לקוטים
הוספות
לאורות - א"י
הוספות לאורות - אורות התחיה
הוספות לאורות - אורות ישראל
הוספות לעניני תפילה
הוספות לאורות המצוות
הוספות לאורות התורה
הוספות לאורות התשובה
הוספות למדות הראיה
הוספות לאורות הקודש א
הוספות לאורות הקודש ב
הוספות לאורות הראיה
דף 1
הוספות
לאורות - א"י
1.
באוירא דא"י אפשר להתהלך במחשבה מופשטת, להניח לשכל והציור לעשות את פעולתם במנוחה.
והננו
בטוחים, שמאחר שכוונת החושב רצויה ועיניו ולבו לשמים, רק ממקור הקודש יערה עליו
הרוח. אח"כ
מוצאים כל ההגיונות מאירים באותיותיה של תושב"כ ושבע"פ. אבל בחו"ל
מוכרחת המחשבה להיגדר
והאותיות של תורה צריכות להיות בוני המחשבה, ואז יש תקוה כי קדושת אוירא דא"י
תופיע על המחשבה
להוסיף פרי קודש ממכון החביון והאור הצפון ישלח ברקיו. <ארץ חפץ ד,ה>.
דף 2
2.
הלב מתגעגע אחרי ההשגה של א"י, אחרי האמונה של א"י, אחרי הקדושה של
א"י. איה לוקחים את
השמחה של א"י, את השלוה הפנימית של א"י, את הדבקות של א"י, את האמת
של א"י, את העוז והאומץ של
א"י, את הבטחון של א"י. חוסה ד', רחם נא, אל רחום וחנון, חמול נא וזכני
נא לשוב אליך בתשובה שלימה,
והשיבני נא אל ארץ חמדתך, זכני נא לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך, רחם רחם,
אב הרחמן, חוס
נא, הושיעה נא הא-ל המושיע.
<ארץ חפץ ה,יא>אע"פ שיסוד אור החירות שורה הוא אך בארץ ישראל, בכ"ז אם
עפ"י עצת ד' נדדנו בגולה, צריכים אנו
להתרומם תמיד בתשוקה פנימית טהורה אל האור הטהור של החירות העליונה, וצפית הראיה
של ארץ
ישראל, ריצוי אבניה וחנינת עפרה, הם הם יתמכו את כחות נשמתינו להתעלות אל אותם
המרומים של
החירות המקודשה, שאיתניות הוייתה מתגלה אך בארץ חמדה, גאון יעקב סלה.
<ארץ צבי 183>העזר של רוח הקודש על מעשה המצוות ועל התורה, לתלמודה, לשינונה,
לגירסתה וסברתה, בהעלם הוא
בכל מקום ובגלוי הוא רק בא"י. "אתה מבקש לראות את השכינה בעוה"ז
עסוק בתורה בא"י". אמנם טהרת
הגוף נחוצה היא להופעת האור של רוה"ק, ובימי עזרא בקשו לרכש להם את הסיוע של
רוה"ק שיהיה מגלה
את בהיקת אור המצוה, ע"כ תקן טבילה. אמנם אח"כ הושפל העולם, והוכרח הדבר
לשאוב את הקיום ממעין
יותר עליון, אור התורה בעצמה, שכל טומאות הגוף אינן יכולות לחוץ בפניה. "הלא
כה דברי כאש נאם ד',
מה אש אינו מקבל טומאה, כך ד"ת אינם מקבלים טומאה". וצפיה לא"י
ותשוקה לטהרת הגוף היא ג"כ משרה
את הרגשת רוח הקודש באיזה בבואה כהה, שגם בה ישמח לב נשבר המצפה להושע. ומן המיצר
אקרא יה ענני במרחביה.
וכי אשב בחושך ד' אור לי, אור עולם באוצר חיים.
<ארץ צבי 183>מדריגת משה היא עליונה מארץ ישראל בתור ארץ קדושה כמיוחדה ומובדלה,
שהיא דוחה מתוכה את
התוכן החלוני שבכל ארצות הגויים. אמנם היא מותאמת רק למדריגת ארץ ישראל העליונה,
שהיא סופגת
לתוכה את כל החול ומקדשתו. וסגולה זו של קידוש כל החול שבעולם כולו, התפשטות קדושת
ארץ ישראל
בכל העולם דוקא על ידי כינוס כל העולם בצורתו הרוחנית לארץ ישראל, היא היתה כל
שאיפתו רכל מגמת
פניו בתפילותיו המרובות, עד שהכניס באמת בארץ ישראל את האוצר של כל הסגולות הללו.
אבל מפני
ירידת העולם מונחות בה כל אלה בגניזה, עד אשר יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער.
<ארץ צבי 183>דף
3
166.
אויר הגלות המטומטם, הממולא בזוהמת השפעתן של התרבויות האחרות הזרות, עוצר בעד
מהלך חיינו
ואידיאליהם. שם, באויר הגלות, אפשר שיתגלה לנו רק ראשית פרכוסים של תנועות רוח,
תנועות תרבותיות.
לעולם לא יוכל להיות להן, לאלה בעצמן, ערך קיום וכח תחיה לישראל ורק אז יבואו לידי
תיקונם והשלמתם
כל אותם הניצוצות של התחלת התנערות העז והתחיה, בכל מקומות פזוריהם, בהצטרפם אז אל
אבוקת
הקודש הגדולה של אור ישראל, אשר יאיר לו בציון, מתוך מבוע חייו המקורי והרענן
והמתקדם בארץ חמדתו.
להאירו ולהנחותו את הדרך לחידוש איתן עלומיו כימי עולם וכשנים קדמוניות.
<לאמונת עתנו ב,פט>הוספות לאורות - אורות התחיה
דף 4
169.
יש שנספגת כל הזוהמא שברוח לתוך הגוף ונעשה הרוח צלול וטהור ומתוך טהרו הרי הוא
מלא עצמה,
ובעצמתו הוא מזכך ומטהר את הגוף ומעלהו למעלה עליונה מאד. ודוגמא זו ישנה בכלל
ובפרט, בכללי
כללות ובפרטי פרטות. ביחוד ניכר תוכן זה בעקבתא דמשיחא, וכל הנוגע למאורעות
הנוגעים לו.
<לאמונת >עתנו ב,קג>
דף 5
168.
כשהספרות של חול וכל סיגיה עמה, הולכת ומתפשטת, מתרחבת ומתגדלת, יוצאים מן הכח אל
הפועל,
בכתב חרות ובאר על הלוחות, כל הגיוני רשעה, נבלה וכל השמרים שבנפש האדם. כשהם
משתפכים החוצה,
כוחם כהה ורשעתם מתבררת. בזה הרשעה אוכלת את עצמה הכסיל חובק את ידיו ואוכל את
בשרו
<קהלת >ד,ה>. כל מחשבה נצחית, קדושה, כל מה שהיא יוצאת אל הפועל , היא יותר
מתחזקת, הודה הכמוס הולך
ומתגלה, ואמיתה החזקה הולכת ומתחוורת. כל מחשבה פסולה, אשר רק 'עד ארגיעה לשון
שקר' כל כוחה
תלוי רק כל מה שהיא יותר עלומה 'והיה במחשך מעשיהם'. והסתה של עבודה זרה ואביזרהא
היא בסתר,
וכל מה שהיא יוצאת יותר אל הפועל, הרי היא מתנוולת וכוחה מתבטל. ולא עוד, אלא שעל
ידי החוצפה
מגלה היא בבירור את כל הגיונותיה הכמוסים. מתעוררת הקדושה הכמוסה בלבם של ישרי לב
וחושבי
מחשבות קדושות עליונות, להביע גם היא את הגיונותיה בבירור. והולכים על ידי זה רזי
תורה ומתגלים ואור
גדול מופיע בעולם אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
<לאמונת עתנו ב,ק>דף
6
89.
אור עולם הבא הוא רם ונשא, גבוה ונעלה, מאורו של משיח המוכן להתגלות אלינו בעולם
הזה. בעת אשר
רחוק היה הזמן, וקוי אור של גאולה היו מכוסים מאד, אז מרחוק היו מופיעים ביותר
ניצוצות אור של עולם
הבא. אבל כאשר קרב הזמן, ורגשי אורות של משיח, באופן הראוי להתגלות בעולם הזה,
התחילו לזרח
בנפשות, נסתמו יותר אלה קוי האורה העדינים והקדושים קודש קדשים, הבאים ממקור
העליון של אור עולם
הבא, ומתוך כך חוצפא יסגא בעקבתא דמשיחא, ונהפכו כל פנים לירקון, וחבלי משיח בעצמו
מתגברים על
ידי זה לאין שיעור. וזהו תפקידם של טהורי הנשמה בתקופה זו, לקרב אורים עליונים
מתוך מרחקי עולם הבא
אל תוך הנצוצות המגלים מאורו כל משיח באופניהם הגלויים. ואז ישתלהבו אלה האורות
אשר מקורם טהור
מאורו של משיח, גם בצורתם הגלויה מאותו המקור שלהבתי-ה אשר לעולם העליון עולם הבא,
וישועת
עולמים תופיע בעולם, ובתוך החוצפא אשר לעקבתא דמשיחא, ימשך כח של נעימות ופה צח
מספר תהלת ד',
באמת ובצדקה. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו, יענהו משמי קדשו בגבורות ישע ימינו
במהרה במהרה
בימינו בקרוב אמן ואמן. ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאופל ומחושך עיני
עורים תראינה ויספו
אנשים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו...וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים
ילמדו לקח.. ולא
תשעינה עיני רואים, ואזני שומעים תקשבנה, ולבב נמהרים יבן לדעת ולשון עלגים תמהר
לדבר צחות,
אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור.
<לאמונת עתנו א,קמט>דף
7
159.
התפילה השלמה, מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את
טבעה השלם, דוקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה
אחריה. יש אמנם קצב להזמן במובנו הרוחני, מתי יוכל העיכול הזה להחל ולסיים את
פעולתו. סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי המתלוה לכל ענין שיסודו ברום
עולם של תשוקה אצילית, עד אשר אפילו אהבת המשפחה הרגילה כשהיא
ביושר בטהרה ובכשרות, מתהפכת היא לאור תורה ומוסיפה להתורה לשד רענן
ושפעת קודש. ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת
באהבת ארץ ישראל ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם,
השפה, ההסתוריה, הגאון הלאומי, בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם
עטופים מעטפה חולית. היסוד הפנימי היא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת
ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות
היותר חפשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה מלב נמשך לאהבתה, אע"פ
שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה
העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן של ישראל בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו
של כל אחד ואחד מישראל. זאת נשמת משיח שהיא נשמת משה, המתפשטת בכל
דור ודור, ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, הכל לפי
הערך. אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח אפנו
משיח ד'. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת
לתקוה של ישועתה, לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה. והודו של
משה הולך ומתפשט הולך ומתגלה. ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה
הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה,
הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני, באים הדברים בתור לשד חיים
ומרפא, לאמץ את הכח
האלהי של הכלל ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלא העולם. וצדיקים צופי
ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם הדומה לאורים ותומים.
<ארץ-חפץ תשנה כריכה>דף
8
157.
הכבוד הנעלה שהוא ראוי שירוכש מאתנו לאומתנו בכללה, שמדתו היא דוקא המדה הא-להית -
דוקא
בכבוד א-להי נספיק כשנעטר בו את עמנו הנישא והנפלא, 'עם נורא מן הוא והלאה'. זה
הכבוד כשיפורש,
כשיתפרש ויתרומם, כשיתפשט מקמטיו ויוחש בכל עמקו, רחבו וגבהו - הוא ישיב לנו את
הכל. 'ישראל
מתעכבין בגלותא בגין דנהגין קלנא בכנסת ישראל', ויצאו מהגלות כשיהפך הקלון לכבוד,
בתחילה מצדנו,
מסטרא דישראל עצמם. 'עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים'.
<לאמונת עתנו א,קכב>דף
9
156.
ההתיישרות אל יסוד הקדושה בנויה עפ"י הבחירה החופשית של נטיית האדם לצד המעלה
והנשגב. אבל
הבסיס היותר יסודי הנותן מקום להבחירה שתתפתח יפה לעלות במעלות הקודש, הוא העצמיות
של הטבע
הנפשי, שהיא בישראל מורשת עולמים מקדושת האבות, הנשמרת כל כך באופן אופיי בעם ד'
בכללו. ועל כן
כשבמשך הזמנים נתדלדלה האומה מנכסיה הרוחניים והתוכן של נטיית הקדושה במעשים,
בדעות ובמידות
נתקלקל, יהיה הדבר המדריך אל התיקון, ההשבה אל הטבע הנפשי המקודש, כלומר התאחזות
אדירה בתכונת
האבות, יסודי מורשת הקדושה. והרעיון האיתן של "הביטו אל צור חוצבתם"
מוכרח הוא לחולל נפלאות על
השכל, על הרגש ועל המידות והמעשים. על כן עצת ד' היא באחרית ימים מופעת על ישראל,
"לכו אצל
אבותיכם" התעמקו בקדושת האבות, כלומר הטבעיות הממוזגת בטבע הגופני והנפשי
שלכם ותעמדו על
מעמד היושר של ערך הקודש הרצוי ותבחנו עפ"י מעמד זה את מעשיכם בהוה ותכוננו
את רוחכם לטובה, כי
תקבלו את יסוד התוכחה עפ"י ההערכה הנשגבה הזאת, הבאה מתוך התרוממות אל טבע
האבות ויסוד
קדושתם המנוחלת לנו נחלת עולמים, ותבוא מזה תורת התוכחה המנצחת המביאה את הרפואה
היסודית לכל
תחלואי הנפילה של הדורות כולם.
<לאמונת עתנו א,קכ>דף
10
167.
אין לנו לפחוד כלל מאיזה נסיגות שאנו רואים פה ושם במהלך האנושות בכלל וברוח האומה
הישראלית
בפרט. אלה הם רק ירידות שלצורך עליה, גמר השלכת הפסולת, שחלקים מן האוכל נגררים
עמה. אבל מיד
כשינקה העולם מזוהמתו ישובו החלקים הבריאים והטובים להופיע.
<לאמונת עתנו ב,צט>דף
11
160.
כל נפילה היא מכשרת עליה כפולה.
<ארץ חפץ תשנה צח>דף
12
161.
בכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה
וחלישות
כח רוחני, הקודם לתגבורת כח ממקור יותר נעלה.
<ארץ חפץ תשנה קיד>דף
13
164.
השלילה ההולכת בגאוה, איננה כי אם הכשרה לחיוביות הטהורה. לא יוכל להתקיים כל חזון
לב עליון
ואידאלי, ללא הסברה חיובית, כמו שאיננו מצוי בלא תוכן חיובי. אמנם כל חיוב מביא
עמו איזו הגבלה ואיזו
כהות, מצד ההרגלים שלנו לצייר כל דבר בתוכן מוגבל ובצורה מעורפלת, באיזו מדה, על
כן השלילה היא
מועלת לצחצח ולשחרר את התוכן החיובי, והאמת העליונה הולכת על ידי זה ומתגלה בכל
הדר זיוה. 'ולא
יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך'.
<לאמונת עתנו ב,עב>דף
14
165.
כשההכרות מאירות בעולם, כשהן צריכות להתהוות ולצאת אל הפועל בתוכיות הנשמות, נעשה
בתחילה
ערפל וחושך וערבוביה גדולה, ואח"כ מתוך עוצם החושך בא אור של הכרה חדשה,
ומאיר פני העולם.
<לאמונת עתנו ב,עד>דף
15
176.
בכל מידה של פיתוח יש הכרח המעיק את המתפתחים על ידו לבא אליו. לא יוכל שום יציר
לעמוד
באמצע הדרך, מוכרח הוא להתפתח. ההכרחים משונים המה בתכונתם. וכיוון שהדבר בא לכלל
השדרה של
המרגישים, כבר באות המדות השונות של הייסורים, למרק את הכרח הפיתוח. ואם ירצה
המרגיש, וביחוד מי
שכבר בא לידי מידה של חופש ובחירה עצמית לעמוד על עמדו, יסובוהו יסורים גדולים אשר
יכריחוהו
להיפטר מהם.
<לדרך הקדש לא>דף 16
152.
הדאגה לקיום האומה, וביותר לקיום היהדות, לרוח ד' אשר עליה, לתורה שלא תשתכח
מישראל, לאמונה
טהורה ולקדושה שלא תתדלדל ותרד, חודרת כליות ולב. לא יוכלו להשקיט רוחנו כלל אותן
המחשבות
הגדולות, אע"פ שהן נובעות ממקור האמת היותר גדולה ועליונה, האומרות בצדק, כי
בטוחים אנחנו שלא
יטוש ד' את עמו, ורווח והצלה יעמוד ליהודים, המשקיטות את רוחנו לאמר, הנה מלומדים
אנחנו במכות
ומלומדים גם בניסים וישועות. כן, אמת הדבר! אבל היוכלו אלו הדברים, האמיתיים
והקדושים, להביא אותנו
לידי עצלות, לידי שפלות ידים ולידי הסח הדעת מרושם האיום של ההוה ? וכי יודעים
אנחנו מתי הוא קץ
חזון ? וכי נוכל גם לשער כמה נפשות וכמה דורות יוכלו ללכת לטמיון, אם לא נצא אנו,
בכל כח א-לקים חי
אשר בלבבנו, לישע עמנו, לישע תורתנו, להוסיף כח בגבורה של מעלה ?
<לאמונת עתנו א,כו>שואלים במה זכה דורנו לגאולה. התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני
שעסק במצוה היותר גדולה שבכל
המצוות, המצוה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל, ולא רק עסק,
אלא הוא עוסק
יעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלהי זה מרוממהו, ומשגבהו בישועה. גם כל אלה שעומדים
מרחוק, או
שמתנגדים לכל הפעולות המביאות את הגאולה הגלויה, גם הם בכלל הזוכים הם. מפני שעל
ידי תביעותיהם,
התוכן של התעסקות הגאולה מתבהר ומתברר יותר, ונעשה יותר זך, יותר מאיר, יותר
חיוני, ויותר ישראלי
אמתי, יותר שואב ממקור החיים הטהורים המפכים ממקור ישראל, ממעין היוצא מבית ד',
"ירוין מדשן ביתך
ונחל עדניך תשקם".
<ארץ צבי 183>הוספות לאורות - אורות ישראל
דף 17
171.
הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואח"כ באה הנסירה, היינו
הטבעיות הישרה בכל
ענין, באמונה ביושר בטבע,שהוא דבר טוב, שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום,
אותו החופש הראוי
ליתן מקום לתיקונים גדולים, גם כן אין כאן. על כן מנסרים, מביאין רגשי חופש, שאפשר
ג"כ להיות נפרדים
חד מחד, ובבחירה מתחברין. בזה מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה. עקבא
דמשיחא הוא
בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, מהקישור של האמונה
בטבע, והוא הדין
לכללות האדם. אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה, ע"י בחירה ברורה. הנסירה
מסוכנת היא במקום פרוץ
מפני התאחזות הקליפות באחורים. אבל כשעולים למעלה בגבהי מרומים, אין פחד. כנסת
ישראל עלתה
בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה, שפעלו הרבה
דורות וזיכוכי
גלויות, אין פחד מהנסירה, הרחק לא תרחיק ללכת, מיד תשוב, בבחירה חפשית, למעלה
עליונה שאין לה
דוגמא.
<לאמונת עתנו ב,קיב>דף
18
172.
היכולת לעמוד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות להרצון המשוכלל
לצאת אל
הפועל, וכל זמן שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת ג"כ להנתק
ממנו. רק בעקבא
דמשיחא יבוסם העולם בכללו עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב, ולעומתו תתגבר היכולת
גם על
הנתיקה הגמורה, ובחירת ההתדבקות בטוב האלהי, תהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי.
כשהנסירה נגמרת יש
אפשרות לבנין עולם של תולדות עד עדי עד. ומתגלה רז זה בחוצפה דעקבא דמשיחא, שחלק
ממנו כבר יצא
לאור. ורמי הגיון כבר יכולים להציץ מאורו זיו ניחומים וגבורת עולמים. לא כאדם
הראשון, שנברא דו
פרצופים מחוברים גב בגב, כי אם פנים בפנים ידבר עמנו.
<לאמונת עתנו ב,קטז>דף
19
170.
הטבע והבחירה נמצאים בכל מקום, ובמציאות הרוחניות הוא ערך של פנים ואחור.
<לאמונת עתנו >ב,קיב>
דף 20
153.
אין ליחיד בישראל נשמה כי אם לקוחה מכללות האומה בלבד.
<לאמונת עתנו א,כח>דף
21
19.
הנשמה הישראלית צריכה לחיות באויר רוחני ישראלי, והכרח הוא להשביעה תמיד מהטוב
הגנוז באוצר
החיים של ישראל.
<רואה האורות טו>דף
22
15.
ישראל הם עלולים יותר לפירוד ומחלוקת מכל אומה, מפני שריבוי הצביונים שמתחלקים
בעמים רבים
כלולים בישראל. וטעם הדבר הוא, שנהיה יכולים להיות לעולם עם לבדד, מבלי להתערב בין
העמים על כן
לא יחסרו בנו כל הנטיות של כל הכשרונות -- "כרכא דכולה ביה"<חולין נו>.
ועל כן צריכה התורה כולה,
שמכללת את כל הכלל כולו בשיווי כל ארחות החיים, להיות לתריס בפני הפירוד, ושינוי
הדעות בכמה
עניינים חמריים ורוחניים אינו מעכב ואדרבא מועיל, כי מכל הטיפוסים יצא דבר הטוב
הכללי.
<טל הראיה >רסא>
דף 23
42.
הננו מתרוממים מעל לאותה השפלות שאוה"ע שרויים בו, והנהו לעסק מחשבי עיקרי
אצל חוקריהם
היותר מצויינים, על דבר החילוק שבין הרוח השמי, והאירי, אנו דוגלים בשם ד' א-ל
עולם שברא את האדם
כולו בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו. וכל הענפים כולם מתהלכים הם זה לימין וזה
לשמאל, שאמנם יש
בהם, מעלה ומטה ימין ושמאל, אבל ביסודם הכל עולה למקום אחד, והכל עתיד להתעלות,
לתקן עולם
במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך.
<יובל אורות 305>דף
24
158.
אצל כל האומות הרוח האוניברסלי הכללי, השוכן בקרבם מצד כללות רוח האדם, והרוח
הלאומי הפרטי
החי בהם, הם דברים סותרים זה את זה, וכשזה קם זה נופל, וכל אחד מסיג את גבול חברו.
מה שאין כן
בישראל, בתוכיותו חונה רוח עליון כפול בכפילה איכותית, ומאוחד באחדות מוחלטה, שיש
בו התוכן
הלאומי ברוחניותו היותר עזיזה בשאיפותיו היותר מבולטות, והרוח האוניברסלי ג"כ
בכל מילואו, בכל אורו
וטובו, והוא מכיר במעמקיו שהחטיביות הלאומית שלו היא ג"כ תכונה אוניברסלית
וענין מלא בעד כל
העולם כולו, והוא מתרחב והולך על כללות היקום כולו בכל הרחבתו. וכל אותה הכביריות
הנוראה של שתי
הרוחות הגדולות הללו, הינם בקרבו בצורה קדושה, בתכונה א-להית עליונה, ושכונה היא
בכל יחיד ויחיד
מישראל בכל מהותיותו הפנימית, בכחו הגדול לא-לקים, עד שכל אחד ואחד מישראל הוא
עולם מלא באמת,
מורכב מפנימיות וחיצוניות. תוכו הוא האור הלאומי הישראלי בחטיבותו הנפלאה, המתנשאת
ממעל לכל
העמים והלשונות, וחיצוניותו היא האוניברסליות הכללית, המאחדת עמה את כל העמים
והלשונות. ומתוך
שהיא תכונה א-להית יוצרת ובונה, אינה מאבדת אוניברסליות זו שום כח חי, שום תוכן
חי, שום עושר ושום
יתרון ולשד של כל עם ולשון. 'קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא
משפט'. היא רק
מעלה הכל ומאגדת הכל.
<לאמונת עתנו א,קסו>דף
25
הוספות
לעניני תפילה
3.
לפעמים מזדהר זוהר התפילה בנשמה, עד שמרגישים איך שהיא מופיעה ממקור החיים הכלליים
העליונים, ואיך שהיא משלמת את כל מה שחסר בעולם. ואז מכיר האדם את קדושתו העליונה
של כח הדיבור
בכלל, ואת הזרמים הגדולים של שפעי החיים כולם, ומתוכם יבוא להכיר את העושר הגדול
אשר לחיי הרוח,
את עוז גבורתם ועומק גודל מציאותם, ויפתחו לו שערי יראת הרוממות. <אורות התפילה א,יא>.
דף 26
94.
התפלה השלימה, התפלה הבטוחה והראויה להיות מתקבלת, המאמצת את האיש ואת העם, היא
התפלה
המעטרת בשני תאריה: רנה ותפלה. כל אשר יחסר לאדם, כל אשר יצרך לו לבבו לבקש את אשר
תערג נפשו
מכל צרה ומצב מר, אשר יאבה להנצל, וישפך לפני ד' את שיחו מצד התביעה הטבעית הדוחקת
אותו לבקש את מחסרו אשר יחסר לו- גם היא תפילה תקרא, אבל היא תפלה, שאין עמה רנה,
אין בה
הרוממות הנפשית הנכונה להיות מתלוה עם המוסיקה הא-להית, כי-אם בהיות יודע שעם מלוי
משאלו, ימלא
גם-כן משאל הצדק, שהיא עצם רנת ישרים, "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו".
<משנת הרב תשנב סח>דף
27
149.
כשמתפללים מתעלה הרצון, והרצון הוא תמצית היסודי של החיים, על כן מתעלים החיים
כולם, וכל
ההויה, ע"י עליית הרצון, עד שהכל מתעדן, והכל מתמתק. והמיתוק מגיע עד עמקי
תחתית, ואפילו חייבי
גיהינם נחים הם, מפני שהופעת החסד והטוב של התפילה ממתקת היא את כל הרע כולו, עם כל
שרשיו
וענפיו.
<משנת הרב תשנה קנד>דף
28
הוספות
לאורות המצוות
151.
כל המעשים הטובים שהאדם עושה, והם מביאים טובה לו ולעולם כולו, עיקר הטוב שבהם הוא
מפני
שהאדם עצמו נעשה על ידם טוב. והטוב הזה, העצמי, הוא הפועל את כל הטובה, המתפשטת
בהתגלותה ע"י
המעשים הטובים. ובזמן שהידיעה הזאת מתבררת לאדם, מיד הוא [עומד] על הרז הפנימי של
כל המעשים וכל
המצוות, כל חד וחד לפום דרגיה.
<לאמונת עתנו א,יב>דף
29
ב51.
דקדוקי מצוות נלקחים משני מקורות. יש שהם נשאבים מהמקור התחתיתי של יראת העונש
שהדמיון
מסייע לו הרבה... ויש שבא לו אור הדקדוקי במעשה ע"י שפע אור החיים שבמקור
ההשגה בבהירות הציור
של קדושת המצוות ובאחדות הטבע הנשמתי של ישראל עם המלכות, ...באהבה נעימה וחשק
עליון בהיר
וצלול קדוש ונשגב... והוא מלא אהבה וחסד ומופיע באור סליחה ורחמים ודעה גדולה.
<הרב קוק בין >רציונליזם למיסטיקה 176-7>
דף 30
148.
הקרבנות, הננו משיגים אותם לא רק עבודות חיצוניות סימבוליות, אלא תיקונים, פעולות
שהעולם
מתבסם על ידם. אמנם התוכן הסימבולי הוא תוארם, לבושם וגופם, וברור הדבר שיחס גדול
יש להצורך
הסימבולי עם הצורך הפנימי. וכשיבאו ימים והצורך הפנימי יחדל, בביטול הקרבנות, יפסק
ג"כ הכח
הסימבולי לגמרי מפעולתו, ותחתיו יברא תוכן יותר עשיר לנושא הסמבוליות, שתתקשר עם
העבודה היותר
עליונה, שתכיל בקרבה את כל העובדא הפועלת המתקנת של הקרבנות כולם בצורה יותר
עליונה. זאת היא
המנחה הערבה שלעתיד, אשר תערב לד', מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים
קדמוניות.
<משנת הרב >תשנה קנג>
דף 31
הוספות
לאורות התורה
92.
התורה היא למעלה מן השכל האנושי, כי השכל עומד על הספק, והתורה היא ודאית. השכל
הבא מתוך
התורה ועל ידי התורה הוא הנקרא זיהרא דאדם הראשון. זה הוא השכל העליון הבהיר, שכלו
אור, שכלו
זהר.
<משנת הרב תשנב סג>דף
32
37.
העוסק בתורה לשמה בקדושת המחשבה ובחופש הרעיון הפרטים יונקים אצלו מהכללים.
<דרכי תלמוד >תורה והשתלמות 6>
דף 33
174.
עיקר תורה לשמה הוא כאשר משים האדם אל ליבו שהחיות הכללית של כלל ישראל וסוד קיום
האומה
בצביונה, היא התורה. זאת היא העדות הנאמנה המקפת את ההיסתוריה שלנו כולה. וכשמשימים
אל לב כמה
מצומצם הוא כח החיים היסודי הזה, מפני המון דרישות הזמן והמניעות הרבות המשכיחות
תורה מישראל, אז,
הלא כל יחיד המחיה את עצמו באור החיים של תורה, לא את עצמו הוא מחיה, כי אם בתוך
הכלל כולו
שהוא אחד מאיבריו הוא זורק זריקה של שיקוי חיים, והחיים הכלליים של ישראל בזה
מתרבים ומתעלים.
מחיי ישראל לחיים הכלליים של העולם כולו ושל שמחת ד' במעשיו הלא הוא רק צעד אחד,
והשמחה
האידיאלית הזאת שמחת כל עולמים היא, וראויה היא להיות שמחתו האידיאלית של היוצר
השמח ביצוריו.
הרי העוסק בתורה לשמה משמח את המקום, משמח את הבריות. מה טוב חלקו, מה נעים גורלו,
'חבלים נפלו
לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי'.
<לדרך הקדש כו>דף 34
175.
נכנס באוזן צדיקים לפעמים קול קורא: קומו צדיקים, עסקו בתורה לחזק את כחה של כנסת
ישראל,
להוסיף אור בנשמתה הכללית, כדי שתתחבר עם דודה מלך עולמים, מלך הכבוד, מלך מלכי
המלכים הקדוש
ברוך הוא, בנועם עליון וחבת ידידות, בגדולה וגבורה בתפארת קדושה ומלכות. והצדיקים
מוצאים בלבבם
אומץ עליון, מרגישים בקרבם רוח גבורה, נאזרים בימין ד' רוממה, מקימים הם את סוכת
דוד הנופלת, מרימים
אותה להיות עטרת תפארת בראש המלך הקדוש ד' צבאות שמו.
<לדרך הקדש כו-כז>דף
35
ב8.
לפעמים צריך הלימוד להיות דוקא קל ומרפרף על הענינים, כיונה המרחפת על קינה, שלא
להטמיע את
הזוהר העליון שלמעלה מכל עניין פרטי, בפרטיותן של ההגבלות, ובזה יוצא האור הכללי
המוזהר בתוכיות
כל הפרטים, ומופיע באור גדול "ועת משפט ידע לב חכם".
<דרכי תלמוד תורה והשתלמות 22>דף
36
80.
גדול ערך הוא הענין של שמירת שם האומרים בכל מאמר. וכדברי הירושלמי קידושין: גידול
אומר כל
האומר שמועה משם אומרה יראה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו, מה טעמא, בצלם
יתהלך איש. כי
רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו. וע"י ידיעת שם אומרו מתגלה לאוהבי תורה
ועוסקים בה לשמה,
הערך המתיחש אל עצמות האומר שבמאמר, ביותר, ע"י ידיעת שם אומרו. כי המגמה
הכללית שהיא הניעה
את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר
הפרטי. על
כן מצד ידיעת שם האומר כבר יש נתיב מפולש לנשיאת הדעה לכלליות המובן של הדבר
המקיף, המניע את
האומר לאומרו. והענין הכללי הוא הפועל היסודי בהשלמת העולם, הנרצית מאנשי הרוח
בעבודתם הרוחני.
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
<רבנו זצ"ל 40>
דף 37
13.
בעלי הפנימיות -- מתוך עומק יסוד התורה הם יונקים, מחדשים הם את הארותיהם מתוך עצמיות הארתה
של נשמת התורה. <טל הראיה קכד>
דף 38
14.
אוצר חי-העולמים, גנוז הוא עמנו בעומק סתרי תורה, באור הזוהר וחמדת הקבלה ורזיה. מי שידבק בהם
בהכשר הגון, בגבורת-אמת וביושר-לבב, ימצא עוז וחיים, וירום קרן-ישראל ברוח הצפון, המלא אורה ויפעה
של נועם-אלקים-חיים. <טל הראיה קכה>
דף 39
ב1.
אין דבר שבעולם, שלא יעורר מחשבות, והתעוררות זו היא טבועה ביצירה העולמית, ומצד זה הכל ניתן
להידרש, ואין דבר בטל בעולם. התורה נתגלתה כבר בתכונה המאירה באור החכמה האלהית, וע"י אורה הכל >עתיד
להאיר, וחכמי לב מוצאים את התורה בכל ההויה, כי הכל דבר ה' הוא. ומ"מ יש
חילוק דרגא[י?] בין
אור גלוי לאור גנוז.
<חינוך האדם וייעודו קיג>דף
40
16.
שאיפתי גדולה היא, לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי
הנביאים,
ודאי היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים. מהלך התלמוד
הירושלמי הוא
בודאי בצורה של איגוד שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתת אפשרות לאור
התורה שיאיר
גם במחשכים<סנהדרין כד.>, והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה הקדומה לאיתנה.
<טל הראיה רפג>דף 41
הוספות
לאורות התשובה
ב6א.
צדיקים גמורים יודעים איך לשוב תמיד מאהבה.
<חינוך האדם וייעודו רכו>הוספות למדות הראיה
דף 42
24.
אומץ החיים מוכרח הוא לכל יחיד, ובפרט למנהיג ולכל ציבור, אבל עם האומץ המתגלה
מהתכונה
הנפשית מתעוררים הרבה סעיפים מזיקים ומידות רעות, וצריך הסתכלות בהירה של יושר
גדול לברר את
הטוב הנקי מתוך הפסולת.
<רואה האורות נה>דף
43
25.
צריך לחפש עצות נגד מורך הלב. רק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדיעות הרעות
והמידות
הרעות. כי יראה רעה נולדת המטילה חלישות דיעה על האדם ומכנסת בקרבו איזה פחד
המונעו מלהילחם
נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם, החובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם,
כל מה שתגדל
ההופעה המוסרית כתיקון המדות והמעשים, כן ייקבע אומץ הלב יותר בלב האדם.
<רואה האורות נה>דף
44
163.
ריתחא דרבנן זהו הזעם האלקי השרוי בלב הנשמות הגדולות. השלימות האלקית, המוסר
האדיר והטהור,
ההרמוניה האלקית הנפלאה, עם כל זיוה ונעמה, היא תמיד משוש חייהם ומעמד נפשם. הם
מביטים על
המציאות בניווליה, על פי התכונה הקצופה שנותנים לה בני אדם המתגאים בתרבויותיהם,
אשר מפני שכחת
אלקים הגסה השורה במוחם ובלבבם, הולך הזרם החי שביצירתם ונעשה מזוהם, מגושם ועכור,
וכל העולם
הנאה הזה, החי, המלא עדן ונחת רוח, שירה וזמרה, אהבה ושלום, גבורה ורוח המתחדשת
לבקרים וזורמת
זרמים חדשים מחיים לב בכל רגע - עולם זה נעשה כעור ואפל ע"י ההשתעבדות הגסה
לנטיות המזוהמות,
לדמיונות אויליות ורשעיות, והכל מתענין בקרבו, קוצפים על עצמם ועל העולם. וקצפם
הוא ממאיר ומעלה
הבל של סרחון ובאשה נוראה, והנשמות מצטערות מתמקמקות וצוללות בעמקי רשע על ידי כך.
הנשמות
הגדולות, המלאות זיו אלקי בקרבם וטוב נצחי אצור בחובם, חמלתם מתעוררת ומעלה קצפם,
אבל קצף זה
כמה נעים ומתוק, כמה ערב ונחמד הוא, מהודו ושאתו תרגז כל הרשעה כולה והחלחלה
הנסתרת נכנסת גם
בלבותיהם של הרשעים היותר מוחלטים, לקצץ מעט את כנפי אכזריות לבם, ע"י
הצנורות הגנוזים של ריתחא
דרבנן, הבוקע מנשמות הנאצלות של שרי קודש הגלויים והנסתרים שבכל דור ודור.
<לאמונת עתנו ב,נט>דף
45
ב9.
מלאה היא ההוויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו. האדם הוא תמצית מלא
שההוויה
כולה משתקפת בו. פונה הוא האדם במבטו, בנטית דעתו, אל האור, הסדר, התיקון שבהוויה,
הרי הוא בעצמו
מואר, מסודר ומתוקן ומוסיף עוד בכוחו אור, סידור ותיקון בההוויה כולה, בתור גורם
יסודי וחלק עצמי
ממנה, שאינו עומד לעצמו כי אם פועל ומתפעל מכללה. פונה הוא לצד השני, לחושך,
לבלבול, לתוהו, הרי
הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההוויה
כולה. הנטיות הללו
שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העיקרים שלהם הם הרצון
והמעשה שעשה.
<רואה האורות ח>דף 46
הוספות
לאורות הקודש א
147.
כל ההפריה השכלית באה מפגישת דברים מתנגדים זה לזה והתלכדותם באחדות- בטישת אורות
שונים
וחדוש ניצוציהם. ובהופיעם בכח גדול, בכל מה שהסתירה היא יותר חודרת, יותר עמוקה
ויותר בולטת, כה
תגדל הופעת הכח של האחוד, וכה יזרמו יותר הניצוצות המתחדשים, ושלשלת האורה תגדל
בערכה.
<משנת >הרב תשנה קלז>
דף 47
12.
לקבל השפעה ישרה ומכוונת מהדברים שנאמרו ברוח הקודש, צריכים בראש כל במעמד נפשי
איתן מאד,
כדי שלא יתטשטש הכח המקבל את הרשימות הקדושות מרוב העיזוז שלהן.
<מועדי הראיה תנד>דף
48
33.
הרי הדמיון הוא לבוש, שבתוכו מתעלם הדמיון העליון, והוא אור ה' באמת, והוא יסוד
שעשועי התורה
והחכמה כולה.
<רואה האורות צה>דף
49
92.
התורה היא למעלה מן השכל האנושי, כי השכל עומד על הספק, והתורה היא ודאית. השכל
הבא מתוך
התורה ועל ידי התורה הוא הנקרא זיהרא דאדם הראשון. זה הוא השכל העליון הבהיר, שכלו
אור, שכלו
זהר.
<משנת הרב תשנב סג>דף
50
הוספות
לאורות הקודש ב
27ב.
השיטה השפינוזיסטית עם סיגיה יחד היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל. על כן היתה יד
ד' בהרגשה על
הרבנים הצדיקים באמשטרדם להרחיקו מישראל. היא חוללה את העת החדשה עם כל רעותיה
ובכלל
האנטישמיות עד ששפינוזה וביסמרק הם דוגמת בלעם והמן. אם לא הורחק היה מתערב עם כלל
ישראל והיה
מחבר חיבורים עיקרים והיו מתקבלים כערך המו"נ הכוזרי וכיו"ב. ובודאי עם
זה היה מחבר איזו חידשים
תורנים בהלכות או בהגדות כפי כשרונו והיו גורמים להתקבלות דעותיו באלוקות והיו
חלילה גורמים לפוצץ
יסודם של שונאי ישראל. אלא שהיו מתגלות התולדות בימים הבאים ובמסיבות רבות, אמנם
מתוך שהיה עם
כל זה מזרע ישראל על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל
המחנה. המתחיל
לצרפו הרמבמ"ן, ולא גמר את תיקונו. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא
מצרף מפני שלא היה לו
צורך למקורו כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה. ועדיין לא נגמר העיבוד,
והולך הוא ונגמר,
וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך.
<יובל אורות 353>דף
51
162.
הטוב השלם אין לו ניגוד עצמי. כל עניני הניגוד הנמצאים בעולם, בין בדעות, בין
בסדרי החיים
המעשיים, הם באים רק מפני שאפילו בצד הטוב יש בו איזה קורטוב של רע והפסד מצד
המקבלים והעוסקים
או מסיבות שונות אחרות. על כן נמצא ניגוד מכוון המקטרג על הטוב ההוא מפני החלק הרע
אשר בקרבו,
ומתוך כך הוא מנגד גם את הטוב מעיקרו, ומזה נולדות כל המבוכות המסובכות בעולם. לו
עמד ישראל
בעינו, בצביונו ובמקורו העצמי, לא היה נדבק בקרבו שום רע והשחתה, ולא היה מעבר מזה
שום צורך לניגוד
פנימי או חיצוני שיימצא בעולם.
<לאמונת עתנו ב,יז>דף
52
35.
העולם הולך ומשתנה. שינויים כבירים מתחוללים ברוח האדם, כמו שבסדרי החיים מתהווים
שינויים,
מפני ארחות המעשה והניסיון, אבל השינויים הינם שינויים סגנוניים, לא עצמיים, כמו
שאין הטבע משתנה,
אלא כוחותיו מסתגננים על-פי התעשייה האנושית, בצורות שונות.
<רואה האורות קנג>אדם- עבודת ההתעלות והעולם (אה"ק ג ?)
דף 53
ב9.
מלאה היא ההוויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו. האדם הוא תמצית מלא
שההוויה
כולה משתקפת בו. פונה הוא האדם במבטו, בנטית דעתו, אל האור, הסדר, התיקון שבהוויה,
הרי הוא בעצמו
מואר, מסודר ומתוקן ומוסיף עוד בכוחו אור, סידור ותיקון בההוויה כולה, בתור גורם
יסודי וחלק עצמי
ממנה, שאינו עומד לעצמו כי אם פועל ומתפעל מכללה. פונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול,
לתוהו, הרי
הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההוויה
כוללה. הנטיות
הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העיקרים שלהם הם
הרצון והמעשה
שעשה.
<רואה האורות ח>דף 54
ב10.
כל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כוח לגלות אותו.
ולאו דוקא חכם
ומלומד כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר
ד' בעולם.
<רואה האורות ח>דף 55
ב11.
לפעמים יש אדם, שאי אפשר לו להיות במנוחה, ומנוחתו האמיתית היא היגיעה.
<רואה האורות י>דף 56
20.
כשהאדם מסתכל בעצמו ורואה את כוחותיו הגשמיים והרוחניים -- את כוחות החיים, שלו
ושל המציאות
כולה, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהוויה, חודר ומבחין
בטובה העצום של
שפעת המציאות במקורה האלוקי, מיד כל כוחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה,
והשלימות
הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו.
<רואה האורות לו>דף
57
21.
קשה מאוד לאדם אחד להכליל בקרבו את הרשמים שבעולם החיצוני בסדר נכון, ועם זה יהיו
גם הרשמים
של העולם הפנימי שלו מסודרים יפה: על פי רוב, כשאדם פונה אל העולם החיצוני, עולמו
הפנימי נשכח
ממנו, זיכוך מחשבותיו, רוממות רגשותיו, טהרת מידותיו, גבורת רצונו, ועדינותו, כל
אלה הם דברים,
שצריכים שימת לב שלמה.
<רואה האורות לו>דף
58
22.
שינוי האויר מקור לחום ומחום לקור ברוחניות מזיק הוא לבריאות הנשמה, כמו שצינים
ופחים מזיקים
לגוף, ושומר נפשו ירחק מדרך עקש זה.
<רואה האורות לו>דף
59
23.
כל יום ויום מחיי האדם הוא שקול בערכו הרוחני מכל הימים שקדמו לו ביחד, והדבר הזה
נוהג גם
ברגעים ובחלקי זמן היותר קטנים, כי החסד האלוקי הולך הוא ומוסיף אורה, וכל הרשימות
של העבר הן
נתונות בהווה, ועוד הוא מוסיף עליהן את חידושו.
<רואה האורות נג>דף
60
ב12.
כל המצבים של האדם נדרשים לו לצורך שכלול עצמו ושכלול העולם כולו, ולא יקוץ האדם
בשום מצב
שהוא נמצא בו, ויתנהג למלא את חובותיו כפי דרישת מצבו. ואפילו אם ישנם חובות כאלה
שאינם לפי רוחו
ותכונות נפשו, מכל מקום מאחר שהמצב מחייב כך, יעשה הענינים ברצון ובמתינות, ולא
יחשוב שאין לעשות
דבר כי אם במה שהתענוג הרוחני ניכר, כי לפעמים הפעולה של הכפייה טובה מאוד.
<רואה האורות נד-נה>דף
61
26.
כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת על ידי מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקניינים הקטנים
להיות
מתעלים עמה, ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים
- במצב
הגדלות והעילוי - בשורש גדול, אדיר ורם.
<רואה האורות נז>דף
62
27.
כל אדם צריך לשנן לעצמו שלא ללמוד מחסרונותיו של חבירו, שיעשה גם הוא כמותו.
אף-על-פי שיראה
את חבירו, שהוא מצליח ומכובד, ידע, שבודאי נגד אלה המגרעות, שהוא רואה בו, יש לר
בודאי מעלות
אחרות, שהן גורמות להכריע את החסרונות, אבל הוא שאין לו נטיה לאלה החסרונות
כ"כ, הנה זהו עיקר
מעלתו, ואם למרות מה שמעלות אחרות חסרות לו, יסגל לו גם כן את החסרונות של חבירו,
אז תהיה מפלתו
נוראה מאד.
<רואה האורות ס>דף 63
28.
כשיתרומם האדם ברעיונו, ויחשוב, שיתנהג בדרכים עליונים במעשה, וכבר מרגיש בו שלווה
פנימית,
יידע כי לא זאת היא המרגוע, ועוד יטושטשו האורות הללו הזורחים כעת בתקפם, כדי
שיבואו אורות יותר
אדירים ויותר בהירים מהם להופיע בו, ובעולם כולו על ידו.
<רואה האורות סא>דף
64
ב13.
חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ולא יחלישו דעתו כלל מה שנמצאים רשעים מקולקלים במעשיהם
ודיעותיהם. ואם נטייתו היא כלפי חסד, ישכיל בדעתו שהוא יכול לזכות את כל העולם
כולו, ככתוב ימלט
אי נקי, אבל מילוט זה בוא יבוא על ידי מה שיתגדל תמיד במעלות הקודש של דעת ושל
קדושה וגבורה
עליונה.
<רואה האורות עא>דף
65
30.
אנו צריכים תמיד להתחיל מראש, מראשית המחשבות של הילדות, לבררן ולזככן, ולהוציא את
הטוב
והאור שבהן בטוהר ואומץ, אין לנו לזלזל במחשבות פשוטות, הן-הן עומדות לנו להאיר את
דרכנו יותר מכל
המחשבות, שאנו מדמים, שהן רמות ונשגבות.
<רואה האורות עג>דף
66
31.
כשאדם משליט את השכל על נפשו, והנהגתו את עצמו אינה הולכת בדרך ההכרעה הטבעית
הפשוטה כי
אם על פי השפיטה השכלית, הוא מטביע בחלק ידוע מן ההוויה כולה את ההטבעה הזאת, שהצד
היותר מאיר
שבה, יגלה את אורו ואת שליטתו, וממילא מתבסס העולם על ידי זה לפי אותה המידה,
שהאדם ההוא תופס
בו מקום.
<רואה האורות פז-פח>דף
67
32.
כשהאדם מדמה את עצמו למלאכים בקדושה, צריך הוא לדמות את עצמו ברוח גם לגבורתם ועוז
חייהם,
ואז הקדושה מתגברת, ויש לה גבורה חיובית, ויוכל לעלות מזה למידה זו של הכרת ערכו
הרוחני, שהוא
עולה למעלה מחוג חיי המלאכים.
<רואה האורות צ>דף 68
49.
הרבה צריך אדם לעמול עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של
עצמו.
וכשידע זה כראוי - רק אז יוכל להשיג את בוראו, אם-כן, מה שואהבת לרעך כמוך כולל כל
התורה כולה -
היינו גם כן יסוד האמת ודעת השם יתברך.
<עטורי כהנים 22, עמ' 24>
דף 69
88.
לפעמים מתגלות מחלות רוחניות עזיזות שהן באות רק מצער הצמאון הרוחני שאיננו מרווה. <הרב קוק בין
רציונליזם למיסטיקה 244>
דף 70
הוספות לאורות הקודש ד
91.
יפה שעה אחת בקרבת א-לקים מכל חמדת העולם הבא גם כן, לפי ערך ההנאה הבאה לנפש עצמה. <משנת
הרב תשנב יב>
דף 71
98.
סוד חטא הכאת הסלע הוא הנטיה אשר נולדה במוח היותר גדול, בנשמה היותר מאירה, ושוקקה להשלים
את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות, שבזה מתערבת קצת העצמיות הפרטית, שאי
אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי. הנטיה הקטנה הזאת בנשמת הנשמה הרוחנית האנושית כולה,
מוכרחת היא לשלח פארות בכל צדדיה, ובמקום דיבור נולדת הכאה לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל,
והמכים הולכים ופוחתים [בערכם]. בכל ירידה הפרטיות מתגברת והכלליות מתחלשת, עד שבאה היא לידי
הירידה היותר איומה שאין בה כ"א רעת לב, חפץ התגברות לבד, הכאה אילמת זועמת בלא שום תכונת
דיבור. כיון שנתערב קורטוב כזה ברוחניות הכללית היה מוכרח אופי נשגב כאופיו של משה, לא יתכן שימצא
במציאות בטיפוסים שונים, הכביריות יוצאת רק במקום היותר רשום, הוכרח המעמד כולו להיות יורד, משה
מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, האופי הכבירי מוכרח הוא להגנז, ההנהגה המדינית לא תתנהג עוד
מהשפעתו הבלתי ממוצעת, וממילא היא נופלת כולה. בפני לבנה אין נמצאת אותה כביריות שבפני חמה, אין
בה אותו הזוהר והעצמה, והוא נותן מקום גם לכוכבים הרבים ולאור הנרות שכל אחד מאיר בפינתו. <יפוצו
מעינותיך אלול תשנב 12>
דף 72
הוספות לאורות האמונה
86.
החסרון שיש בהתארת ההגשמה בא-לוקות, איננו מצד ההגשמה עצמה, אלא מצד ההעדר הנמצא בהכרח
בכל המתגשם. ואם ע"י הרחקת ההגשמה יתרחק ציור המציאות, וירשם תוכן ההעדר יותר ממה שההגשמה
כוללתו, אז ראויה היא ההגשמה לבוא בציורים רבים כדי להציל את המודרכים מתכונת ההעדרים
המתאחדים בתכונת התיאור הרוחני לפי מה שהם מציירין אותן, מפני שהציורים המגשימים בנויים על חיוב
המציאות, מביאים הם לבסוף לידי הכרתו...<אור לנתיבתי>
דף 73
155.
חסרון אמונה ביסוד הטוב מביא מורך הלב, וזה המורך גורם שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית
של החפצים הנשגבים. חושש הוא שמא אינו ראוי להתשוקות הרוממות שהנשמה כל כך מתאוה אליהם,
ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנונה ומתדלדל, וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם שהביאה אותו לידי
המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכות דמים רבים, חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו.
וישראל הם יסוד האמונה בעולם, אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל, ועל כן היא, רק היא, >היתה
ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם, היא הינה האומה היחידה השומרת את
טהרת
האמונה וחסנה, ישראל עזין שבאומות.
<לאמונת עתנו א,קיג>דף
74
הוספות
לאורות הראיה
9.
לא אוכל להכחיד בקרבי את הרוח השוקק לאחוז בהעבודה הרוממה של העלאת הניצוצות
הקדושים של
כל המגיע לחוג השימוש של כל הצרכים הגשמיים, וכל הקניינים שהם באים במגעי ובגבולי.
ואותה קורת-
הרוח המגיעה לי, אפילו על פי הדמיון הכהה, מהציור הקדוש של עבודה תמימה וקדושה זו,
הוא ממלאני עוז
ותעצומות, שיבואו לכלל תיקון על ידי התרחבות אור התורה והעבודה, בכל הצדדים
ההולכים ומסתעפים --
" יגדיל תורה ויאדיר ".
<מועדי הראיה שסג>דף
75
11.
אף על פי שנתרחקתי זמנים רבים מאור הקדושה הפנימית, מפני הרגשת חובה לדברים
מעשיים, בכל זאת
הנני מוכן לאחוז בעץ-החיים ולשוב לשקיקת האור העליון בנועם ד', ביפעת חכמת קודש,
למרות כל
המעצורים מבית ומחוץ.
<מועדי הראיה תנב>דף
76
16.
שאיפתי גדולה היא, לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי
הנביאים,
ודאי היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים. מהלך התלמוד
הירושלמי הוא
בודאי בצורה של איגוד שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתת אפשרות לאור
התורה שיאיר
גם במחשכים<סנהדרין כד.>, והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה הקדומה לאיתנה.
<טל הראיה רפג>דף 77
17.
רגשותי ומהלך רעיונותי מוליכים אותי תמיד לצד עילאה, להרומם ולהנשגב, להיות משקיף
ברוממות
הקודש, במרחבי האצילות הנשמתיים.
<טל הראיה רצד>דף 78
52.
התעוררי נפשי התעוררי בגדולה האלקית שלם אל תתבטלי. ולא תכנעי מפני גאים סוררים,
שאינם
יכולים להשיג את הלך רוחך ועדנות נפשך בציוריה הטהורים ובעריגתה העליונה אל השיגוב
העדין, השיגוב
האלקי, ואל היושר האמת והטוהר הנערץ. דעי את ערכך והתרוממי.
<הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה >233>
דף 79
58.
לא יסוג אחור לבי מכל עצבון שבעולם כי אדע שיש בזה משום התגלותו של הגרעין שבנפש
בכל
דרגותיה מצדה הפרטי או מצד יחושה אל הכלל ויהיו לי כל העצבונות להוראת מקומות
המכאוב כדי לתקן
ולמלא אור במעשה בשכל ברעיון או בציור, וכל הדרכים מפלשים הם, כי חסד ד' גדול מאד,
כי חסדך גדול
עלי והצלת נפשי משאול תחתיה.
<הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה 240>דף
80
ב38.
צעקה גדולה צועקת נשמתי על שאיני מניח את כח המחשבה שלי להתפשט במילואו וטובו.
אכזריות
גדולה היא זאת, זאת היא צרת האדם בכלל איננו רוצה להעלות להתפשט לצד מעלה.
ע"כ הוא שוקע בבוץ.
בא הדבר מתוך שני גורמים. מתוך יראה חצונה גסה ומגושמת מלאה טפשות וציורים
אויליים, ומתוך (...)
החומרי המושך אליו לשפלות ולתחתית את כל מה שיש לו איזה אחיזה בו ועל הכל צריכים
להתגבר, אורך
המחשבה עדינות הרצון גבורת החיים הכל במילוי ברום עוזו.
<הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה 246>דף
81
ב39.
לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של הסכמת
הרבים,
ואם הוא מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצע מיוחד יראה להשביע את עצמו תמיד משוד
התענוגים
העליונים ממקום שלבו חפץ. ואני שהנני כ"כ מתמלא תנחומות אל בלמדי ברזי תורה,
גם כשאני מרגיש את
עצמי כ"כ ערטילאי אל ירפו ידי ובמעוזי אני מוכרח להחזיק. אע"פ שלא אפשר
שלא לתן להתפקידים
המעשיים את מבוקשם בין מצד המעמד המעשי, בין מצד עצם החוקה של הגיון התורה וידיעתה
בכל
המקצועות.
<הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה 246>דף
82
90.
לא לחנם נטע בי א-לוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב, ולא
לחנם הביאני
לארץ ישראל, ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי, אע"פ שהנני מוקף חולשות
וכשלונות לאין מספר,
הרבה מאד, יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה
עדיני הרוח והמרגישים
רחשי הנשמה. כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור
רזי תורה,
פפולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן
לעם ד',
ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל.
<לקוטי הראיה ב,7>מעייני רוחי מלאו מרורות, מסבל עמי מאז דורות, משמי האומה שהן
קודרות. הה! מתי תבאנה הישועות
האמורות, בתנחומות החזון שהן מאד ברורות, אבל בחותם צר הן אטורות. ומי חכם יתיר
הקשורות, לאמץ
הרוחות ולהזהיר הצורות, שמרוב יגון הנן קדורות. הושיעה נא יוצר כל מאורות, והגיה
מחשכים מאשמני
אשמורות.
<תלפיות תשרי תשי"ח>
נפשי שואפת לסתרי פליאות, לחביון עז רזים עליונים, ולא תמצא נחת ברבי ידיעות שלדברים קטנים הנם
פונים. <שירת הרב עמ' יב>
למענך פתן אל תקרב לנשכני, לא סרטן אנכי, רק צבת אש לוהט אדמוני, ועל הגבעה שם, חרש ציד אדוני
והוא קם. <שירת הרב עמ' יב>
לבבי כים כסיר ירתיח, ישאף לעל, לגדולות ונשגבות, מטל אורות עליונים יפריח מגנזי נשמות בשמי
ערבות. לא אאסר בכבלים, אולם בסדים, עבד ד' אני, ולא עבד לעבדים. <שירת הרב עמ' יב>
הוי, מי ימלל כאבי, מי יהיה כנור לשירי יגוני, מי ישמיע קול מרירותי, צער בטויי הרחב מרחבי כל ימים.
צמאתי לאמת, לא להשגת האמת. הרי אני רוכב על שחקיו, הריני כולי בתוך האמת מובלע, הרי אני כולי
מוכאב מצער הבטוי. איך זה אבטא את האמת הגדולה המלאה את כל לבבי. מי יגלה לרבים, לעולמים,
לברואים, למלא כל, לגוי ראדם יחד, את הזיקים מלאי אוצרות אור וחם, שהם אצורים בנשמתי פנימה. רואה
אני אותן שלהבות עולות, בוקעות שמי שמי שמים, ומי יחוש, מי ימלל עוזם. ואני איני גיבור אל כאחד
הגיבורים, אשר מלא עולמים מצאו בתוכם פנימה, ידע העולם עשרם או לא ידע- הכל להם אחת.אלה עדרי
הצאן ההולכים על שתי רגלים, מה יועילו אם ידעו מגובה איש, ומה יזיקו בלא ידעם. הנני קשור עם העולם,
החיים, האנשים הנם חברי, חלקים רבים מנשמתי עמם משולבים, ובמה זה אוכל להאירם מאורי. כל אשר
אדבר אינו אלא מכסה את זהרי, מעיב את עורי, גדול צערי וגדל מכאובי. הוי, אלי, עזרה היה בצרתי, המצא
לי מערכי לשון, תנה לי שפה וניב שפתיים, אספר במקהלות אמיתי אמיתך, אלהי. <שירת הרב עמ' יח-יט>
האזנח את מקור האהבה למען התענוגים שאין להם קץ ? האתרחק מאותו המקור המתעלה מכל יש ומכל
אין, מכל אפס ומכל תהו מעצם זיוו ושגובו, ואני צמא תמיד לאורו, וחכו ממתקים הלא תמיד מרוה צמאוני
בהוספת כמהון והגדלת צמאון, מרומם ומעדן יחד עם דכאותו העדינה אשר תתמוגג בה נפשי בקרבי. לי רזי
ורזי אורי, ואורי עמי אוצר חיי. רם ונשא שוכן עד, עדי עד הנני מלא עז בהוד מלוי הויתך סלה, אושר ונחת
וישועת עולמים, ועיני פקוחה אל כל דכא ואת עם עני תושיע. הוד התשובה ורז העבודה והחכמה הצפונה,
ששעריה הוללכים ונפתחים, להזיל פלגים רבים ברחובות פלגי מים. <שירת הרב עמ' כא>
דף 83
ראשון משכני בחבלו
אל משכנות דבירו
ומתוך מיתרי נבלו
נפשי תקשיב שירו.
וים הדעת הומה
ובקרבי יכה גליו
ורעיון על רעיון כחומה
והנה ד' נצב עליו
ומחשבה אלמת שטה
כעב קל במרומים
וכי אשאל פה למטה
בין השערים השוממים:
איפוא היא הולכת
זאת שבוית השחקים
אין מי יגלה לי מסכת
או מפרש לי פרקים. <שירת הרב עמ' כא-כב>
דף 84
אני מוכרח לדבר על הכל, על גבהי גבוהים, מה שהוא למעלה מערכי, מהשגתי, והרגשתי כי קרוא אני
לזה מדחיקה נשמתית פנימית. בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. <שנה בשנה
תשמח עמ' 157>.
דף 85
כמה אני צריך לעמול ולעמול, לעבוד ולברר פנימיות השקפתי על התוכן המהותי של האישיות
הישראלית, איך שבאמת אינה נערכת לפי מעשיה, לפי הצד המגולה של ארחות חייה, כ"א לפי אותה >הפנימיות
האמיצה שהיא נחלת יעקב, שהוא תוכן קדוש ונשגב המנצח את כל מה שהוא מנגד אותו, ויש
בו
כח של תסיסה והכשרה להפך את כל מה שיבא במגעו, אפילו דרך התנגדות, אל תוכנו הנעלה
העצמי. ובכל
זאת השקפה עליונה צנועה זו לא תחליש אפילו בכל שהוא את הערך המוסרי הגלוי, המורה
את כל האושר
הזמני והנצחי בישראל, מצד ההכרעה המעשית הטובה, ואת כל האסון והירידה מצד הדרך
ההרוס של
ההכרעה המעשית כפי הגלמתה החיצונה, המתבטאת במעשים בהנהגות, במדות ובדעות, הכל
ע"פ הערכתה
של התורה.