכללם נבראה ובשבילם היא עומדת, לא כן היחיד, הוא מקבל
מהאדמה את טובו, ולא היא ממנו, ואיך יקרא זכר לגבה. אך באדם המעלה,
שראוי שהעולם יהי' בשבילו עומד כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם"פז, ראוי
הוא
להקרא אדם ביחש האדמה, שהוא משפיע לה יסודה וקיומה. א"כ ההבדל שבין
ישראל לאוה"ע הוא בזה, כי מצד שם המין הכל נקראים אדם, שהרי ממציאות
מין האדם מקבלת האדמה שפע קיומה, וא"א לסגולת המין כ"א בהמצא כל
המין, מה שא"כ באדם פרטי, בישראל שאפשר לעלות במעלה גדולה, שיהי'
העולם מתקיים בזכות היחיד, ע"כ הוא ראוי לשם אדם. ובאוה"ע כ"מ
שהזכירה
תורה שם אדם רק על שם המין ידבר בהם "כי החל האדם ללכ"פח, "והארץ
נתן לבנ"א"פט וכיו"ב, וכן "אשר יעשה א"ם האדם וחי
בהם"צ שדרשו חז"ל גם
על אוה"ע שכל המין האנושי יוכל לקבל חיי עולם ע"י התורהצא. מה שא"כ
"אדם כי ימות בא"ל"צב שהוא ענין פרטי ואינו מציין את המין,
כ"א את זה
המת, באופן פרטי כזה רק ישראל קרויים אדם ולא אוה"ע, כי רק הם זכו
למעלה זו שיהי' הפרטי שלהם נחשב כללי, ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים
נפש
אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'"ד.
חכתי"ק, מדבר שור, הדרוש הארבעה עשר(
מקורות
א( בראשית טו ה. יא( תהילים קמז ה.
ב( שמות יט ג. 'ב( בראשית כב יז.
ג( שם ד כב. יג( ירמיה ה כב.
ד( בראשית רבה פרשה מג יא. יד( בבא בתרא יא.
ת( ישעיה מ כו. טו( ישעיה יז יב.
ו( תהילים קמז ד. טז( שם ח ז.
ז( שם ח ה. 'ז( בראשית ב ג.
ח( במדבר רבה פרשה יט ג. יח( בראשית רבה פרשה יא ו, ועי'
ט( עי' מו"נ ח"א, פרק עג הקדמה זוהר בראשית מז:.
עשירית בהערה. יט( איוב כח ג.
י( הלכות יסודי התורה פרק ב כ( בראשית רבה פרשה פט א.
הלכה י, מורה נבוכים חלק א כא( שמות רבה פרשה נא ח.
חרה טמ ומלמ נ פרמ כ ~נמוס נו נו
דף 20
כג( סוכה נב. נח( תהילים פה יא.
כד( שם שם. נו( זכריה ח יט.
כח( משנה סוף מכות. נז( יומא פז.
כו( במדבר יא טז. נח( יבמות קג.
כז( עמוס ט ו. נט( תהילים פה יב.
כח( במדבר רבה פרשה טו יח. ס( ישעיה כז ה.
כט( דברים לב ח, במדבר רבה פרשה סא( שבת פח.
ט יד. סב( עי' משנת חסידים פרק העשיה.
ל( רמב"ן במדבר יא טז. סג( יחזקאל טז ו-ז.
לא( ברכות סד. סד( מכילתא בא תחילת פרשה ה.
לב( מיכה ז ח. סמ( שמות יט ד, 1.
לג( ילקוט שמעוני מיכה רמז תקנח. סו( תהילים מה יז.
לד( שמות יט 1. סז( מכילתא יתרו מסכתא דבחדש
למ( בראשית א 1. פרשה ב.
לו( בראשית רבה פרשה ד 1. סח( ראש השנה טז : רש"י ד"ה
לז( עקידת יצחק שער שלישי תחילת שנאמר.
המאמר השני. סט( פרשת דרכים דרך מצרים דרוש
לח( ישעיה סו יב. רביעי.
לט( שם נט יט. ע( ויקרא יט ב.
מ( ברכות נו:. עא( שם יא מד.
מא( סוכה נב:. עב( ויקרא רבה פרשה כד ח.
מב( שמות רבה פרשה ז ד. עג( ישעיה מג כא.
מג( תהילים א ד. עד( אבות סוף פרק ו.
מד( משלי יח א. עת( ברכות כא:.
מת( תהילים לו ז. עו( סוף פרק לה.
מו( חולין ה:. עז( הדרוש התשיעי לעיל.
מז( מורה נבוכים חלק ג פרק יז. עח( ספרי שופטים קמו.
מח( כד הקמח, תחילת ערך השגחה. עט( בראשית רבה פרשה סח יא.
מט( אלימה רבתי מעין א תמר ה פר' פ( בראשית לה ז.
כח. פא( תהילים לו ז.
נ( משנה סוף עוקצין. פב( חולין ה:, ועי' אורות ישראל פרק
נא( תהילים כט יא. ח א.
נב( ישעיה סו כב. פג( תהילים קמז יד.
נג( שם נב ז. פד( יחזקאל לד לא.
נד( שם נד יג. פח( יבמות סא.
דף 21
פו( תוספות יבמות שם ד"ה ואין, פט( תהיליס קטו טז.
ועי' מסורת הש"ס שם. צ( ויקרא יח ה.
פז( משלי י כה. צא( בבא קמא לח.
פח( בראשית 1 א. צב( ויקרא יט יד.
דף 22
. י"ל בו"ן ימי הספירה עם חג השבועות בעצמו המה שביעית מכל השנה, שנת
לבנה שהיא שנ"ה. ואי"צ ביסום כי אם ש"ן ימים, ולא יום א' דפסח
דקיימא
הארת א"י, ולא ביום א' ושמיני של חג ולא יוה"כ ועצרת. אבל ר"ה צריך
ביסום שהוא יום דין, ושביעי של פסח צריך ביסום שלא קרב זה אל זה.
)מכתי"ק(
***
... בהקדמה ראיתי, שדבר דברי נגידים בקדושת תורה שבע"פ, וחקר בדבר
פרצת הצדוקים, בענין ממחרת השבת, לפרש דוקא שבת בראשית, שלא כקבלת
חז"ל האמתית, דקאי על יוט"ר של פסח. ואנכי בארתי ענין זה בקשר של שתי
הפרצות שלהם, שהן בקדושת תורה שבע"פ, שהיא עיקר הברית שכרת הקב"ה עם
ישראל בשבילה, כגיטין ס' ע"ב, שהן סמוכות זו לזו במגילת תענית, כמנחות
ס"ה, שבזה אשר נצחום חכמים איתוקם תמידא ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא.
ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש
בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה
עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו
אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים,
ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי
אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל "ציבור" ו"שותפין" הם שני
מושגים,
כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה,
מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, )ועי' אגרות הראיה ח"א עמ'
רלה ומאמרי הראיה ח"א עמ' 971( שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט,
והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל
ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו. והיינו טעמא דרבנן דב"מ
קי"ח
א', דחיישי שמא לא ימסרם יפה יפה, דהוא כה"ג דכתבו תוס' גיטין כ' ע"ב
ד"ה אשה, דלא ידעה לאקנויי בדבר שהוא מחזיר לה, והיינו שיש בזה קנין
שכלי, ולא הוי כשאר קנינים, דאפילו שכל של פעוטות מספיק במטלטלים,
כמבואר שם נ"ט במשנה וגמ', וה"נ אם הי' די קנין של שותפין בציבור
בישראל, דמה לי שותפין רבים או מועטים, אז לא הי' שייך לומר כאן מסירה
יפה יפה, אבל כיון שצריכין דוקא קנין של צבור, שהוא כללי, וצריך שכל
רוחני לציירו, ע"כ חיישינן שמא לא יתפוס את הענין ולא ימסרם יפה יפה,
דף 23
שאע"פ שימסור לציבור בתור שותפין, שגם הפרט שלו יש לו בזה חלק פרטי,
לא ימסור להם בתור ציבור כללי, שאין שייכות לזה להפרט מצד פרטיותו אלא
מצד קדושת קשורו אל הכלל.
ועיקר קדושת תורה שבע"פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני
קדושת הכלל שניכר בה יותר, כדאמרי' בגזירת חז"ל, שצריך שיהי' הגוי כולו,
כע"ז ל"ו. ומשום כך נאמר הלשון '"כי טובים דודיך מיין' )שיר השירים
א ב(,
עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה", שם ל"ה א', דלדעת הרי"ף,
דברכת
הטוב והמטיב דגשמים היא דוקא כשיש לו שותף בקרקע, ולא מהני מה שכל
סביבותיו נהנים ג"כ, מפני שטובתם חלוקה, דלא כד' הרא"ש שהשיג על זה
בפרק הרואה סי' ט"ו, תקשה איך מברך על היין הטוה"מ משום דאיכא בני
חבורה דשתו בהדיה, והרי סו"ס כ"א כוסו מיוחד, והוי כאין לו שותפין
בארעא,
וצ"ל משום דיתרון היין הוא משום דמשמח, כמבואר בגמ' דברכות ל"ה ב',
והשמחה משותפת היא באחדותה לכל בני החבורה, וע"כ יש בזה חבה מיוחדת,
דומה לד"ס שהאחדות ניכרת בהם יותר משום דבעינן הגוי כולו, מה שא"כ
בתורה שבכתב, דשייכה ג"כ בכ"א בפני עצמו, כמו מצות נביא על עצמו, דהוי
כתורה שבכתב לגבי דידי' כד' חת"ס באו"ח תשו' ר"ח.
ומתוך הקדושה, שיש בכללות כנסת ישראל, צריכה להיות גם הנהגת המלכות
שלה ע"פ התורה, וע"כ צריך המלך שני ספרי תורה, כסנהדרין כ"א
ע"ב, והיינו
ספר תורה אחת בתור איש ישראל והשני' בשביל לימוד הנהגת המלוכה. וזה לא
רצו הצדוקים, הנתקים מקדושת תורה שבע"פ. והנה קדושת שבת וקדושת יו"ט
היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע"פ. כי שבת,
דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י"ז, א', ויו"ט דישראל קדשינהו
לזמנים, כברכות מ"ט א', הוא תוכן תושבע"פ, ומשו"ה היו"ט מאחד
את הכלל,
וכל ישראל חברים הם ברגל כחגיגה כ"ו א'. וע"פ האמת אחדות הכלל נובעת
משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת
תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש
בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת, ומזה בא הנוסח "כי הוא
יום תחלה למקראי קודש", כרש"י כתובות ז' ע"ב ד"ה מידי.
וע"כ קראה תורה
יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר"ה ד' ע"א, בשם
שבת, להורות שקדושת יו"ט, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה
דף 24
היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושה עצמית
בהכלל. וזהו עוקר את כל הענין של פרצת הצדוקים, שרצו להיות ככל הגוים,
בתור קבוץ לאומי לבד, וע"כ לחמו לעקור קדושה זו, שיו"ט לא יקרא בשם
שבת. והקב"ה עזר, שנצדק קודש באלה שני הדברים יחד, ואיתוקם תמידא,
ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא.
)חשפט כהן, סי' קכד, עמ' רענ(
בסוגיא דמנחות ד' ס"ה: מריש ירחא דניסן עד תמניא בי' אתוקם תמידא,
שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב קרבן תמיד כו', ומתמניא בי' עד סוף מועדא
איתוקם חגא דעצרתא, שהיו הצדוקין אומרים עצרת לאחר השבת. כבר העירו
בעלי פלפול ז"ל מפני מה חדשו הצדוקין את טענתם על עצרת, שהוא אחר
השבת, דוקא אחר שנוצחו בענין קרבן תמיד, שאינו בא משל קרבן יחיד. ועי'
מש"כ בזה בדורש לציון.
ולע"ד י"ל, דהנה חג השבועות לדידן הוא יום מתן תורה, ואפי' אם בז'
ניתנה מ"מ יום א' שהוסיף משה מדעתו לא נחשב, ומ"מ מעיקרא הוסכם להנתן
תורה ביום זה, או שיהי' אפי' יום א' קודם כבר נגמרה ההכנה, ושייך יום זה ן
למת"ת.
אבל לפ"ד הצדוקין אין זה שייך כלל למת"ת, וכבר כ' חת"ס ז"ל
בת',
דלדידהו אין שמחה במת"ת שהי' ע"י כפי', אך במ' תנחומא אי' שהי' הכפי' על
תושבע"פ, ותושב"כ קבלו בשמחה, אבל לדידהו, שכופרים בתושבע"פ, אין
מקום
לשמחה. ויש להוסיף, דבאמת כיון שקבלנו תורה שבכתב בשמחה גם שבע"פ
כלולה בה, שבאמת מי שאין לו שבע"פ אין לו שבכתב ג"כ, אלא שמתחלה
חשבו ישראל כי שבע"פ אינה פירוש לתושב"כ אלא כ"א הוספת מצות, אבל
כשנוכחו לדעת שאינו כ"א פירוש א"כ היינו הך ושייכא שמחה בתרוייהו.
והנה מפ' "ואספת דגנך" )דברים יא יד( יש להכות על קדקד הכופרים
בתושבע"פ, כי חז"ל אמרו )ירושלמי ברכות א ה( שהוא צריך להאמר מפני
שהכתוב
אומר )יהושע א ח( "לא ימוש סה"ת... והגית בו יומם ולילה", ולכופרים
בתושבע"פ אין סברא לומר יומם ולילה כפשוטו, בתושב"כ לבדה, אבל
בתושבע"פ אין לה קצבה. נמצא דמשום קרא ד"ואספת דגנך" לא יוכלו
לכפור
דף 25
בתושבע"פ, א"כ יתכן להיות יו"ט זה ביום מת"ת, ונוח לומר ממחרת
השבת
שהוא יו"ט. אבל בירושלמי פסחים ר"פ מקום שנהגו איתא, ד"ואספת
דגנך"
איצטריך שיהי' מותר במלאכה, שלא תאסר לכל ישראל, מפני קרבן התמיד
שכולם שייכים בו, א"כ כ"ז שחשבו שקרבן תמיד הוא יכול להיות קרבן יחיד
א"צ קרא ד"ואספת דגנך" להתיר מלאכה, שהרי אינם שייכים כולם בקרבן
תמיד,
שנאמר שתאסר להם מלאכה, אלא איצטריך להתיר לגבי מצות "והגית בו יומם
ולילה", וא"כ ע"כ יש תושבע"פ, דשייך בה "יומם
ולילה" ולכן ראוי שיהי'
עצרת יו"ט למת"ת. אבל כיון שנצחום, שקרבן תמיד הוא קרבן צבור דוקא,
א"כ
צריך "ואספת דגנך" לשרויי לכולם מלאכה מצד הקרבן התמיד שהוא של כולם,
ולא משום "והגית בו יומם ולילה", ולכן פקפקו לומר שיתכן ברשעתם לכפור
במציאות תושבע"פ, ואין להם יו"ט במת"ת, והוא רק ממחרת שבת בראשית,
ע"כ הוצרכו להוכיח להם ממקום אחר.
)חכתי"ק(
***
יום הבכורים - זמן מתן תורתנו
"מריש ירחא דנימן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, שהיו צדוקים אומרים: יחיד
מתנדב ומביא תמיד )ונצחו חכמים שבא משל צבור, מתרומת הלשכה(; מתמניא
ביה ועד טוף מועדא, איתותב חגא דשבועיא, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר
שבת )ולפי זה אין קצירת העומר דוחה שבת, ונצחום חכמים שעצרת אינו דוקא
אחר שבת וממילא קצירת העומר הוא ממחרת יום-טוב, ואם חל בשבת דוחה את
השבת(". )מנחות סה ע"א(
בתקופתנו הגדולה להתעוררותה של האומה לשיבת שבותה, לחדוש עמדתה
העצמית על ארצה העתיקה, אחר שנות מאות רבות של תרדמה לאומית ושל
חורבן הישוב אשר לארצנו הקדושה, הננו חייבים חובה כפולה לפשפש
באוצרותינו העתיקים לדעת מה היו אלה הזרמים אשר היו בחיינו הכלליים מאז.
כי רק על ידי הידיעה הזאת נוכל לכוון את המשקל, לדעת איזה זרם הוא עצמי
ומקורי לנו, ומתוך כך גם נצחי בטבעו ונותן לנו תקומה, זרם רוחני שכח כביר
דף 26
צפון בו להחזיק את חיי האומה בכל תקופותיה ולהגביר את כחה העצמי, ליתן
לה את לשד חייה על אף כל צורריה ורומסי כבודה ; ואיזהו זרם מקרי, לקוח
מבארות זרים ובא אל גבול האומה על ידי השפעה של חולשה עצמית ושל
דלדול כחה המקורי, ומתוך כך אין לו תקומה נצחית והוא כמוץ לפני רוח
הזמנים אשר ישטפוהו בלי להשאיר לו רושם עמוק בחיי הכלל.
הימים, אשר רוח לאומי-מעשי לא היה אפשר לו להתעורר, מפני חסרון
התנאים המביאים את אפשרותו והמכינים לו בסיס קיים, אינם יכולים לבוא לידי
חשבון, בעת אשר החיים הלאומיים, בקשר לשיבת העם אל נחלתו, לא היו
יכולים להתגלות במעשה, נרדמו גם אלה הזרמים, אשר היו גורמים לו תנועתו
הפנימית והיו מסובבים על ידי אומץ חייו, על כן לא היו ניכרים לנו, גם הצד
החיובי וגם הצד השלילי שבהם. אבל עכשו, כאשר בא התור של תקופת התחיה
הלאומית, לשיבה אל הארץ, אל אדמת המורשה העתיקה, בצורת עם הקם ומבקש
את דרכי חייו העצמיים, פתאם נתגלו בקרבנו הזרמים השונים שהיו שקועים
בתרדמה ליטרגית, מעוצם השקיעה של הגלות, והחובה וגם האפשרות ללמוד, את
תורת החיים הכלליים, מימי הזוהר העתיקים, שהנן עומדות לפנינו במלוא
תביעתן. ההתעוררות הלאומית למעשה, לא באה אלינו כי אם בזכותו של כח
החיים האמיץ הצפון בנו, שהוא מלא פלאי-פלאים, כח-חיים כזה אשר אין לו
דוגמא ומשל בשום עם, גזע ודת תחת כל השמים, לח-חיים כזה המנצח את כל
מלוא העולם, החסון והכביר בכל תכסיסי מלחמתו נגדו, ומתוך שיש כח-חיים
כזה לנו, מצאה ההתעוררות הלאומית מקום לפיתוחה. ובהבנה יותר ישרה הננו
יכולים לבוא לידי ההחלטה הברורה, כי ההתעוררות הלאומית בעצמותה איננה כי
אם הבעה של סגנון כח-החיים העצמיים האצור בקרבנו מאז ומעולם, ואחרי אשר
מסבות שונות, מבית ומחוץ, באה ההתעוררות הלאומית בתכונה של חידוש
התשוקה העזיזה שהיתה מעולם טמונה בעומק נשמתה של האומה, לשוב אל
ארצה ואל מקום מכורתה, הרי צריך באר-תחיה זה, אשר נסתם תקופה כל כך
ארוכה בכל שנות הגלות, להיות חוזר ונחפר. הכורים אשר עמלו להסיר את גלי
העפר, אשר כסו את המעין החתום, היו צריכים הרבה מרץ עד כדי להגיע לאיזה
עורק, אשר יתחיל להראות איזה סימנים של מעינות של חיים מפכים ועולים.
אמנם נכרה הבאר אבל לא לכל עמקו. לא הגיע עדיין עד המקום אשר התהום
הרוחני האמיתי אשר לאוצר החיים של האומה יגלה על ידי צנוריו את עצמות
אופיותו ואת טבע מקורו.
דף 27
האדם מכיר בתחילה את מה שנחוץ לו ואת ההשפעות הבאות מהמקרים
החצונים עד אשר יבוגר שכלו לבוא לידי המדרגה הפנימית להכיר את עצמו ואת
אופיו ואת נפשו ואת מהותו היסודי, והעם בכללו למרות מה שבתוך אוצר רוחו
מונחים כל גנזיו היקרים בכליל שלמותו, כשצפים שאלות מעשיות לא יכול הרוח
להתגלות מתוך מעמקיו, וסברות שטחיות באות בראשונה ומתהוות לכח פועל
בחיים המעשיים של סדרי ההתעוררות הלאומית, ורק אחרי הרת מכשולים, ואחרי
פגישת צורי-מכשול רבים בחיי הכלל ובמהלכה של ההתעוררות הלאומית, מוכנים
אנו לבוא לידי תנועה יותר עמוקה, יותר עצמית, יותר ויותר מקורית, בנויה
ומיוסדת על העמדה של הכרת צביוננו האמיתי מתוך עומק נשמת עמנו וטהרת
רוחו.
אם עם פלאים אנחנו, אם אין אנו יכולים להשוות ולהתאים את רוחנו
המהותי לרוח כל עם אשר על פני האדמה, אם סוד קיומנו הוא ספון בסגולתנו
המיוחדת אשר אם נהיה אנחנו חסרים אין עם בעולם אשר ימלאנה, מוכרח מהלך
חיינו כלו, ביחוד בצעדים של התעוררות תחיתנו הלאומית, להיות מתבלט
בקרבנו על פי ארחותיו המיוחדים והסגולה המיוחדת המעצמת את האומה ונותנת
לה כח לחיות ועזוז להתנער לתחיה מופתית אחרי מאות שנות גלות פזור
ודלדול, היא מוכרחת להיות ניכרת לא בתור התארה צדדית שישנם יחידים
באומה, רבים או מעטים, אשר הם מסגלים עצמם לה, אבל דבר אין לה עם
הכלל ועם האופי הצבורי ומהלכיו כי אם בתור אותו הצביון היחידי שהוא התוכן
של נשמת האומה ושהוא מוכרח להתבלט בכל ארחות חייה הרוחניים והמעשיים
בכללות המהות" של העממות כולה. אז, כאשר יכרה באר התחיה עד מדת התהום
הזאת לא יפכו עוד המים של התחיה הלאומית דלוחים ומלאי אבקת עפרים, כי
אם מים חיים זכים צלולים משיבי נפש העם לכל פלגיו ומעוררים אותו לחייו
הגדולים ההולכים ומתחדשים ממקורם. גם בתקופת הבית השני בשובנו אל הארץ
המורשה, אחרי המשבר הגדול של גלות בבל, כבר בא הצורך לכרות עמוק את
מעין החיים אשר להתחיה, גם אז עמדו כבר מכשולים על הדרך, והכרות
שטחיות אשר לא יכלו להחזיק מעמד נצחי בחיי האומה צצו ועלו על שדמותינו
והיו לנו לרועץ, לצמחי לענה וראש.
לשאוב חיים ממקור דבר ד', אשר בספר היחידי, הניתן לעם סגולה אחד, על
פני כל התבל כולה, על זה צריכים אומץ לב והעמקת דעת בלתי מצויה,
דף 28
והידענים השטחיים ודאי לא היו יכולים למצא את ידיהם ואת רגליהם בסקירה
תהומית זו.
עלו קמשונים בדמות - צדוקיות וביתוסיות, והללו באו בטענותיהם המזוייפות
לאמור :
כיצד יכולה עבודת ד' היותר מסתורית, הנעולה באלפי עזקאין בעד שכלו
הרציונלי של האדם, - להיות יסוד צבוריד ככה היתה הטענה הצדוקית, עבודת
הקדש ודוקא היותר כללית והיותר יסודית שלה, צריכה - לפי דעתם - להיות
דבר פרטי - "יחיד מתנדב ומביא תמיד", זאת היא ההשגה השטחית, הצדוקית,
שהננו עדיין אוכלים את הבוסר הצומח של גפן סדום זאת ושינינו קהות, אבל
נצח ישראל נצח וינצח - ו"איתוקם תמידא", כי אמנם לא דבר פרטי הוא התוכן
של עבודת הקדש בישראל, כי אם דבר צבורי וכללי ודבר העומד ברום חיי
הלאום ומחיה את הלאום כולו, ואי אפשר שיהי' יוצא מקשר החיים הזה כל אשר
יחובר אל החיים )עפ"י קהלת ט ד( באומה.
והלאה אנו צועדים. בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות, הלא היא אצל כל
העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש
קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי
הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי-אור קדש משתלחים
לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת
קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית
הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש
עמו הוא קרבן צבור שדוחה את השבת.
הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי
התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר
היתה מלחמתם כל כך נטושה נגד המציאות של האפשרות שידחה העומר את
השבת, אם לא יפרשו כפירוש הפלסתר שלהם, '"ממחרת השבת' )ויקרא כג טו(,
ממחרת שבת בראשית" )מנחות סה ע"ב(, אבל מחשבת-רעל עמוקה היתה בלבבם.
הם, אשר לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקדש
אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו גם חקלאותו ובנין ארצו
בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות תוכן קודש יש להם, ודגל קודש הוא דגלם,
ואוצר הקודש, התורה הקדושה, הוא כל מוסד חייהם הלאומיים כמו הפרטיים.
דף 29
זאת ידעו הכל כי השבת קודש הוא לישראל והשביתה מכל מלאכה היא בו חובה
נמרצת, יוצא מן הכלל הוא רק התוכן של עבודת הקודש העליונה, המסתורית,
הספוגה אור קדש-קדשים, עבודת המקדש, אבל מי יהין לחשוב שתהיה החקלאות
קשורה בקשר אמיץ, עם עבודת הקודש העליונה הרזית, השמימית: ידעו הכל כי
אסורה היא כל עבודה וכל מלאכה בשבת, ו"בחריש ובקציר תשלת" )שמות לד
כא(, ואיך יכול הקרבן הבא ב"החל חרמש בקמה" )דברים טז ט( להיות דוחה את
השבת, אם לא הרמז הגדול שיש כאן כי החקלאות הארץ-ישראלית בישראל, יסוד
ישובו ובנין נחלתו, - נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו, ואם כי כל
העבודה החקלאית בגילויה והתמשכותה המעשית, הרי היא מכלל מלאכת החול
ואסורה בשבת, אבל הקרבן של חגיגת ראשית הקציר מהחל חרמש בקמה מוכרח
להיות עולה למדרגת-הקודש של הצבור הקבועה הדוחה את השבת, ואז האומה
יודעת בכללותה איך לנצור את אישון עינה, את קדשיה כולם, את דבר ד' אשר
עמה, את התורה ואת המצות שהן חיי סגולתה.
וזאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל, עיניה החלשות כהו ולא יכלו לסבול את
האור הגדול הזה הזורח במלוא-הדרו, ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט
ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת", אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה
של קודש קדשים, וממילא יתפוס בה החול הרגיל את מעמדו ומזה תוכל כבר
הדרגא להיות הולכת ויורדת עד כדי האפסיות של אור הקודש מחיי הלאום,
והקבוץ הישובי. אבל נצחו חכמים ו"איתותב חגא דשבועיא", ונודע לכל ישראל
כי "ממחרת השבת" וממילא עד ממחרת השבת השביעית - אין משמעותם שבת
בראשית, ואם אירע ראשית הקציר, קרבן העומר להיות בשבת, דינו הוא כדין כל
עבודת הקודש הקבועה, הצבורית, להיות דוחה את השבת, ומזה דוקא יבוא
מקור-חיים לקדושת השבת ושמירתו בכל צביונו וקדושת משפטי התורה וחוקיה,
בכל הדרת קדשם, בדבר ד' מקדש השבת. ומזה גם כן אנו למדים כי רוח האומה
כולה, ביחודה וכללותה, כולו קודש הוא "כי עם קדוש אתה לד' אלקיך" )דברים
ז ו; יד ב וכא( וברוח המיוחד הזה אשר אין בכל העמים משלו נקום ונתעודד
)עפ"י תהילים כ ט(, וכל עמי התבל יתנו לנו כבוד ועוז ותחית עולם תהיה לנו,
"וידעו )עי רוח בינה" )ישעיה כט כד(, כי קדוש ישראל הוא מקור ישענו סלה,
וחיי התורה והמצוה כולם חיי הלאום כולו המה. ונגד המהרסים מכל הצדדים,
ונגד הכורים השטחיים, שלא הבינו ולא יבינו עוד את רוח האומה לכל עומקו,
שהתאמצו ומתאמצים לעשות את עבודת הקודש ומשמרת התורה והמצות כולה
דף 30
רק לדבר פרטי באומה - "יתוקם לנו תמידא" הבא דוקא משל צבור; ונגד אלה
החפצים לנתק את היסוד החקלאי בארץ-ישראל מקשר קדושתו המחיה אותו לעד
על אדמת הקודש, - איתותב חגא דשבועיא.
והיה לנו יום הבכורים - יום מתן תורתנו לאות עולם לישראל, ולערובת-נצח
לתקומת שיבת שבותו, וצמיחת קרן ישעו, על אדמת קדשו אשר אהב סלה )עפ"י
תהילים מז ה(, בימין ד' רוממה ! ימין ד' העושה חיל )עפ"י תהילים קיח טז( אשר
רק בה יושע ישראל תשועת עולמים )עפ"י ישעיה מה יז( וארצו תבנה בנין שלם
במהרה בימינו.
)חאמרי הראיה, ח"א, עמ' 771(
החדש במרינה ובמקדש
"העומר היה מתיר )את החדש( במדינה, ושתי הלחם במקדש". )משנה מנחות סח
ע"ב(
נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל, לא בקשרים
מלאכותיים הננו מקשרים את חיי עמנו הכלליים לכל צביוניהם רק מפני שככה
מורה אותנו מקור חיינו. וכן הוא הצביון השלם של נשמת לאומנו. אין חצאיות,
אין חלקיות ואין תוכנים של פירוד במהותה של אותה הנשמה הגדולה של
האומה אשר קדושת האחדות היא כל חייה כל יסודה וקיומה "אתה אחד ושמך
אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" )מנחה לשבת( - ~על כן קולו של יעקב
הוא הבוקע ועולה בצורתו המאוחדת מכל השדרות אשר בתנועת הכלל ושאיפותיו
בישראל. קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל וקול התורה והתפלה באהלי יעקב
עד קול הזמרה הנאצלה אשר בהיכל ד', קול אחד הוא בתוכיות הוייתנו בין
כשהוא נודע ומוכר לבעלי הקול המשמיעים אותו לרבים ולעצמם, בין כשהוא כל
כך נעלם עד לאפס הכרה. ומתוך הקול הכללי ומקור חייו, יוצאים הם שני
הצדדים המבליטים את מהותה של האומה אשר בגדלה ובבנינה הם גדולים
ומבונים, ובקטנה ובחורבנה הם מוקטנים והרוסים, והם הם המדינה והמקדש.
דף 31
בכל העמים אשר רוח חייהם הוא בעל תכונה מורכבת אם גם יהיה להם איזה
תוכן הגורם לפעמים לעצב את תכנית מדינתם ותכנית מקדשם באיזה עיצוב
מכונתי אשר יאגדם ברתוקות של איחוד, מתוך שהאיחוד הזה הוא בלתי-טבעי
להם הרי הם מוכרחים תמיד להיות רודפים אחרי תוכנים חדשים להשיג על ידם
איזה סמך של חיזוק בעד המצב הקיים "אומר לדבק טוב הוא ויחזקהו
במסמרים" )ישעיה מא ז( - ובשביל כך האוצרות אשר הרכוש הישן המאחד את
הוייתם אינם בני קיימא, והלהיטות אחרי כל תוכן חדש, קשורה היא בטבע
מציאותם, אין החדש צריך אצלם היתר, כי מבלעדי חליפת תוכן וחידוש צורה
אין עמדה לההרכבה המכונית, שמקור חיים עצמי אין לה, ושן הזמן הולכת
ומכלה אותה, והם עומדים תמיד בעצם ומדרגה של "יבחר אלהים חדשים"
)שופטים ה ח( - לא כאלה חלק יעקב, האחדות המהותית של המדינה והמקדש,
טבועה היא בעצם נשמתנו, רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגוים, הם הם
הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב שיוכל להיות אצלנו תכנית של
מדינה שאינה תכנית של מקדש, או תכנית של מקדש שאינה של מדינה, על פי
מעמק הרוח ויסוד היצירה שלהם, ובשביל שהעושר הגדול של החיים ועצמת כח
הקיום המונח בכח הגדול אשר לעם הקדוש, אשר חיי עולם הם חייו, כל זה הוא
מונח דוקא בתורה הקדומה הישנה, אשר רוחה והוייתה הוא מאז מקדם "עד לא
עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל" )משלי ח כו( - בשביל כך הננו מתיחשים
אל כל חדש בשאלה והננו זקוקים לתוכן המתיר את החדש, והמראה בעליל שזה
הבא מן החדש בצורתו החיצונה באמת הוא עתיק עתיקא, ואז הוא מתקבל
באהבה והוא הולך ומתקשר בקשר המקודש של היסוד האחדותי של האומה בכל
מהלכי חייה. וסימן לדבר "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש".
ומתוך האור הישן, האורה שברא צור כל העולמים מאז מראשית, ו"שנתעטף
בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו, מסוף העולם ועד סופו" )בראשית רבה ג
ד(,
מאור קדום זה, שנגנז בנשמת ישראל באורה של תורה, מהאור הישן הזה יזרח
לנו אור חדש, אשר על ציון יאיר, ונזכה כלנו במהרה לאורו, בגווניו השונים
והמאוחדים במקורם באור חיים שלמים אשר יקיפו את כל הוייתנו ויאחדו את כל
פרודותינו במדינה ובמקדש שיבנו יחדיו במהרה בימינו אמן.
)חאמרי הראיה, ח"א, עמ' 181(
דף 32
יום הבכורים - זמן מתן תורתנו
אלה הם שני התארים של החג הקדוש, חג השבועות הבע"ל. הראשון, יום
הבכורים )במדבר כח כו(, הוא התואר, שהתורה שבכתב קבעה לו, וזמן מתן
תורתנו קבעה לו התורה שבעל פה, בנוסח התפלה המיוסדת על פי אנשי כנסת
הגדולה, שהם תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות )ברכות לג
ע"א(, ו"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"
)גיטי7 ס
ע"ב(. הרינו למדים שתורה שבכתב ותורה שבעל פה מתיחשות זו לזו כיחש של
הנוף והנשמה זה לזה, גופי התורה שבכתב, אותיותיה כולן כמו שהן, הנן
הנושא, שהנשמה העליונה, האור העליון שהוא מתגלה בכל מכמני התורה האצור
בתורה שבעל פה לכל מדרגותיה, הולך ושופע על ידם.
ארבע דרכי התורה, הפרדס: הפשט, הרמז, הדרש והסוד, הלא רק החלק
הראשון, הפשט, הוא המתראה לנו על ידי האותיות שבתורה שבכתב כמו שהוא,
אבל שלש הדרכים שעל ידן אנו מוארים באורות היקרים בכל חגווי נשמתנו,
הלא הן כולן מכלל התורה שבעל פה שעל ידן מתבלטות הנה קרני האורה
המיוחדות לישראל והן הן נשמתה של תורה.
אנחנו באים לידי כל תקומותינו על ידי הקשר הגמור של הגוף והנשמה
באגודה אחת, וכל פירוד הבא לחוץ ביניהם הרי הוא מכחיש את החיל והתעצומה
של כנסת ישראל. הרבה סבלנו ועדיין אנו סובלים מאלה אשר נתקו את התורה
שבכתב מהאורה של תורה שבעל פה, כל שיטות התעיה למיניהן, הכותים,
הצדוקים, הקראים וכל מגלי פנים בתורה שלא כהלכה לכתותיהם, כל אלה
העמידו את הפשט במצב מפורד באפס השפעה מיתר ררכי התורה המחשיפים לנו
את אורה בכל מילואה.
ההנתקה הזאת של הפשט מעל שלשת דרכי התורה האחרים המשלימים
אותה, היא היא שגרמה ג"כ את המורד של החורבן הגמור שהננו סובלים על ידי
שולחי היד במקדשה של תורה, אלה מחבלי כרם ד' הזונים אחרי הבלי הגוים,
ביחוד המפלצת שיצאה בהרחבתה על ידי המלומדים הגרמנים השקועים בשנאת
ישראל בכל אופי רוחם האכזרי אשר ינקו אותו משדי גזעם, המראה לנו כעת את
פרצופו האמיתי, והם הם מחברי הספרים המסואבים מיסודה של חוצפת "הבקורת
דף 33
של כתבי הקודש", שהיא כולה הרכבה של רשעה וסכלות, ובכל זאת הזנו
אחריהם חלק ממחנכי דורנו הצעיר להוותנו וחרפתנו.
אמנם לא פחות מזה סבלנו והננו סובלים מאלה אשר נתקו שלש הדרכים
האחרות - הרמז, הדרש והסוד - מהיסוד של הפשט קבעו להם אלה מין תורה
שבעל פה מזויפת שאינה קשורה באיתן היסוד של תורה שבכתב. תקלה זו
התחילה מהאלכסנדרונים בימי קדם, שמהם יצאו המינים הראשונים ששרשיהם
הפורים ראש ולענה )עפ"י דברים כט יז( הם ממלאים עכשיו חללן של רשויות
בעולם הזר הסובב אותנו והדוחק את רגלינו בכל הארצות וגם בארץ הצבי.
מיסודם של האליגוריסטים הקצוניים למפלגותיהם יצא כל המראה של פרצות
כרם בית ישראל וההפקרות המעשית בנוגע לכל דבר חוק ומשפט, שהנוהים
אחריהם הנם הראשונים לחלל כל קודש בפועל ובמעשה והמרחיבים את ההפקרות
בין ההמונים הרחבים המאבדים בידים את כל ההוד שבתחיתנו הלאומית ונוטלים
ממנה את כל הדרה. השיבה הלאומית שלנו לארץ, על פי הסגנון המחודש שהולך
ומתרחב בימינו לשמחת לבב כל אוהב עמו וארצו היא צריכה שמירה מעולה
שחלק הפשטי שבה הרי הוא בודאי ישובה של הארץ, בנינה ושכלולה שבנינו
הבונים התחילו לעבוד בה את עבודתם הקדושה בכל כך מסירות. אבל כל החיים
הטהורים, כל רוח ישראל ואורו, הרי הם שפעת נשמתה של התכונה הפשטית;
בחינת תורה שבעל פה בכל דרכיה, הרמז, הדרש והסוד, המרוממים את הרוח
ומחיים את הפשט. נזהר נא לבלי להכשל בניתוק של אלה שני היסודות החיים
זה מזה, ותהיה נא תחיתנו הלאומית ובניננו בארץ אבות מלאים חיים שלמים
באחדות גמורה של גופה עם נשמתה, ונזכיר נא ביום החג הקדוש הזה הבעל"ט,
חג השבועות, שכמו שהוא יום הבכורים בתורה שבכתב הוא גם כן זמן מתן
תורתנו בתורה שבעל פה. והאחדות הקדושה הזאת תשיב לנו את אומץ רוחנו, את
שלומנו הפנימי, ואת יפעת כבודנו לעיני כל אפסי ארץ, במהרה בימינו אמן.
)מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 671(
דף 34
העומר ושתי הלחם
ממחרת השבת )ויקרא כג יא(, היו קוצרים את העומר בזמן שבית-המקדש היה
קיים. העומר היה בא להתיר את החדש במדינה, ושתי הלחם היו מתירים את
החדש במקדש )משנה מנחות סח ע"ב(. כ' ישנן שתי קדושות: קדושת המקדש
וקדושת המדינה, ושתיהן צריכות להיות דבוקות וקשורות זו בזו מבלי להפריד
ביניהן. כל חדש אסור הן במקדש והן במדינה, עד אשר יקריבו חלק ממנו
לגבוה. משחרב ביהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהי' יום הנף כולו אסור
)ר"ה פ"ד מ"ג(, מכיון שאי-אפשר היה להתיר את החדש ולהקריב ממנו
לגבוה.
כדבר הזה עלינו לנהוג גם בכל עניני החדש המתעוררים בעולמנו, הן בנוגע
למדיניות והן בנוגע לענינים דתיים. גם במובן זה ישנם שני מיני חדש: חדש
המיוסד על יסודות התורה, על יסוד קדושת ישראל ושחלק ממנו הוקרב לגבוה,
וחדש שהוא זמורת זר, חדש שאין לו כל קשר עם הקדושה. המין הראשון הוא
חדש שהותר, והמין השני הוא חדש שאסור בכל מקום. החדש של "ישורון" הוא
חדש שהותר, חדש שקשור בקדושת ישראל. גם מסיבות "עונג שבת" הן מן
המין הזה, כאשר הן שומרות על הצביון המסורתי ועל התוכן המקודש, ואנחנו
התרנו את החדש הזה, כאשר הכרנו כי חלק ממנו נקרב לגבוה. אבל המסיבות
האלה כחן יפה לעורר את הרגש של קדושת ישרנל רק באופן זמני, ואין אנו
יכולים להסתפק בזה. עלינו לעורר את נשמת ישראל מתרדמתה באופן תמידי,
בלי הרף והפסק, על-ידי שמירת התורה והמצוות שהן סם חיים לישראל. ורק
על-ידי כך, יתאחדו יחד שתי הקדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה )עיי7
לעיל מאמר "החדש במדינה ובמקדש"(, ונזכה לראות בשגשוג המדיניות הישראלית
ובפריחתה, ובבנין בית-מקדשנו ותפארתנו, בב"א.
)מאחרי הראיה, ח"ב, עמ' 474. נאמר בחנינת הרנל בביהכנ"ם
"ישורון" בירושלים(
אנונאן
רבי שמעון ס"ל )מנחות מה ע"ב( שבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, ורבי
עקיבא ס"ל שהיה שם ג"כ לחם. וכבר העירו תוס' אם אין רע"ק מקפיד על
ביאת
הארץ, ג"כ י"ל מה שתגרי אומות מוכרים להם. אבל זה ניחא רק אם עכ"פ
קדושת א"י היתה כבר קודם כיבוש. ובאמת תליא בין במה שהוחזקה מאבותינו
דף 35
בין בכיבוש, והניין שניהם גורמים כדברי הירושלמי. אמנם שני דברים המתירים
אם מקדשים זה בלא זה, לר"ש בן אלעזר אינם מקדשים ולרבי מקדשים. וצ"ל
דלר"ע מקדשים נמי, וקדשה א"י קודם כיבוש, ע"כ הקריבו ג"כ לחם
מתבואת
א"י ע"י תגרי גויים, ע"כ ס"ל לר"ע ג"כ בפ"ק
דיומא דמעשה ]ד"וישכון כבוד
ד' על הר סיני"[ היה אחר עשרת הדברות, שהוא כמ"ד בז' נתנה תורה )שבת פו
ע"ב(, דהיינו שהוסיף משה יום אחד מדעתו והיה יכול לדרוש היום כמחר, מפני
שכיון שמצד השי"ת כבר נתנה תורה.
ביום השישי היה כבר דבר אחד נגמר, אע"פ שלהשלים הקדושה היה צריך
ג"כ קבלתינו, הוי דומיא דשני דברים המתירים שמועילים זה בלא זה ג"כ,
עכ"פ
להכניס לקדושה.
ומסתייע ג"כ פסק הרמב"ם כר"ע, משום דפסקינן ביבמות ק"ד דב'
דברים
המתירים מקדשים זה בלא זה, לגבי יבמה שרקקה דם נפסלה מן האחים וה"ה
לקדושת הארץ, והיה אפשר להביא לחם ג"כ, וממילא י"ל דהלחם מעכב.
)חכתי"ק(
***
דף 36
דף 37
דף 38
דף 39
מתן תורה
נל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית
המקושרת עם כל יסוד המציאות, וכיון שנעשה להיפך ממה שראוי להעשות הרי
הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג בסידור גופו באופן המנגד לתנאי החיים
שלו. אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אין ההרס
פועל.
התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלהית ההולכת
וזורמת בעולמים ומגיעה עד חידור התוכי של החיים. ישראל נזדככו כל כך עד
כדי הרגשה זו של אי האפשרות של היפוך הסידור העליון המקיף והחודר.
האבות הוטבעו כבר בזה במעלת רוחם, ובניהם נזדככו בכור הברזל עד שבאו
בתעלומה פנימית לידי מדה זו, והידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת שבזמן
שהיא כבר באה לבגרותה מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על פיה, ואם לא יהיה
מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילויי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית,
אז העולם מתמוטט וצרת החיים גדולה, וההארה באה. אור ד' נגלה על הר סיני,
למשה הראה אוצר טובו וסוד הדר זיוו, להורות תורה מורשה קהלת יעקב, לבסם
עולם ומלואו.
לפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי
הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המקווה, "לא עשה כן לכל גוי
ומשפטים בל ידעום" )תהילים קמז כ( ע"כ אינם מצווים ואין מהלך הטבע פועל
על ידם ביחס להדרכתם התוריית, וזהו רז מיוחד לישראל.
)מכתי"ק(
***
לפר' בשלח וענין "לינת הצרק"
"ויבאו מרתה וגו' שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" )שמות טו כג-כה(. אמרו
חז"ל שבת ודינין וכבוד או"א במרה אפקוד. ונראה שהי' זה הכנה למ"ת
ומאיזה
טעם וענין. והנה שם )כו( נאמר: "אם שמוע תשמע לקול ד"א וגו' כל המחלה
דף 40
אשר שמתי במצרים ל"א עליך". למה דוקא המצות שבמרה ישמרו ממחלות.
והנה מצינו מצות ב"נ, ועל גביהן אותן המצות שנצטוו במרה, ועל גביהן קדושת
התורה במ"ת.
והענין הוא דיש ג' אופנים בכלל המוסר. הדבר היותר נמוך הוא שלא להיות
רע לבריות מפני אהבת עצמו. מפני שאי אפשר לישוב העולם להתקיים באופן
אחר. והוא יסוד ז' מצות ב"נ. ובזה האופן אין צורך לזכך טבע האדם, רק
שיהי' נשמר מעשות רע. אמנם התורה באה לקדש את ישראל להעלותם שיהיו
גוי קדוש, פי' שלא יהי' המוסר שלהם מיוסד רק על אהבת עצמו כ"א על אהבת
הטוב והישר בעיני ד', ע"כ צריך להשריש יסוד למדות טובות בעצם טבע
האדם. ע"כ הי' במרה הכנה למ"ת ואמרו חז"ל )מכילתא( '"ויורהו
ד' עץ' )שמות
טו כה( דבר מן התורה נתן להם". א"כ יש כאן רמז "כי מרים הם"
)שם שם כג(,
היינו שמי שנפשו חולה נדמה לו מתוק למר, כי משפטי התורה מתוקין לבעל
נפש טהורה ומרים לבעל נפש רעה. ע"כ הי' כאן מקום הכנה להשריש בהם
יסודי המדות הטובות המיוחדות לישראל באופן שיהיו מוכנים לקבלת התורה.
והנה יסודי המדות הטבעיות הם ג', כדחז"ל )יבמות עט ע"א(: ג' סימנים
באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים. שלש השפעות יש שמשפיעות על האדם
במהלך המוסר. השפעה האחת היא העצמית מה שמרגיש נטיית טבעו הישר. ב'
השפעת העולם החיצוני של התערבותו בין הבריות. ג' העולה על כולם מה
שמתלמד מדרכי ד'. רחמנות היא מטבע נפשו של אדם. ביישנות היא מה
שהעולם החיצוני פועל עליו. גמ"ח הוא נובע מלימוד בדרכי ד' שהוא רב חסד,
שהחסד הוא אף לעשירים שאין המיית הרתמים בטבע עליהם כ"א מאהבת חסד
מפני שהוא דרך ד'.
כדי להשריש אלה ההשפעות באה שבת נגד מדת הרחמים, האומה שאין עמה
רחמים השבת אסור לה, מפני שכל מוסריותה באה רק מצד החשבון של צורך
בנ"א זה לזה, שבא רק לרגלי המלאכות והמסחרים, אבל אם ינתן להם צרכם
מבלי צורך איש לרעהו יהפכו לזובחי אדם. ע"כ הי' זה יסוד הנסיון לישראל, כי
נתן ד' להם לחם מן ו:שמים בלא טורח וצורך לחברה מפני הצרכים ההכרחים
"למען אנסנו הילך בתורתי" )שמות טז ד( כלומר אם הוא מרגיש נטיה עצמית
לדרך הטוב גם בלא הכרח של טובת עצמו. ע"כ רק ע"י המן הי' ראוי שיקבע
קדושת השבת, מפני שעם הסיפוק של הצרכים מבלי צורך להעזר איש מרעהו,
דף 41
ועכ"ז ילכו בדרך ישרה, שלא להרע איש לאחיו, ולחיות באחוה ואהבה יש אות
שאהבה תהי' נובעת מצד עצמות המדות הטובות, ואהבת הצדק והיושר. ע"כ
שבת נגד מדת רחמנות.
נגד ביישנות ההשפעה החיצונה היא כיבוד או"א, שהם יסוד להשפעה
החיצונה של האדם בהדרכה, להורות שגם זה צריך שיכובד, לא שירצה כ"א
ללכת ע"פ נטייתו הפרטית.
אמנם נגד ההשפעה מדרכי ד' נקבעו דינים, כי הדינים שלנו משונים מדיני
או"ה מפני שהם מכוונים ביותר לדרכי ד'. ע"כ ניחא מה שאין עיקר דינים
נוהג
בזה"ז, מפני דבעי' סמוכין ונקראו אלהים, מפני שהשפעת הדינים הוא מדרכי ד',
והם יסודות המדות הטבעיות שהן הכנות לקיום התורה בפרטיות.
והנה הרמב"ם חקר מהו ענין יסורין של אהבה. אמנם הכונה היא, שלענין
הבחירה של האדם אין מקום ליסורים כ"א על צד העונש, אבל בלא חטא לא
שייך יסורין. אבל אם הטבע של נפשו קשה ונוטה להרע, אז מועיל היסורין
לזככו, וזהו יסורין של אהבה שהם בלא חטא, שלא חטא כלל בפועל כ"א לטהר
ביותר מדותיו.
ע"כ הסגולה להשמר מחולי היא ללכת בדרך ד' בעניני המצות ותכליתן,
מאותן שנצטוו במרה שהוא לקבע טבע טוב בנפש אז לא יהי' צורך כלל
במחלות "כי אני ד' רפאך" )שמות טו כו(, כלומר מלמדך דרך שאין צורך
למחלות, כי ע"י קדושת ש"ק תקבע מדת הרחמים יפה, וע"י כיבוד
או"א
הבושת, וע"י דינים החסד, ההשפעה מדרך ד'.
)סכתי"ק(
ענין איחור קבלת התורה ומה שלא נתנה להאבות ולדורות הראשונים. הנה
הראוי לנו להבין מהפרט אל הכלל, מהנהגת האדם על פי אור שכלו ונפשו
וכחותיה איך יפעל בהם בענין הנהגתו על צד השלמות, כן נבין ענין התורה
שהיא שכלו של עולם עם העולם. והנה האדם כשצריך לקנות בקרבו מעלות
קנויות במדות שהן עצמיות ואנו יודעים שצריך לזה חכמה וידיעה ברורה בטיבן
של המדות מהותן וטובתן, ואח"כ הרגל מעשי בדרכיהן. והנה אם יקדים המעשי
דף 42
ללכת בארחות המדות הטובות ולא הכירן בלבבו ורחקה נפשו מהן לא יועיל לו
המעשה לקנות המדות הטובות, ואדרבא עוד יוסיף סרה שכיון שהמעשה הנוסד
לקבל אור אמת של מדה טובה הוא רב מהאור ההוא ממילא מעורר קלקולים
והרגל של עשיית מעשה בלא תכלית, או גרוע מזה לתכלית מקולקלת ובזויה
כפי הדמיון. ע"כ בראשונה צריך להעמיק הרבה בשרשי ההכרה להבין טיב
המדות הטובות וגנות הרעות, ואח"כ יאחוז בלב שלם בדרכי הנהגתן, אז תהי'
כל הנהגה שיהי' נוהג בדרכי השי"ת בנוי' ע"פ חפץ לבבו להתקרב ללכת
באורחותיו וע"פ אור השכל המחי' אותה יועילוהו בודאי המעשים להיות הולך
ואור וקונה יותר הארה והבהקה באור דעת ואמת וצדק.
והנה כמדרגת הנהגת האדם בקנין מדותיו כן הנהגת התורה עם התכלית, שכל
מעשה המצות מנהיגים בהם, אלא שהנהגות מדותיו של אדם הנה באדם פרטי
מצד שהוא לעצמו והתורה נתן בה השי"ת שתיסד בכלל האומה באופן כזה,
וממילא כשם שהכלל עולה על הפרט כן הענינים הקנויים בקדושת הכלל המה
נשגבים מהפרט עד שאין אנו יכולים כלל להשיג איך המצות פועלות ומה הן
פועלות לשלמות ומה הן צריכות לפעול ומה יחסר ח"ו בהעדרן. ע"כ הי' צריך
בתחילה שתהי' עצם הקדושה נקבעת באומה, דהיינו החלק האמיתי והרצון הכללי
לבא למדרגת קדושה כזאת. וכיון שנגמרה שתילת חפץ הזה לגמרי בכל
אורחותיו, ראוי לתן עצה הגונה איך יבאו למחוז החפץ. ואם הפעולות שלהביא
למחוז החפץ היו מקדימות לעצם גמר השרשת החפץ לא היו פרצלות כלל. ע"כ
כל שלשלת הצדיקים מאדה"ר וביותר האבות הם זקקו וצרפו את החפץ הכללי,
כי הקדושה הכללית אינה אבודה ח"ו אף שאינה מתגלה במקום אחד מפני שאין
עיננו משוטטת על הכלל כולו, וכשנגמר החפץ בכל פרטיו דהיינו שיהי' שולט
בכל המצבים אפי' כשלא יהי' לו עוזר ומעורר, כמו טומאת מצרים שמתנגדת
לגמרי, ומ"מ החפץ עשה את שלו לבא למדרגה הקדושה הזאת שמושגת לאדם.
בכלל כמציץ מהחרכים אז הי' עת דודים לתן מעשים והנהגות קדושות המיסדות
יותר ומולידות החפץ ביתר שאת ומגיעות אליו.
ונמצא שיש הפרש בין המצות שעשו קודם מתן תורה למה שאנו עושים,
שעשייתנו המצות הוא בתורת דרכים והליכות איך להתקרב אל החפץ עצמו
שכבר נגמר הרצון לגמרי בכללו לבא אליו ואין חסר דבר כ"א תיקון הדרך,
ותורה אקרי דרך, אבל אבות העולם וכל הצדיקים קודם מתן תורה עיקרם הי'
דף 43
עבודה במחשבה, איך להשריש החפץ ומה )שראוי( ]שראו[ להם לעשות המצות
ולקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה מפני שראו שמצדם נגמרה הכנת הרצון
לגמרי ויש בסגולת התורה והמצות להשריש ג"כ הרצון ביותר בהכלל, ע"כ לא
הי' ענין המצוה לקרב את הכלל אל החפץ כי אם להשריש בכלל את הרצון
והחפץ. נמצא שמצוותיהן היו פעולת הנשמה ממש ומצותינו הן פעולות הגוף, כי
זה הדרך דוקא מביא אל החפץ, לא אופן אחר.
וזהו דחז"ל במד"ר שה"ש "לריח שמניך" )שיר השירים א ג( כל
מצות שעשו
האבות לפני ריחות היו, והיינו כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין
הגוף נהנה ממנו כדחז"ל בברכות )מג ע"ב(, ביאר שענין מצותם הי' רק לחזק
חפץ הנשמה בהכלל, כי עיקר ענין התורה מתבחנת כפי מה שהיא מועילה
בהכלל, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" )ויקרא יט יח( הוא יסודה של תורה,
שעלי'
מיוסד תיקון הכלל כולו, אבל המצות שאנו עושים כעת "שמן תורק" היינו
שהשמן מועיל לגוף ממש, ומ"מ יש בו אור וריח ע"י מה שמערבין בו, אבל בא
בעצמות, וסיכה כשתי', ואמר "תורק" להורות שאנו מדברים בבחינה שהשמן
מורק מכלי אל כלי דהיינו פעולת קיום התוהמ"צ שמתפשטת בכלל כל הגוי
כולו, אע"פ שעצם העשי' רק בכל אחד, דהיינו אדם זה, אבל השמן מורק תמיד
מכלי לכלי והוא מצד שלמות שיש בהרקה, דהיינו שנמצא בכל הכלים, אבל לא
בחסרון שיש בו שמתרוקן מכלי שכבר הורק ממנו. וזה שדייק "תורק" דהיינו
שאיכות השמן הוא כך שתמיד "תורק", והוא כשמן דאלישע שלא כלתה מהכלי
וזה שלמותה שתורק תמיד. וי"ל עוד מה שסיים "עלמות" על-מות,
שכ"ד מצוה
צריכה איזה ציור בגוף כעין הכנה לה כפי שכ' במ"א שאהבת רע שהיא כדי
לתן ציור למדת האהבה לאהבו ית"ש. והנה אהבת הכלל נותן ציור בנפש
למסירות נפש, אע"פ שהחכמה מבררת כי לעצמו עושה רק טוב, אבל ציור הנפש
צריך בדברים שגם החושים משיגים, וזהו שמטיב לכלל א"כ "עלמות אהבוך"
אבל
באמת "משכני" וכו' ו"הביאני המלך" )שם שם ד( ששם עיקר השמחה
לעצמו ג"כ.
)סכתי"ק(
***
בקטרוגם של מלאכי השרת על משרע"ה, בקבלתו את התורה, צר הקב"ה
קלסתר פניו של משה דומה לשל אברהם, ואמר להם: לא זהו שאכלתם אצלו
)שמות רבה כח א(.
דף 44
מדתו של אברהם אבינו ע"ה, להודיע שם ד', היתה מפולשת בגלוי לברכת
החסד. ועל כן אע"פ שהיא רוחנית ושכלית, לא טענו עליה מלאכי השרת, שהיא
אינה מתיחסת לילוד אשה, כי מתוך הכרת אחדות אדון אחד ומיוחד בעולם
נמשכת הטבת המדות והאחוה הכללית שבין המין האנושי מתגברת. אבל על
תורת משה, שהופיעה במרחב רבויי מצותיה וחקיה, שכאילו דבר אין להם עם
עצם המצב האנושי, טענו שהם דברים המיוחסים רק למלאכי השרת, בעלי
הציורים העליונים. אכן באמת דרכי התורה אע"פ שהם מתפשטים לרוממות
הציורים העליונים, מדותיהם של מלאכי השרת מכוונים הם בעיקרם ג"כ לאותה
תכלית עצמה של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו ע"ה. אלא שיסור
תורת החסד, הבאה מכח האבות עצמם, הנכללת בז' מצות ב"נ, מתגלה הוא מיד
בעולם, ויסוד החסד של הדרכת התורה כולה עם פרטי מצותיה והלכותיה, מתגלה
הוא רק באותו הטוב האמתי, הצפון והגנוז לע"ל, שיכלול בחוברת את כל החי
וכל המצוי. ולפי שהוא כולל את החסד הגדול והכללי, בעתיד היותר גדול, צריך
הוא לכל אותן ההקדמות המרובות של כלל התורה ומצותיה כולן. א"כ ממש
אותן המצות של תורת משה הן המכוונות בתורת האבות, וכשם שלא יכלו
מלאכי השרת לקטרג על תורת האבות, לאמר, שדעת אחדות ד' והכרתו העליונה
וכל הרעיונות הרוחנים המתלוים עמה מיוחדים הם למלאכי השרת - שהרי מתוך
הרעיונות האלהיים הנאצלים עצמן זכה העולם במדת החסד הרחמים והחנינה,
אהבת המשפט והצדקה - כמו כן יזכה העולם בכללו לאותן המסקנות עצמן,
במרחב פעולתן ושליטתן העליונה, ע"י אור ישראל וחותמו המיוחד של דברי
תורה ומצות כולם. לפיכך נתגלה קלסתר פניו של א"א שהוא הוא קלסתר פניו
של משה ע"ה. וההשקפות השטחיות, המחלקות בין דתיות למוסריות, אינן ענין
אלא ביחס לאומות העולם, אבל לא כאלה חלק יעקב, כי היסוד הדתי בא
מהגעגועים אל הקדושה ורוממות הנפש לאהבת ד' וכבודו ופחד הדר גאונו, ומפני
שלא הגיע העולם עדיין להיות מוכן להוציא לפועל דברים מוסריים נשגבים
מאד, מתוך אותם הגעגועים, ע"כ נשארו הגיונות לב פנימיים רבים בלתי נתפסים
במעשים ומכוננים את רגשי הדת, אבל המוסר הוא בא משאיפת הטוב המעשי
שמוכן ושישנו לשעתו. אמנם כל העמים אין להם בדתם אותם האמצעים, שעל
ידם יבא העולם להתעלות גבורה ועז שיהיה ראוי באמת למלוי אותן השאיפות,
הנעלות והנשגבות, שהגעגועים הפנימיים שבנפש מיוסדים עליהן. אבל בישראל כל
התורה כולה היא הכנה לזכות את העולם להגיע בפועל לאותן הדרכים, שטבע
דף 45
הגעגועים אל הטוב משותת עליהן. וכיון שהחוקים, שהם רק מדרכי עבודת
שמים, מכוננים הם את האושר של המציאות כולה בעתיד הרחוק, הרי הם מצד
ההשקפה של העתיד עבודה מוסרית, כמו שהחסד הפשוט הוא עבודה מוסרית
בהשקפת ההוה, ורגש הדת והמוסר מופיעים באחדות גמורה, ופרצופו של
משרע"ה הוא דומה לשל אברהם לגמרי. והתורה העליונה, עם כל עליוניותה
והגיונותיה המופשטים, ראויה היא ע"ש העתיד לבני אדם עושי הטוב המעשי,
ביחוסם אל טוב העתיד הנצחי, ומתוך שקטנה היא הכשרת האדם, לקבל את כל
ציורו הפנימי של טוב נעלה זה, אי אפשר לו להיות דבק בו כ"א מצד שכך הוא
מצויר אצל אדון כל המעשים, שלפניו העתיד היותר רחוק נצב חי כמו העבר
וההוה, והשמים החדשים והארץ החדשה שעתידים להבראות עומדים הם לפניו
ית' )עפ"י ישעיה סו כב(, ע"כ יסוד העבודה המוסרית, המאחדת רגש הדת
והמוסר,
הוא לעשות באהבה רצון קוננו, אדון כל המעשים, רבון כל העולמים ב"ה.
)מכתי"ק(
***
כל ת"ח, בפרט מהעוסקים ברזי התורה, יש בו הארת משה, וה"ה הארת רבי
עקיבא, וכולם מבקשים מלאכי השרת לדוחפם, והקב"ה עוזרו. ואומר הניחו לזקן
זה, כדאי הוא שישתמש בכבודי )עי' חגיגה טו ע"ב(. ואין זקן אלא זה שקנה חכמה
)קידושין לב ע"ב(. ובעת הדחיפה של מלאכי השרת, מתקטנים כל כחות הנפש.
והעלבון גדול עד מאד. והאהם נושא עיניו לשמים, ושם מבטחו רק על אלהי
אמת שאין עוד מלבדו, שברא הכל לכבודו, אז רוח חדשה באה בקרבו ואומץ
לבב ימלא, והכל נעשים לו אוהבים )עי' שבת פט ע"א(.
)מכתי"ק(
***
במדרש: "ומשה עלה אל האלהים"א. "מאי דכתיב: 'כל אשר חפץ ד' עשה
בשמים ובארץ'ב, משל למלך שגזר על מלכותו, בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני
סוריא לא יעלו לרומי. לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא, עמד וביטל
הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא, ויעלו בני סוריא לרומי ואני
אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר 'השמים שמים לד' והארץ
דף 46
בתן לבני אדם'ג, וכשבקש לתן תורה לעמו ישראל, אמר מכאן ואילך יעלו
תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים, ואני ארד תחילה, דכתיב:
'וירד ד' על הר סיני'ד, ואח"כ 'ואל משה אמר עלה אל ד' וגו"ה, הוי: 'כל
אשר
חפץ ד' עשה בשמים ובארץ'ב"י. וראוי לבאר מה באו ללמדנו בכלל המאמר,
ובפרט הכרח המשל, מה משמיענו מה שלא ידענו בלעדו. גם ראוי לתן ציור
מהי ירידת העליונים ועליית התחתונים, אע"פ שמאד עמקו ענינים רמים הכמוסים
בזה, מ"מ נתבונן כפי האפשר.
נודע לנו כי לא כל אדם מוכן לנבואה, כמ"ש חז"ל: "אין השכינה שורה
אלא על חכם גיבור ועשיר וכו'"ז. ידענו שיש בטבע הנבואה ענין נשגב שאי
אפשר מצד טבעו שיושפל אל נפש אשר מצבה בשפל, כי לא יוכלו הנשגבות
הללו לרדת כ"כ עד שיהיו נתפסות בשכל איש אשר לא הרים שכלו עד הגבול
שיוכל להשקיף ממנו אל הקדושות העליונות. אמנם גם זאת נדע כי טבע השכל
האלקי כל זמן שהוא מורכב בחומר, להיות עכ"פ נוטה במושכליו להבינם ע"פ
הדרכים שקרובים לעוה"ז, ע"כ אמרו חז"ל: "אבל לעוה"ב 'עין
לא ראתה וגו"ח"ט.
ועיי' בר"מ ה' תשובה שביאר טעם הדבר שאי אפשר לצייר כלל לבעל
חומר ענין השכר המשולל מכל חומר, וכש"כ לדעת אמתת הענינים האלהיים,
זולת ע"י משל ודמיון מענינו של חומר, זהו הגבול הטבעי לנבואהי. ע"כ אמרו
חז"ל בזוהר שאפילו נבואת האבות היתה גונין דלא מתחזיין ע"י גוונין
דמתחזיין'א, שהשיגו הענינים העליונים ע"י סיוע משל מענינים הקרובים להם
מצד היותם בחייהם בעוה"ז קשורים בגוף. אבל משרע"ה שהיתה נבואתו פנים אל
פנים ופה אל פה, ראה גוונין דלא מתחזיין מצד עצממיא, לא הוצרך להמשיל
מענינים השפלים אליהם, רק באספקלריא המאירה ראה עומק אמתת זוהר הענינים
העליונים מגאון ה' ושם כבודו ית', וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי,
אפילו בהעלותו. והנה ישראל לא היו מוכנים לנבואה כלל הגוי כולו, שאי אפשר
לאומה כולה שתהיה מוכנת בטבע לנבואה, ומשרע"ה אף שגבר בהכנתו עד
למעלה, עכ"ז עצם טבע השכל כ"ז שהוא קשור בחומר הוא הנותן שלא לעלות
למעלה מכל משיגי החושים לגמרי. ונמצא שבשעת מתן תורה שאז נשלמה
תכלית רוממות נבואתו של מש"ר ע"ה, נעשו שני דברים מפליאים נגד חוקי
הטבע בענינים הנבואיים, וכ"ז מורה שאין שום דבר מחויב בערכו ית', רק הכל
ברצונו, וכל החוקים המחויבים אינם כ"א מפני שרצונו ית' חייבם.
דף 47
והנה הכתוב אומר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם
בדברי עמך"יב. נראים הדברים שאופן נבואת ישראל למעלת הנבואה בעת מעמד
מתן תורה, הי' מפני פלא גדול שעשה השי"ת בענין הדברים הנבואיים, שהוריד
אותם כ"כ עד שהיו מושגים לישראל כפי מצבם, אבל נבואת מש"ר ע"ה
שהיתה
ג"כ למעלה מחק הטבעי של הנבואה, הכתוב מעיד: "ומשה עלה אל
האלהים"א,
לא שהשפיל עבורו את הענינים הגבוהים, כ"א העלה אותו אל מעלת ענין נבואתו
באורח פלא נגד החק הטבעי לאותן הענינים. וטעם הדבר הי' כי תכלית התורה
היא שיגיעו ישראל לסוף לאותה המעלה שזכה לה משה רבינו ע"ה. א"כ הי'
צריך להכין הענינים הגדולים לתכלית זו העליונה שתהי' בסוף הימים, ע"כ
הוכרח שיעלה למקום העליון ששם תהי' תכלית התורה. והי' צריך ג"כ לקבע
אופן שיהיו אותן הענינים הנשגבים שמעותדים לבא לע"ל, מתקשרים באלה
המעשים והלימודים שנעשה כעת בהיותינו בשפל המצב עדנה, ע"כ השפיל
השי"ת הענינים האלהיים להכין אותם להתקשר בדברים שהם למטה מהם
ויתפעלו על ידם. ע"כ למדו אותנו במשל על פסוק: "כל אשר חפץ ד'
עשה"3,
שנהי' נצולים מטעות המחייבים לחשוב שכל ענין הנבואה הוא בחיוב מצד הגעת
האדם לזה השיעור במעלה, א"כ א"א בה חילופי חוקים, ע"כ הורה שאמת
הדבר
שישנם חוקים לנבואה כן למעלה גם למטה, עד כמה תוכל להשפל, ועד כמה
תרום, אבל אינם מטעם טבע החיוב אלא מצד גזירת מלך העליון ב"ה. ע"כ
כשרצה ביטל את הגזירה, ועשה כל אשר חפץ בשמים, שהוריד הענינים הרוחניים
להתלבש למטה מטבעם עד שהשכילום הבלתי מוכנים, ועשה רצונו בארץ,
שהעלה נפש מש"ר בעודה קשורה בחומר הארצי למקום שאין החק נותן לעלות
שמה כלל, והכל מפני רצונו ית' להתחבר עם ישראל עם קרובו.
ובזה נבין עומק דברי חז"ל בפ"ק דסוטה, במחלוקת דרב הונא ורב חסדא על
מקרא ד"את דכא'"ג, "חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא",
ואמרי':
"ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה
שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה"יד. דהנה ענוה היא המדה המביאה
לידי רוה"ק כדדרשינן בשלהי סוטהטי ובפ' לפני אידיה~ט', מקרא: "רוח ד'
אלהים עלי, יען משח ד' א"י לבשר ענוים"יז. ועפ"ד יבואר שרוה"ק
מצטייר
ברצון השי"ת ע"פ שני דרכים כוללים: או שירומם השי"ת את הנפש משפל
מצבה ויתן בה כח עליון להשכיל רוממות הענינים האלקיים, או שיתן השי"ת
בגבורתו כח להענינים העליונים לרדת מרוממות מצבם ולהקשר בשכל איש
דף 48
השוכן בבית חומר. ובזה פליגי, דמ"ד "אתי דכא" הכונה שהקב"ה
מרומם שכל
העניו ומהות נפשו אל על, עד שכח בידו להשקיף בענין האלקי, ומ"ד "אני את
דכא", היינו שהשי"ת משפיל את כח סגולת הענינים הגבוהים ומשים בהם חק
שיושכלו ג"כ להעומד בשפל מצבו מצד החומר. ואמרו: "מסתברא כמ"ד אני
את
דכא", שהרי השרה הקב"ה שכינתו על הר סיני, והוריד כח הענינים העליונים
באופן שיושכלו לעם ד' הגוי כולו הבלתי מוכנים, ולא הגביה הר סיני למעלה
לשום בו כח לרומם מהות נפשם, שישכילו הענינים הרצויים ממנו ית' שישכילו
אז מבלי שירדו הם מחביון עוזם. והנה ההפרש הפשוט היוצא מבין שתי
המדרגות הללו הוא, שהעולה אל ד', בעצם עליתו אינו משתף זר עמדו
בתועלתו, אבל הגורם שהשי"ת ישפיל את רוממות הקדושה לחול נם על שפלי
ערך, יזכה גם את זולתו, וכל הנבראים ממילא מתעלים עי"ז שהרי כולם נהנים
מהאור האלקי הבא לשכן בשפלים.
ונראה שטעם מחלוקתם הוא, ששניהם למדו הדבר ממתן תורה, אלא ששני
אלה הענינים מצאנו, מצד משה מצינו שאמר לו ד' "עלה", "ומשה עלה אל
האלהים"א, הרי נתעלה הוא ע"ה אל מקום הענינים הקדושים ונתקיים בו
"אתי
דכא", כי הוא הי' הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, ובשבילה זכה למעלתו,
שהרי באותה פרשה שהכתוב מספר מעלתו, "לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה
וגו''"ח, נאמר שם : "והאיש משה ענו מאד"יט. אבל בישראל ראינו
שהוריד
השי"ת שכינתו, וג"כ כדי להבינם ענין מדת הענוה, ובכלל טעם בחירתם מכל
העמים, ששלמות הבחירה היתה במתן תורה, הכתוב מעיד: "כי אתם המעט מכל
העמים"כ ופירשו חז"ל: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם
שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני", כדאי' בפ'
כיסוי הדם: "נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני 'ואנכי עפר ואפר'כא, למשה ואהרן,
אמרו: 'ונחנו מה'כב, לדוד, אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'כג"כד.
ועפ"ד נראה איך אלו ואלו דברי אלקים חיים, שישנם שני דרכים שיוכל
להתקיים "אתי דכא" ושני דרכים שבהם יתקיים "אני את דכא".
ונאמר כי הנראה
שמצד עצם מעלת המשיג, ודאי יותר במעלתו כשיהי' הוא העולה למקום הענינים
הגבוהים, אבל מצד טובת הרבים יהי' רב יתרון למי שזוכה להתקיים בו "אני
את דכא", שרבים יהנו מאורו ע"י כח הקדושה היורד ושופע למטה. נמצא
שבהיות העולם עומד על מצב כזה שיוכלו להיות נהנים מאור השופע על הענו
דף 49
המוכן, אז יתקיים "אני את דכא", אבל אם לא יהיו בעולם מוכנים לקבל האור
זולת המוכן, מה בצע בירידתו, ע"כ יתקיים "אתי דכא", אלה הם שני
דרכים
מצד העולם. וב' דרכים מצד עצם המוכן, היינו אם יהי' בכח טבע המוכן להיות
פועל הרבה לזכות את זולתו אז יזכה למדת "אני את דכא" כדי שיהי' נח לו
לזכות את זולתו הרבה, ואם אינו מוכן לזה אזי יותר יזכה בעצמו כשיתקיים בו
"אתי דכא". והנה מש"ר ע"ה זכה לשתי אלה המדרגות ביחד, כי כפי
מה שהי'
האפשרי לכל ישראל לקבל מאור האלקי, באותו הערך ירד בזכותו למטה ונתקיים
"אני את דכא", אבל ההשגות העליונות הקדושות מאד, שהן גבוה מעל גבוה,
וכל העולם אינו כדאי כלל בשום פנים להשתמש בהן, מצדן עלה למעלה,
וכמש"כ: "ומשה עלה אל האלהים"".
ובדברינו נבין דברי חכמים וחדותם, שתמהו רבים על לשון סדר הגדה של
פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", ומה בצע
בקרבתינו לפני הר סיני זולת קבלת התורה. אבל עפ"ד נבין, כי הקב"ה במה
שירד על סיני השפיל קדושת הענינים הגדולים באופן שיוכלו ישראל לקבל, אבל
זאת ההשפלה לא היתה כ"א על חלק הראוי לפי ערכם של עכשו. אבל בכח
התורה ניתן עז ותעצומות לבא לרוממות המעלה שתהי' לע"ל, וזה לא הי' אפשר
להיות נשפל עכשיו להם, וע"ז הי' צריך משרע"ה להיות עולה אל ד', ועל ידו
נתקשרו בתורת אמת שהיא חיי עולם ליום שכולו ארוך. א"כ "אלו קרבנו לפני
הר סיני", וענין הקירוב הוא מה ששם בטבע נפשותינו להיות קרובים לאותה
הקדושה שהשרה על סיני, וקרב אותנו ג"כ, כי אע"פ שירדה הקדושה כמה
מעלות עכ"ז היו צריכים להיות נקרבים ע"י הכנת ההתקדשות של שלשת ימי
הגבלה, ועי"ז זכינו לתורה כפי המצב הראוי לעוה"ז, ג"כ
"דיינו" כי ממנה
אחרית ותקוה לשכר הנצחי ג"כ. אך האב הרחום ב"ה הגדיל תורה והאדירה,
שנתן לנו את התורה האמיתית הפנימית, שקשר קדושת התורה של עכשיו
בחוברת שעי"ז נזכה לאותה התורה העליונה שתתגלה לע"ל שהיא פנימיות התורה
של עכשיו, וע"ז הי' צריך עליית משרע"ה. ע"כ כשסדרו במשנה סדר הקבלה
כדי לאמת לנו ענין תורה שבע"פ למען נלך בדרכי השי"ת ע"פ התורה, לא
דיבר
כ"א על התורה המושגת לנו עכשיו, ואמר: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה
ליהושע"כה, ולא כתוב שמה משה קבל את התורה מסיני, דהתורה משמע
המיומנת שבתורה כמו "העולה עולה ראשונה"כי ו"הירך המיומנת
שבירך"כ'.
שהתורה הפנימית שתהי' גלויה לע"ל, זאת קבל מצד עלייתו אל ד', וענין הקבלה
דף 50
מסיני היינו ע"י הורדת הענינים למטה זה הי' רק כפי הצורך לתיקון העולם עד
זמן התיקון הראשון, ע"כ אמר "תורה", בלא ה' הידיעה. ובהגדה אמר:
"אלו
קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", התורה העיקרית, שעל ידי שמירת
התורה כפי שהיא בערכנו הנוכחי נזכה לה לע"ל, שכבר שפרה לנו נחלתינו וזיכה
אותנו גם בה.
ובזה נבין טעם בקשת ישראל: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו
אלהים פן נמות"כח, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה
נמות"כט, ושאלו רבים : הלא דבריהם סותרים זא"ז, כי אמרו שראו כי ידבר
אלהים את האדם וחי, ולמה יראו שימותו. גם על עיקר בקשתם יש להתבונן כפי
מה שהעירו חז"ל: וכי לא יפה שומע מפי רב משומע מפי תלמידל, והכתוב
מעיד שאמר השי"ת למשה: "היטיבו כל אשר דברו"לא, ומה טובה היתה בזה
שבחרו במעלה פחותה אחרי היותם מוכנים למעלה עליונה נשגבת. אבל ישראל
היו חרדים מדבר אחר גדול מאד, כי הם ידעו כי השגתם זאת אינה מגעת עד
עומקה של תורה כפי עומק תכליתה שיהי' לע"ל, ע"כ חרדו, כי אם יהיו
המקבלים את התורה הם בעצמם ולא באמצעות משה רבינו ע"ה, וזה ידעו שאין
להם שום מבוא בהתורה הצפונה שתתגלה לע"ל, א"כ כשיהי' צריך לע"ל
לקבל
פנימיות התורה יהי' צריך קבלה חדשה, וחרדו מי יודע אם יזכו לה, שמא יגרום
החטא וירדו ממעלתם. ורצו שתהי' בעת מתן תורה קבלה שלמה וזכי' גמורה
בכל התורה כולה, גם התורה של עתיד לבא. וזה ידעו כי אי אפשר להם לעלות
יותר ממעלתם, כי ימותו מקרבתם אל ד' יותר מדאי, כמו שהוזהרו ב"הגבל את
ההר"יב. ע"כ רצו שיהי' משה המקבל בעדם, והוא יזכה עבורם בכל התורה
כולה, והם יקבלו כפי אפשרותם, ולע"ל שיהיו מוכנים לקבל יותר יקבלו על ידו
יותר, אבל הקבלה כולה תהי' נגמרת בלא שום חסרון. אלא שמ"מ היתה תועלת
גדולה במה שהוכנו הם לנבואה כפי מדרגתם, כדי שיתאמת להם ענין הנבואה גם
מה שהוא נגד החק הטבעי בנבואה, כמו שהיתה נבואתם נגד חק הנבואה כמו כן
יאמינו בנבואת משרע"ה, אע"פ שלענין קבלת התורה השלמה צריך דוקא אופן
נבואה מגוונין דלא מתחזיין שהיא למעלה מחק הנבואה בטבע, אבל יכירו כמו
שהיתה נבואתם נגד החק לפי ערכם, כך אפשר ומוכרח נבואת משרע"ה למעלה
מהחק לפי ערכו. ע"כ אמרו : "הן הראנו ד' אלהינו את כבדו ואת גדלו
כו'"לג
למעלה מערכינו ולא היינו מוכנים לה כלל, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את
האדם"יג, פי' גם הבלתי מוכן, "וחי"לג, וכבר נשלמה אמונתינו בנפלאות
בנבואה
דף 51
בגד החק הטבעי לה. "ועתה"לד, אחרי שאנו יודעים שלמעלה ממדרגה זו שאנו
עכשיו א"א לנו לעלות והתורה הצפונה עודה רחוקה ממנו, ואם נתעלה עוד הלא
נמות, ואין זה התכלית, ולקבל חצי קבלה עד שלעתיד נצטרך לקבלה חדשה לא
רצו כי בקשו שתהי' הקבלה שלמה. וביארו תועלת המעמד שנקבעה בם האמונה
על הנבואה נגד חקה, "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך
האש כמנו ויחי"לה, וידענו כי נעשה עמנו פלא, ובזה נבין שלפי רוממות מעלתך
על מעלתינו יגדל הפלא למעלה. ואמרו: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד'
וגו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו'"לי, כי הדיבור יש בו שתי
השקפות: השקפה האחת על עצם הדיבור מצד המדבר עצמו, והשקפה השני' מצד
מי שמדבר אליו. ונראה כי מצד עצם המדבר אמר נקרא אמירה, כמו עשרה
מאמרות שבהם נברא העולמלז, שלא הי' עם מי שידבר ע"כ נקראו מאמרות,
ובתורה שנתנה לישראל נקראו דברות, מפני שאנו משקיפים בהם מצד מי שידובר
אליהם. והנה הורו שעיקר רצונם הוא שיקבל משה עבורם את כל התורה, גם מה
שהוא למעלה מענינם, כדי שתהי' הקבלה שלמה, ואף שלא יוכלו כעת לקבלה
ממנו, יקבלוה לע"ל, אבל כבר יזכה עבורם בה. והנה אמרו חז"ל על
משרע"ה
שנקרא איש האלהים "מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה האלהים"לח, שמעלתו
מצד עצמו היתה בגוונין דלא אתחזיין כפי ערך השגה הראויה לע"ל, ומצד זה
השפיע על עצמו כח להוריד עז מבטחה לישראל, שיהיו בטוחים על התורה
בשלמותה, ע"כ אמר הכתוב: "עיר גלרים עלה חכם, וירד עז מבטחה"לט,
שעיקר עלייתו הי' כדי שיהיו בטוחים בלא ספק על קבלת כל התורה כולה. והנה
כל אדם שמשיג איזו חכמה וכפי אותה ההשגה אפשר לו להבינה לזולתו, אין
ליחס עליו שעוד הוא צריך להשפיע על עצמו מחכמתו כדי שישכילה לזולתו,
כי בזה שקבל אותה, בזה עצמו ישפיעה לזולתו. אבל משה רבינו ע"ה שהיתה
קבלתו התורה צפונה, ואי אפשר כלל להורידה בזה האופן לישראל, א"כ הי'
צריך אחר קבלתו להיות נשפע מעצמו מכחו העליון כח פחות באופן שיוכל
להורידה לישראל, והי' צריך להשפיע להם לא מצד הכח השופע אשר לו, כ"א
מצד הכח שמקבל השפעה לעצמו מעצמו, ע"י אור ד' שעמו. ואמרו: "קרב
אתה"
בלשון זכר, "ושמע" לפי מעלתך, "את כל אשר יאמר ד' וגו'" בחי'
האמירה
שכביכול הוא רק מצד עצמו כי בערכינו אינה כ"א אמירה כמו מאמרות
דבראשית, רק לנו תמציא התועלת, "ואת" בלשון נקבה שתהי' מושפע באופן
פחות שנוכל לקבל, ו"תדבר אלינו את כל אשר ידבר ד'" בערך דיבור מה
דף 52
שמתיחס לנו שהיא התורה שאפשר להתקשר בה עכשיו כפי המצב השפל. ע"כ
אמר: "וישמע ד' את קול דבריכם בדברכם אלי"מ, וכן בדברי ד' "אשר
דברו
אליך"מ, והוא ללא צורך לכאורה כי ידענו שאנו עוסקים במה שדברו אל משה.
אלא שהיה בדיבורם שני ענינים: הא' מה שנראה מהחסרון שבקשו לדחות מעצמם
השלמות, והב' שהוא פנימיות כונתם שרצו לזכות למעלה יותר גדולה כדי שיהי'
המקבל את התורה משרע"ה ותהי' הקבלה כערכו. ע"כ אמר שהשי"ת הבוחן
לבבות ידע שעיקר כונתם הי' לתלות הקבלה במשה כדי שתהי' קבלה שלמה,
ע"כ אמר ששמע ד' בדברם אליו, ואמר: "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר
דברו אליך"מ היינו במה שרוצים לתלות בך, "הטיבו כל אשר דברו"מ,
שעשו
לעצמם בזה טובה גדולה כדי שתהי' הקבלה בידם שלמה, כי תקבל כפי כחך,
ומה שיוכלו יקבלו ממך.
וצריך לדעת שע"י הקשר הזה שנתקשרה התורה הזאת כפי שהיא מצויה
עתה בידינו, עם התורה העליונה שגילויה הוא במרומים, ושעתידה להתגלות
עלינו בעת אשר יקים ד' את דברו הטוב אשר דבר: "והי' אחרי כן אשפוך את
רוחי על כל בשר"מא, עי"ז מוסיפים אנו אורה גדולה בכל מה שאנו עושים
ולומדים את התורה הזאת אשר עמנו, על שרשה של תורה אשר בגבהי מרומים.
ונבאר בזה דברי חז"ל בפ' רע"ק "ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום
אמרו
מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, א"ל לקבל תורה
בא,
אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם
שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי
תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'מב,
אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא
ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה ... אמר
לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה 'אנכי ד' אלהיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים'מג, אמר להן למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כו' מיד
הודו לו להקב"ה, שנאמר: 'ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ'מד ואילו 'תנה
הודך על השמים' לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר ...
אף מלאך המות מסר לו דבר כו'"מה. אף כי אדע שקצרה דעתי לצייר בעמקי
המאמר הקדוש הזה הדברים הראויים להאמר לפי גדל ערך נושאיו הרמים, עכ"ז
חלקי אמרה נפשי לשמח במעט המושג מצד יקר ערך הענין המדובר. ואומר כי
עליית משרע"ה שהרעישה את צבאות מעלה מה שלא רעשו בנבואת האבות
דף 53
וכיו"ב, היתה מצד שעליית משה היתה שלא כטבע עליית נפש האדם. כמו
שכתבנו שכל השכלת הנביאים הם נוטים עכ"פ להמשיל בדברים העליונים ע"פ
דרכים הנאותים להשיג בעוה"ז, והשגת משרע"ה היתה מופשטת בלא עירוב דבר
גופני, ולא הי' ניכר שהוא בעל גוף, ועלה ממש למקום מלאכי השרת שהם
משיגים בלא עירוב ענין חמרי. ע"כ שאלו: "מה לילוד אשה בינינו", כי
לא על
חנם יפליא השי"ת לעשות דבר גדול כזה שהוא נגד חוקי הנבואה ומשפטיה.
"אמר להם לקבל תורה בא", ולקבלתה דרוש שיגיע הסרסור שיזכה בה לתכלית
רוממות השגתה, ושם אין מקום להיות מעורב בהשגה מורכבת בחומר. והבינו
מזה שירדו הענינים העליונים ויתקשרו למטה להיות עי"כ מושגים לשכלי בנ"א,
ואמרו רבש"ע חמדה גנוזה שיש לך שהיא הרבה למעלה מענין הבריאה החמרית
איך יושפלו עניניה להיות מובנים לבשר ודם, וחשו שזהו נגד כבוד רוממותה של
תורה. ואמרו: "אשר תנה הודך על השמים", כיון שראו שהוא עת רצון שרצונו
ית' להאיר מאורו הגדול בהארה יותר עצומה, בקשו שתהי' זו ההארה מאירה
עליהם שהם מוכנים לזה יותר. "א"ל הקב"ה למשה החזיר להן
תשובה", הכונה
שישיבם שלא ירדו לגמרי אותן הענינים הנעלמים מאד כענין התורה הגנוזה
להיות נודעים מיד לכל בנ"א, רק אותם הענינים יתלבשו בלבושים, שע"י קיום
הלבושים ולימודם יאירו ג"כ ביתר שאת הענינים העליונים המתלבשים בהם,
ונמצא שעי"ז יבא רב טוב להעליונים עצמם. כי כן חקק השי"ת בטבע המאורות
העליונים מתורה הגנוזה, שישתלמו באורם להאיר יותר ע"י קיום ענפיהם למטה
ע"י בנ"א, ע"כ אמר הקב"ה למשה שיחזיר להם תשובה. אך
משרע"ה מענותו
אמר: "מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", הכונה כי ההבל הוא בתוך
הפה קודם שיצא הדיבור מהכח אל הפועל, ואף כי ראה משרע"ה שיש בידו הכח
להשיב להם תשובה נצחת ע"פ טענתם הגלויה, אבל חושש הי' שמא בפנימיות
חכמתם יגלו לו דברים נפלאים כ"כ שיהיו למעלה מהשגתו ותתבטל מציאותו
עי"ז כנר לפני האבוקה, אמר לו הקב"ה: "אחוז בכסא כבודי וחזור להן
תשובה", פי' שתשים מעינך בקדושת השגת כסא הכבוד ואז בטח לא יוכלו
לגלות לך דברים שהם למעלה מערכך, כי אין מעמד המלאכים למעלה מכה"כ
בשום פנים, כנודע שכה"כ בבריאה וסתם מלאכים ביצירהמי, ואפי' מלאכי
הבריאה אבל עכ"פ לא למעלה מכה"כ הם. ע"כ התחיל לבאר להם שגם התורה
העליונה לא תאיר בשלמות אורה זולת אם תתלבש בלבושיה למטה. וביאר להם
שגם התורה העליונה שהם חפצים כתיב בה: "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך
דף 54
וכו' וכל הומצות, כפי הלבוש שנתלבשה בו בעוה"ז, פי' שנמצאו בה החוקים
העליונים שאין יכולים להאיר בשלמותם רק ע"י שיתקשרו באלה הענינים, א"כ
שלמות הענינים העליונים מחייבת שתרד התורה לבני אדם ועי"ז יהיו גם
העליונים באורה יותר. מיד כאו"א מסר לו דבר, מפני שכל מה שיהי' האדם
מוכתר בידיעות יוכל להבין יותר את עמקי התורה, וכיון שהבינו ששלמות כולם
תלוי' בהתורה שתנתן למטה מסרו לו כ"א דבר שיהי' לו לעזר לקבלת התורה
והבנתה. ואף מלאך המות הבין ששלמותו העתידה תלויה בשלמות התורה, כי
הלא נודע מטעם חכמי אמת שלע"ל יתהפך מלאך המות למלאך קדושמז, והוא
אינו כ"א שליח העושה שליחותו ורוצה בתיקון הכללי ג"כ, ומצד גודל האור
שהאיר משרע"ה בתשובתו הגיע גם אליו האור כי טוב וחשק לקירוב העת
שיתוקן גם הוא, ע"כ מסר לו גם הוא דבר, שנאמר: "עלית למרום שבית
שבי"מח,
כמשל השבי שתכלית בעיקרו כדי שיהיו מובטחים בכיבוש המלחמה, כן
קבל את התורה העליונה שיהיו ישראל בטוחים לה בשלמות ולא יצטרכו לקבלה
חדשה.
וסוף המאמר: '"לקחת מתנות באדם'מח בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות"מה
יבואר, כי לכאורה איזה שכר מגיע לו על שקראוהו אדם, ואם הוא קנס ופיוס
מצדם אין לשון שכר נופל ע"ז. אמנם י"ל שאצל משרע"ה הי' עוד יתרון
מה
שהי' ראוי למלאה"ש להרגיש, שכל הנביאים היו מתפשטים מגשמיותם בעת
עלייתם למרומים בהשגתם, ומשרע"ה עלה עם חומרו כי כ"כ קדשו עד שלא עכב
אותו משלמותו, ע"כ כשעלה עם כוחות החומריות להסתכל בדברים שהם רזי
עולם אמרו: "מה לילוד אשה בינינו". ובאמת זאת היא מעלה גדולה ממנו
ע"ה
שעלה בידו לקדש כוחותיו הגופניים אל רוממות כזו שלא יעכבוהו כלל מכל
שלמותו, א"כ זו השלמות גרמה שיקראוהו אדם, שהקפידו על הכוחות הגופניים
איך עלו למעלה. ואח"כ כשהשכילם לדעת ששלמות כל המציאות ושלמותם
תלויה ביותר בהשתלמות הענינים השפלים למעלה, נעשו לו אוהבים ונתנו לו
מתנות בעבור עוצם קדושתו, וגודל האורה המגיע להם ג"כ מזה, ונופל ע"ז
לשון
שכר, כי הוא שכר לו חלף עבודתומח~, עבודת הקודש.
ומה שהביאו חז"ל המשל מהמלך שגזר על בני סוריא שלא יעלו לרומי
ובני רומי שלא ירדו לסוריא, ואח"כ ביטל את הגזירה, ופירשו בזה את הפסוק:
"כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ", הכונה להורות לנו כי הניסים יהיו יותר
דף 55
גדולים בערכם כל מה שיהיו בדבר יותר נשגב, ונס שנעשה בעניני הנבואה
ודרכי הקדושה הוא יותר גדול מהנס הנעשה בענין חמרי. כי כשם שהרוחניות
גדולה בערכה וחזקתה מכל עניני החומר, כל החוקים שלה הם קבועים ואיתנים
יותר, ע"כ זה הנס שבנבואת משרע"ה שהיתה למעלה מחק של הנבואה, ושל
עלייתם של ישראל לנבואה, הי' יותר גדול מכל הניסים שנעשו בענינים
החומרים. והסבירו במשל שהמלך יגזור בכל פעם גזירות על בני מדינתו והוא
אות על אדנותו עליהם, אבל אין ניכר כ"כ מעצם הגזירה עד כמה גדלה אדנותו,
אבל כשמבטל חק של שתי מדינות וקישורן, הוא לאות כי שתי המדינות בטלות
לרצונו, ומעצם הדבר ניכרת ממשלתו על שתי המדינות, מה שאין כן בכל גזירה
אחרת שאינה ניכרת כ"א במקומה. הכי נמי יש יותר גילוי כח שליטת השי"ת
על כל המעשים במה ששינה החוק בעניני הנבואה בין בעלית משרע"ה למעלה
מטבע הנבואה, בין בירידת הנבואה לישראל למטה מטבעה, וזהו הריבוי: "כל
אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ".
ובפ' רע"ק על פסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר"מט, "מלמד שכפה
הקב"ה
עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם
תהא קבורתכם". ויש לדקדק בלשון "שם" דהו"ל למימר כאן תהא
קבורתכם,
שהרי כל המאמר מצייר כאילו שם עומדים ומדבר עמם. ועפ"ד י"ל שבעצם
התורה לפי הערך הראוי לזמן ההוה עד תחית המתים הכינו עצמם לקבל, אבל
השי"ת רצה ג"כ שיקבלו כל התורה כולה ויתקשרו ג"כ בקדושתה בשלמות כפי
מה שתהי' לע"ל בתחית המתים, והראה להם שאם לא יקבלו אותה בשלמותה
יגרמו להם רעה גדולה שלא יוכלו להשתלם עוד, וישארו מצומצמים בשלמותם
רק כפי זה הערך שקבלו עליהם. והנה בעצם הר סיני נתן השי"ת כח השראת
הקדושה לענין התורה מה שנוגע לנו עד זמן תחית המתים, ע"כ אנו אומרים על
התורה המעשית: "משה קבל תורה מסיני"נא. אבל עיקר התורה שלע"ל, והיא
מקושרת עם תורה של עכשיו, ע"ז נאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם"נב,
כי
חז"ל הקשו ע"מ שאמר: "מן השמים דברתי עמכם", וכתיב:
"וירד ד' על הר
סיני"נג, אלא שהציע הקב"ה השמים ושמי השמים על הר סינינד, והיינו קירוב
ענין התורה הפנימית עם התורה המעשית כעת, וכשנבחין בה ערך קישורה לתורה
של עתיד נקראת מן השמים, וכשנבחין בה ערכה מצד עצמה נקראת "מסיני".
והקב"ה אמר להם: "אם אתם מקבלים התורה" בה"א הידיעה פי' כולה,
להתקשר
ג"כ בתורה שלע"ל, וממילא יש בזה חומר יותר גדול לענין עונש העובר, כי
דף 56
יפסיד עצמו ג"כ לע"ל כי תורה אחת היא בקבלה אחת, "מוטב, ואם לאו,
שם",
פי' במקום ומדרגה זאת של תורת הר סיני לבדה כפי ענינה של עכשיו שאין זה
תכלית השלמות, "תהא קבורתכם". ורמז בזה שלא יוכלו לבא למעלה של תחית
המתים וישארו בקבורתם, והיינו שכפה ההר כגיגית להורות שלא יוכלו לעלות
למעלה ממדרגתו, ע"כ רצו מיד לקבל כולה ואמרו למשה: "קרב אתה
ושמע"נה,
כדי שיקבל כולה. מ"מ כיון שזאת הקבלה היתה ע"י האונס, נמצא שקישורם
לענין עונש בתורה שלעתיד הי' באונס. ע"כ המליץ רבא: "מכאן מודעה רבה
לאורייתא"ני, פי' לפוטרם מעונש גדול כפוגמים בתורה של עתיד, וכונתו היתה
לזכות את הדורות שעבדו ע"ז שלא יענשו בעונש הגדול שראוי לפוגם בקדושת
התורה כפי שתתעלה לעת תחית המתים, שלפי ערך גילוי עוצם קדושתה יגדל
העונש לנוגע בה. רק בימי אחשורוש הדור קבלוה, אך מאז פסק יצרא דע"ז,
ואין חשש כ"כ על עונש גדול לכלל ישראל, ומיושב בזה קוהת"ו על מה נענשו
ישראל על עברם את התורהנ'.
וכדי לקיים הדברים בענין אחדותה של התורה שרק היא היא התורה האחת
שתהי' ג"כ לעת תחית המתים רק שתתפרש אז לפי ענין העילוי של כל
הנבראים, ומצד זה הי' מוכרח שתהי' הקבלה ע"י משרע"ה כדי שתהי' הזכי'
נגמרת בכולה, אמה"כ: "זכרו תורת משה עבדי"נח, נקראה תורת משה מצד
התקשרותה לתורה של עתיד בתחית המתים. ואמר "הנה אנכי שלח לכם את
אליה הנביא"נט, שהוא בא לפרש כל סתום בתורה, "לפני בוא יום ד'"נט
שהוא
בתחית המתים הוא בא להכין אותנו שנהי' ראויים לשלמות התורה של תחית
המתים, וזהו ע"פ שלמות הבאה ושופעת עלינו משמירת התורה הזאת. ע"כ קראה
בזה "תורת משה", כי רק הוא ע"ה הי' הנבחר שתוכל להנתן תורה כזאת על
ידו מצד תוקף קדושת נבואתו בגוונין דלא מתחזיין, ועלה במקום שאין שם קשר
לעניני החומר. ונאמר עליו: "בכל ביתי נאמן הוא"ס, כמו מים נאמנים שאינם
נפסקימנא מצד שהתורה באה על ידו, והיא נצחית נ"כ לעת תחית המתים, ע"כ
נקראת תורת אמת וחיי עולמסב, ד' יזכנו לאור באור החיים להתהלך לפניו ית'
בארצות החיים.
בפ' כל כתבי: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית
רבן"סג. יתכן לפרש לשון הבל, שבאו להודיע לנו מאיזה צד יגדל כ"כ כח
התורה של תינוקות של בית רבן, אע"פ שעדיין לא הגיעו לתכלית הידיעה,
דף 57
ומכש"כ תכלית התורה שהיא לעשות ולקיים ולדעת את ד'. אלא שכן היא מדתו
של הקב"ה להיות "מדה טובה מרובה ממדת פורענות"סד, ומצינו
שהשי"ת מצרף
לטובה מחשבה למעשה ולא לרעהסה, וכן מוצא זכות לטובה להגן בשביל טובה
העתידה כמו עמון ומואב בשביל שתי פרידות טובותסי, ולרעה "באשר הוא
שם"סז כדאי' ברש"י ר"הסח. אנו רואים שהדבר שהוא בכח, שהוא באמת
אמצעי
בין העדר להויה, ויש פנים לחשבו לנעדר מפני שלא יצא לפועל, ויש פנים
לחושבו לנמצא מפני שעכ"פ יש בו כח והכנה, אז לרעה עצר השי"ת את החק
וגזר שלא יפעל לרעה מה שהוא בכח, אבל לטובה כבר פועל הוא ישועות וזכות
גם מצד הטוב והקדושה שבכח. והנה ההבל הוא כח של הדיבור כי ע"י יוצא
הדיבור מכח אל הפועל ע"י שמקיש בקולו בכלי הקול, ונמצא שהדיבור בהבל
בכח לא בפעל. ותינוקות של בית רבן בכחן יש לעלות למדרגה גדולה מאד, כי
הבחירה חפשית, א"כ תורתם היא הכנה למעלה היותר גדולה שאפשר. ע"כ
פועלת הזכות בעולם לפי המעלה היותר גדולה, אע"פ שאח"כ לא יוציאו הכנתם
אל הפועל, מ"מ הקדושה שבכח ג"כ רבה היא לפעול ישועות לקיים העולם.
ע"כ
אמרו שהקיום הוא בהבל, להורות על הסגולה של הכח שאינו בפועל, שבקדושה
פועל הוא. אלא שכש"אמר לי' רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה
הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא"סג. הכונה כי "עבירה מכבה
מצוה"סט,
ונהי ד"אין עבירה מכבה תורה"סט, מ"מ ה"מ תורה שכבר יצאה
לפועל, אבל
דבר שהוא בכח די לו שיהי' כמו מצוה בפועל. ע"כ אע"פ שגם בגדול מוכן הוא
להיות מתנהג במעלות גדולות שהבחירה בו ג"כ חפשית, אבל החטא מכבה אותה
הזכות.
ונבאר בזה דברי הכתוב: "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא
בריתי עלי פיך"ע, שהכונה לא מבעי על ההבל שבכח שבודאי עבירה מכבה דלא
עדיף ממצוה בפועל, אלא אפי' "עלי פיך" בפועל, ג"כ לא ערבה לד'
ברשע. אבל
בבינונים עכ"פ מה שבכח חשיב טובא, גם הפועל ג"כ חשיב, אלא ששל תינוקות
הוא בשלמות יותר.
מקורות
א( שמות יט ג. ת( שם כד א.
ב( תהלים קלה ו. ו( תנחומא וארא טו ע"פ הגרסא
ג( שם קטו טז. המובאת בעקדת יצחק שער מד.
ד( שמות יט כ. ז( שבת צב.
דף 58
ח( ישעיה סד ב. מא( יואל ג א.
ט( ברכות לד:. מב( תהלים ח ה-יב.
י( פרק ח הלכה ו-ז. מג( שמות כ ב.
יא( וארא כג. מד( תהלים ח י.
יב( שמות יט ט. מח( שבת פח:.
יג( ישעיה נז טו. מו( עי' עץ חיים שער מו פרק ד
יד( דף ה. ושער כט פרק ג.
טו( פרק ט משנה טו. מז( עי' של"ה פרשת חיי שרה תורה
טז( עבודה זרה כ:. אור ד"ה וענין יצחק.
יז( ישעיה סא א. מח( תהלים סח יט.
יח( במדבר יב ז-ח. מח~( עפ"י במדבר יח לא.
יט( שם שם ג. מט( שמות יט יז.
כ( דברים ז ז. נ( שבת פח.
כא( בראשית יח כז. נא( אבות פרק א משנה א.
כב( שמות טז ח. נב( שמות כ יט.
כג( תהלים כב ז. נג( שם יט כ.
בד( חולין פט. נד( מכילתא דיתרו פרשת בחדש
כת( אבות פרק א משנה א. השלישי פרשה ד.
כו( פסחים נח:. נח( דברים ה כד.
כז( קדושין כא:. נו( שבת פח.
נח( שמות כ טז. נז( שם ד"ה כפה.
כט( דברים ה כא-כב. נח( מלאכי ג כב.
ל( עי' מכילתא יתרו מסכתא דבחדש נט( שם שם כג.
סוף פרשה ב, ועי'נדה יד:. ס( במדבר יב ז.
לא( דברים ה כה. סא( עי' ישעיה לג טז ובתרגום שם.
לב( שמות יט כג. סב( ברכת התורה.
לג( דברים ה כא. סג( שבת קיט:.
לד( שם שם כב. סד( יומא עו.
לח( שם שם כג. טת( קדושין מ.
לו( שם שם כד. סו( בבא קמא לח.
לז( אבות פרק ה משנה א. סז( בראשית כא יז.
לח( דברים רבה פרשה יא ד, ועי' סח( ראש השנה טז: ד"ה שנאמר.
שוחר טוב תהלים צ ה. סט( סוטה כא.
לט( משלי כא כב. ע( תהלים נ טז.
מ( דברים ה נח.
דף 59
"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון
שמריבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך, הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה
מעביר ראשון ראשון" )שבת פח ע"ב(. וצ"ב. והנה בגמ, דע"ז )ה
ע"א( אי' פלוגתא
אם הי' מתבטל מה"מ לגמרי לולא חטא העגל ע"י קבלת התורה, או שהי' רק
חירות משעבוד מלכיות. והנה ענין תה"מ בפשוטו שיתמרק הגוף עד שיהיו
החושים משיגים לע"ל כמו שהשכל משיג כעת ענינים אלקיים ונפלאות השכל
המרומם מאד שא"א בגוף כעת. והנה החושים מנגדים השגת השכל ולע"ל יראו
החושים ג"כ כמו כל שכל נשגב א"כ אין חסרון כלל דבק בגוף.
והנה מהחושים כולם שלא יזיק לשכל רק יחזקו לגמרי לא מצינו כ"א הריח
כמשאחז"ל )יומא עו ע"ב( חמרא וריחני פקחין, אע"פ שחמרא ג"כ
בכלל זה מ"מ
אם לא זכה משממתו, ואית חמר דמרוי כו' אבל הבושם לעולם מרחיב דעת
אע"פ שהוא חוש, ולע"ל יהיו כל החושים כולם דבר שהנשמה נהנית כמו הריח,
אלא שהריח נכנס מקודם בקדושה מכל האברים, וכמו שאנו רואים בגלוי שהנכנס
לבית חוטמי' על ברישא ה"נ לענין הקדושה הריח הקדים. ונודע שהיציאה
מהקדושה הוא דרך אחורים כמש"כ )ישעיה א ד( "~זרר אחור", ע"כ
החוטם לא
יצא אע"פ שכל האברים יצאו. ונקרא אדם גדול בעל החוטם )תענית כט ע"א( מצד
שכל חושיו מחכימים לו ואינו נגרר אחרי הרע והטעות והדמיון שבהם, וכמש"כ
ע"ד מלח סדומית )חולין קה ע"ב( שיש במאכל שהוא הרגשה בלא שכל.
ומקור הרגשה בלא שכל הוא להתרחק מגמ"ח, שהרי מצד השכל מה בכך רע
לו שיראה )להעזר( ]לעזור[ א' לחבירו רק שמצד ההרגשה אינו מרגיש בחבירו,
א"כ זה עיקר ההשחתה. ע"כ כאשר נתקלקל העולם ובהכרח מתגברת ההרגשה
מצד משכא דחוי' שמטלת הזוהמא בהכרח וע"כ צריך )חיבוה"ק( ]תחיה"מ~
מ"מ
אצל בעל דעה הוא במדה פחותה, אבל לפטרו בלא כלום א"א, על כן צריך מים
אחרונים להעביר זוהמא זאת דמשתכחא בהכרח איזה חלק כי קורטא בכורא
)חולין שם(, והוא השוחד שהגוף משחד הדעת ומעור העינים, שההרגשה היא בלא
עינים .
והנה תועלת הנשגבה שהחושים לא יטבעו בבוץ ועוד ירומם קרן השכל ]היא
ש~מזה יבא האדם לידי הבנה גמורה ביראת ד', אבל חכמה לבדה בלא תכלית
יראת ד' אינה כלום, וח"ו קציצה בנטיעות היא, שהרי חכמה היא ספירה שאור
א"ס מופיע בה וחלילה לעתיק ים מני ים מקור הכל ית'. ע"כ כל הבקשה
דף 60
לחכמה רק בשביל הכרת יראת הרוממות. והנה אם יהי' האדם חכם בתכלית ולא
יתוסף לו על ידי הוספת חכמתו דבר ביראת ד', אין תועלת מהוספת חכמתו.
ע"כ כאשר מכל דיבור נזדכך העולם כמדרגת תה"מ, וז"ש שנתמלא בשמים,
שכל החושים )ש(הבינו כל מלא העולם והבינו כבוד השם ית' מזה, א"כ שוב
אין צורך להוסיף, ע"ז הקשה כיון שמדיבור ראשון נתמלא דהיינו שהבינו על
ידי זה כל העולם כולו גם מצד החושים בהבנה א"כ איזה תוספת יש, השיבו
העביר הקב"ה והוציא הקב"ה רוח מבית גנזיו שכפי הוספת החכמה יתוסף
היראה. אמנם בגוף המדע אין סוף למעלת היראה הקנוי', וכל מה שיתוסף ידיעה
בעומק המדע יתוסף יראה, ויראה של רוממות אין סוף לה.
והנה הירא באמת ומגדל ביראת ד' מוסיף דעת בכל עת, שיראה הקודמת כלא
חשיבא, ע"ז אמר שהקב"ה השפיע עליהם יראה מבית גנזיו, שאין לו כי אם
אוצר של יראת שמים בלבד שמה, א"כ הי' מעביר ראשון ראשון שכל מה שהיו
מוסיפין דעת בעומק הי' מתוסף להם הרגשת יראה.
וביאור הדבר שיש חכמה בחשבון והדרגה ויש הרגשה אלקית שכלית למעלה
מחשבון, וכ"מ שאפשר להכלל בחכמה של חשבון זה נתגלה בדיבור ראשון. רק
יראה היא למעלה מכל חשבון וע"כ אין קץ לזה, רק שהחכמה שמצד דעת
וחשבון היא הכנה ליראה שאין לה סוף, ע"כ נחלת יעקב בלי מצרים )שבת קיח
ע"א(, ואמר "מה נורא" )בראשית כח יז(.. ושבת העונג הוא מצד הרגשה
אלקית
שהיא למעלה מחשבון, ע"כ נותנים לו נחלת יעקב.
והנה שבועות בעינן "לכם" נמי מפני שנתנה ]בה[ תורה )פסחים סח ע"ב(,
שעיקר תה"מ שיבנה הגוף ויהי' בטבעו כהנשמה, א"כ שניהם כאחד טובים ולמה
יחלק, או להאי או להאי, כי בכל הימים יהי' ענין הגוף כמו הכשר, והענין
כאילו כפאו שד, אבל בעצרת יהי' התגלות תכליתו העיקרי. והנה בעוה"ז כבד
לזכות לאור כזה שתהי' הנאת הגוף מצד הבחינה של הכנה לתה"מ, מ"מ לית
אנן צריכין למבד סברין מבריין ית', וחייב אדם לומר מתי יגיעו וכו' )תנא דבי
אליהו פרק כה(, וז"ש )סוטה ה ע"א( שנעשה שכן לעפר שאע"פ שלא זכה
כ"כ
שיהי' מפרנס הגוף העפר בתורת בעה"ב לקובעו עיקר, מ"מ כיון שעכ"פ לא
נגרר
אחר הגוף בפשוטו ולא נעשה כבעה"ב פשוט, רק כשכן המשלם בע"כ שכירות
ביתו, ג"כ יקיץ. וי"ל שהבעה"ב מצד קדושה הם במעלת יעקב אבינו
ע"ה שלא
מת כלל )תענית ה ע"ב(.
)חכתי"ק(
דף 61
ההשגות הולכות בדרך הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור
על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא
זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בההופעה. וכשם שאצל כל יחיד באה
הופעה המצריכה אח"כ לעבודה והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של
ההופעה, כן בציבור, התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר
כל הגנוז בה. ולעולם לא תשיג העבודה את קץ כל גניזתה של ההופעה, שהיא
הרבה למעלה מהראשונה, הופעת ההופעות, היא מתן תורה, שכל הדורות הולכים
וחותרים, הולכים ועובדים לגלות את אורה, ואפילו ברקי הופעתם הם תולדותיה
של הופעת עולמים זאת.
)חכתי"ק(
***
תורת אמת נתן לעמו אל, על יד נביאו נאמן ביתו. האמת העליונה היא האמת
האלהית, שהיא נתונה מידי רבון כל המעשים ע"פ הסדר של אמתת המציאות,
ע"פ המהות העליון שלה, שרק כלי מוכשר של עם קדוש, אשר האור האלהי הוא
רשום בתכונת סגולת נשמתו, יוכל להיות מקבל מתנה גנוזה זו. ואין אחר הראוי
להיות הממוצע, שעל ידו תתגלה סגולת תורת אמת זאת, כ"א נביאו המיוחד לו.
כלומר אותו הנביא העליון, שבהירות הבטתו הקדושה היא חודרת את כל חגוי
ההויה בפנימיותה, ואשר עז האמונה בקרבו הוא שרוי, לכונן כל מגמת מציאותו
להשלים את חפץ בורא כל בכל היצור, ע"י התורה אשר תנתן על ידו, לגלות
את חוקי החיים של כל היש בתוכן חיי האדם הבחיריים, כדי שתתאים כל
המציאות כולה, בחלקה המוכרח בגלגולי מפעלותיו, ובחלקה החפשי ומסור
לרצונו ונטית לבו, לבנות יחד את בית ד' בעולמים כולם, בכל תפארת אמונת
עולם, תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו.
לא יחליף האל, ולא ימיר דתו, לעולמים, לזולתו. החלוף והתמורה נוהגת רק
בחלקים של המציאות, למראה עינים, בשינוי מקום, ובשינוי צורה, אבל אין להם
כל מקום בחק המציאות כולו ובחק הנובע ישר מתוך התכן העליון של יסוד
ההויה כולה, שהיא דבר ד' הקים עדי עד. ומאחר שדת אל, האמתית, התורה,
היא נתונה ממקור האמת הכוללת, השאובה ממעין בית ד', של ההויה כולה
בשרשה העליון, לא יוכלו שום חליפין ושום תמורה לפול בה, לא במה ששוללת
ערכה הקים, שזהו המתואר בחליפין כמו "יציץ וחלף", ולא במה שמחיבת ערך
דף 62
אחר, שיבא במקומה, שהוא התכן של תמורה. ואולי היא הופעה של צמיחה
מלבלבת, מגזרת תמר, המצוין מכל עצי פרי ברומו והופעתו הרשומה. כי אין
שינוי ואין תמורה באמת הנצחית, וביסוד של ההויה כולה, שהיא בכללותה אחת
ואין מבלעדיה, כי היא הופעת דבר ד' העומד לעד ואין זולתו. והיחס הכללי
האמתי, שבין בורא כל לברואיו, היא היא חקיקתה של תורת אמת, והיחש
המקורי הוא האמת המוחלטה, שאין בה ערך של תמורה, כמו שאין אנו רואים
שום תמורה בחקות שמים וארץ ביחש היקום כולו. ויותר מזה איתן וכולל הוא
יסודה של תורה, וביותר מכל זה מיוסד הוא חק נצחיותה לעדי עד. ותהיה כונת
"לזולתו" מוסבת על הדת, בכלל, שהיא חק לכל מה שהוא זולת הבורא, כלומר
לכל הברואים כולם בכללותם, או שקרא בזה את הדת בלשון זכר, כאשר יש
רשות ע"ז בכל דבר היוצא מסוג בע"ח מיניים. ואמר "לא יחליף האל ולא
ימיר
דתו לעולמים, לזולתו", כלומר לדת אחר בכל אפן וצורה שתהיה, כי דבר
אלהינו יקום לעולם, ודבריו חיים וקימים נאמנים ונחמדים הם, לעד ולעולמי
עולמים.
)עולת ראיה, ח"א, עמ' נד(
דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה ממיני )שבת סב ע"א(. סיני, מקום
הענוה, שם אנו מוצאים גדולתו של הקב"ה במקום ענותנותו )מגילה לא ע"א(.
ההתגלות האלהית הופיעה כפי מה שיש יכולת בידי בנ"א להשכיל בכחו בשכלו
ובאורח מדעו וחושיו. לא את סוד האחדות העליונה מלמעלה למטה יש ביכולת
בן אדם להשיג. נבצרה כל מזימה להשיג את הסוד העליון של האורה האלהית
בראשית התחלת הופעתה. רק אחר אשר קוי אורה יופיעו עלי תבל ארצה בשלשת
הארחות המוכרחים להחלק לפי הכרתנו התמידית, החסד, המשפט והשורה
הממצעת בינותם, הכללות והפרטות והצדדים המחברים אותם זה לזה, וכאלה בכל
פינות המציאות, הננו מכירים איך הקוים הנם שבים למקום אחד לצורה תכליתית
אחת החובקת בתמותה את כל רוחב המציאות כולו. מעבר מזה האחדות
התחתיתית המתגלה לפנינו הכוללת את הגוונים שבקוים השכליים והכחניים,
הכלליים, כפי תמות צורתם ותכונתם העצמית, ומעבר מזה מה שעצם הכח הנמצא
בקרבם לתמם את חזיונותיהם, לאחד את הוייתם בתפקיד המציאות, הלא גם זה
הוא קו רשום ומיוחד ועולה למקום אחד עם תכונתם של הקוים עצמם. אלה הנן
דף 63
הליכות עולם שמסיני נמסרו למשה בהורדת המדע האלהי מרום גבהי מרומים עד
שפל ההכרה הארצית אשר לאדם, למען ימצא על ידה את תעודתו העליונה
הצפונה בקרבו. שי"ן של תפילין, צורת הקוים המותחלים בפירודם מבלי אפשרות
להגיע בראשית ההכרה אל שורש הוייתם והנם כלים מלמטה אל מגמה אחת
שהיא עדות קיימת וקבועה להרים את האדם אל מקור האורה האחדותית, הגבה
למעלה, ע"י ענוה, הגדולה מכולן, המוצאת קורת רוח ומנוחה בכל צדדי הכרה
וכל מדת טוב וקדושה שתהי', בכל מצב ואופן, כי הכל עולה למקום אחד. וזהו
פארן של ישראל, הממלא את לבם תמיד בהכרת אל אמת, מלך יחיד ומיוחד
ב"ה.
ואמר אביי דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני )שם(. תורת אמת, מורשה
קהלת יעקב, הכוללת את כל ארחות החיים לעד ולעולמי עולמים, ליחידים
ולרבים, לאומה ולעולם, צריכה היא לכלל בקרבה את כל תכני החיים הטובים
והמאושרים לעד, את כל העצות היותר טובות, לבקש דרך הטוב עדי עד. ע"כ
בכל הצדדים של החיים היא מנחה, "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני" )תהילים
עג כד(. ו"מי מנה עפר יעקב" )במדבר כג י( מי מנה מצות שמקיימים בעפר
)במדבר רבה כ יט(, בכל ארחות החיים היותר נמוכים וארציים, אבל בין כל
הנטיות של הפעולות, התכליתית שבהם היא הנטיה הימנית, קו האור והחסד לכל
אשר נשמת רוח חיים באפיו, ומכל ההארות השכליות - אותה ההתפשטות של
צד המעלה המאירה את הנשמה באור אל עליון. וזה הצד של המעלה ) ?( של
ההתעלות הרוחנית המושכלת הוא תופס מקום יותר, ורחב עוד, מהצד המוסרי של
אהבת החסד המעשית כי פרי חכמה באור ד' יקום עדי עד, וזהו אור החסד
היותר עליון ונשגב. ואור ד' החופף עלינו בקריאת שמו הגדול ב"ה עלינו, פועל
עלינו מני אז קבלנו אור תורה ע"י רועה נאמן, איש האלהים, שהאורה האלהית
היא אור חייו, והחסד האמיתי הוא חפצו וישעו, להיות בקרבנו הכשר נטוע
לדורות עולמים, בציור הדל"ת המרחיב ומעבה את הקו הנוטה לצד המעלה שלו
ומוציא מקרבו את הקו הימני להיות לו לבסיס "כי אמרתי עולם חסד יבנה"
)תהלים פט ג(. ובזה הוא הדל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני, כי החכמה
שהענוה שרשה, יודעת להמשיך קו ימין קיים ממנה, לכבד את כל שחים ודכאים
ולחבוש לשבורי לב ולהושיע כל ענוי ארץ, מה שאין כן החכמה המתלבשת
בגאה וגאון, השוכחת את כל אביוני אדם וסבלותיהם. לא כן משה עבד ד' אשר
דף 64
דבר ד' אליו מהר ד', "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם
שמעתי מפני פשיו, ני ידעתי את מכגביו וארד להצילו" )שמות ג ז-ח(, "יחוס
על דל )תהילים עב יג(, ואתי את דכא" )עי' סוטה ה' ע"א(, דלת של תפילין
הלכה
למשה מסיני.
ואמר אביי יו"ד שבתפילין הלכה למשה מסיני )שם(. החיים וכל החזיונות
מתחלקים לאיכות וכמות. רב עמל בני אדם וכל הסיבוכים שבדרכי החברה הנם
באים מהסבה של חסרון ההסתכלות בבחירת עושר החיים מצד איכותו, מבלי
העמד את כל היסוד על הכמות שבו, שאינו כ"א מעור את העין ומרמה את
הדעה. רק באורה אלהית עליונה יוכל עם להתרומם עד אותה המדה העליונה
לבחור דוקא בעושר האיכותי בלא שום הקפדה אם העושר הכמותי ידמה להיות
דל ורזה מאד. אמנם סוף הכבוד לבא, העושר האיכותי ישפיע ג"כ על הכמות.
אבל מתי יהיה לקנין הגון, כשידבק העם בהאיכות בבחירה עמוקה פנימית אפילו
בתנאים שהעושר הכמותי יתנגד לזה מאד. זאת היא מתנת ד' לישראל "כי יעקב
בחר לו יה ישראל לסגלתו" )תהילים קלה ד( וישראל בחר בד' אחד לדבקה בו
באהבה, ויבז את כל אלהי הנכר הרבים, כי הכיר את אליליותם את ריקניותם
ואפסותם, ובזה יתעלה ויתרומם עדי עד. ומראשית ההכרה הנמוכה שהלב תמה
ומתמרמר על מיעוט הכמותיות הגסה, בא יבא לידי העושר המוחלט של רב כל,
"לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא" )ירמיה י טז(. זהו ערך היו"ד
הקטן
באותיות בכמותו ומרובה במקוריות עושר מספרו אשר ממנו הכל. זאת היא
התכונה המשלמת הפוסקת את הזוהמא של הנחש ההולך אחר תאות עינים הגסים,
ובהתקבצות כל הסגולות, הכרת פילוס כל ארחות החיים בלי נטיה מיוחדת לצד
אחד, ע"י סקירת האחדות האמיתית, יסוד השי"ן, והנטיה המגמתית לצד הימין
והמעלה, יסוד הדל"ת, וההחלטה הפנימית של ידידות אהבת האיכות והאורה
הפנימית לשומה עיקר לעומת כל התרבות הכלים הגסים מרחיבי המקום המגושם,
יסוד היו"ד, הנם כולם מכשירים חפיפת צל שדי, שדי באלהותו לכל בריה )עי'
בראשית רבה מו ג(, ושאמר לעולמו די )חגיגה יב ע"א(, כי לעומת הצמצום המוגבל
של הכמות יוכל להיות מואר בשטף אור יקרות באור עולם ההולך ומוסיף מנחל
עדנים וטל עליון, להחיות כל נשמה ולהופיע אור חיים על כל אפסי ארץ באור
ישועה בחכמה וענות צדק הנובעים מדעת ד' ודרכי טובו באמת, לעטר בהם את
ישראל בתפארה, בדרך חיים והליכות עולם הלכה למשה מסיני.
)מכתי"ק, עין איה, ח"ד, שבת(
דף 65
דרב יוסף סיני, רבה עוקר הרים )ברכות סד ע"א(. ל'מודי התורה בההלכות
המקובלות המה רחבים מאד ומספיקים להמון מעשים רבים בהליכות התורה.
ובאמת המה מספיקות ג"כ לכל הספיקות המתחדשות אם יובנו הדברים כראוי,
אלא שבתולדות צריך בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו
דומה וכיו"ב. והבקיאות היא באמת דומה להמקום המחזיק את עצם התורה,
באשר ההסתעפות והתולרות יושכלו להיות בתוספות מרובה על העיקר. אמנם
המקום הכוללם והמחזיקם של כל אלו הענפים המתחדשים, המה הידיעות של
השרשים המקובלים שכבר נשנו ונתקבלו. א"כ הבקיאות היא מצטיינת במה שהיא
בערך מקום המקבל את כל ההסתעפוניו~ת הבאות מאבות ההלכות, וכוללת ג"כ
את הענין החיובי מבלעדי היסוד השלילי, כלומר שמצד הבקיאות לבדה אמנם
אפשר לדעת את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, והיינו דרך החיובי,
אבל לשלול את הטעות שיש לבא בבא תור דבר מחודש, שבאמת עיקר שימוש
החריפות הוא האופן השלילי. שהרי )הכל( ]כבר[ כלולים כל הפרטים המתחדשים
בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר
המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים. ובזה
המליצה מכוונת, של סיני לבקיאות ושל עוקר הרים לחריפות. הנה סיני נבחר
למקום שבו נתנה תורה, שאר ההרים נעקרו מיתרון זה, כולכם בעלי מומין אתם
אצל סיני )ב"ר צט א(, הי' בסיני צד החיובי, ביתר ההרים צד השלילי, ונמצא
לפ"ז בסיני עצמו צד החיובי הדרך האמת שנלמד עליו, והצד השלילי שלילת
שאר ההרים. ע"כ דומות ג"כ הסברות האמתיות שיש להן יחש לתורת אמת
שנתנה בסיני לסיני, והן נמצאות בהלכות, וכח הבינה לשלול את הצדדים
המוטעים לעקירת הרים, כלומר ]ל[הראות שאינם בכלל תורת סיני, ובשלילת
הדברים המטעים תבורר האמת.
שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם, שלחו להו מיני קודם, שהכל
צריכים למרי חיטיא )שם(. יש פנים לומר שכל איש הנושא משרה רוחנית יהי'
מוכשר יותר לשימוש התועלת של גדולי הדור וחכמיו המצויינים, אע"פ שרוב
ההמון לא יהנה ממנו כ"כ, מ"מ ההשפעה המושפעת על השרידים ויחידי הדור
מועלת ג"כ להיטיב את מצב ההמון ולרוממו. ויש פנים ג"כ לומר שראוי שתהי'
הפעולה ישרה מתיחשת לכל העם. ה"סיני" ידיעותיו המפורשות הם דברים
נצרכים לכל העם, אמנם עמקי חידושיו והרחבת הדברים של ה"עוקר הרים", רק
דף 66
ליחידים ובעלי בינה מרובה יהיו לחפץ. ע"כ הכריעו שראוי צורך העם בדרך
ישרה להיות ערך עיקר, ומה שהכל צריכים למרי דחיטיא, יכריע הצורך של
הכל, של הכלל כולו, ולא הצורך המצויין של פרטים, אנשים גדולים.
)עין איה, ח"ב, ברכות עמ' 493(
ב"ה ער"ח סיון
בני יקירי ומחמדי שליט"א,
מה יקרו לי אמרותיך במכתבך היקר והנחמד. הואיל נא חביבי ושמח את
לבבנו בדבריך האהובים בעתים יותר תדירות.
תל"י על החוה"ש הרגיל אשר עמנו. הזמן הולך ושוטף בטרדת עבודות, אשר
אמנם עוד אינן ממלאות את הנפש הלקויה, השואפת להדר עליון, אשר רק על
אדמת קודש יגלו נצוצי אורותיו. בכל זאת יש בהן כדי להשיב מעט את הרוח
הנכאה.
כבר כתבתי לך כמדומה ע"ד שני השיעורים שהחילותי להגיד לפני איזה
מצעירי הישיבה, ות"ל כבר אני רואה עקבות השפעה לטובה. יכונן ד' את
מעשינו, ויהיו ימי שבתנו בגולה לברכה לעם ד', עד יחננו וישיבנו אל אהלנו
כבתחילה לרומם קרן בישועה.
אין הזמן מוכשר כעת לפני מפני טרדות שונות להשתעשע בדברי קודש
הראויים לרוחך העדינה, ומה גם לעת הכנת קבלת פני החג הקדוש הנאדר ונערץ
בקודש, חג הבכורים יום מתן תורתנו. ואי לאו האי יומא דקא גרים )עי' פסחים
סח ע"ב( כמה גויים בעל תרבות ונימוס שונים איכא בשוקא של התולדה
האנושית, ותהום החושך הפרוש עליהם מה נורא הוא, וברוך המקום ברוך הוא
שבראנו לכבודו, ואותן האמיתיות הגדולות רזי עולם ומוסדות החיים היותר
קדושים נצחיים ואידיאליים, שכל עם ולשון לא יוכלו לעכלם ולהבינם, גם אחרי
כל התחדדות שכלית והתעמקות פילוסופית, הננו חשים ומרגישים אותם בכל מלא
הוד נשמתנו, בכל עומק קרב וכליות רוח ונפש. האורה העשירה של הדר ד' אחד
דף 67
חי העולם )עי' דניאל יב ז(, אשר בהגלות טובה כל המחשכים יהיו למאורות וכל
המרורים לנעימות עדנים, אשר רק נטיפים מצללי אורותיה ממוזגים הם בתוך רוח
האדם הכללי, הדולה מעט מעט ממעמקים מים קרים, למוסר ולתפארת, לחסון
נצח ולפאר קודש, הלא היא כולה שרויה ברוחנו פנימה, ברוח ישראל סבא
)בראשית רבה פ' ע, עג(, בעצמת חפץ חייו, וברגשת עדנת רוחו, טוהר אמונתו
וגאון קדשו. ודבר ד' החי בחיי בית ישראל, בחיי עם וחיי איש, בחיי דור וחיי
דורים ודור דורים, מפכה הוא בגבורתו ממעין החיים, ממקור הגלותה של אש
דת, מאותיותיה, נקודותיה, תיבותיה ועניניה של תורת עולמים, וכל הסתעפות
נועם חמדותיה. והולך הוא רוח אלהי עולם זה וחודר בכל התפצלות האורים
אשר לאור ישראל בכל פרשה ומדרש, בכל הלכה והגדה, בכל פלפול ולקח, בכל
מדע והגיון, וחושף הוא את תעלומותיו, ומגלה הוא את הזוהר הגנוז החי בישראל
השב ובישראל הצעיר, בישראל הסובל ובישראל השואף. ואיך לא נהיה גדולים
מלאי אור ועוטי נהרה ביום הגדול הזה. וגאון יעקב הולך הוא ומושך משך ענות
צדק בכל תועפות רוחו ובכל היקום. מכיר הוא את הקוטן מתוך הגודל, את
הגלוי מתוך הנעלם, שומע הוא את דפיקת השעות והרגעים מתוך רגשת הרת
עולמים של נצחי נצחים, והולך הוא וחוצה בעזוז נצחו, בתוך שטפי גלי הזמנים,
ומימיהם וימי שאונם כהמון מים כבירים לא יבעתוהו. יודע הוא כי כחם כח
עובר )עי' ירושלמי שביעית, פ"ד ה"ד( הוא, ועמו עזוז נצח והוד ממקור חיי
העולם,
אשר בחילו ישוב ויחיה גם כל מתי עולמים, בנצחו ינצח כל רגעים שוטפים,
אשר נהיו לימים ושבועות ויקוו במעין הנצח, בים החירות העליון, אשר על
שפתו מזה ומזה יעלה כל עץ, אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה )יחזקאל מז יב(
ורוממות ועז ואהבה ונועם לכל היקום, לקומם כל יצורים מנפילתם המטויה )עי'
סליחת "ישראל עמך" ליום שני קמא(, ~מורת חסד משלחת היא ברקיה, וגבורת
רעם
תורה חיציה, ודבר אלהי עולם לעולם יקום, ומתוך כל רוכסי אישים אור ישרים
יזרח לשמח שמים וארץ וכל דרים בהם, "ירונו יושבי סלע, מראש הרים יצוחו,
ישימו לד' כבוד ותהילתו באיים יגידו" )ישעיהו מב יא-יב(. ~במספר ומפקד תמנה
בית יעקב את רכושה השמימי, פקודי ד' שש מאות ועשר ושלש אשר באורם
תזהיר נשמת אור אל חי העולמים, ושטפי האורה ירוצו ממעין האחדות העליונה,
ואברים וגידים ועור ובשר ירקם כתפארת אדם לגלות על ידם הוד פאר החיים,
ובלב כל נשמה חשה מעינות חדשים יבוקעו, והמעינות חד אל חד ישקו, "ישקני
מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" )שיר השירים א ב(.
דף 68
מדוע לא הודעתני בני חמודי בפרטיות משיעוריך, בקודש וגם בחול. ע"ד
ההכשרה לאוניברסיטה הלא אמרתי כמה פעמים שתעשה כנטיית רוחך הטהור.
אקווה בחסדי השי"ת, שכל פינותיך יהיו לימין )עי' יומא טו ע"ב( וכל מעשיך
לש"ש, ואיך שתפלס ארחיך )עי' משלי ה ו( בזה יהי ד' עמך. כמובן ענוגי הפנימי
הנני מרגיש בהתגדלך בתורת ד' תמימה בעזה"י. כל החול בהמון סעיפיו,
למודיו, ידיעותיו והגיוניו, איננו סוף-כל-סוף כ"א מתודה עוזרת אל הגילוי
האידיאלי של הקודש שאנו שואבים בששון ממעיני ישועתו )עפ"י ישעיהו יב ג(,
ממקור תורת ד' החיה בקרבנו, אשרי העם שככה לו )תהילים קמד טו(.
הנני חותם בברכת שמחת הרגל הקדוש ויפעות אורותיו לך מחמדי ולכא"ל.
שלו' רב לך ולעוזריך, מעלות ידידינו האהובים הרבנים החכמים ומשפחותיהם
וכא"ל שליט"א. והי' זה ברכת ד' וישועתו כנפשך היקרה והחביבה ונפש אביך
מצפה ישועת אל למושעות )שם סח כא( ב"ה במהרה בימינו בקרוב, חותם בברכת
התורה ושקיקת חדות משוש תענוגיה,
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
)אנרות הראיה, ח"ג, אנרת תשעא, עם' לט(
אנאנונ
ביו"ט של שבועות תרפ"ח בהמשך חדושי התורה שאמר תירץ קושית המג"א
בסי' תצ"ד לפי מה דקייל"ן שבז' סיון ניתנה התורה לישראל א"כ איך
אומרים
בשבועות "זמן מתן תורתנו".
ותירץ שישנן שתי בחינות, "מתן תורתנו" ו"קבלת התורה" והן
נובעות משתי
מדרגות שונות, "דעת עליון" ו"דעתו של אדם", שאם כי גם דעתו של
אדם היא
שכל הנשפע מן השמים, אבל דעת עליון היא מדריגה גדולה יותר. ובחינת "מתן
תורתנו" היא ממדרגת "דעת עליון" ו"קבלת התורה" היא
ממדרגת "דעתו של
אדם". כי באמת זמן מתן תורה הוא ששה בסיון כפי הדיבור למ"ר )שמות יט י(
"וקדשתם היום ומחר" ורק שמש"ר הוסיף יום אחד מדעתו כמ"ש בשבת
פ"ז.
וזה מכח קל וחומר שהוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, שזה מכלל
תושבע"פ שעל פיה מתפרשת תורה שבכתב "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך
ברית ואת ישראל" )שמות לד כז(, וכמ"ש בגטין )ס ע"ב(, ויום זה
שהוסיף מש"ר
מדעתו, ז' סיון, הוא יום קבלת התורה.
דף 69
בגשמיות הכלל הוא שדבר חדש בא ע"י העדר של הקודם לו, וכמו שמצינו
בביצה של טריפה שהיא כשרה משום שהיא הויה חדשה, אבל ברוחניות אי"ז
כך, אלא שגם בהתחדשות דבר וענין רוחני עדיין הענין הראשון במקומו. ולכן
עיקר מתן תורה היה ביום ו' סיון, שזה מצד "דעת עליון", וגם כשנתחדשה
הלכה להוסיף יום אחד, מצד "דעתו של אדם", מכל מקום המדרגה העליונה
השורשית שהיא מדרגת "דעת עליון" קיימת, וזמן מתן תורתינו מכוון ליום ו'
סיון.
)מפי הראי"ה, חרשיחות רבי דוב מילשטיין, בשמן רענן, ח"א, עמ' רל(
לפרשת "בחדש השלישי" וגו'
והייתם לי סגלה מכל העמים וגו'.
הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות
כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן
החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא
מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של
הסתכלות גבוהה.
ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י
מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא
יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות
ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על
מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל.
גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של
דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת
יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה
פנימית כזאת, באוצר האנושיות.
הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה
של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת
דף 70
)ישעיה ב ג( "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי
יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם",
שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה
שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם
את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת
כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" )שמות יט ה-ו(.
)אורות הקודש, ח"א, עמ' פו(
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'.
ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות
וכל המדות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך
להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על ידו בעושר הצביונים המיוחדים של
כל אומה. וזה החסרון תשלים כנסת ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות
גדול הכולל בקרבו כל כשרון וכל נטיית רוח עליונה. ובמילואה הגמור של כנסת
ישראל יהיה שמור בעולם, ביחוד ע"י קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב
שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא ימצא כל צורך בההתפלגות הממשית, והיו כל
העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי
קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.
)אורות, אורות ישראל, ה יא, עמ' קנו(
משה ידבר והאלהים יעננו בקול.
א"ר שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא
שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל בקול, בקולו של משה. תנ"ה
אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם א"א למתרגם להגביה קולו
עם הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא )ברכות מה ע"א(. נראין הדברים מסיום לשון
הברייתא שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם
רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן
דף 71
המתרגם, דכן נראין כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם
הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר,
ע"כ ימעך הקול וקורא, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה
המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יציין דבר יותר עקרי או יותר מוכרח,
להזהר מהצד השני המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר נראה באשר תכלית
תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה
שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנה לאורה להיות קרוב אל הקדושה
והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה
תקנה לבב הדוברים וההוגים בה, לרומם אותה במעלה עליונה, כסגולת העוסק
בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים )אבות פ"ו מ"א(, שהוא בעוצם
קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק
מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'.
והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור,
נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד
אלה
ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם
הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת
התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו.
והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם
תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות
בשקל אחד, באופן שלא יזיז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת
הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה
תחילה, שעליהם אמרו חז"ל )נדרים פא ע"א( שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת
תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של
תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל
תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק
הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה, בלשון וסגנון, בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם
מסגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב
העבודה בידיעתה.
ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר
מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד'
דף 72
לאיזה ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר
מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור
אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה.
ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא ימעך
הקורא את קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור עת לעשות לד' )תהילים קיט
קסו(, שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות ]מוסרה[,
יתרחקו מן התורה, מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר
הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו )ירושלמי שם, איכה רבה שם(, ולעולם ילמד אדם
אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה )ירושלמי שם(, והמאור שבה
יחזירם למוטב )ירושלמי שם, איכה רבה, שם(, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת
סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך
ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה
של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל.
ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה,
דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה,
וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יעננו
בקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה
תהי' נשפעת ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר
שנאמר )משלי ד ח( "סלסלי' ותרוממך תכבדך כי תחבקנה".
ושרשי אלה הדברים שבין הסגולה והידיעה תלויים ביתרון שבין הכונה
השלימה אל המעשה. והדבר נוגע בין מוסד השלמת הפרט לההשלמה הלאומית.
כי ההשלמה הפרטית תעלה ביתרון הכונה, וגעגועי נפש האדם השלם לאהבת
יוצרו ית' הם דרכי השלימות הפרטית, וההוספה בכל המגיע לבא לזה הוא יתרון
גדול, אמנם ההשלמה הלאומית תבנה ותכונן ביותר בחיזוק המעשים ודיוקם.
ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקוע האדם עצמו רק בענינו
הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור.
ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו
והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך
השלימות הפרטי גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ
פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים
דף 73
)או"ח ס' מג"א ס"ק ג( ז"ל שמצות דרבנן אין צריך כונה
ודאורייתא צריכות כונה.
כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעיקרו על שלימות הכלל, הנמשך
בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל )ב"ב ד
ע"א(. ע"כ זקן ממרא קיי"ל )סנהדרין פח ע"ב( דאין מוחלין לו גם
אם רצו ב"ד,
כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עיקרו, שיסודו המעשה
שהוא הניכר ברב עם. אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי,
ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים
עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב )ישעיה
נט יג( "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו' לכן
הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו'". בהיותם
סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד',
אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי
גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבידת חכמת
החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים
קרובים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל
בפאר ומעלה רוממה.
)עין איה, ח"ב, ברכות עמ' 202(
הנה אנוכי בא אליך בעב הענן וגו'.
ואמר רבא ברקא יחידאה, וברקא חיורא, וברקא ירוקתא, וענני דסלקן בקרן
מערבית ואתיין מקרן דרומית, וב' ענני דמלקן חדא לאפי חבירתא, כולהו קשיין,
למאי נ"מ, למבעי רחמי, וה"מ בליליא אבל בצפרא לית בהו מששא )ברכות נט
ע"א(. יקרו הדברים לכונן דברי ידיעות מוסריות שהן מתאימות לסודות הטבע
במחזותיו, ותהיה לנו התועלת המוסרית והלמודית לחלק רשום מהתועליות
היוצאת מכל פרטי חזיוני המציאות. והיו לנו הדברים שבתנאי הברקים והעננים
לעינים על השימוש של הברקים השכליים והעננים הבאים להאפיל את זוהר הדעת
האמיתית, המאיר באור האמת באור ד'. וכבר הרבה הר"מ ז"ל בהקדמה
למו"נ,
לדמות את הארת אור החכמה מסודות האלהיות בנפשות ההולכות באפילה,
לברקים מאירים דרך רב החושך, והדברים לדעתו ז"ל מותאמים עם להט החרב
המתהפכת שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים.
דף 74
והנה ידענו כי להוסיף אור הדעת אל האדם הפרטי, וכש"כ אל העם בכללו,
צריך לעולם הכנה של הדרכה מוסרית, שיהיה מלומד להשתמש בתוספת ההכרה
והדעת ללכת באורח ישרה באור החיים. ואם יעזב איש הבלתי מוכשר בלא
אימון והדרכה, ואזניו תשמענה רק פ"א דברים מושכלים שלא כהרגל מושגיו
ההמוניים, ימעדו רגליו ויאבד טובה מוסרית הרבה מאד. ע"כ אימתי ראוי להאיר
באור הדעת, כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא
את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו
ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא
הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק.
וע"כ זהירות גדולה ]צריך[ בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת
המקבלים לטפחם ולאמצם, בברקים מרובים שיאירו את דרכם דרך הקודש, להיות
להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ
בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות. גם אחרי שכבר אימץ לו את
המקבלים והם קרובים להשפעתו התדירית, צריך תמיד האור המופשט לצאת
בדרך קרובה אל הרנש הטבעי האנושי, כדי שיהי' קרוב אל פעולות הטובות
הבאות מהצד הרגשי ולא יהי' יותר מדאי מופשט ושכלי. אע"פ שהרגש והנטיה
הטבעית היא מעובה קצת וקודרת לגבי אור השכל המופשט, מ"מ דוקא זה הוא
יתרונו. וכן נאמר במ"ת )שמות יט ט( "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור
ישמע העם בדברי עמך", וכבר כ' הר"מ ז"ל במו"נ )ח"ב
פל"ג( שהיה המחזה
בפועל כך לזאת הכונה הנפלאה. כי ההכרה הפנימית המתנשאת מכל שפה
ודיבור, היא תסול לה ארחות שכליות מופשטות ובהירות דוקא ע"י הציורים
הבאים באורח הקרוב להרגש הלב ונטית הטבע הנפשי באורח צדק תם ויושר.
ע"כ צריך שיהי' הברק מורכב ג"כ מחלקים מקלישים קצת את בהירותו, אבל
ברקא חיורתא קשיא הוא, וצריך רחמים מרובים והצלחה גדולה איך להיות
מודרך על ידו בעולם המעשה, שלא יהיו מושפעין חלילה ממי שהציצו ונפגעו.
כי רק בהתלבש אור החכמה בלבוש ההרגש הזך אז יעצר המשכיל כח להכיר
ממנה את התוך המתיחש לחיי הצדק ותורת האדם, להשכיל ולהיטיב בדרכי ד'
ישרים, ויזכה לאחרית ותקוה ללכת באורח צדיקים ומסילת ישרים סלולה.
)עין איה, ח"ב, ברכות עמ' 513(
דף 75
אנכי ד' אלהיך וגו'.
ורבי יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית )שבת קה ע"א(.
לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זמרא לבאר את הערך של הנוטריקון
שבתורה מצד הבחינה של המחשבות הנפעלות מאותו האור הכתוב מפורש
בתורה, שיש לפי זה כאן שתי הערכות. הערכה אחת עצמית, הכלולה בתוך האות
הכתוב מפורש, והערכה שניה מתפשטת, מה שהאור המחשבתי של האות הכתוב
גורם להופעתו, כהערך של אברהם מצד עצמו, ברום מעלתו, שזהו היסוד של
אורן של ישראל העצמית, והערך השני הוא המתפשט מכחו, שהן כל הבחינות
שהגויים יונקים מזיוו של אברהם. וע"ז בא רבי יוחנן להוסיף מדיליה, שבבחינה
הפנימית גם האור המתפשט על ידי תולדה של כח האות הכתוב, גם הוא באמת
הוא כלול ברוחניותו, בתוך עצם האות. ומצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו
את הנוטריקון של אנכי, בין מצד מדריגת הנותן בהשפעתו הקרובה אליו שהיא
נערכת בהצורה העליונה קודם שהגיעה עדיין ליד המקבלים, בין במדריגה השניה
שהיא כבר מודרגת לפי כח הקבלה של המקבלים שהיא באה להם אחר שהופעת
הקדושה ניתנה כבר להם. אע"פ שלעינינו הדבר נראה כאילו יש כאן חילוקי
מדרגות, בשרשם הכל הוא ענין הופעה של קדושה אחת ואין חילוק בין האור
הכלול בהאות הכתוב בפירוש, ובין האור היוצא ממנו בהתפשטו בתור נוטריקון.
ועל הכל כאחד אנו דורשים אנכי, אנא, אני בעצמי, אני הוא ולא אחר, נפשי,
המדה העצמית של אור החיים המחיה את הכל כנפש המחיה את הגוף, כתבית,
מה שהשפעתי מתוך מה שכתוב מפורש בהאות הכתוב, יהבית, מסרתי להתפשטות
של אפשרות המקבלים לקבל את מתנת הקודש העליונה. והכל מאוחד בסוד
האחדות העליונה שהוא האור המבהיק מהדיבור הראשון הכולל את הכל בעוצם
אחודו, אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית.
ורבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה. לא די שבעצם השורש העליון
האיחוד הוא כל כך מופלא עד שאין חילוק בין האור השרשי הכתוב ובין האור
המתפשט על ידו בתוך הבעת הנוטריקון במילואו, אלא שגם בההרגשה של
המקבלים והכרת הטעם הטוב שבנועם ד' בצורה של רגש הבא ממקור הנועם
העליון, גם כן זה הנועם המקורי מופיע ג"כ מכח היסוד השרשי בתור אמירה
במילואה בכל נעימותה. והתענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם, נעימה,
דף 76
כתיבה, הנועם הכתוב מפורש, יהיבה הנועם הניתן על ידי ההתפשטות באופן שגם
המקבלים יכולים לעלות לאותה המדריגה שההתאחדות של האור המתפשט עם
האור המקורי מזהיר בה בכל שלמותו ובכל הרגשת נועמו בכל מלוא נשמתם,
אמירה נעימה כתיבה יהיבה.
איכא דאמרי אנכי למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה. זאת היא ההבחנה
שהאחדות האמיתית היא כוללת את כל האור המתפשט בתוך האור העצמי
השרשי, עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המחשבות המסתעפות מזיו
הקודש המפורש והכתוב, את ההתאמה של הקדושה לעומת השורש המפורש. וכל
מה שהתולדות המתפשטות מתרחבות, לא יצא שום דבר מגבול הקדושה, כפי מה
]שהיא[ במקוריותה העליונה. וזה מבחינים דוקא בשעה שהולכים במדריגה של
השכלה מלמטה למעלה, ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשרשן המקורי,
ורואים את כל הדברים שהם מתאימים כאילו היו כולם כתובים מפורש בכל
מילואם. וזהו המופת הנלמד מן המאוחר אל הקודם, למפרע, יהיבה כתיבה,
ההופעה המתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים שלהם ניתן להתבונן, יהיבה, -
כתיבה, מתאימה עם הכתב המפורש בלא שום נסיגה מעצם הקדושה במילואה, כי
נאמנין אמריה.
)מכתי"ק, עין איה, ח"ד, שבת(
אנכי ד' אלהיך וגו'. כבד את אביך ואת אמך וגו'.
לשבועות
דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מ"ד 'יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו
אמרי פיך" )תהילים קלח ד(. מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר
הקב"ה 'אנכי' ו'לא יהי' לך' אמרו אוה"ע: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר
'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר מהכא 'ראש
רברך אמת' )שם קיט קס( ראש דברך ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך ניכר שראש
דברך אמת" )קידושין לא ע"א(.
דף 77
האמת והשלו' המה שני יסודות של העולם. והנה מצינו באוה"ע שהכירו כי
גדול ד' וכדחז"ל )מנחות קי ע"א( ע"פ )מלאכי א יא( "ממזרח שמש
ועד מבואו
גדול שמי בגוים" דקרו לי' אלהא דאלהיא, וזהו אפילו במקום שאין מכירין לא
את ישראל ולא את אביהם שבשמים. ותוכן הדבר הוא שלא יוכלו להשיג איך
ע"י השגרת שם ד' בפי כל יהי' מזה תוצאות ג"כ לכל מדות טובות אנושיות,
ואדרבא חשבו שמדות טובות אנושיות יוכלו להיות מושפעים ע"י הדרכת ע"ז
שייחסו לאלילים דברים אנושיים מתאוות ומדות ואם על פיהם יכוננו משפט יהי'
קרוב למדות טובות אנושיות.
והנה אע"פ שמכירים כל חכמי לב כי גדול ד' ושהוא אדון כל, לא מצאו
אופן איך לישר ע"פ האמת הזאת את כל דרכי בנ"א, וטעם הדבר הוא כי להכיר
דבר גדול צריך להיות בעל נפש גדולה. למשל, קטן יכיר מתנה קטנה של אגורה
אחת שיתן לו אביו לקנות בה ממתקים, ולא יכיר טובה אם יתן לו נחלת שדה
וכרם. כן הכל מכירים כי נחמד מאד לאדם היא מדת הכרת טובה והיא מניע
גדול להמון פעולות טובות, א"כ כפי הראוי להכיר מדין ק"ו אם שאנו נוטים
להיות מכירי טובה למי שרק הצהיב לנו פנים כמה אנו חייבים להיות מכירים
טובה לאדון כל שהטיב ומטיב לנו חסדים לאין קץ, והוא עתיד להיטיב לנו עד
אין תכלית.
והנה בחסרון דעת ד' ועבודתו נגדע ראש של כח הכרת טובה, כיון שאין
האדם פונה להכיר טובה למי שבראו ומי שיצר את כל העולם שהוא מלא שפעת
חסדו, איך יהי' ניעור לקבל עליו הכרת טובה יותר קטנה.
והנה אוה"ע לא יכלו להכיר איך יפעלו הדיעות הטהורות על המדות הטובות
וחשבו שרק להאדיר את האמת יועיל הדעת את ד', והיינו "לכבוד עצמו הוא
דורש", כבוד האמת היקר מכל יקר כשהוא לעצמו. אמנם כאשר שמעו שמהכרת
הטובה היותר עליונה, טובת ד' על יצוריו, תמשך הכרת הטובה להורים שהוא
יסוד המוסר בעולם, "חזרו והודו למאמרות הראשונות", והיינו "ראש
דברך
אמת", כי רק ע"י שהאמת תוקח עם כל התחלותיה האדירות ימשך לעולם דרך
ד' הטוב. כי כשיוכר גודל הכרת טובת ד', יומשך ג"כ על כבוד הורים ויתר
חיובים המוסריים, ויהי' קיים לעולם ; מה שא"כ כשלא תוכר הכרת הטובה היותר
עליונה, טובת ד', אז אין קיום שכלי להכרת טובות הנמוכות והאדם צריך לשחת
דף 78
את הכרתו הפנימית, א"כ אף שיתעורר ע"פ המשכה טבעית תהי' רק עד ארגיעה,
ע"כ רק אז יהי' "לעולם כל משפט צדקך" )תהילים קיט קס(, כשימשך מראש
דברך, והשלו' ימשך מהאמת.
)מכתי"ק(
***
הר כגיבית
"'ויתיצבו בתחתית ההר' )שמות יט יז(, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר
כגיגית" )שבת פח ע"א(.
ביום מתן תורתנו, שאנו חוגגים אותו בשמחה של קדושה כל-כך עמוקה,
צריכים אנו לזכור, כי לא רק ברצון חפשי קבלנו עלינו עולה של תורה ; אלא
בכפית הר כגיגית עלה הדבר. מתוך אמר-סלה )עפ"י חבקוק ג ט( של "אם אתם
מקבלים התורה מוטב ואם לאו - שם תהא קבורתכם,' )שבת פח ע"א( נחרתה
התורה במעמקי נשמתנו.
ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב לימי-עלומינו וצעדי התחיה הלאומית
נשמעים בהד קולם הפועם, עוד הפעם הננו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם
הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפית הר כגיגית בתור
סם-החיים )עי' יומא עב ע"ב( של תחית האומה ובנינה בארצה.
אולי לא נעים לנו הדבר, אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו
בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי.
אבל לא כאשר יראה האדם לעינים מתהוים הדברים במציאות. אין אנו יכולים
להשקיף לתכנם של הדברים בעצמיותם והננו רואים רק את הברק הנוצץ עליהם
מבחוץ.
אמנם החכמה העליונה, חכמת רבון כל העולמים, אשר "הוא אמר ויהי, צוה
ויעמוד" )עפ"י תהילים לג ט(, היא מיסדת את מפעלותיה ביסוד המציאות
ובעצמותה של ההויה על-פי אמתתן. היא יודעת, כי חלושים אנחנו, חלושי רצון
הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, אין אנו רואים כלל וכלל שקיומו של עולם
מלא ימסר לרצוננו, ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב
דף 79
העומד ברומו-של-עולם, ומתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של
תורה ביסוד תחית הפלאות שלנו גם בהוה. כן היה מראש מקדם וכן נראה שיהיה
עדיין גם בדור אחרון זה, שהננו עומדים בו על סף תחיתנו הלאומית.
זה שנים, שהמון רב יושבי תבל ושוכני ארץ רואים כי נשא נס הרים )עפ"י
ישעיה יח ג( לט'בתה של האומה הקדושה והעתיקה, הנושאת את דגל הנצח ואור
עולם בקרבה, לארצה ארץ-הפלאות, שכל חזון-קודש וכל יפעת-עולמים ממנה
זורחים. אך מעט הורם הנס, עם זקיפתו-קמעה נראית עוד כעין חולשה בידים
המרימות אותו, - והוא, הלא מוכרח הוא להתרומם הגבה למעלה, להתרומם
לעיני אפסי ארץ ואיים רחוקים, ותחית ישראל על אדמתו צריכה היא להופיע
בתור אחד מפלאי-התבל, שמורה וערוכה ברוח-קדשה.
והנה קמים אנשים מקרבנו הרואים חזון לבם ומשפילים בכח השפעתם את
הרום אשר לתחיה הנפלאה הזאת, אשר רק באספקלריא של קדש אפשר להציץ
על כל עזוז נוראותיה. הולך ומפעם בתוך מחננו הקול החלש של האידיאליות
והרצון החפשי, אשר אמנם ברק לו ויפעה, אבל רק פרחים יתן לנו ולא פרי,
זעזועי-רוח וצלצולי-מלים, ולא אור-חיים וגבורת נשמה ולא גבורת-רעם של זיו
נבואה ואור ורוח-הקדש, שכל הנשמה העדינה, שלנו ושל האנושיות כולה, כל-כך
כמהה להם.
אמנם יודעים אנו, כי סוף-כל-סוף מדת-הגבורה בא תבא, אבל דוקא מתוך
הגזרה והחקה, ולא מתוך האידיאלים החפשיים, שיפעת עץ רקב ואמץ קורי
עכביש להם. דוקא מתוך ההכרח הגדול והעצום, מתוך הגבורה של מעלה, מתוך
קול ד' בכח, מתוך קול ד' שובר ארזים )תהילים כט ד-ה(, ממוך הקול המרעיש
הררי-עד ומפוצץ גבעות עולם. והקול הזה בעז רעם גבורתו שוב הוא כופה עלינו
הר כגיגית ואומר לנו: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, רק אם אנחנו מקבלים
את התורה, את מקור החיים והאורה, היה תהיה לנו תחיה לאומית תמה וברה,
אדירה ואיומה, רק אם אנחנו מקבלים את התורה ושמים אותה לתורת חיים
וחקת-לאום בארץ עברנו ועתידנו, בארץ ישראל, תהיה תחיתנו הלאומית תחיה
מבוססת, בעלת שרשים חזקים ואמיצים ואחרית ותקוה, תחיה שתחדור באור-חייה
בתוך כל השדרות של האומה, הרחוקות והקרובות, שתפליא את כל העמים
בפלאי הופעותיה.
דף 80
וההכרה הגדולה הזאת הולכת היא וחודרת, הולכת ומתבררת גם אצל אלה
אשר עדיין לבא לפומא לא גליא להם )עי' שוחר טוב תהילים ט(, והיא עוד תלך
ותחדור, תלך ותתברר, וכמאז ומקדם היא תגלה בחיים ובפועל את אותו הכח
המכריח המקים אותנו לתחית אמת, ומתוך גבורת החיים וההויה של כפית הר
כגיגית, לקבל על ידה את דבר ד' בתור חק חיים ומשפט לאם בארצנו, נשוב
ונחיה להיות לעיני כל הגוים למה שאנו מוכרחים להיות, - להעם הגדול והקדוש
על אדמת הקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות )מלאכי ג ד(.
)תאמרי הראיה, ח"א, עמ' 661(
ונונאנ
צליל האומר
)לחב השבועות(
י "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב: 'ד' יתן אמר המבשרות צבא רב' )תהילים סח יד(,
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". )שבת פח ע"ב(.
צבא
רב, כל האומות. )רש,'י(
בשעה שאנו צריכים לפנות בכוון של דברינו לאותו החוג הפנימי היקר
והחביב לנו כל כך, להחוג של נוצרי אמונים, שומרי תורה ומצוה, לחזקם
ולעודדם, בשביל החזקתה של העמדה הנצחית אשר לישראל ולרוח ד' אשר
על(ו, לבנות על ידו ובכחו את אותו הבנין אשר הגיע בימינו "עת בנותו",
בנין
האומה בארץ חמדתה, - אין אנו פטורים מלישא את עינינו גם אל החוגים אשר
לצערנו הגדול נתרחקו מאתנו, באשמתה של הגלות המרה והמון תלאותיה
החומריות והרוחניות.
אלה הדברים בעצמם שהם יוצאים מעמקי לבבינו, שהם מכריזים ומעודדים
ומעוררים לבבות לקומם הריסות עמנו בארצנו עפ"י יסודי תורתנו הקדושה, חיינו
ואורך ימינו, כשהם יצאו בטהרה, בטהרת נשמה מתוך רגשי קודש טהורים מלאי
אהבת אחים, בכל עמקי תהומה, יסגלו להם את כחם, להיות זורמים בהשפעתם
גם על השדרות הרחוקות, וקוים מאור הטוהר וזיקים משלהבת הקודש, אשר
בנשמת האומה בכללותה, גם אליהם יגיעו, להאיר את המחשכים שבנשמה, ולחמם
דף 81
את הלבבות אשר נתקררו, לעודדם לשוב אל ד' אל תורתו ואל עמו, בשובם אל
ארצו.
ואותה מדת הבטחון האדירה בנצחיותה של האומה, ונצחון רוח קדשה, האוזר
אותנו בגבורה, בעת שהיא הולכת ומתגלה בבנינים מפעליים המרחיבים ומאדירים
את עמדתנו בארץ קדשנו, באותה המדה שאופי הבנין והמפעל עצמו נושא עליו
את דגלה של תורה והבלטת החיים הישראליים במלוא טהרתם, התכונה הזאת
בעצמה היא כבר משמשת גם היא להיות קול שופר וצינור של שפע, להזיל על
ידו מים מחיים, לפלגים רחוקים. ובטוחים אנו שבמשך הזמן יציצו הניצנים וגם
ישאו פרי תנובה להחיות נשמות שוממות, ולהצדיק קודש.
ומאותה השפעה שקול ד' בכח )עפ"י תהילים כט ד(, אשר הופיע על הר סיני
באופן ישר אלינו, אל ממלכת הכהנים והגוי הקדוש )עפ"י שמות יט ו(, בישר צבא
רב, ונתחלק לשבעים לשון, אשר תהלוכותיה של ההתחלקות הזאת, מכירה היא
היטב גם התולדה האנושית הכללית, ברצונה או בעל כרחה, מכח השפעת קדוש
עליון זו, מאז ועד עתה הננו בטוחים גם כן, שכל הצלילים הבאים בכל שטף
הדורות, מקול ד' בכח, הכח ממקור החיים המלאים הוד קודש, שהם יונקים את
לשדם, מאותו המקור של האומר אשר נתן ד' המבשר צבא רב, גם הם יבשרו
צבא רב, ויתחלקו ללשונות רבים, וכל חוג וחוג, יקבל מהם את אותו החלק של
ההשפעה, שהוא יהיה מוכשר לקבלה.
ו"אבנים שחקו מים" )איוב יד יט(, ולאט לאט תתגבר ההופעה המאירה ותגרש
את כל המחשכים, כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב )עפ"י תהילים צד
יד( וכימי עולם עוד יתן לנו ד' אומר המבשרות צבא רב, במהרה בימינו אמן.
)חאמרי הראיה, ח"א, עם' 961(
דף 82
ענן התורה וענן הגאולה
"ויאמר ד' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי
עמך ונם בך יאמינו לעולם". )שמות יט ט(
כל ההארות שבעולם, בשעה שאנו רוצים שיפעלו את פעולתן להגיה מחשכים
ידועים, אנו צריכים לשים את כל המגמה שלנו, להסיר את המאפל החוצץ, את
הלוט הנסוך על פני היסוד האורי, ולפי אותה המדה שאנו מחשפים את האורה,
ככה חולפים המחשכים ואור בהיר מזריח את האפקים, הדרושים להיות מוארים.
כלל זה נוהג בין במפעלים של האור המוחשי ובין במפעלים של האור השכלי
הרוחני. יוצא מן הכלל הזה רק האור העליון, אורו של מי שאמר והיה העולם
ברוך הוא, שהופעתו וגלויו אינם באים על ידי חשיפת האור, אלא דוקא ע"י
הסתרת אורו. כי שתי סבות נמצאות בעולם שהן גורמות למחשכים : סבה אחת
מצד הכח המזהיר, וסבה שניה מצד המקבל את האורה. בכל האורות שבעולם
הסבה העיקרית למציאות המחשכים החומריים והרוחניים היא מיעוט ההארה,
העלמת האור או צמצומו וזעירותו, ועל כן הפעולה המביאה להארה היא פעולת
ההחשפה של ההתגלות האורית, ושפעת רבויה, מה שאין כן במדתה של האורה
העליונה. אור ד' ויאר לנו )עפ"י תהילים קיח כז(, נהורא עימיה שרא )דניאל ב
כב(.
המחשכים האנושיים באים ביחס לבחינה זו רק דוקא, מפני שעינו החלשה של
האדם, שכלו המוגבל והרופף, איננו יכול להסתכל בזוהר הנורא של האורה
האלקית, ומפני כך האנושיות המטומטמת בורחת מלפני ד' כעטלף הבורח מאור
השמש. והסבה המביאה להאיר את האורה העליונה אורות כל האורות כולן, עקרה
ושרשה היא רק הפעולה של העלמת האורה במדה ידועה. העטפתה וצמצומה
וסתרה, הן הן גילויה.
מדה זו הנאמרת בהשגה, בהכרה וידיעה, נאמרת גם כן בהופעת ההתודעות
של הכח הפועל במפעלים, וכל דבר שכח האלקי העליון מופיע בו יותר, הרי
הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנות
מזיו האורה, ולא יכהו העינים מרוב ההשפעה האורית.
אחת מההופעות שהאורה העליונה השמימית מופיעה בהן על הארץ קשורה
באורו של משיח, שהוא אור הגאולה מראשית צמיחתה של אורה זו. היא היתה
דף 83
לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות
בכל המדרגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש
הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ )ראש השנה ג ע"ב( גם כן, גם בו אור משיח התנוצץ
במסתרים, כי הלא "כה אמר ד' למשיחו לכורש ... ואקרא לך בשמך אכנך ולא
ידעתני... אאזרך ולא ידעתני" )ישעיה מה א(. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד
הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו,
ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי חושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת
ונמשכת מאז אשר דבר ד' בא אל הרועה הנאמן ללמד לדורות, כי העב-הענן
המסתיר את האור העליון הוא-הוא הענן המכין את ההתגלות של אורו, - וכל
הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד ולעולם מקור הגאולה,
יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלקי, תצא אורה אשר תופיע על
הנשמות כולן, על כל ישראל ומהם על כל העמים, וכי "הנה אנכי בא אליך בעב
הענן", במסתרים, במעשים אשר מבין הקרואים לעמוד בראשם ולעשותם, ישנם
כאלה שאינם יודעים כלל את ערכם ואת מהותם, ביחס לתפקידם ההשגחיי
העליון, הם נקראים בשמם ולא ידעו מי הוא הקורא אותם, וכמו אצל כורש
הנכרי מתקיים גם בהם: אכנך ואאזרך ולא ידעתני.
אבל הסוף של ההסתרה הנוראה הזאת, תהיה ההופעה היותר אדירה והיותר
נצחית: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".
ומאופל וממסתור, עיני עורים תראינה באור חדש, אשר יופיע על ציון ועל
מקראיה )עפ"י ישעיה ד ה( במהרה בימינו אמן.
)מאחרי הראיה, ח"א, עם' 071(
לד' ולכם
"א"ר אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמאד יום שניתנה בו
תורה הוא". )פסחים סח ע"ב(.
המוסר העליון של היחיד זהו מוסרו של הכלל כולו. אם הכל מודים בעצרת
דבעינן נמי לכם, מפני שיום שנתנה בו תורה הוא, שומעים אנו מזה מה הנה
דף 84
ההרגשות הקדושות שעל ידי היום הקדוש יום שנתנה בו תורה צריכות הן
להתרשם בנפשותינו ביחש להכלל כולו. ה"לכם" של היחיד היא כטיפה אחת
בתוך הים הגדול של הכלל, על כן צריכים אנחנו בעצרת לקלוט את המחשבה
של ה"לכם" הכללי, של ה"לכם" של כלל ישראל.
מפני מה הטעם שהוא יום שנתנה בו תורה מחייב הוא להודות דבעינן נמי
לכם יותר מימים קדושים אחרים, מפני שמן התורה הקדושה הגדולה והרחבה,
תורת ד' צור כל העולמים, אנו יודעים איך לקדש את ה"לכם", ואיך להבין שגם
ה"לכם" באמת אינו "לכם" נבדל אלא "לד'" הוא. לולא
התורה שנתנה לנו, אם
לא ההוא יומא דקא גרים )עי' פסחים סח ע"ב(, היה באמת ה"לכם" נפרד
מה"לד'"
פירוד תהומי, אבל בא היום הגדול, היום שנתנה בו תורה, והעביר אותנו מעל
לגבולי הפירודים הללו, ויודעים אנו ממקורה של תורה דוקא דבעינן נמי לכם.
ומה"לכם" של הפרט אנו מציצים על ה"לכם" של הכלל כולו,
ה"לכם" של כלל
ישראל, ואנו מעלים אותו, מקדשים אותו ומאחדים אותו עם הקדושה של ה"לד'"
באין מחיצות מבדילות רק ביחודא שלים בשם כל ישראל.
מתוך ההבטה, בשפופרת קודש זאת, הנתנת לנו מהיום שנתנה בו תורה, על
האופק הרחב של כלל האומה בארץ ישראל ובגולה, הננו באים לצפיית מרחקים,
לקדש את ה"לכם" הכללי. אל נא נביט בעיני חול על כל מה שמחזק את הכח
הכללי, את כל מה שמאגד אותו, את כל מה שנותן לו כח ועצמה לעמוד נגד כל
הגלים הסוערים לבלע אותו.
נלמוד ונלמד שברוכה היא לנו כל יד המושיטה עזרה ותקומה לישראל בכל
מקום ובכל מצב, כל מפעל המחיה גם את ה"לכם" של האומה השבורה והדוויה
שדם שותת מכל אבריה המפורקים ועצמותיה המפוצחות. נקדים נא אנחנו את
ברכת השלום לכל דורש טוב לישראל, נקדש נא את ה"לכם" הכללי, את
ה"לכם" אשר באמת "לד'" הוא ! אז נטעום כל הימים מהטעם הגדול
של שתי
הלחם קרבן החג הקדוש הזה שנתנה בו תורה, "חמץ תאפינה" )ויקרא כג יז(,
והם
ברכת ד'. "לד' לכהן" )שם שם כ( - קנאן השם ונתנן לכהן )עפ"י
ב"ק קט ע"ב(,
קנאן קונה שמים וארץ ונתנן לממלכת הכהנים וגוי הקדוש )עפ"י שמות יט ו(,
להטעים על ידם לכל יצורי תבל את הטעם הנפלא, טעמו של הגן אשר נטע ד'
בעדן מקדם ואשר נתנה אל האדם לעבדה ולשמרה )עי' בראשית ב ח, טו(. ועל ידי
השפעה קדושה זאת הנובעת ממקור מים חיים, מבארה של תורה, נדע אנחנו
דף 85
וידעו כל המושפעים על ידינו כי "לד' הארץ ומלואה תבל וישבי בה" )תהילים
כד א( וכי גם ה"לכם" באמת "לד'" הוא. ואז יקויים חזון הנבואה
"כי נחם ד'
ציון נחם כל חרלתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד', ששון ושמחה ימצא
בה תודה וקול זמרה" )ישעיה נא ג( במהרה בימינו אמן.
)מאסרי הראיה, ח"א, עמ' 271(
ממלכת כהנים
"ואתם תהיו לי ממלנת כהנים וגוי קדוש". )שמות יט ו(
התורה והממלכה בישראל קשורות זו עם זו קשר בל ינתק. המלך בשבתו על
כסא ממלכתו, כתב לו את ספר התורה המיוחד לו, משנה התורה )דברים יז יח(,
כתיבה מיוחדת בתור מלך מושל על העם ומנהיג את החיים החברותיים של
הכלל, חוץ מהספר הרגיל שכל אחד מישראל צריך לכתוב לעצמו, בתור בן
ישראל מצד החובה של "ואתם כתבו לכם את השירה הזאת" )שם לא יט(.
מה אנו למדים מחובה ממלכתית זאת ? שקבלת התורה בישראל קבלה כפולה
היא : קבלת חובת היחיד בתור יחיד השייך להכלל, לכללות האומה בקדושתה,
וקבלת התורה, בתור קבלתה של האומה המנהיגה את חייה החברותיים, בתור
לאום.
אמנם, עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה
הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית. כי התורה ומצותיה באו לצרף
את הבריות )ב"ר מד א(, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה
לענינים מדיניים, הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל
יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי. כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי
הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים
יש לו על כל פנים איזו אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין,
שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הצבוריות, ואפילו המפלגתית
כולה. ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי - הרי הוא
מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק
והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית
דף 86
הרותחת, אשר היא כים נגרש )עפ"י ישעיה נז כ(, ובשביל כך נטע יוצר העולמים
מראש ומקדם את שמו של משיח לפני בריאת העולם )פסחים נד ע"א(, "לפני שמש
'נון שמו" )תהילים עב יז(. כח ממלכתי נגזר מעצם היסוד שבקדושה מוכן הוא
בעומק נשמת ישראל הכללית, לפני שמהומת החיים של העולם כולו תוכל
לרשום עליו את הרשמים של מחיקת הצדק ואבדן המוסר, הבא במדה הרגילה
מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים. ומפני כך אנחנו קוראים
את מגילת רות החותמת בתולדתו של דוד מלך ישראל, יסוד "משיח אלקי
יעקב" )שמואל ב כג א(, בחג השבועות זמן מתן תורתינו.
והיה זה לנו לאות, שבאותה התנועה שהננו מרגישים בה את הצמיחה
החברותית הלאומית, אנו חייבים לרומם בה את המדריגה המוסרית ואת הזיקה
ליסוד הקודש שלנו, בכחה של תורתינו הקדושה שהיא תורת חיים מקור הצדק
ומעין האמת. וחלילה לנו לחשוב שהגלים הסוערים שבשאיפה המדינית רשאים
הם לעור את עינינו, מבלי לראות נכוחה, וקל וחומר שחס לנו ליתן ליצר
המפלגתי העלול להתעורר ביותר, בעת שהתנועה המדינית הולכת להוצר, שיעביר
אותנו על מדת הצדק והאמת, על מדת האהבה האנושית הכללית והפרטית, אהבת
ישראל, וחובת הקדושה המיוחדת לישראל. כי חובתינו היא לא רק להיות אנשי
קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
)שמות יט ו( ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד
מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם
)פסחים נד ע"א(, ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים )ר"ה כה ע"א(,
1"עמך
כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" )ישעיה ס כא(, במהרה בימינו אמן.
)מאחרי הראיה, ח"א, עם' 371(
תוקף גדולת היום
... ובכל שנה, כשהיום הקדוש הזה, יום מתן תורה, חוזר ומופיע על ישראל,
גדולת עולם מתחדשת בקרבנו, ונכונים הננו להקשיב עוד הפעם את קול ד' בכח,
קול ד' בהדר )תהילים כט ד(, כאשר שמענו אז במדבר לפני בואנו לארץ, טרם
דרכה כף רגלנו על ככר אדמה אשר נאחזנו בה לנצח, כאשר גדלה נשמתנו
דף 87
בקרבנו, ומטל של תחיה שבנו לחיות חיים חדשים, אחרי אשר פרחה נשמתנו
)עי' שבת פח ע"ב "ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה
יצתה נשמתן של
ישראל"(, מרוב חזון וגדולה אצילית.
ועתה, כאשר ימי תחיתך הלאומית הולכים ובאים, והנך שב מחנות-מחנות אל
ארץ ירושתך, כיום הזה הכון לקראת אלהיך, ישראל.
דע, כי אחרית היצירה היא על שכמך; דע כי מעולם לא תהיה אתה אומה
אחרת בעלת צביון אחר, כי אם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" )שמות יט ו(, ועל'ך
חובת-עולם מוטלת להאיר כל מחשכיך וכל מחשכי עולם, באור תורה ונר מצוה
)עפ"י משלי ו כג(.
דע ישראל, כי כימות עולם הנך הולך להעשות עם אחד, כימי חסד נעוריך,
ואהבת כלולותיך )עפ"י ירמיה ב ב(. חדל ישראל מהיות עוד שוגה במחלוקת
ובפרודים, אשר קדושת אדון השלום מסתלקת על ידיהם ממך, ועדי השמים אשר
מהר חורב הרי הוא מוסר מאתך, על ידי רוחות המשטמה, מלאכי החבלה, אשר
ריב ומדון יחרחרו בקרבך.
דע ישראל, ביום הקדוש הזה, ותספוג את הידיעה הקדושה הזאת לתוך
נשמתך תמיד, כי הנך נשא על כנפי נשרים )עפ"י שמות יט ד(, כי מחשבותיך הנן
מחשבות יוצר כל עולמי-עד, והגיונות רוחך בקרבך חצובים הם מאש שחורה על
גבי אש לבנה )עי' ירושלמי שקלים ו א(, 'סוד חכמת הבריאה, - בסוד: "מחשבתן
של ישראל קודמת לכל" )בראשית רבה א ד(...
דע, כי דרכך הכבושה, ישראל, היא מקור כל החדוש אשר בא ואשר יבוא
לטובה על האנושיות הנהלאה ; שמור את איתן רוחך בקרבך, ובשמחת ילדותך,
ענה כמאז בקול גדול גם עתה, את הקריאה הגדולה והנלהבה: "כל אשר דבר ד'
נעשה ונשמע" )שמות כד ז(.
ואורחות-חייך על אדמתך, וסדרי-לאומך, וחיי עריך, מושבותיך, וקבוצותיך,
המה יהיו צלצלי השמע )עפ"י תהילים קנ ה(, אשר לקול הגדול הזה.
וכימי עולם, ימלא כל חללו של עולם תמהון על הדרת כבוד אלהים חיים
המופיעה בנשמת העם השב, זקן-העמים, אשר נפזר לכל האפסים, והנה קם לרכז
את חייו, ולחדש את נעוריו, בכל פאר עזוז תם-ילדותו, וחוסן-גבורת עלומיו על
אדמת גאונו, ובת-קול תשוב ותפוצץ בקול אדיר, אשר ישמע בכל המחנות, בכל
דף 88
העמים ובכל הלשונות: "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשין בו",
שנאמר )תהילים קג כ( "ברכו ד' מלאכיו גברי לח לשי דברו, לשמע בקול
דברו" )שבת פח ע"א(...
אתה ישראל, השב לבנות שממות ארצך, המצפה לתחיתך הלאומית, שמע את
הד הקול הגדול הזה, אשר ישמע בעולם כולו, בהיותך נאזר בגבורת רוחך
הגדול, הספוג מטללי התחיה, אשר באוצר חי העולמים סלה.
וברוחך הגדול והקדוש הזה, תחוג יהודה את חגיך, תחוג בעוז את היום
האדיר והנאור הזה, את יום חג השבועות, חג הבכורים, זמן מתן תורתנו, דע
עמי לשמוח בו חדות עולמים סלה, - "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו"
)תהילים קיח כד(.
)מאחרי הראיה, ח"א, עם' 571(
"ויחן ישראל נגד ההר" )שמות יט ב(
ראשית חירותה של הגאולה הופיעה בפקודת ההוצאה את צבאותיו של רבון
העולמים, שהם עמו בני ישראל. "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל"
)שמות ז ד(. בני ישראל כולם הנה הנם עם, - והם עמו-צבאותיו של רבון
העולמים. ההוצאה הזאת מכוונת ומופנית היא אל "ההר הזה". "בהוציאך
את העם
ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" )שם ג יב(. מתוך ההוצאה הזאת,
במשגב ערכה המיוחד הזה, ובמעשה הצלתה מעבודת מצרים, נמשכת ועולה
הגאולה והלקיחה-לו-לעם, - ומסתיימת ההבאה אל ארץ המורשה. אותה העבודה
את האלהים, "על ההר הזה" אין בה משום שפלות-עבדות, של דכאון האדם
בטשטוש דמותו. אדרבא בייצוב עמדתו של האדם ואמת צורתו, בפניתו אל
מקורה האלהי של דמות תבניתו, שוללת היא את ההשתעבדות החיצונית, הזרה,
הנכרית. "עבדי ולא עבדים לעבדים" )בבא-מציעא י ע"א(. ומגלה היא את
מהלך
החיים הפנימי העצמי של האדם ושל העם, "חירות על הלוחות!" )אבות פ"ו
מ"ב( אשר במכתב-האלהים הם הם מפענחים גם את אשר על לוחות לבבו ובתוך
חדרי נפשו.
דף 89
"נגד ההר" חונה שם ישראל כולו עם-צבאותיו זה של רבון העולמים.
"ויחן
שם ישראל נגד ההר" - "כאיש אחד בלב אחד" )מכילתא יתרו, רש"י
שמות יט ב(.
תפיסת העמדה המיוחדת, "ההתיצבות בתחתית ההר" )עפ"י שמות יט יז(,
קובעת
את משמרת הברית, העושה את הוית העם בכל שלמותו "סגלה מכל העמים" )שם
שם ה(. ולקול השופר החזק מאד, המכונן את עבודת החירות העליונה הזאת,
"חרד כל העם אשר במחנה" )שם שם טז(, - והיא עושה את תוקף כוחו של
כל-אחד-ואחד מישראל, "איש על מחנהו" )במדבר א נב(. מתוך הדר אורו של
המעמד הזה, בתפארת כלליותו, נתמלא גם תכנה של האישיות היחידית
והתרוממה למעלה מן המדרגות הרוחניות הפרטיות, עד שגם הפחות שבהם ראה
את מה שלא ראו כל הנביאים )מכילתא בשלח פ"ג; דברים רבה פ"ז; זוהר ויקרא
כב
ע"ב, בשלח ס ע"א; שמונה פרקים להרמב"ם סוף פרק ד; מאמר הנפש
להרמ"ע ח"ה פ"י(,
וכל נפש מישראל השלימה את השראת השכינה )יבמות סד ע"א(.
המקוריות המיוחדת של הויית העם הזאת במלואה, מתוך המשמעת של
משמרת הברית הזאת וסגולתה מכל העמים, הרי היא קובעת את ענינו של העם
הזה כשם שהעם הזה, שהוא כולו צבאותיו של רבון העולמים, וכל נפש שלו
מקיימת את השראת השכינה בתוך מחנהו הקדוש, כן בהיותו כולו "ממלכת
כהנים" )שמות יט ו(, בכל מהותו הצבורית, "ואתם כהני ד' תקראו"
)ישעיה סא ו(,
הנה אור חיוניותה של חירות הקודש הזאת מקיף וממלא הוא, מתוך שלמות
כלליותו, גם את פרטי פרטיותה של קבוצת האדם הזאת. רוממות עוזה של
"ממלכת כהנים" כמו שהיא בתור עם במובנו הכללי היסודי, במעלת סגולתו, כן
הוא בתור גוי במובנו הממשי של קבוץ האישים האלה, של כל-אחד-ואחד מהם,
"ממלכת כהנים - וגוי קדוש" )שמות יט ו. ועי' עולת ראיה הערות שלא עשני
גוי(. כח
פנימי נאדר ונשגב זה מראה את תעצומתו גם בשעת תסבוכת וסכנות חמורות
ביותר: "וראה כי עמך הגוי הזה" )שמות לג יג(. וכשם שההשראה הכללית, אשר
במשמרת בריתו ומשמעת צבאיותו של כל העם הזה והגוי הזה כולו, נמשכת
ומתפשטת היא על כל אישיו בשרשיות חייהם ועצמיות ממשיותם, במציאות
יניקתם ממקור מחצבתם, כן נמשכת היא ההתגלות הרוממה של עצמיותה של
תורה ואור שפעה, בענינה האלהי ובהופעתה השמיימית, ומתפשטת וחודרת בכל
ממשיות פרטיותה של מצוותיה ודקדוקיה, של תורה ושל סופרים, שבכתב
ושבעל-פה. והננו מוכנים ומזומנים לקיים אותה - "ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם
כל ישראל" )הקדמת "לשם יחוד" שלפני עשיית מצוה(.
דף 90
לעומת חזרת ההתגלות האלהית, בתהליך התחדשות ימינו כקדם, מתוך קיבוץ
גליותינו ושיבתנו למקומנו, התדבקותנו בו ותקומתנו בו מחדש, אשר כיון
שחוזרים ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה כמו שבגלותם של ישראל
ממקומם, כאשר "מלכה ושריה בגויים" )איכה ב ט(, אין לך בטול תורה גדול
מזה
)חגיגה ה ע"ב(, משוב ותמשך הקדושה הממלכתית של סגולת עמנו על כל הגוי
כולו, תשוב ותופיע ההשראה הכללית על ומתוך כל אחד ואחד מאתנו. תגדל
ותאדר הכרת האחריות ההיסטורית בלב כל אשר בצבא ישראל, תתפתח ותתברר
התודעה הצבורית והאישית של ערך צבאיותנו כולה, ויחן כאן ישראל כולו, כאיש
אחד ובלב אחד, נגד ההר וממול אור שפעו, ומתוך תוקף נצחו ושגב חסנו קרני
עז והדר יימשכו לנו, לרוממות חילנו ולרננת ישועתנו בארץ מורשתנו כולה,
לפריחת תנובתנו ולבטחון שלטוננו, בהתחדשות מתן תורתנו וקבלתה בתחיית
קדומינו ותקומתנו. יימלא ויחדר אומץ האומן של מגן דוד החי והקיים,
ה"צדיק בכל הדורות" ושומר דברו לאחרית ימים, ומתוך גודל משקלה של מצות
הירושה והישיבה בנחלת חמדתנו תתפשט ותתנשא הכרת צדקנו והחלטיות
אידיאליותנו אשר בכל מיבצענו זה, על כל פרטי פעליו, בטהרת מחננו והצלחת
תפקידיו.
מתוך חנייתנו נגד הר האלהים, בהקדמת נעשה לנשמע, ועבודת חירותנו
הנשגבה עליו, מתוכננת ]מתכוננת?[ ועולה פנייתנו ועבודתנו אל מקום הבחירה,
אל הר ביתו ועיר מקדשו, ואל מרום חזיונו וסדר מלכותו, המוחלטת וקבועה.
לעומת בת-הקול הנמשכת מהר חורב )אבות פ"ו מ"ב( על אשרם של הבריות
בכבודה של תורה, מתרוממת בת-הקול המפוצצת בראשי ההרים על כל מי שפעל
עם אל שיבוא ויטול שכרו )עי' ירושלמי שבת פ"ו ה"ט, ויקרא רבה פ' כז ב(.
מתוך
שמחת המועד של מתן תורתנו וכל קבלת קיומה מופיעים ביכורי אדמתנו
ומסתדרת תזונת חיינו )בהתר תבואת-הארץ החדשה של השנה במדינה ובמקדש(, וממוך
שותפותנו להקב"ה במעשה בראשית, במשפט אמיתנו-לאמיתה ובקידוש זמננו
והודעת ערכו )שבת י ע"א; קיט ע"ב(, הולכת ומתגלה כל ישועת משיחנו
ועזיזות
מלכותיותנו כולה.
מתוך ערפלי הטוהר, ומתוך להבות אורותיהם ותרועת קולותיהם מופיעה על
כולנו ברכת כבוד ד' ממקומו, מסתיימת מערכת ספירתנו בבירור חשבונותינו
מהיכל קדשו, ומדריכה בתפארתה את כל הליכות עולמנו וכל נתיבות חיינו.
דף 91
"אלהים אדני חילי, וישם רגלי כאילות, ועל במותי ידריכני, למנצח
בנגינותי"
)חבקוק ג יט(. "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום" )תהילים כט יא,
זבחים
קטז ע"א(.
)הרצ"י זצ"ל, לנתיבות ישראל, ח"א, עם' קנא(
ישראל שעמרו על הר מיני
מעמד הר סיני קדושה כפולה יש לו, בבחינת "אחת דבר אלהים שתים זו
שמעתי" )תהילים סב יב(. העמידה על ההר הזה כשהיא לעצמה פעלה את פעולתה
במדרגתה המיוחדת, "ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתם" )שבת קמו
ע"א(. כשם ש"אויר מגדל )בבל( משכח" )סנהדרין קט ע"א(, מתוך
הרושם של
"עשיית-שם" )בראשית יא ד( בנגוד לשמו הגדול של אלהים-חיים-ומלך-עולם, כן
עמידת-הרגלים באותו מקום, המזומן מלמעלה בדבר-ד' לשם מתן-התורה, היא
הפסיקה את הטמטום האנושי והגבלת-זוהמתו וקבעה את הבסיס הנפשי לפתחון
החדירה של הדבקות הנשגבה בד' אלהינו המחיה את כולנו היום. ענינה של
מדרגה זו מתבטא הוא בשלילת הנכריות, בקביעת העמדה הישראלית בנגוד
לאומות-העולם, ביסוד הזכירה האלהית הפנימית המתמדת לעומת הגויים שהם
הנם "שכחי אלהים" )תהילים ט יח(. ו"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא
נתן לנו את
התורה דיינו" )הגדה של פסח(. 'ש ענין בסדור העמידה הזאת הצריכה-לגופה,
העושה את יצירת-האופי בכונניות האזנים לשמיעת הקול, המתגלה מתוך ערפלי
הטוהר. "אזנים כרית לי" )תהילים מ ז( - "אזן ששמעה על הר
סיני" )מכילתא
משפטים( את מצות החרות העליונה.
מסיני קבל משה רבנו את התורה ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים
לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה )אבות פ"א מ"א(. ממקור גילוי שכינה
זה,
בתחתית ההר ובכפייתו עלינו )שבת פח ע"א(, בחסד המתנה הרוממה ובתכונת
הבריאה המתחדשת על ידה ומוצלת מתוהו-ובוהו לבירור-קיום )שם(, הנה הופיעה
לנו החמדה הגנוזה )שם ע"ב( הזאת והגענו לקבלתה והדרכתה. "ועתה כה אמר ד'
בראך יעקב ויצרך ישראל, אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך לי אתה" )ישעיה
מג א(, "אני ד' קדושכם, בורא ישראל מלככם" )שם שם טו(, "עם זו
יצרתי לי
דף 92
תהלתי יספרו" )שם שם כא(, "כה אמר ד' שלך קדוש ישראל אני ד' אלהיך
מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך" )שם מח יז(, "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי
ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" )שמות יט ה(,
"ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ד'"
)ויקרא יח ה(. מכאן מתגלית אומה זו באופיה העצמי, "שאיננה אומה כי אם
בתורותיה" )האמונות והדעות מאמר ז(, מכאן האחדות השלימה של "ויחן שם
ישראל נגד ההר" )שמות יט ב(, "כאיש אחד בלב אחד, לא כשאר החניות
שבתרעומות ובמחלוקות" )מנילתא יתרו(, ומכאן האחדות השלימה של דבר ד'
אשר עלינו ותורתו אשר בפינו ובמציאותנו, של השתים-שהן-אחת, של הקדושה
הנאדרה הזאת בכפל-שגבה, של החיוב הישראלי המיוחד שלעומת שלילת
הנכריות, "והייתם קדשים כי קדוש אני ד'" )ויקרא יא מד-מה(: "ואבדל
אתכם מן
העמים - להיות לי" )שם כ כו(.
ו"אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" )הגדה של פסח(.
יש ענין במעלה עצמית של קבלת-מתנה זאת, שהיא הנה גילויה הממשי של
הוייתנו היסודית, שהיא קובעת את מהות החיים של תוכן נשמותינו, לכל
ששים-הרבוא ולכל הרמ"ח והשס"ה של כל שיעור-הקומה של ישראל ותורתו.
ומעלה עצמית זו היא משתכללת ומתגלית במלוא מובנה בעליית מסענו "אל
המקום אשר אמר ד' גתו אתן לכם... כי ד' דבר טוב על ישראל" )במדבר י
כט(. מורה זו, אשר "צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" )דברים לג ד(, מתוך
"עבודתנו את האלהים על ההר הזה" )עפ"י שמות ג יב(, בקבלת נעם העול
של
מלכותו ומצותיו, מכוונת היא בתהליך הישועה והגאולה, של "והוצאתי"
"והצלתי" וגאלתי" "ולקחתי", ]אל[ "והבאתי אתכם אל
הארץ אשר נשאתי את
ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי גתה לכם מורשה אני ד'" )שם 1
ח(, חוזרת ומופיעה היא בתור "משפט אלהי הארץ" )עי' מאמר התורה והארץ,
לנתיבות ישראל ח"א עמ' קעב(, וקובעת לה ובתוכה את בטחון קיומה ושלימותה.
ו"אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו" )הגדה של
פסח(. וכל כניסתנו והתכנסותנו אל ארץ-ישראל מרוכזת ומופנית היא בבנינו
ובענינו של בית-הבחירה, אשר פאר-קדשו ושפע עוזו ממלא וחודר את כל
ארץ-ישראל לכל ערכי מדרגותיה. הקדושה הכפולה, של עמידתנו על הר סיני,
מכוונת ומגיעה, בכל טהרת אמתתה ותמימותה בקביעות יציבותנו בנחלת
דף 93
סגולתנו, ב"מקומנו הטבעי לנו" )נצח ישראל מהר"ל פ"א(, בישיבת
רובנו ושלטוננו
עליה )עי' ס' החינוך מצוה צה. סנהדרין כ ע"ב( "ויתן להם ארצות גוים ועמל
לאמים
יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו" )תהילים קה מד-מה(, ו"מרום
מראשון
מקום מקדשנו" )ירמיה יז יב(. בכורי תנובות שדותינו עם בכורי חיינו הפנימיים,
של הויתנו העצמית, עולים ומתרוממים אל הר הבית בקדושתו של חג שבועותינו
התמימות, זמן מתן תורתנו ותוקף קבלתנו אותה, בהיות כולנו כאיש אחד חברים
בו )חגיגה כו ע"א(.
מתוך עמידת רגלינו על הר סיני, בהיותנו מוכנים להקדמת נעשה-לנשמע את
דבר ד' רבון העולמים, מלך ישראל וגואלו, הננו עולים ומגיעים עתה אל עמידת
רגלינו בשעריך ירושלים, אל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו )תהילים
קכב ג(, הננו חוזרים ורואים את קולות ד' בכח ובהדר )עפ"י תהילים כט ד( של
סיבוב הנהגתו העליונה בכל מעשינו ופעלינו, חוזרים ושומעים את פקודת הצדיק
בכל הדורות בונה ירושלים ומכנס נדחי ישראל )עפ"י תהילים קמז ב(, המאיר את
אורו החדש על ציון, במהלך הנתוק מן הגלות והקשור בארץ-חיינו, בהופעת קדוש
שמו על גאולת עמו לעיני כל אפסי ארץ וגויי תבל, - ומביא לנו את משיח
צדקנו.
)הרצ"י זצ"ל, לנחיבות ישראל, ח"א, עמ' קלט(
ונאנאנ
תורה מטיני
"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי הקירוב לפני
הר סיני בעצמו, וההעמדה עליו ואצלו ובתחתיתו, היא המעלה הגדולה היסודית,
של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה, והיא כבר קובעת את יסוד הסגוליות
הישראלית מתוך מקורה האלהי הכללי של התורה, ואחר כך באה מתוך זה אותה
המעלה הרמה המיוחדת של מתן התורה, קבלתה, התגלותה והתפרטותה כולה,
בהחלטת נעשה ונשמע )שמות כד ז( שעם כפיית ההר כגיגית )שבת פח ע"א(.
ולפיכך כבר בעמידה על הר סיני פסקה זוהמא מישראל )שבת קמו ע"א, עבודה זרה
כב ע"ב(, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני )נדרים כ
ע"א(, שהיא מהסימנים המיוחדים לאומה זו )יבמות מט ע"ב(, ומי שהם נמצאים
בו
דף 94
ראוי הוא לידבק בה, ובירושלמי )קידושין ד א( נקראו מתנות טובות שנתן הקב"ה
לישראל, בקביעות תכונת נפשם, שהיא פונה ליראת ד' המתגלית בה על פניהם,
וממלאת את המשאלה העליונה מהם )ברכות לג ע"ב(.
ומשה קבל תורה מסיני )אבות פ"א מ"א(, שאין כלל המדובר בעצם ענינה
האלהי של התורה ועיקרו הפשוט, אלא בסדר מהלך התגלותה, שתחלתו היא מה
שקבל אותה משה מתוך אותה הקביעות היצירתית המקודשת, שבהתגלות האלהית
שבמעמד הר סיני עצמו, ויסוד הכשרתו הכללית, בקידוש המקום וקהלו, למתן
התורה כולה ומסרה בכל פרטותיה פירושיה ודקדוקיה ליהושע ולכל המשך מסורת
הדורות.
~בתארי חכמי התורה )ברכות סד ע"א, עירובין ל ע"א, מועד קטן יב ע"א(
נקרא
המיוחד בבקיאות וריבוי ידיעת גופי עניני התורה ודבריה בשם "סיני", שהוא
פונה ושייך יותר לעצמיותה, שבמקוריותה ובכלליותה, לעומתו של המיוחד
בחריפות חדוד ופלפול משאם ומתנם, שהוא נקרא בשם "עוקר הרים", שהוא
שייך ופונה יותר לטיפולה ולבירורה בכל התפרטיותיה, תולדותיה ותוצאותיה,
ומוסיף להתברר בפרטי חילוקים וניתוחים ובהקבלות שליליות והגדרות מסוימות;
וממעלת שמוש החכמים מתוך יסודי מקורה של תורה בדרך הדיון המפורט
בשקלא וטריא מגעת היא העלאת שמעתתא אליבא דהלכתא )בבא קמא צב ע"א(,
לעומת זה ההוא תלמידא, שהיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, נאמר
עליו, שהיה קטוע מטורא דסיני )ירושלמי סנהדרין ד א(, ממקור עצמיות יסודה
ואמתתה של תורה.
ומאותו המקור היסודי, הנמשך ומתגלה בנתינת התורה, היה מקום לקביעות
צורה מיוחדת של כח המדבר שבאדם מישראל, של הנפש החיה והרוח הממללא
שלו )בראשית ב ז ואונקלוס(, בהתחדשות קיום בריאת העולם שבמעשה בראשית על
ידי קבלת התורה )שבת פח ע"א(, "דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא
דסיני
בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא
תרין פומין, חד דהוי לעי באוריתא וחד ועבד ליה כל צורכיה" )ירושלמי ברכות א
ב, ועי' שיחות הרצ"י בראשית עמ' 99(.
)רבינו הרצ"י זצ"ל, אור לנתיבתי, סי' ט, עם' לז(
דף 95
ס"ג יתרו תרצ"ו
אור לכ"ג שבט
'"וישמע יתרו' כו'. מה שמועה שמע ? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"
)רש"י,
שמות יח א(. מתחילה לא פעלו עליו רק לשמיעה בלי קשר מחובר של ידיעה,
אבל אחר שספר לו משה "את כל התלאה" )שמות יח ח( אמר "עתה
ידעתי" )שם
שם יא(, נתחבר בידיעה אל האלוהות.
"ויהי ממחרת" )שם שם יג( וכו', מציין רש"י שאפילו למ"ד יתרו
קודם מ"ת
היה, השלוח לארצו יהיה אחר מ"ת, ומה שכתוב כאן הוא, שאין מוקדם ומאוחר
בתורה. והביאור הוא שכל תכנית הזמנים היא מתוך הפעולות ההוות בעולם, אבל
באוצר הפעולות, הכח שלהן - אין ההגדרה של זמנים בכלל. והתורה שהיא
אלהית מדברת על הכחות. ממילא אין בה אחור והקדמה, כי ענין הזמנים אינו
בכח.
ויש לבאר למה קדמה פרשת יתרו למתן תורה, ומהו הענין שמרע"ה לא עמד
על ענין סדרי המשפט עד שיתרו העמיד אותו על זה. והנה יתרו בא להתגייר,
והתורה רצתה לקבוע שלפני מדרגת מתן תורה לישראל צריכה לבוא מדרגת
הגרות שישנה גם בכל אחד ואחד מישראל. דהנה כתיב )שמואל א ב ג(: "אל
דעות ד'" שישנה דעת עליונה ודעת תחתונה. הדעת התחתונה באה עם הבריאה,
והדעת העליונה היא מה שעל הבריאה. ישראל נבראו לפני הבריאה, כלומר עלו
במחשבה כמו שכתוב )רש"י, בראשית א א( : '"בראשית' בשביל ישראל שנקראו
ראשית שנא' )ירמיה ב ג( 'ראשית תבואתה'", וא"כ דעתם היא על הבריאה כיון
שעלו במחשבה תחילה. ועם הבריאה ישנה הדעת התחתונה, וזהו "אל דעות"
עליונה ותחתונה. וכך גם בצדק נאמר )דברים טז כ( "צדק צדק תרדף", דיש צדק
עליון, ויש צדק תחתון שבא לרמז על הפשרה, שזה בא מתוך קיום, מתוך קיום
הבריאה. בחינת הגרות היא באה מהדעת התחתונה שהיא בבריאה, וישראל שיש
בהם סגולת דעת העליונה עלו למדרגת קבלת התורה.
יש מחלוקת אם קהל גרים אקרי קהל )יבמות נז ע"א(, וזהו משום הספק מהו
הגר: אם נכנס בכלל ישראל ומזה מתחייב במצות, או שמקבל עליו כל התחייבות
המצות ומזה נחשב כמו ישראל. שאם נכנס לכלל ישראל מיד לפי זה נקרא קהל
גרים ג"כ קהל, ואם אין כאן אלא התחייבות של קיום המצות ממילא אין קהל
דף 96
גרים איקרי קהל. משרע"ה שהוא בעל הדעת העליונה, כשאמר לו יתרו )שמות יח
יד-כא( "מה הדבר הזה אשר אתה לשה לעם" וכו' אמר לו "כי יבא אלי העם
לדלש אלהים". והוא בדעתו העליונה לא ידע מסדרים והפרעות, שהיא על
טבעית עליונה שאין שם זמנים ועיפות. אבל יתרו שמעולם הבריאה אמר לו "לא
טוב הדבר אשר אתה לשה וכו' אתה תחזה" וכו', שהכלל הוא מקודם לסדר את
המצב כדעת התחתונה. ולפי זה צריכים מבקרים לסדר את המצב של הענינים
בתוך המשפט, ומשה הסכים לו על זה. ומכאן יכלו לבא לקבלת התורה שהיא
מדריגה עליונה על זו.
ובזה יובן מה שאמרו חז"ל )שבת פח ע"א(: "מלמד שכפה הקב"ה
עליהם את
ההר כגיגית" וכו'. שהענין הוא שהרצון הוא מדעת התחתון, והעליון הוא
משוחרר לגמרי בלי השפעה ממי שהוא. וזהו שכפה עליהם הר וכו', כלומר
שנכנסו בהבנה כזאת שאין רצון להפריע אז. ונא' )בראשית א לא( "י~ם הששי"
השישי בסיון שתנאי התנה אם מקבלים התורה מוטב )שבת פח ע"א(, ואחז"ל
)שם(: "מכאן מודעא רבה לאורייתא" ו"הדור קבלוה בימי אחשורוש".
והעיר
הסבא מוהרש"ז זצ"ל )אביו של מרן זצוקלל"ה(: מפני מה נתחייבו עד
שקבלוה
בימי אחשורוש, הלא אנוסים היו דמודעה הוית לאוריתא ? והשיב שעם ישיבתם
בארץ ישראל על זה אין מודעה, וע"ז ישנה התחייבות גמורה כמו שנא' )תהילים
קה מד-מה( "ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו".
כלומר כיון שקבלו את התורה בדעת עליון, ותנאי הבריאה היה כזה, לא נחשב
זה כאונס כיון שהם במצב הרגיל שבזה ניתנה התורה. אבל בגלות היה מקום
לפוטרם, מפני שעל מצב כזה לא קבלו. וע"ז נאמר "הדור קבלוה בימי
אחשורוש", שאף במצב הגלותי הדור וקבלוה, ואפילו שהננו במצב הירוד רק
בדעת התחתון ג"כ אין לנו מודעת כפיה, דהדר קבלנוה ברצון בימי אחשורוש
בגלותו.
)רבי שלום נתן רענן זצ"ל, בשמן רענן, ח"א, עם' קסו(
דף 97
זמן מתן תורתינו
על יום טוב של עצרת אמר רב יוסף בפסחים דף ס"ח ע"ב: "אי לא האי
יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא". "האי יומא דקא גרים" כי שונה
חג
השבועות מפסח וסוכות, ששם הגורמים הם יציאת מצרים והישיבה בסוכות
במדבר או מחמת ענני הכבוד, אבל בשבועות הגורם הוא מעלת היום שהוא יום
החמישים העולה כבר על המספר, ואין בו ספורות אלא איחוד כללי, ואין מעלת
היום באה מסיבת נתינה התורה אלא אדרבה נתינת התורה היתה ביום זה מחמת
מעלת היום, והעיקר בשבועות הוא מעלת היום. וע"ז אמרו בקה"ר )פ"ג א(
'"לכל
זמן ועת לכל חפץ תחת השמים', זמן היה שתנתן התורה לישראל". ולכן אעפ"י
שהתורה ניתנה בז' לחודש סיון, החג הוא תמיד ביום החמישים, כי עיקר גרמתו
הוא יום החמישים, "האי יומא קא גרים". ועל כן "הכל מודים בעצרת
דבעינן
נמי לכם" )פסחים שם(, כי בשאר מועדים שהשמחה נובעת מסיבות שגם לכל פרט
ופרט מכלל ישראל יש לו בהם חלק בפני עצמו, כי עניינם שייך גם לכל אדם
מישראל בתור אחד משלל גוניה של כנסת ישראל, ובתור יחיד יש לכל אדם
דרך משלו איך לקיים מצות שמחת ועונג יו"ט, יש המתענג יותר בחלק
ה"לכם"
ויש בחלק ה"לד'", ולדעת רבי אליעזר מי שנוטה דוקא לחלק
ה"לד'", שבו קיום
השמחה והעונג קרוב יותר להיות מזוקק ושלם בטהרת הרצון, הריהו רשאי לקיים
רק בה"לד'" את מצות שמחת ועונג יו"ט, אבל בעצרת שמתעלים ובאים ליום
של איחוד כללי, מתעלים מעל לכל ספורות ופרודי דברים, ואז כו"ע מודי
דבעינן נמי "לכם", כי אז ה"לכם" אינו מפריע את זיקוק הרצון
טהרתו
ושלמותו, וגם ה"לכם" מתעלה ומתהלך במהלך האחדותי הכללי.
רבי שלום נתן רענן זצ"ל, בשחן רענן, ח"א, עם' רל(
דף 98
דף 99
דף 100
דף 101
והתפארת זו מתן תורה
והתפארת זו מתן תורה )ברכות נח ע"א(. יסוד הנוי הוא הכיוון והיחש שבין
החלקים, ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים
חיצונים הנראים למראה עיניו, החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית, דהיינו
חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות הנפשיים
האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין
הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות
מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער שהוא הפאר האמיתי, זה א"א להשקל
בכל נימוס שכלי שבעולם שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה,
כ"א מאת אדון כל המעשים שהכל גלוי וצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של
חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במדתה, וכיון
שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה
הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החיצונית, בכל
מקום אשר תפנה תשכיל, ע"כ התפארת היסודית הוא מתן תורה.
)עין איה, ח"ב, ברכות עמ' ~83(
שלש מידות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם,
ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה, שדרכי העבודה האלהית,
ברוחה הפנימי, שהיא התכונה של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות
להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה
עבד ה' )דברים לד ה(.
העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר,
והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף
עבודתם )עפ"י במדבר יח לא(. כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל
סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה.
אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל
העובדים בקודש, המזכירים את ד' )ישעיה סב ו(, בתורה, במוסר, בהוראה ישרה,
דף 102
בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה, המתגלה על
פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים
את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי, שומר השערים
מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה.
למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת
את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של "תנו עז לאלהים" )תהילים סח לה(, וישראל
מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח
בגבורה של מעלה )איכה רבה א לג(.
~לעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם,
שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה, וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח
וגודל, נהרה וחיי עלמות, זאת היא מדתן של כהנים, "עבודת מתנה אתן את
כהונתכם" )במדבר יח ז(, "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה
לך" )ויקרא כא ח(.
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן
עמו, "ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו" )ישעיה סג
יא(. דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא
תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים
לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל המחשכים ומנהיר את
כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי
כולהון. "אשרי העם שככה לו" בגימטריא משה, "אשרי העם שד'
אלהיו", "ועתה
אמר ד' יוצרי מבטן לעבד לו" )ישעיה מט ה(, להיות עדי עד מתלמידיו של משה
עבד ד', העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה אפילו ברכה
רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל
תפארת בראשו נתת לו )שחרית לשבת(.
וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא יראה אור וחיים,
והתפארת זו מתן תורה )ברכות נח ע"א(, שהיא תומכת כל זרועות עולם, ואינה
צריכה להתמך. "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" )תהילים לו י(.
)אורות הקודש, ח"נ, עמ' רא(
דף 103
בזיכוך הרוח כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי
הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה
רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה
וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית.
זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה
)יומא כח ע"ב(.
המביט אל צור חוצב )עפ"י ישעיה נא א-ב(, 'כול על כל פנים בנקל לפי הערך
להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו.
ואז יאמר, "הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי
ותורתך בתוך מעי" )תהילים מ ח-ט(.
כששני האורות הללו מתכנסים ומתאחדים יחד, יסוד הפנימי ויסוד המקיף,
שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת
האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות
לישראל )שם קכב ד(, מאיר אור התפארת הנשמתי, במלא ברקו, מבית ומחוץ,
יעקב מלבר ומשה מלגאו )תיקוני זוהר תיקון יג(. האור המקיף הוא האור הפנימי,
מצד כל היקום, זהו אורו של משה, הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה
מימות עולם. וזהו אור החיים, לחיי החיים. והאור הפנימי, זהו האור הבסיסי,
העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה הרוחנית של האור המקיף,
והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, "בכל ביתי נאמן הוא" )במדבר יב ז(.
המעין העליון של תביעת הקודש והמוסר הנשא, אור החסד של אברהם, הולך
הוא ומתגבר. פוגש הוא את אור הדעת בהוד תפארתו, בהגלותו ביקרו, בתורת
משה מורשה קהילת יעקב )דברים לג ד(, אשר אמנם רק בתכונת ביטויו והגלותו
בא הוא אחרי המעין הראשי של יסוד החסד הנשגב, יסוד משאת נפשו של ראש
צורים אברהם אבינו ע"ה, אבל מצד עומק אצילותו והגיון אידיאליותו הנה הוא
רם ונשא מכל הוראת שם ואומר של חסד, וכל נטית נפש, מקור דעת עליון,
מאור חיי כל היש, בראשית כל מחשבת יקום ועד אחרית כל, בו כלולים.
ומחיי תורה שבכתב, זיו התפארת, מתפשטות הארות אידיאיות מעשיות
וסעיפיות להיות למשקולת חיים לדור דורים, ביסוד הממלכה, המשפחה, האיש
ומפעליהם, בתורה שבעל פה.
דף 104
וכן הולכים הם שלשת האורות הללו, תורת החסד, תורת החיים, ותורת
השלום, ומתאגדים יחד, שולחים הם זה לזה את ברקיהם, רצוא ושוב )יחזקאל א
יד( .
וכל נשמה אצילית, הנושאת דעה למרחוק בצדק ובמשפט, הרי מתמלאת
תמיד טללי חיים, לשדי אורות, להחיות עם רב )בראשית נ כ(, להעדין עולמים
מהמון חיי נועם, ההולכים ומפכים בגלי אורים, שמשפיעות הן שלש המערכות זו
לזו, הלוך וחזור, הלוך והתגבר, הלוך והתרבה, הלוך והתענף. "אור זרוע
לצדיק", הולך ומצמיח, עושה פרי לברכה, "ולישרי לב שמחה" )תהילים צז
יא(.
)אורות הקודש, ח"נ, עם' שחב(
***
דף 105
דף 106
דף 107
נעשה ונשמע
לפעמים ההופעה השכלית הנדולה, מתוך שהיא מתרחבת הרבה ומקפת הרבה
יותר מכדי היכולת של הבשר לשאת את אורה, מתחלש הרצון ועז החיים על
ידה, וההגשמה של המאויים העליונים מתעכבת מלצאת אל הפועל, דוקא מפני
הגודל האידיאלי שבהם. ובשביל כך צריכה ההדרכה האלהית לחדור דרך השביל
של האמונה שהיא רצה את ארחה אל ההגשמה האידיאלית בעוד לא חדר עדיין
אורה של ההופעה העליונה שהיא יכולה להחליש את עז החיים הבשריים בגדולת
כח הזוהר שלה, וכשקובעת היא כבר את עזה במגמה האחרונה של ההגשמה
האידיאלית היותר עליונה אז כל מה שיופיע על הבשר מהרוממות האצילית, אינו
כי אם מוסיף לו אומץ, וזהו הרז שמלאכי השרת משתמשים בו להקדים נעשה
לנשמע.
)סכתי"ק(
***
"נעשה ונשמע". הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מצינת את הוקרת
התורה מצד
סגולתה האלהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש
בלמודה. כי כיון שכבר נאמר "נעשה" הרי הקישור אל ערך הלמוד המעשי הוא
כבר בכלל, ו"נשמע" מצין את הקישור אל ערך הלמוד הסגולי.
)אורות התורה ח א(
הוקרת תלמיד-חכם צריכה ג"כ להיות מצד הסגולה, שפועלת קדושת התורה
בעצמה ע"י מציאותם ורבוים של תלמידי חכמים בישראל. המבזה ת"ח, מצד
בטול ערך סגולתה, של התורה, הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שאינו
מכיר את הוד עצמיותה וסגולתה הפנימית. ומבזה חברו בפני ת"ח הוא כופר
בעיקר הסגולה, אע"פ שהוא מודה בתועלת השמושית. אמנם מבזה ת"ח עצמו
כופר הוא ג"כ בערך השמושי שבתורה, וממילא בא ג"כ לכפור בערך הסגולי ;
כי מי שעכ"פ מודה בערך השמושי תוכל להתעורר אצלו ג"כ הוקרת הסגולה.
דף 108
כמו-כן הקריאה לארון-הקדש ארנא ולבית-הכנסת בית-עם מורה על ההכרה
בענינם רק מצד הערך השמושי ולא מצד הערך הסגולי. ויחס זה הוא המאבד מן
הלב את כל היסוד העיקרי של חמדת התורה, ומוריד את עמי-הארץ עד הדיוטא
התחתונה שלהם.
אמנם מלאכי-השרת, שהם שכליים עליונים, הם בעיקרם מכירים את כחו של
הערך הסגולי, שאינו נתפס בתפיסה ממשית. על-כן הקדמת נעשה לנשמע היא
רז, שמלאכי השרת משתמשים בו.
)אורות, אורות ישראל, ח נ, עמ' קסח(
בכל השדרות מתגלה הצביון של הדחיפה הסמויה של הפרטים, שבתוכם גנוז
אוצר חיים בלתי נודע ומשוער, והם הולכים ונדחפים, ומתקשרים למגמה,
שבהקבץ השעור הראוי והתכונה הראויה, הצירוף והסידור הנכון, מתגלה לפי
הערך אותו האור הנודע, אור החכמה הבינה והדעת, והיסוד המגמתי העליון,
בגדולת צביונו.
כן הולכים החיים, האיש, הקבוצים, המחשבות, המעשים, הקבוץ העיוני עד
בנין השטות היותר משוכללות, וקבוצן של השטות לשטות כוללות, שכל שטה
היותר מקפת נחשבת בהאורגניסמוס הכללי של הרוח כמבטא אחד בתוך ענין
מלא.
הקדמת נעשה לנשמע הוא היסוד היצירתי, השורר בעולם המוחשי והאידיאלי.
הבנין בהתגלמו מתקבץ הוא מהפרטים, ובקבוצם של הפרטים משתכלל הכלל.
והעדות על המחשבה שלמעלה מכל מחשבה, על הכונניות המטרתית שלמעלה
מכל מטרה, היא הולכת ומתבלטת.
ובמוסר החיים של האדם, אותו הרצון הכמוס דוחפו תדיר, ובידו לשא עין
להחפץ המגמתי העומד ממעל לו, נזר אלהיו אשר על ראשו. וכפי הרוממות של
העלאת עצמיותו אל העולם המגמתי העליון, זכירת הצור ביה ד' צור עולמים,
ככה ימצא מין את מינו וניעור. והניצוצות של החיים, שהם פזורים בחגוי הנטיות
הקטעיות, באים ומאירים בצורה תאורית, חקוקת פנים עשירים ומשוכללים,
ונעשים חייו של אדם עליונים. והעם נעשה עם קדוש, הרואה את המחשבה
דף 109
העליונה שיש בבנין עולם ביצירתו התולדתית. וכל רעיון וכל חפץ אישי הרי זה
מתעלה, וחוזרת ההתעלות האישית, ומוסיפה אורה גדולה בהאופי הכללי, שנעשה
יותר בהיר ויותר מזהיר.
והרצונות הסמויים נעשים מלאי דעה, בהירי מציאות, ואותו החשך שבדרך
רשעים הולך ונגרש, ונסו הצללים. ואותו דרך הטוב, אותו הדר הנועם, המוסר
היותר עליון, הנשאב מהמקור האלהי היותר טהור, הולך ומפכה את מעיניו, ובני
אדם שואבים בששון ממעיני הישועה, וישועת ד' ממהרת לחבוש לכל שבורי
לב.
)אורות הקודש, ח"ב, עם' תקנה(
* * *
המחשבה הפנימית, הוצאת האמונה היסודית בעומק קדושתה לאור הציור,
והממשלה הלבית הנפשית והגופנית היא ראשית הצעד של האושר. אמנם במקום
שהגזע מובטח בשורש קדשו, שם כבר נטוע השורש הטוב, ויסוד הזירוז בא
להקדים נעשה לנשמע. בטוח הדבר שהמעשה הטוב יוציא את פריו, יגלה מה
שהוא כמוס במעמקי הנשמה לאור, ובמקום שהאור הנשמתי לא הואר בטבע,
במקום שהזוהמא הנחשית שולטת בעוצם טבעה, שם המחשבה והאמונה היא תמיד
קדומה בזירוזה, אולי תוכל לפעול איזה פעולה פנימית, ותוצא אח"כ ג"כ איזה
פרי במפעלם לטובה. קדושת האמונה בישראל מורשה היא, המעשה הנקדם בזירוז
הקדמת נעשה לנשמע הוא כדי לשמור את המורשה, שתהיה מופיעה בכל אורה.
ובזה ישראל הם דוגמא למלאכי השרת, שהם "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול
דברו" )תהילים קג כ, שבת פח ע"א(. ההופעה החיצונית של היצורים שהטוב בהם
גנוז ופנימי, הולך ומפכה ע"י העשיה החיצונית, כלב חכם, אשר ישכיל פיהו,
ועל שפתיו יוסיף לקח )משלי טז כג(, מפני שתוכיות המעין מלא הוא, וצריך הוא
רק מאורע חיצוני שיעורר את פתיחתו, ואז הולכים השטפים הרוחניים ומפכים.
והמעין הטבעי בעוצם עוזו ורוב כשרון עשרו הולך ומתגבר, מה שאין כן דלולי
הכח הרוחני, הם צריכים עמל מחשבתי גדול לכונן איזה ציור הגון ואח"כ יהיה
ג"כ רק מוכני, ואור חסד עליון לא יוכר בו, כי חסד ד' הוא ליודעיו וצדקתו
לישרי לב.
)אורות האחונה, עם' 39(
דף 110
כשמשתחררים מכל דמיון מהבל, הנותן אסוריו על השכל החפשי, משערים
נאמנה את אחדות החיים, ואת פעולתו של הכח המרכזי של החיים, פעולת
הרצון, שהוא היסוד המניע את כל גלגלי החיים, והאוצר הגדול של הרצון,
הספון בנשמת האדם, כמה מכריע הוא, וכמה אחוז הוא עם הערך הכללי של
החיים.
כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של אדם, כל הברואים מתעלים,
ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה
ישרה וטבעית היא. צריכים רק שלא להיות נבעת מגודל אור האמונה, ההולך
ונשפע על ידי חשבונו של עולם ברור זה. אז מתברר החשבון והולך, והבסיס
המוסרי של החיים הפרטיים, החברתיים, הכלכליים והדתיים, הזמניים והעולמיים,
הולך ומתחזק, מסתעף יפה לענפיו, ומתאחד באחדות מתאימה עם שרשו.
הרצון והבעתו, הגלותו על ידי מעשים, על ידי ביטויים, על ידי רגשות, על
ידי ציורים ואמונות, כמה אדיריות יש בו, כמה כח ספוג בו, כמה יופי כלול בו,
וכמה אמת הוא אוצר, ההולך ומתברר, כפי המדה שכל האמצעיים, המעשיים
והמוסריים, הצריכים להגשמתו, הם מזדווגים עמו, גבורה, אמונה, תפלה, הכרה
והרגשה, סילול מסלה לחיים מתאימים אל האידיאלים היותר מזהירים, שמסתייע
על ידי כל אוצרות מחמדים גנוזי הרוח של האדם בגדלו, כשהכל מתחבר ביחד,
הולכת היא גבורת האמת קוממיות, מתאדרת היא ומתגדלת, מעטרת את החיים,
ומכבשת אותם, מסדרת את עבודתם, ומכוונת את שאיפתם ברוח ובהתגלמות.
ברכו ד' מלאכיו, עושי דברו לשמוע בקול דברו, רז שמלאכי השרת
משתמשים בו הוא נעשה ונשמע, והקדמת נעשה לנשמע, מי גילה רז זה לבני, רז
שמלאכי השרת משתמשים בו, אמר הקב"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע
)תהילים קג כ, שבת פח ע"א(.
משוחרר הוא השכל המעשי, המתאחד עם בינת הלב המקורית, החפשית
והרחבה, מכל כבל של שכל עיוני, שהדמיון ההולל מתעלל בו כחפצו, וסוף
מעשה במחשבה תחילה.
)אורות הקודש, ח"ג, עמ' סא(
דף 111
... והנה כללות התורה יש לה ג"כ שתי בחינות, כי ידוע שעיקר בנין העולם
ושכלול הבריאה תלוי בשמירת התורה, א"כ יש תכלית בשמירת התורה מצד
החיוב המוטל על כל אחד לתקן חלקו בכלל הבריאה, אך עם זה מצורף מצד
שקיום התורה הוא הטוב האמיתי, וראוי לכל מי שיש לו נפש טובה לכסוף לזה.
והנה מי שאין לו נפש טובה ואינו כוסף אל הטוב מצד עצם טבע נפשו לחשוק
בטוב, אז כשנרצה להדריכו במצות התורה אי אפשר כ"א כשנוכיח לו עפ"י שכל
וחכמה איך תלוי תיקון הבריאה ע"י שמירת התורה והמצות אז יסכים לעשותן,
אבל כשיאבד ממנו זה החשבון יהיה מתרשל בקיום התורה. משא"כ מי שיש לו
נפש טובה, אפילו רק ישקיף על הטוב, ישתוקק מצד עצמו לעשותו. והנה באמת
היינו משתוקקים לקיים התורה כולה בטבע מצד עצם טובה, אלא שחושך החומר
גורם שאין אנו מבינים איך קיום התורה ומצותיה הוא עשיית הטוב האמיתי, כי
מהו הטוב האמיתי אין אדם יכול לדון בשכלו הקצר ובהשקפותיו המצומצמות,
רק השי"ת גילה לנו כי התורה כולה בקיום מצותיה היא הטוב האמיתי, ע"כ
אמרו חז"ל )אבות 1 ג( "אין טוב אלא תורה" כמש"כ "כי לקח
טוב נתתי לכם
תורתי אל תע~בו" )משלי ד ב(.
והנה ישראל במעמד הר סיני זכו להתפשט מחומריותם ולהשקיף על הטוב
האמיתי הגנוז באור התורה, ע"כ הסכימו בנפשותם שלבד מה שע"פ חשבון
וחכמה ראוי לרדוף לקיים התורה, מפני שבקיומה תלוי שכלול הבריאה כולה,
אלא שמצד טבע ההרגש ראוי לרדוף לקיים כל התורה. וההבדל בזה שאם היתה
הסכמת קבלתם רק מצד השגתם בחכמה שבזה תלוי בנין העולם וטובת תיקון
הבריאה, אז צריך להקדים להם שמיעת טעם של כל מצוה איך אחוזה בתיקון
הבריאה ואז יסכימו לקיימה. מה שא"כ מצד הרגשת הנפש לחשוק אל הטוב, והם
הכירו אז שעיקר הטוב האפשרי לאדם לעשות הוא רק התורה ומצותיה, ונכספו
לזה מצד טבע הנפש לא מצד חשבון וחכמה, על כן אמרו "נעשה ונשמע" )שמות
נד ז(, פי' נקדים העשיה קודם ידיעתנו בעומק הטעמים, כי נפשותינו חומדות את
הטוב מצד עצמו, לא מצד השקפת התכלית היוצאת ממנו.
)אוצרות הראיה, ח"ב, עם' 709(
דף 112
במדרש: "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב 'נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדלל'א,
בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני כו' ירדו עמו כ"ב אלפים מרכבות של
מלאכי השרת כו' והיו כולם דגלי דגלים כו' כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו
לעשות דגלים כמותם דכתיב: 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'ב. אמר
הקב"ה חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב 'ימלא ד' כל
משאלותיך'א"ג.
נלע"ד לבאר ענין הדגלים, שנראה שהוא עצמי במלאכי השרת, ומקרי
בישראל. דהנה ענין הד' דגלים הם כנגד ד' פנים שבמרכבה העליונהד, שהוא
כנגד כללות המדות חגת"ם, שהוא חד"רה, והמדה הכוללת אותן והנפעלת מהן,
כדוגמת אמ"ר ועפר, שהוא נפעל, וגם כולל. והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם
מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם
ג"כ פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ
תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל
המדרגות, וכמו שביאר הגר"ח ז"ל בנפש החיימי בביאור צלם אלהים, א"כ
לא
שייך כלל דגלים, שכולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא
שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית ג"כ בפני עצמו ע"פ שורש נשמתו,
וג"כ ע"פ מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם
שלא
לסור מדרכו, מ"מ ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה
נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו
דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים. על כן אמר: "הביאני אל בית היין
ודגלו עלי אהבה", דימה כאן הר סיני לבית היין. כי נודע מדברי הטבעים
בסגולת היין שמגברת את כח התכונה הטבעית, ע"כ "נכנס יין יצא סוד"ז,
וכאן
ג"כ מצד חמדת נועם העבודה הקדושה שראו ממלאכי השרת, וראו אותם חונים
איש על דגלו כפי טבעו, נתעוררו ג"כ לבקש עבודה כל אחד כפי טבעו כטבע
היין להגביר כח הטבע של האדם, כי תעורר את הרחום לרחמים והגיבור לגבורה
וכיו"ב. ע"כ "ודגלו עלי אהבה", שאהבתי ג"כ חילוק העבודה
שתהיה פונה לפי
טבעו של כל אחד ע"פ הילוכו בקודש. אבל ענין הדגלים לא יתכנו כ"א
ע"פ
דרך העבודה שבלב, וכל עניני המדות המיוסדות על טהרות הקודש המסור לכל
אחד ואחד, אבל עצם מצות התורה אין שייך בהן דגלים ופרטים וכולן שוות
לטובה. ע"כ אמר "נרננה בישועתך", רינה של תורה, "ובשם אלהינו
נד%",
שע"פ רינה של תורה ורינה של חדות ד' שייך ענין דגלים, ועי"ז "ימלא
ד' כל
משאלותיך" אפי' בענין עבודתו ית' מענין שלבו חושק בטבעו.
דף 113
ואולי יבוארו בזה ג"כ דברי חז"ל: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע
יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו
דכתיב: 'ברכו ד' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברויח"ט. דתכונת
האדם היא שאין עבודתו ליוצרו מצד עצם טבעו, רק מצד בחירתו בשכלו לשמע
בקול דברו, ומצד הטותו אזנו לשמע דבר ד' יבא לידי מעשה. משא"כ מלאכי
מעלה, עבודתם טבעית להם, הם מרגישים בנפשם כח הכנה לעשות רצון קונם,
אמנם יאירו ביותר עז ע"י עשותם בפועל שליחותם ויוסיפו שלמות ומעלה
ממילא, ויבאו לידי השגה יותר גדולה. א"כ באה להם שמיעתם והשגתם
מעשיתם, ולבנ"א עשייתם משמיעתם. אבל ישראל במעמד הר סיני בקשו לעבוד
את ד' כ"א בדרך המיוחד ביותר לפי שורש נפשו וחשק טבעו, והיתה זאת להם
מפני שהשיגו עומק מעלת נפשם. שאע"פ שמצד הגוף האדם בחירי לגמרי, אבל
כשמדכא הגוף וממשיל עליו את הנשמה הקדושה, אז מתגבר טבע הנשמה בחשק
עבודת השי"ת, וגם לה טבע קבוע כל אחד לפי ענינו, על כן יבחרו לעבוד את
השי"ת במעלות חלוקות כל אחד לפי נטיית שרשו. וזהו באמת המביא להקדים
עשיה לשמיעה. שהמעשה מוטבע בנפשם בדרך מיוחד, אלא שצריך לשמיעה איך
להתנהג בפרטים רבים, וזהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו.
וחז"ל אמרו שצוה יעקב אבינו ע"ה שיטענו מטתו, יהודה וכו' מהמזרח,
ראובן וכו' מהדרום, וכו' וזהו מש"כ: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום"י,
ובדגלים
היו כמ"כ כסדר זה וזש"כ: "באתת לבית אבותם"יא יב. ויתבאר הטעם
למה הי'
דרוש שיקבע סי' סדר הדגלים דוקא בנשיאת מטתו של יעקב, ויבואר עפ"ד.
דמצינו התורה מיוחסת למשה רבינו ע"ה, גם ליעקב, "זכרו תורת משה"יג
וכיו"ב
הרבה, ואצל יעקב "מורשה קהלת יעקב"יד, "ויקם עדות ביעקב"טו,
וע"פ סוד ד'
לחכמי האמת מדתו של יעקב אבינו ע"ה היא מדת התורה תפארת ישראלטז,
וכדחז"ל בפ' הרואה: "והתפארת זו מתן תורה"יז. וההבדל שבין יחס
התורה
ליעקב ליחוסה למשה אמרו ז"ל בזוה"ק יעקב מלבר משה מלגאו'ח, ולהבין קצת
מעמקי נחלי חכמתם, נראה כי שני דברים נכללים בתורה, האחד הוא ההכנה
הטבעית בכח האדם שיהי' נושא עליו את עול התורה ויהי' מוכשר ללמודה
וקיומה, והיא ג"כ נחלת שדי ממרומים, והשני העיקרי הוא עצם התורה, וההכנה
לה היא בית יד ולבוש לעצם גוף קדושתה, ולמדונו שעצם ההכנה שנשרשה
בנפשות ישראל לקבלת התורה היא מורשה לנו מיעקב אבינו ע"ה, שמצד
קדושתו השפיע הכנה טבעית לפני בניו שיהיו מוכנים אל התורה, והוא כעין
דף 114
חומר לצורת התורה שבאה ע"י משה רבינו ע"ה, ע"כ יעקב מלבר ומשה
מלגאו.
ולפ"ז מצד מעלת התורה שמתיחסת למשה רבע"ה, שהיא עצם התורה כמו שהיא
נתונה בחוקיה ולימודי', אין כ"כ מקום לדגלים וחילוקי דרכים, כי עקרה חוקה
אחת ומשפט אחד. רק מצד ההכנה הטבעית מתחלקים דרכים בהבנתה ודרכי
העבודה בה, והוא מצד יעקב אבינו ע"ה שמצדו ירשנו ההכנה. ע"כ היתה קביעות
המדרגות בהם כל אחד לפי טבע נשמתו והכנתו, בעת שנשאו את מטתו, ו"יעקב
אבינו לא מת'"ט, והיתה הקדושה חופפת אז עליו ביתר שאת ופעלה על הנושאים
שיוטבעו בהכנתם כל אחד לפי החלק שמוכן לקבל, ע"כ נקבעו אז בדגלים. ע"כ
כתיב "באתת לבית אבותם", כי הדברים שהאב זוכה לבנו הם מצד ההכנה
הטבעית, מה שא"כ עצם התורה שהיא שכלית אינה מתיחסת לדרכי טבע הגוף,
ודרכים מחולקים מצד פרטיות הנטיות של כל אחד ואחד. כי עצם החילוק של
דרכי העבודה אינו בעקרי תורה ומצות, אלא באופני עשייתם וכוונתם ויתר דרכים
המלבישים את התורה, וזהו "מורשה קהלת יעקב" ...
)מכתי"ק, מדבר שור, הדרוש השלישי(
מקורות
א( תהילים כ ו. י( בראשית נ יב.
ב( שיר השירים ב ד. יא( במדבר ב ב.
ג( נוסח המדרש המובא בעקידת יב( במדבר רבה פרשה ב ח.
יצחק במדבר שער עב )שם צויין יג( מלאכי ג כב.
במדבר רבה פרשה ב ג(. יד( דברים לג ד.
ד( זוהר במדבר קיח:. טו( תהילים עח ה.
ח( טז(
ו( שער א, בעיקר פרק י. יז( ברכות נח.
ז( עירובין סה. יח( תיקוני זוהר - תיקון תליסר
ח( תהילים קג כ. "תמינאה בהודאה".
ט( שבת פח. יט( תענית ה:.
דף 115
"א"ר חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: 'כתפוח בעצי היער כן דודי בין
הבנים'א, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף
ישראל הקדימו נעשה לנשמע"ב. הנה הקושי שיש בזה המאמר שהקשו בתו' איך
יאמר: "למה נמשלו ישראל", ופשטא דקרא דמשתעי בלשון זכר נראה שהדברים
מוסבים על השי"ת, שאותו ית' ידמו להדוד האוהב את כנס"י הקדושה אהובתוג.
אבל פשטן של דברים נראה שרבי חמא פי' ענין הרעי' והדוד שהוא על התורה
וישראל. הרעי' היא התורה תורת ד' תמימה, וכדחז"ל: "כמה טובה אשה טובה
שהתורה נמשלה בה"ד, והדוד הוא עם ישראל שלקח לו תורת ד' להיות ברית
עולם ביניהם. ע"כ פי' "כתפוח בעצי היער" על ישראל. וזה באמת אחד
משני
הדרכים הגדולים שהשיר המקודש יפורש בהם. הדרך האחד שהרעי' היא כנסת
ישראל והדוד הוא השי"ת. והדרך הב' שהרעי' היא תורת ד' תמימה והדוד הוא
ישראל עם קדוש, שהתורה הקדושה מתרפקת על אהבתו מצד עוצם קדושת נפשות
עם ד' אלה אשר מראש צורים חוצבו.
ועתה אחרי שסלקנו בפשטא הזרות הנשקפת ביסוד דרשה זו בעה"י, נבא
לבאר בפרטות במה תהי' מכוונת הקדמת נעשה לנשמע אל המשל של פריו קודם
לעליו, ומה הוא היתרון של הקדמת נעשה לנשמע. ולישב את כ"ז נקדים את
האמור עם הספר תורת האלהים בסדר משפטים בפרשת "ואל משה אמר עלה אל
ד'". שבתחילה כתוב שם: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל
המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ד' נעשה".
ואח"כ: "ויכתב משה את כל דברי ד' וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם
ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע"ה. שיש להבין למה הוצרך לומר להם
תחילה בע"פ ואח"כ בספר בכתב. גם למה כשדבר עמהם בע"פ כתוב:
"ויען כל
העם קול אחד", ואח"כ לא נאמר "קול אחד" כ"א "ויאמרו
כל אשר דבר ד'
נעשה ונשמע". גם בתחילה אצל הסיפור של בע"פ כתוב: "כל הדברים אשר
דבר
ד'", שנראה שבאו לרבות איזה דבר, ואח"כ לא נאמר "כל הדברים"
כ"א "כל
אשר דבר ד' נעשה ונשמע". ועל כל אלה יש לבאר למה מתחילה אצל בע"פ לא
אמרו כ"א "נעשה" ואח"כ בכתב אמרו "נעשה ונשמע".
חז"ל ביארו במש"כ: "התורה והמצוה"י, התורה זו תורה שבכתב
והמצוה זו
תורה שבע"פז. ומדבריהם נלמד שהתחלקות שני חלקי התורה, שבכתב ושבע"פ,
מכוונת היא נגד התחלקות של תלמוד ומעשה, ששני אלה הם יחד שלמות
מוכרחת. וכאשר נתבונן נמצא שענין תורה שבע"פ מכוון לשמירת המעשה, ותורה
דף 116
שבכתב מכוון לענין ידיעת התורה. כי הנה הבדל יש בין ידיעת התורה למען
תכלית המעשה, אל ידיעת התורה מצד עצם מעלת שלמות ידיעת התורה
ותלמודה. כי ידיעת התורה למעשה, התנאי העיקרי בה שיכוון את האמת שלא
יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בתורה, אבל ידיעת התורה מצד המצוה, אמרו
חז"ל: "אפילו ע"ה שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, עליו
הכ"א
'ודילוגו עלי אהבה'"ח. והנה לכוין ידיעה ברורה בתורה, להורות חוקי ד'
למעשה, ודאי צריך דעה שלמה ורחבה מאד, ועמל גדול בתורה דרוש לזה, עד
שא"א שיהי' העם כולו ראוי לידיעת התורה למעשה. ולתכלית זו ניתנה תורה
שבע"פ שאמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל
דברים
שבעל פה שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'"ט י. וכיון שניתנה
בע"פ אי אפשר לזכות בה כ"א אחרי עמל גדול ושימוש חכמים. והי' זה לשמירה
אל המעשה, כ"א הי' בכתב גם דברים שבע"פ, הי' כ"א קופץ להורות למעשה
כפי שיראה לו בשכלו מראי' בעלמא לפי שעה, ובאמת מי שלא עמל בתורה
והתחכם כראוי א"א לו לדעת דבר ברור למעשה. ע"כ נתנה תורה שבע"פ
שממנה
למעשה תוצאות, בע"פ, כדי שהזוכים בה יהי' דוקא החכמים העמלים בתורה
ועוסקים בה תמיד, והמה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה. ועי"ז יהי'
נשמר מעשה המצות כראוי, כי יעשו רק ע"פ דברי החכמים כמש"כ: "לא
תסור
מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"יא. אבל כשם שמה שנתנה תורה בע"פ
מועיל לשמירת המעשה, כן היא מניעה אל התרחבות ידיעת התורה באומה. ע"כ
נתנה ג"כ תורה שבכתב בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל
עכ"פ לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפי' אינו מבין כראוי מ"מ מצוה
היא, וכדחז"ל: "ליגריס איניש ... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר"יב.
ע"כ היתה
נחוצה מאד קבלת עול תורה שבע"פ לענין מעשה המצות שיהיו נעשות עפ"ד
חכמים המצוינים, וקבלת תורה שבכתב לענין ידיעת התורה לכל העם.
והנה בזה נבחנו ישראל עד כמה נאמנה את אל רוחם, ושהם רוצים למלאות
אחרי רצון אביהם שבשמים בכל לבבם. כי הנה כל אדם אוהב ידיעה בטבעו,
וכל אחד רוצה להתנהג ע"פ דעתו והשגתו, והנה מצד הטבע הי' הרצון יותר
מסכים שתהי' התורה כתובה כולה גם הדברים שבע"פ, וכ"א יראה בעיניו את מה
שעליו לעשות ויעשה כפי הבנתו. אבל אז הי' המכשול רב במעשה כי לא הכל
יבינו משפט, והמסירה אל דעת החכמים לא היתה נוהגת. ואע"פ שהיו יודעים
יותר כמה עניני תורה, אבל למעשה הי' יוצא משפט מעוקל. ע"כ ישראל
דף 117
שהשיגו דבר זה, בחרו שתהי' תורה שבע"פ נשארת בע"פ, ותשאר בהכרח
בעיקרה ביד החכמים הגדולים, שהמה יבינו אותה לעמקה ויורו את האמת בכל
דרכיה. וזהו אות גדול כי הם רוצים בכל לב לעשות רק רצון קונם, ולא יחמדו
את התורה מצד טבע האדם לשאף אל דבר שכלי וענין מושכל. כי הם מיעטו את
הידיעה הכללית ע"י תורה שבע"פ שבחרו שתהי' בע"פ, וקבלו עליהם דבר
זה,
כדי שיהי' המעשה משומר אצלם כראוי ע"פ אמתת רצונו ית'. וזהו שעשה משה,
שבתחילה לא הראה להם תורה שבכתב רק סיפר להם דברי ד' בע"פ והזהירם על
שמירת תורה בע"פ. א"כ היו אז צריכים לקבל שיהיו שומעים אל קול החכמים
שילמדו תורה שבע"פ בכל כחם ויודיעו להם דבר חק ומשפט.
א"כ עיקר הקבלה הצריכה לזה לדורות הוא להאמין אל דברי החכמים
ולעשות כהוראתם, ובזה קבלת כל העם שוה, כי לענין חיוב האמונה לדברי
חכמים אין חילוק בין איש בער לגדל דעה, כי הכל חייבים בשוה לשמע ככל
אשר יורו. ע"כ כתיב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו"יג, להורות כי
כולם
קבלו על עצמם אמונת החכמים בפירוש התורה. ואמרו בריבוי "כל הדברים אשר
דבר ד' נעשה"יג, שהשיגו שבא עמהם בע"פ כדי לקיים את תוכן המעשה כראוי
כיון שתהי' נשמרת ביד חכמים גדולים, ואמרו "כל הדברים" להורות על כל מה
שיחדשו חכמים בעשיית סייג לתורה או שידונו ע"פ מדות התורה, הכל דבר ד'
הוא והכל יעשו. אח"כ כאשר כבר קבלו הקבלה הראויה לשמירת המעשה כראוי,
כתב בספר וקרא באזניהם שיקבלו ג"כ הדברים בכתב, שזה מורה שעכ"פ חיוב
לימוד התורה וידיעתה לפי שכלו של כל אחד ואחד הוא דבר שבחובה, והכל
שוים בה להשתדל בהבנת דברי תורת ד' שהיא בידינו כתובה. והנה בטבע הי'
ראוי להקדים חיבת תורה שבכתב שבה ידעו מעצמם בלא אמצעות החכמים את
דבר ד', אבל כיון שרצו למלאות רצונו של מקום הכירו כי עיקר התכלית הוא
משמירת המעשה שבא ע"י תורה שבע"פ, ע"כ הקדימו נעשה לנשמע, היפוך
טבע
האנושי לאהוב את מה שישכיל מעצמו.
והנה באילן יש פרי ועלין. וגידול הפרי הוא מכח השמש כמש"כ: "ממגד
תבא" שמש"יד, אך העלין צריך שישמרו את הפירות כדי שלא יכה אותם השמש
יותר מדאי מה שאינם יכולין לקבל, ויאבד כחם הובש לחם. א"כ העלים שנותנים
הצל הם גורמים שיוכלו הפירות לקבל חום השמש בדרך מזוג באופן הנאות
להם. והנה התכלית היא הפרי, והיא המעשה, והם קבלו תורה שבע"פ כדי שיגיע
להם המאור הגדול משמשה של תורה, כי תורה שבע"פ שהיא מתהלכת בעיקר
דף 118
בין גדולי החכמים העמלים בתורה, תגיע ע"י ההוראה של המעשה באור גדול
ומזהיר. אלא שכדי לקבל האור הגדול של תורה שבע"פ וכדי לקבע בלב שמירת
התורה, צריך שתהי' עכ"פ ידיעה לכל העם בתורה שבכתב, שעי"כ הוא מוכשר
לקבל אור תורה שבע"פ ע"י חכמי תורה הגדולים. ע"כ החיוב של לימוד
תורה
בשכר לבנו הוא על מקרא שהוא תורה שבכתבטי, ואע"פ שאין ממנה תכלית
המעשה לבדה, אבל המאור שבה גורם שישמור משפטי התורה ע"פ תורה
שבע"פ. ואע"פ שבכלל הדבר נחלק לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, מ"מ
בפרט
הוא ג"כ מכוון נגד חלקי התורה הנגלים שביד כל העם להשיגם, ונגד עמקי
התורה שאנו צריכים לקבלת החכמים ולסמוך עליהם בכל משפטיהם וחוקותם.
שעל ההשפעה שאנו מקבלים ע"פ חכמי התורה נאות שם "נעשה", אע"פ
שלא
נשמע ונבין ואין לנו העונג הטבעי של השגת המושכל, עכ"ז נעשה ונקיים,
ו"נשמע" היינו להבין כפי המושג משכלנו. והאדם שהולך אחר טבעו, יחבב יותר
את מה שיבין בעצמו, אבל קדושת ישראל גדולה מאד, והכירו שעיקר הכל הוא
לעשות חוקי תורת ד' כפי האמת המכוונת בתורה ע"פ אמתה של תורה, שא"א
להשיגה כ"א ע"פ הסמכנו ע"ד חכמים. ומה שנשכיל לפי שכלנו אינו אצלנו
עיקרי כ"א במה שמכשיר את הנפש לקבל את האור הגדול של תורה שבע"פ
כדי להתנהג ע"פ למעשה, כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד"ט'.
א"כ
עיקר התורה שממנה נדע המעשה שהוא תורה שבע"פ, שלא יוכל כל העם
לדעתה, הוא הפרי שצמיחתו ומתקו "ממגד תבוא" שמש". ואור התורה
שבכתב,
שכל העם יכולין ללמוד אע"פ שאינם יודעים עיקרו ואינם יכולין להתנהג ע"פ
למעשה, הוא בדוגמת עלין שמכשירים הפרי לקבל אור השמש שלא יהי' יותר
מכחה, כן יכשירו אלה הלימודים את הנפש לקבל הארת תורה שבע"פ ולקיים
בכל לב. והראו ישראל אהבתם להשי"ת שהקדימו נעשה לנשמע אח"כ, כשערך
לפניהם תורה שבכתב, שהתכלית בה היא למען ידע כל העם מושג מהתורה אע"פ
שלא יוכלו להשתמש ממנו למעשה. מ"מ הקדימו הם נעשה לנשמע, והודו
שהעיקר הוא ידיעת התורה שבלב החכמים שיודעים להורות למעשה, ואנו נעשה
ע"פ דבריהם, וגם נשמע להבין כפי שכלנו. ובזה הונח יסוד קיים לדורות,
שאע"פ שהחובה מוטלת על כל אחד ללמוד בתורה כפי הבנתו, מ"מ ידע שאין
עיקר התורה לתכלית המעשה כ"א מה שהוא מסור מחכמים הגדולים. והנה
התפוח שהתחלת ניצו קודם לעליו, מורה שהוא צריך אל חום השמש בלא חוצץ
בהתחלת הפרחתו, ואח"כ כשכבר פעל עליו השמש צריך הוא לעלין כדי שיהי'
דף 119
כח השמש במדה שיוכל לקבל. ה"נ בתחילה סיפר להם משרע"ה דבר ד' בע"פ,
כדי שתהי' התחלת הכל קבלת תורה שבע"פ, שבתכונתה צריכה להיות מסורה
ע"פ החכמים העוסקים בתורה תמיד, וזהו אור השמש המאיר ומוציא פרי חמד.
ואח"כ לדורות, אם ילכו הדורות וההמון יהי' מחוסר כל ידיעה מתורת ד', יפנה
לבבו ח"ו ויבעט בעול תורה שבע"פ, ע"כ ביום השני סדר לפניהם תורה
שבכתב
לכל העם, כדי שיוכלו לקבל לדורות האור של תורה שבע"פ. וז"ש: "כתפוח
בעצי היער"א, שמתחילה מקבל אור השמש להתחלת הפרחתו, ואח"כ מתכסה
בעלים כדי שיהי' אור השמש לפי כחו. כן הקדימו ישראל "נעשה" לענין קבלת
עול המעשה ע"פ תורה שבע"פ ובכלל ע"פ חלקי התורה שהיא למעלה מהבנתם,
ל"נשמע" שהוא כענין העלין שמכשירים לקבל אור השמש במדה בתמידות
ולהפריח ע"י פירות. ע"כ מסיים ואומר בשביל ש"בצלו חמדתי
וישבתי"א, פירוש
שבתורה שבכתב שהיא כוללת כל חלקי התורה שביד כל העם להבינם, שהיא
כעין פעולת הצל שאינו מזריח האור בטהרתו, שהרי א"א לכל העם להבין דברים
לעומקם וטהרתם, עכ"ז פועל ש"פריו מתוק לחכי"א, היינו כי עי"ז
ילכו למעשה
אחר הוראת גדולי החכמים אע"פ שאינם מבינים את עומק דבריהם. ואם הי' רצון
העם להתנהג ג"כ למעשה ע"פ הבנת עצמם, אע"פ שלימוד התורה הי' נמצא
עמהם, שגם מאן דלא ידע מאי קאמר מ"מ שכר לימוד תורה יש בידו, אבל
הפרי הי' מר ח"ו, כי המעשה שהי' מחדש ע"פ הבנתו הי' מקולקל. אבל עתה
שהקדימו נעשה לנשמע, יוצאים שני מיני שלמות בהכשר טוב. כי הידיעה
מתגדלת כפי ערך כל העם, שזה מחזיק את הנפש ביראת ד' ומקרב את הלבבות
לתורה וכל מדה טובה, וזוהי השלמת עלין שבא מהם הצל המועיל. וגם הפרי
מתוק ומוטעם כראוי, מפני שמתגדל ממגד תבואות שמשה של תורה, שמתבאר
ע"פ החכמים הגדולים עמלי תורה שהם רואי השמש.
והנה במדרש שיר השירים איתא: "ר' שמעון בשם ר' חנין דציפרין אמר:
שיר כפול"יז. ופי' כפילתו הוא כמש"כ כי ענין הרעיה והדוד יפורש בשני
דרכים, והם שתי מדרגות שהן זו למעלה מזו. וכל הענינים שבשיר המקודש הזה
קודש קדשים הם, שכוללים ענין קודש וענין קדשים רבים כמו שיתבאר. ונבין
ג"כ מאמר רבי עקיבא במס' ידים ובמד"ר: "ח"ו לא נחלק אדם
מישראל על שיר
השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר
השירים לישראל שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"יח. שיש
להבין מליצת הלשון "שאין כל העולם כולו כדאי". גם במה יתעלה שיר השירים
דף 120
מכל הכתובים ובאיזו מדרגה הם קודש והוא קודש קדשים. ויובן כ"ז במה
שנבאר תוכן אלה שני הדרכים שמגילה זו תפורש על פיהם, במה יבדלו זה מזה.
הדרך האחד שהדוד העליון הוא מלך הכבוד ב"ה השי"ת, והרעי' היא
כנס"י,
והדרך הב' שהדוד הוא ישראל השוגה באהבת בתו של מלך הכבוד ב"ה היא
תורת ד' תמימה. אבל עלינו להבין על מה נוסדו חילוקי הדברים, ובאיזו מדרגה
אנו מדברים כשאנו מפרשים את השיר המקודש בדרך הראשון שהדוד הוא השי"ת
והרעיה היא כנסת ישראל, ובאיזו מדרגה אנו עסוקים בפירושנו שהדוד הוא
ישראל עם קרובו והרעיה היא תורת ד' תמימה.
ונבאר תחילה פסוק: "הראני נא את כלדך" ששאל אדון הנביאים ע"ה,
והשיבו השי"ת: "לא תוכל לרגת את פני כי לא יראני האדם וחי", ואמר
עוד:
"וראית את אחרי ופני לא יראו'"ט. אף שהמקום נורא מאד לדבר בו, מ"מ
ד"ת
כפטיש יפוצץ סלע, הרשות נתונה לכ"א לדרוש כפי כחו. והנה מדברי הרמב"ם
בה' יסודי התורה נראה שמפרש בבקשת "הראני נא את כבדך" להשיג עצמותו
ית'כ. וע"ז קשה טובא, חדא שאיך יעלם ממנו ע"ה שאין זה מחק כל ברי'
להשיג עצם כבוד הבורא ית' ואיך יבקש דבר שאינו בחק ההשגה. וע"כ יותר
נ"ל לומר שביקש דבר שהוא בחק ההשגה, גם הוא שייך אל ענין קבלת התורה
שהוא חלקו של משרע"ה. ועפ"ז נבאר ג"כ תשובת השי"ת "וראית
את אחרי
ופני לא יראו". גם אם נאמר שהיתה הבקשה השגת עצם כבוד הבורא שהיא דבר
נמנע מצד עצם חק המציאות, לא רק מצד חומר הגוף המבדיל, שהרי גם מלאכי
השרת שהם נקיים מגוף ג"כ שואלים זה לזה רק "איה מקום כבודו" ולא
כבודו
והאיך כבודו, מפני שהוא למעלה מהשגתם, א"כ איך תבא התשובה "כי לא
יראני האדם וחי", משמע רק בחק האדם בחייו הוא נמנע. ומכש"כ לפי דרשת
חז"ל: "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים"כא. ואם על עצם כבוד
הבוי"ת
איך יתכן השגה לנברא בכבודו הגדול יתעלה.
אמנם ידענו שכל חמדה וכל שלמות הכל תלוי בתורה, כי ידיעת התורה
ומצותיה וטעמי מצותיה, בהם כלולה כל השלמות שהיא תכלית האדם, כי זאת
תורת האדם. ואע"פ שבכלל מתחלקת התורה לשני חלקים, חלק של עיון וחלק
של מעשה, זהו אינו כ"א בכלל, אבל בפרט יש בחלק העיון שני גדרים חלוקים
זה למעלה מזה באין ערך. הנה החלק העיון שמסור לנו ע"י התורה הוא כי ע"י
מה שאנו עושים מצות התורה אנו מקדשים את נפשותינו בקדושת המדות
העליונות שהן תפארת לנשמת האדם, ואנחנו מתעטרים בהחכמות האמיתיות
דף 121
הגדולות שמצות התורה מעוררות אותנו להן. וזהו דבר מתחלף ברב או במעט
לפי ערך חכמת האיש, ואינם דומים הטעמים שאנו משכילים ע"י מצות התורה
אל הטעמים שהיו החכמים הראשונים משיגים על ידיהם, והם גזרו אומר: "לבן
של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב
מחט סידקית"כב. אבל כל אלה ההשגות שנתנו להשיג בעולם הזה עוד אינן
אמיתיות טעמי תורה, שאמתת טעמי תורה, להבין מפני מה יש צורך והכרח בכל
מצוה ומשפט ממשפטי התורה לפי תכלית עמקם, דבר זה תלוי בעומק החכמה
העליונה. ואמרו חז"ל על פסוק: "ותחסרהו מעט מאלהים"כג
ש"חמישים שערי
בינה נבראו בעולם, וכולן נתנו למשה חסר אחד"כד. הרי שהי' חסר השער
העליון משערי בינה שהוא בא מהחכמה העליונה, וכש"כ )ש(החכמה העליונה
בעצמה שא"א להשיגה בעוה"ז כלל. וכיון שהמצות מחכמת השי"ת באו
טעמיהן,
אין דרך לדעת עיקרי טעמי מצות כ"א לע"ל, שכתוב: "והי' ביום ההוא לא
יהי'
אור יקרות וקפאון"כה ופירשו חז"ל אלו טעמי תורה שיקרים בעוה"ז
קפוים יהי'
לעוה"בכי. וכמו כן מה שאמרו חז"ל על פסוק: "עין לא ראתה אלהים
זולתך"כז
"מאי 'עין לא ראתה וגו" זה יין המשומר בענביו"כח פירשו המפרשים
דקאי על
עומק טעמי תורה שלא נתגלו לשום בריה עד לע"לכט. וההפרש הוא בין טעמי
מצות שאנו משיגים בעוה"ז, לאותן טעמי מצות שיגלה לנו השי"ת לע"ל.
כי
לע"ל יגלה לנו עיקר הטעמים שהם סיבות העצמיות לחייב מציאות המצות, שהן
חקוקות בחכמה העליונה, אבל מה שאנו משיגים אינו כ"א מה שהמצות גורמות
שנשכיל על ידי עשייתן. א"כ יש כאן שני מיני השגה, אחת חכמה גדולה שהיא
היא סיבה עצמית למציאות המצות, א"כ היא קודמת במעלה למציאות המצות
שע"י מציאותה המצות נמצאות, והשניה היא באה אחרי קיום המצות וקבלתן,
שע"י קיום התורה והמצות אנחנו מסתכלים בדברים גדולים דרכי נועם ונתיבות
שהמצות מעוררות אותנו עליהם. כמו שבת על חידוש העולם, שטעם העדות על
חידוש העולם בא ממצות השבת, א"כ מצות השבת קודמת במעלה לטעם חידוש
העולם, שע"י השבת אנו מזכירים את עצמנו חידוש העולם. אבל לע"ל יגלה לנו
השי"ת טעם הכרח מציאות השבת, שהיא מתנה טובה שבבית גנזיו ית', ויהי'
הטעם סיבה מספקת לחיוב מציאות השבת בעצם, וכיו"ב בשאר מצות. כללו של
דבר, יש השגה שע"י התורה ומצותיה ודיבוריה ואפי' אותיותיה וקוציה אנו באים
להשגה, וזו היא ההשגה שאחרי התורה, אבל יש השגה שהיא לפני התורה,
דהיינו חיוב מציאות כל קוץ ואות ודיבור ומצוה. וז"ש: "הראני נא את
כלדך"
דף 122
היינו עומק חכמת רצונו ית' בתורה, והשיב לו ית' "וראית את אחרי", פירושו
תשיג כל המתחדש ע"י התורה, "ופני", הסיבות שקדמו למציאות התורה,
"לא
יראו", כי זהו החלק הצפון לע"ל שנאמר ע"ז: "עין לא ראתה אלהים
זולתך".
והוא הדבר שאמרו חז"ל במדרש ששיר השירים הוא שיר כפול. שיש בו
שני אלה הדרכים, שמשבח את מעלת ישראל כפי שהם עתה בקדושתם שבפועל.
ומשבח ג"כ כפי מעלתם שבכח שתצא אל הפועל לע"ל. נגד המדרגה שבפועל
עכשיו שעל ישראל לעבוד את עבודת התורה, כי "היום לעשותם"ל. נמשלו
ישראל לבעל, הדוד המפרנס את הרעי', והיא כבודה בת מלך פנימה. אבל לע"ל
זמן קבלת השכר, תהי' הפעולה מצד השי"ת כביכול, ואנו נהי' המושפעים
מהשפעתו ליהנות מזיו השכינה, א"כ יהי' הוא ית' דודנו ואנחנו רעיתו שמקבלים
ממנו.
ויען שבעוה"ז אין דרך להשגה זו של האופן שלעתיד, כי קיבול השכר הוא
השגת טעמי מצות מצד החכמה העליונה, ע"כ אמר רבי עקיבא: "שאין כל
העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל", שהוא גבוה במעלתו
ממציאות עוה"ז, "שכל הכתובים קודש", שמדברים בקדושת ישראל ובחכמה
שמשיגים אחרי התורה, "ושיר השירים קודש קדשים", שמדבר ג"כ במדרגה
שתהי' לע"ל כשיהיו משיגים פני התורה.
וגם זה הוא מאמר חז"ל: "א"ר אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע
יצתה בת קול ואמרה להן : מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו
דכתיב 'ברכו ד' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו'ל", ברישא
'עושי' והדר 'לשמע'"לב. כי באמת "תלמוד מביא לידי מעשה"לג א"כ
התלמוד
קודם בהכרח, אבל כ"ז לא נאמר כ"א במדרגת התלמוד שבעוה"ז שהוא טפל
אל
המעשה, משא"כ ההשגה הגדולה שלע"ל, שעיקר עשיית המצות בעוה"ז הוא
כדי
שע"י עשייה זו נזכה להשיג טעמיהן אז. וע"כ יעמדו ישראל לפנים ממחיצתם
של מלאכי השרת ומלאכים שואלים להם "מה פעל אל"יד, כי א"א להשיג
אותן
הטעמים כ"א ע"י הקדמת עשיית המצות בעוה"ז, א"כ העשי' היא הכנה
אל
ההשגה. והנה אצלנו שאנחנו שקועים בחומר, יש מציאות אל "תלמוד מביא לידי
מעשה", כדי שקדושת הלימוד תועיל להגביר אותנו על היצר והחמר. משא"כ
אצל מלאכי השרת, אצלם אין מציאות כ"א לחלק התלמוד, שע"י מה שעושים
קול דבר ד' הם מתבוננים בטעם הבנוי ע"פ חכמתו ית' למה גזר כך, ומזה הם
משיגים כבודו ותפארתו ית', א"כ הם עושים דברו לשמוע בקול דברו, פי' בטעם
דף 123
דברו שע"פ חכמה העליונה. א"כ כלול בהקדמת נעשה לנשמע ג"כ מה שהשיגו
את הכנתם לע"ל להשיג עומק טעמי תורה, שא"א להשיגם אפי' למלאכי השרת,
כ"א מצד הקדמת העשיה בעוה"ז. וזה בעצמו גרם להם שיקבלו בחיבה יתירה
עול תורה שבע"פ, וכמו שאמרו: "ערבים עלי דברי ]דודיך[ )סופרים( יותר
מיינה
של תורה"לה. כי אם לא היו משיגים לצפות לההשגה השלמה שלעתיד לבא, הי'
ראוי שיתאמצו יותר בהרחבת הידיעה, שהיא באה בכל ההמון ע"י תורה שבכתב
עכ"פ, כי עכ"פ שלמות צורת האדם היא החכמה. אבל כיון שהשיגו את גודל
ערכה של ההשגה שתהי' לע"ל ושהיא באה דוקא ע"י קיום המצות כהלכתן,
וקיום המצות כהלכתן אי אפשר כ"א ע"י תורה שבע"פ שיורו החכמים
השלמים
אופן עשייתן, ע"כ הקדימו אותו ה"נעשה" שאמרו בעת קבלת תורה
שבע"פ
ל"נשמע" ששייך אל תורה שבכתב, מפני שע"י הכנה זו יבאו להשמיעה
שלע"ל
שהיא השלמות היותר נשגבה מה שלא זכו לזה אפי' מלאכי השרת, כמש"כ:
"עין לא ראתה אלהים זולתך".
)מכתי"ק, מדבר שור, הדרוש השבעה עשר(
מקורות
א( שיר השירים ב ג. טז( אבות פרק ב משנה ה.
ב( שבת פח. 'ז( שיר השירים רבה פרשה א יא.
ג( שם תוד"ה פריו. 'ח( ידים פרק ג משנה ה, שיר
ד( יבמות סג:. השירים רבה פרשה א יא.
ח( שמות כד א-ז. 'ט( שמות לג יח, כ, כג.
ו( שם שם יב. כ( פרק א הלכה י.
ז( זוהר שמיני מ:, ברכות ה. כא( כלה רבתי תחילת פרק ג.
ח( שיר השירים רבה פרשה ב ד. כב( עירובין נג.
ט( שמות לד כז. כג( תהילים ח ו.
י( גיטין ס:. כד( ראש השנה כא:,ועי'נפש החיים
יא( דברים יז יא. שער א פ' כב.
יב( עבודה זרה יט. כח( זכריה יד 1.
יג( שמות כד ג. כו( עי' פסחים נ., ילקוט שמעוני
יד( דברים לג יד. ישעיה תחילת רמז תנב, ועי'
טו( קידושין ל. רמב"ם הלכות תלמוד ערוך ערך קף.
תורה פרק א הלכה ז. כז( ישעיה סד ג.
דף 124
כח( ברכות לד :.
בט( צל"ח שם, עץ יוסף על ה"עין
יעקב" שם, ועי' נר מצוה
למהר"ל, עמ' ל-לא, אבן שלמה
לגר"א, יא יא, נפש החיים שער
א פ' כב.
ל( עירובין כב.
לא( תהילים קג כ.
לב( שבת פח.
לג( קידושין מ:.
לד( במדבר כג כג, ועי' במדבר רבה
פרשה כ יט וירושלמי שבת סוף
פרק ו.
לח( עבודה זרה לה., ועי' רש"י שם
וירושלמי שם פרק ב הלכה ז.
דף 125
נעשה ונשמע
"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת-קול ואמרה
להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו". )שבת פח ע"א(
הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים
בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו
חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר
להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית, ונדע להגן בגאון
על הצביון השלם שלנו. ואז נצעוד בעוז על דרכנו בכל מסילות החיים ובכללם
גם כן בדרכה של התחיה הלאומית ובנין הארץ.
כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד. הדבורה בונה את תאי
כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך
חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה
לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. רק בני אדם העלולים להיות
נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור
הנפשי שלהם.
ואנחנו במעמד הר סיני, בעת אשר ראש הפסגה של אמיתת הויתנו נתגלה על
כללנו, בעת אשר אדון כל נגלה עלינו בערפלי טוהר ללמד לעמנו תורה ומצוות,
באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים, כטבע
האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל
התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה
בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה.
ועתה אחים כולכם צעירים וזקנים, בתעופה אמיצה נשוב לאותו הטוהר הנשגב
שלנו. ונאמנים לעצם טבע נשמתנו, נעמוד כולנו לבצר את שבות-שבותנו בארץ
חיינו, על פי היסוד של הטוהר והאמון העצמי. נגלה בכל מפעלי החיים הכלליים
והפרטיים את אותו הרז הכמוס מכל האנושיות כולה, המתענה ביסורי כחשותה
לעצמה.
ובת-קול תפוצץ ממרומי הקודש עוד הפעם ! "מי גילה רז זה לבני ? רז
שמלאכי השרת משתמשים בו" !
וכימי עולם נענה כולנו קול אחד חוצב להבות אש: "כל אשר דבר ד' נעשה
ונשמע" )שמות כד ז( !
)סאחרי הראיה, ח"א, עם' 171(
דף 126
דף 127
דף 128
דף 129
לוחות הברית
נדחז"ל )שמו"ר כח א( הלוחות ששה טפחים, שני טפחים בידו של הקב"ה
ושני טפחים בידו של משה, ושניים מפסיקים בין יד ליד. י"ל הכונה דכל
האושר נכלל בעשיית הטוב ומניעת הרע, אמנם יחלק במעשה החיצוני, הפאה,
ובחובות הלב. ובזה ישנה המדרגה הראשונה שביד כל אדם אם ידרש ימצא לו,
ומזה יבא להתקדש עד שהשי"ת ברחמיו יעיר עליו רוח טהרה ממרום ויהי' שונא
הרע בדרך נשגב כירא חטא, שהוא מתת אלוקים שנאת הרע העצומה. וכל מה
שיותר יהא רחוק מהרע יהיה קרוב לטוב.
והנה המעשים החיצונים יוכלו גדולי הדור להכריח וליסר פורקי עול עד
שיקחו מוסר. וכמו"כ המדרגה של קדושה היותר עליונה למי שהכין עצמו, ואינה
ביד האדם, כי אם ד' ית' ממרומו ישפיע עליו שפע טוב ורוח נדיבה. אלא שבין
זה לזה נמצא חלק חובות הלב, שתחילתו בחירת האדם. וכיון שהם חובות הלב
אי אפשר לזולת להכריח על זה וליסר, כי מי יודע. גם אין זו מדתו של הקב"ה
ליתן יראה בלבו כיון שלא בא עדיין לטהר. א"כ רק ביד האדם העושה ורוצה
בתקנתו הם.
וז"ש ששה טפחים, כי בכל אחד מאלו המדרגות כלול אהבת הטוב ושנאת
רע, והחיצונה בידו של משה, הכונה משרע"ה הטב ידו לכוף על החיצוניות
שיתקיימו, והוא הדין כל בעל בעמיו. המדרגה העליונה על הקדושה בידו של
הקב"ה, לזכות למי שראוי והגון לזכות לרוח טהור ממנו ית'. אבל התחלת חובות
הלב לא ביד גדול הדור להכריח ע"ז כי איננו יודעם, וגם הכל בידי שמים חוץ
מיראת שמים, אינה כי אם מיד ליד. הכונה ע"י שיד גדול הדור תכוף אותו
לקיים המעשיות, ממילא יתקדש לבחור ג"כ בטוב ולמאוס ברע בפנימיות הלב,
וע"י כן יתחיל בבחירתו לטהר, א"כ יזכה לאותה המדריגה שבידו של
הקב"ה,
הכונה הקדושה ואהבת הטוב ושנאת הרע מצד המדריגה היותר רוממה שאינה ביד
האדם כי אם בידי השי"ת.
)חכתי"ק(
דף 130
מדפתוח ועשאו מתום כשר, מתום נמי ועשאו פתוח כשר.
אם הדברים הגלויים, כל המציאות המוחשית והמושגת בכלל, וכל המעשים
הנעשים במפעלות ידי אדם, הם ראויים להיות מובנם בהערכת מציאותם השלמה
בקשר גמור עם המציאות העליונה, עם החיים האציליים וההופעות האלהיות אשר
ממפלאות תמים דעים, והפתוח והגלוי לנו נעשה ע"י ההתבוננות המקיפה והחודרת
סתום במהותו העצמית הפנימית, מתוך גודל ההשקפה הזאת הננו יכולים ג"כ
להעריך איך שיוצאות הנה כל התכניות הגלויות שבהויה וכל המעשים המושגים
בתור תוצאות מהמציאות הטמירה העליונה המתבודדת בדומיה הקדושה העליונה,
והסתום בעצמו בעת אשר הוא זורח על הנשמה בטהרת אצילותו, הוא הוא היורד
ומתגלה ג"כ בכל החמודות של הטוב והכשר אשר בכל המרחבים הפתוחים,
מדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר.
מי דמי פתוח ועשאו סתום עלויי' קא מעלי ליה דאמר ר"ח מ"ם וטמ"ך
שבלוחות בנם היו עומדים, אלא טתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה, דא"ר
ירמיה ואיתימא רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום.
מקור החזון הנעלם, שהוא נועד להיות עיקר יסוד ההויה ועילויה האחריתי,
הלא זהו המהות של אור התורה השרשי, המובע בלוחות הברית, שכל אורותיה
של תורה כלולים בהם. ואף כי חקי עולם שם יוצר כל גם בההויה הרוחנית
העליונה, הנה עומד הוא האור המחולל את הנסים בכל הופעותיהם בתוך ]בתור?[
כח שרשי, למעלה מכל ההופעות שכל ארחות המציאות בכל מדרגותיה מסתעפים
מהן. והביטוי של הסתום של רז העליון, אשר מצד עוצם מעלתו לא ניתן
להתגלות לכל יצור, מובלט הוא במ"ם וסמ"ך שבלוחות שבנס היו עומדים.
אמנם בתור הסתעפות של האורה הסתומה, שהיא יסודה של תורה הופעתה
של אספקלריא המאירה, בא החזון המתגלה לצופים, והם הם הנועדים לגלות את
ענפי החזון העליון, בשעה שהם יורדים למדריגת הגילוי והפתיחה, לבסס על ידם
את החיים המעשיים בכלל ההויה ובפרטיה, באדם ובכל נוצר. והם הם אשר
הביאו לידי התגלות את הצד הפתוח ההולך ופורש את אורו על ארחות החיים
וההדרכה המוסרית הפרטית והכללית. וזה האור החבוי והסתום, המתבלט ע"י
המ"ם והסמ"ך שבלוחות העומדים בנס, פורץ לו את דרכו לרדת ירידה אחר
ירידה עד שהוא נעשה להיות מוכשר להקלט בצפיה גלויה של הצופים. ומנצפ"ך
צופים אמרום, נביאי הקודש, מדריכי האנושיות אחרי שירדה ממעלתה הצפונה,
דף 131
להיות צריכה להנהלה גלויה. ומזה באה התולדה שהמהלך פתוח ועשאו סתום
הוא מהלך של עילוי עילויה עלייה, אבל סתום שעשאו פתוח גרועי גרעיה, עד
כדי ההתצמצמות של אפשריות הצפיה של הצופים דא"ר ירמיה וא"ת רחב"א
מנצפ"ך צופים אמרום.
ותיסברא והא כתיב "אלה המצות" שאי7 נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אותו המקור העליון שממנו באה הנבואה העליונה, שמצות קיימות לדורות
באות ממנו, הוא יסוד אור עליון שלא יש לו שום אפשרות להיות הולך ונמשך
לגילויים תדיריים חדשים בכל דור ודור. רק רועה הנאמן הוא נבחר מראש מקדם
להיות צופה באותה אספקלריא המאירה שמשם מצות קיימות וקבועות באות
לעולם. וכאשר נחתם חזון עליון זה, אי אפשר כבר למצוות שיהיו נוספות
ומתחדשות. ואותה מדרגת הגלוי והפתיחה הנמצאת במדתה של תורה הבאה
מאותו התוכן המיוחד כמו התוכן החבוי והנסתר, מדה אחת להן, שאי אפשר להן
להיות באות ומתגלות, אחרי ההופעה הנפלאה והמיוחדת במציאותה. סוף סוף אלה
המצות שאין נביא רשאי לחדש מעתה.
אלא מהוי הואי מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה ואתו
צופים תקנינהו. ואכתי "אלה המצות" דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא
שכחום וחזרו וימדום.
ההופעה היסודית של אור קודש הרי היא עומדת בצביונה ברום מעלתה, ולא
יוכל להגיע אליה כל נושא שהוא איננו עומד במעלה היסודית הזאת, אע"פ שגם
הוא קודש הוא. על כן לא תוכל הנבואה לבא למעלת חידוש מצות לדורות, שהן
באות רק מיסוד העליון של אור קודש הקדשים, של התורה נבואת פנים אל
פנים, במראה ולא בחדות. אבל הלא יש עצם התוכן של האור והשגתו, ויש
סידור, השייך להסגנון יותר מאל עצמיות התוכן, ואם היו שני אלה הענינים,
הענין הסידורי והענין התוכני, בעצם חלוקים זה מזה במקום הזיו העליון של אור
התורה, היה מקום לומר שאע"פ שאין הנבואה יכולה לחדש דבר יסודי בגדר של
מצות, יכולה היא לסדר דבר סידורי סגנוני. ואם מיהוי הוי, רק דלא ידעין את
המקום של התאמת ההופעה הגלויה, ואת המקום של התאמת ההופעה החבויה
המעולפת בערפלי טוהר של רזי סתר עליון, היה אפשר לדון, שהנבואה תוכל
דף 132
לסדר את הסידור וכונניותו של הסגנון, ממקורה. אבל כ"ז היה אם באותו המקום
העליון של הופעתה של תורה היה אפשר לחלק בנושא בין התוכן והסגנון, בין
האור ובין הכלי המחזיק)ה( אותו. אבל יודעים אנו את רז האחדות של תורת ד'
תמימה. ע"כ סוף סוף גם איזה ענין סידורי סגנוני ג"כ אי אפשר שהנבואה
תחדש
באורה של תורה, זולת אם יהיה לה מקום לשאוב את החידוש הזה ממקורה של
תורה עצמה, וזה היה כאן כי שכחום וחזרו ויסדום. והצופים ממקורה של תורה
שכבר הופיעה ביסוד הסגנוני הזה, ראו להזכיר את הנשכחות, כי בסוף החזון של
כל דבר נאצל ועליון מופיע אור הסתר, ופה הוא המקום של האור הסתום של
המנצפ"ך, הראוי להקבע בסוף תיבה. ודוקא באמצע ובראשית ההופעה, באים
דברים פתוחים שהם הולכים ומאדירים את האור, עד שהם מעלים אותנו באחרית
למקום הסתום, אלא שכחום וחזרו ויסדום.
גופא אר"ח מ"ם וטמ"ך שבלוחות בנם היו עומדין.
יסוד הנס באצילותו העליונה, הוא הכח המעמיד את כל ההויה הרוחנית
והחומרית לא בתכונה של קישורי סבות ומסובבים כי אם ישר בדבר ד' יוצר
כל. המ"ם הוא הרומז על היסוד הראשון, המים, היסוד המוחש הרפה במגעו ואין
לו מכון להסמך עליו שום דבר בעל כלד, והכח הסומך הנמצא בו הוא רק רוח
ד', החפץ העליון שהוא יסוד הכל, למעלה מכל תכונה של שלשלאות סבתיות.
ומזה נלקח כל היסוד של החירות המוחלטה שבאה מאור התורה לעולם. כי כל
זמן שחושבים שהסבה הקרובה היא המזקקת את הסבות המקושרות עמה, הרי יש
כאן לחץ וצמצום לפי הערכתם של הדברים אלה עם אלה. מה שאין כן בשעה
שמסתכלים איך הכל נסמך רק על היסוד של החפץ העליון, המאמר הסתום, רוח
אלהים המרחף על פני המים ונותן מקום ומשען לכל היקום, הרי הכל מלא חירות
עולם. כי אין קצב להטוב והאושר ושפעת האור של מקור הכל. ומכאן הוא
המקור של כל המהות הנסיית שבהויה כולה, שנתגלתה ומתגלה ותתגלה ע"י אור
תורה בישראל. מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין.
וא"ר חטדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ.
במציאות בכללותה הרי כל היש כלול למטרה אידיאלית נשגבה הידועה
לרבון כל העולמים, ואור התורה כשם שהוא מופיע על כל הצדדים הפנימיים
דף 133
והעקריים שבהויה להביא אותם לידי מעלתם העליונה, ככה הוא כולל ג"כ את
כל מה שהוא נטפל ונסמך באיזה אופן חיצוני אל הדברים הפנימים היסודיים, כי
סוף כל סוף אין לך דבר שאין לו מקום )אבות ד ג( וכל מה שגורם קלקול הוא
רק כשאינו משים את כל ענין על מקומו ואיננו מעריכו ע"פ מדתו שאז יוכל
להוציא את הפנימיים לחוץ, כלומר להשים את התוכנים העקריים במעמד של
טפל ואת החיצוניים לפנים, לשום בזה את הטפלים לעקרים, אבל על הכלל
כולו, להערכת כל דבר כפי ענינו לדעת שהפנים הוא צריך להיות עומד
בחשיבותו הפנימית והחוץ צריך שישמש את הפנים ועומד במדתו החיצונה,
באופן כזה הכל בא מתוך השורש העליון שכל האור נובע משם והוא כתב
שבלוחות שנקרא מבפנים ונקרא מבחוץ.
כגון נבוב בו בן.
יש כח מחזיק את כל מה שימלא בקרבו, להיות יוצא אל הפועל. וכשאנחנו
אומרים בציור מקום פנוי ונבוב, שבתוכו אין כלום, מיד הרי אנו יכולים לצייר
לנו ג"כ שבו ימלא כל מה שאנו יכולים לצייר בין ביחש להמושגים החומריים
שהנביבות היא כלפיהם תיאור של מקום ריק בלא בניה, בלא מילוי, אבל בו
יוכל לבא הבן. בן תיאור הנב~נין. וביחש הרוחני הנביבות היא הריקניות מציורי
הבנה, תוכל היא להיות מכשרת בכחה שבו יבא הבן, הבינה, ההבנה וההצטיירות
המושכלת. הרי החוץ הוא התוכן השולל והפנים הוא התוכן המחייב. וכ"ז בא
לנו בקדושה משרשם של הלוחות הנקראים מבפנים ונקראים מבחוץ כגון נבוב בו
בן.
רהב בהר.
בראשונה האדם מתעלה בעילויו העליון ומכיר את חשיבותו. והרהב הזה רהב
של קדושה הוא מיסוד של "ויגבה לבו בדרכי ד'" )דברי הימים ב יז ו(.
ואח"כ
הרי הוא מתעלה גם מזה ובא לאותה המדה שהיא נלמדת בהר, באותו ההר חמד
ד' לשבתו )עפ"י תהילים סח יז( ההר הנמוך סיני, שממנו אנו למדים שאני את דכא
)עי' סוטה ה ע"א(. וזו היא הארה הבאה מכח הקריאה שבפנים שמתעלה על מדת
הקריאה שמבחוץ, רהב בהר.
דף 134
סרו ורם.
הידיעות השכליות בכל ארחות ההשגה שפתחם הקב"ה לפני האדם מתחילות
הן מנטית הספקנות, ואחרי המושג של הספק באה הנטיה ההשערית שהיא דוגמא
של ההכרעה של הרוב, "אחרי רבים להטות" )שמות כג ב(, שאע"פ שאין בה
מן
ההחלט המבורר מ"מ יש בה משום הסברת הרוח כלפי הודאות, הצומחת ועולה,
אחר שהנפש נטתה כבר אל התוכן המקודש, ההולך ומאיר מברק האמת העליונה.
ובא אח"כ התוכן הודאי שזהו הרמז בביטוי סר"ו שהוא ר"ת של ספק רוב
ודאי.
אמנם זהו רק התוכן הבא מתוך הקריאה החיצונית שהאדם חושב להשאר עמה
בתור משיג ויודע, אבל הקריאה הפנימית המוארה באור הענוה העליונה אומרת
היא שהידיעה המוחלטה כשהיא מתבהרת באה היא לכלל נטיה בגדר של רוב
ומתוך הנטיה של הרוב באה אח"כ הידיעה היותר עליונה המעידה ]המעמידה ?[
את כל המהות של הידיעה המוגבלה בגדר של ספק, ואז מחליט הוא האדם את
החלטתו העליונה של "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" )תהילים עג כב(
סר"ו ור"ס.
)מכתי"ק עין איה, ח"ד, שבת קנ ע"ב - קד ע"א(
... אמנם בענין שבירת הלוחות מצינו שהודה לו הקב"ה במה שאמר "אשר
שברת"טז ודרשו ז"ל "יישר כחך ששברת"יז. ולכאורה איזה צורך הי'
לשבר את
הלוחות מעשה ידי יוצר ב"ה, ואם שישראל מצד חטאם לא היו ראוים להם,
מוטב שיהיו מונחים בשלמותם ולא ימסור להם, או יקח אותם מי שנתנם לו
ב"ה. אך עלינו להבין במה איפוא נבדלו לוחות השניות מהראשונות, ולמה
בראשונה נאמר: "והלח" מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות
על הלח""יח, ואח"כ נאמר "פסל לך"טז והיו עצם הלוחות מעשה
ידי אדם.
ועוד חילוק, שהראשונות הי' הכתב חרות עליהם שענינו חקוק בגופם, ואח"כ
נאמר: "וכתבתי על הלח" את הדברים"טז לשון כתיבה ולא נאמר ואחרוט.
אמנם
החילוק שבין כתיבה לחקיקה מובן, כי הכתיבה עצם האותיות הנכתבות אינן עצם
הדבר הנושא את הכתב, כי הנייר, הגויל, הקלף, הוא דבר בפ"ע, ובדיו או
בכ"ד
הרושם תכתב עליו האות נוסף על גופו, משא"כ בחריתה וחקיקה אין האות
הנכתבת הנחרתת דבר אחר כ"א מגוף הנושא עצמו.
דף 135
והנה זאת נדע כי מענין קדושת ישראל שרומם השי"ת אותנו מכל עם ולשון,
יש בכלל זה הרוממות שני ענינים כוללים. הענין האחד, שהישיר אותנו ללכת
בדרך ישרה ע"פ תורת חיים שנטע בתוכנו, והבדיל אותנו מכל תועבות העמים
והבליהם. אך לא בזאת לבדו תושלם כל המעלה, כי רק כדי להציל אותנו
משחיתות פרעות האומות ותועבותיהן הי' די שיישר השי"ת לפנינו את דרך
השכל האנושי ללכת באורח ישר, ולעשות את כל המצות השכליות, ומכללן ודאי
הוא להתרחק מכל התועבות של אוה"ע שהן היו כולן חוץ לשורת השכל הישר.
אבל הקב"ה בחר בישראל להודיע על ידם קדושתו ואמתתו בעולם, בחר לו
לסגולה אומה שתהי' שלמה בענינה בשלמות נשגבה הרבה יותר ממה שאפשר
למין האנושי להשתלם מצד טבעו, ומצא השי"ת ישראל מוכנים לזה. ורצונו ית'
תמיד להשפיע טוב ושלמות על כל המוכן, ע"כ העלה את ישראל במעלות
עליונות יותר מכל הדרכה שאפשר להיות מצד השכל האנושי. ע"כ ישראל
עליונים על כל גויי הארץ, לא רק על הבורים שבהם המתעבים אורחותיהם
בשפ"ד ושאר תועבות גדולות, כ"א הם עליונים מצד קדושתם והכנתם אל
השלמות הנעלה מהשלמות האנושית הטבעית, יותר מכל החכמים שבאוה"ע
והחסידים שבהם, שהם הולכים מהלך ההשלמה האנושית, וישראל בחר לו השי"ת
להיות לעם סגולה בעלי קדושה נבדלת אלהית. ואלו דברי אנשי כנה"ג בתפילת
יו"ט: "אתה בחרתנו מכל העמים, ורוממתנו מכל הלשונות". כי הלשון היא
מצד
ההשכלה, ושלמות השכלת כל אומה תעיד ע"ז שלמות לשונה וספריה. אמר
שהשי"ת עשה עמנו שני חסדים טובים: בחר אותנו מכל העמים הפשוטים שהם
עלולים לכל דבר מתועב ורחוקים מכל שלמות אפי' שלמות אנושית, אף גם זאת
יתר שאת לנו שרומם אותנו מכל הלשונות, פי' מצד השכלת העמים, שעי"ז
אפשר להם ללכת במהלך ישר של שלמות אנושית, רומם אותנו למעלה מזה
הענין וישר אותנו לשלמות נשגבה לדבקה בשמו הגדול ב"ה להשתלם בשלמות
אלהית.
וע"פ אלה הדברים למדנו שיש דרך ישר לכל עם ולשון, והוא להם תפארת,
ואצל ישראל יהי' דבר זה לא לפי ערכם, וביאור הדברים: ההמשכה ללכת בדרך
טובים, לעשות טוב וחסד מצד הרגש הנפשי הנטוע בלב איש בטבעו לחמול על
דל ולעשות לעשוקים משפט, אע"פ שכל שיפעול טוב רק מצד הרגש הנפשי
בעצמו הוא דבר טוב ומשובח בעצמו, עכ"ז אצל ישראל החובה גדולה שיהי'
דבר זה נעשה רק כדי למען עשות נחת רוח לפניו ב"ה. מצות הצדקה וכל
דף 136
המצוות השכליות כולן, כשיעשה אותן איש מאוה"ע מפני רגש הנפשי הנטוע בו,
הרי הוא משובח מאד, וכבר יש בידו תכלית מעלתו שהוא מוכן אליה. אבל איש
מישראל לא זכה עדיין בזה כל אורחותיו, כ"א כשיעשה כל אלה יען שהם דרכי
השי"ת ב"ה. ודבר זה נמשך יען שתעודת ישראל בעולם היא למען ההשלמה
האלהית, ולזה אין די בהנהגה הישרה ע"פ השכל לבד, כ"א להדבק בדרכי
השי"ת מצד שהם דרכיו ית' העליונים. ע"כ דרשו חז"ל ע"פ:
"צדקה תרומם גוי
וחסד לאמים חטאת'"ט, "צדקה תרומם גוי" אלו ישראל, "וחסד לאמים
חטאת"
אלו אוה"עכ. והכונה לפ"ד כי הצדקה שהיא ראויה לישראל היא דבר שמרומם
את ישראל, שבזה ניכרת מאד מעלתם, שהדבר שהוא ענין מושכל כצדקה, והם
מכירים וקרובים מאד לנטיית הרחמים וכד', אינם עושים אותה כ"א מפני שהיא
דרך השי"ת. הרי היא דבר שמרומם את ישראל ומראה לכל הכרתם בכבוד 1'
השי"ת, שאפי' כבוד הדרך הטוב והישר שהוא גדול מכל כבוד לפי האמת אצל )
הישר ]ו[החכם, הכל בטל הוא נגד כבוד השי"ת, והכל ראוי להיות רק לשימוש
מפני כבוד דרכיו העליונים ית'. "וחסד לאמים", דבר שהוא חסד ללאומים,
דהיינו ההרגש הטבעי, הוא "חטאת" לישראל שאצלם צריך שתהי' הצדקה נעשית
בשביל כבוד המקום ב"ה ורצונו הגדול ית'. וכ"ז מורה מעלתן הגדולה של
ישראל, שאפי' השלימות האנושית שהיא דבר גדול אצל כל האדם אין די להם
לפי ערך שלמותם, עד שמה שהוא אצל שאר אוה"ע מעלה ויתרון, הוא להם
שפלות וחסרון.
והנה אלה ב' המעלות שהיו ישראל צריכין לעלות בתכלית ההשלמה במתן
תורה, שרמזו חז"ל במאמר ההגדה "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את
התורה דיינו". כי אמרו חז"ל: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא,
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"כא, הרי שפסיקת הזוהמא שהיא חרפה
אפי' לשלמות האנושית הטבעית, דבר זה נפסק מאבותינו תיכף בעמדם לפני הר
סיני, ודבר זה נגמר גם בלא קבלת הלוחות שהוא גמר מעשה למתן תורה. אבל
המעלה האלהית ראויה היתה להתקבל אצלם עם קבלת הלוחות בשלמות, לולא
שגרם החטא, ונדחה הדבר עד עת קץ. ותוכן הסרת הזוהמא הוא שלא תמצא
בנפש הכנה חזקה אל הדברים שהם תועבה לפני השכל האנושי והדעה הישרה,
ועפ"ז ימצא טבע קבוע בנפש שלא לעשות שום דבר נלוז ועולה, וכמו כן הכנה
אל כל המדות הטובות בעצם הנפש. אבל כל מה שמגיע אל ההשלמה האלהית,
אם כי יזכו לה בקבלת התורה שהיא מדרכת לדרך החיים לדבקה בשם השי"ת,
דף 137
אבל תכלית המעלה היא שתהי' כ"כ קבועה בנפש ההכנה להשלים רצונו של
השי"ת שהיא השלמות האלהית, כמו שמוכן וקבוע בלב האדם הישר בטבע
לעשות טוב וחסד ושלא לעשות עולה ורצח וכיו"ב. ודבר זה יתגבר בנפש כ"כ
עד שאפי' כל הדברים האנושיים בכלל השלימות האנושית לא יעשה מהם כ"א
מפני רצון השי"ת, שהוא העיקר והמרכז אל השלמות.
והנה נפש האדם הישראלי ומדותיה, הן הנושאות את כח קדושת התורה
עליהן בלכתן בדרך השי"ת. וכאשר תהי' הנפש גדולה כ"כ וקרובה אל
השי"ת
עד שאפי' מדות הטובות הטבעיות שבה לא יתעוררו לעשות טוב כ"א מפני
הרצון העליון ית', ודבר זה לא יהי' מצד ]עצם הנפש[ כי מצד עצם הנפש יחסר
ההרגש של עשיית טוב וישר, כ"א מצד קירוב השגתה אל הנועם העליון ית',
והבנתה כי כל שלמות פרטית שיתור לו האדם בשכלו וטבעו ראוי' להיות בטלה
כשרגא בטיהרא נגד עצם אור השי"ת שאפשר להשיג ע"י אותן הדרכים בעצמם,
אז יהי' קרוב למעלה האמיתית הראוי' לישראל, ואור התורה יהי' אז עצם האור
המאיר בנפשו. כי לא מצד שעניני התורה קרובים לטבע נפשו הישרה ידבק
בהם, רק קדושת התורה עצמה שהיא רצון העליון ב"ה הוא עצמו הוא הנושא של
כל כוחות נפשו ומדותיו ודרכיו בכללם ופרטם. אך כאשר לא יגיע האדם לזאת
המעלה, אף כי טוב וישר יהי' ויעשה כל מצות השי"ת כדי לקבל עליו עומ"ש,
אבל לא הגיע למדה זו שאחרי השיגו תכלית השלמות מטהרת הנפש ושלמותה
האנושית יבטל כל אלה אל רצון העליון ית"ש שהוא נעלה מכל ונשגב מכל, אז
אין אור התורה ראוי להאמר שהוא עצם האור המאיר בנפשו, כי בטבע נפשו לא
ימצא כ"א אור היושר האנושי, ואור התורה גבוה מזה הרבה מאד. אמנם גם הוא
לא ירחיק מן המסילה כי עכ"פ ראוי הוא לקבל עליו כל דרכי התורה מצד
אמונתו ויושר לבבו, וכאשר ידבק האזור במתני איש ידבק אל לבבו ונפשו עניני
תורת השי"ת.
וקודם חטא העגל, שנאמר על ישראל "אני אמרתי אלהים אתם"כב, היו
ישראל עומדים במצב זה, שתהי' גדולה כ"כ הכרתם בטוהר דרכי השי"ת
וגדולתם, עד שאע"פ שפסקה זוהמתם, וכל החסרונות הטבעיים המביאים לאדם
למעט חשקו אל דרכים הטובים והישרים האנושיים, כולם פסקו מהם, א"כ היתה
תשוקתם גדולה אל הטוב והישר האנושי, עכ"ז אחרי כל אלה תהי' כל פנייתם
בעשותם הטוב והישר הטבעי רק מפני אור השי"ת ורצונו הנמצא בהם, כי אור
דף 138
התורה ואור נפשם היו לאחדים. ע"כ נתנו להם בהכנה לוחות הברית עצם
הלוחות מעשה ד', כי רצון השי"ת הוא הי' כל כונתם הטבעית, והתורה היתה
"חרות על הלח""כג, כתב מתעצם בעצם הנושא, לא דבר בפ"ע שנתדבק
בו. אך
טבע כל דבר נשגב ונעלה, כאשר ירד ממעלתו יהי' גרוע מהשפל ממנו. כמ"כ
ישראל, מאחר שגרם החטא של עשיית העגל רק לרדת מעלה אחת, כי כונת
הע"ר היתה למנע ההנהגה הגדולה הזאת שתהי' כל הכונה רק להשלים רצון
השי"ת, כ"א פתו אותם שדי להם ג"כ כשתהי' כונתם בדרך הישר האנושי
להשיג
השלמות האנושית ולעשות טוב וישר מצד הרגש האנושי ד"ז ג"כ די להם.
ע"כ 1
בקשו שהדבר המורה להם ענין האלהות יהי' דבר מורגש אצלם ומוחש, להורות 1
בזה כי די בעשיית הטוב והישר מצד הכח המורגש שבאדם, שאדם טוב יתעורר
לעשות חסד להשלים חסרון חבירו הכואב וכיו"ב. והנה המה רימו להם שגם בזה
הדרך אפשר לבא לתכלית מעלתן של ישראל, אבל באמת דבר זה הוא הוא
הירוס לתכלית קדושת ישראל, כשיקבע בלב שאין תכלית אחרת כ"א ההשלמה
האנושית, א"כ יסורו הלבבות מהשען על השי"ת וישען כ"א על בינתו,
ואח"כ גם
בינת האדם תסתתר מכח תאוות ויתר הדברים המעיקים לו וישאר במצב פרוע
מאד מבלי חכמה ומוסר. ע"כ כשעשו את העגל ואמרו "עשה לנו אלהים אשר
ילכו לפנינו"כד, פי' דבר שלפי הרגשתינו, תיכף ומיד נכשלו ג"כ בחטאים
שמצד
השכל האנושי ג"כ תועבה המה כדחז"ל ע"פ: "ויקמו לצחק"כה
שבכללו ע"ז ג"ע
שפ"דכי.
ואולי גם ע"ז רמזו חז"ל בפרק רע"ק: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה
לנשמע
באו ס' ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים
אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים
ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר: 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר
חורב'כ'"כח. שבכלל הדברים הנאמרים, שהגיעה מעלתן עד שאפי' הדברים
המוטבעים בטבע הישר ובשכל האנושי תהי' כל כונת עשייתם רק למען כבודו
ית"ש. א"כ נכללו כל המצות, בין המצות האנושיות בין המצות העליונות משכל
האנושי, הכל בכח קבלה אחת. וע"כ הקדימו עשי' לשמיעה והבנה, כי לא
משכלם ורגש נפשם יקיימו כ"א מרצון השי"ת. ע"כ אע"פ שעיקר
העשי' מיוחסת
להדברים שהם למעלה מהשכל האנושי שאין בהם רק מעשה, ו"נשמע" מיוחס
ג"כ לדברים שהשכל האנושי משיגם, עכ"ז פעולת קדושתם בנפש אחת היא.
ע"כ
עם שהכתרים שנים הם, קושרי הכתרים היו אחד, בכל אחד מישראל. אבל
דף 139
כשחטאו, הרי נחלקו הענינים, כי הדברים שהם מצד רצון העליון הנשגב מכל
שכל רחקו מהם מאד, ועדיין חשבו שהם קרובים אל קיום הדברים שהשכל
האנושי עוזר להם, ובאמת מרעה אל רעה יצאו גם מזה להתפרק. ע"כ היו
הפורקים שנים לכ"א ואחד, שלא בבת אחת התפרקו שניהם, כ"א ע"י הירידה
ממעלה הראשונה תבא ירידה ממעלה שני'.
והנה קדושת ישראל למטה גרמה שיעשו הלוחות בתכונה זו. כי החלה
קדושתם להיות במעלה זו שכח נפשם יהי' מתאחד עם רצון העליון ית"ש
לגמרי, ע"כ הלוחות עצמם ודברי השי"ת הכל היו בעצם אחד ושניהם יחד מעשי
ד'. והיו קרובים אל המדרגה שתהי' קדושתם עצמית כ"כ עד שלא תהי' אפשרית
להיות סרה מהם, כמו שהדברים הטבעיים אינם משתנים. וזו היתה כונת השי"ת
במה שכפה עליהם הר כגיגיתכט שרמוז בפסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר"ל, שפי'
בזה הגאון מוהר"ל מפראג שבא להורות שקישור ישראל אל התורה אינו דבר
אפשרי, שאפשר היותו ואפשר מניעתו, שד"ז הי' אם הי' תלוי רק ברצון, ע"כ
הורה השי"ת שאם אפי' מצד רצונם הי' ג"כ נשלם הדבר, אבל לפי רוממות
המעלה אין נאות לזה ענין רצון כ"א הכרח וחיוביא. ע"כ כשעמדו ישראל
במעלה העליונה היו ראויים שתקבע בלבבם כ"כ קדושת התורה, עד שלא ]רק[
כלל התורה בכללם יהי' בדרך חיוב, רק אפי' קיום כל הפרטים בכל פרט
מפרטיהם יהי' ג"כ דבוק בתוקף כ"כ עד שיהי' בתורת מניעה, ואי אפשר חילוף
זה. ודבר זה הי' בתחתית ההר, ששם קבלו כח זה של ההכרח שהוא מעלה
ושלמות גדולה מצד הכלל, והי' עתיד להשתלם ג"כ מצד הפרט. ע"כ כשראה
שישראל נתרחקו ממעלה זו, והנה כ"ז שתהי' קיימת הברית של הלוחות
הראשונות הלא לא יהי' אפשר לברית אחרת לחול. וענין הברית של הלוחות
הראשונות אי אפשר כ"א כשיהיו ישראל במעלה כזאת, שכ"כ יהיו קרובים לרצון
השי"ת עד שהרצון הטבעי של הנפש יהי' רק רצון השי"ת. והי' זה רמוז במה
שהי' חרות על הלוחות והי' הכתב מאוחד עם הנושא של הדברים, ולא הי'
אפשר להמחק. ע"כ כשנתרחקו מזאת המעלה וידע הרועה הנאמן ע"ה שאי אפשר
להיות מתוקנים לחזור אל מעלתם עד עת קץ, הי' ההכרח לשבור את הלוחות
תחת ההר, פי' שאי אפשר שיבאו עתה לזו המדרגה שיהי' ענין רצון השי"ת
קבוע כ"כ בנפשם עד שיהי' במדרגת הכרח שהוא הי' תחת ההר, כענין "ויתיצבו
בתחתית ההר"...
דף 140
... והנה ענין שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ואמר "אם אתם מקבלים
התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"כח, לבד מש"כ בענין ההכרח לקבלת
התורה, עוד נכון להאמר עפ"ד שענין הקירוב לפני הר סיני פעל להפסקת הזוהמא
והיינו סילוק החסרונות, ונשלמה עי"ז השלמות האנושית.
אך כ"ז הוא רק מעלה אל התורה הניתנת באור פני מלך חיים, שכלולה
בתוכה תורת חיים, פי' הדרכה אל חיים הנצחיים, וגם אהבת חסד שהיא כלל
ההשלמה האנושית. וכיון שהושלמו השלמות האנושית, הי' אפשר שיעלה על
דעתם שכבר עלתה בידם השלמות המוכרחת לאדם, א"כ הרי השלמת התורה
אינה כ"א מעלה נוספת. והנה אם יש בידו זאת המעלה מוסיף שלמות, וגם אם
חסרה לו אינו יורד ממעלה האנושית כ"א מה שאינו בתכלית ההשלמה. אבל
הקב"ה כרת ברית עם ישראל שכאשר יחסרו השלמת התורה ח"ו, ירדו ח"ו עד
דיוטא התחתונה. ע"כ רמז להם "בתחתית ההר", פי' מעלה זו היא תחת
מעלת
ההר, שהוא מוכן לקבל עליו תורת השי"ת שהיא ההשלמה הגדולה העליונה, ואם
אין אתם מקבלים את התורה כ"א תסתפקו בזו ההשלמה של תחת ההר "שם תהא
קבורתכם" ויגיע לכם ביטול גמור. ע"כ כשהיו עומדים לקבל הלוחות הראשונות,
היו במעלה כזאת שתהיינה כל פעולותיהן רק לשם השי"ת, ולא יעשו שום דבר
מצד הטבע, ואפי' אותן הטבעיים הטובים כאהבת חסד וכיו"ב, הכל יעשו רק
לשם השי"ת. והיתה קרבתם אל השי"ת גדולה, עד שלבד השלמות של אהבת
השי"ת ועשיית המצות באהבה, עוד היתה אהבת השי"ת חזקה כ"כ בלבבם עד
שהיתה מעוררת יותר מכל טבע לכל שלמות. ויותר הרבה מכל מה שתוכל
לפעול על הלב הנטי' לדרך ישרה ועשיית היושר, היתה פועלת עליהם אהבת
השי"ת, ואז לפי רוממות מעלתם הי' אסור להם לעשות כל דבר טוב מצד הנטי'
הטבעית לבדה...
)מכתי"ק חדבר שור, דרוש לנ(
מקורות
טז( שמות לד א. יט( משלי יד לד.
יז( שבת פז. כ( עי' בבא בתרא י:.
יח( שמות לב טז. כא( שבת קמו. ן
דף 141
כח( שבת פח.
כט( שם.
ל( שמות יט יז.
לא( תפארת ישראל פרק לב, הקדמה
לדרוש על התורה והמצוות )נדפס
בסוף "באר הגולה"(, נצח ישראל
פרק יא, אור חדש, הקדמה.
כב( תהילים פב ו.
כג( שמות לב טז.
כד( שם שם א.
כת( שם שם 1.
כו( שמות רבה פרשה מב א, תנחומא
כי תשא כ.
כז( שמות לג 1.
דף 142
דף 143
דף 144
דף 145
משה קיבל תורה מסיני
משה.
דבר אחר ]ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה[,
מלך בו"ד גוזר גזירה ~פק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואת"ל
מקיימין
אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו נזר כמה
גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה
ושבח אני את המתים שכבר מתו )שבת ל ע"א(. על דבר העצמות האנושית, היא
שאלה גדולה אם היא עולה הלך ועלה או יורדת היא הלך וירד. וכאשר נתבונן
בדבר יפה נראה שיש הפרש בין המקרים האנושיים לבין עצמות האנושיות, וכבר
הסמיכו ע"ז ג"כ מנבוני החוקרים. עצמות האנושיות לא עלתה בשום אופן, אמנם
גם לא תוכל כלל לדמות עצמה לאותם שהיו בדורות הראשונים מגדולי הרוח.
אמנם בפרטים חיצוניים ודברים מעשיים, שהם מקרים משתנים, בזה עלה האדם
במה שהוסיף ידיעות ניסיוניות. וכאשר אנו צריכים להעריך אלה שני הענינים זה
מול זה, איזה כח הוא יותר עיקרי באדם וראוי לתפוס מקום יותר נכבד בחייו,
האם העצמות האנושית או מקריו, כל חכם לב ידין שמקרים החיצונים כאפס
יחשבו לגבי העצמות האמתית. ע"כ כיון שלענין העצמות אין בדורות האחרונים
גדולי עולם מצד העצמות האנושית כאותן של דורות הראשונים, למדנו שבכלל
הראשונים עולים הם הרבה במעלה האנושית על האחרונים. סבת הדבר היא מצד
ההשגחה האלהית, שיש הבדל בין צורך ההנהגה של העצמות האנושית לצורך
ההנהגה של המקרים. המקרים מפני שהם משתנים, ע"כ גם חקי ההנהגה שלהם
עומדים להשתנות, ואין להם כח קיום ובטחון עצמי, רק כח מסופק, שצריך
להתמך מן החוץ, ככל דבר מקרי שאינו בטוח ואינו חזק מצד עצמו כ"א צריך
סעד לתמוך אותו. וכאשר ההנהגה האנושית צריכה להיות נמשכת יפה לפי הערך,
ע"כ מצד העצמות האנושית, שהוא דבר שאינו משתנה, ע"כ כשם שצורת ההנהגה
הכללית של שבע מצות ב"נ שהן ראויות לעצמות כלל האנושיות ומוסרם, אינן
צריכות להשתנות אצלם, כמו כן משעה שחלה על ישראל עצמות מיוחדת ע"י
ההבדלה מכל העמים במתן תורה, אין צורך בשום שינוי, כמו שהעצמות הפנימית
אינה משתנה, באנושיות בכלל ובישראל שזכו לעצמותם המיוחדת בפרט.
דף 146
אבל ההנהגה שהיא מתפשטת בעיניני המקרים שזוהי הנהגת המלוכה, כיון
שהמקרים הם עלולים להשתנות, ע"כ אין להנהגה הנוסדת על פיהם כח הקיום
וההעמדה העצמית. ע"כ מלך שגוזר גזירה, שעניני גזירת מלכות הם בעיקרם
בעניני הנהגה של דברים מקריים והם נובעים ממקרי החיים ההולכים תמיד
ומשתנים, ע"כ היא ספק מתקיימת, ואם מתקיימת צריכה כח שלטון חוצי כדין
מקרה שצריך העמדה ממק"א, ע"כ במותו אינה מתקיימת. אבל תורת-משה
שבנויה ע"פ העצמות אשר לישראל, יש להם משום זה כח נצחי מצד עצמה,
שהעצמות היא דבר הקיים לעד. ומזה עצמו למדנו ששם השם יתברך בכח
האנושיות בכללה להוציא בראשית ימיה כחות נעלים ונשגבים שאי אפשר למצא
כמותם בימים האחרונים, אע"פ שהידיעות המקריות מתרבות, מפני שהכרח הוא
שימצאו מוכשרים להשפיע שפע הנהגה אלהית נצחית ע"פ העצמות האנושית
שהיא דבר המתקיים לעד, וזה צריך דוקא שלא ישתנה. א"כ דור אחרון יושפע
דוקא מדור הראשון, א"כ ע"כ צריך שיהיה גדול ממנו בערכו.
ומזה עצמו שזאת היתה עצת ד' שתנתן התורה הנצחית דוקא בדור הראשון
להטבעת חותם העצמות על ישראל ע"י משרע"ה, באופן המתפשט על כלל
עצמיות החיים, אנו רואים שיש לו ערך יותר בטוח ויותר מתקיים מההנהגה
שמתיסדת ע"פ כח של מקרי החיים, אנו מכירים שכח העצמות גדול הוא באין
ערוך מכח המקרים, ואין ראוי לאדם שיעורו עיניו הדברים החיצונים של המקרים
שהשתבחו בהם דורות האחרונים, לחשוב שכך צריכים הדורות להערך בעצם
שיווים, כ"א ידע נאמנה ]ש[עצם הערך העצמי, מפני שהוא דבר נצחי באדם אינו
עומד לשינויים, ומתוך כך צריכים הדורות הבאים ללמוד מתורת הראשונים
במקרה זה. ע"כ היה צורך ההשגחה האלהית להופיע בעולם ע"י נפשות גדולות,
שאב לכולם הוא בחיר האנושי, משה רבינו, אדון הנביאים, ובערך זה כלל
הנביאים וגדולי העולם בדורות שעברו, שמצד שלמותם העצמית אין לנו דוגמתם
בדורות האחרונים. והכל הולך אל מקום אחד, שמצד העצמות האנושית שהיא
הדבר הנצחי שבאדם, משבח "אני את המתים שכבר מתו", מפני שהבאים אחרים
צריכים להתנהג ע"פ ההדרכה הנתונה להם, ע"פ רועה הנאמן שהשפיע עליהם
מרוחו מיד ד' להיות שמו לעולם וזכרו לדור דור. ויחס התורה למשרע"ה כלשון
הכתוב )מלאכי ג כב( "זכרו תורת משה עבדי", כפי' היוחסין בזה שכוונת
גזירות
ותקנות כאן מוסבת על כלל התורה, מפני שרצה ללמדנו מהמשל מבחיר האנושי
דף 147
שעמד דוקא בילדות האומה, להוראה על ערך העצמות האנושית שהוא אינו תלוי
בהתפתחות כלל, לא כפי העולה בדמיון הרבה טועים מהעריכם את העצמוח
האנושית ע"פ השתלמותה במקריה.
)עין איה, ח"נ, שבת, ב לח, עם' 28(
משה קיבל תורה ממיני ומטרה ליהושע.
משה. כאור שמש בגבורתה זורח לנו אוצר אורה, בקריאת שם גדול ונשגב
זה, הננו מוצאים בקרבנו אור וחיים של עולם מלא. המהותיות של משה,
העצמיות הנשמתית, מיוחדת ומרוכזת היא באור העולם, אור חיים ותורת חיים,
אהבת חסד ובנין עולמים. והשם הגדול הזה מוריד אותנו לעומק התוכן של
כלי-הקבול היותר נשגב שבאורה האלהית, שסגלה לה נשמת האדם, שכל היקום
עזר ועוזר ליצירתה והופעתה. "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון"
)דברים לג כא(.
קבל. הגדולה העליונה של האדם, המתעלה מעל כל גודל ונשגב, היא
ההסתגלות לשמע בקול ד', לקבל דבר ד', לא לחדש מעצמו, לא להעמיד חזון,
לא להתחזק בעצמיות הכחות המוגבלים אשר לאדם ולכל נוצר, כי-אם לקבל.
ומשה אדון הנביאים, הענו שבכל האדם אשר על פני האדמה )עפ"י במדבר יב ג(,
הוא בא אל העליוניות הזאת, אשר סגלתו לה הענוה ה"גדולה מכולן" )עבודה
זרה
כ ע"ב(, עד אשר הנבואה המצוחצחת שלו, שהיא היא אור העולמים לעד, לא
נתערבבה כל-דהו ממחשך הגבלה אנושית ויצורית, כי-אם כולה היא דבר ד',
שהנשמה העליונה הזאת, נשמתו של הרועה הנאמן משה, נעשתה לכלי-קבלה,
לקבל את האור העליון במלא זהרו, בעוצם גבורתו וכליל תפארתו, והוא תיקון
יסוד השמיעה בכל העולמים, ובכל יצורים. "אזנים כרית לי עולה וחטאה לא
שאלת. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי" )תהילים מ ז-ח(.
תורה. הוראה יצאה לישראל, לא חזון-לב, לא תכונה של התיצרות חזיונית,
לא התרגשות נפשית, לא התורה של איזה מעמד או מעמדים נפשיים פרטיים או
כלליים, הראויים ליחיד או לציבור, לדור או לדורות, כי-אם הוראה, תורה המורה
את המציאות, המורה את החיים, המורה את הנשמה, המורה את הגויה, המורה
דף 148
את הפרט, המורה את הכלל, המורה את הדור, המורה את העולם, המורה דור
דורים, המורה עולמי עולמים.
משה קבל תורה מסיני. אין שנוי מצד השם ית' בין שעת קבלת התורה
לקודם לה ואחרי', כי כל השינויים הם רק מצד המקבלים, וכשנעשה משרע"ה
ראוי להיות המקבל התורה ועלה למדרגה זו קבל אותה, אמנם בנ"א מתפעלים
בהשפעתם ע"כ אמר "ומסרה וכו'".
)עולת ראיה, ח"ב, עמ' קנט-קס(
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.
מנהיגי הציבור ויחידיהם שהם דוגמת שבת הם הגדולים שאינם צריכים
להסכמת הציבור כי אם הם מצד עצמם הם גדולים דוגמת שבת דקביעא וקיימא
)חולין קא ע"ב(. אמנם מי שצריכים דוקא שיסכימו עליהם הציבור ואז בצירוף מה
שיש להם מהיתרון יכולים לפעול, הם דוגמת יום טוב דישראל הוא דקדשינהו
לזמנים )ברכות מט ע"א( ויש בהם דמיון לחול בענין מלאכת אוכל נפש, והיינו
שהחומריות והפרטיות תופסות אצלם איזה מקום מפני שלא עלו עד מעלה כזאת
שימצאו את חייהם כולם במושג הכללי והאידיאלי, הטבת הכלל ותיקון ענינם.
אמנם הרושם שפועלים המנהיגים שהם הרבה יותר מן העם, הוא עצום
לשעתו מפני כחם הנשגב, אבל פעולתם היא מצד עצמם, לא מצד הציבור שהם
למטה מהם הרבה. ע"כ אין ניכר כל כך רושם של הנהגתם בפועל אחר כך,
דוגמת דרך נשר בשמים, דרך אני' בלב ים, דרך נחש עלי צור )משלי ל יט(,
והיינו צור דהכה משה ובמי מריבה הי' סלע, ומצד גדולתו של משה רבינו ע"ה
היתה הנהגתו למעלה מערכם ולא הי' ראוי שישאר הרושם של נבואת תורה
בגלוי כ"א "לא קם בישראל כמשה עוד", נביא, ו"צור תעודה חתום
תורה
בלמדי" )ישעיה ח טז; ועי' זוהר אמור צ ע"ב(, וכיון שניתנה תורה למשה שוב
אין
נביא רשאי לחדש דבר מעתה )שבת קד ע"א(, אבל אחר כך הרושם הוא בהעלם
תמידי, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא )תיקוני זוהר תיקון שיתין ותשעה, קיד א(,
וכן קדושת השבת משפעת בכל ששת ימי המעשה אבל רק בהעלם, וכל מה
שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נובע מהלכה למשה מסיני )ירושלמי פאה ב ד(,
דף 149
ואפילו דברים הנעלמים שלא נתגלו למשה ונתגלו לרבי עקיבא מ"מ כשחזר
לאחוריו שמע דמטו בה משמיה דהלכה למשה מסיני ונתישבה דעתו )מנחות כט
ע"ב( והיינו הפעולה שבהעלם.
אבל יו"ט יש לו אסרו חג מה שאין כן שבת, וכן מיום שחרב בית המקדש
עלמא קאי אקדושא דסדרא )סוטה מט ע"א(, שממשכת כח התפילה גם כן עם
הציורים שבעולם המעשה, ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא, שהוא על הלימוד
המיצוע ]הממוצע ?[ מה שאפשר להיות מוסבר גם כן לפי נמוכי הדעת, של
הציורים הפשוטים הבלתי כ"כ מדוייקים בענינים הרוחניים, אבל הם מאדירים את
היסוד המוסרי לפי ההסברה האפשרית עד עלותם למעלה יותר רוממה, דהיינו
הדרגה שאינה מתרוממת כל כך עד שיגיע למעלת אי אפשרות ההכרה למונהגים
בערכם, באופן כזי; יש קצת יתרון שאפשר להשאיר רושם גם כן אחרי הפעולה
כערך אסרו חג.
ע"כ לא הוזכרה בתורה המשכת ערכו של משה ביהושע כי אם על ידי נתינה
מהודו )במדבר כז כג, ועי' בבא בתרא עה ע"א( שהוא ענין הסגולה הפנימית, אבל
המן פסק ולא נסתפקו כי אם ממן שבכליהם ואחר כך אכלו רק מעבור הארץ
)עי' קידושין לח ע"א(.
ע"כ מצויין הוא ערך "ימי עולם משה עבדו" )ישעיה סג יא( דהיינו ימי
משה
ואחר כך אין להם רישומם הגלוי, אבל ימי יהושע נמשכו ג"כ בהזקנים שהאריכו
ימים אחרי יהושע )יהושע כד לא(.
ויש חותם ויש מחוקק. החותם בשעת פעולת חותמו אין האותיות הנחתמות
נראות מפני שהחומר הנדרש להחזקת האותיות מעכב עליהם, וכן בשעת החתימה
אין הנחתם ראוי כל כך להיות הרושם אמיץ מפני שצריך להיות רך כדי שיטבע
בו החותם. אמנם אחר כך כשיגמר החותם פעולתו מתגלות האותיות הנחתמות
ומתקשה הנחתם, כדי לקבע על האותיות טבע של קיום קבוע במשך הזמן.
משרע"ה נקרא מחוקק )דברים לג כא( שתיכף מתגלה כח הפעולה וכח קיומה
לכל האותות והמופתים והיד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל )עפ"י שם
לד יא-יב(, ומנהיגים האחרים ההנהגה מתחזקת באופן שמתרחקים מהמנהיג,
והדורות האחרים הבאים מכירים לטוב ערך הפעולה, אז נצמח גודל הערך שהוא
הערך האמיתי שמתברר במשך הזמן, ככמה תקנות שמצינו דגזור בית דין ולא
דף 150
קבלו עלייהו עד דאתו בית דין אחר וקבלו, ובודאי שהועילה השפעת בית דין
הראשון, והדבר תלוי בעיקר אי איכא הגוי כולו דוגמת יו"ט דישראל קדשינהו
לזמנים. א"כ הנחתם הוא רק לשעתו תלוי ברצון הציבור, רק אחר כך נחתם
הדבר כחומר החותם עד שחמורים דברי סופרים יותר מד"ת )ירושלמי ברכות א ד(,
וחיויא דרבנן ל"ל אסוותא )שבת קי ע"א(, אבל זהו כשכבר איכא הגוי כולו.
אבל
תורה אינה תלויה כלל בהסכמה ובאה על ידי כפיית הר כגיגית ותיכף הוקבעה
בעוזה המלא, ע"כ נקרא מחוקק, החוצב בצור מבלי הרכת הנחתם, רק בכח
החקיקה האדירה "קול ד' חוצב להבות אש" )תהילים כט ו( ~אצבע אלהים כותב
מכתב אלהים בלוחות של סנפרינון שמבקע אפילו פטיש וסדן )שוחר טוב מזמור
עין אי"ה למתן תורה
פז( חרות על הלוחות.
)חכתי"ק(
א"ל רבנן לריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי
יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו )שבת קד ע"א(. ההופעות הרוחניות ישנן שהן
במדות שונות, מהן גדולות ומהן קטנות, אבל כולן נחלקות לשתי מחלקות
כלליות, שהן בתכונה מקורית או בתכונה הסתעפותית. ויכול הדבר להיות
שהתכונה ההסתעפותית תהיה גדולה מאד בערכה והתכונה המקורית תהיה קטנה,
אבל בכ"ז הערך המקורי הוא נותן חשיבות גם להדבר הקטן, מפני אותו היתרון
שהדבר הוא מקורי. וכאשר פני משה כפני חמה שהיא היסוד האורי המקורי, ופני
יהושע כפני לבנה )בבא בתרא עה ע"א( שהוא היסוד ההסתעפותי, על כן כל אותה
הגדולה של הופעת הקודש שבימי יהושע בן נון היא גדלות הסתעפותית. ואלה
הדרדקי עם כל מה שעדיין לא קבלו חכמה ודעת מרבותיהם מפני הילדות
שלהם, היו בעלי כשרונות מקוריים, עד שנתגלתה בהן עם כל הזעירות של
הענינים לגבי הערך של החכמה הרחבה שנתגלתה בימי יהושע בן נון ומצד אותה
ההערכה המקורית שהיא כפני חמה, אמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא
אתמר כוותייהו.
)חכתי"ק עין איה, ח"ד, שבת(
דף 151
דף 152
דף 153
עין איה למתן תורה
)שבת פו ע"א(
אמר רב אדא ב"א, משה בהשכמה עלה, ובהשכמה ירד, בהשכמה עלה דכתיב
וישכם משה בבוקר, ויעל אל הר סיני, בהשכמה ירד דכתיב, לך רד ועלית אתה
ואהרן עמך, מקיש ירידה לעלייה, מה עלייה בהשכמה, אף ירידה בהשכמה.
ההשפעה האלהית העליונה של אספקלריא המאירה, נבואתו של משה רבינו ע"ה,
שהיא מקור התורה ועצמותה, מקור ההויה של כל העולמים כולם, מקור הראשית
של כל היש, ההולכת ומתפשטת עד לחיי האדם, הרוחניים והמעשיים, היחידיים
והכלליים, - השפעה זו, אינה מקבלת שום רושם מהחיים והסביבה, היא מתוה
להחיים את דרכם, להסביבה, להאומה, להעולם, את צביונם. וכשם שאין צורך,
וממילא למחסור הוא, ההתעכבות של חלק מהיום, שהחיים מתחילים הומים
ומשפיעים, לההכשר העליון של הקבלה של האור האלהי, המבהיק, העליון הזה,
בתכלית בהירותו - ודוקא מפני נקיונו מכל השפעה של חיים מוגבלים, יפכה
בכח עליוניותו, להחיות את החיים, לקיים את ההויה, לחדש את היצירה, לעדן
את העשיה ולעלה את הבריאה בכלליותה, במרומי האצילות, הרוחניות, המנצחת
את כל, בתפארת עזוז קדושתה, - כן ההשפעה בעצמה של אור עליון זה,
מהמקום שכבר נתקבל, מהודו של משה ורוח קדשו, אל העם, היא דוגמת
מקוריותה בעינה, באין צורך וזיקוק לכל השפעה סביבית, ובאין השארת מקום
להשפעת חיים ערים ניכרים מבלעדה.
בהשכמה עלה, בעוד תוכן החיים, ביחוד החברותיים, הניכרים והבולטים,
עודם לוטים במסוה ההתעלמות, נרדמים בחיק הכח, ומרץ פעולתם בפועל עוד לא
נתגלה. לא סיוע של כל נסיון של חיים, לא הכשר כל נטיה של ציבור, כ"א
אור אל עליון קונה שמים וארץ, החפץ האלהי, המהוה את היש כולו, המעמידו
ומחייהו, הדוחפו לעילויינו[ בכל קומתו המעשיית והרוחנית, מריש כל דרגין עד
סופם, רק אור קדוש זה, הוא השופע, רק נבואה עליונה זו, של פה אל פה אדבר
בו, נשפעת היא לנאמן בית, להקים עדות ביעקב לעולמי עולמים, לקומם תבל
ומלאה, בנשמת ד' יוצר כל.
במלים שהיה ספק בקריאת הכת"י, העמרנו סימן שאלה לאחר המלה.
דף 154
כן בהשכמה ירד, המבטא, ההופעה אל האומה, גם היא, כמקור נתינתה, רק
משמי שמי קדם, מן השמים, היא נתנה, תורת אמת, תורה תמימה. וממעל מן
החיים היא עומדת, והיא מחדשת את החיים ואת כל גילויי ההויה, בחטיבה
עליונה, באור חיים, מאוצר החיים האלהיים, אלה כל המעשים, אדון כל
הנשמות. ושום שינוי, שום הורדת ערך, שום נטיה של זקיקה להשפעת הקהל
והסביבה, להגבלת העולם העומד לחוץ במצריו, לא היתה כאן, כ"א מקיש ירידה
לעליה, מה עליה בהשכמה אף ירידה בהשכמה. והתוכן השמימי, בעינו, הוא הוא
שירד על הארץ, בכח הגדול של גבור העולם, עיר גבורים עלה חכם, ויורד עז
מבטחה. עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם.
ת"ר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר"י אומר בשבעה בו. החודש
המיוחד, שבו ראויה היתה התורה להנתן, מונה הוא את ימיו כבימי בראשית.
התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד,
היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם,
אחרי שתכתב על לוח לבו. אחרי שהאידיאלים האלהיים של תורת אלהים אמת,
ישתרשו בתוכיות נשמת היקום כולו, מצד הערך הראשון של הופעת התורה על
האדם, להשלים אותו, לבראותו כבריה חדשה בצורה תמימה, ראויה היא התורה
להנתן בששי בחודש, במנין המתאים ליצירת האדם בששי לימי בראשית.
אולם לערך היותר מתרחב, למגמתה של תורה ביחושה אל ההויה כולה,
שתתעלה ע"י עילוייו של האדם ע"י התורה, השלמת צורתה של ההויה, בנשמה
היתירה שבאדם, שהעולמים כולם מתעלים בעילויה, זאת היא מנוחת חי העולמים
ביום השבת, ביום שחודשה בו מנוחה לעולם, לתן לו את השלמתו העליונה,
ראויה מצד זה, התורה להנתן בשבעה בחודש. וכאשר תואמות הן שתי הפעולות
הגדולות הללו, הארת צורת האדם באור האלהי העליון, באופן שתהיה עי"ז ראויה
להיות צורה מרכזית, להחיות את כל היקום כולו, לאחדו ולהאירו. ע"כ קיימות
הנה שתי ההשקפות ביחד, בשישי בחודש נתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי
אומר בשבעה בו.
אמר רבא דכו"ע בר"ח אתו למדבר מיני, נתיב הכא ביום הזה באו מדבר טיני
וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש אף כאן ר"ח.
חידוש הזמן, מחדש הרוח באדם, ביחיד ובציבור. וכשם שההכנה ליציאת מצרים,
דף 155
שהיא פעולה כבירה של חידוש הרוח בישראל, מעבדות לחירות, הותאמה עם
חידוש זמן של ראש חודש, עד שנאמרה בשביל כך פרשה המכינה סדר היציאה,
בראש חודש, כן חידוש הרוח הפנימי ביותר של ההכשר למ"ת, ראוי הוא בודאי
לחידוש של זמן, להורות שכעת מתחילה תקופה חדשה, יותר מזהירה, בחיים,
המעירה לחידוש גמור, בצורה רוחנית עליונה, ומה להלן בראש חודש אף כאן
בר"ח.
ודכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו
וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, מה
להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום. הרושם של ההתעלות אשר
להקדושה העליונה, שכל הדיעות הגדולות, המחשבות הטובות וההרגשות
הרוממות, ממנו הן נובעות, זורח הוא, בגבורת אורו, בעתו הקבועה, שאנו רואים
את תפקידה בחיים התדירים, שהיא הולכת ומתחדשת. מקור האורה הקדושה הזאת
מוכרח הוא להיות בראש פסגתה, בגאון כבודה, בעת תחילת המקוריות. אור
הגאולה, שעל כל הפסחים של כל ימי עולם לדורי דורות הוא מופיע בבהירות
אור וחיים, ומשפיע נשמת חירות וגאולה לישראל מעולם, מוכרח היה להיות
מקבל את צינורו הראשון מהמקור האלהי של אימרת התורה, בעצם יומו, וממנו
פלגים יזולו להחיות עם רב ודורות עולמים. וזכור את היום הזה אשר יצאתם
ממצרים, להמשיך אור חייו למשכי זמנים, שנים ותקופות של דורות, בעיצומו
של יום נאמר. וכמו הגאולה, החופש האצילי, המסיר את כבלי העבדות של
הרשעה והטומאה, שבפסח, כמו כן המגמה של החופש, ההופעה האלהית השלמה
הרוממה מרומי שמי שמים, המובילה את האדם הכללי והפרטי למגמת מנוחתו,
המבסס את העולם כולו בהוד מכונו, בשבת, מקור המנוחה והעדנים, נתנה תורה.
וזכור את יום השבת לקדשו, לא היה אפשר להיות מזיל מטלו העליון בעולם,
כ"א בעצם הנקודה העליונה הזמנית שהיא שופעת את אור חייה תמיד. ואות
עולם שבין ד' אלהי ישראל ועמו, תמציתה של כל התורה כולה, המביאה את
העולם ליום שכולו שבת, לאושר המנוחה העליונה בכל מובניה, צריך הוא להיות
בשבת דוקא, בעצם נקודת האורה בשעתה, בעיצומו של יום, דכו"ע בשבת נתנה
תורה לישראל.
דף 156
כי פליגי בקביעא דירחא. ישנה הופעת קודש, קבועה ומסודרת, השומרת את
תפקידה, פועלת ומנצחת מצד עצמה, אינה נופלת תחת השינוי. זאת היא קדושת
השבת, ההארה של הצד הנצחי והקבוע, הבלתי משתנה, שיש באופי הקודש,
המשפיע חיי עולם על נשמות כל דור ודור. ויש עוד הופעה מתחדשת, המסגלת
אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים,
זהו יסוד קדושת הזמנים, המועדות, שבקביעות החודש הם תלויים.
ביחש התורה אל מעוז הנצח שלה, אין מקום לדברי ריבות של מחלוקת
ודיעות. יסוד כל פרטי הדיעות המשתנות, חילוקי המחשבות לפרטיהם, רק בשורש
הופעת הקדושה הזמנית, נעוץ הוא. ולעומת מה שביחש הנצח בקביעותו, כו"ע
לא פליגי דבשבת נתנה תורה לישראל, פליגי בקביעא דירחא.
רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא. הירח, זה המאור הקרוב כ"כ אלינו,
יושבי הארץ, זה הכוכב שאנו מרגישים כ"כ פעולתו עלינו, אשר על שמו נקרא
החודש, שהזמנים מתקדשים על פיו. הקדושה הקרובה לרוחנו היא הראויה
להתלות, בכל מילואה בלא מחסור, להקדושה העליונה אשר באור תורה. וה~רח,
אשר בו נתנה תורה לישראל, הראויה להגלות בעצם יום השבת באור קדושתה
המקפת את כל הדורות, הנושאת דעה למרחוק לתן צדק לפועל כל, צריך להקבע
בחד בשבא, לקחת עמו אל הקודש העליון את כל החול כולו, כל ימי המעשה
הקודמים לו, למען דעת שלא ישאר שום תוכן חולני קטן, מכל המשתנה ועובר,
שלא יקבע בהמהלך הגדול של הוד הנצח, ע"י קדושתה של תורת אמת, שהיא
חיי עולם.
ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. הקדושה העליונה
היא הבעת החיים השלמים, בכל מילואם. העיפות כמו העצבות, היא מפריעה את
ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה, שהמחשבות הרמות בקדושתן, וההרגשות
העמוקות, בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי שבהן, אינן יכולות להתרחב
בשלטונן המלא, על הנפש העיפה. העיף והיגע יוכל תמיד להיות לברות
למתלעותיו של העמלק הרוחני, אשר לא ירא אלהים. ויותר טוב שהרשמים,
הקדושים בקדושה עליונה, יתאחרו מעט עד אשר ישוב הכח לעיף, והחלש יוכל
לומר גבור אני, ויחוש את גבורתו, גבורת הגויה והבשר, אשר עליהם תכונן
דף 157
גבורת הרוח והנשמה העליונה, את כסא כבודה. ובעת החולשה, שתוכל הרשימה
להיות מזדייפת, לצייר שהמבוקש האלהי האידיאלי היא אותה החולשה, רשלנות
החיים ומיעוט צביונם, צריכים להניח לעיף, זאת המנוחה הניחו לעיף, עד שיקבץ
החיל, והכחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח, ואז יפול
עליהם אור החיים האלהיים כרביבים עלי עשב, כטל מאת ד' על ניצנים ברוכי
אל. לזאת יומא קמא, תחילת החול, המטושטש בעיפותו, לא אמר להו ולא מידי
משום חולשה דאורחא.
בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. עברה המנוחה, למטרת
קיבוץ הכוחות, שלא תהיה הסגולה הרוחנית מתדלדלת, ושלא יתטשטשו צורותיה
מפני כשלון כח, מיד מופיעה הסגולה ביקרת תפארתה, זאת היא הסגולה
המגמתית שהיא מוכרחת, וצריכה לצאת אל הפועל אחרי שישתלמו מכשיריה.
אבל גם לפני התגלמות המכשירים, היא כבר בעינה נמצאת, בכחה. מיד בתרי
בשבא, עוד לפני ההכנות הגדולות, הדרושות להתגלות אור של מצב הנשא
ברוממותה של הנשמה והשלטתה על החיים, כבר נאמרה המטרה היותר אחרונה,
מטרת סגולת הקדושה העליונה, שהיא מתבלטת במהותה האמיתית של האומה
בכללה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מורים ומדריכים עליונים לעולם
כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים, היחידיים והלאומיים.
אלה הגדולות הנן התוצאות היותר מאוחרות, שעין ד' צופיה מרחוק, לנהל את
כל הסיבובים אליהן. וסוף מעשה במחשבה תחילה, להודיע, שהמטרה היותר
אחרונה, בטוחה היא, אם שכדי להשיג אותה, כ"כ מתפצלים הם הדרכים,
והמכשירים הטובים והרעים, כולם משמשים הם להופעתה.
המחלוקת והגיהנם, שנבראו בשני, גם הם מכלל השליבות שדורכים על ידן
אל רום ראש פסגת המטרה. אבל דבר אלהינו יקום לעולם, ולפני כל הכנה וכל
פעולה בחירית, כבר הובטחנו אל מה שיהיה באחרית הימים, והוה בסגולה
עצמית גם מראש מקדם, בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.
בתלתא בשבא א"ל מצות הגבלה. רק אחרי שמציגים את האידיאל הנעלה,
המרומם והרחוק, בכל יפעת תפארתו, והנשמות מתעוררות להגיע אליו, אז יש
לחוש מפני התפרצות פתאומית, העוזבת את כל דרכי ההדרגה, ומביאה הריסות
דף 158
ושבירות בעולם. אם באים לצמצם את הרעיון לפני התגלותו של האור הגדול
והרחב המאיר אפסי עולמים, אז מאפילים את הדעת, ומטשטשים את הצורה
הרוחנית העליונה של נשמת האדם השואפת לגדולות. אבל אחרי שהזוהר העליון
בהודו הכללי, יוצג בתמונתו הבהירה, לעיני הרוח, והשאיפה העליונה להמטרות
הגדולות, החובקות זרועות עולם, תצא להתעוררותה, אז, במלא אורה של הנשמה
והתקוממות זיו חייה, לא יש לחוש כ"כ לרפיון ורשלנות, כמו שיש לחוש
להתפרצות עוברת גבולים. ע"כ, רק אחר שכבר נאמר בתרי בשבא, ואתם תהיו
לי ממלכת כהנים, אחרי שמגדל האורה הוצג לעיני ישראל לדעת את רוממות
שאיפתם המאירה והגדולה, צריכים לעצור בעד שטף המרוצה שלא יעבור
גבולות, ובתלתא בשבא אמר להו מצות הגבלה.
ברביעי עבוד פרישה. רק אחרי שבתחילה באה ההארה הנשמתית העליונה,
הדוחפת את כח הרוחני שבאדם ובאומה להיות עולה למעלה, וההגבלה, המשוערת
בהשערה אלהית, לפי היכולת הרוחנית והגשמית, מודדת את השיעורים הראויים
להצעדים של ההתעלות, אז נאותה היא מאד ההסדרה המעשית, להפריד את
הנשמה הזכה מההסתבכות ברגשי הגויה וכוחותיה, התפעלויותיה ונטיותיה הגסות,
שבתחתית המצע של טבע החי אשר באדם. והפרשה זאת, לא די שלא תעיק את
ההתפשטות של הקומה החיונית האמיתית של האדם אלא עוד תרחיב אותה,
בטוהר הגבורה העליונה שלה, במה שתכשיר אותו להיות מקשיב לקול האל
הקדוש, מתוך מעמד הקדושה היותר אדירה, שאליה עלתה האומה כולה, במעמד
הר סיני. ואחרי ההגבלה, שבאה אחרי הדיבור של ואתם תהיו לי ממלכת כהנים,
באה במקומה העובדא של הפרישה.
ורבנן מברי בתרי בשבא איקבע ירחא. כשם שהקודש הוא המגמה של החול,
תעודתו ותכליתו, אשר מטעם זה ראוי שכל החול יתקדש, שהכל יקשר בקשר
האידיאליות של הקדושה העליונה, מבלי השאיר דבר, שאור החיים המגמתיים לא
יקבעו עליו את רישומו וחותמו - כן יש ערך לעצם החול בהשארו במקומו,
בתור הצל המבליט את האור, או בתור רעיון מפורט המעשיר את התוכן המלא
של הכלל, מפני המשל של הבדידות וההפרדה שמוכר על ידו. על כן למטרת
ההארה הראשית, העליונה, של אור עולם אשר לתורת ד' אמת, יש פנים להשארת
דף 159
הראשית של החול בעינו, כמו שיש פנים להכללתו בתוך המערכה של הקודש,
והתחלת הגילוי של הקודש תתכן להיות אחרי עבור יום הראשון, וה~רח, המקודש
בגילוי קדשו להיות מיוחד להופעת אור תורה, יקבע בתרי בשבא.
בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. כשם שהתכנית
שמכנסת את כל החול למערכת הקודש, היא צריכה להיות איתנה בכחותיה, כדי
לעכל יפה את החול ולמזגו מזיגה שלמה עם הקודש, עד אשר אי אפשר שיוחל
כבר תוכן של השפעה חיובית בחד בשבא, כן הוא גם לפי ההדרכה של השארות
החול בעינו, בטבעו וצביונו, למען היותו בדמות דורדיא דחמרא, המשביח את
החמרא היושב עליו ושוקט על שמריו, צריך שלבד החול, ההופעה הראשונה של
הקודש, הצריכה לשעבד אליה את החול בכל תמותו וצביונו הגמור, לא תסבול
שום חולשה גופנית, למען לא יתטשטשו הציורים העליונים מבהירותם בהצטיירם
בחומר חלוש, שאור החיים יוכל רק מעט להאירו. ובתרי בשבא, שהוא ג"כ יומא
קמא, כעין הציור שבתכנית המכנסת את החול אל מחנה הקודש פנימה, לא אמר
להו ולא מידי משום חולשא דאורחא.
ובתלתא אמר להו ואתם תהיו לי, ברביעי א"ל מצות הגבלה, בחמישי עבוד
פרישה. הרצאת האידיאל הרחוק, בראשית הגבלתו, באופן שיכנסו שביליו לתוך
החיים המעשיים, הכשרת החיים הטבעיים אל הרוח הגדול ההולך ומנשב בתוך
החיים המעשיים והרוחניים יחד, שהם מלאים מחסנה הנורא של השאיפה המקפת
אשר להאידיאל הכללי הגדול, שאל אלה השלש מכוונות עבודות הימים של
אמירת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, של הגבלה ושל פרישה, שוים הם בסדרם,
בהיות החול מובדל ועומד מן הצד והקודש מקשרו, בהיותו בעצם תומו, כמו
בהיותו הולך ומתמזג בתוך חיי הקודש מראשית התגלותו. כי ההבדלה של החול
היא רק הבדלה נימוסית הזכרית, אבל עצם החיים הלא ממזג הוא את הכל.
והשפעה של התעודדות לגדלות, הגבלה מדותית, והכשרה של החיים הטבעיים אל
ההסתגלות של הקודש העליון, לעולם הם ענינים נכבדים ומוכרחים, שנסתמנו
בתלתא וברביעי, ובחמישי בסיומו ההכשרתי דעבוד פרישה.
דף 160
מיתיביה וקדשתם היום ומחר, קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה
מדעתו. הקדושה האלהית העליונה, צריכה היא להתמזג יפה עם הקדושה
התולדתית, שבטבעו הקדוש של אור הדעת אשר נתן ד' לאדם. וע"י המיזוג
הנפלא הזה של שלמות התורה ושלמות הדעה, אור ד' מופיע בעולם, והתורה
מתקיימת ומתקשרת בכל מילואם של רוחות החיים המונהגים על ידה, וכל הנלוה
עמהם ומסתעף מהם. ולפעמים נראים הדברים כאילו אור ד' העליון ואור הדעת
התחתון, אור המקיף הגדול ורחב מרחבי שחקים, ואור הפנימי המרוכז באוצר
הדעת אשר לבן אדם, הם כסותרים זה את זה, והמקרא יהיה כלוחם על הדעת.
אבל דוקא מקשיא כזאת, בנין קדוש ועליון יבנה, והתוספת של הדעה מתמזגת
עם העיקר, ויחדו לאחדים יהיו וזה את זה ימלאו.
ואם המהירות והדרך הקצרה של ההכנה הרוחנית, תבלט מפשוטו של מקרא,
משטחן של דברים, יבא אור הדעת ויאריך את התוכן, יגדיל את הדרישה, ואור
תורה יצא כצאת השמש בהוד גבורתה. ואם היום ומחר קשיא לר"י, המסנף
ביחוד את כל החול אל הקודש, באה ההופעה שיום אחד הוסיף משה מדעתו.
וזאת היא מקור ברכת התוספת של הדעת אשר בה חדרים ימלאו הון יקר
ונעים, ובו יבורך ישראל, הלא היא הדעת אותי אשר בזאת יתהלל המתהלל,
והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, והמתהלל בארץ יתהלל באלהי אמן. מוליך
לימין משה זרוע תפארתו. איה השם בקרבו את רוח קדשו. המעלם מים את רועה
צאנו. ישמח משה במתנת חלקו.
דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והמכים הקב"ה עמו. ההתמדה של
חזיון נפשי כשהוא מתגלה במעשה, יש בו שני צדדים שהם מפרשים את ערכו
באחד מהם: או שהפעולה המבולטת עושה היא את חינוכה על מהלך הרוח,
ובשלש פעמים, שהוא כבר דבר בלתי מקרי כ"א בחזקת התמדה, קונה הרוח את
עצמיותו ע"פ אותו הצביון שבשביל המגולה אשר נכבש, או שאלה שלש
ההופעות מוכיחות הן על תוכן הרוח, שמאז, משורש הוייתו, יש בו זה האופי
המתבלט ע"י הופעה מעשית זו. והדעה של משה, שהסכימה לדעת המקום, יש
בה משום שני אלה יחד.
הדעה העליונה השרשית ממקור הנשמה, היא צריכה רק גילוי מוחשי
להופעתה, לדעת שקנתה לה את התוכן העליון המסכים אותה לדעת הקב"ה,
דף 161
לדעה של מעלה. והדעת התחתון המעשי, המתלבש כבר בציור וחזיון מוגבל,
ע"י הסתגלותו המוחזקת, קנה לו את הוייתו, להיות מוחזק בהסכמת דעתו למה
שהקב"ה הסכים על ידו. ושני אלה הצדדים באים ע"י שלש פעמים, המוציאות
את הדבר מידי מקרה בודד, בשתי הצורות, או בצורה בירורית למפרע, מצד
הדעת העליון או בצורה חינוכית המטה את התוכן הנפשי אל המבוקש, מכאן
ולהבא, מצד הדעת התחתון, השרוי בדרגה הנפשית המוגבלת. ובשני הצדדים יחד
הושלמה התכונה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.
הומיף יום אחד מדעתו. הכנת האדם והאומה אל התורה, הרי היא בכלל
תורה, וההכנה הזאת גם היא מהמקור האלהי נובעת. אמנם ישנן הכנות כאלה,
שכליות ומוסריות, שהן צריכות להיות מוכרות ברוח האדם פנימה, וכח ודאותן
צריך להיות מחודר בתוכיות הנשמה, עד שעל ידו יוכל האדם להיות כבר כלי
מוכן לההדרכה האלהית שתופיע עליו, ולתורה אלהית מסורה, שתלמדהו ארחות
חיים. וגם זאת ההכנה לישראל, מכחו של משה צריכה להיות. אורה של תורה
שהיתה ספוגה כולה ברוח רועה נאמן, מקושרת עם דעת רוח קדשו, היא הסגולה
המיחדת את ישראל מכל עם ולשון. מוליך לימין משה זרוע תפארתו, איה השם
בקרבו את רוח קדשו. ואב לכל זה היא הוספה זו, של הכנה אשר לקבלת
התורה, שהוסיף יום אחד משה מדעתו, והסכים הקב"ה עמו.
ופרש מן האשה. עם כל הרוממות שיש ברוח האדם בגדלו וטהרו, הרי הוא
אסור במאסר פרטיותו, וכנר לפני אבוקה, נחשב הוא לגבי אורה של שכינה
הכוללת כל ממש, מאור העליון הזורח ממעל כל העולמים וכל אשר בהם. ההויה
מלאה קודש בכל פרטיותיה, התולדה והמשכותה, יצירתה וכל נטיות שביליה
המעשיים והרוחניים, כל אסוריה וחופשתה, כל עליותיה וירידותיה, ברוח אלהים
עליון, כולה קודש היא, כולה אוצר ד' היא, כולה כוללת כל היא. אבל כיון
שהאדם הרי הוא צריך מעולמו לבא לעולם הגבוה, פה צריכה המקוריות של
ראשית הדעת להיות נשמרת מתוכן גורם איזו הסתגרות באהבה פרטית אף לרגע.
אמנם דעה זו לדעת הקב"ה היא מסכימה. רועה נאמן אינו יכול להיות גם
מעט קט מוסגר במסגרת מצמצמת את הפרטיות שלו, אפילו מצד איזה מגע
טבעי. ועולמו, עולם ד' הוא, עולם כללי, כולו קודש. אבל לא ממקור דעת
דף 162
עליון, תצא הכרחיותה של שמירה זו, אלא מדעתו. אבל הולכת היא למשרים
למעלה למעלה ומסכמת לדעת המקום. והיסוד לההשתאבות הנשמתית התמידית
באין הפסק רנע, בנשמת כל עולמים, שרק משם יוכל זיו התורה להופיע לאור
עולם באוצר חיים, הוא מה שפירש מן האשה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.
ושבר את הלוחות. מצד דעת גבוה לבדו, לא היה צורך לשום קלקול ושבירה
שיהיה בעולם. הטוב המוחלט המתפשט לאין קץ ותכלית, כל רע לא יגורהו.
אבל דעת הגבוה, הולך הוא ומשתפל עד התאים לדעת תחתון, להכריע עולמים
מוגבלים ויצורים בעלי חפץ וכח מצומצם אל השאיפה הבלתי פוסקת של הטוב
העליון, שדוגמא וערך, הפסק ותכלית, אין לו. זוהי דעתו של משה המסכימה עם
דעת עליון, שהיא מוצאה מטרה בשבירמ לשם תיקון, שלפי גודל האיכות של
השבירה תוכר האיכות הגדולה הכפולה ומכופלת של התיקון, כדרך שתוכר
מהוצאה של איזו הכנה מסחרית על הריוח המקווה בה בהצלחתה. ע"כ דוקא ע"פ
דעתו של משה, שהקב"ה מסכים עמו, באה שבירת הלוחות. ומשברים אלה,
הנוראים, ילוקט אחד אל אחד אור ישועת עולמים שלמים, עין לא ראתה אלהים
זולתך.
הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש. הדבר פשוט, שהקודש והחול במובנם
המרומם, כשהם מתגלים בתכונתם העליונה בהשפעה הדדית, ודעת עליון עם דעת
תחתון מתאחדים, אז הדעת התחתון של היצור עולה עד למרומי הכרתה שיסוד
הוייתה היא דעת עליון, דעת היוצר וצר צורה. הוספה זו, שהדעה העצמית
מוסיפה, מוצאה היא את שרשה חבוי בעומק דעת עליון באורה של תורה אחר
הגלותה, ואם מדעתו הוסיף יום אחד, לתמם את החזון שנשמת החושב ונשמת
השפעה האלהית יתאחדו בכל מלא הוייתם, עלינו למצא את מקור התוכן של
הוספה זו בדעת עליון, בתורה, שעל זה הננו שואלים מאי דרש.
היום ומחר היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא
דהאידנא נפק ליה. היום והלילה מתממים יחד בהשפעתם את רוח האדם, כמו
שהם מתממים ומשלימים, בחילופי עניניהם ומהותם המיוחדה של כל אחד, את
המזג, את הגידול ואת המשכת החיים בכלל.
דף 163
היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ. מקבל הוא רשמי הסביבה
ומתעשר ומתגדל על ידם, והלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים
השפעים החיצונים, והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתיחד עם הוייתו
המיוחדה, ומתכנס יותר ויותר אל תוכו. ורק אז בהשתלם באדם אלה שני
היסודות, בעושר וטוהר, העולם המסבב אותו, והעולם הממלא אותו פנימה, בכל
כליליותם, בא הצביון השלם במהלך הרוח, ויוכל לבא לצעוד בארחות החיים
המשוכללים מכל צד ופינה.
ההכנה אל הקודש כעצם הקודש, מוכרחת להיות מכוללה מכל התוכן שעל
ידו תשתלם הנשמה, והיום והלילה יחדו ישימו עליו משטרם. ותחילתן של
ההתחלות אשר להכנת הקודש, צריכה להיות מלאה כל הענין ]?[ בלא שום
מחסור, המקביל לעומת השלמות הגדולה, שהקודש הכולל כל שואף אליה.
ובהחסר מההתחלה של ההכנה כח אחד, או כח התוכי של עצמיות הנפשיות או
כח הסביבי המרשם את העולם החיצון בכל עושר שפעיו, הרי הדבר צולע,
ונחשב להכנה מומית אשר לא יוכל הקודש השלם להתקשר עמה. ע"כ מוכרח
להיות היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא הא
נפיק ליה. ומוכרח יום האחד המשלים להיות נוסף בדעתו, המסכמת בהכנתה
הגדולה לדעת עליון, של מקורי מקוריותו של הקודש המתנשא לכל לראש.
ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. הזמן שבו ראשית דחיפתה של התנועה אל
ההויה, בהופעה הרוחנית ובכל יצירה, מתוך נקודת התחלתה אינה צריכה ]להיות[
מתגלה במילוי האיכיות. העת)ה( שממנו מתחילים בהקשבה יכול להיות מקוטע,
תבא הדחיפה הראשית מאיזה מצב שהוא. רק אח"כ כשתלך לבא לכלל השלמה,
תדע שלא תעמד על המצב החד צדי שתנועת ההתחלה באה מחמתו. ואם היום
הזה כבר נפק לילו, צריכים להיות תרי יומי של ההכנה הממושכת, הממלאה את
הנשמות את יקרתה שלמים בכל צביונם, לבר מהאידנא.
ומנ"ל דהמכים הקב"ה עמו, דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. התוכנים
הפרטיים יכולים הם להגלות ע"י הופעה פרטית, שהיא כלולה באיזו צורה של
דיבור. אבל התוכן הכללי המקיף את כל, כזו ]של[ המגמה הכללית של איחוד
הקודש והחול במרום קדושת שרשם ועל ידו, אין כל דיבור מתגלה מספיק לו,
דף 164
ולא כל פעולה המציינת איזה סניף מיוחד, כ"א הדומיה העליונה השלילית,
שבשב ואל תעשה, המציינת את כל תוכן העשה הבא אח"כ, וזה יצא בגילוי
ההסכמה, ממה דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא.
ופרש מן האשה. התוכן המיני הוא היסוד המנצח באדם, העושה אותו לחי
וקיים לעד. כשם שהחיים הקיימים עדי עד מתגלים ע"י כח זה בהגלמתם
הגופנית, כן הוא פועל בתכנו, בערך הרוחני הקיים בעצמיותו. שרשו של כח זה
בפנימיותה של הנשמה, הרי הוא היסוד המקיים את אור החיים, המזריח ומבריק
אותו לכל שלל צבעיו הרבים, המתנוצצים בבהירותם הנפלאה.
ומתוך שבהתגלמות החיים אין הזוהר המקורי הזה מתכנס באישיות מיוחדת,
- קצר הוא הכח המחזיק של הפרטינו~ת להכיל בתוכו מעין נובע זה המתגבר
בשפעת אורות חייו עדי עד - הרי הוא מנביע מיניות ודורי דורות.
מתעלה על כל היא האישיות העליונה של אבי כל הנביאים, המתעלה על כל
נבואה, חזיון והופעה. אין מצר לגודל נשמת נשמות זו, דורי דורות ומיניות
מוחלטה המתפצלת לאלפי דור, הרי היא טבועה בים אורים אחד גדול ומלא
נהרה אין די. אין צורך של התפשטות מחולקה, אין תביעת התגלמות, זוקקת
לתכונת מיניות מגולמת, וחיי השבת אשר להם זקוקה יצירת עולם ומלאו, אשר
לא תוהו בראה, בתוכנם המתנשא לשיגוב דור דורים במקוריותם, אין להם יחש
ותביעה בחיי האישיות הנערצה, הכוללת בקרבה את כל הוד המיניות של שפעת
דורי דורות, שהם רק עתידים להיות שואבים ממעינו שאינו פוסק, רק מתגבר
והולך.
גדולה מיוחדת זו, מסלקת וסלקה את הערך המיני לגמרי מיסוד האידיאליות
אשר לנשמה, ותוצאתה היא העובדה שפירש מן האשה.
מאי דרש. עומק דעת כזה ]המעלה[ את האדם למרומיו, וקובע את אור שורש
נשמתו העליונה בקרבו, עד כדי הכרתו הבהירה בערכה המתעלה, הוא נדרש
בכ"ז לשאוב את חותם האמת של החלטת חיים זו, באמת המוחלטה של אור
אלהי עולם בעולמיו, זו היא האמת היוצאת מדבר ד' אשר בתורת אמת. ובזה
באה תביעה של מקור הדרישה של עובדה נשאה זו לכלל שאלה, מאי דרש.
דף 165
נשא ק"ו בעצמו. הק"ו הוא מגלה את העושר המפורט שיש באוצר גדול כללי
שמפני גדלו איננו נראה, מפני שהזיק היחידי כלול הוא ונטבע כולו באור
האבוקה הגדולה. אכן מוצאים נקודה זו בעינה באוצר אור פחות, שאין השטף של
הגלים כ"כ גדול ואמיץ עד כדי לכסות על הנקודות הפרטיות, ומשם באים
ומחליטים, מכירים ומבררים, את הנקודות הללו שבתוך האוצר הגדול העליון,
שמתוך שפעת רוב אוריו ובהירותם לא יוכלו להראות. וביחוד מתבלט הדבר
לגבי ערכי מוסר מעשיים, הנובעים מתוך עולם עשיר קדוש ונשא עליון, שיבאו
בירוריהם רק כשהאורה מתקטנת ומתגלמת באיזו הגבלה צמצומית. אבל החמדה
הפנינית שנמצאת בשדרת האורה שהושפלה, מתגלה לפנינו מיד באור המתעלה
מדין ק"ו, המתנשא משפל אל רום, נשא ק"ו בעצמו.
אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת, וקבע להם זמן,
אמרה תורה אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו
קובע לי זמן על אחת כמה וכמה. הטבעיות החמרית, שהיא מושלת באדם למטרת
ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון
שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל
למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא,
שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה
עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב
כזה להמשך זמנים גדולים, החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי
הרצון, ואז יועם האור עליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת
הדבר אפשרי מאד. ולפעמים יש שההסכמה האישית היא מכוונת את הדעה אל
אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות
רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן
הקבוע נורם להם, ועת רצון מילתא היא.
והנה ראינו שהיחש הבשרי הוא כ"כ מעיק על ההזרחה האלהית, עד שישראל
שלא דברה עמהם שכינה כ"א שעה אחת, שאפשר לנשמה למרוד בכל תפקידי
הגוף לשעה, וקבע להם זמן, שאפשר לרכז את הרעיון בהכשרה, ואפשר שהסביבה
גורמת ג"כ התנשאות רוחנית עליונה ע"פ הסדרים הנעלמים שהופעות הזמן
מתגלגלות על ידם, ועם כל זה אמרה תורה אל תגשו אל אשה. הרושם הגופני
דף 166
מעכיר הוא, הזיקוק התולדתי יש בו משום הכהות הכמותית, המנגדת להגדולה
האיכותית, המתאצרת בגודל של אישיות מיוחדה, והרושם הנטייתי פועל את
החשכתו, ודין ק"ו הוא, שהוא אינו הולם למעמד עליון של גדולה נפלאה, העולה
מגדרי הטבעיות כולם, גם מגדרים הרוחניים שלה, שבכל שעה ושעה מדבר עמי
ולא קבע לי זמן, המעמד האישי והאיכותי שולט בו תמיד ולא ישפל גם לרגע
אל הכמותיות ותולדותיה הטבעיות מדין ק"ו על אחת כמה וכמה.
ומנא לן דהמכים הקב"ה על ידו, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם
וכתיב .בתריה ואתה פה עמוד עמדי, ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו. החק
המוסרי בכל ערכיו בין במדות בין בתוכני הקודש העליונים, מצטייר הוא בשתי
צורות פנימיות זו מזו, הצורה של חובה והצורה של טבע. החובה גדולה היא
בעליוניותה, מופיעה היא ממקום גבוה הרבה יותר מערכו של האדם. והטבע גדול
הוא בעמקותו ורישומו, מתחבר הוא בטבעו של אדם, ובכל גילוי, בין בדרך
חכמה והכרה, בין בדרך נבואה.
יש מקום לשני מיני הקיבולים שהאדם המוכשר מקבל בהם את אורו, שהם
מתחלפים בתכונתם בין חובה לטבע. והופעה כללית עליונה זו, שבססה את יסוד
אישיותו של משה רבינו לסמן על ידה את נבואתו העליונה המיוחדת אשר לא
היתה כמוה לא לפניו ולא לאחריו, צריכה היא להיות מובנת בשני הצדדים,
בצדה החובתי ובצדה הטבעי של הטבע הרוחני היותר עליון שבבחיר האדם.
וההגבלה החובית מתאמת היא להציווי ואתה פה עמוד עמדי שלעומת שובו לכם
לאהליכם, וההגבלה הטבעית תוצאה היא ממדרגה העליונה של פה אל פה אדבר
בו, שאין בה מקום כ"א לרוממות עליונה כזאת שאינה מתמשכת למין, וממילא
אין לבעליה יחס עם המיניות, והרי הוא נפרש ומתעלה מכל תוכן מיני, בתור
תוצאה של הופעת נבואתו כולה ומדריגתה העליונה המרוממה גם מכל לימוד
פרטי, שעולה על לב איש אלהים הנשא מכל יציר נברא, שהוא מגדיר את דעתו
שהיא מוארה ממה שהסכים הקב"ה על ידו משני הצדדים הטבעי והחובתי.
שבר את הלוחות מאי דרש. לא רק הוד החיים העליוניים בעת פריחתם,
העולים לפעמים הרבה יותר מהמדה הנאותה לעולם וליצוריו המוגבלים, לא יצאו
אל הפועל להזריח אורם בעולם כ"א בהתפלש האור העליון שלהם דרך אותם
דף 167
צינורות הקודש שמפי יוצר כל כוננו להזיל חיים נערכים לכל יצורי עולמים, והם
הם הליכות של התורה, המתהלכות בכל אותיותיה וקמטי דרשותיה לכל
אורחותיהן, כי אם גם משבר המוכרח לבא, החשכה והסתרה של האור, מפני
שלא יוכלו הבריות בהשפלתן לקלוט אותו בבהירותו למען יתן מקום לאור
ממועט, שרק הוא יכשיר את החיים באחרונה לאור הגנוז היותר עליון ומגמתי,
גם סתירה זו של צורך בנין, בנין יקרא לה, וממאור התורה וארחות דרושיה
מוכרח להתנוצץ אור זה, המורה דרך, איך להאפיל את האורה העליונה, למטרת
הגלותה באחרית הימים, ותאות שאלת מאי דרש לשבר את הלוחות.
אמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל
בו, התורה כולה ]כאן[ וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. הארה גדולה, כשהיא
נתונה בנתינה אלהית למי שאינו הולם לה, הרי היא מקלקלתו ומקלקלת היא את
העולם, במה שהארה עליונה זו בעצמה יורדת מגדולתה ומתעכרת ע"י התחברותה
להנושא המעוכר בסדר ההדרגי של העולם, - הוא דבר פשוט. אמנם יש גם כן
סדר דילוגי לעולם, שבו אין היחוסים כ"כ מעכבים בהדרגותיהם, אבל גם סדר
דילוגי זה, ערכים יש בו, תנאים ישנם גם בקפיצה היותר נשאה. הפסח על שום
שפסח המקום. ההפתעה של גילוי שכינה במצרים, לקחת גוי מקרב גוי לא נהיתה
כמוה בעולם, ולדורות עולמים עומדת היא לנס בדילוגה הנפלא. מ"מ נשאר רושם
יחושי שהוא מבסס את החיים האנושיים שהם מוגבלים, ומלאים בכל צדדיהם
הגשמיים והרוחניים, יחושים וערכים מותנים. ואם הפסח, עם כל דילוגו, נשאר
בו התנאי שמ"מ כל בן נכר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, לא יאכל בו,
ובהיותו אחת מתרי"ג מצות ]ש[איננו סופג בתוכו את הסידור וההדרגה שהיא גם
היא מאפני בניית העולמים, החיצוניים והפנימיים, האנושיים והעליונים מהם וכל
סביבותם, הרינו רואים שההמרה היסודית, קציצת העיקר באמונה, והסרת הלב
מאחרי ד', אף שהיא מתגלה רק בצורה מעשית או ליביית, ויתכן לומר שאין יד
הבחירה מגעת לעקור את הדבר היותר יסודי העומד למעלה מכל הדרגה
שביחוסי הקודש, - מ"מ הרי היא מעכבת, ק"ו בתורה כולה, שגדולה וכוללת
היא, עד שלא תוכל להסיר מתוכה את התביעה ההדרגית, שסכנה עצומה היא
לעולם, לישראל ולהופעת התורה עצמה, אם תתחבר במציאותה לאותו הנושא
החשוך שנתלפף עם ישראל בירידתו הנוראה של חטא העגל, אשר רק עילום
האור, הקטנתו, שבירת הכלי המחומר המחזיק אותו ומקשרו אל העולם החמרי
דף 168
המעשי, - רק הוא היה יכול לפעול את הפעולה הכבירה של הצלת האומה
והעולם, והאור העליון בעצמו, שגניזתו היא היא המכשירה אותו להגלות באחרית
הימים באור שלם אשר לא יכהה לעד, והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך
לתפארתך, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם
ושלמו ימי אבלך, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי
להתפאר.
ומנ"ל דהמכים הקב"ה על ידו, שנאמר אשר שברת ואר"ל יישר כחך ששברת.
יש דרך של קלקול לצורך תיקון שיסוד הקלקול הוא מוכרח לבא מפני שאי
אפשר להתיקון להופיע בעולם כ"א ע"י הקלקול שקדמו. ואי האפשרות היא
בעצמה מדה מוגבלת שהיא נאה לנברא ולא לבורא כל ב"ה, שאין גבול ליכולתו
העליונה.
אמנם כאשר יעשה האדם איזה קלקול לצורך תיקון, הרי הוא משובח, אם
התקון שוה לקלקל בעבורו קלקול כזה, אבל לומר על קלקול כזה, הנובע מקוצר
היכולת, שהקב"ה מסכים ע"ז - א"א, אין כאן כ"א קוצר יד אנושי,
ואין להביאו
במשפט על אשר עשה כפי בינתו ויכולתו, אבל הסכמה עליונה על הקלקול לא
יש כאן. ויש אמנם קלקול כזה שהוא רק נראה לנו שהוא קלקול ובאמת בעצמו
הוא תיקון גדול, ולא רק קיצור יכולת נורם את עשייתו של הקלקול לצורך
התיקון, כ"א הכרה אמיתית ועליונה ברז התיקון שספון במה שנראה שהוא
קלקול, קלקול כזה הוא עצת ד' ממש.
אישור הכח מאת השי"ת לא יבא לעולם על הרעה והקלקול, אין הקב"ה
מיחד שמו על הרעה והחושך. וכשאנו מוצאים אשר שברת בהזכרת החיבה של
צואת הלוחות השניות, שדורש מזה ר"ל יישר כחך ששברת, הוא לנו אות נאמן
כי שבירת הלוחות אז, לא היתה בגדר קלקול מוכרח, כ"א הוא טוב גמור אלא
שהוא מכוסה ומעולף במסוה של רע וקלקול. והרי זה תוכן של הסכמת הקב"ה
ע"ז בקראו בשמו לאמץ כחו ממה ששבר, יישר כחך ששברת.
ת"ש והיו נכונים ליום השלישי קשיא לר' יוטי, ה"א יום אחד הוסיף משה
מדעתו. הקביעות האלהית המקורית היתה צריכה להתבטא מפורש. המעמד שהיה
מוכן לישראל לבא לקבלת התורה מצד התוכן האלהי, בלא השקפה אל הצד
דף 169
האנושי שצריך להתחבר מצד המקבלים, היה צריך לצאת מפורש, למען דעת כי
הצד האנושי, שעליו ג"כ אמנם זורחת ההארה האלהית במלא אורה, לא יגרע
מאומה מהמילוי הגמור של התוכן האלהי כמו שהוא מצדו העליון, העומד מצדו
בעזו. ע"כ הוגבל היום השלישי מצד הדעה העליונה מפורש, והרי הוא עשוי
וגמור, ואותו החידוש של ההכנה האנושית ברוח ד', שהשלמתה היתה דרושה
להיות דוקא בתחילה ע"פ דעתו של משה, שנתבררה אח"כ למפרע שהיא היא
בעצמה הדעה האלהית באין שום גרעון כלל, הוצרכה לבא בשיעורה השלם
להאחד עם הביטוי האלהי של הופעת האור מצדו המפורש, בהיו נכונים לשלשת
ימים, ומתאים הוא ומתמלא בתעודתו הכוללת ע"י אותו היום שהוסיף משה
מדעתו.
תניא וישב משה את דברי העם אל ד' וכתיב ויגד משה את דברי העם אל
ד'. המחשבות הקדושות בקדושה פנימית נצחית, בכל מקום שהן עומדות עומדות
הן בצביונן ובמעלתן. רק דברים ארעיים ומוגבלים, דברי חפץ גופניים וזמניים,
הם יפשטו צורה עצמית ויפסדו מערכם, בהיות הנושא מתעלה למעלה עליונה
מאותה המעלה שעמד עליה, בעת אשר נצטיירו הדברים בצורה הקטנה והפשוטה.
אבל דברי האמת העליונים, אור ד', הארת היש האמיתי, וזיו החיים האלהיים,
כמו שבכל גודל שיהיו, עדיין לא הגיעו למדת גדלן, כי שמים לא זכו בעיניו,
כן בכל קוטן שיהיו, אינם נפחתים מערכם.
והלב בשביב טהרתו, כשהוא פונה בחפצו הפנימי אל העריגה האלהית, יש בו
כבר אור חיים מאור חכמה של מעלה, שכל ההצעות של הדרישות והמדעים לא
יבאו כ"א לסמן את אותם הערכים, שבצורה חיה ועצמית, מונחים הם כבר
באותו הלב התמים הדורש את אלהים, מחפץ טבעי, טהור, חפשי ועצמי.
אמנם אע"פ שהדברים הנמוכים בהשגת כל העם וציורם, הנם תמיד עומדים
במעלתם העליונה, אלא שההתקטנות היא רק קטנות כמותית, מ"מ הרי הם דומים
לערך הגרעין טרם שנצמח ממנו האילן השלם וכל הסתעפויותיו, והם זקוקים
לאיש עליון אשר יביא את הדברים שביושר הלב, המכוונים לאור אין סוף
העליון ב"ה, אל מקורם העליון, ויפרחו אז בפאר הסתעפותם ושריגי פרטיהם,
המראים את כחם.
אמנם חוץ מזה עוד לאלוה מילין, שהרי מתוך כל הגיון ומחשבה יוצאים
סעיפים רבים, ונהרי נחלי חכמה שוטפים הם, בדרך תוצאה והופעה של חידוש
דף 170
מכל ערך רוחני, וההתילדות הזאת של ההופעות החדשות שהם הם ילידי התוכנים
הישנים השקועים במעמקי הנפש הישרה, הם צריכים לאמן גדול נאדר בקודש
שיוציאם, - באור קדשם, ביושר מעלתם, ובפארם האלהי, - אל הפועל. ואף כי
הערכים המתחדשים אינם כלל אותם הערכים עצמם השרויים בלבות התמימים
הקולעים אל היושר האלהי בתומת ישרתם, מ"מ הם מתיחשים גם הם אליהם,
מפני יחש הקרבה שבין האב והתולדה.
ע"כ הוצרכו באותו המאורע הגדול האלהי, מעמד הנשגב של מ"ת, אלה שני
הענינים: וישב משה את דברי העם אל ד', כמו שהם השיבם אל ד', העתיקם
בעינם, מגולמיותם קטנותם, אל צורת גדולתם, ונראו ונהרו אותם הרעיונות
בעצמם, שהיו שרויים בלבבם של ישראל בתומתם, באורם האלהי הגלוי, ברב
עושר הוצאתם אל הפועל, והם הם הדברים עצמם, שנראו פשוטים וקטנים, נראו
ענפים וגדולים, מרחבי שמים לא יכלכלום. ועוד זאת יתרה, אור מוליד אור,
וזוהר זיו, וזיו מוליד זיו, וכן הלאה עד שלא לבד שעצם הדברים שבו אל ד'
אלא באו לידי אותה מדריגת הגידול החידושי, עד שהיה מה להגיד מהם אומר
חדש, ויגד משה את דברי העם אל ד'.
מה אמר לו הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל
למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי ר"י בר"י. כשההדרכה
העליונה, המתכונת לרום המעלה היותר עליונה שבמגמות, להביא את העולם ואת
החיים, את כל הנשמה, ואת כל הקיבוציות שבאדם וכל היש, למטרתה הנשגבה
המצויירה ברום החביון האלהי, ע"י כח החיים מלאי עז ד' שבתורה, ובשביל
אותה המגמה שאין קץ לעליוניותה, מוכרחת היא דוקא המדה המעשית והציורית,
הקרובה להיות מתגבלת עד כדי אותה התפיסה בחיים, שתוכל על ידה לרוממם
ולשגבם, - צריכה היא הציוריות של המגמה לבא מאותו הגובה האלהי של
התגלות אור ד' העליונה, באותו התוכן השלם האיכותי, שהנשמה התמציתית,
שאור חיי העולמים שרוי)ים( בה, נשמתו של משה, יכולה לקבלו. ע"פ אותו
הציור הנשגב יכולים הדברים להגיע, בתור העתקה שניה, לישראל, לא כמו
התוכן של החיובים וההוראות המעשיות שהם הם עצמם הדברים בעינם, בין
שעומדים בגובה בין שעומדים במורד, אבל המגמות הציוריות כשהן מצויירות
בנשמה הגדולה, הן עומדות במלא עשרן, ומשם באות הן אל ישראל, כפי אותה
המדה הראויה להם.
דף 171
והשאיפה, לולא שבכחה הפנימי הכמוס יש בה כל אותו שיעור הגובה
האידיאלי שיש בציור, לא היה אפשר לבא על ידה אל אותה המגמה הציורית גם
באלפי דור. אבל מפני שהשאיפה וחשק הרצון להתכליתיות העליונה, קבועים הם
באומה הקדושה שקודש העולם הוא מנת גורלה, ואם הביטוי מוכרח להיות חסר
מפני אי האפשרות לסכם את התוכן הכמוס שבשאיפה שהנשמה צמאה אליה,
ובינת הלב לא תוכל לבררו לפרטיו, ע"כ נמסרים הדברים בעינם לאותו האומן
הגדול שמביא את המגמה לפיתוחה הגמור, ובזה מתחברת השאיפה עם הציור
האלהי ברום גדלו.
וההתאמה הזאת של הציור האלהי במבוקשה של תורת חיים, והשאיפה
הפנימית של נשמת ישראל לגשם את המגמה האלהית, נפגשה פגישת ציור במגמה
ומגמה בציור ע"י התחלפות המעמדים הנאצלים, ע"י משה, שקבל את הארת
הציור ומסרה לישראל לפי כח ציורם, וקבל את התמצית השאיפתית והרים אותה
לפי הכח הכמוס בה שהיא אז נמצאת מתאימה אל הציור האלהי.
וזה הגובה העליון שבמבוקש ההדרכה התורית, בא להוציא אל הפועל בחיים
ובעולם את תעודתו ע"י ההגבלה המדוייקת שהיא מעמדת את החיים מול האלהים
בכל דרישותיהם, ומפנה את כל תנועותיהם וערכם העצמי אל המגמתיות האלהית
העליונה, המובאה לתכליתה בגבורה של מעלה, לא כמו החלישות הרוחנית שאינה
כ"א מבטאה ומציירת ואינה מגשמת דבר בחיים, שזהו אות על חלישות החיים
ודלדול האמת שבמבוקש המגמתי, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא.
השאיפה ברורה היא, ומקושרת עם החיים המעשיים, ועם זה, הגובה שלה הוא
עליון מכל מה שיוכל על לב כל יצור לעלות. ודוקא גובה זה גורם לאותה
ההגבלה, המעמדת את החיים במעמד של ריחוק מעם האור האלהי בתביעותיו
מהעולם, לא לפי הגבלתו הירודה אלא לפי העצמיות של הרוממות. זאת היא
מצות הגבלה שמרום החביון ירדה. "מה א"ל הקב"ה למשה", ונתקשרה
עם
החיים באמירת משה לישראל בתור ציור מגמתי שחדר אל רוחם, אחרי שעמד
בעינו וגדולתו, גם אחרי הצטמצמו לפי תוכן החיים שלהם. ולעומת "מה אמרו
ישראל למשה" בהביעם את איווי נשמתם לאותה השקיקה המגמתית, - "ומה השיב
משה לפני הגבורה", הגבורה האלהית, שאין מעצור יכולת לפניה, היא מוציאה אל
הפועל את ההתגלמות של התשוקה הפנימית הנאדרה בקודש אשר בנשמתם של
ישראל. וזו היא מצות הגבלה המגיעה למטרת הקירוב האלהי ע"י ההתרחקות
המשוערת באותו השיעור האלהי, שהוא יסודה של תורה ואור עולמים שבה.
דף 172
רבי אומר בתחייה פירש עונשה דכתיב וישב משה דברים שמשבבין דעתו של
אדם ולבמוף פירש מתן שכרה דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם
כאגדה, וא"ד בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו
של אדם ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין. אם
רוצים להאיר את אור הנשמה בטהרתה, שתתרומם מאליה בזיקוק מלא אל תעודת
חייה העליונים, צריכים בתחילה לערוך מלחמה נגד הכח העור השורה בגופו של
אדם, כח הרע החמרי והתפשטות כחו במלא העולם והיצירה. כשעוקרים את כח
החושך, כשמבטלין את פעולתו ע"י מה שהאדם מנתק את מהותו ורצונו מהרע
והכיעור, בהיותו מכיר את גנות הרשעה ואת הרעה הגדולה שיש בהשחתתה, אז
כאשר אח"כ באה שלהבת הקודש ומאירה, כשאור ד' שע"י אורה של תורה מביא
את החיים לעולם, נעשים החיים הללו שלמים באין שטן ואין פגע רע המעכב את
בהירותם. בצורה חינוכית מגמתית כזאת, הדרך המסודר הוא להסתער תחילה על
כח הרשעה לעקרו ולהחלישו, ולבא אח"כ להארת הרוח בקדושת התורה ודעת ד'
העליונה. יש בזה הדרך צד של מעלה שאח"כ כשבאה הבהירות הרוחנית, באה
נקיה ומסולתה. אבל ישנה עוד הדרכה שהיא שואפת להשתמש גם בכחות הרשעה
עצמה, אל המגמה הקדושה העליונה. ע"כ אינה ניגשת לעוקרם, כ"א היא 1
משתדלת להאיר את הנשמה באור הקודש המלא, ואם בתוכיותם של כחות
החיים, הסיגים הרעים מונחים, אין זה דבר המעכב את האור אלא הגורם עוד
להתגברות כחו, בהיותו נוטל את החיל הנוטה לרשעה, לעבוד על ידו את כל
עבודות הקודש. רק אחר שכבר יריק את כל כחות הרע לצרפם ולשעבדם אל
הטוב העליון, אם ישארו סיגים תחתיתיים שבשום אופן לא יצרפו, ואינם יכולים
בתכונתם להתמזג עם סדר החיים העליון הטוב, עליהם ישיב אח"כ את ידו ש
להומם לעוקרם ולבטלם. ן
לפי הסדר הראשון בתחילה פירש עונשה, לשבב דעתו של אדם, להמם את
כח הרע ולעקרו, למען לא יטיל את ארסו ביסוד האור והטוב שצריך להתפשט
בשלטונו העליון. ואחר שכבר ניקה את הכח הנשמתי מיסוד הרע, אז פירש מתן
שכרה ותהיה עריגת הטוב מלאה שלמה וברורה.
אבל לפי המדה השניה של שיעבוד הכחות כולם אל הטוב, הכרח הוא
להתחיל מצד הימין לפרש מתן שכרה, להלהיב את אור הטוב. בהתרומם שלהבת
הקודש אל הטוב ואור ד', בא כל שטף החיים כולו ועובד הוא את עבודתו.
דף 173
מרוב התרוממותה של הנשמה מזדקק גם כח הרע, משתעבד הוא אל הטוב,
ומגביר את כח הקודש. אמנם מה שנשאר בתחתית, שמרי החיים והזוהמא
החמרית, ע"ז משיבים את כח הפעולה אח"כ, לפרש עונשה בדברים הקשים
כגידים למען יתבערו הסיגים היותר חשוכים המערבים את רום הטוהר של הטוב
המלא, שכבר התחיל בשלהבת אורו לעבוד את עבודת הקודש במלא הארה,
ותהיה תכונת הטוב אז תמימה, במלא גבורתה בעושר כחותיה, ובטהרתה גם
יחד.
ת"ש ששי, ששי בחודש ששי בשבת, קשיא לרבנן, הא נמי ר"י היא. הערך של
השקפת העולם האמיתית, מצד המבוע האלהי שלו, מחולק הוא לשתי מפלגות
כלליות, שכל אחת משפיעה הגיונות מיוחדים והזלת חיים פנימיים בהלך הרוח,
מיוחדים למיניהם. והם הם ערכי השבת וערכי החודש, ערך התחילה למקראי
קודש, וערך התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש.
הערך של הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת העולם והוצאתו אל
היש בדבר אלהים חיים בורא כל, זהו ערך השבת, ותוספת קדושתו על כל מועד
וזמן. הערך הסמוך לו הוא ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתיאוריה,
בכל מלא עולמים.
בכמות, מתפשטת ההכרה הסדרנית לענפים רבים ומחשבות מתפצלות וחודרות
מאד, אבל באיכות, הכל אחוז בברק העליון היוצא מיסוד העשיה היצירתית
הקדומה בדבר ר', קדושת השבת, העולה על כל הגיון ודיבור, לך דומיה תהילה.
בהשפעת הקודש של הדרכת הדיעות, ישנם שני אופנים ע"ד ההתחברות של
אלה שני הערכים הכלליים. יש שהם יותר מועילים לחדור אל מעמקי הנשמה
הישראלית, כשהם מתגלים בצורה ממוזגה ומותאמת, הופעת השבת והחודש יחד
בתכונה אחת, זאת היא השקפת האמת העליונה הרואה בסידור והנהגה בכל עת
ורגע, יצירה חדשה כמו מקדם ומימות עולם. להשרשת עולמים כזאת, ראוי היה
שבמתן תורה יתאים התוכן החדשי והתוכן השבתי, ששי, ששי בחודש, ששי
בשבת.
אבל ההתאמה הזאת קשיא לרבנן, אשר כבר הורו את הצורך האנושי לאחוז
בכל אחד מאלה הערכים בסדר מיוחד בפני עצמו כדי שיוכל כל אחד מהם
דף 174
להתעמק יפה, להתפשט ברוחב, ולהתמלא בכל מילואי קדשיו בכל חדרי
מהותיותנו: הופעת החודש הירודה אבל הקדומה, הארת החיים הרוחניים הבאים
מזיו הסדר העולמי, הפועמים בכל נשמה המתעלה להתקדש בכל עז וכח, מעצם
הנוכחיות העולמית הגדולה מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, - קדושת
החודש ; וקדושת השבת העמוקה היא עולה למרומים, מתעלה מכל הגה, מכל חוש
ומוחש, שוכנת בחביון עוז, ומתגלה בטוהר הנשמה הצופה בשפריר הרוחניות,
בנועם ד', בההכרה הפנימית העלומה. להארה זו, אין ערכי החודש וערכי השבת
מתחברים ביחד, אינם מתמזגים לערך אחד.
אמנם הא נמי רבי יוסי היא, שהאיר את שאיפת הרמת העולם ומלואו
בסידורו המוחשי, אל רום המחשבה העליונה בערך יסוד היצירה, ע"י קדושתה
של תורה, וביסוד מתן תורה חיבר את ערך החודש עם ערך השבת בהתעלותם
של כל עולמי עולמים לזיו כבודם. השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד
הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. עד אשר יאצרו הדברים
לבא אל תורת ד' תמימה משיבת נפש, ואור החודש יזהיר כאור השבת, אור
הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעתים, אור צדיקים ישמח, תחת כל
השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ, והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא
לילה והיה לעת ערב יהיה אור.
ששי למאי, רבא אמר לחנייתן, ר"א ב"י אמר למסען. ההכשרה שהאומה
בכללה, וכיוצא בזה האדם הפרטי, צריכים להכשיר את עצמם כדי שיהיו
מוכשרים שההארה האלהית בנועם זיוה בעומק קישורה, תחול עליהם, היא
מחולקת לשתי מערכות כלליות. המערכה האחת היא הטהרה, ההעתקה מן הרע
והכיעור, מן הרפיון והשפלות. לפי אותו עומק הרצון שבוקע בלב האדם בחידור
קרני הודו, הסכמת בריחתו למסעו מתחנת הרפיון, מריפוי ידים מן התורה ומכל
טוב, לפי אותו העומק, תחול עליו ברכת ד', ויתקרב יותר ויותר לאורו העליון.
לפי זאת התכונה תהיה עיקר פעולתו של אדם, הלבית, המסע וההעתק מן
הרפיון. הזירוז והאומץ, ברכת ד' היא שהיא מתפשטת על האדם יותר ויותר,
בכל מה שיעמיק את העתקתו ממה שהוא נגד הזירוז אל הטוב, מכל חולשה
המנגדת לגבורת הקודש.
יש אמנם דרך לחשוב שבהתעמק הרעיון בהכרת ההשחתה שיש בכיעור
וברפיון הידים, באותו הרגע שההסכמה לסור מן הרע פלסה לה את נתיבתה
דף 175
מרוב התרוממותה של הנשמה מזדקק גם כח הרע, משתעבד הוא אל הטוב,
ומגביר את כח הקודש. אמנם מה שנשאר בתחתית, שמרי החיים והזוהמא
החמרית, ע"ז משיבים את כח הפעולה אח"כ, לפרש עונשה בדברים הקשים
כגידים למען יתבערו הסיגים היותר חשוכים המערבים את רום הטוהר של הטוב
המלא, שכבר התחיל בשלהבת אורו לעבוד את עבודת הקודש במלא הארה,
ותהיה תכונת הטוב אז תמימה, במלא גבורתה בעושר כחותיה, ובטהרתה גם
יחד.
ת"ש ששי, ששי בחודש ששי בשבת, קשיא לרבנן, הא נמי ר"י היא. הערך של
השקפת העולם האמיתית, מצד המבוע האלהי שלו, מחולק הוא לשתי מפלנות
כלליות, שכל אחת משפיעה הגיונות מיוחדים והזלת חיים פנימיים בהלך הרוח,
מיוחדים למיניהם. והמ הם ערכי השבת וערכי החודש, ערך התחילה למקראי
קודש, וערך התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש.
הערך של הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת העולם והוצאתו אל
היש בדבר אלהים חיים בורא כל, זהו ערך השבת, ותוספת קדושתו על כל מועד
וזמן. הערך הסמוך לו הוא ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתיאוריה,
בכל מלא עולמים.
בכמות, מתפשטת ההכרה הסדרנית לענפים רבים ומחשבות מתפצלות וחודרות
מאד, אבל באיכות, הכל אחוז בברק העליון היוצא מיסוד העשיה היצירתית
הקדומה בדבר ד', קדושת השבת, העולה על כל הגיון ודיבור, לך דומיה תהילה.
בהשפעת הקודש של הדרכת הדיעות, ישנם שני אופנים ע"ד ההתחברות של
אלה שני הערכים הכלליים. יש שהם יותר מועילים לחדור אל מעמקי הנשמה
הישראלית, כשהם מתגלים בצורה ממוזגה ומותאמת, הופעת השבת והחודש יחד
בתכונה אחת, זאת היא השקפת האמת העליונה הרואה בסידור והנהגה בכל עת
ורגע, יצירה חדשה כמו מקדם ומימות עולם. להשרשת עולמים כזאת, ראוי היה
שבמתן תורה יתאים התוכן החדשי והתוכן השבתי, ששי, ששי בחודש, ששי
בשבת.
אבל ההתאמה הזאת קשיא לרבנן, אשר כבר הורו את הצורך האנושי לאחוז
בכל אחד מאלה הערכים בסדר מיוחד בפני עצמו כדי שיוכל כל אחד מהם
דף 176
האלהית ואת היחש של העולם לאור העליון, חייו ומקור שפעו, מחוללו ומהותו,
הן הן שהוצרכו להיות קודמות לתורה. אבל התחומין באו לא להעמיק את יסוד
הארת השבת כ"א לבצר את עמדת האדם והאומה על בסיסן. ההכרה של ישיבת
האדם במקומו, במחנהו, מפני הופעת קדושת היום, מקבעת היא את חותם
ההשארות וההשתרשות בעומק החיים, הנמשכים ובאים מיסוד הכרת מורשת
השבת. בזה יש מקום לדון באשר התורה כולה הלא היא באה לבסס את המעמד
הנשא הזה, קדושת ישראל המיוחדה, לדעת כי אני ד' מקדישכם, ע"כ אין צורך
להקדים את התחומין למ"ת, ודי בהארת השבת בכלליותה ועומק פרטיה
המעמיקים הוייתה, עד עת מ"ת, שנתפשטה בכל סעיפיה היותר רחבים, שהם הם
כל גופי תורה, שהשבת שקולה היא לעומתם. ומר סבר כי הביצור לעמדת החיים
על יסוד השבת והארת קדושתו, לא בא בתור חטיבה מיוחדת בפ"ע אלא עצם
תנאי עומק הקודש של הכרת אלהות העליונה, הבאה בהארת יסוד החידוש
המוחלט של כל היש, מידי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, הוא
בעצמו המעמיד את החיים על התדיריות של בסיס קדושת השבת. וזכירת השבת,
המתפשטת בכל ימי השבוע, הוא תנאי עצמיות ההכרה העליונה האדירה בקודש
הזאת. ע"כ ראוי להשלים את התפשטות הקודש של שבת שקדמה למילוי אורה
של תורה, במרה, גם על יסוד הביצור העמדתי, ואתחומין נמי איפקוד.
ת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בי"ד שחטו פטחיהם ובט"ו יצאו
ולערב
לקו בכורות, לערב ס"ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום ה' בשבת היה. כח
האומה בגמר האופי שלה, בנוי הוא ע"פ היסוד הציורי שלה בתוכן הרוחניות,
שמתחלק להמון מדריגות ומינים שונים, בין רם ושפל, בין קודש לחול, בין טמא
לטהור, עד הרום והקודש העליון של אור ישראל וקדושו, אשר חלק ד' עמו, ועם
זה ]גם ב~כח החיים העצמיים המונח ביסוד האומה והולך ומתפשט מדור לדור
ע"פ צביונו המיוחד.
ההצלה של ישראל ממצרים הלקיחה של גוי מקרב ]גוי[ שהוצרכה להיות
בפלאים כ"כ עליונים וגדולים, היתה ביחוד קולעת אל המטרה של הסרת כח
המנצח והשליט של מצרים מישראל אשר רצה לבלעו, בין בתיאורו הרוחני,
לשכח ממנו את אור חייו העליונים, - מי ד' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את
ד' וגם את ישראל לא אשלח, זאת היתה האמרה היותר מחוטבת של פרעה שבה
הובלטה עצמות שיטת השיעבוד של ישראל, - והתולדה מזה, הכברת כח החיים,
דף 177
בפריחה והתרבות המצרית עד כדי להכריע את כח ישראל בהבה נתחכמה לו פן
ירבה.
ואלו שני הענינים זה בזה הם אחוזים, במובן הויתה של האומה וצורתה,
הגיונה העצמי, השקפת עולמה, תיאור חייה, המתבלט ביותר באמונתה והבנת
האלהות שלה, בעומק הנפש המורשית מצד העליון המופשט הרוחני, וכח החיים
המתראה ומתגשם בתולדה והקמת דורים בצביון החי של האומה.
במבט יותר חודר, אחוזים הם שני הענינים זה בזה: אותו כח הרוחני
המיוחד, אותו צביון האמוני ההגיוני, הקישורי הנפשי המיוחד, הוא הנותן את
הצורה המיוחדה לכח החיים ההולך ומתגשם בתולדה.
המשפט באלהי מצרים היה יסוד ההצלה. הפסח, זביחת תועבת מצרים לשם
מצוה של קדושת שם ד' אלהי ישראל, אל אמת, אלהי עולם ד', זאת היתה עצת
ד', ותולדה מהפלא העליוני של הנס המופלא העליון של שבירת כחה הרוחני של
אותה האומה אשר שמה לה למטרה לבלע את נחלת ד', להקדיר את אורו של
עולם ע"י הטמעתם של ישראל בין בשר חמורים וזרמת סוסים. ונמצא הפסח
שבי"ד ומכת בכורות שבט"ו, פעולה אחת היא, שהכשירו שניהם יחד את
היציאה, החירות המוחלטנת[ ביד רמה, שנתגלה כח החיים הכפול של צבאות ד',
כח החיים העליונים של גילוי שכינה של צורת החיים הכללית הנאדרה בקודש
של אל אלהי ישראל בהופעתו על עם קדשו, וצורת חיים האיתנה של גוי איתן,
אשר כעוצם נשמתו העליונה הרוחנית מרוב אונים ואמיץ כח אשר לא יעף ולא
יגע, כה הוא עוצם חילו בחיים, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח.
כח החיים שבבשר ובחול אשר בישראל גם הוא ממקור הקודש יונק, אשר
קדש ידיד מבטן וצאצאיו חתם באות ברית קודש. ויום החמישי בשבת, חותם
החול הוא, באשר יום הששי נטפל לקודש של שבת הוא. והאות שהתרומם
החול, איתניות חיי הבשר והארץ, של בני בכורי ישראל, על כל כח משבית
ומקדיר את אורו, על כל משחית ומחבל את נצחו ועוזו, היתה היציאה ביום ה'
בשבת. כח החיים נתגלה בעצמות היציאה ביד רמה, והיא היתה הסבה האופית
שהיתה בעצת ד' מוכנה להכות כל און בארץ מצרים. אמנם קדמה מכת בכורות,
מפני שבאמת היתה היציאה המעשית רק גילוי פומבי לאותו אומץ הצביון וכח
החיים הנאדר והרענן שבישראל, הנובע מיסוד חיי כל העולמים, וכמו שבאמת
מבערב לקו בכורות, ונתאדר כח החול ברום הקודש, ואותו היום ה- בשבת היה.
דף 178
מדחמיסר בניסן ה' בשבת, ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון חד
בשבת, קשיא לרבנן. כשהחול נותן את כחו ומתרומם בכל תועפות עזו לסעוד את
הקודש, כשתוקף כח החול הכלול בקדושתן של ישראל הכריע את כח החיים
המצרי בה' בשבת, בא אח"כ אור הקודש המלא להשלמתו, ונאה הדבר שריש
ירחא דאייר יהיה בשבתא.
וכאשר הקודש מתמלא ומופיע, אז הוא מכשיר את כל התוכן החולני להיות
בא בתור מכשיר לקודש מראשית הוייתו, שהיא מעלה יותר עליונה מאותה המדה
שהחול העשוי כבר, העבר, נלקח בכל רכושו אל מרום הקודש, כתוכן ה' בשבת,
אלא לכתחילה, מתחיל מחד בשבת להיות האור בא מן כל ימות החול, שפעת
החיים, יושר השכל הפשוט הבא מהופעת החושים, החברותיות וכל תוכניה, והכל
מתעלה מראשית יצירתו להיות בא בהקדמה לאור תורה, המופיעה בכל עמקי
תהומות כמו שהיא מאירה בכל גבהי מרומים.
וזהו נגד אותה ההשקפה של צורך השארות חלק אחד מן החול במקומו,
בתור צל המוסיף הוד האור, כי הכח המכריע בשני האופנים, בלקיחת העשוי
כבר אל הקודש, וביצירה מראש מקדם ערכי חול לשם קודש, אינו מצריך שום
השארה מיוחדה במערכת החול, והאור של הקודש שלם ומבהיק הוא מכל צדדיו,
בלא שום צורך של מחשכים להבליטו, וקשיא לרבנן.
אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה. הזמן יש לו תכונה עצמית
ותכונה אמצעית. תכונה עצמית מצד אותם ההופעות והרווחים, העדונים והענוגים
של הזמן ההוא בעצמו, והאמצעית היא מצד אותו התוכן שזה הזמן מכשיר ומכין
למדרגה יותר עליונה ומלאה מזו שהוא בעצמו מוכשר לזה בנקודתו העמדתית,
בחוגו המיוחד לו.
בחדשים, מתואר הדבר בתיאור החודש המלא והחסר. המלאות מורה על
הרחבת הזמן מצד תוכנו העצמי, שמצדו אין לדחוק ולצמצם את ערכו, וראוי הוא
להמדד בטפיפה במדה שוחקת. והחסר מורה יותר על תכונתו האמצעית, שע"כ
הוא מתפשט רק ע"פ מדת ההכרח ולא יותר.
אותו החודש הממצע בין הופעת יציאת מצרים להופעת מ"ת, מצד יחושו אל
הגודל שבאלה המעמדים יש לו תואר שביל ממצע ומעביר שהוא התוכן של
הכונה האמצעית שבזמן, שלעומתו מצטייר תיאור החוסר בחדשים.
דף 179
אבל יש עוד אופן באמצעית שהיא מטרה לעצמה, כלומר לא רק מעבר
פשוט, כ"א כח מורכב, שמכשיר לקלוט שני אורות, והופעות גדולות, שמפני
גדלם ובהיקותם מוכרחים להיות מופסקים זה מזה הפסק זמני. וזה הזמן כשיש
בו משום הכשר מורכב, שקונה עצמות מורכבה משתי התמציות, יש לו כבר
מטרה עצמית.
הקנין של יציאת מצרים הוא קנין האופי העצמי שבחירות האומה, העמדה על
התכונה הנשמתית, מחופשה מכל מועקת זרים, והתכונה של מ"ת הלא היא אותו
האור האלהי שראוי להקלט רק בחיות העצמית הישראלית, כבר משוכללה
ומוצאה לאור.
החודש האמצעי, ירח זיו, הוא אשר קלט בו את ההכשר המורכב של העצמית
]העצמיות ?1 הטפוסית הישראלית והקליטה העליונה של אור התורה שהוכשרו
עי"ז, ומתוך אופיו המיוחד, עם כל מה שהוא משמש בתור מעביר ממעמד חזיון
גדול של יציאת מצרים למעמד החזון המתרומם מכל גדלות של מ"ת, שהיה
ראוי מטעם שימושו ההכנית להחסר, יש בו ג"כ משום תוכן עצמי מורכב שע"כ
אייר דההיא שתא עבורי עברוהו.
ת"ש ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. חידוש
הצורה הרוחנית של האומה, בהשפעת הקדושה באופן הנראה לחושים, בקנין של
נחלה הנמסרת לדורות, הופיע בחידוש החודש הראשון, ראש חדשים, חודש
האביב, המורה על הקישור הגדול שיש לכל היקום עם חידוש הצורה הישראלית,
הנותנת נשמה עדינה רוחנית עליונה באף כל יציר נברא.
עברה השנה הראשונה, החרות פעלה את פעולתה, התרוממו עד הגובה העליון
במתן תורה, עבר עליהם כוס התרעלה של העגל, שסופו גם הוא בכל עומק
מרירותו לטובה יהפך, להורות שגם הנפילה הרוחנית היותר איומה, לא תשבית
את הוד הקודש אשר לאומה עליונה, בת אלהים זאת, והוחל התיאור המשוכלל
בפועל הגשמי. בשנה השנית נקראו, אחרי אשר התעודדו מנפילתם, לחיים
חדשים, ברית עולם לא תשכח.
השנה השניה בצעדה לא הניחה חלק ממנה מבחוץ, כולה כנוסה היא בתקופת
הוד הפריחה, באחד לחודש. והמשכן, החובק בקרבו כל רזי עולמים, כל יחוסי
דף 180
ההויה בגלמיה והופעותיה השונות, ברוחניותה היותר עליונה, ובכל הוד מוסריותה
וצחצחות רעיונותיה, תוקף נצחון קדשה, ועזוז עליותיה במרומי שפרירי אל נורא
הוד, ויחוס הכל אל נשמת ישראל הכוללת כל, המרקיעה למרומי כל, המשכן
הוקם, הכל פעל בעדו, כל איתניות העולם, שפעת רוח אלהים המחדש כל
היקום, הקורא ליש בכללו לאור באור החיים למטרת קודש נשגבה, רחפה
בהקמתו, והוקם המשכן.
תנא אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים
ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון
לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים.
ישראל, בתור תמצית האנושיות כולה ותמצית היש בכללותו, מאוסף בצורה
מרכזית לרומם ולשגב הכל, הופעו בהשלמתו הצורית ]הצורתית ?[, אוצרות
האורה, הכוללים כל החמודות האישיות, החברותיות, ההיסתוריות והעולמיות.
הקישור שבין ההקמה המשוכללת של ישראל, לחזון כל היקום יחד, הובלט
בראשון למעשה בראשית של יום הפלאים הלזה, של ההופעה הראשונה של
שכלול צורת האומה גם בתכונה המוחשית.
ובאשר המשטר הלאומי איננו יונק ממקור דל ורזה, לא מתביעות ארעיות
ושלהביות בשריות של צרכי שעה לבדם או של נטיות פורחות ונמללות, כ"א
ממקור חיי העולמים, מידי אביר יעקב יוצר בראשית, נוסדה המשטריה הלאומית
אשר לגוי קדוש. ע"כ אז ביום השכלול הגדול, הוכרה ג"כ ראשוניות של
הנשיאים, ראשון לנשיאים.
וכאשר הסדר המשטרי של האומה יוצא לאור בקויו היותר יסודיים, כבר
מתבלטת היא הצורה הרוחנית העליונה בקביעות אישיה נושאי דגלה, בתכונה
מכוננת מראשית היצירות הנפשיות, ראשון לכהונה.
והכהונה בו ביום גומלת היא את פריה, מראה את חילה, לא בכח בשר ולא
ביסוד הסכמת בן אדם חציר, כ"א ע"פ עצת ד', העבודה המוארה מפי יוצר כל,
עצת ד' אשר יעץ על עמו ועל כל מעשיו, אשר נמסרה לנחלה להתמלאות ע"י
בחירי קדושי עם קדשו, ראשון לעבודה.
דף 181
ועבודה זו, כשם שרמו ערכיה מכל בינת אדם, ומרוממה היא מכל הסכמת
שכל ודמיון, ככה הראה אדון הנפלאות עדותו נאמנה לעיני עם פלאים בירידת
האש, להראות לעיני כל לספר לדור דורים, כי יש רז אלהי במערכת המעשים
המסורים לסגולת האדם, וכי בנין העולם ושכלולו ע"פ עצת ד' מחולל כל, אחוז
הוא בחוברת באלו הפעולות המדוייקות מצד עצמן בדיוק אלהי.
והפלא העליון אור ד' אשר הגיה מראש מקדם בראשית היצירה, לקרא לעולם
ומלואו שיקומו ויעמדו להיות יש, קורא הוא תמיד לעם עולמים גוי איתן,
ישראל, למלאות כל חלל העולם ההכרי בהודעת השקפת עולם ברורה ונאמנה זו,
ובהשקפת עולם מובעה מעומק רז היצירה הכוללת כל צורה וכל חומר, המאחדת
בגדלה את הכל, היא מאחה בקדשה את כל צרכי בשר, בקודש, ואכילת קדשים,
בתור פעולה נשגבה, המותאמה לכל תוכנים אדירים בקודש, נתגלתה אז בפועל
לחק לדורות.
וההופעה המורגשת בכל חוש פנימי וחיצוני, בכל מסבה ועלילה, בעולם
הפנימי והעולם החיצוני, הקישור של האלהות עם העולם במלא כבודו, בפועל
ובמעשה כמו בשכל ובהופעה רוחנית, בהנהגה תולדתית ויצירה נשמתית המשלחת
ענפיה מעולם ועד עולם, )השארת( ]השראת[ השכינה הראתה אז בראשית את
הודה המזהיר, ראשון לשכון שכינה.
וכח החיים, מקור כל הצלחה, מעין כל ברכה, ברכת עולם לכל עולמים,
ברכת נפש לכל אישיות מיוחדה, ברכת עם לאומה לדורותיה, להתאזר בתעודתה
וצביונה לעד, הכל אחוז ומשורג ממקור החיים העליונים הללו, מידי יוצר
בראשית, ראשון לברך את ישראל.
והחטיביות המיוחדה של האומה, ואחיזתה הכללית באור ד', ובדיוק המעשים
ותיאור החיים על פי ד', היא היא הגורמת להמרכזיות הכללית, השמירה
מהתפוצצות הכחות והציורים מיסוד המעשה הנקדש, ראשון לאיסור הבמות.
והמרכזיות המאחדת את נשמת האומה בחוברת יחד, היא היא המטביעה את
צורתה על הזמן, לקדש את הזמנים, לצייר את תוכן חליפותיהם ע"פ האור
האלהי הבהיר אשר הופיע בימי צאתנו מארץ מצרים, לדעת את אשר עלינו להיות
בעמים ובעולם, ואת אשר נתוה על לוחות התולדה כולה בקידוש הזמנים, החודש
הזה לכם ראש חדשים. השנה מקבלת את צורתה לכל חליפותיה אשר בטבע
דף 182
המוחש, זרע וקציר קור וחום, ע"פ אותו הרושם הכללי שהאורה האלקית הופיעה
בראשון לחדשי השנה, בהגלות יד ד' על עבדיו, על עולמו, ותולדות מעשיו,
ראשון לחדשים.
ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא דאשתקד ד' בשבתא, דתניא אחרים
אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה
שנה מעוברת חמשה. שלשה סדרים מופיעים במערכת הזמן, השבת החודש
והשנה. השבת קודש עליון מיוחד מהגניזה העליונה של חביון ביסוד העולם מאור
האלהי ברצון עליון, בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, הגודל של
חשבון העולם מפליאת היצירה בראשיתה שהיא למעלה מכל חשבון ודעת, לא
תוכל להתלבש בשום שכל והגיון, ותפיסתה עם החיים היא סוד הברכה העליונה
המיוחדה לישראל האמונים ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. החודש,
חשבון הכרת הזמן במשטריו, מכוון נגד העולם הפרטי שהאדם מרגיש בחובו
ע"פ רישום עולמו וחוגו. גדול ממנו הוא היקף השנה, שכח המאור הגדול משותף
בה. מוצא האדם ע"י מחוגו, ומשתתף הוא עם העולם הגדול ורשמיו הכלליים,
ומן הכל שואב הוא את חשבון רוחו וצביון חייו.
מהלך האמת העליונה אינה מוכרה בכל אורה בתוכנים היותר תחתיים, קדושת
שבת, יסוד האמת העליונה אינה מתגלה בחשבון הזמנים, ואין לה עסק עם
הקביעות, אבל מכריעה היא בגניזה את כל התוכן המסומן ומחושב. כח הכרעת
הרוב ניכר ע"כ בהזזה בערכי הימים השבתיים, ע"פ מהלך הזמנים השנתיים 5
והחדשיים בעמדת העולם בכללו, ובהופעת התורה ביחש לקדושת הזמנים, הוכרה ש
ההזזה ההכרעית, וארבעה ימים, שהם הרוב משבעת ימי השבת, מכריעים הם ,ו ן
תמיד. יותר מזה לא יוכר ההפרש בין ר"ה לר"ה ובין עצרת לעצרת. לא יוכר :,
ערך הרישום של הקביעות השבתית לעומת התנועה והחישוב החדשי והשנתי, ואם , ן
השנה מעוברת אז החשבון הכללי של הקפת החמה מגביר פעולתו, משלם חובו
להשלים את ההקפה הפרטית החדשית של הלבנה, מתאדרת האורה, ועוד מניה
אחת מתוספת ממעין החשבון העליון שלמעלה מכל חשבון וחישוב, ממקור
השבת, ואם היתה שנה מעוברת חמשה.
דף 183
הו"ל ריש ירחא דאייר מעלי שתא וריש ירחא דטיון שבתא, קשיא בין לר"י בין
לרבנן. מהחול הוא שאפשר לדון אם ראוי להשאר חלק שלא נכנס בהקפת החודש
הנשא של התגלות אור החיים של תורה בעולם, או אם הוחל כולו ונכנס בהקפת
הכנת הקודש בכל מילואו. אבל שישאר חלק הקודש, אור השבת בתור הכנה
לימי החול הבאים אחריו זהו דבר שאי אפשר, וריש ירחא דסיון של מ"ת ראוי
להיות או באחד בשבתא או בתרי בשבתא וקשיא בין לרבנן בין לר"י אם היה
ע"פ החשבון חל בשבת עצמו.
לר"י ז' חסרין עבוד לרבנן ח' חסרין עבוד. המלא והחסר בחדשים מבליט את
הריכוז בפרטיות, כפי הראוי להשאיבה המקורית מתוך העצמיות הנפשית פנימה,
בחיסור, והיציאה אל הכלליות ורישומיה, בהופעה מתפרצת בעוזה מתוך גבול
הריכוז, במילוי. השוית המשקל שבין הריכוז וההתפרצות אל הכלליות, היא
מתוארת בחזיון בשנה השוה, שאחד מלא ואחד ]חסר[.
הנטיה להתעמקות פרטית הנחוצה להתבססות הנפשית, מכבירה את חשבון
החסרין, מבלטת היא את הצורה הזמנית המיוחדה ביותר. ואם מעריכים את ערכי
החול באיזה צורך של התודעות מתוכו על הקודש, בבחינה של יתרון האור מתוך
החושך עצמו, יש מקום להרבות את מתיחת הקו של הפרטיות הריכוזית עד כמה
שהיד מגעת מבלי לטשטש את הצורה של הזיקוק אל הכלליות, ולרבי יוסי ז'
חסרין עבוד. ולרבנן, המשאירים את החול בעמדת גבולו, הריכוז הוא עוד יותר
מוכרח. והצמצום הפנימי פועל אחר כך להיות האור מבהיק מתוך החשכה, לא
כמה דמנהיר שרגא בליליא מנהיר ביממא, וח' חסרין עבוד והחשבון מתמצה
לקביעות ר"ח סיון בתרי בשבתא.
דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא. כשמתכנסים ביחד במיזוג המון הכחות
האבירים והחזקים שבנפש עם הכחות העדינים והרגשניים, תצא מהם התמזגות
רוחנית נפלאה קדושה ונהדרה. השפעת הגלילי, זה המוטבע באומץ בתוקף
וטבעיות, גלילאי לא דייקי לישנא ותלמודם לא נתקיים בידם, אבל הם הגבורים
אשר מעולם הלוהטים ברוח האומה והארץ. ורב חסדא דחסדא שמיה וחסדאין
מיליה, בעל הרגש הנעים, הדורש בזמן שמצנפת בראש כה"ג עטרה בראש כל
אדם, נסתלקה המצנפת מראש כה"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם, השפעתו
דף 184
התמזגה ביחד עם אותו העז הגלילי, ויצאה מזה דרשה מורכבת שיש בה עז והדר
גם יחד.
בריך רחמנא דיהיב )לן( אוריין תליתאי. התורה הנביאים והכתובים מבליטים
ביחד את עשרה של תורה דכולא בה. החיים, תורת החיים, העולם, החזון
והמציאות כמו שהיא, חזון הזמנים, העמים, והרוח הממזג את העולם המציאותי
עם החיים המורגשים אלינו, ביחד, וממצה את מהותם אל תוכיותנו במזיגה
פנימית.
התורה תורת חיים, ובחרת בחיים, הנביאים חוזי העולם, מוציאים הגות לב
ברוח ד' אשר דבר בם, על הגויים ועל הממלכות, על הבנין ועל ההירוס, על
העוברות ועל העתידות. הכתובים ממזגים ברוח עדינותם, קליטת מוסרם ורשימת
אופייהם, את החיים עם המצוי העולמי ביחד, והאוריין התליתאי הזה רוח חיים
של עולם מלא אשר ]אין[ דבר מוזר לו, הכל כלול בו, והכל אחוז באריגתו
הגדולה, לא יחסר כל בו.
לעם תליתאי. שאיפת החזיון הרוחני, העליונה, הגשמת החיים ע"פ המאויים
של הרוחניות העליונה, של הופעת רוח הקודש ונועם האלהי, המזהיר בנשמות
המאושרות, המעלה אותם ממעל לכל עניני התבל וצרכיה וחשבונות הרבים של
בני האדם, מצד אחד. השתילה בתוך גבולי החיים המקושרים ברצון הבנין
החברותי ומשאלותיו, הממשיכים אל עמקיו את החפץ העליון שממעל לעולם.
המיזוג לפשר על ידו את ההנמכה של )ה(משאת הנפש העליונה עם הרוממות
שממעל לכל מבוקש, מוגבל ומשאל עם, כוננו שלשתן יחד ברוח האומה ע"י
ההפלגה הנפשית של החילוק המובדל אשר לכהנים לויים וישראלים.
החלק המקודש אשר בעצם תכונתו ד' הוא נחלתו, ומשאלותיו עולות ממעל
לחוג החיים המצומצמים וגבוליהם. הלויים מקבלי הדיבור והרעיון, המסבירים
ומבארים, מקשיבים את קול הקודש, ומבינים אל אופיו והדר קדשו, משתוקקים
להרחיבו בכל השדרות ע"פ אותה הצורה שיוכל להתמזג עם החיים. וישראל הגוי
כולו, העובד, הלוחם, הבונה והמישב את העולם, כולם יחד מתאימים להצגת רום
הקודש אשר בחטיבתה של תורת אמת.
דף 185
על ידי תליתאי. התוכן המלא של הדרכה עולמית צריכה להיות מבוססת
בשלשה תוכנים, שהגדולה שבהם היא הנושאת בקרבה את חלקיה הקודמים לה
בזמן ובערך חלקי. המשפחה והאומה הם היסודות שכשהלב מתמלא מהם והשכל
מודרך על ידם ולאשרם בכל מלא השכלול, בא אח"כ החזון של העמדת הכלל
אל השיווי של ההכללה הגדולה העולמית. וזה כבר אי אפשר בצביונה כ"א
במילוי האלהי המעמיקה עד תהום הכללות וכל מקוריותיו.
במרים התיצבה ההתאשרות של המשפחה, זהו הגובה של האשה בקדשה
וגדלה, כשמכוננת את המשפחה בצביון מתאים לחטיבה הגדולה שהאומה והעולם
מתיצבים עליה. אהרן זהו התוכן של האומה, הרוממות של הקודש החפצי של כל
החיים לעדן את היסוד של הכללות הלאומית בדרכי שלום, מתאימים אל החיים,
ובעומק רענן המתאים לתכונתה ברום קדשה, המאשרת אותה ישר למטרתה
הרוממה בשיגוב מדותיה, בהארת שלומה ובכל כליל יפיה. ובמלאת התוכן של
המשפחה והאומה, בהוד מעלות הקודש, כלל בחיר האחים את כל הכשרונות
שקדמו וחוטבו בכל אחד מהם, בצורה עליונה, להעמיד עם סגולה מכל העמים
להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש בעד כל הארץ. ולזה הוכן לקבלת התורה האח
המשולש הזה, הסופג בקרבו בכל הוד מילוי של נצח נצחים, כל מה שיש מאור
אלהים חיים ביקרת מחצבת הקודש של המשפחה ושל האומה בפרטיותה, להעמיד
הכל נוכח ד', היה אתה לעם מול האלהים, והבאת אתה את הדברים אל האלהים,
על ידי תליתאי.
ביום תליתאי. להקשרת החיים אל המרומים העליונים, אל זיו ד' אמת, אחרי
ההתקשרות הצמצומית שחיי החומר ]לחיי החומר, ?[ והשליטה הבהמית שבה
מעכרת את הצד העליון של הוד האדם, צריכים שלשה צעדים חלוקים למערכות
הכשרים זמניים, הראויים להתאחד עם סידור של ימים מחולקים. הנתיקה מאת
ההצטמצמות החלקית המשפילה, הדרכת החפץ הפנימי אל האור המרוחב שאין
לו גבול והתעכבות, והאחרון, המגמה המאושרה, ההתאחדות עם האור האלהי
העליון, המרחב של אין סוף לבהירות והשלמת חיי עולמים בעד כל. והם הם
שלשת ימי הפרישה, שהצעד האחרון הוא כבר מלא כל, באין דבר להוסיף, כי
די באלהותי לכל בריה, ביום תליתאי.
דף 186
כמאן כרבנן. ]כרבנן[, המבליעים את האור האלהי הזורח באדם, בדעתו
ושכלו, בתוך האורה האלהית המפולשת העליונה, עד בלי צורך של מעברה
פרטית והוספת דבר מדעת עצמו, גם בכדי הערך של הסכמת דעתו העליונה של
הקב"ה, כי אם סוד האחדות האלהית בצירופה, אחרי אשר פונה דרכה ואבני
המכשולות הורמו, הרי היא כמעין המתגבר ועולה שאיננו צריך להארת מדריגות
והופעות מחולקות מקבלות תוספת, הכל יוכל וכללם יחד.
ויתיצבו בתחתית ההר, אר"א ב"ח מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית
וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. החופש
הרצוני הוא תוכן מיוחד לשכלל על ידו את הכשרון המוסרי אשר לאדם, ומפני
כך יש לו שליטה מיוחדה בגבולו וחוגו. אבל עצמיות הרצון בעצמו הוא התוכן
המהותי של האדם, ועליו ביסודו לא שייך לומר שום תואר של חופש. אין אנו
בני חורין לרצות או לא לרצות. הרצון הוא עצם החיים, והחיים הנם מצויים בנו
שלא בבחירתנו. אנו שולטים רק על הטיית הרצון לאחד מן הצדדים, לימין או
לשמאל, כאן יש יד הבחירה.
ואם התורה היתה רק מתפשטת על התוכן המוסרי של האדם, היה הדבר ראוי
שתנתן בבחירה חפשית גמורה, אבל באמת התורה היא הבעתה של העצמיות
המהותית של האדם, כפי מה שהיא. העברת התורה היא התנכרותו של האדם,
שמתנכר מעצמו, ומשנה את טבעו להרע, משנה פניו ותשלחהו. על כן ראוי
הדבר שתתגלה התורה התגלות מהותית, התגלות שורש הרצון, ולא התגלות ענפי
הרצון. ומזה מסתעפת ג"כ הידיעה שאין התורה תוכן פרטי לישראל, וממילא
שאין ישראל מציאות פרטית בעולם, אלא הכל נארג ונמזג מתוך התמציות של
כללות ההויה, א"כ הכל מכריח ודוחק את מציאותה של התורה, וחקיקתה, וקבלת
ישראל אותה.
וההר אשר זכה שיהיה מרכז העולם כולו, - לא במקרה בא הדבר, כי בודאי
יש יחש למציאותו והזרחת המרכזינו~ת של אור חי העולמים, עליו, - הרי הוא
ספוג בכח כל כלליות, ומתוך אותה ההכרעה של הסיפוג הכללי שבו, הרי הוא
מלא כח מכריח המ)ת(גלה שאי אפשר כלל לתאר חיים ומציאות למהותיות
הישראלית בלא קבלת התורה. ועמדתם של ישראל הרי היא מכוונת להעשות
בסיס לכל הריכוז שאז חל על המציאות של ההר, ויתיצבו בתחתית ההר. בכח
דף 187
האצור בההר אשר ירד עליו ד' באש, ספון כח מכריח, אם אתם מקבלים את
התורה מוטב, הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמי שהיא באמתת
הוייתכם, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם
כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם.
אר"א ב"י מכא7 מודעא רבה לאורייתא. אלמלא היה אור התורה שתול בישראל
בבחירה חפשית מיסודה, לא היה התוכן המאיר ומחיה שלה מאוגד בפנימיות
עצמיותה של האומה ובמעמקי נפשם של יחידיה, ואז היה הדבר אפשר שהעברת
התורה בפועל מצד ]הבחירה[, תמחק את אותו הרושם של החיים והקודש
שהתורה צריכה לעשות בהם. אבל כיון שהעצמיות הישראלנית[ מאוחדת עם
התורה ע"פ הכרח כללי של כל היש, אין העברת התורה פועלת כ"א טשטוש
חיצוני על מהות האומה, אבל התכונה העצמית הרי היא תמיד נשמרת. כי
הכלליות שלה היא למעלה מכל יסוד של בחירה ושל אפשרות של שינוי. והדבר
עומד למעלה מכל התגלות פרטית שברצון. אפילו כשמתגלה בפועל ובמעשה
בהיפוך, הרי המודעא הרבה כוללת הכל, שאין כל המעשים הנעשים נגד התורה
מכוונים כלל לפגע ביסודה, מפני שהיא מ)ו(רוממה ]או: מור)ומ(מה[ הרבה מכל
אפשרות של פגיעה ע"י שום התגלות רצונית. והיא המודעא הרבה העליונה מכל
סתמיות של מודעות, שאין כונתה של מודעא זו החלשה לקיום קבלת התורה, כי
אם התגלות עליונה שבכל ]שכל~ מה שאפשר להיות עובר ע"י יצרי לבב האדם
מהעברתה של תורה, אינו משנה כלל את תכונתו של הרצון הפנימי העצמי של
ישראל, העומד למעלה מכל חירות וחופש בחיריים, מודעא רבה לאורייתא.
אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש. היסוד הטבעי שבקדושה
שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה החפשית
להתגלות בכל מילואה. ומאז עמדו רגלי אבותינו על הר סיני, אורות החיים
הטבעיים שבקדושה מתגברים והולכים בגלוי, והתוכן החפשי של בחירת האדם
עומדת היא בצורה עלומה, עד אשר רק בהשתערות רוח עועים של שכרות
נוראה, אשר ליצרא דע"ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין תואר של
בחירה בישראל. ומפני הארס הגדול שהוכרח להתכנס עד כדי העמדת הבחירה
המעשית במשקל ישר, היה הצורך של יצרא דע"ז להיות מרובה כ"כ בעז כחו.
דף 188
הירידות הכלליות גרמו אח"כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש,
ובימי אחשורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם
וההתנאות מסעודתו של אותו רשע, כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל,
גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה,
מבלי להגלות בהופעת כחה. וזה גופא היתה עצת ד' עמוקה, כדי שתהיה אפשרות
לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה. וזה נעשה אח"כ לטובה אחרי
התשובה שבאה ע"י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה בחירית, הבאה
מהכרעה חפשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים בפועל, בתור אישור
וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך בו קיום לקיים את
המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית, חטיבה של מהותיות
קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת קיימו מה שקבלו כבר.
אמר חזקיה מאי דבתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה
שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. כל מה שיוצא
בבהירות גלויה אצל השכל היותר עליון, היותר צח ובהיר, המעוטר ברצון היותר
עליון, מקודש ואדיר, שביחד עושים הם את צביון החיים היותר שלמים, מונח
הוא בגניזתו בכל השדרות של היש כולו מתחתית מדרגתו עד רומה. אושר
)המציאותו( ]המצאותו ? המציאות ?[ במגמתה התכליתית, רום נשמת האדם
ובהיקותה, אומצה וחסנה הטהורים, במעמדם ]במעמדים ?[ הנצחיים החובקים כל
אושר, כל שאיפה וכל עדנה, שאל הפועל אינה יוצאה כ"א ע"י האגד האלהי
והתגלות אורו בברית עולמים בישראל, ומיסוד כנסת ישראל לאדם ולעולמים
כולם, בחטיבה אחת, חוברת עליונה מתאימה עדי עד. והחוסן הרוחני המיוסד
]הוא מיוסד ?[ על יסוד החירות הבחירית, אשר יסודו העצמי ברום המעלה
הרוחנית העליונה הוא גנוז. השמים מספרים את הכבוד העליון של הוד נשמת כל
היקום המפוארה בנקודת ציון המצויינת, אומת עולמים כלילת יופי. והארץ הרי
בחביונה כל התיאור, המסופק בהתחלת צמיחתו, והמובטח בגאון התעלותו, אחרי
אשר ילך ואור, שיש בתכונתה של חפשיות הרצון, עזה וחסנה של נשמת היקום
הוא כלול בה.
והחרדה מלפפת את היסודות הארציים כולם, פחד פנימי מגורל נעלם, מה
יהיה אם זה החופש לא יבא למגמתו. כל שאיפה הרי בטלה היא, כל מגמה
הוייתית אפס ותוהו נחשבה.
דף 189
ובתוך אותה ההתפשטות הפחדותית, עלומה היא בטחה עליונה אשר לא תוכל
להתגלות בארץ כ"א בזמן התגלותה והראותה לעין כל, בזמן שכבר התבטאה
ועמדה במרחב, אחרי שהד קול הסכמת עולמים אשר לעם ד' הנושא עליו את
אחריות כל היקום ואור חייו, התבטא בנעשה ונשמע, שאז החטיביות הרצונית
החפשית בהתפשטות ענפיה עלתה עד מרום שרשה העלום שהוא כולו איתן בל
ימוט, מוכרח ומחוייב באומץ ספירי, כפטיש יפוצץ סלע, בתחילה יראה ולבסוף
שקטה.
ולמה יראה כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ה"א
יתירה
ל"ל, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את
התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. הולכות הן המגמות
מעולפות במחבא המדרגות מעומק תחתית עד רום שמי מעלותיהן. הרעיון האלהי
שהוא כל היש כולו, ערכו, מהותו, תבניתו, גילוייו, עזוזו ועצמתו, הרי הוא
מעופף ומשוטט, הולך וזורם, פועל ומתגלה בכל המערכה ההוייתית, הכל היא
חוברת אחת וכל עומק נעוץ בכל רום. והרום העליון, גודל רוח האדם, גדלו
ברוממות קודש, בחוסן יה, - הוא יסוד עולמים. בהתגלותו בעזוז קדשו הכל
מתבסס, יש לכל נוצר לכל בריה ערך נשגב, הכל מתנוצץ מזוהר כל, הכל ממלא
תפקיד מהודר בזיו תפארה. בהחסר החופש בהגלותו ברום עליוניות קדושתו,
בהעלם העצמיות האלהית החפשית של האדם המתגלה בסגולת ישראל, המתנוצצת
רק לאחר הקשרם בחיים העליונים מלאי העולם שבסגולת יקרתה של תורה, הכל
נעתם, הכל הולך לטמיון, נרדם תרדמת מות. ורוח אלהים חיים היוצרת כל
עולמים, העולם הזמני הריאלי המצומצם, בה"א נברא העוה"ז, הרי שפעת חייו
הולכים קשורים בכל מפלשיהם אל התקוממותה של הצורה העליונה החובקת כל
ומחיה כל, זיו העולם אשר ברוח האדם השלם באור אלהים חיים, הקשור ברצון
המוחלט העליון המתגלה בתורה.
הספק המולט במאפלי אי אפשרותה של ההתגלות המובלטה למה שתלוי
ביסוד החופש של הבחירה, המתרוממת ממעל לכל כחות החיים, טרם הובלטה
בהבעת האומר הכולל כל להקשר בברית אלהי ישראל עדי עד, הכל נתון
בתעלומת הספק. הארץ יראה, ורוח היראה וספקנות הקיום כולל כל החיים וכל
הכחות, עד אשר מכללות הכל, במרכז היש שנתרכז בכנסת ישראל, פרץ זרם
דף 190
עצמיות החיים במילואו, והובע הקול המקשר את נשמת האדם במקור חיי
העולם, והחיה את כל היקום עם כל הוייותיו הכלליות והפרטיות במסילת החיים
הקיימים עדי עד. כל ארחות היצירה, כל תעלומות היש, הטבע ומה שלמעלה
ממנו, מה שלפניו ומה שלאחריו, הכל אחוז בלולאות, התנאי המקיף והעליון,
הכל תלוי, אם ישראל מקבלים את התורה, הכל קונה לו מגמה. ורוח אידיאליות
של הגעה מגמתית רוחף על כל, והם מתקיימים, הכל מתקיים, מפני שיוכל הכל
לשאוף. הכל בא למגמה מכל שיש לכל עתיד, והעתיד גדול ורחב הוא, רוחב
אין סוף לו, וחמדת גדולת עולמי עולמים הוא מלא. והה"א הגדול ממלא את כל
היקום .
היצירה כולה בקישוריה, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואז
למפרע חיי כל, חיי עמדה וקיום הם, חיי בטחון ומגמתיות, והאומץ היסודי
שולט בכל. ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ומתהום האפס יגבל עולם
חדש, עולם אשר רוחו העליון יבא למגמתו ויביא עמו את כל היקום לאותה
רוממות התעודה אשר דבר אלהים שם לפניו.
וישראל עושה חיל וגבר והבליט את רוחו, הכשיר את עצמיותו ובסס את היש
כולו והציל את כל מעשה בראשית מכליון מחוסר מגמתיות, בקיומו של התנאי
שקבל את התורה, צדקה עשיתם עם עולמי שקבלתם את תורתי.
דקש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של
מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שתי כתרים אחד כנגד נעשה
ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ ריבוא מלאכי חבלה ופרקום
שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהאורה העליונה של טבעיותה
האלהית של הנשמה מופיעה במילואה, פוגשת היא את התכונה הבהירה של
מלאכי השרת בשני ערכיה. בערך הטבע הרוחני של האופי הנשמתי המתגלה
ברצון אדיר וכח פועל כביר בכל מרוצות קודש של טהרה וקדושה, בכל מילוי
חפץ אל עליון ב"ה, והמילוי הטבעי והרצוני הנאדר בקודש הוא משפיע ומחולל
מאורו כל אותו האוצר של ההשכלה והתבונה המבורכה. והוא היסוד העליון של
הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת אינם צריכים אז לרדת אל אנשים כאלה
כ"א באים הם במהלך ישר ופגישה של דרך סלולה. כשהתוכן בא אצל בני אדם,
דף 191
כבר נראה חילוק בין עצמיות הטבע המכונן בקדושה ובין שפעת השכליות
היוצאים ממנו והם נעשים שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
אבל בירידת החיים ושלהבת הקודש הועמה, אין הטבע האלהי העליון של
הנשמה מתגלה בתעצומות עזו, ואין השכלה שופעת ממנו להזיל פלגים כימי קדם
הטובים. אם נשארו רשמים מימי הטובה במעמקי החיים הרי הם רשמים פרודים
ומנוגדים.
הטבע במעמקיו יש לו געגועי קודש שאינו יכול להוציאם אל הפועל, והמון
רב של טבעיות מרה ומחוללה מקיפה סחור סחור את הנקודה העלומה של
הקודש, והרי היא פורחת ומסתלקת. וההשכלה שהורשמה מאז ברשמי קודש,
שהרבו כל כך מחשבות חשכות של דעות נפתלות של חכמות מעוותות להקיפה,
הרי היא ג"כ הולכת ומתפרדת מהנושא האנושי שהיתה כ"כ קשורה בו.
הנפילה הולכת ומתעמקת, המון סבות רוחניות עליונות הולכות ויורדות
ממכון רומן לחבל את הישות שכבר נתדלדלה. המהלך של הטבעיות וההשכלה
כבר נעשה שונה זה מזה עוד טרם שבאה הירידה היותר עמוקה, ומלאכי החבלה
אינם יכולים לעשות משלחתם כפולה בעת שהערכים כ"כ פרודים הם. החיבול
הטבעי, לו מהלך אחר וסגנון אחר, והחיבול השכלי, לו ג"כ סגנון ומרוץ מיוחד,
ק"כ רבוא מלאכי חבלה ירדו ופרקו את העטרות שהיו כפולות אחרי שנפרדה
לגמרי חבורתם ותיומתם נתחלקה.
א"ר חמא ב"ח בחורב טענו בחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו
כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהמחשכים מתגברים, אחרי
שהופעה אורה רוחנית בהירה בנשמה, התוכנים המערפלים ומוסיפים חשכה אינם
מושגים אחרים כ"א אותם המושגים עצמם העליונים והבהירים, שבעת הכושר,
שהאדם מוכן ומותאם אליהם, הרי הם משחקים לפניו בבהירותם ועז אורם,
בכבודם וקדשם, בעת הדלדול והירידה הרי הם מתהפכים לפניו לצלמי בלהות,
והתוכן הקודש בעצמו מתחלל ומהות הזיו נטל ממנו. והנטילה נפעלת מעצמיותה
של המעלה, מהכשרת היתרון שהופרעה פעולתו. בחורב טענו, בחורב העמדו על
מרום הפסגה של אנושיות עליונה, שחברה אנושית טבעית כבר לא היתה ראויה
לסמנה, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, ובחורב פרקו, זה היתרון
המרומם בעצמו הוא הוא הגורם את הפריקה, את ריקניות חיי האור, התום
דף 192
עצמיות החיים במילואו, והובע הקול המקשר את נשמת האדם במקור חיי
העולם, והחיה את כל היקום עם כל הוייותיו הכלליות והפרטיות במסילת החיים
הקיימים עדי עד. כל ארחות היצירה, כל תעלומות היש, הטבע ומה שלמעלה
ממנו, מה שלפניו ומה שלאחריו, הכל אחוז בלולאות, התנאי המקיף והעליון,
הכל תלוי, אם ישראל מקבלים את התורה, הכל קונה לו מגמה. ורוח אידיאליות
של הגעה מגמתית רוחף על כל, והם מתקיימים, הכל מתקיים, מפני שיוכל הכל
לשאוף. הכל בא למגמה מכל שיש לכל עתיד, והעתיד גדול ורחב הוא, רוחב
אין סוף לו, וחמדת גדולת עולמי עולמים הוא מלא. והה"א הגדול ממלא את כל
היקום .
היצירה כולה בקישוריה, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואז
למפרע חיי כל, חיי עמדה וקיום הם, חיי בטחון ומגמתיות, והאומץ היסודי
שולט בכל. ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ומתהום האפס יגבל עולם
חדש, עולם אשר רוחו העליון יבא למגמתו ויביא עמו את כל היקום לאותה
רוממות התעודה אשר דבר אלהים שם לפניו.
וישראל עושה חיל וגבר והבליט את רוחו, הכשיר את עצמיותו ובסס את היש
כולו והציל את כל מעשה בראשית מכליון מחוסר מגמתיות, בקיומו של התנאי
שקבל את התורה, צדקה עשיתם עם עולמי שקבלתם את תורתי.
דקש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של
מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שתי כתרים אחד כנגד נעשה
ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ ריבוא מלאכי חבלה ופרקום
שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהאורה העליונה של טבעיותה
האלהית של הנשמה מופיעה במילואה, פוגשת היא את התכונה הבהירה של
מלאכי השרת בשני ערכיה. בערך הטבע הרוחני של האופי הנשמתי המתגלה
ברצון אדיר וכח פועל כביר בכל מרוצות קודש של טהרה וקדושה, בכל מילוי
חפץ אל עליון ב"ה, והמילוי הטבעי והרצוני הנאדר בקודש הוא משפיע ומחולל
מאורו כל אותו האוצר של ההשכלה והתבונה המבורכה. והוא היסוד העליון של
הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת אינם צריכים אז לרדת אל אנשים כאלה
כ"א באים הם במהלך ישר ופגישה של דרך סלולה. כשהתוכן בא אצל בני אדם,
דף 193
כבר נראה חילוק בין עצמיות הטבע המכונן בקדושה ובין שפעת השכליות
היוצאים ממנו והם נעשים שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
אבל בירידת החיים ושלהבת הקודש הועמה, אין הטבע האלהי העליון של
הנשמה מתגלה בתעצומות עזו, ואין השכלה שופעת ממנו להזיל פלגים כימי קדם
הטובים. אם נשארו רשמים מימי הטובה במעמקי החיים הרי הם רשמים פרודים
ומנוגדים.
הטבע במעמקיו יש לו געגועי קודש שאינו יכול להוציאם אל הפועל, והמון
רב של טבעיות מרה ומחוללה מקיפה סחור סחור את הנקודה העלומה של
הקודש, והרי היא פורחת ומסתלקת. וההשכלה שהורשמה מאז ברשמי קודש,
שהרבו כל כך מחשבות חשכות של דעות נפתלות של חכמות מעוותות להקיפה,
הרי היא ג"כ הולכת ומתפרדת מהנושא האנושי שהיתה כ"כ קשורה בו.
הנפילה הולכת ומתעמקת, המון סבות רוחניות עליונות הולכות ויורדות
ממכון רומן לחבל את הישות שכבר נתדלדלה. המהלך של הטבעיות וההשכלה
כבר נעשה שונה זה מזה עוד טרם שבאה הירידה היותר עמוקה, ומלאכי החבלה
אינם יכולים לעשות משלחתם כפולה בעת שהערכים כ"כ פרודים הם. החיבול
הטבעי, לו מהלך אחר וסגנון אחר, והחיבול השכלי, לו ג"כ סגנון ומרוץ מיוחד,
ק"כ רבוא מלאכי חבלה ירדו ופרקו את העטרות שהיו כפולות אחרי שנפרדה
לגמרי חבורתם ותיומתם נתחלקה.
א"ר חמא ב"ח בחורב טענו בחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו
כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהמחשכים מתגברים, אחרי
שהופעה אורה רוחנית בהירה בנשמה, התוכנים המערפלים ומוסיפים חשכה אינם
מושגים אחרים כ"א אותם המושגים עצמם העליונים והבהירים, שבעת הכושר,
שהאדם מוכן ומותאם אליהם, הרי הם משחקים לפניו בבהירותם ועז אורם,
בכבודם וקדשם, בעת הדלדול והירידה הרי הם מתהפכים לפניו לצלמי בלהות,
והתוכן הקודש בעצמו מתחלל ומהות הזיו נטל ממנו. והנטילה נפעלת מעצמיותה
של המעלה, מהכשרת היתרון שהופרעה פעולתו. בחורב טענו, בחורב העמדו על
מרום הפסגה של אנושיות עליונה, שחברה אנושית טבעית כבר לא היתה ראויה
לסמנה, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, ובחורב פרקו, זה היתרון
המרומם בעצמו הוא הוא הגורם את הפריקה, את ריקניות חיי האור, התום
דף 194
עצמיות החיים במילואו, והובע הקול המקשר את נשמת האדם במקור חיי
העולם, והחיה את כל היקום עם כל הוייותיו הכלליות והפרטיות במסילת החיים
הקיימים עדי עד. כל ארחות היצירה, כל תעלומות היש, הטבע ומה שלמעלה
ממנו, מה שלפניו ומה שלאחריו, הכל אחוז בלולאות, התנאי המקיף והעליון,
הכל תלוי, אם ישראל מקבלים את התורה, הכל קונה לו מגמה. ורוח אידיאליות
של הגעה מגמתית רוחף על כל, והם מתקיימים, הכל מתקיים, מפני שיוכל הכל
לשאוף. הכל בא למגמה מכל שיש לכל עתיד, והעתיד גדול ורחב הוא, רוחב
אין סוף לו, וחמדת גדולת עולמי עולמים הוא מלא. והה"א הגדול ממלא את כל
היקום .
היצירה כולה בקישוריה, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים ואז
למפרע חיי כל, חיי עמדה וקיום הם, חיי בטחון ומגמתיות, והאומץ היסודי
שולט בכל. ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ומתהום האפס יגבל עולם
חדש, עולם אשר רוחו העליון יבא למגמתו ויביא עמו את כל היקום לאותה
רוממות התעודה אשר דבר אלהים שם לפניו.
וישראל עושה חיל וגבר והבליט את רוחו, הכשיר את עצמיותו ובסס את היש
כולו והציל את כל מעשה בראשית מכליון מחוסר מגמתיות, בקיומו של התנאי
שקבל את התורה, צדקה עשיתם עם עולמי שקבלתם את תורתי.
דקש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של
מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שתי כתרים אחד כנגד נעשה
ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ ריבוא מלאכי חבלה ופרקום
שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהאורה העליונה של טבעיותה
האלהית של הנשמה מופיעה במילואה, פוגשת היא את התכונה הבהירה של
מלאכי השרת בשני ערכיה. בערך הטבע הרוחני של האופי הנשמתי המתגלה
ברצון אדיר וכח פועל כביר בכל מרוצות קודש של טהרה וקדושה, בכל מילוי
חפץ אל עליון ב"ה, והמילוי הטבעי והרצוני הנאדר בקודש הוא משפיע ומחולל
מאורו כל אותו האוצר של ההשכלה והתבונה המבורכה. והוא היסוד העליון של
הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת אינם צריכים אז לרדת אל אנשים כאלה
כ"א באים הם במהלך ישר ופגישה של דרך סלולה. כשהתוכן בא אצל בני אדם,
דף 195
כבר נראה חילוק בין עצמיות הטבע המכונן בקדושה ובין שפעת השכליות
היוצאים ממנו והם נעשים שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
אבל בירידת החיים ושלהבת הקודש הועמה, אין הטבע האלהי העליון של
הנשמה מתגלה בתעצומות עזו, ואין השכלה שופעת ממנו להזיל פלגים כימי קדם
הטובים. אם נשארו רשמים מימי הטובה במעמקי החיים הרי הם רשמים פרודים
ומנוגדים.
הטבע במעמקיו יש לו געגועי קודש שאינו יכול להוציאם אל הפועל, והמון
רב של טבעיות מרה ומחוללה מקיפה סחור סחור את הנקודה העלומה של
הקודש, והרי היא פורחת ומסתלקת. וההשכלה שהורשמה מאז ברשמי קודש,
שהרבו כל כך מחשבות חשכות של דעות נפתלות של חכמות מעוותות להקיפה,
הרי היא ג"כ הולכת ומתפרדת מהנושא האנושי שהיתה כ"כ קשורה בו.
הנפילה הולכת ומתעמקת, המון סבות רוחניות עליונות הולכות ויורדות
ממכון רומן לחבל את הישות שכבר נתדלדלה. המהלך של הטבעיות וההשכלה
כבר נעשה שונה זה מזה עוד טרם שבאה הירידה היותר עמוקה, ומלאכי החבלה
אינם יכולים לעשות משלחתם כפולה בעת שהערכים כ"כ פרודים הם. החיבול
הטבעי, לו מהלך אחר וסגנון אחר, והחיבול השכלי, לו ג"כ סגנון ומרוץ מיוחד,
ק"כ רבוא מלאכי חבלה ירדו ופרקו את העטרות שהיו כפולות אחרי שנפרדה
לגמרי חבורתם ותיומתם נתחלקה.
א"ר חמא ב"ח בחורב טענו בחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו
כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כשהמחשכים מתגברים, אחרי
שהופעה אורה רוחנית בהירה בנשמה, התוכנים המערפלים ומוסיפים חשכה אינם
מושגים אחרים כ"א אותם המושגים עצמם העליונים והבהירים, שבעת הכושר,
שהאדם מוכן ומותאם אליהם, הרי הם משחקים לפניו בבהירותם ועז אורם,
בכבודם וקדשם, בעת הדלדול והירידה הרי הם מתהפכים לפניו לצלמי בלהות,
והתוכן הקודש בעצמו מתחלל ומהות הזיו נטל ממנו. והנטילה נפעלת מעצמיותה
של המעלה, מהכשרת היתרון שהופרעה פעולתו. בחורב טענו, בחורב העמדו על
מרום הפסגה של אנושיות עליונה, שחברה אנושית טבעית כבר לא היתה ראויה
לסמנה, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, ובחורב פרקו, זה היתרון
המרומם בעצמו הוא הוא הגורם את הפריקה, את ריקניות חיי האור, התום
דף 196
אליה, אלא שהיא היא עצמיות טבע נשמתם, והם מוצאים עצמם מלאים עז לשוט
לקיומה של תורה ממלא פנימיותם. ומה שהמקרים הגופניים גורמים שצריכים
לימוד והתרגלות, זהו דבר חיצוני. ועצמיות ההקשבה ג"כ הולכת היא ומתגברת
ע"י התגברותה של שפעת המעין הטבעי שבנשמתם שמתגלה ע"י העשיה הנובעת
ממילוי פנימי.
וזאת היא דוגמא עליונה שאין בעולם האנושי משל לו, שימצא עם שלם
בקרבו הכשר רוחני עליון מלא מקדושה פנימית, בתוכיות טבע רוחניותו. זהו רז
שמלאכי השרת משתמשים בו, שהם טבועים ברוחניותם ועשייתם באה בלא הכשר
של הקנאת לימוד חיצוני, ובהתגלותה במפעלם הרי היא מתגברת ועולה כמעין
הנובע, ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברישא עושי
והדר לשמוע.
אר"ח בר"ח מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר
לך
מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. המדריגות
התחתונות במציאות הגשמי והרוחני, נערכות הן לגבי המדריגות העליונות, בשני
ערכים. יש שהמדריגות העליונות באות ומתפתחות, משתלשלות ומתהוות מתוך
השדרות של המדריגות התחתונות, ואז מוכרחות הן המדרגות התחתונות לבא
בתחילה ואחריהן באות ומתגלות המדריגות העליונות. מצד סידור זה מוכרחות
הן המדרגות התחתונות להתגלות תחילה, ועל ידן ומתוכן הולכות ומתגלות
המדריגות העליונות מהן. אמנם ישנו עוד סדר, שהמדריגות העליונות מופעות
מזיו יסודן, באין צורך כלל שיבאו מתוכן של מדריגות תחתונות, ובכ"ז
המדריגות התחתונות הנן נצרכות מאד ומצטרפות לסידור המציאות בכללו, הן
שומרות, מגינות, מחזיקות, ונותנות מקום להתהלכות בין החיים והמעשה אל
המדריגות העליונות.
העשיה בתכונתה העליונה היא הזיו העליון של כל התכונה הרוחנית,
התגלמות התורה בחיים, הארת העולם במפעל מזיו הקודש, הטבעת חותם העולם
בהבלטה בסידור יפעת הקודש, זהו האור היותר עליון מכל ההופעות שבחיי
העולם.
העשיה בתור המגמה העליונה באה לא בתור מעשה ממצע איזה זיכרון ואיזו
ידיעה, איזה תוכן סימבולי שעל ידו באים לידי איזו זכירה, אלא זהו תוכן עליון
דף 197
הבא מתוך אותו הסידור האלהי שבו האדם בונה את העולם, נעשה שותף למעשה
בראשית, מעדן את ההויה, מעלה אותה ומשפרה.
זהו ערך ישראלי מיוחד שניתן לעם סגולה, שהעשיה היא בזה הערך היותר
עליון מכל ערכי היחושים המצותיים התורתיים והמוסריים.
הפרי העליון הזה איננו בא מתוך אותן הדרגות שהן למטה ממנו, אפילו
היותר עליונה שבהכשרות שהיא השמיעה, הפרי קודם לעלין. מתוך אותו התוכן
העליון של התבססות המציאות במפעל המלא חיים ממקור חי העולם מתפנש~טות
הן שפעות של זוהר דעת, של שמיעה והקשבה, שהן מעטרות, מחזקות, מרחיבות
את התגלות העשיה העליונה, אבל אחריה הן באות, מה תפוח זה פריו קודם
לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי
כרעיה וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, א"ל עמא פזיזא דקדמיתו
פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי' לכו למשמע, אי מציתו
קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים
תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. כשרואים הקשבה
רוחנית עליונה ההולכת ומתגברת על כל ההרגשות הגופניות עד שהיא מבטלתן
ומשתקתן, אפשר לחשוב את התגלות כח זה בשני אופנים: או שהוא דבר זר הבא
ומתפרץ נגד החק הטבעי של חיי האדם, שראוי לו לאדם להיות לכתחילה נזהר
ממנו שלא יעבור את גבולו, כדי שלא יהרס את מוסדי החיים הגופניים שלו, או
באופן אחר שהוא התגלות כח עליון, משלים, שכל הכחות הגופניים והנפשיים
כולם מתעלים על ידו ומתוך כך הם בטלים אליו. ומתוך שהענין הוא באמת בא
מיסוד של עליה כללית שהאמתיות הטבעית של החיים צריכה להביא אליו,
החיים הם בטוחים מכל הירוס. ואדרבא, הרי הם מוכרחים להיות בכללותם
מוסיפים איתניות ע"י עלייתם למקורם היסודי, בשאבם שפעת חיים ממעינם המקורי.
והנה ישרי לב, הם מרגישים את ההשלמה הטבעית הכללית שישנה בהעליה
הרוחנית המופיעה ע"י קדושת התורה בצורתה היותר עליונה, והם בטוחים מכל
מכשול גם בעת )ה(התגברות הרוחניות עד כדי הדממה של הכחות החמריים, אנן
דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, שזאת היא עלייתם הטבעית
המקורית, המאמצת את יסוד חייהם באיתן טבעיותו העליונה.
דף 198
אמנם הנך אינשי דסגן בעלילותא, הם נשדדו מזאת הסגולה הטהורה, שהיתה
ראויה להופיע בנשמתם ג"כ, אלא שסלף בוגדים ישדם, באבדם את הטוהר המוחש
לישרים המתהלכים בתומם.
ארשב"נ אריו"נ מ"ד לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך, בתחילה
באחת
מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך. כשמבינים את כל התוכן המעשי שבתורה רק בתור
דברים סימבוליים, שעל ידם האדם מתעורר אל הדברים המחשביים, את הקדושה
הצפונה השוכנת בלב ובמח, אז אין עיקר יסודו של המעשה נחשב לדבר המשלים
את הפרצוף השלם של האומה, שעיקר הפרצוף הרי הוא נשלם כבר בהתיאוריה
הרצונית והשכלית. ובאותו הגובה שכבר עמדו עליו ישראל במ"ת שאמירת נעשה
ונשמע יצאה מתוך עומק רצונם הנשמתי, מתוך גדלות הכרתם וחבת הקודש
העליונה המעטרתם, אם היה התוכן המעשי באמת רק משמש ערך סימני, בתור
מעורר לכחות המחשביים לבד, לא היה כלל שום רעיון לומר שהפרצוף השלם
הזה שהושלם בתכונתו בהבעת נעשה ונשמע, צריך הוא להשתלם ע"י המעשה
שבפועל. אבל השיר של קודש בא ומלמדנו כמה גדול הוא ונשגב הערך המעשי,
שהוא סוד ד' העליון, המתגלה בתורת אמת, עד שגם בעת שאנו מציירים גובה
רוחני נשגב, עומק רצון נאדר בקודש, הכרת אמונה עליונה חודרת עמקי תהומות
החיים כולם, אין הפרצוף של האומה עדיין שלם, עד שתטביע התורה את חותמה
בפועל המעשה ממש, עד שתרד אל החיים ולכל פרטיהם ושם תשרה את מילואה
וטובה. אז יודע בבליטה היותר מוארה הגודל הכללי שאור ד' האצור בתורה
מפעיל על כל החיים וכל העולמים. והתיאוריה בעצמה בכל שלמותה, הקשבת
הקודש וקבלת מלכות שמים בכל עז החדוה ומסירות הנפש המאירה את כל
נשמת האומה כולה, היא תשתלם ותצטרף להעלות למדרגת פרצוף שלם אשר לא
יחסר כל בו, רק בעת אשר היבול התיאורי ישפיע את חילו על התוכן המעשי
בכל מלא דיוקו. וזה לנו לאות, כי אין המעשה התורי רק ענין סימבולי להכניס
על ידו רעיונות כבודים בנפש, כי אם עצמות חיי עד, המאירים את כל היקום
במלא חיי קדשם, כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון, בארץ אשר עיני ד' בה,
המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם
המחשבתי היותר מכולל ויותר שלם.
ואחותי כלה, אשר לבבה באחת מעיניה, בגודל הבעתה האידיאלית, תרומם
ותנשא ותתעלה ברום כלילת יפיה השלם, אחר שכבר חדר אל תוכה כל אותו
דף 199
האור התיאורי, ואחרי שרוח קודש האמונה העליונה חי בתוכה בכל מילואו, דוקא
בהשלימה את החק המעשי, שהוא דבר ד' אל עולם, האומר ועושה, בכל מילואו
ויקר טובו. ותשתלם רק אז הצורה האלהית של האומה בגדלה ותמותה,
לכשתעשי בשתי עיניך.
אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה. הנטיה לעבודה זרה, מקורה
בהשפלות הטבעית אשר לאדם, המזוגה בתוכיות הרע והכיעור שבגופניותו, שכל
זמן שלא נטהר העולם כולו וכל היצור מרוח הטומאה אשר לו, הרי הוא ארם
נסתר שוכן במחבואים, שגם כאשר האור של הקודש והטוב מתגבר, אין הרע
והכיעור הזה נאפס ונכחד לגמרי, כ"א הרי הוא רק כמתעלף ונרדם, ועלול הוא
להיות מוקץ מכל התעוררות רעה גם בעצם ימי הבהקת האור של האמת והטוב.
וזהו עלבון עצמי, עד על הגרעון הנמצא בעצם הטבעיות אשר לנפש, שלא הוסרו
לגמרי הסיגים המכאיבים אשר בעצם יסודה, מצדה הרע והכרעת הטומאה
המכשכשת בה.
אמכ רב מרי ברה דבת שמואל מ"ק עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו.
כשנחפש את המקור מהיכן מתהוה הרע והכיעור, עד שהנטיה של ע"ז חוזרת
ומבצבצת אחרי שכבר הורמה האומה בכללה למרומי הכרת אלהות טהורה ונאדרה
בקודש, איך לא נכפף הרע המסותר, אשר מעמדו הוא משפלות הכללית של
האדם בירידתו אל תהום הזוהמא האלילית, אחרי הארת האור הגדול אשר משך
אחריו כ"כ באדיריות של חבה ושל טוהר את הנשמות, הכללית והיחידיות של
האומה, בכללה ובפרטיה, במעמד הר סיני, אמנם נמצא היסוד הרע לא בעצמות
המהות הנפשית הישראלית, שכבר טוהרה, וכבר עלתה מידי השיקוע הכללי
שכלל האדם עדיין נתון בתוכה. אבל היתרון הזה של הקודש המטוהר הוא שרוי
בעומק הנסתר והחבוי של הנשמה. מתנה עליונה, סגולת עולמים של ישראל, היא
הכרתה האלהית המטוהרה של כנסת ישראל, שהיא צריכה מטבעה הסתרה גדולה,
צניעות פנימית וחשבון עצמי נפשי עמוק עד שתתיסד עמוק עמוק בכל מעמקי
הנפש. ואז בהשלמתה והשלטתה הפנימית, שכללה את כל כחות החיים, תוכל
לצאת לאויר העולם להודע לעין כל בביטוי בהוראת פעולה ותנועה ניכרת אל
החוץ. אבל החשק הפנימי להתגלות מיד אל החיים, להסביר את התוכן האלהי
דף 200
המתגלה בפעולות מורגשות בסימבולים מצויירים, זהו חפץ של ההתפרסמות הבאה
בלא עתה, היא יכולה לעכב את הטוהר ולעורר את הזוהם הנסתר של הארס
האלילי לשוב לפעולתו המכוערה. וזהו רז מעשה העגל, הפחזות של התפרסמות
המונית, בהתוכן האלהי אשר הוזרח במעמד העליון של הר סיני. ותחת אשר
בעוד שהמלך במסיבו דיה האהבה המסותרה לרוות כל נפש, ואין צורך לריח
מתפזר המורגש לעברים שונים, נתעקמה ההדרכה, ועד שהמלך במסיבו נרדו נתן
ריחו, להגלות ולהתפרסם מה שהוא חבוי ומסותר בתוכיות רזי הלב. והפרסום
מאחד את ההמוניות בירידתה ומעכר את ההכרה העליונה העומדת לנצח על כל,
ולזכך את כל העולם כולו באורה הבהיר.
אמר רבא ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח. אמנם היסוד
הנפשי שעל ידו השפלות האלילית מבצבצת במעמק התכונה הישראלית, איננו
דומה כלל לאותו הכיעור האלילי שהמון האנושיות נופל לתוכו ואין לה מנוס
ממנה, לולי אורן של ישראל הבא ומושיט קרני אורו לכל עברים, מגרש את
החושך בעז גבורתו ומטהר את הזוהמה הגסה, עד שסוף כל סוף יחזור הכל
לטהרה. על כן גם הגרעון הזה הבא מתוך חפץ הפרסום וההבלטה החוצית
היתרה, אם שקלקל את המעמד לשעה, ותקופות תולדתיות ארוכות צריכות לסבב
ללכת עד שיכונן האור בטהרת רוממותו, אבל אין זה קלקול יסודי כ"א מין
גבורה פנימית מתפרצת, שמקור תוכנו קשור הוא בהחפץ האומתי לצחצח כל
המושגים, לרומם את העולם כולו משפלותו. ומתוך שבא בלא עתו הראה את
תבניתו בצורה מקולקלת מבחוץ, אבל בפנימיותו הרי הוא ריח טוב ועדין, ריח
שעתיד להגלות בצורתו הטהורה ע"י הדרת הגאולה השלמה, ריחו של משיח
אלהי יעקב אשר הריחו ביראת ד', אשר בגללו תמלא כל הארץ דעה כמים לים
מכסים, ואיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד' כי כולם
ידעו אותו מקטנם עד גדולם, וכתיב נתן ולא כתיב הסריח.
א"ר יוחנן מאי דכתיב ד' א' יתן אמר המבשרות צבא רב, כל דבור ודבור
שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. כח ההדרכה הכללית לכל העולם כולו,
לשינויי הצביונות כולם שבכל עם ולשון לפלגותיהם, הכל כלול הוא בהופעת
הקודש של גילוי שכינה שהאירה בגבורתה במתן תורה לישראל, העולם כולו
דף 201
הוכשר להארה חדשה, לקבל אור חיים קדושים ועליונים והדרכות קדושות, מה
שלא היה מוכשר לזה לפני גלות האורה העליונה של תורת ד' תמימה. ונמצינו
למדין שבכח הגבורה של מעלה, הרודה ומושל בגויים, גנוזה היא הסגולה של
אוצר ההכרות של חכמה ודעת קדושים הראויה להיות נחלקת לעמים רבים לפי
שינויי תכונותיהם, הכרותיהם וכחותיהם השונים. והסגולה הזאת היא איננה רק
מתקבצת מתוך ההארה הכללית של הכללת התורה בכלליות אורה, כ"א היא
גנוזה וטמונה גם בכל דיבור ודיבור בפרטיותו. ד' א' יתן אומר, אחד, שהמון
כחות אורים של אוצרות קודש, מלאי זוהר של נגוהים גדולים מרובי הגוונים
והצבעים, שכל עם ולשון יוכל לקלוט אל תוכו כפי הכשרתו ולשונו, להיות
מואר באור החיים, להשיבו לתחיית נצח, וזאת היא הגבורה הנפלאה החיה
בהופעתה של החכמה האלהית המוזרחת באור קדושת התורה, לפלג מתוכה המון
פלגים וזרמים שונים להחיות אדם רב. כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק
לשבעים לשון.
תנא דבי רבי ישמעאל וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות
כך כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות. אחרי אשר ]ב[האוצר
הכללי של כח העז, אשר בהחיים הקדושים האציליים של הגבורה העליונה מונח
הכח הכללי, שבהתבטאו באומר מיוחד, הולך הוא אח"כ ונחלק לשבעים לשון,
לפי ערכם וצרכם היותר נשגב קיים ונצחי, החובק בקרבו ג"כ את כל הנדרש
להוה ולזמן, ולכל הדרגה תחתיתית של כל עם ולשון אשר תחת השמש,
שכללותם הסוגית הם שבעים לשונות, הננו באים לסקור )על( ]את[ אותו העושר
האלהי, שכולל בפאר תפארת קדושתו הברוכה במקור תעלומיה, ששם הפרטיות
המחולקת מצטיירת בצביוניה בפועל, וכפי חקיקתה העליונה השמימית, כפי חילוף
הדרגאות ותמורות הצביונות, הולכים הדברים ונפרטים בצלמם לפי ההמון הגדול
של לאומי ארץ וכל שוכני תבל. ובזה אנחנו משקיפים כבר על פועל אלהים
בהגלותו בהסתעפות ענפי עוז הודו ונצחו, כאן לא רק את הגבורה של מעלה
הננו רואים בכללות כחה הנשגב החי בנהרי נחלי חכמת אלהים חיים, כ"א גם
יקר תפארת גדולת העושר אשר הכח הנשגב האלהי כולל בקרבו בפרטיות
הוייותיו העצומות לאין סוף ואין חקר, כפטיש יפוצץ סלע. הכח מתגלה
בפרטיותו. מה פטיש זה נחלק בכחו המחלק המתגלה בעליל בניצוצות הניתזים
בריבויים ועשרם המרובה המספרי, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ב"ה,
דף 202
מצד קדושת ברכתו הנעלמה, הפועלת כל ההוייות כולן, לפילוגיהן ואחדותן
הכוללת, נחלק לשבעים לשון.
א"ר חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, מה נגיד זה יש בו
להמית ולהחיות, אף ד"ת יש בהן להמית ולהמיות, והיינו דאמר רבא למיימינים בה
סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. כל חזיון רוחני נשגב העובר בנפש, הכל
לפי גדלו, מגדיל הוא את הכחות הנפשיים כולם. ואם החזיון הזה נערץ בקודש
הוא, כחות החיים שבו הגנוזים בקרבו איתנים ואמיצים המה מאד, ובהקלטם
בנפש השואבת מהם את שאיבת חייו הרוחניים, הרי הם מגדילים ומאדירים את
כל כחות החיים הנפשיים כולם, מראשית הכח האצילי אשר לחיי הנשמה
בשיגובה הפנימי, עד כל ערכי החיים הנפשיים הטבעיים כולם.
אמנם אם הגדלת החיים היא לברכה או לקללה, זהו דבר התלוי בעצם החפץ
הפנימי של האדם, בהיותו נוטה אל האושר ואל הטוב, או אל הרפיון ואל הרע.
השליטה במהותה היא עצמת החיים המתגלה באיזו מרכזיות אישית מאוצר
הכלל הנקשר בו והנסמך עליו, היא כח חיים עצומים המפעמים בכלליות
הקיבוץ, וכשהיא מתקשרת עם נושא נזר בעל נפש ברוכה המלאה צדק ומשרים,
יראת אלהים ואהבת הבריות, הרי היא כח חיים הפועל להרבות את אושר החיים,
לתן עליהם את שמם הראוי להם. ובהיותה מתקשרת עם זד יהיר, הרי השליטה
הזאת בעצמה מתהפכת לגילוי כח מחריב ומכלה, הפועל בתעצומתו מות וכליון
חמרי ומוסרי.
כשליטה הכוללת ככה היא ג"כ השליטה הפרטית, אשר אור הקודש החי
והפועל של קדושת דברי תורה פועל על הנפשיות הפרטית. וממנה תוצאות ג"כ
בהרבה קישורים אל הכלל כולו.
כח החיים המתרבה ע"י אור התורה ועוצם חייה, הרי הוא כנגיד זה שיש בו
להמית ולהחיות. למיימינים בה, שרצונם משומר במשמרת קודש לאשר בדרך
טובים, ללכת בדרכי ד' כתורה וכמצוה, סמא דחיי. ולמשמאילים בה, עצמת
החיים בעצמם וכח השלטוני שלהם המתגבר ע"י הרעפתו של מטר התורה הוא
סמא דמותא, שטוב לפני האלהים ימלט ממנו.
דף 203
אמר ריב"ל מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין, אמרה כנם"י לפני
הקב"ה, רבש"ע אע"פ שמיצר ומימר לי, דודי בין שדי ילין. שתי תכונות
רצוניות
ישנן בנפש האדם שבהן הוא מוצא קורת רוח אם ימולאו, ובהעדרן וק"ו בהפכן
ימצא את עומק הצער, הכל לפי גודל המדה של ההעדר ושל ההיפוך. המדה
האחת היא ההרחבה. חפץ האדם להתרחב, להרחיב לבבו, לפשט את עצמיותו,
להגדיל מאוייו, לשאול ולבקש גבוה וגבוה מעל גבוה, להתרחב בלא מצרים
בדרישותיו ובציוריו. כשתנתן לו החופשה של ההרחבה המשוחררת הרי הוא
מרוצה גדול בעיניו, נשא ומאושר בתוכיותו. כשתדריכהו ההגבלה, הלוחצת אותו
במצרים, ימצא את עצמו אסור וכלוא, נדכא ושחוח, אין הלך לנפשו, ולא מרחב
ללבבו, אוריו נחשכים, ושביביו דועכים, וכולו נמוג ומדוכדך.
המדה השניה היא ההתאמה, ההרמוניה. כשהמבוקשים וההרגשים, כשהענינים
הסביביים והמקושרים עמו מתאימים הם לערכי חייו הפנימיים, הרי הוא חש
נעימות ועדנים בקרבו. המתק בטעימות, הנערב בהקשבה, השעיעות והשעשועים,
הכל בא מתוך אותה התכונה המתאימה את הנרגש והמרגיש. להיפך כאשר
הנפגשים הנם תוכנים מסובכים, הפוכים ונסתרים, אז באים המכאובים המקדיחים,
המרירות המתוארה בכל פרטי בלהותיה, וכל מיני גיהנם שולטים להאדיב
ולהכאיב נפש, בשר ורוח.
גדולה היא לבת אש קודש של האהבה האלהית העליונה, המבוסמת בבשמי
הדעה העליונה. ההרגשה הנשמתית היותר חודרת ופנימית, אשר בכנסת ישראל
בכללותה, בנשמות אישיה היחידים, בחביון עז נשמת כללותה, ובכל אשד הרוח
המשתפך בכל פלגות תולדותיה, שהיא מנצחת בעוזה, להנעים בנועם מתקה את
כל המריריות השונות. באור חופשה העדין, היא מהפכת את כל המאסרים
המצריים, לרוחב חירות עולם, למרחבי שחקי מעל נהדרים בפליאות דודיהם
וריווי נועמם. הקשר האלהי של האהבה התולדתית, האגודה עם כלליותה של
כנסת ישראל, בסעיפיה ושרשיה, היא אחוזה עם אותו הגודל של הכח המגדל את
גידולי דורי דורות, המאחדם לחטיבה אחת שראש וסוף כאחד בה נעוצים. השדים
הנם הערובה של המחיה. העמדת הדורות על מעמדם וצביונם, מרווים מלשד
החיים, עם החותם של ההטבעה אשר בתכונת החיים של האם היולדה והמגדלת,
המושפעה מהאב המפרה והמחולל. פנימינו~ת מתק האהבה של כנסת ישראל,
עוברת כל מצרים, ומנצחת כל גבולים. מתוך גדלה ורוממות זיו חייה, היא יכולה
דף 204
להתכנס בכל מצרים, להלחץ מכל לחצים ולהרגיש כל הפכים, ורואה היא בכולם
איתניות של עמדת נצח. אע"פ שמיצר לי ומימר לי. לחיצת המאסר לעומת
תשוקת המרחב, סיבוך המורגשים לעומת חמדת ההרמוניה, דודי בין שדי ילין,
אהבת איתנים על כל מנצחת, והמצרים הם הם מדגילי החירות הנצחית,
והממרורים הם הם מחדדי חוש הטעם, להעמיק את חידור המתק לנועם אין קץ
וחירות עולם, שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה.
אשכל הכופר דודי לי בכרמי עין גדי, מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי
שכרמתי לי. מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמיכנש הוא, אמר מ"ז בריה דר"נ
כדתנן כסא של )כבוש( ]כובם[ שכורמים עליו את הכלים. בעומק הנשמה
הישראלית לא היה הדבר אפשר שימצא מקום לאותו העיוות של חטא העגל,
הנטיה לע"ז בשרשה בישראל אינה מסבה של ירידה וזוהמת נפש, כמו שהיא
באה אצל יתר גויי הארץ המתהללים באלילים. אמנם מפני התפיסה הנפשית
לאחוז בכל המציאות כולה, מפני שהיסוד הפנימי הוא עורג אל מקור ההויה, אל
שורש הכל, שאין שום דבר מבלעדיו, נכלל גם התוכן הרע שבעולם ושרשו ג"כ
בכלל התשוקה הנפשית שלפעמים פורצת היא לה את נתיבה בדרך מעוותה,
ומתהוה יצרא דע"ז על ידה. אמנם שעצם הדבר בעת התגלותו בצורתו המסואבת
הוא רע גמור ונפילה איומה, מ"מ א"א כלל שלא תצטרף התכונה הפנימית
הטובה שיש בהשאיפה אל הכל שגרמה אותה הירידה, אל אוצר הטוב הכללי.
והצירופים והבירורים הרבים של כל הסיגים המאחזים בנקודה ירודה זו, יוציאו
כלי למעשהו, שמשפט התשובה המטהרת כל חטא, יבא ממנה בתכלית השיגוב.
העגל במה שהיה בצביון של עגל, ולא בצביון של שור גמור, הורה על התשוקה
אל הענף הרשעתי בתור ענף אחד מן הכל, בראשית גידולו, קודם שנתנוול כ"כ
ברשעה של התפרדות משרשו. הדקות שבעגל, המסומנת בצביון הגדי שהוא תמיד
עומד בדקותו, מורה את הנטיה המעוותת בצורתה, שהיתה בישראל בתור תוכן
המצטרף אל הכלליות, אלא מפני שבאמת צריך האדם עם כל תשוקתו אל הכל,
להסיר עיניו מן הרע, ואז יבואר שהרע באמת איננו דבר של מציאות, ושהוא
העדר גמור ומוחלט, והצד המציאותי שמצטייר ע"י הסמון, זהו מצוי בצורה יותר
מעולה בתוכן הטוב והקודש, ע"כ אין מקום כלל גם לתשוקת הנשמה אל הכל
ושרשו שתהיה מתרת את עצמה לפנות אל היסוד הרע, גם בתור דבר שאיננו
גמור ונשלם. וסגולת ישראל להכיר את היסוד הנשמתי שלהם, ולסור מן הרע
דף 205
לגמרי. ומי שהכל שלו, יכפר לי על עון גדי, שכרמתי לי, ועון גדי זה, לא מצד
עצמו בא לי, אלא מתוך תשוקת הכינוס של הכלליות, משום דכרמי לישנא
דמיכנס הוא, כדתנן כסא של כובס שכורמין עליו את הכלים.
ד"א נגידים כל דיבור שיצא מפי הקב"ה קושרין לו שני כתרים. השליטה
הממלכתית של כל דיבור של הקב"ה תלויה בצורה אחת בעצמיותו של הדיבור,
בכחו השרשי ובמילוי התוכן הרוחני החי שמתנוסס בקרבו, והשליטה העליונה
הצירופית היא אותה השליטה הפועלת החלקית של כח הדיבור הפרטי ביחושו
אל כלליות הדיבורים כולם, שהם עושים ביחד חטיבה אחת כוללת. ואלה שתי
ההופעות מתהלכות הנה זו בצד זו לרומם ולשגב את כל העולם ואת כל החיים,
כחפץ אדון כל המעשים ב"ה בעולם, לשגב את כל יצוריו ולרוממם, בשיגוב
ישועות משיחו, וכל דיבור ודיבור מתעלה עילוי שרשי מצד הפרטיות ומצד
הכלליות. קושרין לו שני כתרים.
אריב"ל מ"ד לחייו כערוגת הבושם, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה
נתמלא
כל העולם כולו בשמים, וכיון שבדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך,
הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים
נוטפות מור עובר, א"ת שושנים אלא ששונים. המחשבה הרוחנית, החשק הפנימי,
הצמאון האלהי, לכל הודו והדרו, לכל קדשו הנערץ והנשגב, ההולך ומתברך
בנשמה המקודשת שאור האלהי שורה בה ומעדנה בתפנוקיו העליונים, הרי הוא
כולל כל עולמי עולמים, כל הטוב והיושר, כל האמת והיופי, כל הכשרון
והגבורה, כל הקודש והטוהר, ומדיבור אחד אלהי די לעולם כולו להתפטם
בפיטומי בשמי עדניו, עד עדי עד לא יוכלו להשאב האוצרות הרבים של החיים
העליונים, המלאים קודש והוד תפארה, שבדיבור אלהי אחד הם כלולים. ואלמלא
היה לנו רק דיבור אחד מדבר ד' היינו יכולים לשאוב מאפיקיו יבלי נהרה עדי נצח.
אמנם רב ועצום הוא דבר ד' וטובו, התכונה המעשית עשירה היא, וגווני
החיים מרובים הם כ"כ עד שברב טוב ד' על עמו ועולמו, יש בידם לספוג אל
תוכם תמציתים מרובים מהמון רב של לשדי החיים, של האורות האלהיות, כפי
השיעור הנמשך במשקל האלהי על כל התורה כולה וכל הסתעפויותיו, שיסודם
הוא הכלל של עשרת הדברות. ואם לא היה בא כח עליון המסיע אותנו מאותו
דף 206
הזיו של הדיבור האחד שגם הוא כולל כל עד אין קץ, לא היה אפשר כלל
שאיזה רוח יקום בנו לאחוז גם בדיבור השני. אבל רוח ד', מאוצר של יראת
שמים המחייבת אותנו למלא דבר ד', לא רק להתענג בטוב עדניו, כ"א לבנות
ולשכלל את העולמים אשר פעל למענהו, רוח ד' מאוצרותיו העביר ראשון ראשון
של מילוי הבשמים אשר הננו רוויים מריחות הטובים שלהם בנחוחי עדן. ומקום
נפנה לעולם ולנפשות, ללכת מדיבור אל דיבור, למלא דבר ד' במילואיו, בכל
פיקודיו ובכל דרכיו לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, יום יום יעמס
לנו.
כלולים הם גוונים הרבה בהשושנה היפה חמדת העינים, מעוטרים הם הצבעים
הנחמדים עם הריח הערב והטוב המעדן את הנשמה בהוד כלליותו. הרי לפנינו
תפיסה אצילית מאוחדה, המתגלה לעינים התופסות רק את הצד החיצון שבחזיון
במחלקות שונות. התכונה החיה שביסוד הנשמה, המריחה ביראת ד' המרוממה
מכל הגה ושרעף, היא מתגלה בצבעים רבים ע"י הצדדים המרובבים הנכנסים
בחוג הדיבור, במשנה מרובה, בשינון נמרץ המפרט את המון הפרטים ששם צבור
הרכוש המעשי והשכלי המסתעף, ומכל פרט נובע מעין גנים, שובע שמחות
ממקור מבועו. אל תקרי שושנים אלא ששונים.
ואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר
נפשי יצאה בדברו, וכי מאחר שבדיבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך
קבלו, הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם, שנאמר גשם נדבות
תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. סעיף החיים שהוא מחיה את העולם
המוגבל עם מצריו וגבוליו הלחוצים, בהגלות האור של החיים הבלתי גבולי,
שהוא מקורו, שממנו יונק הסעיף המצומצם הזה את לשד חייו לפי הערך של
תוקף ההתגלות אשר להאור השרשי, הסעיף מתכנס הוא אל תוכו, מתבטל אליו,
ואורו מתעמם ]מתעמעם ?[ ומתכהה כנר לפני אבוקה. כל דיבור ודיבור שיצא מפי
הקב"ה הזיל את אור החיים העליונים, החיים השרשיים שממעל לכל גבול ומצר,
תכלה וקצב. ומתוקף אורו, כהו המאורות הקטנים המוגבלים המחיים את הגוייות
במצבם המצומצם, ויצאה נשמתן של ישראל. מתגבורת החיים אשר לזיו הדיבור
האלהי בעצמיות יסודו, נשאבו החיים הענפיים בתוך הנהרה הגדולה של אור
החיים העליונים, הבלתי מצריים.
דף 207
כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הבהיק אורו המרומם מכל שגב, המתעלה
מכל ספיגת נשמה אשר במעמד האומה כולה בהתגלותה בחיים. מתוך החרדה אל
הכשרת ספיגת האורה הבלתי מוגבלה ומתמודדת, חזרו ישראל לאחוריהם י"ב
מיל, כל מלא ערכם, רוחקו והומכו, נתמלאו מאותה האורה החשוכה המכשרת את
הרוח לקבלת האורה המבהקת, המזרחת בכלילות פארותיה. והיו מלאכי השרת,
לא בכח עצמם המורגש, כ"א בכח אל אלים הממלא כל היקום, בכח הדרת
גבורת אלהים חיים המתפוצצת בהמון כחות החיים, השכליים והמלאים הרגשה
ושאיבת שירת עליזי קודש, שמגעם מתתחם באותו הגודל של שטף הרוח ההולך
וזורם בישראל מיד ולדורות, היו מדדין אותן, מחזירין אותם אל מקומם העליון
ועוד למעלה למעלה. בהתפעלותן הרוחנית אשר לכל המון העולמים, מתמודדת
כנסת ישראל לרום פארה. א"ת ידודון אלא ידדון.
אותה ההשבה אל הרוממות הבאה אחרי ההפלגה המכשרת אל ההופעה
העליונה, היא באה לא בהדרגת ערכים, בשמירת סדר, בשליבות הקדמות והכנות
תיקונים מכשירים ועיונים מסודרים הבאים אלו אחר אלו כסדר בנין העולם הרגיל
בגשמיותו ורוחניותו, אלא בהופעת הפתעה, בדליגה עליונה, בדידוי נמרץ היא
באה, מתוך שהיא אינה צריכה לקנות מה שאינו, לחדשו ולהמציאו, אלא להזריח
בכחה הכמוס את סגולותיה הגנוזות, אשר אחרי ההכשרה הקדרותית, הנן הולכות
ושוטפות במלא עז, ממהרות ומתפשטות במהירות ברקית, והחיים הפנימיים אשר
בנשמות, ועזוז החיל והחוסן אשר במלא עולמים והמון חילותיהם המלאכיות
מתלכדים יחד, והיו לאבוקת חיים רעננה עליונה. א"ת ידודון אלא ידדון. ואשא
אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ומתוך שישבתי בחושך ד' אור לי.
אריב"ל בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד
אשה בינינו, א"ל לקבל התורה בא. מלאכי השרת, מלאי חיי הרוח, חיים הפועלים
את מפעלם ההדור במהירות הבזק, חיים בהירים של מדע טהור, של חפץ
אידיאלי מתנשא ומתרומם מאליו, כאבוקה המתגברת ועולה, שכולם כבוד ורום,
משתוממים על המראה בחזותם בריאה מקבלת פעולה, מוכנה הכנת חומר לחקוק
בה צורות שונות, ע"פ ההופעות של הזרחות החיים השונות וסגנוניהם, מתוך
שפלות תחתיתה היא מתרוממת, עד כדי להתיצב במערכה אחת בין אלי שחק
הללו. ומשה בגאון קדשו בברק זוהר נשמתו, הנה הוא עלה למרום, ויפעת הודו
דף 208
מגיעה בין אראלי מעלה, ביראה וגובה בפאר הופעה והזרחת קודש, בגבורת
עולמים ובמפעל הוד ונצח מתוכיות חיי הרוח הנשגבים, והמה תמהים על החזיון
המוזר, איך אור וחושך מתלכדים יחד, איך ילוד אשה, בריה נפעלת, מוכנה רק
לספוג ולקבל רשימה, מתיצבת בין עריצי זבול הפועלים, מגלגלים מחריטים
ומסבבים, מזריחים אורים ומופיעים נהרות של יפעות הכרות וחפצים, תעופות
ושקיקות והמון פליאות לאין חקר, מה לילוד אשה בינינו.
אמנם התשובה הרוממה, מאור פני מלך עולמים באה, כי אתם יצורי מעלה
הפועלים, שתכונתכם היא המפעל, ההופעה, ההזרחה וההרשמה, אינכם מוכשרים
לקבל תורה, להרשם בעומק הוייתכם מכל מה שממעל לכם ומחוץ לכם.
במעלתכם הנכם נצבים, בתחומכם אתם קשורים, במלא חוגכם אתם שואבים חיי
עדן וחיי קודש, חיי יופי וחיי חכמה, חיי פאר וחיי כבוד. אבל כמה פליאי
פליאות מלא הוא המילוי הנשגב מלא כל, והאוזן הפתוחה לספג כל, הלא היא
רוח הכשרון לקבל, להתפעל אשר בילוד האשה, אשר עם כשרון אזנו הנטויה
לספג את ]אל?[ תוכו, להשפע ולקבל, הנה הוא עולה רומי רוממות, מתנשא מכל
חוגים מוקצבים, ונושא עליו משא קודש קדשים, הבעת חפץ אל שדי במלא כל
עולמים, בכילולם יחד, לקבל את התורה בא.
אמרו לפניו חמדה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש
ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר
שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. החק הכללי ההולך במדתו, מקיף
וחודר כל עולמי עד, החמריים והרוחניים, אומר הוא לנו מעצמיות מהותו,
שתכנית ההויה, וההתעלות שבה גם יחד, תוכל להתאר על אחד משני אופנים, על
האופן המסודר, ההדרגה האיטית, ההתפתחות ההדרגית השומרת את מצעדיה באין
דליגה, אחד אחרי אחד, מעבר מזה, או האופן של החידוש )ההפתאיי( ]ההפתעי~,
הדליגה ונתינת צורה חדשה, נשמה עליונה, ואור עליון המשנה לטוב נשגב את
כל המהות העקרה וכל סדריה.
תוכן ההתילדות האיטית איננו מבאר לנו את ההיות של העניינים המתגלים
לפני הגלותם. הם מזריחים עלינו את זהרם, ואנו חושבים את התגלותם לתוכן של
לידה והויה חדשה. לא כן היא ההתגלות הפתאומית, הבאה ברעש, המשנה
מערכות וסדרים ישנים, ומעריכה ובונה, מסדרת ומציירת הכל בצורה עשירה
דף 209
חדשה בכח איתן ונשגב פתאומי. כאן הננו רואים שיש כאן איזה תוכן נשגב
שהיה גנוז עד כה. חמדה גנוזה, שבבא עתה הנה היא מתפרצת ועולה מזרחת את
נגוהותיה, ומראה את כבוד עשרה ותפארתה.
התורה בעשרה השמימי הנשגב מכל אור וחיים אשר נגלו לעולמים, באה
לעולם לא בצורה הדרגית, לא הוכשר כלל העולם לאורה וגדלה. אמנם ממרומים
בקע אור, יוצר כל אמר די לחושך והוד עליון הופיע, ויחדש סדרי עולמים בדרך
)הפתאה( ]הפתעה[ על פי עצת ד' הנאדרה בקודש.
וכאן עומדת היא השאלה, אם שינוי ביסוד היצור בא, והשינוי הזה נשגב
וגדול הוא ככל ההויה כולה מראשית יסודתה. שינוי תנאים כזה הלא יכול לרכז
איזה ריכוז חדש גם בטבעיותם של המצואים ]הנמצאים[ הרוחניים. וכח של
הקשבה חוצית תהומית כוללת כל המון עולמים יכולה להנתן באיזו מערכה שעל
פיה יהיה הערך של ההויה נקשר כולו והולך במצעדיו הנעלמים הצפויים לבורא
כל בכחו והדרו. חמדה גנוזה שיש לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה
מבקש לתנה דוקא לבשר ודם, שאין כל בטחון באחריות הסכמת חפצו המתהפך,
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ,
כיון שבאדיריות באת, לחדש פליאות וזרמים חדשים בדליגה נוראה, הלא אפשר
הדבר אשר תנה הודך על השמים, ואם ההקשבה הכוללת אינה מצויה שמה,
הריכוז של כל היש מראשית ועד אחרית החבוי בסתר עליון וצל שדי לבדו לא
נגלה בשום מערכה הוייתית, הלא עצם האדיריות המחדש בארץ תכונה חדשה זו,
יכול הוא להגלות בהודו על השמים, ששם התוכן יותר מוכשר להתאים, והערובה
יותר נכונה ומותאמת לעומת האידיאליות הנשגבה של חפץ מרום וקדוש של
מגמת היש כולו שהוא מגמת ההגלות של החמדה הגנוזה, חמדת חי העולמים. מה
אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.
אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה. אין קץ להאפשריות של ההארה
המחדשת את היש, המברכת אותו בברכת עולמים ממעל לחוגו והגבלת ערכו.
ומצד הופעת אורה זו אפשר הדבר שתתחדש תכונה כוללת עליונה בכל צבאי
צבאות, באופן המעמיד אותם על היסוד הריכוזני~ של כללות כל בחוג מיוחד,
נשא ומרומם. אף ע"פ שמצד קצבת עמדת הוייתם הנם מוגבלים כל אחד בהגבלה
תכונתית שומרת תפקידה, מערכתה וערכה. אבל גבול יש בעצמיות המהות עד
דף 210
כמה יחודש ותהיה עצמיותה משתמרת בקרבה, עד כמה תבא רק בגבורות של
עטרי עטרות, ולא בתוצאות של הרס וביטול מהותיות בשביל חידוש החק
והצביון שיופע עליה. הכרה זו אינה ראויה להופיע מצד הגבורה האלהית, שאין
מצדה שום מניעה והגבלת כח וערך, אבל היצור אשר הריכוז וההתעלות התדירית
ניתנו לו, היצור היודע את המון החליפות אשר עברו עליו, מעת הוייתו הגרעינית
הרוחנית, עד התעלותו להקפה מלאה הדרת עולמים, הוא יוכל לתאר את הגבול
האפשרי מצד השעורים להיות שומרים תפקיד עצמיותם, ואת הגורל שעליהם
לבור אם יזדקקו למדה זו, הוא יוכל במציאותו להחזיר להם תשובה מספקת על
שאלתם, בהראות להם כמה מנוע הוא הדבר, שחידוש הריכוז יופיע עליהם,
ומהלך ההתעלות התדירה צריכה להיות אחוזה דוקא עם אותן ההשפלות
והמגרעות הירידות וההגבלות שבחק הכשר של ילוד האשה דוקא, שהם בודאי
אינם כמהים לזה, ואינם חפצים בגורלה, גם אינם מוכשרים לסבול את סבלה שלא
ישנה את עצמיותם שינוי מוחלט שהוא באמת כליון הוייתם, ושלילותם הגמורה,
מה ששאיפת ההויה שלהם ותשוקת נצחם וגבורת שפעת חייהם מנגדות לזה בכל
עומק העז. זאת היא עצת ד' העליונה על מהותיותו של משה, וערכו בעליונותו
והשתפלותו עד המעמק של בני בשר, החזר להם תשובה.
אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אם כי יש
אפשרות להעריך ערכים עליונים, יש מקום לנשיאת דעה בהירה בהופעת אור
חכמה על הנשמה הנבחרה, גם על התוכן של צבאי צבאות, להעריך את
המהותיות של הנושאים השכליים וכחות החיים המקודשים בעצם חכמתם, ואם
המדה כבר אמורה שאי אפשר שיבאו הנושאים הללו, מלאכי מרום, עם כל
בהיקת הוייתם אל המעמד הריכוזי של כל היש, אם לא בהתבטלם ע"י זה
מעצמיות ישותם. אבל כל הערכים שאפשר להם להמדד נכונים המה רק כשאנו
משקיפים על המהות המסויימה וקבועה בפועל, על כל מה שכבר נגמרה הוייתו,
והומצרו גבוליו וערכיו כולם, אבל אם נוכל להסתפק שמא יש עוד מה שגנוז
בתוך הכח החבוי, שעוד יש לפניו שדרה של התפשטות, הסתעפות, הוצאה מן
הכח אל הפועל במתכונת העתיד, אז יוכל ספק כזה להתפשט גם על דבר הערך
המשוער של אלה הנמצאים שגובי האדיריות, שמא יש בהם הכשר עליוני, כח
פנימי אצור שעתיד לצאת אל הישות המוחלטה, הבל פה גנוז, שקול ודיבור
עליון מעולה ונערץ, יכולים עוד לצאת אל הפועל מחביון הכח, ואז יוכל
דף 211
להתגלות אופן עליון ביסוד ההויה השכלית של שדרה רוחנית מיוחדה, שתעמד
בעצמת צורתה וחטיביות מהותה, גם בהיותה ספוגה מאוצר מקור כל החיים,
להיות מרוכזה בריכוז היש כולו, גם באפס הצטרכות למטרה זו להיות נשפלים
לאותה התחתית הגופנית שבני אדם ירודים בה, ואז הלא כל השאיפה העליונה
של האדם כולו, שנושאה הוא משה רבינו ביסוד הארת קבלת התורה, נשרפת
היא, בהגבר המעמד הרוחני המוחלט, בכל יחוסיו, על הרוחני המורכב, האסור
במאסר החומריות, עם כל התיאוריה הגדולה של הכרח השתפלותו, בשביל
ההתרוממות הריכוזית, שהיא המעלה היותר עליונה בכל יסוד צביון, בכל נקודת
הערכה והצטיירות. מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.
א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו
עננו, וא"ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אם כי אין כל כח
מוגבל גם אם תופיע עליו ההארה היותר עליונה יכול להעריך את כל הגנוז
והחבוי בכחות הנסתרים שבההויה, לשער את המדידה הבלתי משוערת, את
המדריגות האפשריות להתגלות בצאת כל חבוי וכל גנוז מכל כח צפון, מן הסתר
אל הגלוי, מן הכח אל הפועל. כל המניעה הזאת נכונה היא רק בהיות המכיר
והמשיג המוגבל במדריגת הגבלתו, ומה שהוא מבחין עליו לשקול באותם
המאזנים של השכל הנמאי~ר ]המואר ?[ עליו לפי כח קיבולו, אבל בהיות המבחין
עולה במעלת מהותיותו עד כדי התאחזות מהותית בכסא כבוד של מעלה, בהגלות
בפנימיותו עוצם מעלת הוייתו העליונה הסוקרת סקירה בלתי גבולית, על כל היש
ועל כל העתיד להיות יש, על כל נסתר ועל כל גנוז, כמו על כל נגלה וכל
מוחשף, שם אין מקום לתעלומה, שם ההברקה האלהית מאירה באור קדשה,
מראש מקדם עד אחרית כל תכלה, עד עדי עד. והכבוד העליון מתגלה להראות
שעד סוף כל העתיד, הריכוז הכללי של כל בנין כל עולמי עולמים אחוז הוא
דוקא בתנאי ההסתרה וההעלמה, התמעטות ההופעה, המביאה לידי תיקון ולידי
הגלות האורות הצחים והמצוחצחים. לא מיעוט, לא ירידה היא החמריות אשר
באדם, וכל העביביות והערפליות שהיא גורמת בכל ההופעות הרוחניות העליונות,
בחוג ההכרה, בחוג החפץ, ובחוג היכולת, אינם כ"א תיקונים. הכשרות ממלאות
את עז החיים המרוממים, מרוממות שגב קודש עליון. ענן כבוד, המבליט את
הכבוד המלא אורות נגוהים דוקא בענניותו, מאחז פני כסא פרשז עליו עננו,
פרישה הממלאה את הזיו ומבלטתו במדה היותר עליונה שאי אפשר לה להגלות
דף 212
מבלעדי הענניות. לא ירידה היא האחיזה האנושית בחגוי הגופיות כ"א עליה.
הארת השכינה המודדת עולמי עד במדידת ההגבלה, הזמנית והמקומית, שרשיהם
ושרשי שרשיהם, כדי להבליט את הודם ונצחם, את עליונותם וחופש עצמתם,
מרחבי טיסתם, ואין סופיות הערצת פאר קדושתם. מלמד שפירש שדי, האומר
לעולמים די, את זיו שכינתו ועננו עליו.
אמר לפניו רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אנכי ד"א
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה תהא
לכם. הנצחיות היא מסוקרה בסקירתם של צבאות העליונים. הכלליות וההתעלות
מכל שינוי ותמורה היא מנת חלקם. אור הקודש של ההארה האלהית מפליא הוא
את הכל במה שהוא מתמם את החזון של הנצח, עם כל היצירות המשתנות
בהמשך הזמנים והקפתם. החדירה האלהית נוקבת היא ויורדת מראש הגובה
והשלמות של הכלליות, עד ההתפרטות של הפרטיות, מרוממות ההקפה הבלתי
משתנה, עד מעמקי פרטיות כל השינויים כולם, ומתוך כך אין התורה האלהית
ראויה להקבע בריכוזה, שמטרתה לאחד את כל היש ולרוממו, להעלותו למקוריות
קדושתו האצילית העליונה ממעמקי שפלות ירידותיו. בחוגם של מלאכי עליון
המתעלים מכל התמורות, הירידות והחילופים הזמניים. תורה שאתה נותן לי מה
כתיב בה, אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ההתגלות האלהית הנצחית
קבעה את חותמה על יסוד ההשתנות אשר במאורעותיהן של תולדות בני אדם
וסיבוכיהם. ולא רק הערך המיוחד של הירידה המקומית של מצרים שיש לה
עכ"פ איזה ערך כללי וקיים, הארץ לעולם עומדת, היה מבליט את הרעיון שיסוד
ההגלות של האורה האלהית מקור כל הנצחים באה על ידי החידוש של הופעה
זו בחגוי הפרטים היותר משתנים, כי אם ע"י הקישור שיש ליציאת מצרים, ניסיה
וההתגלות האלהית שלה עם ממשלתו העוברת של פרעה עם רשעותו וחוזק לבו,
והתכשרותו להיות כלי מקבל את התחלואים והמכות הנפלאות, שעל ידם נודעה
יד ד', מקור הצדק והיושר בתולדה האנושית, בתור הופעה מוזרחה מצדקת ד'
בכל העולמים כולם. ואתם כלום למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, הרי כלליים
אתם ולא פרטיים, קבועים ולא משתנים, ומעמדכם הכללי לא יוכל לחדור אל
המאפל של הפרטיות, ומצבכם הקבוע לא יופיע בתוכיותם של השינויים הדקים
אשר לעלילות מצעדי גבר. וכאשר לא תוכלו לאחד את כל השינויים והפרטים
אל הכלליות והקביעות, תורה למה לכם.
דף 213
שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בין נכרים אתם שרויים
שעובדים ע"ז. האורה החיובית בגאון גדלה היא מתגברת ועולה במלא זוהר ש :
בהיקותה, בהיותה מתפגשת עם המון מחשכים שליליים שהיא מתעלה על ידם,
בהתנשאה בתועפות עוזה להאיר מתוך מחשכים, ולהפוך את כל חושך וצלמות
לאור נגוהות. המחשכים, התוכנים השליליים, כחות הזוהמא והמאפלים, צריכים ש
להיות סובבים ביחש סביבי את מכון האורה, סביב רשעים יתהלכו, מבלי חדור
אל תוכיותו. ובאופן זה הנהרה מגלה את שגיבות ממשלתה בצאתה בעז גבורתה
ללחום מלחמת האור עם כל גדודי החושך. ויפעת הטוב והקודש באה, ואור אל
אלהי אמת מתרומם ומתעטר בכל פאר ועז.
מלאכי עליון צבאות קודש הם שרויים בהאור החיובי, אין מחשכי שלילה
שולטים בחוגיהם, ואין כחות הזוהמא פועלים עליהם את השפעתם הסביבית. על
כן לא מהם ועל ידם תתפרץ האורה האלהית בשטפי כבודה להחיות ולהאיר את
כל עולמים. מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, בין נכרים אתם שרויים.
יחש סביבי היש לכם עם גדודי מחשכים. היכולים אתם לצייר את השליליות
הבאה מתוך מעבי חומר וחשכת בשר, של המון עמים השקועים בתוך מצולות
הצלמות, עד אשר תעצרו ]תאצרו?[ כח להתגבר על כל שיא גבורת רשעת
השפעתם, ואיכה זה תוכל החיוביות העליונה במלא קדשה להיות מוכרת על
ידיכם, כיון שאין בכם יחש שלילי של עובדי ע"ז.
שוב מה כתיב בה, זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה
שאתם צריכים שבות. התכונה שעל ידה האדם הוא משלים את העולם ומשכלל את
ההויה, היא מתגלה בכשרונו המלאכותי, שבזה הרי הוא כח פועל בהבריאה, וכמו
שותף להקב"ה במעשה בראשית, ע"י כח המחדש והמצייר שחקק בו אדון כל
המעשים ב"ה, והחידוש הזה שבתכונת האדם שנתגלה בקרבו ע"י מעין בינה של
מעלה בפעולותיו הגופיות הרי הוא מעיד על כשרון רוחו ופעולותיו המוסריות
שבהם הוא משכלל את היצירה באופן יותר נעלה ונשגב מאותו השיגוב שהוא
משכלל אותה במפעליו המלאכותיים בשליטתו על החומרים והכחות שבטבע.
וזאת היא תעודת השבת, שהיא שביתה חמרית המשיבה את כל הכחות
המעשיים וכל ענפי כשרונותיהם אל עצמותה של הנשמה. וכח יצירתה הפנימית
הולך עי"ז הלוך וגדול. ובריאתה העליונה של המנוחה הרי היא היצירה היותר
דף 214
אדירה השקולה במשקל כפול באין ערוך לריבוי ועילוי, נגד כל היצירות
המלאכותיות שמפליא בהם האדם לעשות בחכמתו המעשית הנפלאה.
ולתמם את החזון הנשגב של מנוחת עולמים, שבסוד היצירה, בא השבת
בתור המקור של כל ברכה, של כל שפעת חידוש ומקור חיים המיוחד לישראל
ברוממות קדושתם, לדעת כי אני ד' מקדשכם, אשר עז בידם לשכלל את ההויה
כולה, לחדש את כחה, להוסיף אורה ויפעתה, ממעין החיים של הברכה העליונה.
והשביתה של השבת היוצרת את היצירה המובחרת שמרכז התורה תלוי בה,
הרי היא מאוחדת בכשרון המלאכה אשר לאדם, שהיא מתעלה בישראל למלאכת
ד', להשתכללות כל היקום והוספת יפעתו ועלייתו התדירית העליונה, העולה
למעלה למעלה. אבל המלאכים כשם שהם אינם בני מלאכה, כשם שאינם עלולים
לחדש כלום בההויה והיצירה, הם הנם רק משרתי ד' עושי דברו, להמשכת
החיים שביצירה ע"פ סדרם וחוקותיהם הקבועים, כן אין בידם להוסיף שכלול
ויפעה בכל המון עולמים העולים למעלה, העומדים בסולם הישות למעלה ממדרגת
היצירה. וכשם שאין בהם מלאכה כך אין בהם שבות, ואין התורה שכתוב בה
זכור את יום השבת לקדשו נאותה להם. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים
שבות.
שוב מה כתיב בה לא תשא, משא ומתן יש ביניכם. הגודל העליון מאיר הוא
בכל הקטנות של האדם בדרכי חייו, ובכח ההארה העליונה שהאדם מואר הוא
ביפעת קדושה על מחשכי דרכיו הפרטיים והקטנים, הרי הוא מאיר באור יקרות
את כל התוכנים הקטנים בעצמם, ועושה מכל האגודה כולה, של פרטיות
המציאות ותנועות החיים, שיחם ושיגם וכל מעבדיהם עד לפרוטרוט תוכן רוחני
חי וקיים, מקודש בטהרת קדושה עליונה ונשגבה. ובהיות תורת אל חי נר
לרגליו ואור לכל נתיבותיו, ושמו ומוראו העליון של מלך הכבוד מופיעים על כל
הליכות חייו, הרי כל העולם כולו מתעטר על ידו באור יפעת הקודש המלא
ברכות אל עליון.
יראת השבועה, לא תשא את שם ד' אלהיך לשוא, המישירה את כל ארחות
החיים של האדם הכללי והפרטי, המקשרת לבטח את חיי החברה, ומתכנת יפה
את חיי הציבור, המישירה את השבילים הפרטיים שבכל עסקי האדם בין איש
לרעהו עם כל קטנותם וערכם הפעוט, הרי היא מופיעה אור יקרות על כל החיים
דף 215
וההויה. והאור יקר ונהדר הוא כ"כ עד שלא תוכל כל מערכה מלאכית המעוטרה
ברום חיים כלליים להיות דומה לו, בחן הנפלא אשר לו, בהפכו באור קדשו את
כל קוטן לגדולת אמת, ואגדו בקשרי עוזו את כל מערכות תבל לעטרת קודש
להדר, כבוד אל אלהי אמת. וע"כ תורה זו שכתוב בה לא תשא אין מלאכי
השרת יכולים להגיע לרום ערכה, מפני שאינם יכולים כלל להיות מתקטנים
ומתפרטים לאותו הקוטן וההתפרטות שעסקי האדם מגיעים שמה. כלום משא
ומתן יש ביניכם.
שוב מה כתיב בה, כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם. אותו הקישור
של המשפחה, אותו הזיקוק שהענינים הרוחניים והחומריים שהם משתתפים להויית
החיים והמשכת שלשלת הדורות, שהענינים האידיאליים מתמזגים ביחד עם
הנטיות הטבעיות, והארציות והשמימיות מאגדת באגודה אחת, ועל הכל מתוה
הוא החותם של הוד החיים, של האחדות הריבונית, את תמונת תבניתו, דבר זה
אי אפשר לו להבלט כ"א באותה התכונה המלאה של המשפחה האנושית. יחש
ההורים אל בניהם, והבנים אל הוריהם, במובן הטהור הממזג את הצורה האצילית
בתוך המסכים החמריים, ומעדן את כל יסוד החיים גם בגסות ממשיותו, הבאה
בבהירות קדשה במצות כבוד אב ואם, אי אפשר לדוגמא עליונה זו להיות מתגלה
כ"א בחיי המשפחה האנושית, דוקא באותה התכונה שהיא מובדלת בה מכל
החיים הטבעיים שקועי החמריות מעבר מזה, ומכל יצורי מרומים, שפועי
ההשכלה החיים רק חיי השכלה ואידיאליות מעבר מזה. ותורה זו העומדת להפך
את כל המחשכים לאורות עולמים, את כל מגורות המות לחיים עדינים ממולאי
נצח והוד, אי אפשר להנתן כ"א לבני אדם לא למלאכי השרת. אב ואם יש לכם.
שוב מה כתיב בה, לא תרצח, לא תגנב, לא תנאף. קנאה יש ביניכם, יצר הרע
יש ביניכם. עומק הרע בהשתפלותו עד לעמקי תהומותיו, בין בכחו השלילי
המחריב ומכלה, שהוא תוצאת הקנאה, בין בכחו החיובי, הבונה ומחדש בנינים
רעים ויצירות מזוהמות, הוא נעוץ ביסוד הגבורה העליונה של היצירה, באיתניותה
של ההויה, שהיא מראה את כחותיה עד לעמקי הירידות היותר חשכות ושפלות.
ואלה הכחות עצמם, בהיותם מסתייגים בסיגיה של החכמה העליונה ומתעכבים
ממרוצתם השובבה, הם נעשים לכח פועל נפלא, המאגד את כל עומק הרע וכל
דף 216
מחשכי תהומותיו, אל כל עומק הרום של הטוב המתנשא מעל להררי אל, והאור
הטוב ומקור חיי החיים מתברך על ידי המגעים של הצינורות העליונים
והתחתיתיים אלה באלה.
הקנאה העזה כמות, המחוללת את הרצח ואת הגניבה, התאוה היצרית הרעה
המשובבת את הנפש בזוהמתה בכח היצר הרע הבוער כתנור יוקדת, הן הן עצמן
נעשות לכחות מאגדים את כל גודל של עולמי עולמים, ואור החיים האלהיים
מחיה את כל המעמקים, ומעלה משם אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, לחדש פני
תבל בחידוש אור נגוהות. מי יתן טהור מטמא לא אחד.
וכח עליון זה של התאגדות כל המוני עולמים, של האחדות החשכה והאורה
באגודה אחת, המתרוממת למעלת שלהבתיה המאירה תבל ומלאה, המצהלת כל
נשמה בכל מילואה וטובה, אי אפשר לו לצאת מן הכח אל הפועל כ"א ע"י
הופעת אור התורה האלהית על יצורי חומר בעלי קנאה ויצה"ר, שהם הם יהיו
נושאי החיים המאושרים לכל גדודי מרומים בתועפות שיא כחם הנשמתי העולה
מעלה מעלה, מתוך מורדותיו שירד מטה מטה, ולהם ולא לכם אפשר לתורה
שתנתן. כלום קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם.
מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו
תנה הודך על השמים לא כתיב. יפעת אור התורה, ההולכת ומתפלשת מרום
המעלות השכליות העליונות עד עמקי תחתיות הארץ, לכונן את אור הצדק
האלהי המאיר בגבורתו בכל מלא עולמי עד, בתוך עבי המחשכים של שפלות
האדם, בכל יצריו הרעים והגסים, היא היא המאדירה את שם ד', המגלה את עז
הגבורה האלהית הפועלת את הכל למען הרוממות האצילית, המסוקרת אך לפני
כסא כבודו של בורא כל העולמים ברוך הוא. ועל ידי ההופעה העזיזה החודרת
מרום הגובה העליון עד שפל המדרגה של אדם על הארץ, אור נעלה ויפעה
אצילית מתוספת היא בכל המון החיים העדינים של עולמי הפאר של צבאות
מרומים. ומתוך התוספת המבריקה הזאת באה להם אותה ההכרה העליונה המביעה
את ההודאה להקב"ה, כלומר הוספה של הכרה בתיאור התכליתי של כללות
ההויה מראש ועד סוף, לא רק ע"פ אותה התכונה הקצובה של מלאכי שחק, אלא
על פי היפעה הנוהרת שאין לה קץ ותכלית של ההכרה העליונה אשר בחכמת
אלהים חיים בורא כל לבדו.
דף 217
ומיד שבאה היפעה הזאת ועמדו על מעמד המרומם של הכרת הקודש אשר
לעומק הרז שבחפץ העליון, אשר אדיריות הודו היא היא המניעה את המפעל
המגמתי לצאת אל הפועל בעומק שיגובו, שענינו המרכזי היא הורדת אור יקר
התורה בחיי ארץ, לרומם רוח האדם למעלה למעלה, להשלים דוקא על ידו את
זיו כל היקום כולו, ועל ידי הכרה זו כבר ראו חזות הכל רק בארץ, בנבכי
החומר ובמעמקי מסילותיו המסובכות, שהם הם מתארים בהיותם מוארים מאור
זיוה של תורה את כל הוד הגבורה הכללית של מעלה. ולא שאלו עוד את ההוד
האלהי שינתן על השמים, כי הכירו לדעת כי האדיריות של שם ה' אשר בארץ,
ע"י עוזה של תורה, היא תכלול הכל, ותשכלל ג"כ את ההוד השמימי בכל
מילואו. על כן רק מה אדיר שמך בכל הארץ אמרו, ואילו תנה הודך על השמים
לא כתיב.
מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומטר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית
שבי לקחת מתנות באדם. בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. התגלותה של תורה
בכל מלא עולמים, היא שהביאה את כל היקום החמרי והרוחני לקשר של אחדות
הרמונית. והאחדות הזאת יסודה בסגולת האדם שדוקא בהשתפלותו אל המורד
הארצי הרי הוא רוכס את כל ההויה מראש היש עד סופו. והקשר הזה הוא מגלה
את רז האהבה והיחש ההתאגדותי בכל מלא עולמים. והקשר הזה הוא קשר מלא
חיים, קשר של אהבה, הבא מתוך ההכרה שהארת התורה המאירה בתחתיות
המעמד החומרי של האדם, הרי היא הארת חיים וברכה לכל המון עולמי עד,
וממילא הרי היא מחברת את כל כחות היצור להיות נותנים ומשפיעים משפעת
אורותיהם הרוחניים, לעומת קבלתם התדירה משפעתה של תורה. וזאת היא סגולת
האדם, המציינת את רוממותו הבאה בעקב שפלותו, יצור מושפל עד עמקי
החומר, ועם זה כונס בקרבו את כל סגולת ההויה הרוחנית המלאה.
וכיון שזה הסוד נתגלה בהארתו בכל צבאי צבאות מיד קם הקשר המאגד,
וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ולא רק אהבה מופשטה בלבד, אלא אהבה
המביאה לידי השפעה, ומסר לו דבר, וזהו הנצחון הנעלה של איש האלהים, משה
רבינו עליו השלום, שנאמר עלית למרום שבית שבי, שכל כחות היצור בכל
מילואו נתכנסו תחת המשטר האלהי הכללי המתגלה ע"י זיוה והדרה של עז
התורה.
דף 218
וההתגלות הזאת הסבה את האהבה ואת היחש ההרמוני עד כדי השפעה, לקחת
מתנות באדם. והסבה של ההשפעה הרי היא מתוך ההכרה של השפלות, שהיא
הוכיחה את הרוממות של כח האגד של כל המוני מעלה ומטה הנמצאת בסגולת
האדם כשתעוטר ברום מעלתה, שהיא באה ע"י האור האלהי המבהיק ע"י הופעת
כתרה של תורה, בשכר שקראוך אדם, והכירו עד היכן המורד מגיע, באו לידי
הכרה עד היכן כח האיגוד והכינוס של כל סגולת עולמים מונח בכח הצפון
בנשמת האדם הנפלאה, שהיא מזהירה את אורותיה על ידי הופעותיה של התורה
התמימה בכל דרגותיה, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.
ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם, ואומר
ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, אי לאו דאמר ליה מנא ידע. כח
המכלה, המחבל והמהרס, הממית והמאפס, הרי הוא מכלל בנין העולם, משכלל
הוא כח המעדר ]המעדיר ?[ את בנין ההויה, ובהיות הקשר שלם, וכל העולמים
וכחותיהם הרוחניים והגשמיים הם עומדים בהתאגדותם, אז כל הכחות משלימים
את תפקידם, וגם הכח הממית הרי הוא משמש כח לחיים. וזאת היא סגולת
הקטורת המאחדת את תמצית כל הפועל בחיים, בחומר ורוח, ע"פ אותו התוכן
הנפלא אשר פי ד' קצב אותו בתורה. אמנם להשתמש בכח נפלא זה להעמיד את
כח המחבל בהיות השלטון הזמני נתון לו, בטרם בא התור להעביר רוח הטומאה
בכללו מן הארץ, ולהפך את כל כח המשחית לכח בונה ומקיים, זאת היא הופעה
פרטית, שנתגלתה ע"י אותה ההתמסרות שכח הרע והממית בעצמו נמסר הוא
במסירה פנימית בהכנעו לעומת ההוד השלם אשר זרח על הציר הנאמן בעת
עלייתו להוריד עז מבטחה, ולגלות אור תורת החיים, מרוממי ]ממרומי ?[ שמי
שמים על פני ארץ רבה. ואי לאו דאמר ליה מנא ידע.
וההתגלות הזאת היא באה ע"פ התכונה שמביאים את הכח המחבל בעצמו
להיות ממלא תפקיד בבנין והויה, שאז הוא מוצא את מטרתו הכללית, שאינה
כ"א למען הביא על ידי הריסה וחבול תועלת לבנין ושכלול. ואם כי שלמות
המטרה רחוקה היא וליום האחרון היא צפויה, וגם הכח המחבל בעצמו איננו
מגיע עד עומק יסודו, אשר על כן השמושים המכוונים להמתקת כל המרירות
העולמית בכללותה, הרי הם חבויים רק בסתר עליון, ושליט בעולמו הוא הודיע
בתוכן של מצוה וחק לדורות עולמים את כל הנוגע להשלמת הכלל כולו, אבל
דף 219
בתור עצה ארעית והופעה פרטית איך לעצור בעד ההשחתה החבולית, ע"י הכנסת
הסעיף המחבל לתוך שדרת הבנין והתיקון שבתכונת הקטרת, זאת היא התגלות
מיוחדה שההתודעות של כח המחבל בעצמו בעומק יסודו ותכונת מגמתו היא היא
שהביאה את הידיעה הזאת, אשר היה בה הצורך לאותה השעה, היוצאת מכלל
הסדר התדירי של הליכות עולם אשר בתורת ד' התמימה.
וגם גילוי זה בא מתכונה המתמימה אשר לתורת אמת, אשר לא תחסר כל
בה, שהיא מעלה חן על לומדיה. ומקור החן נפתח בכל זליפתו באותה השעה
הרוממה, של הכנת השליח רועה נאמן להופיע אור התורה בעולם, מקור השלום,
האהבה, ומכון החיים והתיקון לכל המון עולמי עולמים וכל צבאי צבאותיהם.
ואמר ריב"ל בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע
תורה היכן היא, א"ל נתתיה לארץ. קיומו של עולם בכל מערכותיו, הוא מוכרח
להיות מנוגד מכח המבלה והמחבל השואף לאיבוד העולם, ומתוך כך הולכים הם
המרץ והעז של חפץ הקיום, הרצון של הבנין והשאיפה של ההשתכללות
וההתעלות, ומתגברים. וזה הניגוד הוא מוכרח להיות מצוי בכל ערכי העולם,
הגשמיים והרוחניים, השכליים והמוסריים. והנה כל זמן שלא נתנה תורה בהתגלות
דבר ד', מנוייה וקצובה בדבור שלם וברור ובהארה עליונה מפורשה, היה מתפשט
זה הכח המננד והמבלה בערכיו הרוחניים, במהלך הרעיון והמחשבה, בצדידת
השכל ושאיפת התשוקות. והכח הצפון של הטוב, של הקיום, של חפץ הבנין
וההתקיימות העולמית, היה אוסר את מלחמתו על כל הצעדים שהכח ההורס היה
מכונן עליהם את סדרי השחתותיו. אבל כיון שנתנה תורה, נתכנס אוצר החיים
והטוב למקום אחד, נתרכזה המחשבה וההארה העליונה המופיעה מיסוד הבנין
והקיום, החיים והטוב, בלא שום עירוב וסיבוך בכח הרע והמכלה. ומזה בא
השטן לשוט ולבקש היכן היא התורה, היכן הוא אוצר החיים והטוב, אשר על
פיהו ישתכלל העולם בלא צורך של כח מנגד ומכלה, בלא עזרה של ההתקוממות
הניגודית השוללת, רק מצד עצם החפץ של הבנין והשלמות העליונה. אמנם כח
ההורס, המחבל והמשטין לא יוכל להאמין שבלא שלילותיו התכופות יוכל איזה
בנין וסידור להיות מתקומם בעולם, ותובע הוא בחזקה תורה היכן היא.
והקב"ה משיב לו נתתיה לארץ. די הוא הכח הרפה של הארציות לבדה,
שהחילוף וההמעדה הם תמיד מחוברים עמה, לעורר את חשק הטוב והאור לדרוש
דף 220
את יסוד החיים ואת התנצחותה של ההויה, כדי להעלותה מכליונה הטבעי לה,
ולרוממה עד הרום של הנצח וההוד העליון, מאין צורך שיתערב עמה איזה צל
של תוהו והשחתה, עד שמתוך עצמה תמצא את השלילה כדי שיעורר אותה אל
החיוב. ועל כן לא היה לשטן שום מגע בערך התורה, ושום השפעה בתוכנה כי
גן נעול היא, מעין חתום ושמור מידי זר, ואל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל
תנידני כתיב בה.
הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו אלהים הבין דרכה ו~ו'.
התכונה הטובה המוארה מיסוד הקדושה והטהרה, תמצא את הארתה של תורה
בכל המעשים, בכל הפעולות, ובכל החזיונות. אבל הרשעה, התוכן המשטין
והמחבל, אם כי עריגה כללית לאור הקודש והנשגב מוכרחת היא להמצא בכל
מקום, בכל הופעת חיים, ובכל תכונה נפשית, אבל זאת העריגה תהיה רק
מתנוצצת התנוצצות כללית ומקפת, ובכל מקום אשר תיחד את מבטה אליו משם
יעלם זוהר הקודש, והעינים יהיו פונות לעברים שונים. וסוף כל סוף לא תמצא
בתכונה הרעה, ביסוד השטן, שום אפשרות להסתגל להארתה של תורה, של
שפעת מקור הקודש ומקור חיי כל העולמים וכל היצור כולו.
וכיון שהלך אצל ארץ לא מצא תורה מפיה, לא כדרך התם והטוהר, אשר
בכל דרכיו ידע את ד' ואת תורתו, כי אם הופלגו הדברים, ואחרי אשר ממקור
האלהות נתרחק השטן, אז תופע לפניו מרשמי הארץ שהתורה לא בארץ היא, כי
אם אלהים הבין דרכה ההיפוך הגמור מכל המגמה של הקדושה העליונה להשכין
זיו השכינה בתחתונים, ולהנהיג חיי עולם החברותי כולם בתוכן של קודש
וטוהר. שכון ארץ ורעה אמונה.
הלך אצל ים ואמר אין עמדי. הנטיה לטהרת המדות, לחסידות, למחשבות
רוממות, שהן באות ממקורה של תורה, הנה נפלאות ד' אשר בים מעוררות את
הנשמה לזה. הספנים רובן חסידים. יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים,
המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה. ובודאי הרבה משפיע מעמד הנפש של
ירידת הים על האנושיות בכלל להכין את לבבה לאותו המעמד המרומם שיסוד
האמונה ושאיפת התורה הן קשור בו. אמנם כ"ז הוא בהיות הבסיס הנפשי טהור,
אבל ע"פ יסוד הרשעות התוכית של שאיפת השטן, אין שום השפעה של מעמד
דף 221
הנפש היותר עלול להתעלות אל הגובה של רגשי קודש וענות צדק כזו של ירידת
הים פועלת כלל על החיים להיטיב את ערכם, לעדנם ולקדשם. על כן לגבי
שאלת השטן תורה היכן היא, אמר בצדק הים אין עמדי.
הלך אצל תהום ואמר לו אין בי. אם החקר של התחלת המציאות, בהיות רוח
אלהים מרחפת על פני תהום, מוכרח להביא אל האנושיות את המחשבה ]על
דבר[ הופעת ד' בעולם, וע"ד יסודי הדת והמוסר, שהן הן הדברים אשר ביתר
בירור מתגלים בהתנג~לותה של תורה, אמנם הרשעה לא תכנע משום חקר, ולא
יתגלה לה אור ד' אמת ע"י העמקתה בנבכי תהומות המדע והחיפוש בשרשי
המציאות בראשית הוייתם, כי לשטן דרכי מות נכונים גם בהיותו מתקרב אל
אותה המסילה אשר דעת ד' מתהלכת בתוכה. ע"כ בהיותו מתהלך אצל תהום
יאמר לו אין בי, ולא ימצא שמה אור תורה.
והנה הים הוא רק מביא את התוכן העדין של הנפש לצאת אל הפועל, מתוך
ראיית מעשה ד' ונפלאותיו במצולה, ומצד ההכנעה של יחוגו וינועו כשכור וכל
חכמתם תתבלע, ע"כ אין השאלה אם התורה היא בו, רק עמדו, סמוכה לו.
והתשובה היא שכ"ז שהרשעה שלטת אין עמדי. והתהום שהוא החקר ביסודי
ההויה וראשית המציאות, ראוי הוא שבו ימצא את אור התורה היסודית, שהוא
דעת ד' והתכונות הטובות הצריכות להסתעף ממנה. וע"ז מתאמת התשובה
הברורה, שביחש להשטן, מקור הרשעה והזדון, אין בי, כי לא תועיל כל הופעה
מחקרית להביא דעת האמת הברורה בלב בהיות הרצון רע והנטיה הנפשית
נשחתת ע"י חפץ של רשע, שזהו יסוד השטן, היצר הרע, והחפץ בהשחתת עולם
בכל מובני )השיחות( ]השחתות[.
שנאמר תהום אמר אין בי, ים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו
שמענו שמעה. האמת העליונה האלהית שהיא מתגלה רק ע"י אותה האורה של
אספקלריא המאירה של אור התורה, אינה מתגלה בעצם לא בתכונת הסבות
המעוררות את ההשכלה הרחבה ע"י חקר המציאות, יסוד התהום, ולא ע"י ההכנה
של עדינות הנפש הבאה מהמאורעות שבעולם שהים ומהלכי נסיעותיו הם גורמים
אליה. ע"כ התהום הוא קודם להים בסדר הישר הטבעי. אבל הרשעה כשהיא
מסלפת את דרך הישר של האדם, היא מאבדת בתחילה את התכונה הרצונית,
דף 222
ואח"כ היא משובבת את הדעת ומכרעת אותה לדרך של שבושי דעות. ומפני זה
תהלוכותיו של השטן הן בסדר כזה, שהים קודם להתהום.
אמנם ההעדר הכרוך בהויה כולה, מכריח להכיר את היסוד החיובי
שבמציאות, שאינו אפשר בציור כ"א בהשגת מחוייב המציאות, שבזה האדם בא
להכיר את קונו, ויש כאן איזה התחלה להארתה של תורה. אבל רחוק מאד מן
הלב של האדם ההכרה של ההעדר, מאחר שסוף כל סוף אי אפשר לאדם לחשוב
כ"א בהויה מאחר שהוא ג"כ הוא בכלל ההויה והיש. ע"כ אע"פ
שהשמועה
נשמעת מהארתה של תורה ע"י אבדון ומות, אבל אין התוכן נשלם עד כדי
קליטה פנימית בלב ובנשמה, שהיא באה לא בערך של שמיעה, כ"א של קליטה
פנימית, ראיה והטבעה עצמית ביסוד המציאות, בתכונה של הכרת הקודש והוד
האלהי, וזה אי אפשר להמצא בכל עז הדרוש לזה כ"א ע"י ההופעה של תורת
ד' תמימה, הבאה ממקור עליון, להאיר כל מחשכי ארץ.
חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה. זו התכונה
היסודית של הרשעה, לא תוכל להכחיש שיש נשגב ומרומם, שיש בהויה רז
עליון ושאיפה נשאה, שמכון הקודש בעזו הוא מתעלה מעל כל, אבל היא אומרת
אין לטהרת הקודש מקום בחיי הארץ, והארץ מוכרחת היא להעזב עם החיים
שלה ותשוקותיהם, לפי המרוצה של התכונה הגסה אשר לטבע החיים הארציים,
רק אחרי המות, בעת אשר האדם יפרד לגמרי מן הארץ, יתור לו מקום
במרומים, ועל סמך רעיון זה יבור לו איזה סכום של מחשבות שיזכירוהו לפרקים
ע"ד המוסר השמימי, יאמר אותן בפיו, וישוב לחיי הארץ בלא שום השפעה של
קדושה, מפני שאינה יכולה להקלט לפי דעתה של הכרת הרשע ביסודו בארץ. כי
חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה.
א"ל לך אצל בן עמרם. אמנם יש בכל הארץ כולה מניעות יסודיות שלא
תוכל בשביל כך התורה להתבסס בה במלא אורה וזהרה. השליטה של כחות
הטבע, והחיים המשועבדים אליהם, הם המעכבים היותר עזיזים שלא תוכל התורה
האלהית, מקור החופש, אוצר החסד, הקדושה והטהרה להקבע בעולם הארצי. אבל
כבר מראש מקדם הוכן גואל לעולם, הוכן היסוד הנשמתי המכשיר את כל הארץ
כולה לצאת מזוהמת הבשר והגסות, להחלץ מתוך המסגרת של שעבוד הטבע
דף 223
וכחותיו, ולהתעלות אל החרות האלהית העליונה. זאת היא הכנתו של משה מעצם
מקור נשמתו בטבעה המקורי, להגלות בתור הטוב של ההויה, ולגלות על ידי כך
את השחרור העליון של כל המציאות מראש ועד סוף, איך שהכל עומד רק להיות
מתרומם לדבר ד', מקור מקורות האושר, הצדק, החופש והתפארת. ושם אצל בן
עמרם תמצא איך שבאמת נתונה היא התורה בארץ. לך אצל בן עמרם.
הלך אצל משה וא"ל תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא. הרשעה אינה יכולה
להכיר, עם כל אוצרות חכמה שתרכש לה, את הטוב הפנימי הטהור, שהוא אוצר
הסגולה, שעל ידו האדם מתעלה מעל כל חקי הטבע המוגבלים, מתרומם מכל
השפלות של הרשע הקשור עם תכונת הארציות והבשר הבהמי אשר לאדם,
מתנשא מכל המצרים והגבולים ששום הגבלה טבעית, גשמית או רוחנית, יכולה
לצמצמו ולהגבילו, שעל ידי כח עליון זה נעשה האדם אלהי בתכונתו הפנימית,
ומחבר את הארץ וכל חקיה לחקי החיים הנובעים מחפץ הטוב של בורא כל
העולמים. ומתוך ההכרה של הרשעה אין אפשרות שיהיה נמצא בחיר עליון כזה
באדם שיהיה ראוי להיות נושא את התורה בנשמתו, ושיהיה הוא הכח המרכס את
אוצר הקודש העליון עם כל דיירי ארעא ומהלך חייהם, ובהשתוממות ישאל כח
הרשעה למשה, תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, איה היא האפשרות בכחותיך
החמריים והרוחניים להיות נושא לתכונה עליונה זו, להכיל את הזוהר העליון של
האידיאליות האלהית עד כדי השפלתה עד הגבול של חיי האדם בארץ, היכן
היא.
א"ל וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. הזוהר העליון של אוצר הטוב של
הקדושה האלהית הבהירה, המוכנה לגאול את כל ההויה משפלותה ושעבודה,
ולרוממה עד המקור העליון, האור האלהי שממנו הוא מוצאה, שזהו היסוד של
הכנת הנשמה לקבלתה של תורה, שהיא כוללת את האור הגנוז בנשמתו הגדולה
של משה, איננו מכיר כלל את עצמיותו ופרטיותו, אפסיות המהות העצמית בו
היא תכונת הענוה הטהרה המוטבעת טבע קדוש ורוחני בתוך תוכיותה של נשמה
עליונה ואצולה מזיו עליון. זאת הרשעה לא תוכל לחדור איך אפשר שימצא אדם
נושא של חיים ושל הויה פרטית לכאורה, ובו באמת אין שום צד של הכרה ושל
חפץ, של הרגשה ושל שאיפה להגבלה פרטית, עד כדי שיהיה שום צד אפשרות
דף 224
להקרא אור עליון זה של הארת התורה העליונה הכוללת כל ההויה ועילויה
הנשאף עדי עד, על איזה ערך ויחש לעצמיותו. ואמרת האמת שבהכרה והרגשה
זו היא מבוטאת בתשובה המקורית הזאת, וכי מה אני שנתן הקב"ה לי תורה.
א"ל הקב"ה למשה, משה בדאי אתה. אותה הסגולה העליונה, שדוקא בנשמה
יחידית מרכזית אור כל ההויה כולה מוכרח להאיר, אותה התכונה הטמירה של
ההתיחדות העצמית של זה היחיד הספוג אור של כל, אי אפשר כלל שיהיה גלוי
לאותו היחיד, כי יקרת הערך של חטיבה קדושה זו למעלה מכל הכרה בכלל
היא עומדת, והידיעה של היחיד המרומם מגעת רק לידי הכרת האפסיות הפרטית
שלו, שהוא רז הענוה העליונה. אבל כלפי האמת העליונה הידועה למקור האמת,
מתגלה הוד הנקודה הפנימית, אוצר הטוב שהוא מסוכם בנשמה העליונה הזאת
ביחודה, ולה יש קשר עם הנתינה של התורה שניתנה באמת על ידו ולו. ולעומת
האמת המאירה הזאת המתעלה מעל לההכרה של האפסיות, אל ההכרה ]של[
המציאות האישית, מתבדה היא ההכרה המעלמת את הנושא המפורט מפני גודל
הזוהר של הכלליות האלהית המתגלה בחזיון איתן דנא, ובא ע"ז דבר ד' העליון
לאמר למשה, משה בדאי אתה, כי הלא אתה הוא המצוי ברז המחשבה, בראשית
היצירה, וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.
אמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני
אחזיק טובה לעצמי. אי אפשר שהעין הרוחנית של נברא תגיע לידי עומק הגניזה
של חמדת כל עולמים, שחמדתה קשורה היא בגניזתה, מפני שכל האור העליון
הזה עומד כולו ממעל לכל הכרה, מלמעלה מכל חכמה, תבונה ודעת. החמדה
הזאת מוכרחת להיות גנוזה מפני שהיא שייכת רק לענין האלהי, הכולל הכל
ומקור הכל, ומצד עומק הגניזה של חמדה זו אין לה שום יחש לכל מה שהוא
מוגבל ומצומצם באיזה מצר וגבול של בריאה והכרה. אמנם רק מצד השעשוע
העליון של האידיאל של התורה, מצד החותם של המגמה האחרונה של חפץ
הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן העליון של פרשת כל ההויה כולה מראש
ועד סוף, מצד זה יש איזה ערך של התגלות בהכרה באור הבהיר הזה שהוא
תוכנה של תורה. ואיך אפשר באופן זה שהכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו
התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלהי, שהוא מאד נעלה גם מכל
דף 225
ערכי הכללות כולם, הוא היסוד להארת זיוה של תורה, להחזיק טובה לעצמי,
בהכרה של איזו פרטיות, ונקודה של מציאות מגבלת את העצמיות האישית
המיוחדה שלי. אחזיק טובה לעצמי.
א"ל הקב"ה למשה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת
משה עבדי. מתוך גדלותה של ההארה העליונה, המאירה את כל יסוד היש כולו
והמחשפת את מקורו העליון, והמתעלה עד למרומי המרומים של מגמת מציאותו
הטמיר בסתר עליון, ההכרה מוכרחת להשמט מחוג הפרטיות, שהיא עצמה ראש
פסגת הענוה, מתנת משה איש האלהים. אבל מה שנשאר גדור בהעצמיות
האישית, היא ההכרה הזאת עצמה, שהפרטיות העצמית כבר אפוסה היא מפני
זוהר ההכללה העליונה ושגובה, שמבלעדי נושא פרטי אי אפשר להכרה עליונה
זו שתצא לאור. על כן ההכרה הזאת של אוצר הענוה, הממעטת את המציאות של
האישיות הפרטית, היא מקשרת באמת את היחש של כל שגובה של תורה
למשה, בעל נחלת עולמים של מדה עליונה זו. הואיל ומעטת עצמך תקרא על
שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי.
ואריב"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיח קושר כתרים לאותיות,
א"ל משה אין שלום בעירך, א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל היה
לך
לעזרני, מיד א"ל ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת. כל ההויה כולה, החומרית
והרוחנית, כל מה שיצא ממנה אל הפועל במציאות, הכל הוא תוצאה ממקור
המחשבה העליונה, שיסוד גילויה הוא המבוטא באותיות. אותיותיה של תורה
שקדמה לעולם הן הן ראשית דרכי אל, שרשי ההויה ואשיותיה. אמנם השאיפות
המגמתיות של כל ההויות כולן, האידיאלים העליונים הגנוזים בעומק המחשבה
של מטרתם התכליתית, הן הן רזי עולם העומדים ממעל להאותיות, ממעל לכל
מה שנברא, נוצר ונעשה בכל ההויה כולה. רק בעצת ד' הגנוזה הרי כל התוכן
של הטוב הגנוז קשור הוא אל האורה אשר התגלתה כבר באותיותיה, וכאשר
בהתגלותה של ההויה בחוקיה וערכיה, הנה התכונה התורית היא להתאים אליה
את החיים כולם, זאת היא יחשות השלום, של האדם אל מרום ונשא, אבל על
דבר המגמות האידיאליות שבסתר ההויה ומגמתה, לא עלתה על דעתו של משה,
שיהיה גם לאלה הנשגבות הגנוזות יחש וערך אל ההויה, והאדם בכללותו, אבל
דף 226
מיד בהגלות האור הגדול הזה לעיניו ראה את היחש של האדם במעמקי חייו גם
אל הגנוז והסתור בסתר עליון, ומניעת היחש הנשמתי למה שהוא נערך ומתחייב,
כבר יש בזה משום השאלה, משה אין שלום בעירך. והתשובה אמנם באה, שכאן
אין האדם עומד כבן המחפש בגנזי אביו, כי מרום ונשגב הוא ממנו סוד
האידיאלי והמגמתי של ההויה, סוד הכח הטמיר הדוחף את כל היש לצאת אל
הפועל, משפלו עד רומו, ובחרדה עליונה נמצא האדם בגשתו אל סתר חביון זה
בשכל שבילי היחש נעלמים לפניו, וכלום יש עבד שנותן שלום לרבו, והתשובה
באה היה לך לעזרני, שבכחה של תורה כלול הוא ג"כ הקשר עם המחשבות
הגנוזות, שהן ממעל לפועל הגלוי של ההויה, כ"א גם הרז העליון של עצת ד',
ביסודה האידיאלי המגמתי, שהוא הנותן את הכח לההויה כולה שהולך זיו עליון
וזורם להגלות ממעמקי תעלומו, ע"פ אותה ההתגלות שכח התורה יגלה בעולם,
בחשיפת מקורה וההתגלות האידיאלית קשורה היא בהוספת אור ואומץ חסד
ותפארת שלום ואושר לכל היש כולו בפרטיו ובכלליו. וע"ז מיד באה התשובה,
ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת.
ואמר ריב"ל מאי דכתיב וירא העם כי בשש משה, אל תקרי בשש אלא בא
שש, בשעה שעלה משה למרום א"ל לישראל בטוף ארבעים יום בתחילת שש אני
בא, לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. א"ל משה רבכם היכן הוא, א"ל
עלה למרום. א"ל באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם
דמות מטתו, והיינו דאמרי ליה לאהרן, כי זה משה האיש וגו'. היחש של קדושת
משה לקשר את ישראל בקדושה, להכינם להיות לעם לד', ולהבדילם מכל עכירת
מחשבה רעה של ע"ז, היה קשור עם הרעיון והציור שידע העם שהוא מאוגד
עמם, ונושא אותם בנשמתו, בחפצו ומחשבתו, ובהיותו עולה למרום בהתבודדות
אלהית העליונה, היה ההכרח להכין בראשונה את הקשר עמם כאילו הוא עמם כל
משך הזמן שנתעלה מהם, ומתוך כך היה לו ע"ה ההכרח לקבוע את הזמן בדיוק
השעה, שבתחילת שש יבא. והנה אמנם מצדו של משה לא היה שום שינוי
ורפיון בקשורם הנשמתי, אבל מאחר שלגבי ישראל היה אפשר להכניס איזה ספק
שכבר עבר המועד, הופסקה מצדם אותה ההתקשרות העליונה שהיתה מצויה
בנפשם עם כח קדושתו של משה. ואם העברת הזמן לבדה לא היתה מספקת,
ובדיית השטן שמת לא היתה גם היא דיה ליתן התנודדות בקשרי מחשבתם
ביחושם לרועה הנאמן, אשר אפילו בציור של מותו לא ניתק הקשר הנפשי מהם.
דף 227
אמנם השטן הראה להם דמות מטתו, כלומר כאילו נפרד ונתעלה מהם ע"י
התבודדותו הרוחנית העליונה עד שנשארה מטתו בשמים ממעל, וקרבת בני אדם
שוכני חומר אין עוד מקום עמה, זה הביא אותם לידי סערת רוח, שנתבטאה
בהקובלנא של כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה
לו.
א"ל ההוא מרבנן לרב כהנא מי שמיע לך מאי הר טיני. א"ל הר שנעשו בו
ניסים לישראל. הר ניסאי מיבעי ליה, אלא הר שנעשה טימן טוב לישראל. הר
סימנאי מיבעי ליה. א"ל מ"ט לא שכיחת קמיה דר"פ ורב הונא בריה דרב
יהושע
דמעייני באגדתא, דר"ח ורבה בריה דר"ה דאמרי תרוייהו מאי הר טיני הר
שירדה
שנאה לאו"ה עליו. הדבר המציין את השינוי שנעשה בישראל ובעולם ע"י קבלתה
של התורה דוקא במדבר בהר סיני, לא בארץ המיוחדת לישראל כ"א במדבר
במקום הפקר לכל, בעוד אשר התוכן הרושם את האומה לא היה שום דבר חמרי
כ"א המחשבה והדעה, השאיפה של הקדושה והאורה האלהית העליונה, הוא מורה
באמת, כי תוכנה הפנימי של תורה הוא ענין ראוי ומוכרח לכל האדם, לכל
העמים אשר על פני האדמה. לא ענין עליון ומופלא מן האדם יש כאן כ"א ענין
הולם את האדם אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה. ובתוך הענין השוה כ"כ לנפש
האדם גנוזה כל העליוניות, וכל אוצרות הקודש הכמוסים באורה של תורה.
ע"כ לא נבלט בהר סיני זה התוכן המיוחד לישראל להיות שולטים על
הטבע, להיות מוארים באור אלהי עליון ממעל לכל סדרי היצירה הרגילים, שזהו
הענין המתבאר ע"י הניסים הרבים שנעשו לישראל, הנפלאות הן אשר מורות על
הפלא העצום שיש באומה פלואה זו.
וכן אין התוכן של קבלת התורה ביעודה על הר סיני מציין דוקא איזו סגולה
מיוחדת שהיא נמצאת רק בישראל בתור סימן טוב מיוחד, מה שאין לכל האדם
אשר על פני האדמה בו שום חלק נחלה וכשרון, כי באמת בשביל זה התוכן
המיוחד לא היה יותר מקום נאה להופעתה של תורה כ"א ארץ ישראל ומכון הר
הקודש, שנראה כמיחד נחלת ישראל מכל ד;עמים. ואם היה הדבר כך שיסודה של
תורה וקבלתה היה מציין רק את המופלא מכל האדם בטבע, לא היה שום מקום
לתרעומות ושנאה על אוה"ע על אשר נתרחקו מהתורה ולא רצו לקבלה, כי אין
אדם נתפס על מעלה שאינה שייכת לו. אבל באמת יסוד )ה(קבלתה של תורה
דף 228
בהר סיני במדבר היה תוכן מבליט כי מקורה של תורה הוא מקור מים חיים
לכל משפחות האדם רק אם יסורו מדרכי רשע, ולא ירצו ללכת בשרירות לב
להרע, להזיק ולחבל. ומתוך שדוקא בתו האדם הכללי ובצלמו האלהי פגמו
העמים כולם בהתרחקם מן התורה, ע"כ ירדה שנאה לאו"ה דוקא מהר סיני. וזהו
יסוד שמו, נסו ודגלו, עד אשר יתרומם הר האלהים הר הגבנונים, ויראה הודו על
כל יושבי תבל ושב ורפא להם, ד' בם סיני בקודש.
והיינו דאר"י בר"ח חמשה שמות יש לו. הצדדים שבחיי הרוח בכללותם עולים
לחמשה. הצד המוסרי, הצד החברותי, הצד האמוני, הצד ההכרתי, והצד האלהי
הכוללם ועל גביהם. וכל אלה הצדדים הטביעו את חותמם המלא והמיוחד
בישראל, ע"י מעמד הר סיני וקרבת האורה האלהית אליהם על ידי החזון
והמעמד העליון היחיד במינו בכל העולם, מיום ברא אלהים אדם על הארץ
ולמקצה השמים עד קצה השמים.
מדבר צין שנצטוו ישראל עליו. התוכן המקודש המיחד את ישראל מכל העמים
אשר על פני האדמה, מתבלט ביחוסם של ישראל להציווי האלהי העליון
להתקשר בקשר קבוע עם דבר ד' לא מפני נטיות הנפש הפרטית או הכללית, לא
מפני סיוע או גורם של איזה כח המיוסד בטבע החיים והעולם, לא מפני כל דבר
שיוכל להיות משתנה, ממיר ומחליף צורה, לא בכל דבר שאין לו עוצם קיום
והויה מצד עצמו, כ"א בקשר ישר עם דבר ד' החי וקיים עדי עד, והעומד
בעצמו בחסן חילו. לא כאלה חלק העמים כולם אשר אינם יכולים לסבול ציווי
של דבר ד'. יכולים הם לפעמים להיות נוטים אל איזה רעיון נשגב, אל איזו
מחשבה אידיאלית כשיופיה והודה לוקח את לבבם. אבל כל הנטיה הזאת
משועבדת היא לכחות הבריאה ותנאיהם המתחלפים, ומתוך כך אפילו אותן שבע
מצוות שנצטוו עליהן בני נח לא יכלו עמד אצלם בתור ציווי, וראה ויתר גויים,
כאילו אינם מצווים ועושים. ויחש התוכן הקודש האלהי לישראל הוא יחש הנצח
העליון של הציווי אשר לדבר ד' לבדו, אשר אין בכל כחות היצירה משלו
וערכו, כי הכל עומד עליו ומבוסס על חילו, כי ביה ד' צור עולמים. ונקרא שמו
מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, וזהו התוכן של ההתגלות הענין האלהי ביחוד
על ישראל, בהר סיני, בקרבת ד' על עמו על ידי הופעת קדושתו.
דף 229
מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו. הקודש זהו הענין המבדיל דבר מדבר
בהפלאה מיוחדת. המדה המייחדת את ישראל בשאיפה מיוחדת עמוקה, מוכרת
לאומה, בחבה יתירה הנודעת להם, שנתן להם כלי חמדה, ושיש להם בעולם ערך
מיוחד נעלה מכל הערך של כל העמים תחת כל השמים. זאת היא המתכנת של
הקדושה. והכרה מיוחדת של האידאה הזאת באה לישראל בחטיבה מוכרת ע"י
קבלת התורה בסיני, ונקרא משום כך ג"כ מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו,
בערך ההכרתי, המיוחד לצביונה המובדל של האומה בכללה, מתוך כל עמי
הארץ, ממלכת כהנים וגוי קדוש. שנתקדשו ישראל עליו.
מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו. היחש של האמונה בטהרתו בא מפני
עצמיות הטבע הפנימי של הנפש האנושית שהיא קשורה בקשר הוייתה בשורש
חיי כל החיים, במקור כל ההויה. ותוכן האמונה הוא היסוד הקדמון לכל היש,
החובק כל המציאות והממלא אותה עצמת הקיום וההמשכה ההוייתית. שורה היא
האמונה בכל הנברא ונוצר ונעשה, שורה היא ברומי מרומים, משתפלת היא
בשפלי שפלים. וקדמותה העליונה של אור האמונה וצחצחות טבעיותה האיתן,
זהו המכריח את כל החיים האנושיים להיות מוטבעים על פיה. ולפיכך מוכרח
הוא הדבר שיתבטא רז האמונה בעוצם טהרתו, בעד כל העולם כולו, בעד כל
המציאות כולה, בתכונה מיוחדת בישראל, במרכז העלול לקבל את הזוהר של
האמונה הקדומה, העומדת ברום עולם טרם כל יציר נברא, עד לא עשה ארץ
וחוצות וראש עפרות תבל. וזה הוא הנותן את הערובה שסוף כל סוף אור האמונה
בחסינתו, בעוצם זהרו וטהרתו מוכרח הוא להגלות על כל העולם כולו, לבסס את
כל עמדתו, ונקרא בשביל כך מדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו.
מדבר פארן, שפרו ורבו עליו ישראל. ההארה העליונה, ההופעה האלהית
המוכרחת להתגלות, לא רק על יחידים כ"א על תכונה חברותית בעולם, מאחר
שהיא כ"כ מקושרת בטבעיות מיוחדה של הרוחניות ושל החומריות, של הגויה
ושל הנשמה, של המזג ושל השכל והרעיון גם יחד, מוכרח הדבר שתכונה של
מהלך תולדתי מיוחד מוטבע כהטבעה מינית תהיה נקבעת בכנסת ישראל ע"י
הופעתה של תורה, שתכונן לעצמה את הנתיב החי לקיומן של הארותיה בעולם
החברותי, אשר לא תהו בראה לשבת יצרה, ונמצא שקדושתה של תורה בעצמה
דף 230
מצדה החברותי היא הנותנת את ברכת ההפריה בכנסת ישראל, להעמדת דורי
דורות עלולים לקבל את הארתה הכללית, בסעיפיה הפרטיים, בצורה קבוצית
חברותית. מדבר פארן, שפרו ורבו ישראל עליו.
מדבר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו. הצד המוסרי הוא החובק בזרע
עזו את כל העמים, וכאשר אין מקום למוסר אנושי טהור מתקיים ומביא למטרת
החיים וההויה המציאותית שיתקיים בעולם, אם לא בהיותו יונק משורש החיים
וההויה כולה, דבר ד' הנאמן החוצב להבות אש, מראש מקדם, ע"י אורה של
תורה, באה התביעה העזה על כל אומות העולם להתקשר בקשר הקודש, של יחש
מלא לתורת ד' תמימה, וכ"ז שלא ישלימו את תפקידם מוכרחים הם ללכת הלך
והכשל בכל ארחות החיים, עד שע"י הכשלונות הרבים סוף כל סוף יכירו וידעו
את עותתם, ויגיע היום אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש
יהודי לאמר, הלך נלך עמכם כי שמענו אלהים עמכם, וכל עוד לא הוארו באורה
בהירה זו הרי הם עומדים במצב ריחוק ושנאה שירדה לאוה"ע עליו. הר סיני.
ומה שמו, חורב שמו. כל היסוד של תיקון העולם אשר יבא לעתיד, והותחל
להיות בהוה, מכחה הגדול של קבלת התורה, הוכן על ידי יסוד החורבן הקדום,
שהיה העולם מחוסר בסיס לקיומו, בהיותו מחוסר ההארה האלהית של קדושת
התורה העתידה להחיותו ולשכללו. מתוך המצב החרב של העולם, הולך ונבנה
הוא ע"פ בנין הרצוי של הופעת התורה, מה שלא היה אפשר אם היה העולם
מבונה, אפילו אם הבנין היה במצב נמוך ושפל, אז לא היה כבר מקום לקבל
צורת בנין חדש ע"י הופעה חדשה, אבל מאחר שמראשית היצירה, לולא כחה
של תורה עומד העולם כולו להיות נחרב, רק אור התורה הוא אשר נתן לו את
הצביון של הבנין ושל העמידה, הרי כל הסגולות המיוחדות להופעתה של תורה
פועלות על העולם לשכללו, מכח יסוד ההעדר הקדום לו, שהובלט בשם העצמי
של ההר חמד אלהים זה סיני. ומה שמו, חורב שמו.
ופליגא דר"א. דאר"א הר טיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב, שירדה חורבה
לאוה"ע עליו. יכול היה העולם להבנות בנין מגושם שהוא הרבה ]יותר[ גרוע,
מאילו היה עומד להחרב מצד עצמו, אמנם שנאה נפשית טמונה היתה בעצמיותו
דף 231
של הר סיני והופעתו, מחאה עזה על בנין עולם שדם וברזל, רשע וכסל הם הם
יסודותיו. ואוי לו לעולם אם בנין זה היה הולך ומתמשך. ונקרא הר סיני זה הר
האלהים חורב, מפני שירדה עליו חורבה לאוה"ע, אע"פ שלא נסתגלו האומות
לחיוביו העצומים של הר סיני, אבל פעל הוא בהופעתו שבנין שקט ומיושב אי
אפשר להתקיים בעולם בניגוד להופעותיו האלהיות של ההר חמד אלהים לשבתו,
זה סיני בקודש. ומתוך החרבן המוכרח לבא על עולם הבנוי על שקר ורשעה,
מוכרח בנין עולם שלם להגלות, עולם חסד יבנה, שמים תכין אמונתך בהם.
***
דף 232
דף 233
דף 234
מעלות התורה
... ביאור הדברים לע"ד עפ"ד חז"ל בגיטין: "לא כרת הקב"ה
ברית עם
ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך
ברית ואת ישראל'ד "ה. והבנת הענין היא ע"פ מה שכתבתי כבר בכמה מקומות
בע"ה ע"ד תעודת ישראל הכפולה ע"פ רצון השי"ת, ששתיהן נכללות
בשני
התארים שנתארנו בהם מפי אבינו שבשמים ברוך הוא בזמן מתן תורה, והם
"ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש" כמ"ש: "ואתם תהיו לי
ממלכת כהנים וגוי
קדוש"י. וביאור אלה התארים, שהם כמעט נושאים הפכיים, ומ"מ שניהם
מתאימים יחד במעלתן של ישראל. כי הנה רצון השי"ת הוא להשלים את כל
באי עולם שיבאו לתכלית שלמותם להשכיל ולדעת את השי"ת כמו שיהי' בסוף
הימים, ולתכלית זו יעד את ישראל כמש"כ: "אתה הראת לדעת כי ד' הוא
האלהים'", ו"הראת לדעת" ענינו ג"כ להראות לאחרים. וזו המדה של
הלימוד
לאחרים את דרך השי"ת, הוא דבר נוסף על מעלתן של ישראל. אבל באמת יש
בישראל מעלה מצד עצמם, שהם ישתלמו בשלמות הגדולה להשלים מצד עצמם
כבודו של השי"ת, והיא חשובה יותר מהמעלה של השלמת זולתם, כי כל
האומות אפי' כשיהיו שלמות בתכלית לפי ערכן אי אפשר שיהיו מגיעות למעלת
ישראל וקדושתם הראויה להם. ע"כ אם היתה מציאות ישראל רק כדי להשלים
את כל באי עולם לבד, הי' ראוי שלא ירבו להפריש עצמם מכל באי עולם, כל
או"ה, רק ידבקו בהם כשיעלה בידם עי"ז להטיב להם בשלמות הראוי' להם. אבל
באמת אין שלמות של כל העולם כולו כדאית לשלמות של ישראל, א"כ עצם
המעלה של ישראל היא עיקרית בהם וקודמת אל המעלה של ההשלמה שיכולים
להשלים את האומות. ע"כ חייבים ישראל להיות מובדלים מהאומות בכל
ההנהגות, אע"פ שממילא יפעלו בהנהגתם להועיל להן ג"כ. ולשם כך חלק
השי"ת
את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת העולם כולו לשתי תורות, תורה שבכתב
ותורה שבע"פ. שאע"פ שכל התורה כולה, אפי' תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא
רק בשביל ישראל, מ"מ תורה שבכתב שם השי"ת בה הכח שע"י דבקות ישראל
בתורה שבכתב יפעלו ג"כ להשלים את האומות. ע"כ נתנו הדברים בכתב שאפשר
לעם אחר להשיג אותן, ומתחילה צוה השי"ת לכתוב את התורה "באר היטב"
דף 235
ודרשו חז"ל שהוא בשבעים לשו~ט, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור
שבתורה. אך תורה שבע"פ היא מיוחדת רק נחלה לישראל לבדם ואין לזר אתם
כלל חלק ונחלה בה, ע"כ אמר הכ' "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו"י
כדחז"ל בזהיא, שיתרון ישראל מצד עצמם מכל העמים הוא במעלה הבאה להם
מתורה שבע"פ שבזה אין לאו"ה כל חלק כלל. והנה באמת אין תורה שבע"פ
דבר וענין אחר כ"א ביאור האמור בתורה שבכתב, א"כ עצם התורה שבכתב כפי
אמתתה ודאי ]אין[ לאו"ה חלק בה כי אמתתה היא רק ע"פ תורה שבע"פ,
אלא
שמצד חיצוניות של תורה שבכתב זוכות אוה"ע כשיבאו לשלמותן להיות נהנות
מאור התורה...
)מכתי"ק, חדבר שור, דרוש לד(
מקורות
גיטין ס :.
שמות יט ו.
דברים ד לה.
שם כז ח.
סוטה פרק ז משנה ה.
הושע ח יב.
ירושלמי פאה פ"א ה"ד
דף 236
י"ל במש"כ "הס ואח"כ כתת" )ברכות סג ע"ב( לשון הס
הוא לפי המבואר
בס' אלים להיש"ר מקנדיא שהבקיאות הוא פועל החוש ואינו פועל השכל,
דפעולת השכל היא ידיעה שנקנית בהיקש, ונודע שעצם גדר הדיבור הוא הכרת
השכל וע"ש כך נקרא הנפש המשכלת נפש המדברת, וקנין החושים אין השימוש
בהם מצד הדיבור שבאדם. ע"כ נקרא הקנין של בקיאות בשם הס לשון שתיקה,
כלומר שאינו פועל מצד כח הדברי שבו ואח"כ כתת בפועל העיוני.
וי"ל כמו כן בחינת חשמל )יחזקאל א ד(, עתים חשות עתים ממללות )חגיגה
יג ע"ב(, כיון שגם הם צריכים לקבל השכלתם ולהשכיל אח"כ יש בהם גם כן
אלו הענינים לפי גדרם, וקבלת ההשכלה בכלל הוא שימוש חוש בערכם, וזהו
"עתים חשות" וכשמשכילים ומוציאים תולדות והקשים משתמשים בגדרי הדיבור
שלהם "עתים ממללות", ולהורות בא שלא נמלטו משינויים שכל מה שלמטה
מאצילות יתכן שינויים בהם כנודע.
)חכתי"ק(
***
ב"ה ירושלים, י"ד שבט תרפ"ז
כבוד ידידי הרב הג' החו"ב זך הרעיון ונקי הדעת
מו"ה אהרן יצחק זסלנטקי שליט"א.
שלו' וברכה.
הגיעני קונטרסו בהערותיו היקרות על אגרותי הנדפסות, ואפריון אמטי' על
אשר שת לבו לעיין בדברי, אשר אקוה שכל ת"ח ישר דעה ימצא בהם תועלת
בעה"י.
ע"מ שהעיר במכתב ג' בחילוק שבין הבבלי והירושלמי מפני השפעתה של
אור הנבואה שהיא תמיד מופיעה באיזה מדה בא"י, גם על גופי ההלכות והגיונות
סברותיהן, וק"ו על האגדות משינוי הנוסח ע"ד החסידים הראשונים שהיו שוהין
ג' שעות בכל תפלה, שבבבלי לב ב, איתא הל': תורתן משתמרת ובירושלמי
)ברכות ה א(: ברכה נתנה בתורתן, כך הן הדברים, ואמרתי זה מכבר בתוס' גדר
הנבואה ורוה"ק, המופיעה על העוסקים בתורה לברר ספיקותיהם ולהרחיב דעתם
כשיש להם כבר אחיזה בתורה. ומשו"ה נאמר בתמורה שם )טז ע"א( דר"י
אמר
שלשת אלפים הלכות נשתכחו, ובמתניתא תנא שלש מאות, מפני שנשתכחו
ההלכות עם שרשיהן, וההצעות התורניות הצריכות לסעד שלהן, ממקומות
דף 237
הדומים, והשאלות ההגיוניות הלא הן עשר במספר בהקפת כל הגדרים, ע"כ אע"פ
שהנקודות היו רק שלש מאות, בהכרח נשתכחו ענינים סובבים פי עשר לכל
נקודה, שזה גרם שגם בסיוע של אור רוה"ק בא"י לא הי' אפשר לפתר הדברים
עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו, וזהו ענין של ברכה, שהיא חלה תמיד
על דבר שיש בו מציאות להיות הולך ומוסיף כידוע מד' הט"ז באו"ח רס"י
תר"ע עפ"ד הזוהר.
ודוקא תורת א"י ברכת רוה"ק מצויה בה, וזהו מה שכ' בזוהר )חדש( רות )ד
ד( '"על הגאולה ועל התמורה' גאולה דא תלמוד ירושלמי תמורה דא תלמוד
בבלי", מפני שהופעת קדושה מאוצר רוה"ק להוסיף פירות על ידה בתורה
מיוחדת רק לא"י, ואם היא נמצאת במקרה גם במקום אחר היא בגלל אר"י, וכד'
הכוזרי )ב יד( בעיקר הנבואה שחל בה או בעבורה, וכשם שבתמורה קיי"ל אין
תמורה עושה תמורה, כפ"א דתמורה מ"ה, שרק הקדש עושה תמורה ולא תמורה,
י ן י
הרי שאין בכח הקודש שבא בכלי שני להשפיע קודש לענפיו עוד, ה"נ עיקר
תורה במקור קדושתה היא בא"י, ואין תורה כתורת אר"י )בראשית רבה טז ד,
ספרי
ריש פרשת עקב(, ויש בה מסגולת כלי ראשון להשפיע אור רוה"ק, עד כדי עזרה 1
מעשית לנתוח הלכה, בצירוף השכל הלמודי, כי הקודש היסודי מחלק שלל ,פ
לאגפיו, מה שא"כ תורת חו"ל, היא במדריגת קדושת תמורה מצד ערך רוה"ק
ז
הגנוז בתורה, ואי אפשר שתשפיע ג"כ מדה זו, עד כדי חדוש הלכות מכחה, כהא
דאין תמורה עושה תמורה, וכל מה שאמרו ע"ד תלמוד בבלי סנהדרין כ"ד
)ע"א( "במחשכים הושיבני" ובגין דיתבי בארעא חשוכא אמריתו שמעתא
דמחשכן
)פסחים לד ע"ב(, הוא רק ביחש לאותה העזרה שנקודת רוה"ק בסגולתה מופיעה
בא"י, אבל ביחש למתת אלקים של השכל בתורה לפי היגיעה, זאת היא ברית
כרותה לישראל בכל מקום שהם, ויגעתי ומצאתי תאמין...
)חכתי"ק(
להחזקת תורה בארץ ישראל
"כה אמר ד' הנני שב שבות אהלי יעקוב" )ירמי' ל יח( ואמרו חז"ל
ע"ז
)בילקוט ריש עמוס( "לפי שנאמר )בראשית כה כז( 'ויעקב איש תם י'טב אהלים',
א"ל הקב"ה אתה התחלת באהלים חייך שנשוב לירושלים באהלים בזכותך.
א"ר
שמואל בר נחמני שבות אהלי אברהם ויצחק אין כתיב כאן אלא אהלי יעקוב',
דף 238
וכה"א )במדבר כד ה( 'מה טלו אהליך יעקב'". בודאי יהא הבטחה לנו מאת ד'
יתברך שישוב שבות אהלי יעקב וכיון שאמרו חז"ל שלולא קדם ליעקב אבינו
ע"ה זכות אוהלים הי' אפשר שיכתב שבות אהלי אברהם ויצחק ועתה זכה שכתוב
"שבות אהלי יעקב", א"כ ע"כ אם הי' כתוב שישוב שבות אהלי אברהם
ויצחק
היתה ההשבה בענין אחר ממש"כ שישובו שבות אהלי יעקב, ע"כ ראוי לחקור
מה זאת.
הנה זאת נודע אע"פ שהבחירה מסורה לאדם ופועל הטוב בידו הוא מ"מ
צריך סיוע ועזר ד' שיעלה בידו המעשה הטוב, ומכש"כ שלא יחסרו לו מכשירי
המצוה, וחז"ל אמרו )שבת קד ע"א( הבא לטהר מסייעין אותו, ואם אפי' ביחיד
מצאנו שהשי"ת מסייע על אחת כמה וכמה זכותא דרבים דנפיש ודאי כל זכות
ומצוה שישראל צריכין לה ונותנים את דעתם לקיימה הקב"ה לא ימנע טובו
ויסייע אותם לעשותה.
והנה עיקר גאולת ישראל ידענו שאך בנו הדבר תלוי בהכשר מעשינו, ובפרט
בענין לימוד התורה כמש"א חז"ל )בבא בתרא ח ע"א( "אי תנו כולהו
עתה
אקבצם". והנה זה פשוט שדרכיו הישרים ב"ה מחייבים לקבע איזה מעשה רשום
שע"י זכות זה יושע ישראל, כמו שמצינו בגאולת מצרים נתן להם פסח ומילה
כדי שימצא בידם זכות להגאל )ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנה(, והנה אופן הגאולה
כיון שישראל צריכים לסבב אותה ע"י זכות ומצוה, ממילא מובן שכל שתהי'
המצוה במעלה יותר גדולה כה תהי' מעלת הגאולה, שהרי יש לצייר כמה מעלות
באופן הגאולה, דהיינו ערך גדולת ישראל וחכמתם וכבודם וכאלה הרבה, אמנם
בכל מצוה יש בה מדרגות ואפשר לקבע שתהי' המצוה גורמת הגאולה דווקא
כשתהי' ביד ישראל ברוממות המעלה, או שיהי' בידה לגרום הגאולה תיכף
כשיתחילו ישראל לשום פניהם בה ולכוין על עשייתה, אע"פ שעודם בראש דרכם
ועוד עליהם להתעלות אל שלמותה.
והנה מדתם של אברהם יצחק ויעקב נודע שהם למפרע נגד ג' עמודי עולם
תורה ועבודה וגמ"ח, שכל אחד מאלו ג' אבות הקנה בישראל קנין קדוש להשריש
בתוכנו קיום עמודו המיוחד לו. אברהם מדת החסד וע"כ נקראו ישראל )תהילים
מז י( "נדיבי עמים... עם אלקי אברהם". יצחק העבודה והמסירות נפש לד' ית'
שהוא כולל כל עבודות שבעולם. ויעקב עסק התורה כנודע משקידתו, וכתיב
)מיכה ז כ( "תתן אמת ליעקב" ותורה כתיב בה אמת, "תורה צוה לנו משה
מורשה קהלת יעקב" )דברים לג ד( כי זכותו גרם עסק תורה בישראל, וא"י
נקראת
דף 239
"נחלת יעקב", כי א"י מיוחדת לתלמוד תורה כדחז"ל )בראשית רבה
טז ד, ספרי
ריש פרשת עקב( "אין תורה כתורת א"י" ו"אוירא דא"י
מחכים" )בבא בתרא קנח
ע"ב( בעסק התורה, ו"חד מנייהו עדיף כתרי מנן" )כתובות עה
ע"א(.
והנה התורה יש בה מדרגות בלימודה ; חלק ראשון עצם הלימוד מצד עצמות
ידיעת התורה, שדבר זה חובה על הפרט להשיג בתורה כאשר תמצא ידו, ועל
הכלל להשתדל שתהי' ידיעת התורה בישראל במעלה היותר גדולה שאפשר, ודבר
זה אין קץ לעילויו שהרי ידיעת התורה אין לה קץ. וחלק שני הוא חיוב ידיעת
התורה כדי לדעת מה יעשה ישראל, איך לקיים כל המצות ואיך ללכת בכל
הדרכים שהם נחת רוח לפני אבינו שבשמים ב"ה, וזה החלק אע"פ שגדול ורחב
הוא מאד מ"מ יש לו קץ ותכלית, כי המעשים מוגבלים.
והנה ההולך בדרך עושה לו אוהל והיושב במקומו בונה לו בית. בעניני
השלמות יקרא מי שבא אל מחוז שלימותו יושב בבית, ומי שלא בא ומתעתד
להשיג יותר נקרא שהוא באוהל, כתכונת עובר דרך שלא בא עדנה אל המנוחה.
והנה מצאנו יעקב אבינו קרא בהמ"ק בית )בראשית כח יז(, וכאן אנו מיחסים
ליעקב שם אוהל. אבל באמת יעקב אבינו השקיף על יסוד לימוד התורה בישראל
ונגד חלק התורה המעשית ששייך בו גבול והנחה בבואו אל מחוז חפצו,
וכשישראל שרויים על אדמתם ומושגחים באור פני מלך, יוכלו הרבה בנים
לימודי ד' להשלים עצמם בידיעת כלל התורה המעשית, א"כ יקראו אח"כ יושבי
בית לענין זה החלק, כי אין להם עוד דרך ללכת אל השלמות שכבר הגיעוה.
אבל נגד יתר חלקי התורה שמצד עצם יגיעתם שקידתם חובה עלינו עיקר
השלמות בה הוא רק הנועם והחשק להשיג יותר, ומעולם אין שייך בה שיבוא אל
מחוז חפץ רק ילך מחיל אל חיל, א"כ לעולם הוא יושב אוהל.
והנה חז"ל אמרו )ברכות טז ע"ב( "אין קורין אבות אלא לשלשה"
אברהם
יצחק ויעקב כי כל שלמותנו אינה מגיעה כ"א כפי מה שהכינו לנו בקדושתם,
ע"כ "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"
)תנדא"ר כה( ולא יותר מהם, מפני שאין בידינו להגיע כ"א כפי מה שהכינו הם
בשרשי הקדושה. וביעקב כתיב "איש תם ישב אהלים" דרשו חז"ל שני
אהלים,
אוהל אברהם ואוהל יצחק, דהיינו שיעקב הכין שע"י התורה יזכו ישראל למדת
חסד של אברהם ומדת גבורה ומסי"נ של יצחק בשלמות, ולולא הכין כזאת אז
לא היתה בנו אפשרות כ"א להתדבק או בחסד לבד או בעבודה ומסי"נ לבד בלא
גדולת התורה. והי' בזה כמה חסרונות: א' שהתורה גדולה מכל וממילא הגאולה
דף 240
שע"י התורה תהי' גדולה ומפוארה כערך סבתה. ב' כי עד שיגיעו ישראל אל
תכלית המעלה בכל מדה מחסד ועבודה זה אי אפשר לחכות, וא"כ היתה הגאולה
שלא בשלמות מצד אלו המדות שאפשר בהן שיזכה אדם אל השלמות, א"כ היתה
הגאולה חסרה, אבל עתה כאשר תהי' הגאולה בזכות התורה, ובעיקר בזכות
שקידת התורה שע"ז אין שייך לומר שיבא אדם אל שלמותה, וע"כ עיקר
השלמות בה אינו כ"א החשק והרצון לה, תיכף כשבוחרים ישראל להגדיל בניהם
לידיעת התורה ראויים הם מיד לגאולה שלמה, ע"כ "אמר ד' הנני שב שבות
"אהלי יעקוב" דהיינו ידיעת התורה בישראל שזה גורם גאולה שלמה אמר
הקב"ה
לפי ש"יעקב איש תם ישב אהלים" שהתמיד ב' אוהלים ע"י התורה,
א"כ באים
ישראל ע"י ידיעת התורה לעבודה ולגמ"ח, אמר הקב"ה אתה פתחת באהלים
שפתחת לשקוד על התורה מצד חבת ידיעתה בעצמה שהוא ענין אוהל, לא מצד
הידיעה לדיני המצות, חייך שנשוב לירושלים באוהלים, דהיינו שא"צ המתנה על
שלמות, רק תיכף כשתמצא בישראל שלמות הרצון להגדלת התורה כבר הגאולה
אפשרית. ועצם ידיעת התורה צריכה להשבת ישראל לארץ ישראל, כי מצד
הידיעה לקיים אפשר להשיג בכל מקום אבל ידיעת התורה אין לה קץ, ואוירא
דא"י מחכים. ע"כ "אהלי אברהם ויצחק אין כתיב כאן" שאם היתה
ההשבה ע"י
אהלי אברהם ויצחק היינו שע"י שיתחילו ישראל בחסד ועבודה לבדה ודבר זה
הלא אפשר לבא אל שלמותה, כיון שיהי' בגדר אוהל שהוא קודם המנוחה
והשלמות הי' זה חסרון בחק הגאולה, אבל אהלי יעקב אע"פ שהוא בדרך שלא
בא אל המחוז אין בה חסרון כלל, כי עיקר שלמות ידיעת התורה הוא רק העסק
והחשק וההגדלה, כי לבוא אל מחוז אין בה, ומביא ראי' מקרא "מה לבו אהליך
יעקב", כי טוב לא יאמר על דבר כ"א בגמר שלמותו, כמו שאמרו חז"ל
)בראשית
רבה ד ו( שלא נאמר כי טוב בשני מפני שלא שלמו מעשיו, אבל אהלי יעקב
אע"פ שהוא אוהל והוא מחזיק בדרך ומתעתד לבא אל שלמות גדולה מזו, מ"מ
טובו מאד, והוא בעצם תכלית השלמות, כי "נחלת יעקב נחלה בלא מצרים"
)שבת קיח ע"א(, א"כ אע"פ שיעקב קרא בית אבל הגאולה היא מצד אוהל
יעקב.
מזה נבין מה גדולה ונחמדה היא המצוה הזאת של החזקת תלמוד תורה בארץ
הקדושה, כי דבר זה בעצמו, שיתרבו לומדי תורה בא"י ותתרבה שם ידיעת
התורה, הוא הפתח תקוה היותר נכבד לגאולתנו ופדות נפשנו, ובפרט עתה לעת
כזאת אשר העיר ד' רוח רבים מאחינו להחזיק הישוב בארץ הצבי, תחזקנה
ידיהם, ראוי ביותר להשתדל בקיום הרחבת התורה בא"י שהוא הגורם שיעלה
דף 241
הישוב בעז"ה באופן ראוי והגון ומתקיים, כי לכתחלה נתן לנו הש"י א"י
רק
בשביל לימוד התורה, כשמ"כ )תהילים קה מד-מה( "ו'תן להם ארצות גוים ...
בעבור ישמרו חקיו" ואם רבותינו בעלי התלמוד באו להראות חבה יתירה לאדמת
קדשנו ע"י חיבוב אבני קודש ובאדמתה, כמשאחז"ל )כתובות קיב ע"א(
"ר"א מנשק
כיפי דעכו", מה יקר וגדולה ואהבה רבה ראוי שנראה מעומק הלב לבני ציון
היקרים ובפרט לצעירי צאן קדשים שמהם יצמח עץ תקוה שיהיו לאנשים גדולי
תורה ומלאי דעת ויראת ד', וכל מה שתתרבה קדושת התורה והיראה יותר
בארה"ק כה תוסיף תת כחה לכל אוהבי שמה וכמש"כ )תהילים קכב ו( "שאלו
שלו, ירושלים ישליו א"ביך".
)מכתי"ק(
***
"דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר ממרחק תביא
לחמה )משלי לא יג-יד(. ע"פ דרך צחות כי עיקר יסוד ההוראה למסבר ולחלק דבר
מדבר שלא יהי' בין הדמיון איזה חילוק דק וכמש"כ בת' ר"י אבן מיגאש. וכבר
כתב הגאון חת"ס על הפלפולים החילוקים שאין שמם נאה להם, כי שם חילוק
הוא יסוד ההוראה לחלק בין הנושאים, והחילוק הנהוג הוא לקרב רחוקים בזרוע,
מ"מ חכמי הדורות עשו כן לפרקים כדי לחבב את התורה על בעה"ב, שהרי
כשידובר בעומק העיון לא יכירוה הבינונים, ע"כ ידובר בדרך רחוק שיכירו הכל
את כח הקיבוץ והחידוד. והנה למעשה צריך לחלק, ולפלפולא לעת חדוה לקרב
רחוקים.
והנה אין לך דבר שיתערב בדבר ונהי' מוזהרים לפקח עינים להזהר לחלק
נימא מנימא, כמו כשיתערבו מיני צמר בפשתן. וז"ש "דרשה צמר ופשתים"
לחלק בחילוקים דקים בעומק העיון, זהו כשתעש בחפץ כפיה בשנוגע למעשה,
כדאמרו חז"ל )שבת קנא ע"ב( ע"פ )קהלת יב א( "אשר תאמר אין לי
בהם חפץ"
אלו ימות המשיח שאין בהם זכות וחובה, ונקראו המצות חפץ, כשנוגע לענין
או"ה למעשה צריך לעיין בעיון עמוק לחלק.
"היתה כאניות סוחר" היינו ע"פ דברי המד"ר )קהלת רבה( ע"פ
)קהלת ז א(
"יום המות מיום הולדו" משל לב' ספינות זו באה אל הנמל וזו יוצאה, כמו כן
ים התלמוד זה הים הגדול כשעוברים אותו או ים פרטי ממנו "היתה כאניות
סוחר" ששמחות כשעוברות את הים, אז לכבוד השמחה "ממרחק תביא לחמה"
לקרב רחוקים ופטטיא דאורייתא טבין, עכ"ז להתלמד במק"א וכמין הנימוס
דף 242
להכות במחי ? קבל הבליסטראות לקול השמחה, אע"פ שאין החיצים למטרה,
ה"נ חיצים ביד גיבור הוא החריפות הבא למטרת ההלכה, ולכבוד השמחה מכין
בקאנאנען ]=תותחים[ אפילו שלא כמטרה מ"מ כבוד תוה"ק הוא.
)מכתי"ק(
***
במד"ר )בראשית רבה א טו( "ד"א אמון אומן, התורה אומרת אני הייתי
כלי
אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה
מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא
דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה
פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, כו'". להבין דברי
חידותם ז"ל, ביותר שתוכן המשל נראה זר אל הנמשל, ואיך אמרו משל למלך
שאינו בונה הפלטין מדעת עצמו, והבריאה כולה ודאי רק מדעתו של מלך עליון
ב"ה נבנית וכמש"כ )משלי ג כ( "בדעתו תהומות נבקעו", ומה צורך
להם עוד
להפליג הדברים "אלא מדעת אומן" וגם "האומן אינו בונה מדעת עצמו
כ"א
דפיתראות ופינקסאות" יש לו' הלא כ"ז הוא רק מחסרון של הבו"ד שלא
יכזב
לו זכרונו ויתבלבל בבנינו.
אמנם דבריהם ז"ל בזה למרחוק ישאו דעם לתת צדק לפועל כל ב"ה, והעיקר
להורות באו כי המלך כשמזדקק לבנות פלטין אין הפלטין נבנה מצד ציור
המלוכה רק המלוכה סיבה לפלטין שיבנה, אבל פרטיות הציור של בנין הפלטין
א"ז ממלאכת ציור המלך, כי ענין המלך נשגב הרבה מענין הציורים של בנין
הפלטין ופרטיו. וממש כן הוא בענין הבורא ית' והבריאה, שאין הבריאה מיוחסת
אליו ית' מצד עוצם רוממותו באופן שראוי לומר שמצד עצמו הרה והגה זאת
הבריאה, כי צריך לזה ירידה גדולה. וזהו שירד מענין מלך לענין אומן, ובזה
כללו ב' ענינים: א' שאין הבריאה נחשבת למאומה לערך כבוד רוממותו ית'
הנשגב באופן שאין לשער שמצד רוממותו יצויר אצלו פרטי הבנין של הבריאה,
אלא מצד רצונו ית' ורצה לצמצם כבודו בזה לרדת מרוממות מעלת מלך אל
שפל מדרגת אומן. ועוד שענין המלך הוא להנהיג במשפט צדק והוא ית' רצה
שיתכונן העולם וסדריו ע"פ טבע כולל באופן שלא יוכר ענין המלוכה, ע"כ
המציא ית' כוחות פועלים בלא השקפת הצדק והמשפט שישמשו בעולם ההוי'
וההפסד עד עת קץ ומשפט, א"כ סלק דעת עצמו ומלכותו ומסרה לאומן. אמנם
דף 243
זה האומן עכ"פ א"א שיבנה הפלטין כ"א ע"פ חוקי הבנין שגזר המלך
והם
בציור המלך. ע"כ צריך האומן לעלות אל ציור רצון המלך, וזה אי אפשר כי אם
על פי דפתראות ופנקסאות שמחברם הוא המלך בעצמו וחיבר אותם בחוקי חכמה
שזה יאתה למלך ועפ"ז יבנה הבנין באופן שאע"פ שבגלוי אין בו היכר מלוכה
כי אם היכר אומנות מ"מ כולו בנוי ע"פ חוקים כאלה שמיוסדים ע"פ
המלוכה,
ורצון המלוכה ותכליתה הוא דוקא שלא יהי' ניכר בתוך הבנין היכר )בנין(
]מלוכה[ כי אם היכר אומנות. ה"נ העולם כולו שהוא בנין דהיינו חיצוניותו בנוי
ע"פ פנימיותו דהיא התורה, וכל הדברים הטבעיים והמערכות מיוסדים באופן
שמספיקים תכלית ההנהגה שע"פ התורה ע"ד הגמול והעונש, וזהו ששב האומן
לדעת המלך ע"י הדפתראות ופנקסאות שהמה מעשה ידי המלך ב"ה.
המחלוקת שבמד"ר )בראשית רבה ג א( אם האורה נבראת תחילה, משל למלך
שבונה פלטין שמדליק פנסין לדעת איך קובע תימליוסים, וח"א העולם נברא
תחילה משל למלך שבונה פלטין ואח"כ מאיר אותה בפנסין, המחלוקת מבוארת
אם האור הוא הסיבה לההויות ושם ית' באור כח להוציא ההויות אל הפועל, או
שאדרבא מכח כל גוף יפיץ קרני אורה, ונמצא שהגופים קודמים ושם ית' טבע
בכל גוף שיפיץ קרני אורה כדי שיהנו הברואים על ידי זה.
הכתוב מסיים במש"כ )משלי ח ל( "ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום
יום" הנה יש בזה ב' מדרגות לתורה : מדרגת האומן שאמרנו, שהיא ירידה לצורך
העולמות שאינם בערך המלך כלל, ומש"כ נקראת התורה "הליכות עולם"
)חבקוק
ג ו, מגילה כח ע"ב( אבל באמת הליכות עולם לו כתיב, שהצורות והתכליתים שיש
בעומק חכמת הבריאה שבים לענין נשגב מכל פירוד העולמות ונוגעים לדעת
המלך עצמו ב"ה, וזהו השעשועים שהוא למעלה מאומנות.
ונראה שזוהי מעלת הנביאים וחסידים הראשונים שחז"ל אמרו עליהם )ברכות
לב ע"ב( "ממוך שחסידים הם תורתם משתמרת" דהיינו שעסקו במדרגת
השעשועים והיתה התורה שמצד האומנות משתמרת בהם, מפני שהשעשועים הם
סבה להוית האומנות, וכמו שהם סיבה להויתה כך הם סבה לקיומה. ע"כ על ידי
התמדת השעשועים נשמרה התורה שמנובלנו~ת חכמה של מעלה בלבבם וכח
החסידות שכל רצונם להתחסד עם קונם גרם שאע"פ שעסקו בתענוג ושעשועים
לא פנו דעתם מהאומנות שהיא חפץ ד' להשלים רצון העליון בתכלית גבוהה
שאינה נשקפת כ"כ כהשקפת תכלית התענוגים והשעשועים וכ"ז מתוך חסידותם
האמיתית והבן.
דף 244
והוא מה שספר ממעלות התורה "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה" )משלי לא יד-טו( כי חז"ל
אמרו )תנחומא נח ג( '"העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' )ישעיה ט א( אלו
העוסקים בתלמוד", וכמו שהביא מאמרם ז"ל בעל תולעת יעקב כי סגולת התורה
לחקור בדברים רחוקים איך יהי' המשפט, ולכאורה נראה שאין בזה שלמות,
ובאמת יש בזה שלמות גדולה, שרצון העליון נודע לו עי"ז באלו הפרטים, א"כ
הוא ממש כמביא לחמו מרחוק ולא יצוייר שלחם הנפש יבא מאתר רחיקא. והנה
זהו על השלמות שיעשה מזה העסק התלמודי לסוף לעת יעלו הנמצאות ולעת
תזוכך הנפש ותראה גודל פעולתה, אף כי פעלה בדברים שפלים בחקירות של
דיני ממונות וכיו"ב, אמנם גם "בעוד לילה" בעוה"ז קודם שהאיר
האור יש בזה
תועלת מורגשת בב' דברים: חדא שהנפש מתחזקת ע"י העסק התוריי בכל מקצע
שהוא לאהבה וליראה את שם ד' המצוה, וזהו "טרף לביתה" הניתן בעוד לילה
וחושך שולט עדנה, וד"ז א"ל קצבה כי אם כל אחד כפי הכנתו זוכה. נוסף יש
התועלת שיוכל להנהיג הכל ע"פ המשפט שהיא היושר האלקי שזהו יקר מאד,
וזהו "חק" דבר קצוב "לנעיתי'" המתנהגות אחרי עצתה ועיניהם לה
כשפחות אל
יד גבירתה )עפ"י תהילים קכג ב(, כן עיני כל ההנהגות המדיניות לכוננם על פי
עצת ד', וזו השלמות תושג גם בעוד לילה.
)מכתי"ק(
***
"בראשית ברא אלהים"א, במ"ר: '"ואהי' אצלו אמון כו"ב
ד"א אמון אומן,
אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, בי נסתכל הקב"ה וברא
העולם"ג. לבאר אופן ההסתכלות שלו יתברך בתורה לצורך בריאת העולם, ויחס
כלי אומנות אל התורה, יבואר עפ"ד הרמב"ם במו"נ, שכתב שהצורה של
הבנין
אין הפועל אותה החומר של הבנאי, כי כלל גדול הוא שלא יעשה החומר שום
צורה, אלא העושה את הצורה, היא הצורה השכלית שבשכל האומ7ד, עכ"פ
למדנו מזה שפעולת הצורה אינה מתייחסת כ"א לצורה שכלית. אמנם בלימוד
הדבר מה היא אמתת שם צורה יש בה גדרים מחולקים, שצורת הבית הנראית
לעין לא תקרא שם צורה עלי' כ"א ע"ד מקרה והשאלה, אבל אמתת שם צורה
היא הדבר הנותן קיום אל העצם, כמו כח החיים בחי, וכח הצמיחה בצומח, וכח
הדיבור והשכל במדבר המשכיל, וכח המחבר היסודות בדומם, זהו עצם שם
צורה. וזאת הצורה שהיא עיקר קיום הדברים שתנשא בהם, כשהיא מתחזקת
דף 245
יתחזקו על ידה הדברים שהיא נשואה בהם ותתחזק מציאותם, וברפיונה יהיו גם
הם רפויים. והצורה הזאת היא באמת הכח המוציא את הנושא מן הכח אל
הפועל, כי צורת הצומח מוציאה את הצמח וכח החיים את החי, להביאו אל
מדרגתו במציאות. והנה קבלו חז"ל שכל המציאות כולה מראשיתה עד אחריתה
ברא לה השי"ת צורה גדולה שכלית כוללת אשר על ידה תתקיים המציאות, ועל
ידה תצא ג"כ מן הכח אל הפועל, ומהאין אל היש. אבל לא נחשוב שהצורה
בעצמה הוציאה את נושאה אל המציאות, שזה ירחק קשר המציאות מאת הבורא
ית', הוסיפו חז"ל להודיע לנו אמתת ענין הצורה. כי השי"ת ברא את הצורה
הכללית, וזאת הצורה היא כוללת את כל המציאות כלה, אבל אין זה מוכרח
שתתחבר לנושא ותוציא מה שצפון בה מן הכח אל הפועל, כ"א ע"י רצון פרטי
ושפע הבא על צורה זו מהשגחתו ית' שתוכל להשפיע שפע, שיוצא מכחה דבר
שיהי' לה לנושא.
והנה מצינו בזאת הצורה שני ענינים: הא' כללות הצורה וכחה להיות מוציאה
אל הפועל כל הנושא כלו שזהו כלל כל המציאות, והב' הכח שינתן לה בפועל
בהוציאה אל הפועל את המציאות. והנה הצורה הזאת שהורונו חז"ל שהיא יסוד
התורה שרשה וחכמתה ועיקרה, ע"כ הודיעונו בזה שני דברים: גדולת ערכה של
תורה, ויחס השי"ת בכבודו ובעצמו בבריאת העולם. ע"כ נקראת התורה ראשית,
כי הנה זה הענין של הצורה, מה שהיא ראויה להיות מוכנת להנשא על הנושא
שהוא המציאות כלה, זהו ראשית והתחלה לבריאה, אבל זאת ההכנה היא צריכה
אל שפע הפועל ית' שיוציא אותה אל הפועל, וזהו האחרית. ע"כ אמר: "בראשית
ברא אלהים", בתורה שנקראת ראשית שנאמר: "ד' קנני ראשית דרכו"ה,
שעצם
התורה היא הצורה שראויה להיות נושא לכל המציאות, בהיות חל עליה שפע
רצון של השגחת השי"ת שתצא על ידה המציאות לאור, ע"כ היא ראשית, ונוסף
עליה שפע שנותן בה השי"ת כדי להוציא אל הפועל הבריאה כלה, וזה הכח הוא
ההבטה בתורה שהי' מסתכל בה וברא את העולם.
נמצא לפי דברינו ערך התורה גדול הרבה מערך הבריאה כלה, כי היא צורה
עומדת בפ"ע כלולה בהדרה, אלא שמסגולותיה שיש בה בכח, כשיושפע עליה
השפע האלהי, להוציא את הבריאה מן הכח אל הפועל. ומיושבת קושית בעל
עקדה ז"ל שאם בתורה נברא העולם א"כ היא קלה בערכה מן האדם שהוא
תכלית הבריאהי, אבל לפי דברינו לא יערך אל הבריאה כ"א השפע הפרטי
שהשפיע בה השי"ת למען הוציא את הבריאה אל הפועל, אבל כשהיא בעצמה,
דף 246
היא צורה נבחרת כוללת השלמות של הבריאה ויותר, וא"צ כלל לנושא של
הבריאה. ע"כ אמר: "ואהי' אצלו אמון" דהיינו אומן, ע"ש הבריאה
הגזרה והבניה
שיצאו ע"י לאור, אבל אל תאמר כי זה כל תוכן שלמותה רק להיות ככלי
ואמצעי אל מטרת הבריאה, ע"ז פירש: "ואהי' שעשועים יום יום" מצד עצם
שלמות מעלתה.
ויתבארו לנו עפ"ז דברי הזוה"ק הובאו בשל"ה בריש ח' תולדות אדם :
"קוב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, אורייתא הכי נמי סתים וגליא, ישראל הכי
נמי דרגא על דרגא, הה"ד: 'מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל'ז, תרין
דרגין אינון יעקב וישראל חד גליא וחד סתים"ח, שהכונה כמו שביארנו בתורה,
שיש להבחין באמתת מציאותה שתי בחינות: הא' מצד עצם שלמותה מצד
עצמה, לא מצד מה שהיא כלי אומנות אל הבריאה כי אם מצד עיקר מעלתה,
וזאת היא המדרגה האמתית שלה היותר עליונה. אף אנו נשכיל בשמו ית'
שנקראהו ע"ש פעולותיו. והנה הכוחות של הפעולות הטובות של הנהגתו ית' הם
שלמות גדולה מצד עצמם, והם בעצם שלמותם יותר חשובים מערכם מצד
הפעולות שיצאו מהם, ע"כ המציא ית' הכוחות הללו והם עומדים במציאות אפי'
בלא פעולותיהם, מצד עצם שלמות מציאותם, וזו השלמות היא מופלאה מאד
והוא סתים. ומה שנודע לנו אינו אלא מצד הוצאתם אל הפועל את ההנהגה
בנבראים, וזהו גליא. ע"כ הוא מכוון ממש נגד התורה, שהסתום הוא הצורה שלה
מצד עצמותה, והגליא הוא מה שיהי' ממנה נשפע ע"י הסתכלותו ית' והשגחתו
בה לקיום ומציאות הבריאה. וכמו כן ישראל הם סתים וגליא, הכונה כי שלמותם
של ישראל היא גדולה מצד עצם מחצב קדושתם, ומצד זה לא נודע כלל ערכם
להיות מושג, אבל גליא הם מצד ערכם ויחוסם להיות פועלים על עמים רבים
להודיע כבודו ית' בהם. וזהו שם יעקב וישראל, שהמדרגה התחתונה שבהם, היא
שבאה להם קודם, היא בשביל פעולתם על האומות כולן להיות עדים לשמו של
הקב"ה, כמש"כ: "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד
מלבדו"ט, אבל
אח"כ יתגלה עצם שלמותם שהוא אופן נשגב מאד מצד שלמות עצמם, שמצד
רוממות מעלתו אין דרך להיותו מושג, שהוא שם ישראל. ויען שגם הפעולה
הראשונה אע"פ שהיא טפלה לעולם לא תחדל, כי ילוו עמים רבים אל ד' אלקי
ישראל, ע"כ לא יעקר שם יעקב ממקומו אמרו חז"ל, אלא שישראל עיקר ויעקב
טפל לוי.
דף 247
והנה עוד דרשו חז"ל: '"בראשית' בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר:
'ד' קנני ראשית דרכו'יא, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר: 'קדש ישראל
לד' ראשית תבואתה'יב"יג, נראה ששמו אל בריאת העולם שתי תכליות, התורה
וישראל. ונראה שכונו באמרם התורה כפי מש"כ שעיקר התורה היא צורה שבה
כלול ג"כ כח הבריאה ברצונו ית"ש, אבל היא חשובה מאד בפ"ע כשלא יצאה
לפעול בכחה, מ"מ כ"ד שיש בו ענין פעולה בכח הוא יותר שלם כשמוציא אל
הפועל שלמותו. א"כ מצד חשיבות התורה רצה השי"ת להשלימה שתוציא
שלמותה אל הפועל ממש, וזהו שנברא העולם "בשביל התורה", שתוציא התורה
ג"כ בפועל את השלמות שבה בכח, ותצא לאור ע"י היצירה. אבל עוד תכלית
אחת נמצא לבריאה, והיא למען טובו ית' כדי שיהיו נמצאים המקבלים את טובו
בתכלית השלמות, וזהו "בשביל ישראל", שהם ראויים לקבל את עומק הטוב
מידו. ועל פי אלה שתי המטרות הכוללות בנוי' שלמות האדם, בקיום התורה
ותלמודה, והישרת המדות. כי לענין התכלית האחת שהיא בשביל התורה, כדי
להשלים את התורה, אין השלמתה השלמה אמתית כ"א כשנמצאים בריות
ההולכים ע"פ דרכה, ועושים מצותיה, ולומדים אותה לשמה. ולענין התכלית של
קבלת הטובות מאתו ית', ע"ז תועיל הטבת המדות שראש כולן היא הענוהיד,
ומגדרי הענוה הוא להכיר חסרונו, וכל מה שמכיר יותר חסרונו יהי' מקום
שישלים אותו השי"ת בטובו.
ויתבארו בזה פסוקי ההפטרה: "השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית
אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי ... ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על
דברי"טי. הכונה שלענין השלמת התורה בכח שבה להוציא אל הפועל, נראה
הדבר יותר בשמים, משום שלמעלה מן השמש הבריאה יותר גדולה ונכבדת, א"כ
שלמות התורה יוצאת יותר מן הכח אל הפועל. אבל לענין השפעת הטובות,
מתוך שבני אדם יושבי הארץ חסרים יותר, יש מקום יותר להשפעה תדירית של
טובות. ומה גם שע"י זו השפלות יזכו לטובות היותר גדולות, כי מצד שפלות
ערך הארץ נעשה מקום לבחירה, והבחירה גורמת למעלת הטובה היותר גדולה.
ע"כ אמר "השמים כסאי", התכלית הרשומה להוציא אל הפועל שלמות התורה
נקבעת בשמים, "והארץ הדם רגלי", היא אחרית של התכלית להטיב. א"כ
איך
תוכלו לעשות זאת, להרחיב תכליות אלו, כי להשלים את התורה "אי זה בית
אשר תבנו לי" שיהי' בנינו משלים את התורה יותר ממה שהשלמתיה על ידי
בנין העולם בכללו, "ואי זה מקום מנוחתי" וישוב דעתי להשפיע רב טובה, איך
דף 248
תוכלו לגרום שיהי' לי מקום להריק רב שפע טוב שהוא עיקר מנוחתי ורצוני.
אמר להשיב "ואל זה אביט", למצא ב' התכליות שבהן מתאחדים שמים וארץ,
"אל עני ונכה רוח" שמכיר חסרונו, א"כ יש לו מקום לקבל הרבה טובות,
ונשלמה ביותר תכלית של הדום רגליו ית', האחרית, שהיא מסומנת בענין הארץ
כדי לקבל טובות. "וחרד על דברי", מזה תצא לאור תכלית השלמת התורה
שמשתלמת ע"י שמירתה ולימודה, וזה החרד אל דברי יגדיל תורה ויאדירה
ויוסיף בהשלמתה.
ובבראשית רבה: "ר"ש בן יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמן, אמר ליה
מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף
בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, כו' מקמי כן מה
הוו אמרין כו' ממקום ביהמ"ק נבראת האורה, כו'"טז. ונראה להבין בדבריהם
ז"ל
במה שכל אחד מצא מקום מיוחד לעלת בריאת האורה, שהדברים סובבים על
שני הטעמים הכוללים את כל הבריאה דהיינו התורה וישראל, וכמש"כ. שעיקר
ענין האורה כפי מה שאנו רואים הוא הנותן יחש לחלקי הנבראים אחד אל אחד,
כי גדר החושך הוא פירוד כל דבר בפ"ע, שאינו מביט אל זולתו ואינו מחובר
לו בשום יחש, וכח הראות היוצא לאור ע"י האורה מטביע צורת המון נבראים
ביחד בכ"א מהרואים ועי"ז מתקשרים יחד לפעול לתכלית א'. והנה מסוד ד'
נודע לחז"ל שהבורא ית' ברא בריות הרבה נפרדות בתכליתן, שכ"א היתה בודדת
בתכליתה בפ"ע, וזהו גדר החושך, שהוא שכן קרוב לתוהו ובוהו, רק אח"כ ברא
עולם מתוקן מאוחד שכ"א מחלקיו מחובר לזולתו, ונתקרבו הנפרדים ונתחברו
לתכלית אחת גדולה ונשגבה, וזוהי האורה, הכח המחבר כל המון הבריות
לתכלית אחת. ושאל לאיזו תכלית היא זו ההתאחדות. והנה לטעם בראשית
בשביל התורה שנקראת ראשית, נודע שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"היז
דהיינו תאריו ית' ופעולותיו, והנה אין להכיר אמתת שלמות פעולתו ית' כ"א
ע"י ההתאחדות, שאז התכלית משלמת בכל מעלותיה. ע"כ אמר "שנתעטף בה
הקב"ה", פי' היתה הוראת שמותיו ופעולותיו בשלמות רק עי"ז
ש"הבהיק זיו
הדרו מסוף העולם ועד סופו", פי' בשלמות ההתאחדות של כל המציאות כולה
מראש עד סוף. דוקא בזה נשלמה השלמת השמות, דהיינו השלמת התורה שהיא
האורה האמתית, ומיוחס לפעולת ההתחברות של כל המציאות שם זה כטבעו
וענינו. והנה זה הטעם מופלא מאד מקביל לסתרי התורה. אבל עוד יש טעם
דהיינו שמצד בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, שענינו הוא השפעת
דף 249
הטובות בשלמות, שאין דרך להשפיע בכל השלמות כ"א עי"ז ההתאחדות, שאז
כל חלק פרטי מהברואים יהי' לו חלק בכל הטוב הכללי. ונודע שמקום ירידת
השפע הוא ביהמ"ק כמש"כ: "וזה שער השמים"יח, ע"כ אמרו:
"ממקום ביהמ"ק ,ן
,1
נבראת האורה", שלשלמות ההשפעה שהוא "מקום בית המקדש" הוצרך כח %
,ש,
המאחד את כל הבריאה, כדי שתהיה ההשפעה מושלמת מכל צד.
י "ש~
ויובן לנו עפ"ז מש"א ז"ל במד"ר: "הרבה מעשים כתב משה
בתורה א
!%
,1
ברא האור שנאמר: 'בראשית ברא'יט ואח"כ 'ויאמר אלקים יהי אור'כ, ודוד פרשו 1
מאחר שברא אור ברא שמים שנאמר: 'לטה אור כשלמה'כא, והדר 'נוטה שמים )ו
כיריעה'כא"כ3. וכבר העיר בעקידה שאין זה פירוש כ"א היפוך ח"וכג.
אבל לפ"ד 1
יתבאר מאד כי באמת קדמו שמים וארץ נפרדים, שלא הי' להם הכח המאחד והם 1
היו בחושך ותוהו. והתורה התחילה שבראשית ברא שמים וארץ בלא כח י
אחדותם, ואח"כ תקנם ויחדם בבריאת האורה "ויאמר אלקים יהי אור".
ואותן י
הראשונים לא הי' אפשר שיתקיימו בתכונתם כי לא היו במצבם נכונים להפיק
התכלית העליונה, ע"כ סיפר הכתוב שהי' תוהו ובהו, וע"י האור נעשה קיום
הכל. א"כ עיקר בריאתם חשוב רק אחרי בריאת האורה, שאז באו לתכונה
תכליתית ומתקיימת. ע"כ אמר: "לטה אור" והדר: "נוטה
שמים", וסיפר פרטי
הבריאה עד שאמר: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד"כד, שרק ע"י
הכח
שכולל האור, בזה יתקיימו ויצאו מכלל תוהו ובוהו לכלל קיום עולם ועד,
להשלים חפץ ד' ושמחתו במעשיו.
)חכתי"ק, חדבר שור, דרוש יא(
מקורות
בראשית א א. ת(
משלי ח ל.
בראשית רבה פרשה א א בגירסת ו(
ספר עקידת יצחק שער ראשון ז(
)דף יב.(. ח(
מורה נבוכים חלק ב פרקים ד ט(
ויב. י(
משלי ח יב, מדרש אותיות דרבי
עקיבא.
עקידת יצחק שער ראשון )י :(.
תהילים קמז יט.
זוהר אחרי מות עג.
דברים ד לה.
ברכות יג.
דף 250
יא( משלי ח כב.
יב( ירמיה ב ג.
יג( לשון רש"י בראשית א א, ועי'
מדרש אותיות דרבי עקיבא.
יד( עבודה זרה כ:.
טו( ישעיה סו א-ב.
טז( בראשית רבה פרשה ג ד.
יז( ע"פ זוהר יתרו פז. ועי' הקדמת
פירוש הרמב"ן לתורה.
יח( בראשית כח יז.
יט( בראשית א א.
כ( שם שם ג.
כא( תהילים קד ב.
כב( שמות רבה פרשה טו כב.
כג( עקידת יצחק שער שני )דף יט.(.
כד( תהילים קד ה.
דף 251
"בראשית ברא וגו'"א. "רבי הושעיא רבה פתח: 'ואהי' אצלו אמון ואהי'
שעשועים יום יום וגו"ב, אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ואית דאמרי
אמון רבתא. אמון פדגוג היך מה דאת אמר: 'כאשר ישא הא"ן את הילק'ג, אמון
מכוסה היך מה דאת אמר: 'האמנים עלי תולע וגו"ד, אמון מוצנע היך מה דאת
אמר: 'ויהי א"ן את הדסה'ה, אמון רבתא כמה דתימא: 'התיטבי מנא אמון'י,
ומתרגמינן: 'האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא בין נהרתא'"ז. נראה שדברו
בזה על ענין גילוי התורה וכיסויה. והנה הדברים הנעלמים שאין האדם משיג
אותם יתכנו בשני אופנים: או שיהיו בעצם טבעם גבוהים מטבע שכל האדם ואי
אפשר שישיגם בחומרו כענין "לא יראני האדם וחי"ח, וישנן תעלומות כאלה
שמצד טבע שכל האדם הי' אפשר לו להשינן כשיתגלו לו, אבל מצד רצון
העליון נעלמו ונתכסו, באשר יודע הוא ית' שיותר ישלים העדר הידיעה
מהידיעה, בענין זה. הנה בתורה כלולות שתי אלה הנסתרות, נסתרות שהן עלומות
מהשגה מעצם טבען מצד גבהן, ונסתרות שהן מכוסות מצד הרצון העליון לכסותן
בשביל תכלית תועלת וטובה הנצמחת מזה. ולבד זה הלא יש חלק גלוי, וזה
החלק הגלוי אינו כ"א מה שנחוץ להשלמת האדם בדרכיו ומעשיו, כי אפי'
הדברים הגבוהים מחוג המעשה מ"מ יודע הוא ית' שע"י ידיעתם תתוסף באדם
שלמות יראת ד' ואהבתו ומדות טובות וכיו"ב. והנה מכוסה נקרא אפי' מה שלא
נתכסה מצד הכונה להעלים הדבר המסותר תחתיו, אלא שיש תכלית בעצם הדבר
שמכסה שיהי' עליון על הדבר שמתכסה, וממילא מתכסה התחתון אפילו שלא
בכונה ראשונה. כמו הלבוש העליון שעל האדם, אף אם לא תהי' כונת הלובש
להעלים התחתון אלא להתנאות בעליון, מכל מקום התחתון מכוסה ונעלם על כל
פנים. ע"כ ביאר שמה שאנו משיגים מהתורה אינו כ"א מצד מה שהיא "אמון
פדגוג", לחנך אותנו במה שידיעתו משלמת אותנו במדות ומעשים ודומיהם. אבל
זולת זה יש בה "אמון מכוסה", פי' מכוסה בעצם טבע רוממות הענינים שמצד
רוממותם נמשך במקרה שהם מכוסים, וא"א שיתגלו כ"א כשיהי' האדם במדרגה
יותר עליונה מכפי שהוא עתה. ועוד "אמון מוצנע", הכונה הצנעה בכונה ורצון
תכליתי כדי להעלים, מפני שאין האדם כדאי לדעת אותם הענינים אע"פ שהי'
אפשר לו להשיגם אם נתגלו לו. ואמר זאת כהקדמה לפתיחת התורה מפני
שהתורה קצרה הרבה במעשה בראשית, וכדחז"ל: "להגיד כח מעשה בראשית
לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב: 'בראשית ברא אלקים'א"ט. ע"כ
אמר אל תתמה על החפץ, כי תכלית ההודעה שיש בתורה אינה כ"א מה שנוגע
דף 252
לפדגוגנו והשלמתנו, ושארי הידיעות שאין בהן תועלת להשלמתנו נצנעו בכונה
מכוונת.
אמנם לבאר הפלוגתא מהי"א "אמון רבתא", נראה שיש בזה ענין נשגב. כי
הנה מה שנגלה לנו מהתורה מצד מה שראוי לגלות לנו לטובתנו, דהיינו כל
התורה הזאת המצויה עתה בידנו, עם כל סתרי' וצפונותיה ממה שנתגלו לבאים
בסוד ד', מ"מ כבר כתב השל"ה לבאר שהנגלה והנסתר אחוזים זב"ז ועצם
הנגלה
הוא הנסתר'. אמנם יש לעיין אם ישנן עוד צפונות כאלה שאינן כלולות כלל עם
מעשה המצות והחלקים הנגלים, או שהכל כלול ומאוחד בחלקים הנגלים. והנראה
שבזה תלוי' המחלוקת אם מצות בטלות לע"ליא. שאם כל האמור בתורה כפי
שרשה הכל הושפל למטה אצלנו ונתלבש במעשה המצות, אז גם כשיתעלו
הענינים וכל המציאות, למעלה נשגבה כמו שיהי' לע"ל, מ"מ המצות קיימות.
אבל אם אותן הנשגבות שיתגלו לע"ל הן גבוהות משרשי מעשי המצות ורבות
עליהן, י"ל שאין מעשה המצות כ"א הכנה להן, וכשיבא הזמן שיתעלו הכל
למעלה עליונה מאד בתה"מ, אז יתבטל הדרך המכין לזה. והנה החלק המעשי
גלוי לנו, והחלק המוצנע והמכוסה הוא האחוז ודבוק בהחלק הפדגוגי, אבל י"א
"אמון רבתא" היינו שיש בה ענין שהוא גדול יותר מערך המדה של "אמון
פדגוג", ופליגי בפלוגתא דמצות בטלות לע"ל וכמו שכתבתי.
ובילקוט ראה: "אמר רשב"י: ראה בכמה לשונות חיבבן הקב"ה, קרא אותן
בנים וחזר וקרא אותם עם קדוש בפרשה זו, ושלשה פעמים יחד שמו עליהן
בפרשה זו, 'בנים אתם לד' אלקיכם', 'כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך בחר
ד'"3, אמר להם הקב"ה לישראל: בעוה"ז בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם,
לע"ל
אני בכבודי מתהלך ביניכם 'והתהלכתי בתוככם'יג,,יד. ונבאר אלה שלש הלשונות
של חיבה על מה הן רומזות, ומה הם הבחירה ויחוד השם שבעוה"ז, שנראה
שהם שני דברים, ובמה הם חלוקים מלע"ל שיהי' הוא ית' מתהלך בינינו. ונאמר
שכל מעלה שאנו עתידים לזכות אליה לע"ל, כבר אנו מוכנים אליה ג"כ כעת,
אלא שאין הדבר נראה וניכר בנו, כמשפט הכח שלא יצא אל הפועל, אבל מ"מ
כח של דבר נשגב הוא ג"כ נחמד ויקר מאד. עוד יש לדעת שכל מעשינו
ושלמות לבבנו עם השי"ת בזה הזמן בעסק התורה והמצות הם כולם הכנה לכל
השלמות הגדולה העתידה, והשלמות של לע"ל היא התכלית היוצאת מהשלמות
של אלה ההכנות היקרות. והנה בשלשה חלקי התורה האמורים, החלק הנגלה לנו
ומועיל למעשינו הנקרא בשם "אמון פדגוג", ע"י אנו מדמים מדותינו
ודרכינו
דף 253
ומעשינו לדרכיו ית"ש. כי כל התורה כולה היא מקבלת לדרכיו העליונים, וע"י
שמירת התורה אנו מתדמים אליו כפי היכולת להדמות לדרכיו ית'. החלק השני
שבתורה שנקרא "אמון מוצנע", שביארנו שהם הסודות שאם יתגלו אפשר להשיגם
ואינם נעלמים מטבע ההשגה, אבל נעלמו בכונה מפני שאין העולם כדאי להם.
הנה בישראל נמצאו חכמים הבאים בסוד ד', ולהם נגלו תעלומות חכמה בדברים
שכיסה אותם עתיק יומין, והרי כל ישראל אחודים זב"ז כדחז"ל: "והן
מכפרין
אלו על אלו"טי באגודה שבלולב, וכולם יש להם חלק בצפונות התורה ויש צד
לומר שכולם ראויים לכך. החלק השלישי של "אמון מכוסה", שאין ההעלם בהם
בכונה מיוחדת ובפועל, כ"א מטבע אלה הנשגבות שאי אפשר כלל שיושגו לאדם
במצבו זה, דבר זה יש כח הכנה בישראל לזכות לו לע"ל והם מכינים זה ע"י
שמירת התורה. וזהו שלש לשונות של חבה. נגד "אמון פדגוג", שע"י
התורה
אנו מתנהגים בדרכיו של מקום ב"ה ומתדמים למדותיו העליונות, אמר שקראן
בנים, שמדות הבן דומות למדות האב, ו"שותא דינוקא דאבוה וכו'"טז. מצד
החלק שהעלים ית' בכונה מבני העולם מדרכיו ולנו גילה בתורה, וביותר ע"י
סודות התורה המסורים לחכמים, ע"ז נאמר: "בך בחר ד'", כי שייכת בזה
בחירה
שהעלים מכל האומות וגילה לנו, אע"פ שאינו כ"כ נוגע לקיום המצות
שע"י
נעשינו בנים לו ית'. אמנם מה שאנו נעשים ע"י זאת התורה מוכנים אל רוממות
ההשגה שלעתיד לבא, שהיא בטבע מנועה מצד רוממות קדושתה, ע"ז נאמר: "כי
עם קדוש אתה לד' אלהיך". והנה בעוה"ז אין מקום לזאת ההשגה המנועה, רק
שהיא תכלית של כל ההכנות. והנה בתו"כ דרשו: "והתהלכתי בתוככם"יז
אטייל
עמכם בג"עיח, וענין הטיול הוא לסמן דבר שהוא תכלית מצד עצמו, להבדיל
תנועה זו מתנועה של הליכה בדרך שאינה כי אם הכנה. ע"כ נקראת התורה
דרך, שהיא המביאה לזו התכלית העליונה, אבל הטיול הוא מצד עצמו עונג
ותכלית. ע"כ נקרא בלשון חז"ל המתעסק בסודות התורה 'מטייל בפרדס'יט, כי
העסק בגופי הלכות תכליתו לבא אל המעשה. ע"כ אמרו חז"ל: '"והלכי על
דרך
שיחו'כ אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה"כא, שהם הולכים על דרך לבא
אל המטרה של ידיעת המעשה, משא"כ העסק ברזי תורה שההשגה והעיון הם
עצם התכלית, ע"כ נקרא טיול. ע"כ הכונה של "אטייל עמכם
בג"ע" שאביאכם
אל המנוחה שא"צ לעשותה הכנה אל תכלית אחרת, וזהו כשיגלה השי"ת עלינו
את עצם השם של עם קדוש. וזהו שאמר בעוה"ז זכיתם רק ש"בחרתי בכם
ויחדתי שמי עליכם" שתהיו נקראים בנים לד' ע"י קיום התורה ופדגוגה,
ובחרתי
דף 254
בכם לגלות לכם הדברים העליונים שאפשר לגלות רק שהם מנועים מכל באי
עולם מפני שאינם כדאים להם. אבל לע"ל אהיה "אני בכבודי מתהלך
ביניכם",
שתזכו למעלת שם עם קדוש בכל שלמות תנאיו, ומדרגת חלק ה"אמון מכוסה"
תתגלה לכם, או החלק "אמון רבתא", שזוהי התכלית של כל התקוות הטובות.
)מכתי"ק, מדבר שור, דרוש יב(
מקורות
א( בראשית א א.
ב( משלי ח ל.
ג( במדבר יא יב.
ד( איכה ד ה.
ח( אסתר ב ז.
ו( נחום ג ח.
ז( בראשית רבה פרשה א א.
ח( שמות לג כ.
ט( נוסח זה מובא בפתיחת מורה
נבוכים וברמב"ן בראשית א א,
וראה מדרש "שני כתובים" )בתי
מדרשות(.
'( חלק א, תולדות אדם תחילת בית
ה' )דף ג :(.
יא( עי' נדה סא:, והגהות ריעב"ץ
ראש השנה ל.
יב( דברים ד א-ב.
יג( ויקרא כו יב.
יד( רמז תתצא.
טו( ויקרא רבה פרשה ל יב.
טז( עי' סוכה נו:.
יו( ויקרא כו יב.
יח( תורת כהנים בחוקותי פרשה א
פרק ג, ונוסח זה מובא ברש"י
על הפסוק שם.
יט( עי' רמב"ם הלכות יסודי התורה
פרק ד הלכה יג.
כ( שופטים ה י.
כא( עירובין נד:.
דף 255
מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר מתום. )שבת קד ע"א(
גדולתה של תורה היא שהיא כוללת הכל, כל המושגים, בקדושת אחדותה.
ואם כי כל המדעים מתחלקים לענינים פתוחים ומפורשים ולענינים סתומים
ונעלמים, אבל האחדות הבהירה, שבתוך כל מאמר ומאמר יהיה נמצא גם האופי
הפתוח וגם האופי הסתום, גם הענינים הגלויים ומושגים לכל וגם הענינים
הנעלמים העומדים ברום חביון רזי עולם, זאת היא סגולתה של תורה שהיא
מובלטת ברמז המ"ם, שבביטויו אנו מוצאים את המ"ם הפתוחה ואת המ"ם
הסתומה בחטיבה אחת, במלול אחד, להורות על ההתאחדות של המאמר הפתוח
עם המאמר הסתום. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום.
)מכתי"ק, עין איה, ח"ד(
מ"ם פתוחה מ"ם מתומה, מאמר פתוח מאמר מתום )שבת קד ע"א(
אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי
כתובים או מאמרי חכמים ז"ל, מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם
מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בעניניה. יסוד
שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו על כח הביאור או הפירוש. דברי חכמים,
המאירים לדורות עולם צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את
המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים
אותם, וק"ו דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק. לפי המובן הפשוט נדמה שכל
יסוד
עבודה זו, עבודת הפירוש או הביאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך
בעקבה, אם יבא הדורש למטרתו, אם יכוין את האמת הנאמר במאמר או בפסוק
שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדי התורה,
יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת, הלוקחת חלק בראש
בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו )עפ"י ירמיה ח ח(, שיהיה
דבר המוטל בספק, אם יכוין הדורש את כונת המאמר טוב ואם לאו לשוא יגע,
חלילה.
חז"ל אמרו )סוטה מד ע"א( דרוש וקבל שכר, עלינו אמנם חובה לחפש בכל
דבר המובטח שיש בו קיבול שכר, את צד התועלת שיש בו, ושע"כ יש בו מקום
לקיבול שכר. כשנעיין יפה בדבר, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת
השם ית' הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים ]כי[
דף 256
היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים
ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם
החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת
על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן
ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל
האנושי לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת
הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר ביארנו בע"ה )עיין דרוש לשבת
הגדול, הגדה של פסח עמ' ריט( בענין ברכת בורא מאורי האש המיוחדת למוצאי
שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש
ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא
ית'
היוצר הוא הבורא, וסוף מעשה במחשבה תחילה. שכל דבר יצא לאור בעתו
ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו, א"כ
יש סדר להפגישות המקריות. לפעמים יצא לאור דבר חדש ביצירה המלאכותית
ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקרים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי
להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נפח באש פחם ומוציא כלי
למעשהו" )ישעיה נד טז(.
אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו
יגדיל תורה ויאדיר" )שם מב כא(. כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל
צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מן התורה
שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח
ועצמה לרוחניות האומה בכללה. האופנים שעל ידם נבא להרחיב את התורה
בדרך ישרה, היא הפגישה השכלית שלנו עם הידיעות שישנן אתנו כבר, לבררן
ולהרחיבן.
והנה כאשר עולם הרעיונות הוא ים גדול ורחב ידים, ולהתבוננות אין תכלית
וקצבה, וכל המוסיף לדלות מים מבורות עמוקים ע"פ דרכי התורה והשכל, הוא
מוסיף טובה וברכה לעולם. ע"כ יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות
שכבר נאמרו שני ענינים, האחד הוא להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד
עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיו, זאת היא תכונת הפירוש, "מפורש" מלשון
פרש, "יפרש השחה לשחות" )שם כה יא(, הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם
כתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים. ע"כ עלינו להרחיב הקמטים כדי
לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.
דף 257
אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר
לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקישור ההגיוני. וכל האופן
שיש בכח מאמר זה, וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל
ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר, לא מצד עצם תכונת המאמר
הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו
ומוכן להרחבה לאין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר
"ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" )אבות פ"ו מ"א(. זהו
הצד העליון
שבדרכי הדרישה, שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים, ע"פ
המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת האמת
שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה, בין דברי תורה
עצמם שהם ודאי "כפטיש י~צץ סלע" )ירמיה כג כט(, בין דברי חכמים
ז"ל. מזה
הצד יוקח הביאור, לא מצד תכונת המאמר בפרטיותו, כ"א מצד פעל ד' שיש
בזה, שהכין לנו סיבות רבות לאשרינו והצלחתנו האמתית, להאיר את נפשנו
באורו אור האמת ולתת לנו מחיה נפשות מלאה מזן אל זן.
זה הצד האחרון, הצד הביאורי, הוא מתגבר ביחוד באגדות יותר מבהלכות.
ההלכות שתכליתן להוציא את הסדר המעשי, הדבר העקרי בדרישתם הוא התכנית
המכוונת בגופו של מאמר היחידי, או היוצא מקיבוץ המון מאמרים רשומים
לתכלית מעשית אחת. לא כן האגדות, הנה בתור אור זרוע, זרע קודש הנושא
פרי האמת והשלום, נטוע על תלמי לב הנפשות, הנותנות שכמם לסבול עולה של
תורה וחכמה, הן הוכנו לא רק למען תוכנן הפרטי, כ"א למען כל המון הרעיונות
הטובים והזכות שיוכלו לעורר ע"פ קשרים הגיוניים. כאשר נבא בזה הצד לבאר
דברי חכמים וחדותם, כבר יש לנו עסק יותר כללי מפרטיותו של המאמר, כי
אנו עסוקים על יסוד ההשגחה האלהית, שרצתה להועילנו בהזמנת הסיבות
להמציא לנו מזונות רוחניים המבריאים את נשמותינו, א"כ אנו עסוקים בפועל ד'
ומעשהו. וזהו עומק כונת ר' יהושע, במדרש תהילים כ"ח )הובא בהקדמת מנורת
המאור( "כי לא יבינו אל פעולות ד' - אלו ההגדות".
והן הן הדברים המכוונים במ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר
סתום. המאמר הפתוח, הוא יחשו של כל מאמר בודד, לא רק לפי ערכו והדבר
המבוצר בתוכו בלבד, כ"א ע"פ ערך כל אותן ההשפעות שאפשר לו להשפיע,
לכשיתבאר, כאשר מעין ישיתוהו )תהילים פד ז(, על עולם הרעיונות ההולכים
בדרך ישרה. הוא פתוח בדרך מפולש לעולם הגדול של ההשכלות המלאות זיו,
דף 258
ומעורר בדרך פתחו להכניס אל תוכו ועל ידו, תילי תילים של ידיעות והרחבות
שכליות, שנותנות אומץ וגבורה לנפשות ההוגות בהן. אמנם לא יבנה המאמר
הפתוח, ולא יבא אל הכונה להועיל בדרך היחש הרחוק והכולל, אלא א"כ יהיה
קודם ג"כ מאמר סתום, המבוצר מכל צדדיו, ומתפרש יפה ע"פ תכנו הפנימי
שנמצא בתוכו, "מפורש ושום שכל" )נחמיה ח ח(.
על שני אלה היסודות, הפירוש והביאור, נבנו כלל עבודת הקודש של דרישת
התוה"ק. ובזה הננו בטוחים שאנו עמלים ומקבלים שכר ]גם[ אם לא כיונה דעתנו
לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו )עיין הקדמת המהר"ל לתפארת ישראל(. אבל
כ"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו
להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ,~פ מבארים אותו,
והננו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה, וכתרגומו דהאי קרא,
"ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" )ישעיה יב ג(, ותקבלון אולפן חדתן
מבחירי צדיקיא. ---
--- וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ
"למרבה
המשרה" )ישעיה ט ו(, כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של למרבה
המשרה, נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של התיבה "פריצים" בעזרא )נחמיה
ב
יג(, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות שערי ירשולים תפתח
המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של
סתימת מאמר הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר הסתום, ימצא המעמד המקולקל של
כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה )עפ"י מיכה ז ח(. בפרטי
האומה כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר הפתוח, שעם
כל )ההסתכלות( וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה
ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם
יפתחו שערים במאמר הפתוח, עכ"ז המאמר הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף
דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" )קהלת יב
יג(. המאמר הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם,
ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר הפתוח. איזה הסתכלות שתהיה, בין הבאה
מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה
וסתירה, בטעמי מצות וצפונותיהם, לא יגרעו, כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת
לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן, שהם הם הדרכים
שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים לעמנו להיות לעם לד',
דף 259
להיות גוי אחד בארץ )שמואל ב ז כג, דברי הימים א יז כא(, מתאחד בקדושת
תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל
מאמר הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה הוא
להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה ...
)הקדחת עין איה(
בענין מ"ם דלמרבה המשרה שיפתח לעתיב לבוא. מבואר במקום אחר ענין
מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום, כי התרי"ג מצוות שבתורה
המה תרי"ג מערכות של ציורי הנהגות ופעולות שמהם מתפשטים כל הדברים
הנעשים והבלתי נעשים בכונה מצד הנשמה. רמ"ח אברים לגוף, בכל אבר יש כח
ופעולה מיוחדת, אחת עיקרית, וממנה מתפשטים כמה דברים ופעולות שהם
כענפים, לפי ענין הכח המיוחד לאבר ההוא. אבר אחד אינו פועל כי אם
בקישורו אל הכלל כולו. כמו שהאבר מיוחד בהכרח בכוחו משאר אברים,
ופעולותיו מיוחדות, כמו כן תנאי הקישור שבהם מתקשר עם שאר האברים
מתחלפים, ואינם דומים באבר אחד לבחבירו. על כן הגידים שעל ידם האברים
מתקשרים זה בזה ובאים לכלל כולו, אינם דומים זה לזה בעניינם כמו שאין
האברים דומים זה לזה. א"כ בנפש רמ"ח כוחות הם הפועלות, וצריכים על כן
לכוחות המקשרים כח פועל לכח פועל, והם הגידים שבנפש. והנה אין שנוי
בקישור, כי פעולתו לקשר וכה נולד, אבריו מקושרים. ואח"כ מוסיף אומץ,
וממילא הקישור מתחזק על ידי חוזק האברים. ועיקר שלא ינתק הקישור, ויחזק
האברים בהתנאים הנאותים לחיזוקם. על כן יש שס"ה ל"ת ורמ"ח
מ"ע. ונראה
שיש אברים שדי בקישורם בגיד אחד ויש שצריכים שניים דוקא. כמו כן כל
הפעולות שבגוף מתחלקים לרמ"ח מערכות פועלות ושס"ה מקשרות בשביתתם.
וע"פ עיון בתורה חכם עדיף מנביא, יגלה סוד ד' ליראיו, לגלות גם כל ענין
הנהגות הגוף בתורה. וזהו לעת"ל שתהיה התורה על לוח הלב, והאידנא יש ביד
חכמים להכיר ולהנהיג עצמם קצת בזה. וזהו פלפולא בעלמא שנתן הקב"ה
למשרע"ה, והוא נתן לישראל בתורת טובת עין. והוא בכלל מאמר סתום שיש
להבין מכל מצוה שבתורה דוגמתה בענין הגוף איך להנהיגו בקדושה. ולעת"ל
יהיה פתוח ותהיה הממשלה גדולה לאין קץ. כי קץ כל בשר לא יהיה עוד, רק
כמש"כ כימי העץ ימי עמי.
)חכתי"ק(
דף 260
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו'" )דברים לא יט(. תורה איקרי שירה,
מפני שיש בה שירה. תורה ושירה. סתים וגליא. זוה"ק )ח"ג עג ע"א(: ג'
דברים
יש בהם סתים וגליא: הקב"ה, תורה וישראל. הקב"ה - "זה שמי לעלם וזה
זכרי
וכו'" )שמות ג טו(. אדנות ושם הוי"ה ! תורה - מאמר פתוח ומאמר סתום !
ישראל - ישראל וישרון. אתו דרדקי ואמרי מילי בי מדרשא דאפילו בימות
יהושע בן נון לא איתאמרו כוותייהו )שבת קד ע"א(. מ"ם מאמר פתוח מאמר
סתום. המ"ם זוהי האות המרכזית בין אותיות א"ב ורומזת על תורה. כל
האותיות
מתמלאות באותיות אחרות כמו הא' בלמ"ד ופ"א, משא"כ המ"ם מתמלאת
ע"י
עצמה, אלא שאחת פתוחה והשני' סתומה. היא רומזת על הסתים והגליא
שבתורה. הצרוף של שניהם באות אחת מראה כי אין הסתום והגלוי שני דברים
נפרדים, אלא בדבר אחד של תורה, באותו מקום ואותו זמן הוא גם סתום וגם
גלוי. זהו סוד התורה, מאמר פתוח ומאמר סתום בחדא אתא. ב"אותיות
דר"ע"
הוא מוסיף על פסקת מאמר פתוח ומאמר סתום: מכאן שהרב יושב ודורש
והתלמיד עומד ושומע". פירוש הדבר: במ' מגילה דף כא )ע"א( נאמר: כתוב
אחד )דברים ט ט( אומר "ואשב בהר" וכתוב אחד אומר )שם י י( "ואנכי
עמדתי
בהר", הא כיצד, רכות מעומד, קשות מיושב. וכה"ג מצינו בנדרים ע"י
חרטה
בעמידה וע"י פתח בישיבה, מפני שהפתח דורש התעמקות וכהא דר' שמעון בן
שטח שהתיר מאה וחמישים נזירים וא"ל לינאי המלך אנת בממונך ואנא
בחוכמתא )ירושלמי ברכות ז ב(. ולפי"ז כשהרב מלמד לתלמידו, הנה התלמיד רואה
רק את הצד הגלוי שבתורה ולגבי דידי' זהו רכות וכדקיי"ל רכות בעמידה,
משא"כ להרב שהוא רואה ומרגיש את הצד הסתום והנעלם שבמאמר לגבי' דידי'
זה בבחי' קשות וקשות בישיבה. דבר זה נאמר רק בתורה שהסתום והגלוי שבה
מתאחדים ברזא דאחד באות אחת, מ"ם. הדא הוא דאמרת: מכאן ...
"ויקרא האדם שמות כו'" )בראשית ב נ( "א"ל ]הקב"ה
למלאכים[ ... מה
שמותן של אלו ולא ידעו כו' אמר ]אדה"ר[ לזה נאה לקרות שור וכו', לזה חמור
וכו', א"ל הקב"ה אני מה שמי, א"ל אדנ-י... הה"ד )ישעיה מב ח(
'אני ד' הוא
שמי', הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון" )במדבר רבה יט ג, בראשית רבה יז ד ועוד(.
השפה יכולה לבוא מתוך שני מקורות: מתוך הבנת הדברים כשהם לעצמם,
כפי צורתם האידיאלית, המהותית, מבלי שום קשר עם פעולתם של הדברים
החפצים. ויכולה לבוא מתוך רצונו של האדם להשתמש בדברים, להשתמש בכחות
הפועלים שלהם, אשר השם משמש לו כתובת להשגתם. המלאכים שאינם יודעים
דף 261
על מציאות מהות עצמית מחוץ לכוח הפעולה )"המלאכים נקראים על שם
פעולתם" רמב"ם( לא ידעו לתת שמות לכל הנמצאים, לפי מהותם העצמית. דבר
זה ניתן לאדם הראשון שידע לתפוס את הדברים תפיסה פנימית, מהותית, ואף את
האדנות. אמר הקב"ה "זה שמי שקרא לי אדה"ר" ! שורש התורה הוא
"ויקרא"
דאדה"ר, ושורש זה נמסר לישראל דרך אבות העולם, שאף בהם נקבעו שתי
הבחינות הסתום והגליא - ישראל וישרון.
רואים אומות העולם את ישראל בחיצוניותם, הצטיינותם במדות, קדושתם
במצוות, אולם את הצד הסתום, הפנימי, דבר זה אין העין רואה ולא האוזן
שומעת. זהו הצד "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל".
הרמב"ן משיג על הרמב"ם שבמנין המצוות לא מנה את ברכת התורה,
שאעפ"י שאין אנו מוצאים אותה מפורשת מדאורייתא, הרי סוגיות הש"ס מראות
על חיובה ומצותה. וראיתו מהא דנדרים )פא ע"א( עד שפירש הקב"ה בעצמו,
"ויאמר ד' על עזבם את תורתי" )ירמיה ט יב(, א"ר יהודה אמר רב על
שלא
ברכו בתורה תחילה. ואם על דבר זה נענשו באבדת הארץ ש"מ שהדבר גדול
ומצווים עלי' מה"ת. ודברי רמב"ן אלו יש להביא ראי' מהא דאגריפס המלך
שנענשו על שאמרו לו אחינו אתה )סוטה מא ע"א(, וכ' התוס' )סוטה שם ע"ב(
דאעפ"י שאמו היתה מישראל, ברם, מאחיך בעינן שיהי' שניהם מישראל, דאל"ה
לא הי' שונאיהן של ישראל מתחייבין כלי', אלא ע"כ מדאורייתא הוי.
בברכת המזון אנו מוצאים ברכה מדאורייתא בסופה, משא"כ ברכת התורה
בתחילה נאמרה מה"ת. וטעמן של דברים: שתים הנה פעולות המזון: הנאתו
לשעתו, ולאחריו כשהוא מתעכל ומביא את תועלתו לגוף בכחותיו החיוניים.
המזון הרוחני כך הוא, בחינת "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד
לבוא" )מגילה י ע"א ועוד(. בשעת הלימוד - הקשר לתורה ולמעמקיה,
ולאח"כ -
הדרכתה בארחי החיים "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" )תהילים קיט קה(.
ומשום כך נקבעו הברכות באופן הפוך, בתורה לפניה, ובמזון לאחריה, שתיהן
לפי ערכן של הפעולות. פעולת המזון, עיקר התועלת, החיוניות הבאה אחרי
האוכל, ומתוך שברכה צריכה להיות עובר לעשיתן, לפיכך נקבעה הברכה אחרי
הפעולה הראשונה הבלתי חשובה, ולפני הפעולה השני', העיקרית. אולם לגבי
תורה, עיקר יסוד התורה, הוא בשעת למודה, בשעה שהאדם מקושר אל שני
צדדיה הסתום והגלוי, ולא לאחריה בשעה שהיא משמשת רק בתור נר, בתור
הארה מתוך אורה העיקר, שהוא הקשור עם התורה עצמה בשעת למודה. משום
דף 262
כך נקבעה הברכה לפניה. ועל דבר זה נענש דוד המלך ע"ה, שקרא לדברי
תורה זמירות, א"ל הקב"ה דברי תורה שנא' בהן )משלי כג ה( 'התעיף עיניך בו
ואיננו' אתה קורא אותן זמירות" )סוטה לה ע"א(, פעולת התורה, עיקרה
לאחריה,
לעורר לאיזה שהוא דבר, להלהיב לאיזה שהוא מעשה, משא"כ השירה עיקרה
לשעתה, בשעה שהיא מתפרצת מתוכיותה, מעצמיותה, משטף-יצירתה וזרמה
הנשמתי כשהיא באה כבר לידי ביטוי איננה כבר אלא זמר... - "התעיף בו עיניך
ואיננו ! "...
למוד התורה, זהו בחינת שירה, תורה איקרי שירה...
כשהיה ישראל במדבר, נתגלה להם היסוד הסתום שבתורה ע"י משה רבנו
ע"ה. "דרדע" )מלכים א ה יא( דור דעה )ילקוט שמעוני שם רמז קעח(.
אולם כשבא
עם ישראל אל הארץ, הגיע תורו של גילוי והגשמת הצד הגילוי ע"י יהושע
בן-נון. סיומה של תורה, בא הפסוק הקצר הכולל בתוכו את רעיון האחוד המלא
של הסתום והגלוי, של המאמר הפתוח והמאמר הסתום.
"ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא ויהושע בן
נון" )דברים ל מד(. משה רבינו מדברנא דאומתא, ויהושע בן נון, הכובש את
א"י,
שניהם קראו את השירה הזאת באזני העם...
כי סגולה זו של סתום וגלוי קבועה גם בארץ ישראל. צדה הגלוי הוא -
המצוות התלויות בארץ, ושאר ענייני', אולם צדה הסתום, מעלתה הסגולית,
גדולים הם ועמוקים לאין ערוך, ושירת התורה, השירה האלקית, מסתיימת
בהדגשת יסוד זה המקושר עם יסודותיו-קודמיו. הקב"ה סתום וגלוי ! ישראל
סתום וגלוי ! אורייתא סתימא וגליא !
)מדברי מרן הראי"ה זצ"ל, סעודה שלישית פרשת וילך תרצ"ה,
כפי שנכתבו בידי רבי משה צבי נריה שליט"א.
הרשימה היתה לעיני הרב זצ"ל(
"אמרות ד' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים" )תהילים יב
י(. הבדל שבין דיבור לאמירה י"ל כי כשמתקבץ כבר כל הפרטים הנצרכים
לבירור איזה דבר כללי כמו מי שמכוין לברר איזה דבר במופתים חותכים אשר
כל מופת בפני עצמו ג"כ הוא משכל וחכמה אלא שאין מגיע לתכלית כונתו
דף 263
שהוא לברר הענין הנדרש כי אם אחרי קיבוץ כל המופתים הצריכים לו, נקרא
כל מופת בפרט אמירה, שהרי מאמר הוא, אבל דיבור יקרא רק הנושא הכללי
שעולה אחרי קיבוץ כל הענינים המביאים לאמיתת הדרוש, ע"כ הוא מלשון
הנהגה כמו "ידבר עמים" )תהילים מז ד( מדברנא דאומתי' )נתובות יז
ע"א(, שהנהגה
באה בקיבוץ כל האמצעים דוקא ובהחסר אחד מהם תועדר.
והנה כשנברא העולם נתגלה כל דבר ודבר בפרטו, אבל התורה היא כלי
אומנתו של הקב"ה )בראשית רבה א א(, בה כלול הכל בגמר ובכלל ומתגלה כל
ענין פרטי איך הוא מתאים ומצטרף אל הכלל הגדול של כל מעשה ד' הנורא.
ע"כ במעשה בראשית נקראים מאמרות ובמתן תורה נקראים דיברות, ועי' בספר
שיעור קומה להרמ"ק ז"ל שנדפס מחדש.
והנה כל מי שידרוש איזה חכמה הנה כשיתכוין לאמת איזה דבר הצריכה
לכמה הקדמות, אז אם יגמר הענין ויציג כל ההקדמות הדרושות לו השיג כונתו,
ואם יפסיק הדברים באמצע הרי פעולתו בטלה ותכליתו נשארה מעל. אבל בד"א,
כשלא יהיו ההקדמות מצד עצמן ג"כ מועילות בלימודן, אבל אם לבד התועלת
המקובץ תהי' תועלת בעצם לימוד ההקדמות, יש בזה עכ"פ תכלית נכבדת גם אם
לא נקבצו עדיין כל ההקדמות, ויותר מזה תהי' התועלת עולה בידו אם יהי' עצם
המרכז שעליו הציג הקדמותיו מתקבל ג"כ מצד הידיעה הברורה גם בלא
הקדמות, אלא שבא לבאר בהקדמותיו בירורן של דברים ולהניחם מתישבים אל
הלב והשכל, א"כ לבד מה שבעצם ההקדמות הועיל גם במה שהשיג ענין המרכז
והקוטב ג"כ יש בו תועלת, שהרי הדבר מאומת אלא שהי' כונתו לברר יותר,
ואם לא עלה בידו שלמות הבירור מ"מ הועיל הרבה מב' פנים הנ"ל.
וז"ש "אמרות ד'", האמרות הפרטיות שהן בכלל התורה אע"פ שכולן
מתקבצות לדברים גדולים כוללים באורות והשגות מופלאות וברורות שאין ערוך
להן בשכלנו, מ"מ מצד פרטיותן הן אמרות טהורות שכל אחת בפני עצמה
מועילה ומבוררת. וביאר אע"פ שלפעמים מרבים הצעות והקדמות לבאר ענין
תורני אחד א"ז מפני שבעצם צריך הדבר לההצעות וההקדמות, שהרי באמת אין
ראוי לומר דבר שלא שמע מפי רבו )עי' יומא סו ע"ב, סוכה כז ע"ב(, ובפרט
בדברים האלקיים שהסברא בהם סכלות כמש"כ הרמב"ן ז"ל אלא שמרחיב
ומישב
הדברים אל השכל, אבל עצמותם של דברים מאומתים כבר מצד הקבלה הברורה
בלא חקירות והקדמות "כסף צרוף" ומבורר מכל סיג המה "בעליל"
גלוי לכל,
"לארץ" כפי מה שמושג בחושים ע"פ הדרכת השכל במשלים ארציים, אלא שכל
דף 264
התכלית של חידושי תורה שענינם רם ונשגב הוא שהוא "מזקק שבעתים" ביותר
בירור בערכנו כי מצד עצמיות הכסף אין שום נפ"מ בזיקוקו כי בכל מקום
שהיתה נקודת הכסף היא כסף ועפר בכל מקום שהוא הוא עפר, אלא שא"א לנו
להגיע לתועלתנו כי אם על ידי קיבוץ נקודות הכסף אל מקום אחד והבדלת
הזהב מהם, כמ"כ ענין הספיקות ומניעות ההשגה מצד פנימיות האור האלקי
שעכ"פ הוא דבק בנו מצד אמונת אומן בכלליות הרי הקדושה דבקה בנפש, רק
שלהועיל בעשיה בפועל א"א כ"ז שלא נתברר, ע"כ צריך לזקק שבעתים,
מ"מ
כל מה שנתרבה לו ידיעה אע"פ שעוד לא נזדקקה מכל מקום כסף היא וצירופה
ג"כ גלוי מצד הידיעה.
והענין שכל דבר פרטי אם הוא מועיל לענין קיבוץ הבירור הכללי הוא ג"כ
מועיל בפני עצמו בעניני תורה, הוא ממש כמו שהבריאה כולה אם שכולה ענין
אחדות אחד לתכלית גדולה ונוראה גלויה לו ית', מכל מקום כ"ד פרטי מועיל
ומתוקן בפני עצמו, שהרי האחדות היא השלמות האמיתית ואם הי' האחדות
מונעת ח"ו איזה תועלת פרטי הי' זה היפך השלמות, אלא אע"פ שמה גדלו
מעשי' כולם בכלל אחד מ"מ ג"כ רבו לפרטיהם, וכמו"כ בתורה
וכשמ"כ )תהילים
קיא ב( "גדלים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם", אע"פ שהם גדולים ורמים
ומעולים מחפצי הנבראים ותשמישם, שהרי נתקנו לתיקון הכבוד העליון, מ"מ
במקום גדולתו שם ענותנותו )מגילה לא ע"א( שהם דרושים ומתוקנים ג"כ לכל
מיני חפצים ותשמישי הנבראים השפלים בערך, ביאר "הוד והדר פעלו" בכלל
כשתתקבץ התכלית הנכבדת מ"מ קודם הגמר ג"כ יש צדקה גדולה וטובה רבה
"צדקתו עומדת לעד" )שם שם ג(.
)מכתי"ק(
"אשרי אדם ש"ע לי לשקי על דלתאי יום יום לשמ. מזוזת פתחי. כי
מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'" )משלי ח לד-לה(. לבאר מעט ענין דלתות
ופתחים ומזוזות בחכמה נרחיב הביאור מעט בע"ה מענין לענין ונבאר מ"ש
חז"ל
)מועד קטן טז ע"ב( גבי דוד "הקם על" )שמואל ב כג א( הקים עולה של
תשובה,
מהו ענין עולה של תשובה דמשמע דיש ענין תשובה וענין עול המתיחש
לתשובה. חז"ל אמרו )סנהדרין קז ע"א( ששאל להקב"ה: "מחול לי על
אותו עון
כולו. אמר לו כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו "היחתה איש אש בחיקו
דף 265
ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה וגו'" )משלי
כז-כח(, י"ל ביאור שני המשלים של בגדיו ורגליו. גם איך אפשר לומר שלא
נמחל הלא תומ"י נאמר לו )שמואל ב יב יג( "גם ד' העביר וגו'".
בשבת )ל ע"א( אמרו חז"ל שא"ל דוד להקב"ה: "מחול לי על
אותו עון. אמר
לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי. אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי
שלמה בנך אני מודיע וכו'. כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו
שערים כו' כיון שאמר 'ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך'
)דברי הימים ב 1 מב( מיד נענה". וצ"ל למה נבחר לאות דוקא זה הענין של
הכנסת
ארון לבית קה"ק.
י"ל במ"ש חז"ל )קידושין מ ע"ב( ע"פ )משלי יז יד(
"פוטר מים ראשית מדון"
- "אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה", ותוס' שם הקשו דבשבת )לא
ע"א( משמע ד"נו"נ באמונה" קודמת, ותירצו דלשאלה מו"מ
קודם אבל לדין
ועונש ביטול תורה קודם, וצריך להבין טעם הדבר.
אמנם ידענו שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה )יבמות קכא ע"ב(
ועונשם קשה על כל פרט קטן, וצריך להבין איך תצדק מדה זאת במשפטיו ית'.
אבל כאשר נבין ענין התשובה שהקב"ה קורא לה רפואה כמש"כ )ישעיה נז יט(
"שלו' שלו' לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו" שהחוטא בשתים ירע לעצמו:
העונש על עצם החטא, ועוד יתרה כי החכמה שבמוח והמדות שבלב מתפעלות
מאד לפי קדושת המעשים, וכאשר יעשה מעשה אשר אינו לפי פקודי ד' הישרים,
לבד רע המעשה, מטמטם הוא את לבו כמש"כ )יומא לט ע"א( עבירה מטמטמת
לבו של אדם, ומתטפש בשכלו שאינו יכול להבין מחשבות קדושות כמקדם. והנה
אמת כי תיכף כשמתחרט נמחל לו מצד עצם החטא, אבל קלקול השכל והמדות
דבר טבעי הוא מצד החטא, וכי זכה גם כן בחרטה בעלמא שישתנו בשבילו
סדרי בראשית, ע"כ צריך להתיגע מחדש כקטן שנולד לפ"ע הקלקול לישב דעתו
בשכל טוב ולישר לבבו במדות טהורות כפי מה שהי' בערכו קודם החטא. והנה
לפי זה ראוי הוא לעונש לבד עונש עצם החטא ג"כ על האבדה שהאביד מנפשו
מקדושת המדות והדעות שכבר רכש לו.
והנה לפי זה כל מה שתתעלה השגתו בתורה כה יגדל בשכל ובמדות טובות,
כי תורה היא מקורא דכולאי ולפי זה ראוי שיכפל עונשו כפי גודל האבדה. אמנם
לפי שורת הדין קשה מאד איך אפשר כל אדם להפטר מדין של ת"ח גדול, הלא
דף 266
לכל קדושה בשכל ומדות התורה מביאה, וכל אדם חייב לעסוק בתורה לפי
כוחו, ובודאי אם לא הי' מבטל מן התורה והי' שוקד עלי' כראוי הי' מרבה
מקנתו בתורה בדעת ובמדות טובות, ולמה יהי' פטור מפני שלא הגיע לזאת
המדרגה כיון שמניעת ההגעה גם כן שלא ברשות היא, אבל הקב"ה ברחמיו
ברוגז יזכ. רחמים ויסד עומק הדין ע"פ חוקי משפטי התורה בדברים שבין אדם
לחבירו. והנה קיי"ל החובל בחבירו חייב ליתן לו שבת, שיעור שבת הדעת נותן
לפי מה שהפסידו, כדאמרינן בב"ק )פה ע"ב( אילו מתפח האי גברא הוא דלי
דוולא ושקיל אגרא, ומ"מ אינו נותן לו כי אם שבת קטנה כשומר קשואין משום
שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו, נמצא שמה שהקדימו להפרע ממנו בעד סבת
הקלקול עצר בעדו שלא יתחייב בעד פרטי הקלקול. כמ"כ במשפטיו ית' אם לא
היו נפרעים ממנו על ביטול תורה בראש אז הי' עולה חשבונו על כל מצוה לפי
ערך הקדושה שהי' ביכולתו לקנות ואבדה, אבל כשתחילת דינו על דברי תורה
מצד העונש דוקא דינו מתמתק מעט. אבל השאלה יותר ראוי' לפי החסד שתהי'
על שאר דברים שהם יגמרו בחיתוך הדין לפי ערכו ולא תתגלגל עליו חובת
ביטול תורה בלא מירוק בעונש ותכפיל הדין ע"כ פרטי העונות.
ולכן מצוינו שלמה המלך ע"ה ללמוד ממדת קוננו ית' אע"פ שיש בידו
כביכול לפי שורת הדין להרבות הריב או למעטו, כי אם לא יס, דין ביטול
תורה בפני עצמו יתגבר הריב בדרך המשפט בעונש קשה ח"ו על כל פרט, מ"מ
הוא פוטר מתחילה בעד מים ע"פ קבלת העונש, ונמצא שנעשית הנטישה של
הריב קודם שנתגלה שאח"כ כבר קבל עונשו על ביטול תורה, וא"א לומר אילו
תני האי גברא הי' עובד במסירות נפש כזאת ואה"ר וכדומה, שהרי כבר נתן דמי
ביטול תורתו כפי שורת המשפט.
והנה זה פשוט שהעיקר בעילוי הוא התורה שהשכל מחי' המדות כמש"כ
)קהלת ז יב( "החכמה תחי' בעליה". אמנם העבירות מטמטמות את הלב שלא יכנס
אור הדעת שבמוח אל תוך הלב וזה גורם ממילא קלקול המדות. והנה כבר מחל
הקב"ה לדוד ע"י התשובה על עצם החטא אבל התפלל )תהילים נא יד(
"השיבה
לי ששון ישעך" שהמדות והשכל ישובו לקדמותם, והשיב: כבר עתיד שלמה
לפרש שהקלקול נמשך בטבע וצריך לתקנו בטבע, שהשכל נמשל לבגדים שנקל
בהם החילוף, כן יקבל האדם ברגע שכל אחד, ובמשנה שכל אחר, אבל המדות
קיום גמור ותמכין לכל הנהגותיו במעשיו, ע"כ המה הרגלים אמר שא"א שיחתה
איש ולא ישרפו בגדיו, כי השכל משכיל האש בלא העלם וממילא נשרף לגמרי,
דף 267
והמדות אף ששכלם גדול מ"מ אינם כ"כ בני הרגשה ומרגישים הרע כערך
גחלים, מ"מ מתכוים הם, ע"כ הי' צורך שיתקן ע"י סיגופו וכיון שתיקן
נסתלק
טמטום הלב ונכנס אור המוח בלב ונגמרה בקשתו.
והנה עיקר ענין דוד הי' להורות תשובה כדחז"ל בע"ז )ה ע"א( והיתה
קדושת
ותשובת כל יחיד בישראל תלוי' בגמר תשובתו ונגמר תיקון תשובת ישראל
לגמרי בימי שלמה בבנין המקדש דקיימא סיהרא באשלמותא )זוהר ח"ב יתרו פה
ע"א(, ע"כ הי' צריך הכנסת ארון שהוא מקור החכמה בלוחות האבן שכוללים כל
התורה כולה אל בית קודש הקדשים מקום העבודה שכולל כל הלב משכן
המדות, הודיע הקב"ה שרק על ידי דוד זכו כל ישראל להשבת שבילי החכמה
והמדות ששממו בחטא, וממילא ידעו כל ישראל שמחל לו, דהיינו שהושב לו
ששון ישעו לגמרי. וזהו "עולה של תשובה" דעצם התשובה לענין מחילת החטא
בעצמו אינו עול כלל "כי קרוב אליך הדבר מאד" )דברים ל יד(, רק עולה של
תשובה הוא השבת האבדה משכל ומדות וזה הקים דוד.
והנה בפרטיות ענין המוח והלב שהמה התורה והמדות שצריכים להתאחד
ביחד ותכליתם ומהותם ביאר לנו שלמה המע"ה במש"כ )משלי לא כד-כה(
"סדין
עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני. עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", להבין
ענין הסדין והחגור וענין מכירה ונתינה, צריך להבין מה שכתב בהמלכת שלמה
שאמר דוד )מלכים א א לג( "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה", ובאמת פרדה
איכא מ"ד בירושלמי כלאים )ח ב( דאסורה לרכוב עלי' משום כלאים, ומקשינן
מהא, ומשני אין למדים מהמלכות. והנה ודאי כאן אין הכונה שעשו ח"ו שלא
כתורה אלא שיש היתר, ובודאי טעמא בעי להתיר איסור ומה הי' חסר אם היתה
הרכבתו על סוס.
ויתבארו שלשה מיני בהמות שימוש שורשיהם בקדושה: שור וחמור וסוס.
שור גם חמור מצינו )עבודה זרה ה ע"ב( "לעולם ישים אדם עצמו... כשור לעול
וכחמור למשא". וסוס גם כן מצינו: באלי' "רכב אש וסוסי אש" )מלכים ב
ב יא(,
"כי תרכב על סוסיך" )חבקוק ג ח(, "לססתי ברכבי פרעה" )שיר
השירים א ט(.
והנה השור סיבה לחדש התבואה שעל ידה יחי' האדם כמש"כ )משלי יד ד( "רב
תבואות בכח שור". החמור סבה להבאת התבואה אל המקום הראוי שיהי'
לתועלת, אבל הבאתו היא בהדרגה. הסוס הוא ממהר להעתיק רוכבו ממקום
למקום בלא הדרגה. והנה כל אחד צריך לחדש שכל טוב ומדות טובות בכל
דרכי התורה. זה הכח שרשו שור. ואחרי שנתחדשו צריך לקשר אמונה שיהיו
דף 268
מונחים בלב חזקים וקבועים, דאל"כ ה"ה קלות ראש ותורתו מן השפה ולחוץ,
וזהו כח החמור וזהו "כשור לעול" להוציא מהארץ אומר מהחדש, "וכחמור
למשאוי" לקבע במקום נאמן, אבל הכל בהדרגה אמנם יש כח באדם שתתעורר
רוחו שלא בהדרגה וישכיל שכל טוב שיביאהו לדרך טובה וקרבת אלקים. זה
הכח הוא הסוס דקדושה הדוהר וקופץ וממהר במרוצתו, והוא טוב למלחמת היצר
מאד כי יתעלה האדם ויהפך לבו בפ"א כשיושפע עליו שפע שכל אלקי, ויפה
מרדות אחת בלבו של אדם )ברכות ז ע"א( כ"א לפי ערכו כי ישים אל לבו
בהשכל ודעת ואמונה שלמה דרכיו וענינו וישוב אל ד' ויעבדהו בלב שלם ונפש
חפצה.
והנה בעצם כח המצות זה הכח אינו תמידי, כי לא בכל פעם ולא בכל איש
ימצא שיהי' לבו נעור וחופש בכח עז להמציא פעלים טובים וראוים ולחפוץ
קרבת אלקים למעלה הרבה ממה שהי' חקוק בטבעו מקדמת דנא, רק לפעמים,
ו"לפי שכלו יהלל איש" )משלי יב ח(, אבל הכח העובד והפועל להיות הקדושה
נקבעת באדם ומושרשת, זה לא יחסר בכל עת ובכל מצוה. אמנם ודאי שזה הכח
הפועל להיות חיות מורגשת בלבו של אדם באהבת השי"ת ויראתו כיון שנמצא
בשום פעם בפועל הוא נמצא תמיד בכח, ולפי הנראה כל עיקר הקדושה שהיא
הקורבה היותר אפשרית הנוגעת להמתקרב אל אלקים ית' אינה נמצאת כי אם בזה
הכח, וע"כ צ"ל כי זה הכח יבא עת וזמן שיהי' מלא תמיד במילואו וטובו בלב
כל אחד, ע"כ יקראו כולם בשם ד'. אמנם לעתיד בודאי יהי' זה הכח השכלי
מתאחד עם הכח הפועל להקביע בלב האדם אמונה פשוטה ותמימת דרך שהוא
מעולה לעת כזאת ממנו מחמת תמידותו, כי תמימת התמים ואמונת המאמין לא
תסור ממנו רגע, אבל ההבהקה המעולה אם כי בהירה וזכה היא, והיא עצם נועם
קדושת הנפש המתחטאת לפני קונה באהבה והדרת קודש, מ"מ רק לעיתים
רחוקות תהי' ענינה כזה, אבל לעת שיתאחדו שני אלה הכוחות הצפונים בנפש
תהי' ההבהקה מורגשת ונודעת ועזה, גם תמידית בלא הפסק רגע, וזהו "נחלת
יעקב" )ישעיה נח יד( שנחלה א"ל הפסק.
ולהוסיף לקח מעט בעצם הדבר נראה שעצמות הכח המתגלה באדם תמיד
אינו זה הכח המתגלה לפרקים ביתרון טהרתו. ואולי נמשך מרקיע בטהרתה
שלגמרי לא נראה מיום שחרב בית המקדש כדחז"ל בברכות )נט ע"א( ע"פ
)ישעיה
נ ג( "אלביש שמים קדרות" כי הרקיע מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים
)ע" בראשית רבה ד ג, רש"י בראשית א ו(, ובענין החכמה לא יכיר האדם הבדל
דף 269
עצמי בין החכמה המושפעת ממנו יתעלה אל חכמת אדם בהשגתו ועיונו כ"א
כשתתגלה אליו הבהקה בנפשו, אז יכיר בעין שכלו הפנימי ההבדל בין החכמה
האנושית להחכמה האלקית עד שיצמא ויכמה לדעת אלקים, ע"כ זה הכח ראוי
לכנותו ג"כ רקיע ומיום שחרב בית המקדש אינה בטהרתה.
ותוכן ההבדל הוא שאנו רואים כל עניני השלמות וכל דרך ישר עיקר נביעתם
אינה כי אם מידיעה בדרכי הטוב והיושר כאשר קדם לו תלמוד לדעת אופני
מעשיו והדרכתו, אבל הפרש גדול נמצא בין העת שיחדש השכל בנפש האדם
שאז רוחו עזה ונפשו שוקקה לעניני החכמה והיושר בהרגש גדול, לבין העת אשר
ימשך אצלו השכל מצד ידיעתו, שאז אם שיעשה פעולתו אבל לא ירגיש כל כך
הכח העצום המושכו לזה, והחיים האמיתים מסתתרים, וממילא אין כוחו חזק
לעמוד נגד כל מונע ומפריע למעשה הטוב כמו קודם בעת זריחת החכמה עליו.
וסבת ההפרש נראה, שעצם השכל כך טבעו להיות מלך וכשיזרח באדם מאורו
ינוסו כל צללי הסכלות, ושום דבר לא ימנעהו מעשות הטוב והישר וכמעט שום
כח רע א"א להמצא בו, אבל לא בכל עת שפע השכל יזהיר על האדם, ואם כי
משכיל עדיין אותם הדברים בעצמם שכבר השכיל אבל כיון שעבר זמן קנין
הדעת בעצם זאת ההזרחה אינה כי אם מפעולת הזכרון שאין לו אלה הסגולות
להיות כל עצם הרע נכנע לגמרי, והשכל כבר חלף הלך לו.
והנה אדם הראשון קודם החטא שמו הקב"ה שיהי' שפע השכל תמיד זורח
עליו, ע"כ היתה חכמתו מעץ החיים שאין בו רע כלל, שמצד שפע השכל צללי
הרע בורחים, והנחש השיאו שתהי' השכלתו באופן שיהי' לרע בו מקום ציור.
אבל באמת זה א"א כ"א על ידי סילוק הכח השכלי והעמדת הזיכרון תחתיו שלא
ימחק לגמרי, ע"כ יש בו טוב ורע. נמצא שמקודם הי' השכל באדם בתורת
קביעות שתמיד הי' עצם השכל מאיר בו וכעת בא רק לעתים ומתעלם, ומתחילה
ממילא הי' עומד במהותו בתור שם שכלו, ועתה מוכרח שאחר ההשכלה תתהפך
כחומר חותם )איוב לח יד( משכל זכרון, והשכל ישפיע לזכרון שאין לו מעצמו
כלום, רק שמה שמקבל מהשכל שומר הוא, וכ"ז מפני שהשריש הרע בגופו שהוא
מתנגד לקדושה והאמת עליו כמשא ודוחה את הגוף מחזקתו. ע"כ הי' הגוף
מתמוטט לגמרי ע"י שפע השכל אם הי' נשפע תמיד או אפילו אם לא היו
זהרורי השכל מתחלפים תמיד. ע"כ למען יעמוד הגוף על כנו שם הקב"ה שיהי'
השכל רק לפעמים מזריח והולך לו מגופו תיכף, וכדי שלא תהי' הבהקת השכל
עוזבתו לגמרי יתהפך עצם הניצוץ השכלי לכח זיכרון בו וישמרו.
דף 270
וזהו שאמר הכתוב )בראשית ג כד( "וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת
להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" שהמהלך בעולם הזה ועשיית
המצות כולן הוא ודאי דרך עץ החיים, כדחז"ל אשכחן תורה דאיקריא דרך, והגן
עדן הי' מקום הזרחת השכל עליו בפועל ועתה שנתעכר גופו עד שהשכל נעשה
הפכו וא"א לשא משאו תמיד, שם הקב"ה עצה ומפלט לו שאע"פ שגרשו מגן
עדן ויצא בעצם שאינו כולו בגן עדן מ"מ מקדם מקום זריחת האור שם הכרובים
שיהי' הניצוץ השכלי בעל כנפים לאות ולהתרחק ממנו תיכף אחרי זרחו אצלו.
ועיי' בהקדמת מורה נבוכים "ואת להט החרב" כי התורה נמשלה לחרב
כמש"כ
)תהילים מה ד( "חגור חרבך על ירך" ופי' ז"ל )שבת סג ע"א( ההוא
בד"ת כתיב.
ואולי ז"א כ"א אחרי החטא שהתושי' מתשת כוחו של אדם מפני שיש בגופו
כוחות מתנגדים אל הקדושה ואמתיות קבלת עול מלכות שמים שהוא השלמות
האמתית, וא"כ השכל שאם יתנוצץ תמיד יחליש את הגוף יותר מדאי הוא להט
החרב המתהפכת שמתהפך למהות זכרון אחרי היותו בתור שכל, וחז"ל אמרו
פעמים אנשים פעמים נשים, שהשכל אש המשפיע האור והזכרון מקבל ממנו
וההכנות הצריכות לזאת הפעולה באדם הן בעצמן החרב ולהטו והכרובים שהם
הכלים והפועלים זה הענין.
והנה לפי זה בצדק נאמר כי ההזרחה של הפעולות שיהיו לפ"ע השכל הנה
היכולת לפעול טוב יערך לפי חוזק השכל כי תורה מביאה לכל טוב, ע"כ בהיות
השכל זורח באדם אז הוא באמת שליט ברוחו ומדותיו כבושות ויכול לפעול בהם
כרצונו, וי"ל שיש לו יכולת גמורה, אבל כשהשכל מסתלק אם שמקבל עליו
מלכות שמים מצד הרצון והזיכרון אין היכולת גמורה שא"א לו לעמוד נגד
המדות הרעות שלו ששולטות בו בע"כ עד שבתחבולות יעשה מלחמה )עפ"י
משלי כד ו( לבערן ונמצא שאם הוא הולך בדרכי ד' ואינו נותן את רוחו לפרץ
חק גם במדות, מ"מ הרע בעצם ישנו וא"א לומר עליו שיש לו יכולת רק
מחשבה להיטיב וכשחישב ונאנס הקב"ה פוטרו מדין מזיד עכ"פ ועליו לעשות
ולהשתדל לקנות מדות טובות כפי האפשרי לו.
והנה שלמות האדם הוא שהשכל והיכולת והרצון יהיו לאחדים, אז יהי' פועל
צדקות וישועות לטובה רבה, ולכל הפחות כשלא יזרח עליו השכל יתאמץ שיהי'
הזכרון בתוקף האפשרי והמחשבה ומהם יולד ג"כ רצון טוב ואם לא יהי' דומה
לרצון הנולד משכל ומצורפת לו יכולת.
וזהו הפרש בין שיר לזמר בלה"ק, ששניהם מצד השגת הנפש דרכי חייה
האמיתים, אבל שי"ר מורכב מתיבות ראשיות ש'כל י'כולת ר'צון. וזמ"ר מורכב
דף 271
מתיבות ז'כרון מ'חשבה ר'צון, ונמצא ששיר יכונה בעת הבהקת החכמה בשלמות
אורה, וזמר בעת המשכת הזכרון להמשיך אור החכמה, וזה אחרי שמכסה כבר
הענין באופן שאין הרקיע בטהרתו, מ"מ ע"י השתדלותו בעניני החכמה ע"י
הזכרון יזכה לאור השכל והיכולת ויבא מכלל זמ"ר לכלל שי"ר, וע"י
שיקובץ
בדעת האדם עצם אור השכל שעיקרה הוא רק בעת לימוד התורה ועומק ההגיון
בדרכי ד' הישרים ותלוה לו היכולת הגמורה מפני שימסו כל אסורי הכוחות
הרעים המונעים את השלמות והרצון יהי' כללי וחזק לעומתם, וכשיהיו שלשה
אלה כלולים בנפשו תגדל בו השמחה כי הנפש משגת אורה וזוהר הצלחתה הנה
עצם הדעת הכולל אלה השלשה ציורים ביחד הוא השיר, והרוח שמצטייר מהם
בנפש בלבבו בכוחו המדמה השלם לפעול טוב וחסד זה הרוח הוא יקרא בשם
שירה שמקבל משיר, וכמו כן הרוח המתלבש בלב ע"פ השכלת השכל בציור
אמיתי של זכרון מעניני השכל, והמחשבה בעניני השלמות והרצון בהם באמת
לפעול, זה הרוח ישמח ג"כ את הנפש אבל יעירה לבקש דרכים לצאת ממאסרה
כדי שתחת הזיכרון יזרח עלי' אור השכל. וזהו הזמר, שתוכן ההבדל בנוהג
שבעולם כשהשמחה נשלמה לגמרי והציור מתמלא מקורת הרוח של האושר
המצויר מתגלה השמחה ע"י שיר, וכשמרגיש שראוי שישמח את נפשו מצד שיש
לה דברים בראוי שיבאו לה בבירור ועליהם ראוי לשמח.
והנה אם כי מצד שאין הדברים הטובים המאשרים מושגים לגמרי כעת זה
יעכב השמחה בפעל, אבל השכל צופה שראוי לשמח, ע"כ יתחיל בזמר להרחיב
כוחות נפשו שתחול עליה השמחה כפי נועם השקפת השכל, והכח המתמלא בלב
בהרצון וההסכם השכלי המורכב מז'כרון מ'חשבה ר'צון, אם כי עוד לא נשלמה
שמחתו בפעל מ"מ בצפיתו יצפה לה, זה יקרא זמרה.
והנה דהמע"ה אמר )תהילים קיט נד( "זמרות היו לי חקיך", ובאמת התורה
היא
עצם אור השכל שהזריח הקב"ה בעולם ובשעה שהאדם מתעסק בה, מזריח על
נפשו אור עליון שכלי שמפניו הצללים נסים ובעידן דעסיק בה אגוני ומצלא
)סוטה כא ע"א( ומעלה חן על לומדיה, ואוהלים מטהרים כנחלים )עי' ברכות טו
ע"ב(, טהרה ממש כגדר טהרה שהיא בלב כמו שביאר במס"י )פרק טז( כדכתיב
)תהילים נא יב( "לב טהור ברא לי וגו'". א"כ ד"ת הם שירות
שפעולתם שכל
יכולת רצון, וכן קרא הקב"ה את התורה בשם שירה כדכתיב )דברים לא יט(
"כתבו לכם את השירה הזאת" ולא זמרה.
והנה טבע השכל בשעה שזורח אורו, אור עצמי, וטבעו להאיר הנפש במעלה
יתירה מצד הכרה ברורה למעלה מהידיעה הנתפסת בזכרון, כי הזיכרון אינו כ"א
דף 272
חומר החכמה מבלעדי צורה. והנה נשאר בחומר כח חיים, שהרי עיקרו בא מצד
חטא עץ הדעת והחטא לא גרם מיתה בלא שום כח חיים מתעלם ]מתעלים ?1,
שהרי העצמות וכ"מ שיהפך הגוף להם לא יהיו רקים מקוסטא דחיותא כמו
שביארו חכמי האמת ז"ל )זוהר ח"א לך לך פג ע"א(, כמ"כ לא יהי'
הזכרון רק
מקצת חיות אבל א"ז החיות האמיתית, שמקור חיים הוא רק שכל בעליו. ע"כ
אע"פ שהידיעה הקנויה מצד התורה תוכל להשאר באדם מ"מ נצטוינו שלא לזוז
מד"ת אף רגע כפי האפשרי. ונמשלו בנ"א כדגים שבים שכיון שפורשין מן
התורה מיד מתים )עבודה זרה ג ע"ב(, ואע"פ שישאר הזכרון אינו מחי' את
בעליו.
וע"ז אמר במעלות התורה )משלי כג ה( "התעיף בו עיניך ואיננו",
אע"פ שנשאר
בזכרון אבל אור השכל אינו זורח כי אם לשעתו מחטא עץ הדעת, ומצד זאת
הסגולה אין ראוי לד"ת שם זמירות, שזמירות היא רק מצד הידיעה שזה אינו
מסתלק כרגע מהאדם אבל נמשך זמן גדול לפ"ע כח הזיכרון. ע"כ א"ל
הקב"ה
לדוד: "ד"ת שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות,
הריני
מכשילך וכו'" )סוטה לה ע"א(.
והנה הזכרון הוא כח בהמי, שהרי גם בעלי חיים יש להם זכרון, משא"כ אור
השכל אינו כי אם באדם, ע"כ הארון ראוי להנשא על כח האדם, ואיהו אייתי
בעגלה מפני שקרא לד"ת זמירות שנושאם הוא הזכרון. וי"ל בדחז"ל )שבת
קיג
ע"א ועוד( "גמרא גמור זמורתא תהי'" שא"ר שיהי' רק מצד חיזוק
הזכרון, אבל
שכל קדוש בכל דבר וענין שהוא שיר אמיתי.
והנה אם לא חטא האדם בעץ הדעת אז לא נתערב בגופו תערובות רע ואז
לא הי' השכל הקדוש האמיתי כלל היפך ומנגד לגוף, א"כ לא הי' צריך שתהי'
הזרחת השכל מסתלקת ממנו אחרי ההברקה, גם לא הי' צריך שיזרח עליו השכל
מעט מעט זה אחר זה כי הי' יכול לסבול הכל ביחד ותמיד, ועוד הי' גופו
מתחזק יותר עי"ז, ואז בודאי לא הי' מקום לשום קלקול ושום חטא, לא במעשה
שהרי בכל שעה הוא מסתכל ענין ההוד והדר של דרך ה' הישרה והטובה, כיון
ששכלו אינו סר ממנו כלל ולא בעיון, שהרי באמת הכל גלוי נתן הקב"ה, כל
עניני האמונה והעבודה, רק שצריך לעיין בשכל, וכשאור השכל מסת, אפשר
לאדם להסיח דעתו מהזכרון ויהפוך קערה על פיה ח"ו, ולהשמר מזה צריך עוד
מעט עבודה להשיב על לבו ענין השכל. אבל אם לא הי' השכל בר סילוק כלל
לא היתה בחירה כלל בענין אמונה, רק לענין מעשים היתה בחירה חפשית לגמרי
בלא עול יצה"ר, ואדרבא הנטי' הטבעיית היתה מסייעת לטוב.
דף 273
והנה מצד השכל הבחירה גמורה גם כעת ביד האדם כי אפילו אם יהי' ח"ו
בעמקי הרע יוכל להשיב אל לבו : הלא בודאי יש לבירה מנהיג ומסדר בחכמה
ויכולת גדולה ורחמים ואהבה רבה וחפץ חסד לבריותיו, א"כ הוא ממש אב ומלך
והוא נתן לנו תורת אמת וברר לנו ענין אמתותה בתכלית הבירור שאין גבול
בירור המועיל לשלם בדעה אנושית יותר מזה, שהרי נתן לנו חוקי אמת
ומשפטים צדיקים וגילה לנו לז רחמיו ואמונתו ע"י המון ניסים ונפלאות שהם
תכלית ההכרה כדי שלא נסמוך רק על חקירות עיוניות, רק שכל מה שיחויב
ויושכל גם בעיון נתן לנו אותות כדי שתהי' האמונה מתאמתת ע"פ אופן האימות
היותר גדול בדרישה שהוא הניסיון המוחשי, כמו שאנו רואים שבזמן הזה
ננת~חדשו דברים ברורים בכמה ענינים נעלמים, רק על ידי הניסיון שהוא על ידי
ללים גשמיים מוחשיים.
וזה נילו חז-ל ~רמז באמרם "במות ט ע.~ן .עח'דיס נל בעלי אומו.ות
שיעמדו על הקרקע" שבאמת כל החכמות המעשיות אינה כי אם חכמה של
אומנות שלא היתה נחשבת חכמה מצד עצמה, רק המקרים שלה, דהיינו ההכרח
הדורש הענין וכבדות המושג על ידי אמצעיים פשוטים וע"כ הוקבעה לחכמה,
אבל אם היו הדברים מבוררים וקלים להשיג לא היו בגדר חכמה, שהרי הנושאים
המה דברים שאין בעצמם חיים אמיתים ע"פ רוב ומכש"כ שאינם מחיים את
בעליהם הדורש אותם. אבל עניני האמת של ההנהגה האלקית אדרבא, כל מה
שתהי' ההשגה יותר פשוטה וקלה יראה זיו החכמה בה ביתר אור והוד הדר,
שהרי מצד עצמה היא חכמה ולא מצד מקרים שקרו במשיג. ע"כ כל החכמות
המקריות נקראו בעליהן רק בשם בעלי אומניות, ואמרו חז"ל שבסוף הימים לא
יהי' משתמשים בהם בשכל שהרי השכל אינו רק מקרי בהם, ולא יהי' השימוש
רק בחושים מבוררים ומוגשמים וזהו "שיעמדו על הקרקע". וכן משמע מראייתם
שהביאו מהמקרא שסמכו עליו דרשתם )יחזקאל כז כט( "וירדו מאניותיהם כל
תפשי משוט וגו'" ומאי ראי' מייתי מזה על כל בעלי אומניות, אלא שדרשו שים
נקרא חכמה בכלל, כי המעמיק בחכמה יקרא צולל במים אדירים, ושמה רמז
הנביא בעוסקים בחכמות המעשיות שאין להם תכלית נצחית והמה רק תופשי
משוט וגו', ואמר שלסוף על הארץ "יעמדו" וכל המושכלות יהיו מבוררים
ע"'
חושים, ולא יהי' צריך השכל שעומד להשכיל בדברים יותר גדולים להתיגע על
דבר שהחושים ג"כ מספיקים עליו.
דף 274
עכ"פ מעת שהדבר הולך ימתקיים מתבררים הרבה דברים באופן ברור שא"א
כלל חילופו, כי הבחינה המוחשית אינה דומה כלל למופת שאפילו בהברור שבו
כיון שיש בו איזה ענפים יתכן בו העלמה בפרט אחד, משא"כ דבר המתברר
בניסיון שלא ימוט לעולם. והקב"ה הראנו דוקא אותות ומופתים על ענין השגחתו
ורצונו בשמירת התורה כדי שיהי' גם בניסיון, ומ"מ השכל משיג היושר והכללות
מהחכמה כדי שיהי' דבק בלב ונפש בטבע למי שמשים לבו. וגם כי טבע האמת
שהשכל יכירהו, ונמצא שעל ידי עיון מעט בשכל א"א כלל למציאות הרע, וכל
הדעות הרעות בהכרח שיהיו כאין לפני השכל, אלא שהשכל מסתלק מהאדם
והזיכרון ביד האדם להמשיך בלבבו ובידו להשיח דעתו ממנו, ויוכלו ח"ו כל
עניני הרע להכנס בלבבו.
וזאת היא ממש מצות אמונה שהיא מצוה מעשית שיהי' הלב נמשך לאמונת
התורה לענין העבודה והמצות, כי הקב"ה שם כל הענינים המוכרחים לנו לאמונה
כדי להגיע אל המעלה הנפלאה שיעדנו לה שמם גלויים ומפורשים מאד עד שאצל
כל אחד מישראל המה מבוררים בתכלית הבירור. והנה על ידי שאפשר להסיח
דעת מהזיכרון יוכל ח"ו להכניס אל לבו הרהורי דברים הפך האמת, ואף
שבהכרח מתבטלים לאור האמת, מ"מ ודאי שיותר מטמאים הם את הלב מטומאת
שרץ וכיו"ב. ע"כ זהו מצות אמונה שכל הדברים הברורים המאומתים שהודיענו
השי"ת בתורתו נראה להשתדל שכשם שהם מאומתים מצד אמתתם בשכל, כן
'היו הרהורי הלב מלאים מהם והיינו על ידי שירבה המשא ומתן בענפיהם בעיון
והשכל איש איש כפי רוחב לבו, ותהי' שירה של תורה עמו תמיד, אע"פ שמצד
עולם הזה מתגלית לאדם רק בגדר זמר. וז"ש )תהילים מב ט( "ובל~לה"
שהיא
עוה"ז או עת חשכת אור החכמה, מ"מ "שירה עמי" ויאיר השכל בחדרי
הלב
וימלא אור דעת ויראת ד' אוצרו )עפ"י ישעיה לג ו(.
והנה הזיכרון מכל עניני האמת פועל שתהי' האמונה המאשרת את האדם ואת
כל העולם כולו קבועה בלב תמיד, כי הזיכרון הוא כח שאפשר להמשך תמיד.
ע"כ נצטוינו לזכור יציאת מצרים ולשים על לב כל פרטי הנפלאות כדי שאור
הזיכרון יקבע האמת חזק בלב כמו שהוא בעצם, ולזכור יום מתן תורה, והוזהרנו
מאד פן נשכח ח"ו את ד' אלהינו ע"י רום הלב כאמור )דברים ח יד( "ורם
לבבך
ושכחת את ד'", ואין שכחה מתיחסת לרום הלב, רק מצד שעל ידי רום הלב
מתיקרים כל הבלי העולם אצל האדם מצד הדמיון, ונמצא חלל הלב מלא מהם
עד שאור האמת אינו נכנס בלב ונעשה שכוח ממנו עד שיוכל ח"ו לפול בכל רע.
דף 275
והנה אור הזיכרון פועל על האדם כפי ערך יגיעתו בלימוד התורה ועשיית
המצות לשם פעלם, וכל מה שיעשה האדם לשם כבוד קונו הכל פועל להזכיר
לאדם הקשר הגדול שיש בין מעשיו ובין רצון קונו יתעלה, וזה נמשך תמיד
באין מניעה, ואין כח מכוחות האדם שלא יתלבש מאור הזיכרון, כי ע"י האמונה
הבאה מהזיכרון קובע כל מעשיו על צד היושר האלקי הנגלה בתוה"ק, ואינה
באה לאדם כי אם כפי ערך תלמודו ומעשיהו. אבל למעלה מזה הוא עצם אור
השכל, שהוא הכרה, שהיא מצד מתת אלקים, שאורי התורה זורחים על נפשו
כשילמד בה לשמה, ויכיר השכלתו ברום מעלה, ואורח מובטח בכל לז למעלה
מגדרי השכל האנושי, זה א"א כמעט שיחול תמיד על האדם בכלל, רק אולי
יחידים מצוינים בדור יוצאים מכלל הזה מפני שהתעלו מכל עניני העולם בגודל
דעתם. והזוכים בזה אין הזכות כלל לפי ערך היגיעה, שהרי הוא מתחיל להתיגע
בשכל האדם המצומצם ובעל גבול וחסרונות ומקדושת התורה נשפע עליו אור
אלקי קדוש בלתי מצומצם ומשולל מכל טעות וחסרון.
והנה מצד האור האלקי שיש בסגולה בכל תורה ומצוה שיופיע על האדם
באופן זה, בא ענין האומץ לעתים שמרגיש האדם בעצמו רוח חדשה ולבבו
מתאמץ בד' אלהים למעלה מערכו התמידי. אמנם לא יתגלה כ"א למי ששם
בלבבו הסכם להיות מדורשי האלקים ומצד חפצו תורתו נעשית לו קבע ועיקר,
אע"פ שימנעוהו מניעות מהפיק רצונו, מ"מ כבר הוא קבוע בסחר תורה הטובה
מסחר כסף )עפ"י משלי ג יד(, לתת יגיע שכלו וטרדתו עינוי נפשו וגופו תמור
השגת ידיעת תורת ד' יתעלה.
והנה כח הזיכרון התמידי אם לא ימצא בו ההבהקה בגילוי, מ"מ הוא חזק
מצד התמדתו כמש"כ, וכח השכל המופיע לפרקים למי ששם התורה אור לנתיבו,
אע"פ שלא ימשך במורגל, מ"מ זיוו רבה והדרו גדול, שהאדם בהיות הרוח הזה
הקדוש מתלבש בו בשלמות הדעת והרצון המזוקק הוא מתדמה למלאכי מעלה
בשלמות מדותיו וטוהר חפצו לרומם כבוד אל ולהמסר בכל לז לעשות רצונו
הקדוש באהבת אמת וצדק ויראת רוממותו יתברך על פניו ברב פחד ונועם אלקי.
אמנם בעולם הזה אין הדבר מתגלה כמו שהוא, כי רק חיצוניות הנעשה
בפנים הנפש מתגלה בלב, אבל עיקרי הפעולות אינם נודעים לנו, מפני שאין אנו
מכירים ענין נפשינו בזכותה ובהירתה. רק זה נוכל להבחין, כי כל החסרונות
והסילוקים מהאור האלקי המאיר ומשמח לב בשמחת עולם אינם באים כי אם
מצד החומר לבוש הנפש, וכל כח המתגלה מהנפש בהיותה בחומר רק לפעמים
דף 276
בוכל להבין כי מצד הנפש יתמיד, כי שם לא ימנעהו מונע. וזה השכילנו שלמה
המלך ע"ה בכתובים אלה : "סדין עשתה" סיפר על שבחי התורה שמלבשת כל
גוף האדם וכוחותיו בקדושתה, והדבק בה באמת, )תאור( ]תאיר[ פניו מאורה
ובקדושתה יתקדש גם הוא.
והנה התורה אע"פ שהיא קדושה כללית כוללת כל המציאות, מ"מ יש בכללה
גם קדושה פרטית המתוארת מכוונת לענין האדם בכל כוחות נפשו שמתוכה
ישכיל הנהגת כל כוחותיו וסידור' ויקבעו בלבבו להתלבש בהם. וזהו "סדין
עשתה" שמתלבש האדם בו, ויפה מאד המשל דוקא לסדין שהוא בגד שבעצמו
אין בו שינוי למדת האדם הגופני, רק יש בכוחו שיתלבש בו האדם וע"י
לבישתו הוא מתעטף בו והגון לו. כן התורה שהיא קדושה אלקית, ומתוארת
במחונה כללית של כל המעשה הגדול אשר עשה ד' יתברך, אין בעצמה שינוים
פרטיים לפי התחלפות עניני האדם במקריו ובמזגיו כי היא קדושה נבדלת קיימת
למעלה מכל שינוי חילוף ותמורה, רק שמ"מ עז בידה שהאדם ע"י התלבשו
והדבקו בה ימצאה מתאמת להורות לו כל דרכיו הפרטיים ולתקן כל אורחותיו
לפי ענין כל פרטי השינויים שימצאו בו במצבו בשנויו במזגו ובמקומו וזהו משל
הסדין. "ותמכי", כי ההלבשה הכללית לכל הכוחות הגופניים והנפשיים אינה
מתנהגת כי אם אמונת אמת, ואין האדם קונה זיכרון פרטי הדברים כי אם ביגיעו
ועיונו והיא ממש )מחירה( ]מכירה[. וזהו הסדין שהיא עשתה, שאין בה מצד
עצמה הדברים הראוים לחומריות האדם, רק עשתה מצד חיבור האדם עמה, והוא
כדבר שחוץ לה, אע"פ שהוא ממש אור התורה עצמה. "וחגור" החגור מתאזר
בו
האדם כשרוצה לאימוץ וחזוק כמלחמה וכיו"ב הדבר הצריך חיזוק וזריזות, וזהו
האור האלקי המופיע בעת בלתי עת ומחזק מאד את האדם, אבל אינו מתלבש
בכולו, כי דבר אין לו עם כל מעשה רק שמאמץ את הלב ומחזק הכוחות
הכלליים, והוא החגור שהתורה נתנה במתנה לא כפי ערך מעשהו והכנתו. ודוקא
"לכנעני", הסוחר התמידי העוסק בתורה ועבודת ד' ודורש אלקים בכל לבבו.
והנה הלבוש שלה, שהיא הענין החיצוני שאפשר להכיר ממנה בעוה"ז, הוא
"עוז"
מצד הסדין שהוא קבוע ובעל מעשה, ו"הדר" מצד החגור שמבהיק ומאיר, אבל
בעוה"ז המה בבחינות נפרדות ובמקום העוז אינו הדר ובמקום ההדר אין ע,,
והמפריד ביניהם אינו כי אם החומר. ע"כ "ותשחק ליום אחרון" שתדע שאז
הע,
והדר יחדו יבאו לה ופחד ורחב לבבה )עפ"י ישעיה ס ה(.
~מכתי"ק(
דף 277
דף 278
דף 279
רור המלר
נסעודה העתידה יברך דוד המע"ה כדחז"ל בפסחים )קיט ע"ב( י"ל
דהנה אם
מצות בטלות או לא תלי אם פעולת המצות כדי להביא לתכלית החכמה הקדושה
הרמוזה בהן או שהן בעצמן חיים לנפש. והנה לע"ל יהי' גמר התכלית, א"כ כל
מה שהוא תכלית ישאר אבל מה שהוא בלתי תכליתי רק אמצעי לא שייך בזמן
התכלית. וכ"ז למי שכבר באו עד התכלית, משא"כ מי שחסר לו עוד לבא
לתכלית איזה מדרגה שייך ודאי גביה מצות להביאו לתכלית. והנה מצינו )בבא
מציעא פה ע"ב( בגוהרקא דרבי חייא דסליק מדנפשי' כו' חזינן ששלמות תכלית
הוא שתהי' שלמותו בעצם לא קנוי' מאחרים. והנה ע"ה חיים רק בשביל דיבוקם
לת"ח, א"כ אין השלמות בעצם אצלם א"כ שייך גבייהו מצות. והנה
קיי"ל גדול
שבסעודה מברך ואיך יהי' לע"ל שהגדולים יהיו כבר פטורים מהמ"צ וכל שאינו
מחויב אינו מוציא. והנה טעם הדבר אע"פ שהשלמות נשגבה ג"כ אצל ע"ה
שהרי "ונראה בשמחתכם" )ישעיה סו ה( כו~ כולם, מ"מ אין השל"ות
מצד עצמם.
והנה דוד המע"ה אין חייו כי אם מצד אדה"ר )ילקו"ש בראשית רמז מא,
זוהר
ח"א לך לך צא ע"ב(, א"כ יש בו בחינה שאין שלמותו מצד עצמו
ולע"ל ע"י
תה"מ ישתלם שתהי' שלמותו מצד עצמו, שהרי ג"כ אם הי' חי רק מעט הי'
ג"כ
בא לתחיית המתים כקטני ישראל, ואולי הי' יכול לחיות עד זמן עניית אמן,
ע"כ לו נאה לברך. והחסרונות שאמרו כולם היינו שע"כ הם יוצאים מצד
שלמותם למעלה מגבול המעשיות, שהרי יש פגם בהם מצד המעשיות והם רואים
שלמותם כלולה, ע"כ הם למעלה מזה, רק דוד המע"ה כפל הלשון "אני
אברך"
מצד שתיקן בתשובה א"כ שלמותו בכלל התורה, "ולי נאה לברך" שיכול
להוציא
אחרים שצריך לשלמותו, וז"ש "כוסי רוי' אך טוב וגו'" לשון מיעוט,
שע"י מה
שיש בו מיעוט שלמות זכה לכוס של ברכה.
והא דלעיל תלי במש"כ דאי צריכות כונה ע"כ )ה(אמצעי המה לבא לתועלת
הכונה א"כ בטלות לע"ל, ואי אצ"כ העיקר חיים הם המעשה, א"כ גם
בלא כונה
עושה פרי. ולפי"ז י"ל דמש"ה תלמוד תורה חשיב טפי אפילו של"ש
דעכ"פ
ת"ת היא התכלית בפועל. והנה לפי"ז למ"ד מצות בטלות לעתיד לבא משום
דאם בא לגמר התכלית אין מקום למכשירים, א"א לומר בקבלת התורה שיהיה
דף 280
מה"מ בטל )עי' ע"ז ה ע"א(, אבל אם הן בעצמן התכלית מה"מ בטל
שפיר, ועיקר
המצות התכלית.
וי"ל דלהגיע לתחיית המתים בלא זכות אחר צריך דוקא שילמוד כל התורה
כולה ואם לאו הוא רק ממה שמקבל ע"י כללות ת"ח שיש בישראל, א"כ
א"ז
גמר השלמות, א"כ )ש(עד זמן שלא למדו עדיין כל התורה כולה לא הי' עדיין
גמר התיקון והיו צריכים מצות, ואח"כ היו ממשיכים טל של תחיה מה"ת
שלמדוה וכולם היו יודעים כל התורה כולה, שלא היו משכחים כ"כ, שהשכחה
באה ע"י הקליפה, והיו עושים המצות בפועל עד גמר לימודם כל התורה ואז הי'
נגמר התכלית. ע"כ הוזהרו חכמים בזוה"ק לגרוס כל הלילה בעצרת ולכלול כל
התורה כמנהג, רמז שכה הי' אם לא חטאו היו גומרים כל התורה בלימוד ואחר
כך היו באים למדרגת תחית המתים, והי' מתגלה אור החסד, החלב המקודש.
ע"כ אוכלים ביום א' חלב למחרתו, והרמז של "לכם" דוקא שהוא בעצמו
עבודה
ולא מכשיר מצד בחינת תחיית המתים.
והנה דוד ע"ה שלא היו לו שנים א"כ השלמות שלו איננו מהאב רק
מאדה"ר, א"כ לעתיד לבא שאחר תחיית המתים יבא לכלל שלמות נורא מעצמו
לגמרי, שכל הצדיקים עכ"פ בא מצד האב וזה מצד האב א"ל שלמות שא"ל
חיים, ומצד אדה"ר כבר כלה בתחיית המתים.
וי"ל עוד שמאת ד' היתה זאת שיהיה בן תמורה משפחתו של ישי )עי' ילקוט
המכירי תהילים קיח(, א"כ מצד הטבע של האב הוא ח"ו בכלל המורדים והפושעים
שיתבררו ולא יבאו לתחי', אלא שמכ"מ נתונה הבחירה ודוד ע"ה בצדקתו הגביר
ג"כ הקדושה, א"כ הי' לגמרי בבחירתו כל שלמותו. ואין לומר שום צד שיאמר
עליו שקיבל שלמותו, מאדה"ר א"א, שהרי תה"מ היא ג"כ לקטני
שנים, מאביו
ג"כ א"א, שהרי ח"ו בכלל מורדים ופושעים הי' מצדו. וז"ש
"אבן מאסו הבונים
וכו'" )תהילים קיח כב, ועי' פסחים קיט ע"א( משום שמאת ד' היתה שלמותו
שלא
על ידי אמצעי של אדם.
והנה בשכבר אמרנו בעה"י ענין שברי לוחות להורות על תחיית המתים,
שהרי בודאי יוחזר הכל לקדמות התיקון, שזהו מושכל פשוט שא"א שיהי'
הקלקול מתמיד, אלא שענין תחיית המתים אינו מתבאר בשכל האנושי וכבר יש
מקום לטעות שיהי' גמר התיקון מצד הנפש לבד. ובאמת גם מצד הגוף יתוקן.
והענין שיגיעו החושים לשלמות השכל, א"כ שוב לא יהי' לחרפה לנו רק יוסיפון
דף 281
אומץ. ואות לזה ניתן הלוחות שנשברו ופרח הכתב. והנה הראשונות היו ודאי
גדולים במעלה מאחרונות שהם היו מעשי ד' גם בחמרם והב' פסל משה, א"כ
ההכרח לומר שיתוקן לעתיד לבא, וישתלמו הלוחות, א"כ )כמו( ]כבר?[ יש ראי'
שחומר שנשבר כיון שהי' בו קדושה אלקית יתוקן לעתיד לבא.
והנה תחיית המתים שיבא הכל להשתלמות הגמורה ויהי' ההבדל בין גדולי
ישראל לכל ההמון, שגדולי ישראל כיון שגם בעולם הזה העוסקנים[ בתורה ג"כ
כרשב"י וחבריו פטורים מכל המצות אם אפשר לעשות על ידי אחרים, א"כ
לעתיד לבא לדידהו ג"כ יהיו מצות בטלות, וכמש"כ שהמצות הן דרך חיים
דהיינו שיבאו לתכלית השלמות על ידן, אבל כאשר בא אל המטרה הרוממה אז
תתעלה עבודתו למעלה וישרת את פני ד' כאחד מצבא המרום במרום ולמעלה
מזה, אבל כל זמן שחסרה לאדם איזו מעלה בגדר אנושי עודו צריך למצות. ע"כ
המוני עם ד' שתחייתם תהי' על ידי טל תורה של תלמידי חכמים שנדבקו בהם,
א"כ עוד מתחייבים במצות כדי להשלים, א"כ הכרח מלוכת דוד ומשיח אלקי
יעקב שיצא מגזעו. ע"כ נקרא )שמואל ב כג ב( "משיח אלקי יעקב" מפני
שהקב"ה
כביכול השרה קדושתו על כל המון עם ד' גם הפשוטים שהם יבאו ג"כ
לתכליתם, א"כ צריך שיהי' איזה קישור להמלך עם העם, וכל הצדיקים כיון שהם
חפשים מן המצות הם בגדר אחר, ואין להם התדבקות בהם כלל, ע"כ צריך
שיהי' דוד עבדי נשיא עליהם לעולם )יחזקאל לז כה(, והכל מטעם תחיית המתים.
וזהו מה שאמרו חז"ל )יומא כב ע"ב( שלא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא
היה בו שום דופי, א"כ איזו שייכות תהי' לעתיד לבא עם העם לו, וז"ש
)זכריה
יב ח( "רהיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד" שהנכשל ג"כ ירומם אלא שלא
תהי'
רוממותו מני' ובי', רק ע"י איזה סיבה מאחרים. מ"מ זה גופו כבודו ותפארתו
של דהמע"ה שעי"ז זכה לכתר עולמים, וגם שבאמת מעלתו יותר גדולה, שהרי
כל הצדיקים האב זוכה לבנו בחכמה )עדיות פ"ב מ"ט(, והיינו תיקון המדות
והישרת הדרכים, א"כ יש להם חלק בצדקתם, א"כ צדקתם אינה בשלמות עצמית
להם לבדם, אבל דהמע"ה לעומת שמצד חיי גופו לא היה עצמי )לו( ]לכן[ היתה
בחירתו שלמה לו לבדו, ואע"פ שמעלת ישי רמה מאד, מ"מ מצדו הי' מבני
תמורה ח"ו. א"כ הוא יתרון גדול.
ע"כ כשנשאו הארון הי' שמח מאד, ומיכל בת שאול כתיב בה )שמואל ב ו
טז( "ותבז לו בלבה" והוא אמר )שם כא( "לפני ד' אשר בחר בי
מאביך" והיא
הזכירה )שם כ( "אמהות עבדיו" והוא השיב )שם כב( "ועם האמהות...
אכבדה"
דף 282
וצריך ביאור. וגם למה דוד דוקא התיחד בשמחה זו יותר מכל הצדיקים שבדור.
וי"ל ששברי לוחות ג"כ מונחים בארון )ברכות ח ע"ב( ושברי לוחות
רומזים
לתחיית המתים כיון שא"א לומר שלא יתוקנו, וא"כ הכרח שמצות אינן בטילות
לגמרי דאל"כ מאי צריך השבתם לאיתנם לענין ל"ת לת"ג )?( וכה"ג,
וכאשר
אנשי המעלה הגדולה אצלם מצות בטלות שמח בזה דוד שמצד איזה גריעות שיש
במעלתו זכה לכל הכבוד. והנה מיכל חשבה שכיון שהי' דוד בן משפחתו של
ישי עשה רושם במחשבתו להיות שפל כתכונת עבד, אבל השיב לה לעומת אמרה
לעיני אמהות להורות על סיבת שפלותו, והיא חשבה כיון שדוד בודאי במעשיו
וחכמתו השביח התמורה ולא עשתה בו רושם. אבל השיב שד' בחר בי משאול,
א"כ ב' דברים כלולים בזה: א"א לי להשפיל כבודי ללא צדק, שאני יודע שלא
נמשכה מלכות בית שאול מפני שמחל על כבודו כדחז"ל, וגם מפני שלא הי' בו
שום דופי, ואני יש בי החסרון שע"י נמשכה כתר המלוכה לעתיד לבא דוקא
לדוד ולזרעו, א"כ רק הוא מיוחד לשמוח, ואמר כי חשבת ששמחתי היתה בעבור
הלוחות השלמות ובאמת אינו כן שמצדם איני מיוחד מכל עם ד' רק "ונקלאי
בערכי "עוד מזאת" שחשבתי ששמחתי היתה בעבור השברי לוחות שהוא דבר
שלכאורה אינו כ"כ מכובד כהשלמות, וגם "הייתי שפל" מפני שאין בי
עצמיות.
"ועם האמהות" שלצד התמורה זהו כבודי שיש בי עכ"פ שלמות עצמי וכבוד
מצד הבחירה, וממילא נמשכה המלוכה לעד.
)סכתי"ק(
***
מש"כ בדוד )שמואל א טז יח( "גבור חיל... וד' עמו" ודרשו חז"ל
)סנהדרין צג
ע"ב( שהלכה כמותו בכל מקום, דב' דברים צריכים לקביעות הלכה של אמת:
כוחות נפשו בחכמה וכשרון דעת כמו שהוא בטבע ואהבת הש"י ויראתו כדי
שתהי' עזרת ד' עמו. וע"ז כתבנו במ"א במאחז"ל )יבמות קט ע"ב(
"לעולם יראה
דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו" להשתדל תחבולות טבעיות לכוין
הלכה לאמת וכאילו "גיהנם פתוחה לו מתחתיו" להעזר על ידי יראת ד' וזכות
מעשים טובים. וע"כ היתה לשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין חצי' בקודש
וחצי' בחול )מידות פ"א מ"ו(, להורות על אלו הב' ענינים. וזהו "גבור
חיל"
בטבע, וד' עמו מצד דבקותו בו, ע"כ הלכה כמותו בכל מקום.
)חכתי"ק(
דף 283
"דוד דגלי מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכת
כתיב ביה ובכל אשר יפנה ירשיע" )עירובין נג ע"א(. הנצחון על המתנגדים
ביחוד
בענינים הרוחניים מצטייר בשני פנים: הא' להראות את הצד הרע שיש באותו
הענין שהוא רואה לנגד לו, ובהראות צד הרע ישמע העם ויטו אחרי המדריך
הטוב. אמנם, לכל דבר רע יש איזה ענין טוב שמצדו הוא מושך את הלבבות
אליו, על כן, אעפ"י שיש צדק גדול בהוראת הצד הרע, מ"מ כל זמן שרק
התכונות הרעות ישמיע - יפעל רק שהשומעים הישרים ירשיעו את המתקוממים,
אבל המתקוממים עצמם הם מכירים את הצד הטוב, הקטן, שיש בענינם, ובשביל
שהם רוצים באותו החלק הטוב הם מנאצים ומרשיעים, על כן לא יהיה הנצחון
על הרשעה נצחון שלם, כיון שהאויב עצמו מחזיק בדעתו ומוצא את צדקו בגרעין
הטוב שלו, וזה נובע מפני שלא גלה המעמיד על האמת את המסכת בשלמותה.
אבל באופן ב' מי שמגלה את כל ההשקפות הכלליות, ומגלה גם את הגרעין
הטוב שיש בהרע המרובה, ומברר את סיבת החיבה שיש להמחזיקים בדברים
שהרע מרובה בהם, שהוא מפני איזו קורטוב של טוב הנגבל בו, ועל כן הוא
מראה לכל שצריך להציל את הנרעין הטוב בעצם טובו, ולהשמר מכל הדברים
הרעים והגורמים לו, אז גם האויבים עצמם נמלאים כל טוב, וכיון שהם משכילים
יותר ממה שהשכילו לפני זה, אז משלימים הם עם הצדיקים המחזיקים בהטוב
המרובה הכללי. על כן דוד דגלי מסכת כתיב ביה ויהי דוד לכל דרכיו משכיל,
שמשכילים ומדריכים להועיל, להכיר את הטוב בעצם, ולהשמר מכל רע שיוכל
להיות גם בחפוש דרך טובה וענינים טובים.
)חאמרי הראיה, ח"א, עם' 98(
ענין דחז"ל ביומא )עו ע"א( כסא דדוד מלכא לעלמא דאתי רכ"א לוגין
מחזיק
כמש"א )תהילים כג ה( "כוסי רוי"ה", י"ל שהנה ימין ושמאל
שהם רחמים ודין
שלמות האדם שתהי' הנהגתו ע"פ הגבורות, והיינו שיהי' שלם וראוי לכל טוב
וכמש"כ "אבירי לב הרחוקים מצדקה" )ישעיה מו יב( שאמרו חז"ל
)ברכות יז
ע"ב( שהם נזונים בזרוע כרבי חנינא בן דוסא וכיו"ב. והנה שמאל נקראת יד
כהה
מפני שא"א לעולם לעמוד במדה"ד ע"כ הולכות הגבורות בחלישות כח כדי
למתקן, אבל למי שאפשר לסובלן זהו תפארתן שילכו בכח גדול, וע"פ מדת
המשפט יהיו ראוים ולא יבושו בקחתם מתנת חנם כלל וכלל.
דף 284
והנה לכל דברי הנהגה יש תכלית ומכשיר אל התכלית. התכלית כח א'
בגילויו לנו והמכשיר כח אחר, ונקרא מצדנו להם שני ידים. אמנם התכלית ודאי
הוא שפע הטוב, והמכשיר לו בזמן המעשה הוא הדין, פחד העונש והיראה, שהיא
תחילת הכניסה לדרכי ה' ית'. וכיון שהעולם אינו יכול לקבל כי אם גבורות
ממותקות ע"י המכשיר, שמאל יקרא, מצד שהיא יד כהה, אבל להזוכים
שהגבורות יהיו בתקפן ויוכלו עמוד זאת היא טובתם באמת. א"כ ב' ידים ימניים
הם מלאים, כח שלם, ותחת יד כהה יד כח יענו לה.
והנה היין הוא ענין הדינים, אמנם כשיש לרע אחיזה צריכים להיות חלשים,
שאין העולם יכול לסבול, וזהו ענין יין שלא נשמר ממגע עכו"ם שראוי לרחקו.
אבל הגבורות שבעוה"ב כשיתוקן הכל לא יעבור שם ערל וטמא )עפ"י ישעיה נב
א( ריד רשעים לא תנודו )עפ"י תהילים לו יב(, כל תוקפו זהו שבחו, ואם יש גם
אז מכשיר ותכלית שהרי א"צ למעלות, מ"מ שניהם ימין הם, וימין הוא
ק"י
בגימ' וב"פ ימין הוא ר"כ. אמנם אם הי' המכשיר מענין הרע ח"ו, ראוי
כשתבא
התכלית שיעדר ולא יכנס במספר, אבל כשהמכשיר ג"כ טוב יעמוד חי גם
כשתבא התכלית, ויתיחדו ב' הענינים ביחוד גמור, ויבאו ב' ידים שכלל כח
יכולת א' מאחד יחידו של עולם יתברך שמו ויתעלה.
והנה דין ענינו במלכות, ו"מלך במשפט יעמיד ארץ" )משלי כט ד(, ודוד זכה
למלכות והיא מדתו, דינא דמלכותא כנודע. ולע"ל הכל יזוכו בגבורות ויהי'
תכלית השלמות, וזהו שיהי' ראוי הכוס לדוד להורות על ענין ההזנה. ע"כ כ"א
ימצא בו עיכובא )פסחים קיט ע"ב(, שאינו ניזון כ"א בחסד, רק דוד מדתו
דין.
ולהורות על התשובה הזאת שראוי לאדם להשתדל שיהי' ניזון בגבורות בזרוע, (
העירונו לברך ברהמ"ז על היין, אע"פ שכעת בודאי ההזנה בחסד כמש"כ
בברהמ"ז, אבל הערה יש בזה שיזכה למזון הבא מגבורות. ע"כ יהי' כסא דדוד
מלכא רכ"א לוגין, ר"ך בחינות מצד ב"פ ימין, שהכל ימין, ועולים
שניהם ביחוד
א' בעליתם לתכלית, ואינם נכחדים ממציאות ח"ו בעליתם כנודע מדברים
העליונים שאין ההעדר קודם להויתם, רק הוספת שלמות שיבאו לכלל יחוד,
ויאמר ע"ז רכ"א.
וענין המקדש שהוא שלמות העולם כדברי מוהר"ל מפראג ז"ל בנצח ישראל
שבו נכללו ב' הידים של בחי' האור שהאיר ע"י דוד יחד ביחוד א', וע"כ אצל
דוד היו בפירוד קצת אע"פ שהכל טוב, "ובאבוד רשעים רנה" )משלי יא
י(, מ"מ
הגילוי נראה למדמה לרע ח"ו, ע"כ הי' הדיבור "לא תבנה בית לשמי כי
דמים
דף 285
רבים כו'" )דברי הימים א כב ח( רק שלמה שנשלם ונתאחדו ב' הידים, ונתגלה
שהכל טוב, מיוחד באחדות גמורה, נעשה רכ"א לוגין הכוס, מ"מ עוד ישלם
לעלמא דאתי. ע"כ הוא בנה המקדש והי' פתיחת השערים ע"י "חסדי
דוד" )שבת
ל ע"א( שהם תוקף הגבורות, שרק זהו עצם החסד הנבחר, ע"כ שם ליווי להם
חסדי דוד. וזהו שאמרו שמקדש נבנה בשתי ידים שנאמר )מכילתא( "מקדש ד'
כוננו ידיך כו'" )שמות טו יז(.
)חכתי"ק(
***
"מזמור שיר חנכת הבית לדוד" )תהילים ל א(. הרגש הלבבי, המתעמק בעומק
הנפש, הצפון בחגוי החיים, שהתפרצותו הבטויית אינה יכולה להתלבש בבטויים,
כי אם בתנועות קוליות, מסודרות, שמהן בא הזמר. וכשהוא הולך ומתפשט, הולך
ומתגלה, הולך ומתחבר אל המחשבה המיושבת, אוצר הדבור והבטוי בגובה
גדלה, מקום אשר השירה שם אצורה, משני אלה התכנים ביחד יבא הענין
המורכב של "מזמור שיר", הראוי להיות לנו למופת בתור הקדמה לכניסה לבית
תפלתנו, היותר עקרית ויסודית, הטעונה השפעה ממעמק הרגש ומחביון המחשבה,
בשפיכת הנפש והגיון קדש, המורכב משני הפלגים הללו גם יחד. ההכנה,
הכשרתו של האידיאל ההולך ומתהוה, הולכת ונמשכת ע"י עבודות תדיריות,
הקבועות במקום היותר מוכשר להתעלות היותר מקודשת, היא הקוראה בקרבנו
את ההתגברות הנשמתית, המאמצת את אלה שני הזרמים הקדושים בשיא גבהם,
"חנכת הבית". התכונה המיוחדת ברוממות קדשה לאישיות העליונה, אשר נועדה
להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד ד', הקים עדי עד, כירח יכון עולם )תהילים
פט לח(, דוד מלך ישראל חי וקים )ראש השנה כה ע"א(, - אומר סלה זה מתבטא
לנו בכל מלואו ב"מזמור שיר חנכת הבית, לדוד".
)עולת ראיה, ח"א, עמ' קפו(
ובשירי דוד עבדך נהללך ד' אלהינו. אם אנחנו מגלים כפי כחנו את האור
הכללי, האצור בגניזת נשמתנו, מהגדולה האלהית, הננו עושים מפעל אצילי זה,
דף 286
לא ע"פ המקור של הרגשתו העצמית של כל יחיד ויחיד, אלא אותו המקור של
ההרגשה הנפשית האלהית בטהרתה, שהיא גנוזה באוצר הקדש שהניח לנו דוד
מלך ישראל, בעל הנפש הכללית של האומה כולה בכל שלמותה וכללותה*. על
כן אנו באים לומר, שזה ההלול, שד' אלהי ישראל הוא מהולל בפי עמו, אנו
מוציאים אל הפועל את רשומו ע"י כחו של נעים זמירות ישראל. ובשירי דוד
עבדך נהללך, ד' אלהינו.
)עולת ראיה, ח"א, עם' קצז(
* מאמר קרבת-אלהים פרק ג: "בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים
מופרדים בפני עצמם וכו' רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים מאור אמת ליעקב
ותפארת ישראל" וכו'. מדרש תהלים פ' א: "שכל מה שעשה משה עשה דוד"
וכו'. תפארת ישראל מהר"ל פ' סג: "כי משה היה אדם כללי ולא פרטי כי שקול
היה כמו כל ישראל, וכן היה השגתו בכללי לא בפרטי" וכו', וע"ש פ' כב וכט.
ושם פ' מח: ישראל אשר יצאו ממצרים והם היו התחלת ישראל בכלל וכו' ולא
היו נחשבים כמו שאר אדם שהוא אדם פרטי וכו', ואף דוד המלך הרי הוא עיקר
בעולם וכו'. ועי' אור-החיים בראשית מט יא.
)הרצ"י זצ"ל, עולת ראיה, ח"ב, עם' תסב(
רב אחא בר יעקב אומר קללה נסרצת נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח ן
הוא צורר הוא תועבה הוא )שבת קה ע"א(. בכלל הנוטריקון אנו מוצאים גם כן ן
העמדה ]העמידה ?[ על מחשבות הכמוסות בתוך הלב שהן מתבטאות בתיבה אחת ק
שאנחנו מכירים ממנה את כל מה שהיה נחשב במעמק הנפש. שמעי בשנאתו את ן
דוד רצה בקללתו למצא את כל הערכים שלו לחובה ובמקום שבאמת מנוקה הוא ן
דוד מחטא ניאוף בעני7 בת שבע, מפני שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות
היה כותב לאשתו )שבת נו ע"א(, הבליט הוא שהיה כאן חטא של ניאוף ורמז זה
דוד בנון של "נמרצת", ובמקום שהחשש של גזעו כבר נתבררה הלכה של עמוני
ולא עמונית מואבי ולא מואבית )יבמות עו ע"ב(, בקש שמעי להטות את הדין
הפסול עליו לאמר "מואבי הוא", וברמז הוא הענין במ"ם של נמרצת
"מואבי
דף 287
הוא". ובמקום שמשפטו של אוריה הוא מפני שהיה מורד במלכות )שבת שם( לא
היה על דוד חטא של רצח בו אמר הוא "רוצח הוא" ברמז הרי"ש של
"נמרצת". ובמקום שהעמדת מלכות בית ]דוד[ היא הטובה העליונה של בנין
האומה ונצחה, ומלכות בית שאול לא היתה מסוגלת לרומם את כנסת ישראל
לאותה המדה המשיחית, בא שמעי לגלגל על עצם המלכתו של דוד שמפני כך
ירד הערך של בית שאול, שהוא ענין של גרמת צרות לכלל ישראל, עד שהביע
זה בביטוי "צורר הוא" המרומז ב)ריש( ]צדי[ של "נמרצת". ובמקום
שכל המגמה
של מלכות בית דוד היא לרומם את כבוד קדושת ישראל והראות גדולת האומה
באצילותה נגד כל עמי תבל, רצה שמעי לומר שהשאיפה הכללית שבמלכות דוד
היא ההיפוך מהקדושה כמו עבודה זרה חס ושלום שנקראת תועבה )דברים ז כו(,
ולטם כך אמר "תועבה הוא" שנרמז בתיו של "נמרצת". ומזה ]ש[אנו
מבינים את
ו,רעיונות העמוקים שבנוטריקון אנחנו יורדים להבין את הצפון וגנוז בתוכיות
נפשו של אדם שמתגלים לפנינו מצפוניו גם כשלא בטא אותם במפורש, כמו
שאנו מבינים את כל צדדי הפסול שרצה שמעי בכעסו לגולל על דוד בקללו
אותו הקללה הנמרצת שביאור הוא, "נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא
תועבה הוא".
)תכת"י, עין איה, ח"ד(
... ההשפעה הגדולה והאדירה הזאת, של זרם השאיפה לקרבת-אלהים, כשהיא
באה אל התחום שבו הדעה וההכרה הפרטית שרויה, הרי היא הולכת וקובעת את
חותמה בפרטים היותר אמיצים ואדירים שבכללות הצבור האנושי, היותר שלמים
ומוכשרים לכך. וכך היא באה ומסמנת את שנויי סגנוני התגלותה ממטה למעלה:
מתחתית הנפש הפראית, שזה מעט החלה להרגיש שיש בה איזה רעיון וחפץ,
איזו תביעה כל-שהיא לחיים מסודרים ואיזה ניצוץ דק וקל של מוסר ושל שירה,
כעין גרעין זעיר הנתון בעמקי קליפות רבות, - עד שהיא מוצאת את מקום
מנוחתה בסגולת עם גדול וקדוש, שבו תוכל כבר להראות במלא קומתה, ולהראות
על ידו את הפרי המבוכר בכרם האנשיות. כמה נדולה, ארוכה וסבוכה היא דרך
זו להגלותה ממעמקי תהומותיה עד שמי מרומה ! וכדי לתמם את כל המון
הנגודים שבין עצמות ההויה שלה, חמרה היסודי המוכרח, לבין השכלול והחפש
העליון, הראוי להופיע בחיים לאומיים שלמים ומבוכרים, שהשאיפה האלהית
דף 288
שבאדם תמלאם נעימות והוד באור הבחירה המתוקנת בכל תכסיסיה, - אשר
למרות כלם לא תיעף ולא תיגע מלעלות תמיד אל מרום מטרתה - כמה גבורה
ועז צריכים להתגלות לזה בחיים ובמעשה !
בהשתלמות ההשפעה של השאיפה הכללית לקרבת אלהים הכוללת את האומה
כולה, אותה האומה שהנפש הלאומית שלה היא המסוגלת ביותר שתתגלה זו
בקרבה, הננו מוצאים שוב שהיא חוזרת ומוצאת לה מרכז אישי בתוכה פנימה,
בנפש משוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. בכח התרכזות
התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה, אישיות זו, להתנחלות
נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד, בתגברת עז ותעצומות
על כל אותם נגודי-החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, של עצמות
השאיפה של קרבת-אלהים בתור יסוד-החיים, והתגברות ההויה לשאיפת השכלול
וההתעלות שלה למרומי האור והחפש העליון, ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם,
ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח, - זאת היא מקור מלכות
ישראל; קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן
בולט וקים לעד. "דוד מלך ישראל חי וקים" )ראש השנה כה ע"א, ברכת
הלבנה(.
בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך
ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת
ליעקב ותפארת ישראל, - "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון"
)בבא מציעא פד ע"א(. כלומר: מצד האורה הכללית בעצמה, המשך החיים הנובע
מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת-אלהים, בעדן ציורה הפנימי המקורי
והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו, לא
היה ראוי לתן מקום להבדיל בין עם לעם, אלא למען שאיפת מטרתה העליונה
בעצמה, שלמענה צריכים ההפכים להפגש במרכזם כדי שישובו אח"כ להתגבר עד
מרומי האורה המקפת. "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר למד לנס עמים אליו
גוים ידרשו, והיתה מנחתו כבוד" )ישעיה יא י(. "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד
מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון" )זוהר ח"א לך לך צא ע"ב(.
התשוקה האלהית המשוכללת, ההולכת ועולה הולכת ומשתלמת באדם, בכל
החי בכל היצורים ובכל העולמים, מעלה היא עמה חשבונו של עולם )בבא בתרא
עח ע"ב( ברור, בכל הוד קדשו ומילואו, בכל עז תקוניו האדירים והעשירים בחיי
הרוח והמעשה, בחיי החברה והפרט, בחיי השירה וההגיון, הגבורה וההוד, -
שהוא מתגבר ועולה מתוך חיים מלאים וארוכים של עם גדול וקדוש, המאחד את
דף 289
היקום כלו ברום עזו. והדעה העולמית נושאת היא את עיניה למקור עז חייה -
והיא מתמלאת גבורת אמת. זאת היא נחלת יעקב, אדיר חפצו והגיון חלומו.
"ויחלם: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עלים
וירדים בו. והנה ד' נצב עליו, ויאמר: אני ד' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק,
הארץ אשר אתה ש~ב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת
ימה וקדמה וצפצה ונגבה, ונברכו בך כל משפח" האדמה ובזרעך" )בראשית כח
יב-יד(.
וההתעלות הזאת כשהיא כבר נתגלתה באורה האלהי האדיר, מאחר שכבר
קבעה לה את תחומה הלאומי והגאוגרפי, הננו יודעים כבר כמה איתן ונצחי הוא
מצבה ! והיא הולכת ומאדרת בתהלוכות הדורות, בעז היד העליונה המקפת את
התכונה ההיסטורית - עדי עד !
והעם שכבר נקבע לו אפיו ותכונתו בהתאמה כזו עם האורה האלהית, והוא
מוצא בנפשו את ההכנה לשלום-העולמים, - מוצא הוא את עז גבורתו ורוממות
דגלו הלאומי מכוון עם כל מעשה בראשית וזרם הויתו המתעלה לנצח. על כן
הוא עתיד להתמלא לעולם שלום ועז, שקט ומנוחה, "ושב יעקוב ושקט ושאנן
ואין מחריד" )ירמיה מו כז(. אין היסודות הרוחניים והמוסריים, ועמהם המעשיים
והחברתיים, מתרעעים ומשתברים כי אם במקום שאין התכונה התמימה והמקפת
יכולה להתגבר שם. שם יש יראה ופחד רעה, שם ישנם מוקשי שאול ובלהות.
אבל במקום שתשוקת קרבת-אלהים הרעננה מופיעה בגאון עזה ותפארת שלמותה,
- שם הכל מאיר והכל בטוח. וכל כח מתקומם נגד ימין ד' רוממה, ההולכת
ובונה, נובל הוא ונופל. "ד', יחתו מריבו וגו' ויתן עז למלכו וירם קרן
משיחו"
)שמואל א ב י(.
)מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 73(
בשעה שהיה )דוד( יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכשהיה יוצא
למלחמה היה מקשה עצמו כעץ )מועד קטן טז ע"ב(. סגולה דוידית מיוחדת:
עדינות בשעה שעוסק בתורה - וקשיחות בשעה שיוצא למלחמה. כפילות-אחידות
היא זו של האישיות השלמה. שני צדדים אלה אינם מנגדים וסותרים זה את זה,
אלא תואמים ושייכים משלימים ומשכללים זה את זה. מתוך עדינותה של
דף 290
ההתעסקות בתורה מופיעה התקיפות המלחמתית כשהיא מצווה ודרושה, - והרי
היא גם נמשכת לתוכה וגם מוכיחה למפרע על גבורת-האצילות והוד התקיפות
אשר ביסודה.
)הרצ"י זצ"ל, לנתיבות ישראל, ח"ב, עם' כט(
ד"א ושבח אני ]את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה[,
כדר"י א"ר, דאר"י א"ר מ"ד עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי
ויבושו, אמר דוד
לפני הקב"ה, רבש"ע מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, א"ל עשה
עמי אות
בחיי, א"ל בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. העון עושה באדם רושם
שלא יוכל להתעלות לפי הראוי לו לפי מעלתו בכשרון קדושה בטוב המדות ורוח
נדיבה. ע"כ עיקר המחילה היא שתעשה נפשו מוכשרת לקבל האור הטוב של
החכמה והצדק כמו שהיתה מוכשרת לזה קודם החטא. אמנם חוץ מהערך העצמי
של הנפש יש נ"כ ערך הרושם שכל איש המעלה עושה על משקל הטוב והצדק
בכלל העולם. הצדיק, לבד פעולתו בעצמו, עושה רושם של הוד על העולם
החיצוני ומכריעם לכף זכות, וכפי ערך מדת הצדק הנמצאת בנפש האדם הגדול
כן תהיה מרבית פעולת רישומו על העולם החיצוני. ע"כ לא נשלמה ההשלמה
אצל דוד המע"ה במחילת העון מצד עצמו, דהיינו שישוב לו כחו הפנימי, רוח
הקודש ואור ד' וחדות ישועתו כקודם החטא, כ"א בקש ג"כ אות, אות לטובה,
דהיינו שהרושם שעל העולם החיצוני ג"כ יתמלא מפגימתו לגמרי, ויחזור למעלת
השפעתו העליונה על העולם החיצוני כקודם החטא להכריעם לטוב בשמו הטוב,
וברגש הקדושה שמתמלאת כל נפש מדי דברה בו. זאת אמנם הוא דבר נמנע,
להשיב לאדם בשלמותו בעודו בחיים כי ערכו האמיתי של האדם אי אפשר
להעריך בעודו בחיים, רק אחר שכבר חלף, אז יבא החשבון הברור של פעולתו
בעולם ובסביביו להגלות ע"פ אמתת המשפט. הגעגועים שמצטרפים לדבר שאינו
כבר עם החיים, פועלים להסיר את הזלזול הדמיוני שרשם החטא על הבריות
בזכירתו שאותו הרושם לא יוכל כח התשובה להעבירו, כי התשובה היא מטעם
ערך השכל הטהור, אבל הדמיון לא יוכל להשיג את אמתת ערכה. הגעגועים
שנולדים בלב בני דור הסמוך לאנשי המעלה הקודמים, היא רטיה למחלת הדמיון
המאפיל את הדרת ערך כח התשובה, ואז תתראה בעצם כבודה. ע"כ בחייך איני
מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.
דף 291
כשבנה שלמה את ביהמ"ק, בקשו להכנים ארון לבית קה"ק, דבקו שערים זה
בזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה. ביהמ"ק שהוא המקום הנצחי
שממנו האורה יוצאת לעולם, ויציאת האורה לעולם אינה נגמרת בתכליתה השלמה
כ"א ע"י גדולתן של ישראל, ע"כ היה צריך ביהמ"ק שיבנה דוקא
בהיות ישראל
ג"כ עומדים בתכלית מעלתם הפרטית, בהצלחה גדולה היותר אפשרית בתור עם
פרטי, כדי שיהיה הרושם נצחי, שהתכלית הכללית שתבא לעולם ע"י ישראל, לא
תהיה נגמרת חלילה ע"י ביטול הפרטיות של עם ישראל והבלעותם בין האומות
ע"י פיזורם, שבזה יודיעו שם ד' וכבודו בעולם. שאם הי' כן, הי' אפשר
לביהמ"ק שיבנה גם בהיות מצב ישראל הפרטי בשפל. אלא שהיסוד הוא, שאמנם
התכלית הכללית של הטובה האמיתית של האורה של אור ד' לכל באי עולם
תצא ע"י ישראל, שיסוד הדבר הוא תלוי בביהמ"ק אבל הוא תלוי דוקא באופן
שהמצב הפרטי של ישראל יהיה מצד לאומיותו הפרטית איתן ונשגב. ע"כ היה
ראוי לזה רק שלמה, שימים טובים בהצלחה וכבוד לאומי כימי שלמה הראשונים
לא היו לישראל מעולם, ואי אפשר שיהיו עד ימי המשיח במהרה בימינו. והנה
בהרמת קרנם של ישראל, יש כאן ערך כפול: ענין אחד שהוא נותן רב כח לרגש
הטבעי שבאדם להתגדר בו, והוא האהבה הלאומית. טבע האדם הוא שבשעה
שהוא רואה את עמו מוצלח בכל טוב, גשמי ורוחני, שהוא קשור לו וחפץ מאד
בהגדלתו והצלחתו. אבל דבר זה אינו כ"א רגש טבעי, שבנוי ע"פ נטיות
גופניות
שאפשר להבטל. אבל בישראל הרגש הזה מתאחד עם השכל היותר טהור, כי
אמתת החכמה היא המביאה ליסוד אהבת ד' והחפץ בטוב הכלל כולו, שיהי'
כבוד ד' לעולם ושישמח במעשיו. הנה בכל האומות שאין הגדולה שלהן מצד
פרטיותן יכולה להיות אמצעית להביא את הטוב הכללי, אין הרגש שלהן מצד
החיבה הלאומית הנמצאת בכלל האומה מתאחד עם השכל הטהור, אבל בישראל,
אותו הרגש הלאומי הוא בסיס וכסא להעמדת החפץ של השכל הטהור, ואותה
התכלית של החכמה האלהית הטהורה בטובת הכלל כולו, יוצאת לפעלה דוקא
ע"י אמצעות של המילוי של הרגש הטבעי הישראלי, זהו הרגש של החפץ הנטוע
לראות בטובת עם ד' אלה. וההוראה של ההתאחדות הזאת, חיבור השכל עם
הרגש, שהוא דבר מיוחד לישראל. כי בכל אומה ולשון, מצד עצם החכמה
הרוממה אין מתקוממת בה נטיתה הלאומית. ואם חכם גדול הצופה לדברים
גדולים לכלל ברואי ד' יהי' ג"כ דבק באהבת לאומו, אין זה מפני שעד מקום
שהנטיה של חכמתו מגעת שם רגשו מגיע, כ"א מפני שהוא ג"כ עסוק בדברים
דף 292
שהם שפלים מערך חכמתו. אבל בישראל, שאותה התכלית שהשכל הטהור האלהי
צופה היא מתקיימת דוקא ע"י ההתקיימות של ההצלחה היותר גדולה הלאומית.
ע"כ הרגש עם השכל הוא בכלל האומה מחובר יחד, והשכל מחיה ומאיר את
הרגש ונותן לו קיום והעמדה נצחית. העבודה בכללה, עבודת ד' המעשית היא ,,
בנוייה ע"פ אותם הכחות האנושיים שעל ידם הוא מקבל את האור האלהי 1
בנפשו. ע"כ הרבה דברים מעבודה פונים אל הרגש כמו שיסוד התפילה בנוי על
הרגש, ע"כ בכלל נקרא ביהמ"ק בית תפילה. אבל לא תחשוב שהרגש לבדו הוא
הפועל, לא, כ"א הרגש עצמו הוא מונהג ע"פ העומק השכלי שמחייב כך שיהיה
הרגש פונה למטרתו באלו הדרכים. ע"כ היתה ההשלמה הדרושה לקדושת
ביהמ"ק ע"י הכנסת הארון, ארון הברית, ששם יסוד התורה שהיא האורה השכלית
לכל העולם כולו, שיהיה נכנס בבית קודש הקדשים, מקום מרכז קדושת העבודה
שהיא יסוד השלמת הרגש בתכלית רוממותו.
אבל ההערה נחוצה מאד, כי כל זמן שאין האדם עומד בתכלית מעלתו הוא
אות שעדיין יש דברים רבים החוצצים אצלו בין הרגש והשכל, שהרגש פונה
במסילה אחרת ונוטה מדרך השכל. ע"כ יש בדרכיו חסרונות, והסוף בא לידי
מעידה ונפילה, בין בחיי הפרט בין בחיי הכלל. ע"כ כיון שעכ"פ עוד לא בא
אז העולם לשלימותו, והמצב הנעלה של ישראל הי' רק לפי שעה, ובתוך עומק
הנפש היה גנוז יסוד של הירוס שיצא אח"כ לפועל בעונותינו, ע"כ לא היה
ראוי
שיכנס הארון לבית קה"ק מצד עצם מצב העם אז, שעם כל מעלתם לא נטהר
עדיין רגשם ולא נתעלה כל כך שכלם עד שיוכלו להיות עולים בחוברת, שהרגש
לא ישאף כ"א למה שהשכל הטהור ראוי שיסכים אליו, והשכל כ"כ יהיה מבורר
עד שיהיה בידו לברר את כל הנטיות הרגשיות לפרטיהן והדרכים להשיג אותן
באופן טוב וישר באין שום תקלה וירידה רוחנית. הכהנים המה עומדים להאיר
לעם, לחבר את טהרת הרגש עם השכל. ע"כ גם עבודת ד' שבמקדש, גם העבודה
השכלית של ההוראה עליהם מוטלת. ובשביל אותו הצורך שיש לחבר בישראל
הרגש עם השכל, הוצרכו להיות הכהנים נבדלים מעסקים חומריים, ע"כ לא ניתן
להם חלק בארץ. ולעומתם ניתן להם כ"ד מתנות כהונה מהעם, להורות שאמנם
העם כולו שהרגש מתפשט בכללו הוא מחובר עם השכל, במה שע"י מתנותיו
עומד אותו החלק המבריח ומחבר את הרגש עם השכל בעיסקו בתורה גם
בעבודה, ומזה החלק יתעלה העם כולו. ע"כ יש תקוה באותם הכ"ד רתוקות של
הכ"ד מתנות כהונה שעל ידן יוצא אל הפועל אותו החיבור הגנוז בכח האומה,
דף 293
שמצדו ראוי הוא הארון השכלי האלהי, להכנס לבית קה"ק מקום קדושת הרגש
האלהי, ע"כ אמר כ"ד רננות. אמנם לא נענה, כמענה שעדיין לא באנו עד
היסוד,
והשפעת הכהונה אינה מספקת לעצמה את כל המעלה של כללות האומה אם לא
יתחבר עמה עוד יסוד נעלה, שבידו יש כח הקיום והעז.
פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך חכבוד. יש דרך
המאחד את הרגש שבלב עם השכל הטהור, שהוא האופן המתאים להכנסת הארון,
מקום טהרת השכל האלהי, התורה, למקום העבודה המיוסדת על רגשי נדיבת הלב
וטהרתו. כי הנה השכל שואף לההטבה הכללית, לאשרם של כל מעשי ד' ואינו
מבחין בין אומה לאומה. אבל הרגש מושך את האדם להאהבה הלאומית הפרטית,
אהבת עמו. ובישראל יש דרך שיעלו שניהם בקנה אחד, כי כבודם של ישראל
וגדולתם בעולם הוא מביא את ההכרה של כבוד שם ד' אלהי ישראל, הנקרא על
עמו, שתתגדל בעולם, ומזה יצאו האור והטובה השלמה אל הכלל, א"כ, השאיפה
ההרגשית שבלב היא מקושרת להמושג השכלי. ע"כ אמר שאו שערים ראשיכם,
במדרגה לאומית, שאינכם עדיין פתחי עולם כלליים, כ"א שערים פרטיים
לאומיים, שמזה יבא שתנשאו בתור פתחי עולם, שכל העולם כולו יבא בכם.
וע"י מה תבא ההכרה של שם אלהי ישראל ותורתו להתודע על בוריה בעולם,
ע"י מה שיבא בכם מלך הכבוד, כלומר שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם,
בעולם. א"כ יש מקום לשאיפה ההרגשית הלאומית בנו להיות מאוחדת עם תביעת
השכל היותר זכה. ע"כ ראוי שיכנס הארון, מקום השכל הטהור, לבית קודש
הקדשים יסוד העבודה ההרגשית הטהורה, להראות הגעת הדרך להתאחדותן של
התורה העיונית השכלית עם העבודה הלבבית ההרגשית בישראל, מה שלא נעשה
כן לכל גוי.
רהטו שערים אבתריה למבלעיה, אמרו מי זה מלך הכבוד. אמנם טובה היא
השאיפה לכבוד הלאומי שיתגדל, בהיותו נעוץ בעומק תכלית המטרה הראשית
והעיקרית, הודעת שם ד' וכבודו בעולם ע"י זה, אבל כח האדם החלוש בשעה
שהוא עוסק במגמתו הפרטית, הגדלת כבודו ותפארתו, כמה נח הוא שיבלע כולו
רק בהאמצעי עד שתשכח ממנו התכלית לגמרי, וישכח כלל מי הוא זה מלך
הכבוד. ישכח שתכלית הגדלת הכבוד הלאומי וחסנו צריך שתהיה תמיד נערכת
באופן כזה שיביא את התכלית הנרצית ממנו, שעל ידה יגדל כבוד שם אלהי
ישראל בעולם, למען תצא התעודה הכללית ע"י עם ד' אלה, שבראם לכבודו.
דף 294
אמר להו ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמה. הדרך שמביאה להפעיל את היסוד
האלהי שהוא מגמתם של ישראל בעולם, בשעה שהננו רואים איך רבו בעולם
הכחות המנגדים לרוח ישראל ותורתו בכלל, אז אי אפשר לו לאדם להכיר את
דרך המהלך אל התכלית כ"א ע"י שיכיר גבורתו ועזוזו של צור ישראל, שמצד
עצם קיומם של ישראל, בצורה כזו שהיא משונה ויחידה מצויינת בין כל העמים,
צריך גבורה גדולה לעצם התקיימותה שלא תבלע ע"י כל המון הכחות המתנגדים
לה ]מכל~ עברים. ועוד לא די שלא תהיה היא מנוצחת, כ"א גם מנצחת ומהפכת
את כל הרוחות, הסוערות להפיצה, ]להיותן[ נכנעות לרוחה, ומכירות את הוד
תורתה ושם ד' שנקרא עליה. כמה נצחונות של מלחמות נוראות ועצומות צריכים
להתלוות למטרה זו. "ד' עזוז וגבור" מצד הקיום הלאומי הפרטי. "ד'
גבור
מלחמה" מצד הנצחון הכללי. הנה נתגלה לפניו הדרך המגיע את הרגש הלאומי
להתחבר עם השכל הטהור המבקש את הטוב הכללי, ע"י דרך של רעש והרס
מלחמה, שאז היה אפשר להיות התכלית מושגת בזמן קצר לפי הציור האנושי.
אבל לא נענה, כי לא בזה חפץ ד', וישראל יעשה דרכו לא ברוח סער, כי לא
ברעש ד' כ"א בקול דממה דקה )עפ"י מלכים א יט יא יב(, לא ישמיע בחוץ קולו
)ישעיה מב ב(, ~מ"מ לתורתו איים ייחלו )שם שם ד(. ע"כ לא מצא עדיין את
המפתח לחיבור הרגש הלאומי עם היסוד השכלי באותו האופן הנרצה ממקדש ד',
שממנו תצא האורה והשלום לעולם, ולא יכלו עדיין השערים להפתח להכנסת
הארון לבית קה"ק.
חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה
מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. כאשר נפסול את דרך ההובלה אל
ההשלמה הכללית, היוצאת ממקור ישראל להאיר לעולם כולו ולעמים רבים, אם
תהי' בדרך רעש וסערת מלחמה, בהוראת "עזוז וגבור מלחמה", נשאר לפנינו רק
שתעשה הקדושה האלהית המתפשטת מאורן של ישראל את דרכה בנחת,
במתינות, בצעדים איטיים. והנה יש הבדל בין אלה הדרכים השנים ביחושם של
ה"פתחי עולם", אל השערים. פתחי העולם הכללי הם מקבלים יסוד השלמתם
ונשיאות ראשם משערי צדק המיוחדים של כנסת ישראל, מקום ביהמ"ק שמשם
האורה יוצאת לעולם. אם הי' מוטל על ישראל להכריע את העולם לשכלולו
האמיתי ע"י סערה וגבורת מלחמה, לכתב על דגלה ד' גבור מלחמה, היו פתחי
העולם מתנשאים לא בכח עצמי להם כ"א בכח דחיפה משערים המיוחדים
דף 295
הישראלים. ע"כ בתחילה אמר "שאו שערים ראשיכם", כלומר אתם השערים
המיוחדים לכח הישראלי הרוחני תהיו הפועלים הנושאים ראש בכחם העצמי, זה
כחם לאלהי ישראל, ופתחי עולם נפעלים תהיו ע"י זה, הנשאו ע"י כח המעורר
החזק של שערי ציון. אבל כאשר זה הדרך נזנח ולא נרצה מאת ד' הבוחר
בציון, וקרא שמו ד' שלום בקרית שלם, הנה נשאר לכאורה רק דרך המתינות,
והוא שישראל יפרח בכחו העצמי, יתגבר בשם ד' אלהיו, ובהמשך הזמן יחדרו
קרני האורה אל כל גויי הארץ, ובכח בחירה עצמית יסכימו גם פתחי עולם
לשאת ראש, להתרומם אל המטרה הנעלה הקדושה, דעת שם ד' אלהי עולם,
הנוהג בחסדו כל דור. באופן כזה כשכל אומה תקבל את יסוד האמתיות ע"פ כח
הכנתה העצמית, יהיו הגוונים המוסריים מרובים, כי כל אומה תטביע ע"כ איזה
חותם על ההבנה הנמשכת מאור תורה ע"פ הכרעותיה הטבעיות והתולדתיות.
אמנם גם בזה האופן יותן הכבוד למלך הכבוד ב"ה בהכרה שלמה, שהוא ד'
צבאות, אדון הצבאות, שהם כ"כ רבים ושונים שכ"א שואף לתכלית נשגבה מצד
תכונתו, ומ"מ מתאחדים לתכלית כללית אחת ומיוחדת כרצון יוצרם ומכוננם.
אמנם ההבדל בין האופן של בירור המושגים הרוחניים מדעת את ד' כשיהיו
נפעלים בכחם של ישראל באופן גלוי, לבין שיהיו נפעלים ע"י כח מתלבש
ברוחה הפרטי של כל אומה, שרק ע"י הרקה של כלים שניים תשאב אור האמת
ממקור ישראל, גדול הוא מאד. ע"כ בתכונת המצב של "גבור מלחמה",
באופן
של "הנשאו פתחי עולם", נאמר "מי זה מלך הכבוד", בערך של נוכח,
כדרכם
של ישראל לאמר "זה אלי ואנוהו" )שמות טו ב(, המורה על קרבת אלהים
ודרכיו, והטבעת חותמם המלא על דרכי החיים. אמנם בההנהגה האטית, אף
שחודר האור מבינות לחרכים אבל גדול הוא ההעלם, וביחש נסתר ישאלו: "מי
הוא זה מלך הכבוד". אין מהלכים לדרכי ד' העליונים במורגש בין העמים
בחייהם המעשיים באופן בולט ומורגש, כ"א באופן כהה, שמ"מ ע"י הסבות
שנתגלגלו מכחם של ישראל הופצה הידיעה שיש מנהיג לבירה, ושהתכלית הנעלה
הראויה להחמד היא ההתעלות המוסרית. אבל מ"מ עוד לא יוכל ע"פ זה הדרך
להגמר הצביון, עד שיופיע ד' מציון. ועם שרבה היא התועלת של ההכשר
ששאבו העמים ע"י השאיבה בדרך רחוקה, ע"י הכח של נשיאת פתחי עולם בכח
עצמי להם, ע"י אור ישראל, והאופנים המפוזרים שקבלו צורות משונות ע"י
ריחוק המקור יפעלו סוף סוף תכלית טובה ע"י שיהיו יותר מוכנים להיות ראויים
לשאוב מהמקור הראשון, אבל בכ"ז, רק אז תגמר התכלית והתעודה המחייבת
להיות האומה הישראלית עומדת בצביונה, לא רק בשביל ערך עצמה בלבד, כ"א
דף 296
גם בשביל הערך הכללי, שזהו היסוד המחבר את הנטיה הלבית עם השכל השופט
ברוח משפט. אבל רק בשביל אותו המצב של נתינת מקום ממקור ישראל,
להסתעף סעיפים שונים, מפוזרים, בין עמים רבים וצבא רב, בשביל זה לבדו לא
יוכל עוד הארון הברית להכנס לבית קה"ק, והשערים לא יוכלו בזה להפתח. כי
צביון הפירוד שאינו מוכן ומוכרח להתאחד, אם שיטיב ויועיל לאנושיות, אבל
לא יעשה את המגמה האחרונה, ע"כ לא נענה.
ניון שאמר ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד
נענה. הקשר הפנימי האמיתי שיש בין הרגש שבלב הטהור, שהוא מקור העבודה,
שהתפילה היא דוגמא שלה שע"כ נקראת גם היא עבודה שבלב, ובין ]הכרת[
השכל הטהור, שאוצר שלו מונח בתורה האלהית שהיא אורו של עולם, יוכל
להמצא רק בחיבור הידיעה של ערכם של ישראל הזמני, ההוה בכל דור ודור,
אל ערכם הקיים הנצחי, שהוא יצא לפעלו לעתיד לבא, ויהי' קיים לעד ולעולמי
עולמים. הרגש נמצא למדי באהבה המורגשת, שכל איש ישר לב אוהב את עמו,
אשר ממנו חוצב, ואם יהי' עמו ממולא ביתרונות קדושים ככה תגדל אהבתו, עד
שהאהבה הנאמנה שראויה להיות מקשרת בין כל איש מישראל לכנסת ישראל,
דיה להרים את היחיד ג"כ למעלת חסידות. "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"
)זוהר, משפטים קיד ב(, ופי' בתיקוני זוהר )בהקדמה( "עם קן דילי'" - מק~ר
מוצאו,
מחצבו גופו נפשו רוחו ונשמתו - "דא ]שכינתא[, כנסת ישראל". ההסתכלות
הזאת תתרומם למעלת השכל הטהור, בהיותה עולה להשכיל איך שמצד חבתן
של ישראל ההוית הזמנית, תתמשך האורה היותר עליונה הנצחית לעולם, שרק
בשבילה הננו ראויים להיות לחטיבה אחת בעולם לנצח. אז ישכיל האדם כי
לצורך החיבור של קדושת ישראל הזמנית לקדושת ישראל הנצחית, צריך לה כל
התכסיס של התורה והעבודה גם יחד. באופן זה נשכיל שיש מקום לפעולתם של
ישראל בעולם היוצאת בזמן ההוה באופן מוסתר, באופן הנדמה שצבא רב
בפרטיות מתפלגים להתרומם בצביונות מיוחדים לתכלית העליונה ע"י שאיבתם
מאור תורת ישראל, שמפני כך נקרא שם ד' צבאות לשם ד' אלהי ישראל, וכל
דיבור ודיבור שיצא מפי )הקב"ה( ]הגבורה[ נתחלק לשבעים לשון )שבת פח ע"ב(
שנאמר )תהילים סח יב( "ד' יתן אומר המבשרות צבא רב". אבל לא זאת היא גמר
התכלית, אותה הידיעה שמביאה לחשוב שאפשר לשאוב ממקור ישראל דעת
אלהים ודרכיו מבלי )לשוב( להוקיר מעלתן של ישראל בהכרת בחירתן האלהית
דף 297
הקיימת ונצחית, היא רק הכרה חלושה, שטובה היא להיות רק בתור אמצעי
לההכרה האמיתית. ע"כ, אם ע"י מצב הזמני, זכר שם ד' בכל דור ודור, שבא
ע"י ישראל, יתרומם כח הרגש לעבודת ד' במקדשו, בהיותו מושכל בחיבורו אל
המצב הנצחי, תתפרש ותתפשט כח התורה באורה השכלי החובק את כל המציאות
והזמנים. ע"כ רק בחיבור שתי אלה יחד ראוי הוא ארון הברית, נושא האורה
האלהית, להכנס לבית קה"ק, והשערים הננעלים הללו, פתחי עולם, ראויים אז
להפתח. והנה דוד, זאת היא בחירתו, שכוללת כח המלוכה שבישראל בין בהוה
בין בנצחיות. ע"כ גם בעת הקלקול לא אבד ג"כ נירו, ו"לא יסור שבט
מיהודה"
)בראשית מט י(, אבל היסוד הנצחי הוא "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם"
)יחזקאל
לז כה(, שאז באחרית הימים תופיע האורה האמיתית איך שהצבאות הפרטיים
ישובו להתאחד תחת דגל אחד, בהפיכת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולהכיר
מעלתן של ישראל, "ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו" )ישעיה סא ו(, אלה
המה "חסדי דוד הנאמנים" )שם נה ג(, שהוא ע"ה שאף לא למצב ההוה לבדו
כ"א
לעשות שם, שם עולם, להכין החפץ האלהי היותר נשגב והיותר עתיד. אמנם אם
היתה התכלית האחרונה אינה שואבת מן ההוה, לא היתה התיחסות למלכות בית
דוד בהוה כלל, כ"א היתה מתנה גנוזה בעתיד. אבל כיון שיסוד ההכרה בנויה,
כי מאור ההוה ההולך ומאיר יתקבץ האור העתיד שיצא כנגה בזמנו, ע"כ חיבור
גדול יש למלוכת ההוה עם מלוכת העתיד הנצחית הנקראת על שם דוד. ע"כ
כאשר "ד' אלהים אל תשב פני משיחך" בהוה, שממלא תפקיד הרגש הטהור
הראוי למלאות את כל לב טהור האוהב עמו כפי אותה האהבה הקדושה שראוי
לכל איש מישראל שיאהב את הצלחת כנסת ישראל ושיסכים כל מהלך חייו
למטרה זאת, שמוצאה הוא מקיום התורה ביראת ד' ואהבתו באמת, וזה יהי'
הכנה להמטרה היותר נשגבה ונצחית, "זכרה לחסדי דויד עבדך", אשר ברית
עולם לו ערוכה בכל ושמורה )שמואל ב כג ה(. כיון שאמר כן בא עד התמצית
שבגללה ראוי הוא הארון האלהי להכנס למקום עבודת ד' בבית קה"ק, ומיד
בעבה .
באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. יש שחרות מקרית
שעומדת להרחץ ולהנקות, אמנם שחרות של שולי קדירה גם אם פעם ירחצו
אותה וינקוה הלא עוד תשתחר מפני דרך שימושה. כן כיון שהכירו שמעלתו של
דוד היא מעלה נצחית וכבודו הוא כבוד שלא יתבטל לעולם, א"כ אף אם מצד
דף 298
אותו המאורע של התנגדותם ההוית יתנקו ויסירו חלאתם, כי ימצאו מקום
להתנצל שראו איזה חסרון בההוה של ההנהגה, ע"כ עמדו לו לשטן, אבל הם
הלא חפצו שתהי' שנאתם עושה פירות והתנגדותם נמשכת. והנה הם רואים
שכבודו הוא קשור בכבודן של ישראל שהוא כבוד נצחי, א"כ א"א להם כלל
להתנקות מכתם בשתם, כיון שברית עולם היא לו. ע"כ ניכרת באמת בשתם
בשני האופנים, הבושת הראויה להם מצד התנגדותם הזמנית, כיון שהוא נבחר
מד' לנצח, מובן הדבר שהנהגתו הזמנית היתה ג"כ ראויה להיות מתקבלת, זאת
היא מקבלת לעומת השחרות של שולי קדרה שמקבלת בכל פעם שתעמד על
האש, גם אם פ"א במקרה תעמד ג"כ תשחר. אמנם עוד יותר תתעצם השחרות
בשולי קדרה, מפני שהיא עומדת להיות מתפחמת תדיר. כן בשתם הלא היא
בושת תמידית מפני קשר הנצחיות שיש בכבודו של בית דוד לעולם. ע"כ נהפכו
פני שונאי דוד כשולי קדרה.
וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון. העם שמתעלה
הרבה בערכו עד שראוי הוא להיות עם נצחי, יסוד עילויו צריך שיוכר שיהי' גם
לכל איש פרטי ממנו ענין של ערך נכבד, והפעולה הטובה שתצא לעולם ע"י
העם לא דוקא ע"י כללותו בלבד תצא, כ"א גם ע"י כ"א מפרטיו.
וזוהי מעלתם
של ישראל, "ד' יספר בכתוב עמים זה יולד שם סלה" )תהילים פז ו(. ע"כ
מי
שזכה להיות לראש פינה בממלכת ישראל לדורות עולם, צריך שתהיה השפעתו
השפעה של קדושה, המלאה מוסר וצדק עולמים, בין ביחש האיש הפרטי בין
ביחש הגוי כולו בכללו. ע"כ נקבע אז בעת ההכרה של קישור לאומיותם של
ישראל בקדושת התורה, בצירוף קודש הקדשים, ושניהם יחד במלוכת בית דוד
הנצחית, ידעו כי אותו העון כ"כ נטהר ממנו אדוננו משיח ד', וכ"כ פעל עליו
כחה של תשובה לטובה, עד שלא די שבעצמיותו הפרטית נהפך, כל הגרעון
שאפשר לו לעון לחולל בנפש, לטובה, כ"א גם על ההשפעה החיצונה, הכללית
והפרטית, לא יפעל שום גרעון, כ"א יתרון וקדושה להורות תשובה לרבים,
ולהקים עולה של תשובה ברב עז. ע"כ ידעו כל העם בתור אנשים פרטיים, וכל
ישראל בערך שצריך הגוי בכללותו להיות מושפע בעיקר עצמיותו של עם ישראל
גוי קדוש, שהיא השפעה של קדושה ודרכי קודש, ממלכו שהוא משוח בשמן
משחת קודש, ידעו בין בהכרה פרטית בין בהכרה כללית, שמחל לו הקב"ה על
אותו עון.
דף 299
ולא יפה אמר שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו. הוראה נפלאה יש
כאן, כמה העבר כשהוא נשגב וקדוש פועל על המרוץ של הזמן ההוה והעתיד,
מה שההוה עצמו לא יוכל בשום אופן להתרומם ככה לולא שאיבתו ממקור עבר
רם הערך. וכל שיותר ילך הזמן וישטפו החיים, יתגלו ויצאו אל הפועל הטובות
הגנוזות שהכין העבר הנשגב, ע"י האנשים הגדולים שלוחי ההשגחה העליונה
להיות עומדים למשוש דורים. כאשר עינינו הרואות כי התקופה הקצרה של
מלוכת דוד המע"ה פעלה כ"כ בפעולתה הרמה ע"י קדושת משיח אלהי-יעקב
)שמואל ב כג א( דהמע"ה, עד שדוקא אחרי שכבר עבר זמנה, הראתה ועתידה היא
להראות את פעולותיה הכלליות הנצחיות, דוד מלך ישראל חי וקיים )ר"ה כה
ע"א(, כאשר נתברר אז ע"י בירור היחש של אור התורה עם עבודת ד' שבמקדש
ע"י יחש של מלוכת דוד הנצחית. שאמנם במה היתה ההכרה בולטת ביותר
בעם, במה שכ"כ רב היה והוה וגם יהיה הרושם העמוק של קשר מלכות בית
דוד בעומק נפש האומה, גם אחרי שכבר מת ואחרי שכבר עברה הפעולה
המורגשת, רק אז תחל הפעולה הרוחנית להיות ניכרת ומתגלה, אבל בזמן ההוה,
בחיי דוד המע"ה, לא היה כ"כ אפשר להבחין את הערך הנצחי שלו. ע"כ
יפה
אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו". עיקר הכרת שבחם וערכם בא
דוקא בעבור שטף זמן הגון, עד שיאמר עליהם שכבר מתו, רק אז יוכר שהם
משובחים, שלא מתו לפי האמת, כי חיים הם לעולם.
והיינו דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. לעם יש שתי
הערכות, ערך כללי בתור אומה כללית שהוא יוכר יותר בעת הקיבוץ הכללי,
שכמותו ביחוד באיכותו לא היה מעולם בישראל בארצו, בצירוף מלכו ומקדשו
בעת החנוכה העליונה ההיא. אמנם יש גם ערך שני, והוא הערך הפרטי, שתכלית
הכללות של האומה צריכה שתגיע עד כדי להרים קרן כל אחד מבניה בפרטיותו,
בין בענינים הרוחניים בין בענינים החומריים. והנה מצד המצב הכללי הלאומי,
המלך הוא העיקר שהוא נושא את דגל הכללות והעם מתברכים ממנו. ע"כ כל
הימים שהיו עסוקים בערך ההצטרפות הכללית, הי' המלך הוא המברך המשפיע
ומשלים. אמנם עתה ביום השמיני, שעברה אותה התקופה שבה היה העיקר
הרעיון הכללי, והתחילו ימי המעשה שכל אחד מהפרטים פונה אל הצלחותיו
הפרטיות, בתור קיבוץ של אנשים פרטיים, המלך הוא המתברך ע"י רוב עם
הדרת מלך. הוא מתרומם ומתעלה כפי ערך ריבוי פרטי עמו וכפי ערך מעלתם.
דף 300
ע"כ בעת אשר שלח את העם להיות נפוצים איש לאוהליו, ברכו את המלך,
כלומר ממצבם הפרטי שלחו קוים ברוח אמונים ורצון נאמן להצלחת הכלל,
שכחו הוא בציור הנושא של הצד הכללי של האומה הוא המלך.
וילכו לאהליהם, שמצאו נשותיהם בטהרה. שמחים, שנהנו מזיו השכינה. וטובי
לב, שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. ההתעלות הרוחנית כשתארע
ביחיד או בציבור, יש שתצר להנטיות הטבעיות למעט עז החיים שבהן. לא זאת
היא אמנם דרך ד' השלמה, העליה הרוחנית שתבא בשלימותה ע"י ברכת ד' שעל
עמו, היא לא תמעיט את הצביון של כל נטיה טבעית כ"א תכשיר אותה, לפנקה,
לטהרה, שתהיה פונה למעלה לצד הט"ר האנושי ולא לצד הזיהום הבהמי הגס.
ובהיות הנטיות הטבעיות מטהרות ע"י כח ההנהגה השלמה והזיכוך השכלי
והמוסרי של בעליהן, הם אז מוכשרים להשיג על ידי אותן הנטיות את המטרה
היותר שלמה של הכונה הטבעית שיש בנטיות ההנה ע"פ החכמה האלהית. וחסד
עליון בשעה המאושרה של רוממות קרן ישראל, אז בעת יסוד בית תפארתנו,
הכל נקבץ יחד מהשמחה האלהית, שמחת המצוה היותר עליונה, קביעת הבית
הגדול והקדוש שממנו תצא תורה ואורה לישראל ולעולם כולו עדי עד. הנה הורו
המאורעות את התוכן של ההשלמה האלהית הרוחנית, שאיננה פונה למעט את
עדן החיים כ"א לצחצחם ולטהרם. ובהיות הנטיות הטבעיות לא ממועטות כ"א
מטוהרות, הן אינן כלל סותרות את המאור האלהי מלמלאות את הנפש הטהורה.
והאור האלהי, הזיו הטהור הממלא נפשות טהורות, הוא עצמו פועל שיהיו
המטרות של הנטיות הטבעיות מוצלחות בתכלית המעלה שלהן. הם מצאו
נשותיהם בטהרה, הטהרה של הנטיות החושיות זאת היא המטרה האלהית,
העלאתן משפלותן ומאפשרות עיוותן לדרכי חושך. ע"כ דוקא עם הסידור הטבעי
של החיים הפרטיים הטהורים היו יכולים להיות שמחים מזיו השכינה, באהבת
צור העולמים, בהכרה שכלית והרגשית, ללכת בדרכיו באהבת אמת והכרה עמוקה
פנימית. וטובי לב, טוב הלב יבוא כשהנטיות הטבעיות הן קולעות את מטרתן,
לא רק להשלים את התביעה הטבעית, שהיא בעיקרה נוסדה רק בשביל גודל
הערך של תכליתה, ע"כ ע"י קדושת החיים יובל הענין אל הצד העליון שבתכלית
הנטיה. וזה נתברר ממה שנתעברה אשתו של כל אחד וילדה זכר. וכמה טוב
לדורות השפיעו העובדים הנולדים, בהיותם ממולאים ברגשי קודש בנטיות להוד
אור אל עליון ואהבת עמו על הצד היותר נעלה. העובדים העקריים המה הזכרים,
דף 301
אם שהנקבות הנה עוזרות נאמנות, אבל בשעה הרוממה והמוכשרת הזאת שרחוק
רחוק הוא להמצא כמוה, כך היא הטובה השלמה שפועלים עיקריים, זכרים, יולדו
בהכנה מתאמת כולה לחפץ האלהי השלם שהיה חי אז בלב הגוי כולו. גם זה
הוא כחו של ישראל להגביר תמיד את הצד השכלי על ההרגשי, והשכל ינהל את
הרגש וישביעהו מטובו. לב רגש נתן ד' לנשים, הנה מרגישות יפה את הדברים
בטעם, בנועם ויופי, בזה בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש )נדה מה
ע"ב(. אבל האב לכל חמודות, הכח הנותן מדה גם לחוקי הרגש עצמם הוא השכל
הטהור, שהוא הפועל העקרי והוא המתגבר באנשים הזכרים. ע"כ ע"י הפעולה
העזה של הרושם של ההשפעה האלהית השלמה, מחנוכת הבית, מקביעות מקום
האורה לישראל ולעולם, הוכר אופיין של ישראל שהוא הגברת השכל על הרגש,
שאז תצא ההצלחה ואור האמת והשלום לשכלול הגמור. ע"כ ילדה כל אחת
מנשותיהם זכר, המוכן לעבודה שכלית היותר רוממה וטהורה, השולטת ג"כ על
עז הרגש.
על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו, שמחל לו על אותו עון. ולישראל
עמו, דאחיל להו עון דיוה"כ. במבט הכללי, כשיגיע למרום האחדות להשכיל יסוד
השגחת ד' העליונה הכוללת את כל המציאות וכל הזמנים, אז יראה לעיני
המשכיל כי אין מציאות וחילוק בין רע וטוב, כ"א ביחש היחיד או הפרטיות,
פרטיות הזמן או המצב. אבל בערך הכללי כבר אמרו חז"ל )שמו"ר ז ד(: כשם
שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. והעובדות
שהן רעות לעצמן ומסבבות רע לעושיהן, אינן כ"א מצד שהעושים הם ג"כ
פרטיים וחיים באורח פרטי, אבל ביחש אל הכלל )עיין דרשות הר"ן בתחילת הדרוש
הראשון( הגדול והנצחי, יש אשר הפעולות הרעות יצמיחו בסוף הימים טובות כמו
הטובות. ע"כ בקביעות בנין ביהמ"ק, הבית המורה על קדושת אחדות אדון כל
המעשים ושליטתו העליונה, צריך הי' שלא יחסר רושם של הבנה זו. והנה הי'
משל נמרץ לדבר ענינו של דוד, שבא להורות תשובה, והי' בערך בחינה שיש
מקום במציאות שדבר של קלקול כשחוזר להיות מתוקן יסבב טובות כאלה, מה
שלא יוכל דבר מתוקן שלא היה מעולם מקולקל למלאותן. ע"כ עת ההתנשאות
הכללית הנצחית, כעת חנוכת בית עולמים, היתה מוכשרת יותר להורות בגלוי
שמחל הקב"ה לדוד על אותו עון, שבעיקרו היה הקלקול נדרש לתיקון של דורות
שיצא ממנו. אמנם כאשר זה הרעיון של הוראת תשובה יש לו עכ"פ ערך מעשי,
דף 302
אבל יותר מזה תתעלה ההשקפה שאינה אפשרית כלל להקלט במעשה, אבל מ"מ
האמת צריכה שתובן, שלפי הענין הכללי אין שם כלל חטא וקלקול. כי כל אשר
יפעלו כל אנשי רשע להרשיע, הכל נערך בחשבון הכללי שגם זה צריך לתיקונו
של עולם הכללי, אלא שמ"מ אין זה פורץ את היסוד המוסרי כלל, כי כל יחיד
שבבנ"א דרכו צריכה להיות דרך ישרים, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם
יאכלו" )ישעיה ג י(. ~עוד תוסיף הדעה הנשאה הזאת אומץ לבטחון הצדק, שהרי
לא יעומם ערך הצדק ע'" ציור זה להבין שגם הרשע טוב הוא, כ"א להורות
שהרשע כלול ג"כ בהמסיבות שיצר בהן צור העולמים את המציאות הכללית
לתכלית השלום והטוב. וכשם שתצא תכלית הטוב הכללי ע"י מה שיחול הטוב
על עושי טוב, כן תצא תכלית נהדרת כללית בחול הרע על עושי הרע. אבל
ההבנה של חטא, שהוא מובן של הפסד והורדה, זאת אי אפשר לצייר כ"א בערך
הפרטי אבל לא בערך הכללי. ע"כ בשעה הרוממה, שהיתה כולה כללית ונצחית,
היה צריך שלא יחסר ג"כ הרושם המדעי הרם הזה. ע"כ לא היה אז נהוג
יוה"כ
בצביונו המלא, להורות שאמנם כ"כ רם הוא המוסד הנצחי והקדוש הזה, מכון הר
בית ד', עד שהוא מקבץ בקרבו את כל הדברים הכלליים, שאפשר להיות בעבר
בהוה ובעתיד. ע"כ בסקירה העמוקה הגנוזה בו אין מקום כלל לחטאים, וממילא
שא"צ לכפרה. אמנם מובן שהכונה אינה בזה הענין המעשי, שהרי באמת הכפרה
צריכה וגם היא נכנסת בחשבון הדברים הפרטיים שעולים לכלל השלם, אבל
מיעוט הצביון של ביטול העינוי דיוה"כ ההוא בא להורות על עומק הרעיון שיש
בזה, שרק בעז אחדות השם יתברך אנו בטוחים על נצחון הטוב המוחלט, שעליו
נאמר )שם מג כה( הנני "מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר". ע"כ מה
רבה
הטובה שעשה ד' לישראל עמו דאחיל להו עון דיוה"כ, שבזה ג"כ נעוץ הבטחון
הנצחי לבחירתן של ישראל שדבר אלהינו יקום לעולם, לבל נחרד מהמון
הקלקולים המוסריים שעברו עלינו, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
)שיה"ש ח ז(. וכשנתרומם למעלה הכללית כפי הראוי למעלתן של ישראל, יוכר
האור האמיתי שאין כאן רעות מוחלטות ולא קלקולים יסודיים, כ"א בצירוף אל
זמנם ומקומם, אבל מצד ימי הנצח הכל שב וחוזר לתקנת המחשבות הטובות
שחושב ד' אלהי ישראל על עמו, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לנו אחרית
ותקוה )עפ"י ירמיה כט יא(. ע"כ הוא רמז אדיר ליסוד קיום הטובה הנצחית,
למלאת דבר ד' אשר דבר טוב על ישראל )עפ"י במדבר י כט(, ע"י מה דאחיל
להו בשעה האדירה של יסוד הבית הקדוש והנצחי, עון דיוה"כ.
דף 303
ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, כדר"י א"ר כו'. יסוד
הכרת האמת, שבה תלויה הכרת היסוד האדיר של הכרת שם ד' אלקים חיים,
תלוי הוא במה שנבחין את עניני המציאות כמו שהם באמתתם. לא נעמיד בשום
אופן יסוד על אותו הערך שנמצא בו המציאות מצד הציור הדמיוני, דהיינו
שמצטייר בעולם החיצוני, מה שבאמת בפנימיות הדבר אין בו מאומה. זהו
ההבדל שבינינו לבין התועים עובדי ע"ז, כדחז"ל )תורת כהנים ריש פרשת
קדושים(:
למה נקרא שמם אלילים, מפני שהם חלולים, כלומר אין בפנימיותם שום ערך
כ"א מה שיכולים להפעיל ע"י ציורי בלהות איזה דבר על הציור הדמיוני של
ההמון. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי אלקים חיים הוא צור ישעינו, שהמושג
מאורו לגדולי המשיגים כאין ואפס הוא מול האור הפנימי, מול החיים האמיתיים
שאין לנו מלה ליחסם, כמו שהם נמצאים במקור החיים יתברך שמו. ע"כ עלינו
לדעת למשל, כשאנו מכבדים ומוקירים גם גוית איש חשוב לאחר שמת, אין
תוכן הכבוד מצד הכח הדמיוני שפועל המחזה על העולם החיצוני מצד הזכרון
המתלוה אל גודל ערך אותו האיש בהיותו בחיים. לא כן הדבר, הכבוד אצלנו
נובע רק מצד החיים, מצד אותם החיים שבפנימיות מקורם ישנם במדה עוד יותר
גדולה ממה שנראים מחוץ, בהפעילם על הרושם החיצוני. ע"כ חיי הנשמה
האלהית שהנפש המלאה חכמה וצדק וקרבת אלהים היא מלאה מהם, היא תגביר
בנו כח רגש הכבוד להיות מרשימים אותו ג"כ על הגוף שהי' לה לכלי שימוש,
ושעתיד לשוב לכבודו לקץ הימין, גם לפעולות החיות לצדקות להדרכות, שהן
חיות בלב רבים חיים המרגישים ומתנהגים בחיים באורח אורה ע"פ ההשפעה
הגדולה של אותו גדול הערך. אבל חלילה לנו לתעות שהננו כ"כ נמשכים אחרי
הדמיון, להמשך בזה שאותו הגוף המת עושה רושם גדול על המחזה החיצון
והלבבות מתרגשים אודותן, והעולם החיצוני מלא ממנו לדמות שמצד עצמות דבר
זה, אע"פ שהוא עצמו מת ואינו מרגיש מצד גופניותו מאומה, שזה הדבר יעשה
אצלנו חשיבות של חיים. לא, אין אנו נמשכים אחר הדמיון במאומה, ע"כ עלינו
ולנו ראוי לעשות רושם גלוי, שמצד ערך החיים הננו מחזיקים ומראים שרק
האמת היא דגלנו. ע"כ הכלב, איך ששפל יהיה ערכו, איך שאינו פועל על העולם
החיצוני שום מבט של הוד, מ"מ יקר הוא יותר מצד הערך של החיים מהאריה
המת. ולאו דוקא אריה, כ"א גם מכל גדול ערך ומכובד שמותו עושה רושם
חיצוני היותר אדיר. מפני שזה הכלב הוא מרגיש בחייו, ע"כ יש לחייו איזה ערך
של חיים, וזה המת שמצד גופניותו אינו מרגיש בחייו, אין הרושם החיצוני שוה
דבר לפי האמת. אמנם מתוך המשפט הזה נשכיל ונבין, שעכ"ז הרי אנו רואים
דף 304
שהננו חרדים מאד על כבוד גדולי עולם המתים, יהיה זה לאות נאמן שמצד
ההכרה האמיתית שאנו מכירים ויודעים שהמתים הללו אינם מתים כ"א חיים הם, ן
מפני שהם עומדים בחיותם מצדם השכלי במציאותם האמיתית. ודוקא מצד אותה
ההשפלה שאנו מיחסים בענין אחד להגוף הגדול מול צורך החי השפל, מתוך כך
אנו עומדים על אמתת היחש של מושג הכבוד, איך הוא עומד על יסוד האמת
והמדע המבורר. אבל מה שהמון לאומים נמשכים מצד ההשקפה של הרושם
החיצוני, שבקרבו אין מאומה, תולדות ע"ז וההתהללות בפסילים, ע"ז אנו
אומרים
ברב עז "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".
דאר"י א"ר, מ"ד הודיעני ד' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני,
אמר
דוד לפני הקב"ה, רבש"ע הודיעני ד' קיצי, א"ל גזירה היא מלפני שאין
מודיעין
קיצו של בשר ודם, ומדת ימי מה היא, גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו
של אדם. קצב חיי האדם אפשר היה להחקר ע"פ שני אופנים. מצד ערך כחות
הגוף שיש להם קצב בשימושם, ואם הי' אפשר להגלות לעיני אדם בדרך השכל
הפשוט או בדרך הנבואה ורוה"ק בדיוק נמרץ כלל כחותיו הגופניים ופרטיותם,
היה אפשר לו להעריך לעומת זה במדה נכונה כמה מערכה של כחות כאלו
ראויים להתקיים לפי ערך השימוש שבהם. אבל השם ית' הכין בחכמתו שכ"כ
יהיו סבוכים דרכי המאורעות בשימוש הכוחות הגופניים, ועצם יסודי הכחות שהם
תלויים בהמון המציאות שמחוץ לגופו של אדם, עד שאי אפשר שיבא האדם
לידי ידיעה ברורה בקצב החיים מצד הכחות הקבועים הגופניים. ע"כ לעומת
הבקשה של הודיעני ד' קיצי, הקצב הטבעי הקבוע מצד משקל הכחות הגופניים
שבגוף, היתה התשובה: גזירה היא מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם. מצד
בנין הגוף של בשר ודם הנערך בקצבת כחותיו, לא ניתן להיות מתברר כמה
יוכלו כחות כאלו בערכם ובנינם להיות עומדין בשימושם הקבוע, ומתי יבא קיצם
ע"פ המתכנת הטבעית הפשוטה. והנה הידיעה הזאת מצד הערך הגופני, אם היתה
אפשרית להחקר, מובן הדבר שהיתה מביאה הפסד רב. שהרי מחקרי הגוף נתונים
המה לכל דורש וחוקר, גם לאלה אשר נפשם עופלה ועל טהרת המוסר לא
יתנשאו, להם ודאי צריך העדר הבטחון של חיי הזמן להיות נמזג בבחות נפשם,
כדי שיהיה עכ"פ למגן נגד זעף של הכח הדמיוני המסית לבלע ולהשחית, לחבל
ארחות מוסר וצדק. ואיך שיהיה חסרון הבטחון של החיים, הוא עכ"פ ממזג איזה
רפיון נסתר שמחליש את כחו של היצר הרע, אף אם לא יודה האדם בגאותו
דף 305
וגסותו שהוא מרגיש מזה איזה רפיון של רשעה, מ"מ האמת היא חזקה ועל
כרחו שולטת היא עליו לבצר את הכחות הרעים וזדונם. ע"כ ראוי הוא שדלתי
ההשכלה השפלה הבאה מצד החקירה הגופנית תהיינה נעולות שלא יוכל כל חוקר
להודע מקיצו של בו"ד, מצד בשרו ודמו, כלומר בנינו החומרי. וכיון שלטובת
היצור והמוסר האנושי צריך הדבר להיות נעלם, נסתתמו הדרכים כ"כ עד שאי
אפשר לעמוד עליהם ג"כ מצד הנבואה, כי אם היו ערוכים שערי הנבואה לעומת
דבר מוחשי כזה המתיחש למושגי הגוף, היו בהכרח ג"כ דרכים נמצאים ג"כ
למחקר השכל החופש תעלומות הטבעיות איך להגיע להם. אבל יש עוד דרך
נעלה מזה, שהוא גבוה ונשגב מאותו המחקר הנמוך של משקל הכחות הגופניים,
והוא תלוי בחכמה רבה רוחנית ואלקית. והוא באשר כל דבר יש לו תעודה
במציאות ומשך קיום כל ענין ודאי נמשך הוא כפי ערך תעודתו, ביחוד הדבר
מתברר בדברים שהם עדיין נמצאים במצב של אמצעי להגיע איזה תכלית מרום
מהם, שלא יתקיימו כ"א עד בא מילוי תעודתם והשגת תכליתם. ע"כ חיי האדם
בעוה"ז ודאי יש להם תעודה מה שצריך לפעול בעולם, והם המדה של הימים,
ע"פ הפעולות יערכו הימים, כמורגל להבין על האמור "בא בימים"
)בראשית כד
א( שבא עם הפעולות השלמות שפעל בימיו בחיים. ע"כ מי שיתנשא להשיג
בבירור גמור את הצורה של התעודה המוטלת על האדם, הוא ידע את פעולותיו
אשר צריכות שיצאו ממנו במשך חיי חלדו, ועל פיהן ימוד את ימי חייו. המחקר
הזה יתנשא לעיונים גדולים ולחקירות אלקיות, כי בכל מקום שאנו מוצאים יחש
אל סוד ההשגחה האלהית בתעודה הערוכה לחיי האדם מצד פעולתו הקצובה
מאדון כל המעשים, כבר האדם שהוא מוכן לחקור בכאלה הוא מתנשא מעל
התאוות היותר שפלות, והוא יותר מוכן להיות עובד ד' ועוסק בשלמות באהבה
מהשגת האמת הברורה. והיה הדין נותן שאולי היה ראוי להיות ניתנת חקירה כזו
תחת אפשרות הבירור. אבל לא כן תיקן צור עולמים, היודע יצרי מעללי איש,
ויודע שהמשקל הנפשי הרצוי האפשרי להפוך על ידו את הצד המעולה
שבההנהגה האנושית יבא דוקא ע"י אותו הספק הנמזג בכחות האדם ביחש אל
ערך חייו, בין מצד קצבתם החומרית בין מצד תעודתם. משקל ההעלמה מכרעת
בין לצורך "אל תרשע הרבה" )קהלת ז יז( שעלולים המון האדם לפול בו, בין
לצורך "אל תהי צדיק הרבה" )שם שם טז( שאנשי הסגולה עלולים להמעד על
ידו, שבאפס יד הדמיון המאריך לעומת זה את התשוקות החומריות והדמיוניות,
שהן טובות במדתן לשכלל את העולם באופן שיהיה נאות כולו לתעודתו המוכנת
לו מבורא כל יתברך, בחסר כח דמיון זה ע"י הגעת המחקר במקום שחסרון
דף 306
הידיעה טוב הוא, תשחית הידיעה הזאת הרבה, ותטשטש את צורת החיים
וערכם. ע"כ כשם שקיצו של בשר ודם הוא בכלל הגזירה שלא יודע, כן היא
ג"כ ההשגה היותר מעולה, מדת הימים, ערך החיים ותעודתם בצמצום ביחושם
אל הזמן, ג"כ נעלמה מעין כל חי, וגזירה היא מלפניו ית' שאין מודיעים מדת
ימיו של אדם, אע"פ שהיא גבוהה מההשקפה של הקץ הנחקר מצד הערך של
בשר ודם, מ"מ הכל הוא בכלל הגזירה.
אדעה מה חדל אני, א"ל בשבת תמות. יש ערך ידוע להפסקת הפעולות
שהאדם הפרטי פועל על הכלל. בכלל אין לך אדם שאין לו איזה השפעה כל
דהוא על החוג הקרוב לו, ואותו החוג כמה שיהיה קצר, הוא מתרחב ע"י השפעה
שיש להיחידים מאותו החוג על הקרובים לחוגם. ממילא מובן שלפי גדלו של
אדם כן תהיה ההשפעה יותר רחבה, עד שההשפעה הגדולה והנפלאה של אדוננו
דוד המע"ה ג"כ יש לה ערך ידוע מצד פרטיותו, כלומר יש קצב לפעולות
הפרטיות שהוא עושה ופועל בתור איש פרטי. וחדלון של הפעולות הפרטיות
מתי יסתיימו, זה אפשר כבר להשיג ע"י עזר השפעה אלהית. אבל זה אי אפשר
שישיג מתי יסתיימו ג"כ ההשפעות הכלליות, עד שמצד הצורך של חדלון של
פעולותיו בחיים יהיה צריך ג"כ שיפטר מן העולם. וזה דומה ממש להודעה
פרטית שמודיעים לאדם, אבל מעלימים ממנו את הכלל שזה הפרט מונח בקרבו,
ע"כ אינו יכול לדעת ידיעה ברורה ג"כ מערכו של הפרט, כדוגמת ידיעת היום
המיוחד שהוא ענין פרטי, אבל כשאיננו יודע מתי יהיה בחודש ובשנה הלא אין
ידיעתו מבוררת, מפני שהכלל נעלם ממנו, ע"כ לא יוכל להשיג את הפרט
לבירור. כן ההשגה מתי תחדל פעולתו שהוא צריך לפעול בתור איש פרטי
הפועל על הכלל זאת אפשר שתודע לו. אבל בזה עוד לא תמה אמתת פעולתו,
כי אע"פ שהוא איננו פועל מ"מ ישנם ענינים רבים שבערך הכלל הם נחשבים
לנפעלים מכחו, וכל זמן שהוא חי כחו עומד בהם, והם צריכים לתיקון הכללי
שיתקיימו בצביונם, עד זמן ידוע הצריך להנהגת הכלל להיות בצביון זה המושפע
מערך פעולתו בזמן שהיה עדיין פועל פרטי בפועל. ע"כ הידיעה של מה חדל
אני, נודעה, אבל באופן כהה, נודעה מצד הערך הפרטי אבל לא מצד מקום הפרט
בתוך הכלל הגדול. ויש עם זה הערה גדולה שפרטיותו של אדם אינה נאבדת
לעולם באוצר הכלל, שהרי דוד ע"ה שכל ערכו לכאורה היא עבודת כלל
ישראל, והנה המיתה נערכת למנוחה מצד הפרט הצדיק העובד, אבל מצד הכלל
דף 307
היא צער ויגון והיפוך המנוחה. א"כ אם פרטיותו היתה צריכה להתבטל כולה
בערך הכלל הי' צריך שעכ"פ מיתתו, שהיא מנוחה בערכו הפרטי ועמל בערך
הכלל, לא תהיה בשבת. אבל לא כן גזר אדון כל הנפשות, כי מאוצר הפרטיות
שהיא קיימת ג"כ לעד יושפע כח הכללי. ע"כ לדעת קץ האדם צריכה פרטיותו
הנהדרה להתגבר עליו, להורות שהנצחיות לא תהי' רק במושג הכלל כ"א גם
במושג הפרטי, ומזה תוצאות להשלמות מוסריות חיות וקיימות לעד. ע"כ באתהו
הידיעה בשבת תמות, בתור מנוחה לפרטיות מציאות נפשך הנכבדת, דוד מלך
ישראל חי וקיים.
אמות באחד בשבת, א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת
בחברתה אפילו כמלא נימא, אמות בע"ש, א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי
יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב
לפני ע"ג המזבח. ההשגחה האלהית מטפלת ביחוד בסדר התולדה האנושית,
שבכללה היא מכוונת להתעלות, להגיע את הכלל אל תכלית המעלה הנועדת לו
מיוצרו. ע"כ הסיבות שהן גורמות שינויים עיקריים בההנהגה הכוללת, הן
מדוייקות מאד בעתן ובזמנן. וכאשר כל תקופה שהנושא את דגל הנהגתה הוא
בראשית מעשהו, עושה היא את פעולותיה באופן מורגש, בשינויים כבירים לפי
רוח החדש המתחיל פעולתו בכח, ואח"כ לעת זקנה אז הפעולות הולכות ע"פ
הכח הקדום של ימי הילדות הסוערים. וכן נחקק בחק ההנהגה העליונה שכה
תתנהג האנושיות, בין בצעדיה המהירים בין בהליכתה האיטית ובהפסקת
תנועותיה. ע"כ כאשר ע"פ סדרי ההנהגה הכללית היתה צריכה תקופה חדשה
להיות מתחלת, תקופת שלמה, שכפי ערך תקופה מתחלת רבות הנה תנועותיה,
אין לערוך את הערך שיש ברושם הכלל מהלך של יום אחד. כי הסבות של
השינויים בדרכי החיים וגורמיהם תלויות זו בזו. ע"כ אף שמצד קישור הנפש של
דוד המע"ה אל הכלל, חפץ הוא שלא תהיה מיתתו המסבבת לו מנוחה ועדן
אלהי כראוי לצדיק כמוהו, שע"כ יאתה לפניו ביום המנוח והעדן יום השבת,
רצונו אמנם היה שלא תסבב רושם הפכי בנוגע אל הכלל, כי הכלל הלא יתעצב
ויחסר לו המנוח הראוי ביום הקדוש, והוא חפץ היה להביע עומק קישורו אל עם
מרעיתו, כי הוא חושק שגם פטירתו מן העולם לא תהיה נחקקת בצורת יחידות,
כ"א בערך הנצרך להשפעת הכלל כפי נטיתו ורגשו, ע"כ היתה מגמתו למות
באחד בשבת. אבל זהו רק מצד הנטיה הציבורית הנמצאת בנפשו הפרטית, אבל
דף 308
חיי הכלל הם מסודרים במהלך אחר, וכיון שכבר הגיע מלכות שלמה, שעתה
תקופתו מתחלת, וכפי הנהוג בכל תקופה חדשה שינויים כבירים בסדרי החיים
הציבוריים נכונים לה, א"א כלל לאחרה גם יום אחד, גם מלא נימא, בשביל איזה
נטיה פרטית תהיה גדולה בערכה עד מאד. ע"כ פנה בקשתו להקדים את
המאוחר, למות בע"ש. שמצב הנהגתו בערב יומו הלא היא הולכת בצעדים
מתונים, בעיקרה היא יונקת מכח הפעולה הסוערת של הימים שהכח בהם מוכן
יותר לפעולה, ושינויים כבירים אינם עלולים כ"כ בהם. ולעולם הלא ההליכה
הכללית היא לפנים, לתכלית ההתעלות, אף שלפעמים אנו רואים ג"כ ירידה
במהלך החיים הכלליים, נדע נאמנה שירידה זו צורך עליה היא, כי המגמה
האלהית היא ההשתלמות וההשתבחות המוסרית והחומרית, ע"כ בהקדמת תקופה
חדשה כללית אין כ"כ הפסד במיעוט זמן. אמנם כ"ז ניתן להאמר רק אם נשקיף
רק על הערך הכללי, אבל כאשר נחדור לעומק ענין החיים נדע שהכלל אם שהוא
נכבד מהפרט מפני ריבויו, אבל עצם מעמד הכלל הלא הוא הפרט, יסוד כל
התנועות הכלליות הוא להיטיב ולשכלל את הפרטים הרבים הגנוזים בתוך הכלל
הגדול. ע"כ כאשר לפנינו יזדמנו שתי השקפות סותרות, מעבר מזה ערך של חיים
חדשים כלליים, ולעבר מזה ערך חיים פרטיים גבוהים ורמים בערכם, עלינו
להודות כי חיי הפרט הרם והנשא הלא הוא הוא כל המגמה והתכלית של הכלל.
כי למה ניתן לנו כל העמל הכללי, כדי להביא את הפרטים לאושר גדול,
לשלמות אמתית בדעת ובהנהגה. ועכשיו כיון שלפנינו ישנם מין חיים כאלה שהם
שלמים עד מאד, שהם קדושים בתכלית הקדושה ורמים בחפץ עליון זך וטהור,
הלא זה הפרט הוא הוא היסוד הכללי. ע"כ טוב יום אחד בחצריך, טוב יום אחד
שאתה בתור איש פרטי קדוש אלקים אשר רוח ד' דבר בך, איש שרוה"ק דבקה
בנפשו הטהורה ואתה יושב ועוסק בתורה לפני, שהיא אמנם השלמה פרטית, נעלה
ונשגבה היא לפני, חביבה יותר מאותן הפעולות שהן רק מכשירים להוציא מתוך
האוצר הכללי פרטים שלמים וחשובים שכמותך. הקרבנות הם בכללם מכוונים
בעקרם לתכלית הרשמת כבוד שמים במושג הכללי, ביחוד ריבוי הקרבנות שלפי
המושג המוסרי הפרטי כבר נאמר )תהילים נ ח( "לא על זבחיך אוכיחך", ולא
דברתי עם אבותיכם ע"ד עולה וזבח )עפ"י ירמיה ז כב(. שהמוסר המתעלה ומכיר
חפץ השלמות העליונה הוא מגיע כבר עד התכלית הפנימית של הקרבנות, אמנם
ביחש הכלל היא עבודת ד' קדושה ונעלה עד מאד. הכלל כולו, רק אז בהיות
בית ד' נכון ונשא, כולו אומר כבוד ומורא ע"י הזבחים וכל סדרי העבודה ע"פ
התורה, יכיר הערת הרגש של כבוד ד' וסוד המוסר הטהור הבנוי על החפץ
דף 309
הנצרך להתעצם בלב כל איש ללכת בדרכי ד'. ע"כ אלף העולות של שלמה יש
להן ערך כללי גדול, שמהתבוננות של הכלל כולו יצאו הפרטים הטובים. אבל
הפרט הרם הקדוש המתעצם כבר בשלמותו בדעת התורה באהבתה וידיעתה
ובשלמות החשק לכל קודש, הוא הפרי עצמו היוצא כבר מכל העמל הכללי. ע"כ
ודאי טוב יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, אף בהיותך כבר בלתי פועל
מורגש בחיי הכלל, מאלף עולות של שלמה בנך, שהן כולן לתכלית ההדרכה
הכללית לפי הכנת הכלל, שאלו אמנם הם מכשירים קדושים, אבל אתה בתור
פרט שכבר נתעלה הנך עומד על יסוד התכלית עצמה, שראויה להיות חביבה
ונאהבת מאד.
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגרים כולי יומא. המעשה והתלמוד הם שני יסודות
הדרך הטוב הרצוי בעיני ד'. אמנם המעשה יש לו ערך כללי, המעשה פועל על
הכלל העומד ורואה את מה שנעשה. החכמה, התלמוד, היא בונה כלל שלם בתוך
הפרט עצמו. המשיג מתהלך בהשגתו ברחבי אין קץ, וזהו שלמות של חייו
הפרטים שהם נערכים במשקל כולל, "שקול זה כנגד כל העולם כולו" )שבת ל
ע"ב(. ע"כ כאשר הוכרע הדבר לצד היתרון שיש להפרט המעולה, אף הוא תפס
את האומנות שבה יוכל הפרט למצא את מקומו כאילו חי חיים כלליים, והוא
העיון והחכמה, שעל ידם האדם מתעלה ממעל לפרטיותו וממעל לצורך של
ההשתעבדות אל פרטים, כ"א הוא מוצא את החיים הרוחניים עומדים לפניו
במילואם באין צורך למלאותם ע"י פרטים זרים שמחוץ לעולם השכל שלו. ומזה
ישכיל את ערך הפנימי של החיים, ויהיה באמת דבק בחיי החיים במקור חיים
ית'. הוה יתיב וגריס כולי יומא.
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמי' ולא יכיל ליה, דלא הוה
פסיק פומיה מגירסא. סבת המות האנושי בא מצד המצב הטבעי בשביל הקץ
הטבעי של כחות הגוף הכלים, ומצר הסידור התכליתי בא מסבת התעודה
המעשית הגופית שנשלמה, וצריך כבר האדם להתעלות לתעודה יותר נשגבה
ויותר נעלה. אמנם עסק התורה לישרי לב מגין על שני אלה יחד. העונג הרוחני
הממלא את לב האוהב את התורה אהבת אמת, יתן עצמה לכחות הגוף חוץ
משיטתם וסידרם הנהוג. וע"ד התעודה, אמנם תעודת האדם היא השגה יותר נעלה
ממה שהוא יכול להשיג בעודנו בגוף, אבל מ"מ הלא גם החכמה המושגת ע"י
דף 310
עיון התורה לגדולי המעלה, היא ג"כ השגה גדולה רבת האיכות. ע"כ אין זאת
מדתו של אדון כל המעשים ית' לשדד תעודה שהיא קיימת בפועל, ע"י מה
שאותו הצדיק עוסק בתורה פה עלי אדמות בשביל תעודה אחרת, אף שהיא רמה
ממנה בערך. ע"כ רק אז יגיע התור של העלי' לתעודה היותר רמה, באותה
השעה שחדלה בפועל התעודה השפלה ממנה לפעול את שלה, מפני שכחותיה
מוגבלים ע"י הגוף המוגבל, אבל כ"ז עסקו בתעודה השכלית, דלא פסק פומיה
מגירסא, לא יכיל ליה.
אמר מאי אעביד ליה. שתי פעולות הפכיות צריכות להרשם בבת אחת. האחת
גודל הערך של התורה שהשגתה ולימודה היא בערך התעודה האחרונה של
ההשלמה האנושית, שע"כ א"א לבטל את התעודה הקיימת גם בשביל דבר שהוא
ממינה למעלה ממנה. אבל הרושם השני צריך ג"כ להרשם, שעם כל הגודל שאנו
חשים אל התורה שאנו למדים בחברת הגוף, עלינו לדעת כי כאין היא נחשבת
השגתנו לעומת מה שאפשר להשיג מהטוב הצפון ליראי ד' בהיותם עולים לחיים
הרוחניים באוצר החיים. ע"כ מניעת הרשות האי-אפשרית של הפירוד ע"י המות
בהיותו עסוק בתורה בפועל, מרשימה את יקרת התורה שהיא התעודה הצפונה
עצמה. אמנם הסבות הגורמות להפסקת התורה כדי שיהיה הפירוד אפשרי )הוא
פועל( ]הן פועלות[ הרושם להתבונן כמה יותר רם ויותר נעלה הוא המצב של
נועם ד' הצפון ליראיו מכל הנועם אפילו הרוחני שאנו יכולים לציירו בחברת
הגוף, עד שמ"מ ניתנה הרשות לחפש עצות מרחוק להבאת התעודה היותר רוממה
שלא תהיה מעכבתה התעודה הנמוכה ממנה, עסק התורה בחברת הגוף פה בחיי
הגשם. ע"כ לא באורח ישר כ"א באופן סיבובי אפשר לבא במצב כזה לתעודת
המות, שמטרתה מה שהיא למעלה מאותם החיים הזמניים. ע"כ אמר מלאך
המות, שהוטלה עליו לא פעולה ישרה כ"א סיבובית, מאי אעביד ליה.
הוה לי' בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק בחיש באילני, נפיק
למחזי, הוה טליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. המקרים
החיצונים פה התאימו אל המקרים הפנימיים שבנפש הגדולה והקדושה בעת
הנפלאה ההיא. כל זמן שהאדם עסוק בהשגות מוגבלות שאפשר לציירן יפה
בחושים איננו מרגיש כי צר לו המקום, אבל כאשר הוא מתנשא להשגות יותר
עליונות ורחבות, להשגות רמות בעיונים אלהיים גבוהים וקדושים הלוקחים שבי
דף 311
לב קדוש, אז הוא מרגיש כי צר לו המקום, הגבולות מעיקים אותו, הקירות כמו
ישימו לו מועקה, ע"כ יתאוה לצאת למקום אויר חפשי. הבוסתנא אמנם היה
אחורי ביתו, מוכשר לעיונים נעלים מגבול החושים כמו שהבית היה מוכשר
להלימוד המצטמצם בגבוליו המוחשיים, אז כאשר התרוממה הנפש הקדושה
להשגות יותר רחבות התעלה מעולם הגבול. אמנם בפעם הזאת היתה זאת סבת
מיתת הנשיקה המיועדת לקדוש אלהים שכמותו, מלאך המות אתא סליק בחיש
באילני. הסבה המוכנת להביא את קץ חיי הגוף למשיח ד', היא נטתה את לבו
הפעם לעיונים יותר רחבים שהבית כמו צר להם, הוא נפיק למחזי, להסתכל אותה
ההסתכלות המנשבת באויר הבוסתנא הרחב, אותם העיונים שהרחבה והתפשטות
יפות להם. בזה אמנם סליק בדרגא, התעלה והתעלה מעיון לעיון מהשגה להשנה
עד באו למקום עיון כזה, למקום רויות דשן ועדן אלהי, עד שכחות הגוף
החלשים לא היו יכולים להחזיק עוד את הנפש השואפת לצאת ממסגרה, הרגיש
שהגוף רק מכשול הוא נותן לו על דרך השגתו ודבקות נפשו באור העליון,
אפחית*דרגא מתותיה, מצד תחתיתו, ממדרגת הגוף אשר בתחתית בשפל מושבו,
נפחתה הדרגה ולא יכול להשיג את אשר חשק בהשגתו. כאן הרגיש שכח הדיבור
צר הוא מהכיל את כל הגדולות אשר בנועם ד' ישיג. ע"כ אשתיק ונח נפשיה,
כחק לקדושי עליון השוחקים ליום אחרון, שנפשם תצא בחזיון קודש מלא נועם
וחשק אהבת צור העולמים, אביהם שבשמים.
)עיו איה, ח"ג, שבת ל ע"א - ל ע"ב, 29-28(
דף 312
דף 313
ביכורים
דף 314
דף 315
ביכורים
תוכן מצות ביכורים ומה שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלקיך", מיחסו
לו. נראה שיש מעלת טהרה וקדושה, וההבדל ביניהן, הטהרה מכוונת לעשות כל
עניינים גשמיים בדרך הכנה לקדושה, אבל עוד אינם מקודשים בעצמם אלא שהם
דרך הכרח, אבל קדושה היא מעלה יותר גדולה, שגם כל עניינים גשמיים הם
מקודשים ממש. וישראל עומדים להיות מתעלים למדה זו שיהיו כל המעשים
הגשמיים מקודשים לד'. וזו היא מדרגת יעקב, וע"ז נאמר והקדישו את קדוש
יעקב, שיהיו נל הדברים הגשמיים מקודשים ממש לד'.
והנה כתיב )שמות יט ו( "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי מדת הקדושה היא
מיוחסת לכהנים. ומה היא קדושתם שהמעשים הגשמיים עצמם יתקדשו, ולא
שיהיו רק בדרך הכרח והכנה. ולתכלית זו היא הבאת בכורים להעלות על ידם
כל הפעולות הגשמיות, שיהיו בעצמם מקודשות לשמים. ע"כ אמר הגדתי היום
לה' אלקיך, פי' במדת העבודה שהכהן שהוא בבחינת הקדושה עובד בה.
ותובן בזה התנגדות לבן אל קדושת ישראל והתנגדות מצרים להם, כי לבן
עיקרו היה נגד יעקב, שמדת יעקב היתה לעשות כל הדברים הגשמיים קודש מצד
עצמם, והוא הי' בכח טומאה שלו מתנגד לזה. ע"כ היתה התנגדותו התנגדות
כוללת לעקור את הכל. אבל אח"כ במצרים הי' כדי לקנות תחילה, בכלל ישראל
)אל( ]את[ מעלת הטהרה, שתהי' כל הגשמיות לכה"פ הכנה לקדושה. וזו היתה
התנגדות של פרעה. והנה כשמתנגדים אל ההכנה, שלא תהי' הגשמיות הכנה, די
להסיר את התכלית וממילא אין לההכנה ע"מ לחול. והנה נשי במאי זכיין,
באקרויי בנייהו כו', בבחינת ההכנה, ע"כ נזר על הזכרים וממילא אין לההכנה
על מה לחול. אבל לבן שהתנגד להמעלה היותר גדולה שז הכל בבחינת תכלית,
היתה כוונתו לעקור את הכל.
והנה צריך לקנות מעלת הקדושה, אבל להכנה צריך מעלת הטהרה, ע"כ
אומר בהבאת הביכורים שהתכלית היא "לפני ד' אלקיך", פי' לבוא למדרגית
הקדושה, אבל כדי לזכות לה צריך לטהרה, ומבאר איך שהשי"ת השכיל להקנות
אותנו בב' המעלות, והיינו ההתנגדות מצד ארמי אל הקדושה, ומצד המצרים אל
הטהרה. ועתה הנה הבאתי, לזכות לטהרה, והנחתו, כדי לזכות לקדושה,
והשתחוית כו' לקבל ההשפעה כנ"ל.
)בשחן רענן, ח"א, אורות המצוות, עמ' שיא(
דף 316
כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד
ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנמים לבתים, ולמשכים הי' הממונה אומר קומו
ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו. הנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה
אינה כ"א עבודת אדמה ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב
עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא
יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת
לעצמה ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות.
אמנם עם ד' אלה אע"פ שתכליתם הוא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי
המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו
דוקא נטועים על אדמתם נהנים ונזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת '
תאנו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה, זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא
להיות נפזר בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה
היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל
כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.
אמנם באומות העולם כח המסחר יחזק את האגד החברותי, מפני המשא ומתן
שיש להסוחרים הצריכים זל"ז, ועובדי אדמה שכ"א מתענג על טוב ארצו אינם
נאגדים זע"ז ע"י דברים כאלה. אמנם כך היא המדה שיהי' האגד המקשר את עם
ד', אהבה שאינה תלויה בדבר, כ"א קשר רוחני, אהבת ד' ותורתו, שכל הטוב
והנשגב היוצא מזה אינו נבנה כ"א ע"י כח העממי שבעם ישראל.
ע"כ הביכורים הם המורים על החבה היתירה הנודעת ליסוד עבודת האדמה
לאומה הישראלית, שתרבותה תגדל דוקא בהיותה בתור עם לבדד, ואינה ראויה
ללמוד אל דרך הגויים, וכח האחדות נשלם ע"י הצד הרוחני שהוא אדיר בה.
ע"כ כל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, תחת שבאוה"ע הי' יסוד
אחדותם נבנה ע"י יריד ומסחר, נבנה כאן ע"י הדבר המשותף בעבודת ד' ')
טהורה. ולנים ברחובה של עיר, להורות ג"כ על חבתם לחיי הטבע שנמצאת
בעבודת האדמה.
ואינם נכנסים לבתים, ג"כ מפני טומאת אוהל, שאמנם טומאות רבות גורמת
ההתרחקות מחיי הטבע הטהורים. ואשרי העם שבורר לו חיי תם טבעים, בהנצלו
עם זה מירידה של פראי אדם, כ"א להיות תרבותי ובעל דעה רמה וזכה עד
מאד, וזה א"כ כ"א בעם ד' אלה שהוא כרכא דכולא ביה ממנו מלכא ממנו
נביאיו ממנו )חכמיו( ]שריו[ )חולין נו ע"ב( וכה"א )זכריה י ד( ממנו פינה
ממנו
דף 317
יתד ממנו קשת מלחמה. שכל יתרונו יהיה רק בשישים לב לפתח את החמודות
הקדושות הגנוזות בכחו העצמי הגדול, וכי אינו צריך כלל לכרמי זרים.
ולמשכים הי' הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו, העמים
יקראו לבית ד' "הר", ואברהם קראו "הר" "בהר ד'
יראה" )בראשית כג יד( היינו
מצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף
לכל. אבל יעקב קראו בית )שם כח יט(, שכבר יצאו מקרבו ההתיחדות של ישראל
בערכם המובדל ומתבודד מן האומות, וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" )דברים
לג כח( כי לגבי ישראל צריך להיות ציון בית ד', כלומר מוגדרת במחיצות
ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותינו, כי
כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם
נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, ושליטת
רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל, וכבר ידענו
מה שנמשך מהרעה מאת שפנו אל ילדי נכרים להשפיק בהם. אמנם אוה"ע הם
יכירו את ערך רוח ד' השפוך על ישראל ויקלטו מרוחם אליהם, ע"כ לגביהם
הנהו "הר ד'". אבל בהכרת ערך הביכורים המשבח את יסוד עבודת האדמה,
המכשיר להתבצרות בפנימיות האומה ונתינת כח ההתחברות הפנימית רק מצד
השיתופים הרוחניים הנעלים, היא נקודת ציון )עיין אורות עמ' קכג ואורות התשובה
פי"ב יב( ששם התגלה הוד ד' והדרו. התכלית הנשגבה של אומה שלימה
המתאמצת להטביע עליה חיים של קדושת המעשים והמדות והדיעות וכל העושר
הרוחני, הוא צפון בעצמותה הנשגבה עד שתחת ההתחברות החומרית של יתר
האומות היא מתחברת ע"י קשרים רוחניים קדושים. ומה תוכל השפעה של תרבות
מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהם כחה
הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהם, שודאי יביאו לה רק ירידה ולא
עליה. אמנם עליה לה יהי' רק בהתחזקה במעוז הכחות הצפונות בעצמה להגדילם
ולהאדירם ובזה תהי' אדירה לעצמה, וממילא ימשך תועלתה הכללי המשותף לכל
האדם. קומו ונעלה היה אומר, ועלייתינו תהי' "ציון" שהיא בית ד' אלהינו,
לא
הר ד' לנו כ"א בית ד'. ע"כ שינו ג"כ לשון הכתוב ירמיה ל"א ה'
שנאמר שם
"קומו ונעלה ציון אל ד' אלהינו", ולא נאמר בית והם הוסיפו בית.
הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. העלאת
הבכורים אל מקום המקדש, מקום עינם ולבם של ישראל )מלכים א ט ג(, ראוי לו
דף 318
להתוות את הערך של היחש של כל איש פרטי ועסקיו הפרטיים אל קרבת ד'
ואורו, אור ישראל הכללי. והנה כשם שהתאנים והענבים הם לחים מלאי לשד
רענן, וטובים מאד לענין הקרובים שאין עליתם ריחוק דרכים וטורח טיפול
שמירה, ומוטעמים ביותר לערך הגרוגרות והצמוקים, שבהם מוותרים קצת על
נועם הטעם כדי להתקיים, למען יוכל לבא גם ממקום רחוק אל ה' ד'. כך יש
חילוק בין דרכי החיים הרוחניים, שבהם מעלות רבות חלוקות, ובכלל הם כח
התורה וכח הנבואה. כח התורה ע"י הרחבת תורה שבע"פ, ע"י קיבוץ
וריבוץ
פעלים לתורה, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בעומקי הלכות, שהם נראים דברים
יבשים לערך הלשד הנראה בענינים המתיחשים לנבואה, העסוקה בחכמות אלהיות
ודרכים עליונים, שמהם יסתעפו דברים גדולי ערך בהגיון לב, בתפילה וחכמת
צפוני תורה. אמנם בהיותנו קרובים אל אור האלהי נטועים בארצנו, הי' אור
הנבואה ממלא מקום גדול בעולמנו. וכן אנו מובטחים לעתיד באופן יותר נעלה,
הלח המחיה את הלב והנפש באור דעת ד', והוד כבודן של ישראל העליון
הכללי, שהוא מלא זיו וזוהר חיים מלאים טל דשן מאד, הננו רק אז מוכנים
לקבל באופן שיהי' בינינו נשמר, בהיותינו קרובים אל בית ד', נטועים על
אדמתנו ובטוחים מכל בלבולי רוחות וערבובי דיעות. אמנם כאשר התרחקנו
באשמתנו מארץ חמדה, והוטל עלינו עול דרך רחוקה של גלות מרה ונמהרה
כזאת, אז עלינו לחגור עז ע"י דברים המתקיימים הנשמרים בצביונם, אע"פ
שקצת
מלחותם אינו נראה לנו במילוי נועמו כערך ההוד המלא חיים שיש בדברים
המסתעפים מאור הנבואה והמבטים הגדולים האלהיים. ומה הם, הם ד' אמות של
הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם )ברכות ח
ע"א(.
אמנם דברים יבשים נראים גופי הלכות למסתכל רק בשטחיותם, אבל כח חיים
רענן צפון בהם. והם הם שהעמידו אותנו לעם קדוש לד' אלהינו בכל כובד
הגלות החל הזה. ע"כ בבית שני שהי' בעיקרו הכנה אל העתיד הארוך של הגלות
והפזור, כבר פסקה הנבואה, כדי שיהיו הכחות הרוחניות שבאומה שהתעסקו
בנועם אור הנבואה, עסוקים במקומה בעומק פרטי הלכות, להגביל דרכי תורה
באופן מדוייק מאד, כדי שיוכל עם ד' להתקיים גם במרחקים ע"י הצטיינותו
היתירה בריבוי הדקדוקים, וחביבין עלי דברי סופרים יותר מד"ת )ש"ר א יח(
אומרת כנסת ישראל. ~דוגמת הביכורים, שאמנם הקרובים הקדימו את היפה
המוטעם ומלא לח מורגש התאנים והענבים, חביבים הם גם הרחוקים שהביאו
הגרוגרות והצמוקים, שע"י שליחם התעלם בהם, ולמראית עין הם צנומות
ויבשות, בשביל כך הם מתקיימות ולאורך ימים יעמד טעמם בם וריחם לא יהי'
דף 319
נמר, ויהיו פרי קודש הלולים לשם ד' מטע לתפארת, ובאוצר הכלל יתאחדו
הכחות הלחים והרעננים שלחותם ולשדם מורגש עם הכחות שכח קיום שלהם הוא
טמון אבל חזק מאד, שבא ע"י חוק המעשה בדקדוקי תורה ומצות, ומשניהם
יחדו ישלם העז וההדר.
ויצוייר ג"כ באנשים פרטיים בכל זמן. ישנם אנשים אשר קרבת אלהים
יחפצון בלב ער ומרגיש, לא ימצאו לנפשם מנוחה כ"א בהשתפך נפשם בתפילה
מלאה גילה ואורה וצהלה, ולב מלא רגשות חמים באהבת ד' ותפארת עזו, והם
לפעמים רחוקים מעולם המעשה. ואם יבאו לעבוד בפרך בדברים החומריים
בעסקי כספים ודברים מדיניים לא יוכלו לעמוד לפי תכונתם, הם הקרובים
שצריכים להביא תאנים וענבים. אמנם ישנם אנשים כאלה שהם תמימי דרך,
חזקים ביראת ד' ואהבת שמו ותורתו, אם כי לבבם בקרבם נח ושקט )עיי7 מוסר
הקודש עמ' קכו(, הם מוצאים לנפשם חובה לעבוד ולמשא, ולהגדיל תורה ולהרבות
חסד משפט וצדקה. לפעמים יהיו נשקעים בעולם המעשה לרגלי מעשיהם בכשרון
ולא יוכר אורם הצפון, רחוקים אלה הם מביאים גרוגרות וצמוקים, המתקיימים
בכל הזמים ובריבוי הדרכים וארכם, "יראת ד' טהורה עומדת לעד" )תהילים יט
י(, "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו" )שם לז לא(. ומה נאה המחזה לראות
שבציון מכלל יופי )שם נ ב( שם עלו שבטים )שם קכב ד(, וכשבת אחים גם יחד
)שם קלג א( יתקבצו יחד כללי ופרטי, בעלי התכונות השונות, וכ"א יכיר בפעולת
רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, "שלום שלום
לרחוק ולקרוב" )ישעיה נז יט(.
השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. אומה שיש לה
מטרה עליונה ונשגבה היא מציינת את דרכה לחבב את העבודה, כי רק בעבודה
ויגיע כפים בלאום יסודרו חיים כשרים וישרים. והנה אם לא הי' לה שאיפה יותר
גבוהה מחיי הגוף לא הי' לה לפנות לעושר וגדולה. אבל כיון שיש לה נפש רמה
השואפת להגדיל פעלה בעולם ע"כ תשאוף ג"כ לעושר ע"י העבודה. אמנם
העושר לא יהי' מכוון לעצמו כ"א כדי שעל ידו תבא להאיר את עצמה ואת
העולם באור החכמה והדעה האמתית, אור ד' אלהי עולם. וזאת היא תעודת
ישראל, השור הולך לפניהם, מכוון אל העבודה "רב תבואות בכח שור" )משלי יד
ד(, וקרניו מצופות זהב, להורות שאל העושר תביא בדרך ישר רק העבודה, ולא
לשלול ולבוז ולבלע חיל זרים, רק בכח וגבורת שור בעבודת יגיעה ועמל. אמנם
דף 320
לא זאת היא גמר התעודה כ"א עטרה של זית, המורה אורה, כשמן זית שבמנורה
המורה לאור תורה ודעת, הרוצה שיחכים ידרים סימן לדבר מנורה בדרום )ב"ב
כ"ה ע"ב(. וכן אמרו חז"ל )שהש"ר ד( ביונה שהביאה עלה זית דבר
המביא אורה
לעולם, כלומר מגמתינו שהעבודה תביא לעושר, והעושר לעטרת החכמה והאורה,
למען יאמרו כולם יגדל ד' מעל לנבול ישראל. זאת היא מגמת העובדה והעושר,
עטרה של זית בראשו.
החליל מכה לפניהם עד שהיו מגיעים קרוב לירושלים. החליל הוא מיוחד
ביותר לשמחה גם לאבל, חלילין לכלה או למת )ב"מ עה ע"ב(, אמנם השמחה
השלמה היא מתנוצצת ביותר כשלא יחסר עמה ההרגש של מציאות האבל
האפשרי לבא והוא נשמר וניצל ממנו. ע"כ אלה שלושת הכחות הראשיים
המצליחים את האומה, העבודה בכח הגוף, השור ההולך לפניהם, העושר הבא
ע"י קרניו המצופות זהב, וההשכלה הבאה עם העושר והחריצות, עטרה של זית
שעל ראשו. אפשר שכל אלה יביאו ג"כ שואה על האומה כשישתמשו עם אלה
החמודות להרע. העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית
לבדה. העושר יביא המון חמדת תענגי החיים שמטמטמת את הלב מבינה אמתית
וחכמת צדק אלהית. החכמה תוכל להועיל להרע כמאמר "חכמתך ודעתך היא
שובבתך" )ישעיה מז י(. אמנם עם ההישרה האלהית, עם מעגלי צדק ומשרים
שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שאלה ההצלחות
המכשירות את אושר האומה יבאוה באמת לרום מעלתה. ע"כ החליל המוכשר
ג"כ לאבל, מכה לפניהם בתכונת דפיקת קול צהלה ושמחה עזה, עד שמגיעי7
קרוב לירושלים, כי שם צוה ד' את הברכה.
הניעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את ביכוריהם. האגודה הלאומית
תוכל להיות מובנת בשני אופנים, או שיסוד מרכזה אין עמו תוך מיוחד כ"א מה
ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי"ז שב '5
לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא מה שלא הי' כלל אפשר בלא הקישור
הכולל. בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה.
אמנם במעלה עליונה, בממלכת כהנים וגוי קדוש, המרכז הוא מטרה אלהית
גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם
ע"י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים קדושה והוד
אלהי.
דף 321
וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות )ברכות ל ע"א,
שהש"ר ד א(, ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים,
המורה ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בהשקפה הרחוקה, שאם גם נעלם כח הלח
של החיים, הם חיים באמת, עתה כשנעשו קרובים אל הר ד', שב כח החיים
המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של
ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים
מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ"א גם שואבים
ממקורו מקור מים חיים, ועטרו את בכוריהם, שמה בהר הקודש יפוח כח החיים,
להיות מורגש וממלא בפועל את כל לב ונפש. ועל העז הקיום האדיר של
הרחוקים, המה הנטישות המעשיות, תילי תילים של הלכות שחיי עולם קבועים
בהם, "אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד", משך החסד ההולך ומתרחב
במה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, "ד' חפץ
למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" על העז ההוא חופה ההדר, "על כל כבוד
חופה", "גילת ורן כבוד הלבנון ניתן לה". "שלום שלום לרחוק
ולקרוב אמר ד'
ורפאתיו", הרחוק שהי' קרוב גם בריחוקו, וכשנעשה קרוב בפועל כאשר בא עד
מקום בית חייהם ולבן של ישראל, אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש,
"כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודיך. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך.
כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי", שלחו לפניהם להאציל
עליהם הדר החיים מעיר עז לנו, ועטרו את בכוריהם, גם הרחוקים הנזקקים
לגרוגרות וצמוקים, נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם.
הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. בנין האומה בשלמותה יהי' ע"י
התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה, שהוא כח סידור
הפעולות, כח הרוחני, מתורה חכמה ועבודת ד', וכח הכסף, העושר הנצרך
לתכלית הכלל והפרטים. ע"כ היו יוצאים לקראת מביאי הביכורים, שמורים על
אחדות פרטי האומה והצטרפות העבודות הפרטיות לאוצר הכלל כולו, למען תבא
התכלית העליונה הנכספת מכל האומה, שהוא חפץ ד' בעמו. היו הראשים בשלשת
החלקים, הפחות הם שרי הממשלה, הסגנים הם שרי הקודש, כי מצינו סגן
הכהנים, והגזברים הם הממונים על עניני הכספים, שמורה על הרכוש והעושר
הכללי, וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה אז
תפרח האומה בגאון ד'.
דף 322
ולפי כבוד הנכנטים היו יוצאים. אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות
התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה, העבודה
האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד' בבית המקדש, שזה
מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון מברחת את כל
העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החמרי והרוחני. והנה במערכה זאת עלינו
להשמר מטעות שיוכלו קלי עולם לטעות שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה
בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה, וחכם
לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב
לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים
וקדושי עליון בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת
ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן וגדול וחילוק המעלות
היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת
הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי שהיא
שמירת המשטר הכללי תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד
וכל כתה בין הכלל. ע"כ לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל
בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל
אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.
כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים בפניהם ושואלים בשלומן. החיים
האנושיים בכללן מתחלקים לחיים טבעיים ולחיים מלאכותיים, בזמן שהאומה
ירודה במוסרה ועין יחידיה ולבם רק אל בצעם, אז מתרחקים מאד המפלגות,
אלה העוסקים בחיים הטבעיים ואלה הנתונים בחיים מלאכותיים, אלו מאלו.
האיכרים עובדי האדמה שוכני הכפרים הקרובים אל הטבע בפשטותה בחייהם,
יהיו בלתי מכובדים בעיני בעלי האמניות שכבר השכילו לחיות ע"פ סדר התרבות
וההתרחקות מן הטבע. עם מניעת הכבוד תבא ג"כ קרירות האהבה וחסרו7
היחש.
כ"ז יוכל לבא רק ע"י העדר קשר קדוש אמיץ מורגש בלב כל יחיד מהמטרה
העליונה של כלל האומה, שתבנה דוקא ע"י התחלקות הענפים בין יחידים
ומפלגות. חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים
דף 323
האדם מחיק הטבע שהיא הורתו ובה ימצא עונג וחיים רעננים, כ"א הם עומדים
להעלות את האדם למעלה מוכשרת כזאת שתהי' קרבתו אל הטבע בנויה לא ע"פ
יסוד של חסרון הרגשה וחכמה, כ"א על עומק הכרה ושכלול אמיץ. לזאת בשרו
חז"ל )יבמות סג ע"א( עמ'דים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע.
ע"כ ביחש ההתחברות הכללית של כל חלקי האומה ומעמידיה, מעבר מזה
האיכרים עובדי האדמה העמלים בהוצאת החומרים הדרושים לחיי האדם מחיק
האדמה, והם נושאים את ידיהם קודש ושואפים שתהי' עבודתם הפרטית מצטרפת
לחשבון התכונה הקדושה של הר ד' ובית אלהי יעקב, ובזה מושפעים הם מבעלי
המשטר וההנהגה, הפחות הסגנים והגזברים, אלה הם הקצוות של האומה חמרה
וצורתה, הם מתנועעים להכיר יחשם זה לזה בלב מלא רגשי קודש. אמנם היחש
יבא ע"י העומדים באמצע, בעלי האומנות המשתמשים בשכל המעשי ובעבודה גם
יחד, על ידם יוכלו להתקיים המפלגות הרוחניות, ע"י עבודת בעלי העבודה
המעשית, ועל ידם יושפעו ג"כ מההשפעה הרוחנית של המסדרים הראשים, גם
אלה האחוזים כולם בחיי הטבע הפשוטים. ותחת אשר באין רגש טהור ואין צפיה
טהורה יוכל בעל האמנות לבזות בלבבו את האיכר שמלאכתו בשדה, ועומד
בתרבותו במעלה נמוכה מאותה התרבות של בעלי האומניות שכוללים כל כשרון
חברותי מעשי, בהיות הלב טהור ונאמן יבא הרגש הברור לכבד עד מאד את
התם והיושר שבחיי החברה הטבעיים, ולהכיר כי תכלית העמל המלאכותי הוא
לא להיות נשקע בשאון החיים החיצונים, כ"א למצוא כל הצרכים האנושיים, בין
צרכי הנוף בין צרכי הנפש, מרווחים, למען יוכל האדם לחיות במנוחה ושמחת
לב חיים טבעיים מלאים שקט ואהבה ותום.
ע"כ עומדים מפניהם בעלי האומניות להורות את היתרון ורחש הכבוד שהם
מכירים בחייהם הפשוטים, ושואלין בשלומם להורות על תעודתם הם להגדיל
אשרם בחיים ע"פ דרכם, לא להוציאם מעולמם כ"א להוסיף בהם ובכלל האומה
שכלול וטוב, שמתחבר כולו אל היסוד היותר עליון שהוא מגמת האומה
הישראלית, שיכיר כל חלק מן האנושיות את ערך התועלת היוצא מאותו החלק
הרחוק ממנו בתכונותו. ודוקא ע"פ ריחוקו והשתנותו יוסף לו אהבה וכבוד, שרק
אז בהתמלא ההכרה העליונה הזאת בכל צדדיה, יזרח האור של ההבטחה
התכליתית לנו "אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו
שכם אחד" )צפניה ג ט(.
דף 324
והנה לבד הפגישה המקרית, נאה אות התחברות קצוות האומה הרחוקות
ונבדלות לגבי היוגבים והאיכרים, בעלי אומניות שבירושלים דוקא, עיר הבירה
המלאה תשואות וכלילת יופי בארמנותיה והיכלי חמדתה, ישיבת הכרכים עם כל
הנלוה עמה לעומת חיי הכפר הפשוט והשלו. ואמרו חז"ל )כתובות קי ע"ב( בהא
דכתיב )נחמיה יא ב( "ויברכו את כל המתנדבים לשבת בירושלים" מכאן שישיבת
כרכים קשה.
אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. ההתחלקות וההתכללות כשהם
משולבים במדרגה נאותה והגונה הם מעמידי האושר וההצלחה החברותית, ודבר
זה נוהג בין בעמים ביחושם איש לרעהו, בין בפלגות ושדרות שבעם אחד. כשם
שכל עם יש לו ד. ב. , רים מיוחדים בין רוחניים בין גשמיים, ואם יהיה עם אחד
גדול ונשגב ולו יקהת עמים, יש רק אז תקוה שבכח הגדול והעצום של העם
הגדול לא יבלע את היושר והצדק, כשישים לב שאף שטוב מאד הוא ההתאחדות
של כחות רבים למרכז אחד, וטוב ג"כ להיות עמים רבים מתכנסים תחת דגל
אחד, כשיהי' בעל הדגל ראוי לכך מצד ערכו הרוחני, אבל עליו להשכיל כי עם
האהבה הזאת הבאה לרגלי ההתאחדות, צריך שכל אחד יעמוד בקניניו השייכים
לו כ"ז שאינם רעים ומשחיתים. וכן הדבר נוהג ג"כ בין ערים מיוחדות ביחש
אל
המטרפולין, עיר הבירה ועיר החכמה, השואבת אל תוכה את ערי השדה
ומשתכללת על ידם. נכון וכשר הדבר שבני העיר הגדולה והמרכזית יכירו
באחיהם בני ערי השדה את היחש של ההצטרפות והאחוה, שמצד זה ראוי שכולם
יהיו פונים לתל תלפיות, לבלי להעמיד שום מרכז אחר המביא לחילוק התיומת.
אמנם עם זה לא יאבדו דבר בני הערים מזכיותיהם בעריהם, בין החומריות בין
הרוחניות, עד שאפילו במה שנוגע לדיעות במנהגים חשו לחוש למנהגי בני
הערים הבאים ]לכרך[, כדברי הירושלמי בפ' מקום שנהגו )פסחים פ"ד ה"א(
וכתו'
ד' י"ד פסחים ד"ה שתי פרות היו חורשות, להכיר הזכות המיוחדת הרוחנית
והחמרית של כל עיר ועדה ביחד עם ההתאחדות להאחוה הכללית. ן
ע"כ הביעו טוב לבבם ואמתת משפטם גם יחד, באמרם אחינו, אתם מתאחדים
עמנו בכח האחוה שמשתכללת בכח המרכז של עיר ד' הר הקודש, אמנם הננו
מכירים שעם זה הנכם ג"כ אנשי המקום פלוני, ואין לנו חפץ בהסיר יחושכם אל
עיר מגורכם החביבה עליכם בטבע, וזה יהיה ג"כ כעין הרגל והדרכה לשלום
הכללי הגדול שירחש ישראל ע"פ תורת ד' אשר דרכיה דרכי נועם ושלום לכל
דף 325
העמים, "גר ותושב וחי עמך" )ויקרא כה לה( אמרה תורה גם ליחס בני נכר
הגרים
אתנו בארצנו, אנו רק מקפידים על הסרתו מדרך רעה ומזקת ולהיות איש ישר
כחובת בני נח )רמב"ם הל' ע"ז פ"י ה"ו(. אמנם אם יש לו אומה
וארץ אבות
יכולים להיות לו עליהם געגועים וחבה, ומזה יהי' גר, אך בכ"ז תכירהו לתושב
לענין קירוב הדעת וחופש וזכיות הראויות לאדם. ולא יקחך לבך להכחיד ממנו
את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו עד שיהי' רק תושב, כ"א "גר ותושב )יהיה(
וחי עמך" )ויקרא כה לה(. וכפי ההדרכה הכללית ביחש אומות העולם תהי' ג"כ
ההדרכה הפרטית מעיר הבירה ליתר הערים, להכירם כאחים מאוחים ומחוברים
ועם זה באפס ביטול לערך מקומם ודרישותיו כולם. זהו השלום הישר האמיתי,
אחינו אנשי המקום פלוני בואכם לשלום.
החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפום
המלך נוטל הסל על כתפו ונכנם עד שמגיע לעזרה, ה~יעו לעזרה דברו הלווים
בשיר, ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. באשר יסוד הבאת הביכורים
הראה בפועל את ההתאחדות לתכלית הכללית שמתקבצת ע"י כל פרט ופרט
מפרטי האומה, בעבודתם היותר פרטית שהיא עבודת האדמה. והנה צריך
שיתרשם לפי ענין הקדושה המיוחדת לישראל, שיהיה חותם ההתאחדות התכלית
הרוחנית והתעודה הנפלאה של ישראל. ע"כ אחרי המעלה של ההתאחדות שבא
בהכנתם להתקרב לירושלים, שהוא מקום הקיבוץ הלאומי "ששם עלו שבטים"
)תהילים קכב ג-ד(, "עיר שחוברה לה יחדו" )תהילים קכב ג-ד(. עוד צריך
לסמן
מעלה יותר עליונה שהיא העליה להר הבית ששם מתגלה התכלית הרוחנית. אמנם
התכלית הרוחנית שהיא מביאה להתאחדות הכללית אפשר לציירה בתור אמצעי
אל חיי הפרט או שהיא לעצמה תכלית נשגבה. וההבדל הוא שאם היא תכלית
לעצמה ראוי להעשות בגופו של כל יחיד מיחידי הכלל, תחת אשר ]אם היא[
אמצעי להתאחדות די לה שתהיה נפעלת אפי' ע"י שליח, רק שימצא באוצר
הכלל. ע"כ בבא ההכנה היותר מבוררת, בואם להר הבית מקום היעוד הרוחני,
הר ד', שם אפילו אגריפוס המלך נוטל הסל על כתפו, להורות שהתכונה הרוחנית
בישראל אינה תלויה באיזה דבר ומשמשת ליסוד הקיבוץ, כאשר אפשר הדבר בין
רוחניותם של אוה"ע, ביחוד עובדי ע"ז שכל תוכנם הי' רק שע"י התכונה
הרוחנית יהי' מעמד להקיבוץ הלאומי גם מצדו הרוחני, שיש להאנושית עליו
דרישה חזקה. לא כן תורת ד', אמת שהיא לעצמה בתעודתה ועומק הצדק והגיון
דף 326
האמת שבה ]היא[ התעודה היותר נעלה גם מצד כל פרט. ע"כ אין כאן מקום
להיות הדבר רק נפעל, כי הדבר שהוא עיקר המגמה האנושית צריך שיהיה
לנחלה לכ"א בפני עצמו, ועצם החיים אי אפשר לעשותו ע"י שליח.
והנה זאת היא שעומדת לישראל להיות עם עולם לפני ד', "כאשר השמים
החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם
ושמכם" )ישעיה סו כב(. מפני שכל האומות שיש להם תעודה גם לרוחניותם,
שהיא איזה דבר אמצעי, ע"כ תחול עליהם זקנה )עיי7 ברכות פ"ט אות שלח(,
ובבא
תור ההתרוממות היותר עליונה כבר שמשו את אשר עליהם להכין והם מתחילים
לרדת )ילק"ש ירמיה ל ]שיב[(. אמנם בישראל יסוד התעודה שלהם היא התעודה
בעצמה, דעת אלהים אמת ושלום עולמים, שהחיים עצמם יבאו עי"ז למטרתם.
א"כ אין להם ירידה וזקנה, "כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו
בחירי"
)ישעיה סה כב(. ע"כ לעומת שאצל שאר אומות יתכן להיות שבהגיעם לתכלית
רוממותם ישמחו אויביהם, שידעו ע"פ חק עליית וירידת העמים שכבר קרוב קצם
לבא, כי כבר מלאו תעודתם האמצעית. לא כן אנחנו בני אל חי, תעודתינו היא
לעצמה תכליתית, ע"כ דברו הלויים בשיר "ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת
אויבי לי".
הגוזלות שע"ג המלים היו עולות ומה שבידם נותנים לכהנים. העולה מכוונת
כנגד הרעיון, מכפרת על המחשבה העולה על הלב כדחז"ל )ירושלמי יומא, פ"ח
ה"ז(. הוד האומה ויתרונה יראה בהיות המחשבה והבינה נתונים לכל בניה, "כל
בניך למודי ד'" )ישעיה נד יג(. אמנם עם היותה רבתי בדעות )איכ"ר א ד(
מהיה
המשמעת המעשית גדולה, לבלתי סור מן המצוה לכל דבר דת ודין ע"פ התורה,
המתפרשת כרגיל ע"פ הכהנים מורי התורה. הגוזלות אמנם היו ע"ג הסלים,
הרעיון התנשא מעל המעשה והרים עי"ז את ערך המעשה מדעת נפש. )ועקב ענוה
יראת ד', שמה שבידם נותנים לכהנים( והיו עולות כולן כליל, בהוראה להכונה
הרוחנית ששרויה בלב כל יחיד מישראל בטעם המעשה. ומ"מ מה שבידם נותנים ן
לכהנים כפי ערך הדעה היותר מתרבה ומתגדלת בעם. עוד יותר היה מובן ערך
הגודל הניתן למעשה התורה והמצות כולם מצד הערך המעשי שבהם, וערך
ההצלחה הכללית היוצאת מהאחדות המקודשת שמתמלאת רק ע"פ ההמשכה
למרכז אחד בכל חוקי החיים. אמנם לולא קדושת התורה ואלוקיותה הי' מוכרח
להמצא כח מנגד מוחלט בין תעופת הרעיון שהוא מחולק הרבה לפי מעלת
דף 327
הפרטים אל כיוון המעשים לפרטיהם. אבל בהיותה תורת ד' וערוכה בעצה
עליונה, היא מכוננת באופן כזה שגם כל הפרטים המסתעפים ממנה בתולדותיה
ע"פ דרכי המשפט, ישאו ]יושוו ?[ בד בבד עם כל רעיון נשגב שיוכל להגותו לב
כל חכם יותר נעלה. ע"כ עם היות הגוזלות באות עולות, רצופות במחשבה
עליונה ואידאלית, אינו מונע וגם עוזר שמה שבידם נותנים לכהנים, ותרומת היד
המעשית הנראית מצומצמת בדיוק פרטיה מתאימה היא עם המחשבה היותר
מתנשאת ומתרחבת בעז רעיונותיה. ובזה יונח קו להתאמת העבודה היותר חמרית
עם כל מרום ונאצל. איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה "בכל דרכיך
דעהו" )משלי ג ו(.
עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום ל' אלהיך עד שגומר כל הפרשה,
ר"י אומר עד ארמי אבד אבי. הגיע לארמי אבד אבי מוריד את הטל מעל כתפו
כו', וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל
הפרשה. הקדושה הכללית שמתמלאת ע"י האחדות המושגת ע"פ כל דרכי ד' היא
מצטיינת בשני ענינים, במעשה וברעיון. האחדות המעשית מביאה לאחדות
הדעות, כי רק ע"י התיסדות חק ומשפט התורה בכלל האומה יזדככו הדיעות
לבא לקדושת המחשבות שסגולת ישראל בהם תלויה להאיר באור ד'.
החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ
הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, ע"פ המשפט אשר יאמרו לך,
)עיין בהקדמה לעין איה(, אע"פ שאין ההכרה הפנימית של הפרט מכרת את ערך
הדבר על ימין שהוא שמאל שמע לו )דברים יז יא(, מפני שכך הוא חפץ ד' למען
אחדות הכלל )החינוך, שופטים תצו ]שלא לסור מדבריהם[(, וזקן ממרא שרצו ב"ד
למחול לו אינם מוחלין אמרו חז"ל )סנהדרין פח ע"ב( כדי שלא ירבה מחלוקת
בישראל. אמנם החלק העיוני ממילא הוא מתישר ע"י ישרת המעשים, אבל תלוי
הוא ביותר בההכרה העצמית, כאשר האריך בחובת הלבבות בהקדמה, שלא נאמר
בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט שום דבר מתוצאות השכליות בחובת בלב,
מפני שע"ז לא נסמך העיון אל המרכז וחכמי הסמך ]הסנהדרין ?[, כ"א
ע"פ יושר
מעשה התורה כבר ימצא השכל העצמי מסילה לדון דין הדיעות הרוחניות ע"פ
דרכי יושר וצדק. ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר הגדתי היום לד'
אלהיך, מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם
שמים. כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית ע"פ התורה,
אשר יורו מורי התורה יושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי
דף 328
לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים
ע"פ הוראות ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות
הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה. אח"כ יפנה להעיר לבבו
בצד העיוני של האחדות, בזכירת העבר, דרך ה' והשגחתו, מארמי אבד אבי. פה
יאמר ד' אלהי אבותינו ולא ייחד שם ד' דוקא על הכהן, כי שלמות המעשה
גורמת שההשגה הפרטית מכרת כבר בעצמה את הדיעות האמתיות, לא רק מצד
הסמיכות על הכהן המורה
והנה ביחש הדיעות עם המעשים ישנם שני דרכים, דרך אחד הוא, שהמעשים
יהיו נשמרים בכל תוקף זהירות ביראת ד' תמימה וטהורה, מבלי נגע כלל אל
האוצר של הדיעות ורעיוני הלב. כי המעשים צריכים שיהיו כלולים ע"פ מרכז
האומה המעשי, שהוא צריך שווי גמור באין חילוק כל דהו הגורם למחלוקת
והתבודדות. אמנם שדה הרעיונות רחב הוא, והרבה פנים לתורה לעבוד את ד'
במקהלות ממקור ישראל, כ"א ואחד כפי כחו ושכלו. ע"כ צריך שיהי' השיתוף
שיש לכהן עם הבעלים הפרטיים בביכורים נגמרים בעודנו עסוק בהצעה המעשית
בשעת שקורא את שם ד' על הכהן. וזהו דעת ר"י שקורא עד ארמי אבד אבי,
ומשם משתתף עם הכהן במעשה התנופה. אמנם אח"כ ע"י אמירת הענין המענין
את הרעיון אז כ"א קובע ברכה לעצמו, כ"א כפי שכלו יהולל, ואין לשתף בזה
ענין המעשה שתלוי בהוראה והסכמת ב"ד קבוע. ולפי פשטן של דברי ת"ק
שאחרי גמר כל הפרשה היתה התנופה המשותפת בין הישראל והכהן, נראין
הדברים שמ"מ המעשה פועל הרבה על המחשבה, ועם הרכוש המחשבי ראוי
שישתמש גם בחלק המעשי שבו הכהן משותף. כי יש ג"כ דרך נכון שיפעלו
לטוב, ולרומם בכח העיוני על המעשים כולם. ועם התרוממו להשכיל בעיון כפי
שכלו, יבא אח"כ להשתתף עם כח ההוראה לפרטי המעשים, אז ימצא בהם עצמם
אוצר רב דעת. ע"כ נכון הדבר שאחרי גמרו ג"כ ההצעה העיונית ישוב להיות
משתתף עם הכהן במעשה התנופה. והדברים נוגעים אם יש מקום להשכלות
עיוניות עם פרטי המעשים בהלכות ופרטי המצות. שלפי דעת הרמב"ם במו"נ
)ח"ג פכ"ו( אין העיונים השכליים מוצאים מקום כ"א בכללי המצות,
ובקשת עילה
לפרטיהם בעיניו ז"ל הוא שגעון ארוך, א"כ אין יד העיון מגעת כלל למעשים
שבהם יש שיתוף לכהן. אמנם כפי מחקרי חכמים רבים יש לצייר אוצרות תבונה
ודעת ד' בכל פרטי המצות בסוד ד' ליראיו. וכן מטין דברי חז"ל )פסחים נ
ע"א(
בענין טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפויין יהיו לע"ל, וכמה מאמרים בזוהר
מורים
דף 329
כן. ולפ"ז יש יחש גדול לפרטי המעשים עם הצד העיוני שבתורה ע"פ ההכרה
העצמית, וראוי להורות ע"ז בהשתתפות עם הכהן במעשה אחר שכבר הקדים
הצעתו בהכרת ההכרה המדעית, שאם שהיא פרטית ותלויה בבינת כ"א בפ"ע,
היא כללית, שהיא בטוחה שכבר יביא יושר המעשים שכל האומה תכיר את
המאור האמיתי שבדיעות שאליהם פונה התורה בכוונתה הכללית, "כי נר מצוה
ותורה אור" )משלי 1 כג(.
והניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא. המזבח הוא אות הברית על האחדות
הרוחנית, על שם ד' אחד השוכן בישראל, ע"כ הי' קצף גדול על ב"ג וב"ר
כשבנו מזבח אחר )יהושע כב יב(. ולאות שההתאחדות המעשית תהי' לעולם הולכת
שלובת יד עם ההתאחדות הרוחניות, שכמו שיהיו המעשים כולם מחזקים את דרך
ד' בפועל בכלל האומה כן יחזקו את הדיעות הנשגבות שלה. אמנם התנאי הנצרך
לבא מקיבוץ פרטים לאחדות שלמה במעשה ובעיון הוא שלא יעמיד היחיד את
פרטיותו בעיקר, בין בפועל בין במחשבה. כי כל הרעיונות )המחשביות(
]המחשבתיות[ וכל המעשים צריכין להיות הולכים בעיקרם לטובת הכלל הגדול
בעיקר, בין מצד בפעולות בין מצד הדיעות, ובזה ילך בדרך טובה ואורח חיים
בפועל וישיג ארחות חיים בדיעות טהורות. וזהו שורש ההשתחואה המורה על
הביטול של הערך הפרטי מול האור הגדול אור ד' הטוב לכל שכבודו מלא
עולם. ע"כ לתמם כל החזיון של הביכורים לכל הצדדים הניחו בצד המזבח
והשתחוה ויצא.
בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו
מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע. הענין
הראשי להתכללות הכלל מכחות פרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף
את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה
שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו
החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם
ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע
נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם
כל זמן שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין ימלא את
הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל מאין מטבע
דף 330
שוה ומסויימת ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה המטבע להיתקן, וכיון
שנתקנה הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים שלא הוצרכו לזה
מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים בעלי רגש ודעה יותר הי' לבבם קרוב
להתמלא רגשי קודש אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח
בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה הי' יסוד
התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו
שנתקנה חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה שצמצום
המטבע עושקת ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו
לצורך הכלל היא כוללת ג"כ כמו כל התנדבות גם את שאר רוחנו אע"פ שהיא
הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו.
ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו שמי
שאינו יודע לקרות ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון
חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל
הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ד' ועזו בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו
מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל
היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש
הוא עובד את עבודת הכלל ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו
ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה
ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול
ללכת באורח יותר רחב ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה
ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים
לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים
כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד
)תמיד לב ע"א( ~חפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו
אוהביך" )תהילים קכב ו(, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ד'
אלהינו אבקשה טוב לך" )שם שם ח ט(.
העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים בסלי נצרים של
ערבה קלופה, המלים והביכורים ניתנים לכהנים. נפש האדם נמשכת אחר היופי,
ע"כ יש מבא גדול ליופי והידור במצות, שבזה יהיו הלבבות נמשכות להתעורר
על ההוד הפנימי הנמצא בהם. אמנם ההכנות של היופי אינם מצויים ביד כל
דף 331
אדם, ע"כ זהו הדבר המסור יעשירים יעטר את ביכוריהם בקלתות שי כסף ושי
זהב. אמנם כל מה שיוכל היופי לעשות להמשכת הלב יותר מזה תעשה האהבה
הפנימית, שתמשיך חוט של חסד גם על דבר שאין בו יופי חיצוני. ע"כ העניים
שאין בכחם לעטר המצוה ביופי חיצוני, התאמצו להראות סימני האהבה הפנימית
בעמל גופם, לפאר כהשגת ידם, שיהיו סלי הנצרים של ערבה קלופה ונאה
בערכה, ובהראותם נדיבות רוחם לתן גם הסלים עם הביכורים לכהנים, והיה
התגלות כח האהבה עומד במקום כח היופי החיצוני של עשירי העם.
)עין איה, ברכות ח"ב עם' 1 14-814(