תקט"ו תפילות והתשובה לא! איפה טעינו? – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

תקט"ו תפילות והתשובה לא! איפה טעינו?
הרב יחזקאל פרנקל
עקב
(השיעור ניתן במנחם אב התשס"ה)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

תקט"ו תפילות!

בתחנונים רבים מתפלל משה רבינו לפני הקב"ה, תפילה שלא נענית.
ויכוחים מרים מנהלים משה ואחר כך רק נשמתו עם הקב"ה, כדי שלא יצאו מזה העולם בלא להיכנס לארץ ישראל, ויכוחים שחז"ל מאריכים ומרחיבים בתיאורם במדרש רבה כאן – אך הקב"ה 'אינו נכנע'. הפעם, הגם שהתפילה היא רק עבור משה רבינו, משה נכשל על אף שכשנלחם על העם כולו במעשה העגל הצליח, ושם אמרו חז"ל שכל כך היה משה רבינו צריך למאמץ עבורם עד שהקב"ה כביכול ביקש ממנו 'עזוב אותי כבר'!

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם". (ברכות דף לב)

– ובפרשת ואתחנן, 515 סיבות, סברות ותפילות מעתיר משה על מנת להכנס לארץ,

"ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" ואתחנן בגימטריא הכי הוי"

– והקדוש ברוך הוא לא זז מגזירתו!

מה באה ללמד אותנו כל אותה אריכות בתורה ובדברי חז"ל על כך שמשה לא מצליח בתפילתו? מדוע לחדד את העובדה הקשה שמשה רבינו! מתפלל ואינו נענה – ואנו מה נענה אחריו?

לא! אבל למה? ככה!

"אמר רבי יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים" ואף על פי כן לא נענה. (דברים רבה פרשה ב' אות א') את הביטוי הנוקב האמור בדברי חז"ל "שאין לבריה כלום אצל בוראו" פירש המתנות כהונה ואמר "שאין לבריה בדרך חוב כלום אצל הקב"ה אלא דרך חסד ורחמים"! בסלנג של ימינו היינו אומרים 'שהקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו'… מה שלא ממעיט מהעובדה שאנחנו עובדים אצלנו! – ובקיצור, אנחנו חייבים לו והוא לא חייב לנו! קשה לנו עם זה? אין יהדות אחרת! לולי היה ה' נשגב גדול ונורא מעל מחשבותינו היינו מתחרים בו על מקום ראשון בחכמה כפי שעושה כל מי שיוצר לו אלוקים או דת, שכיון שהוא יוצר הוא הקובע, אך אנו ברואיו של ה', הוא היוצר ורק הוא בחסדו יכול הכל אבל אנחנו לא מכתיבים לו יתב' כלום, כן, גם במקום שאנחנו ממש בטוחים 'שהוא לא יודע מה הוא עושה ואנחנו יודעים טוב ממנו…'

התפילות הרבות שהיו מנת חלקנו זה חדשים ארוכים, ומהן כאלו שממש מאז חורבן המקדש לא נראו למרגלות הבית החרב בכמות ובאיכות וברבגוניות הקהל – לא נענו על פי תוכניותינו! למה? ככה!
וכי מי יודע למה?
הורים נוהגים לומר לילדים 'ככה זו לא תשובה', אבל חסידים מסבירים ש'ככה' זו גם תשובה, שנאמר 'אשרי העם שככה לו'… וככ"ה זה ראשי תיבות – 'כתר כל הכתרים' ('תפארת שלמה' מראדומסק, סוף יתרו, סוף שלח) המקום שעל גבי כל מדרגות הקדושה, מקום טמיר ונעלם, עתיק וקדוש.
וה' אמר לנו לא, בלי למה – ככה!
אולי, אם נזכה, נחיה ונראה מה השתלשל לעולמנו לטובה מגזירה זו.

אבל סוגיה שחשוב לברר היא עמדתנו היסודית כלפי התפילה, עמדה שביסודה גם עמדתנו כלפי עבודת ה' בכללותה.
חז"ל קבעו לנו כלל שתפילות במקום תמידים תקנום. התמידים, הקרבנות משמעותם שאנו מצידנו מקריבים לפני ה' את מה שהורנו להקריב – אבל רק מקריבים, לא מגיעים! כזו היא גם המנחה הנלוית – היא מונחת, לא מגיעה! את ההגעה המוגמרת רק ה' קובע, וכשירת ריה"ל "בצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך", אנו רק יוצאים לקראת, מתחילים, ולולי ה' גומר עלינו – או לא – אנו איננו יכולים לבדנו לסיים דבר רק מפני שכך עלה בדעתנו לגמור – מה שלעולם לא פוטר אותנו מלהישמע לצו האלוקי ולהמשיך להניח, להקריב, לנסות, לבקש ולהתחנן – ואולי, 'אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם'.

אבל תמיד יש לזכור: 'הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו' והוא 'לא חייב לנו כלום', אך אמונתנו – שהקב"ה מגבה אותה במחסני הוכחות – היא שבדרך כלל הליכה בדרכיו ועשיית רצונו תממש את הטוב להיות מוחש – ויש מה שנראה לנו כיוצא מן הכלל.

אלא שלעומת הניחמים על הדרך שמא טעינו כיון שלא הושב לנו כרצוננו אנו יודעים ש'יחסינו' עם הקב"ה כה מסועפים, כה מסורגים בעלילות הצלחה, רחמים, השגחה, ניסים ונפלאות עד שאנו מבינים שיש לאכסן את המשבר הנוכחי במַבחנה של מעבדת ההיסטוריה לראות מה יופק מתוכה – אך אי אפשר להשליך את כל רקמות החיים, אברי האמונה וגופי ההשגחה רק כי בנקודה מסויימת 'משהו לא נראה לנו' הגם שהוא מוחץ מכאב.

כל זה על מנת לשים במקום את יחסינו עם הקב"ה, ומכאן ליחסינו לטעויותינו שגם אלו מושקפות ע"פ נוסחת התורה שאין בלתה.

איפה לא דייקנו?

זהות רבה יש בכמה ענייני יסוד בין פרשיות ואתחנן ועקב. עיקרי תורה יסודיים ביותר חוזרים בשתיהן, וכך גם שתי הפרשיות הראשונות שבקריאת שמע לקוחות מהן.

מה מלמדות אותנו פרשיות אלו, ומה מהן ניקח לתיקון?
נראה ששני מימדים חוזרים ונשנים בפרשיות אלו, שנים המתענפים מגזע אחד – גזע קדושת נשמת ישראל: ברית המצוות וברית הסגולה, שיסודן קדושתם של ישראל.

על קדושת ישראל בואתחנן נאמר –

"כִּי מִי גוי גָּדול אֲשֶׁר לו אלוקים קְרבִים אֵלָיו כַּה' אלוקינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיות לו לְעַם נַחֲלָה כַּיּום הַזֶּה".

ובפרשת עקב:

"רַק בַּאֲבתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אותָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּום הַזֶּה", "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוצֵאתָ בְּכחֲךָ הַגָּדל וּבִזְרעֲךָ הַנְּטוּיָה".

קדושה זו של ישראל היא הטומנת בחובה את הסגולה, סגולה שאחת ממשמעויותיה המרכזיות היא קדושה עצמית, בלתי תלויה בחומר, בבחירה, ביצר ובעבירות – הסגולה לא זזה ממקומה, וממילא יהודי בקדושתו עומד, גם רשע:
על סגולת ישראל נאמר בואתחנן:

"כִּי אֵל רַחוּם ה' אלוקיךָ לא יַרְפְּךָ וְלא יַשְׁחִיתֶךָ וְלא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם", ו"לא אֶת אֲבתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פּה הַיּום כֻּלָּנוּ חַיִּים"

ובפרשת עקב:

"לא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם… וְיָדַעְתָּ כִּי לא בְצִדְקָתְךָ ה' אלוקיךָ נתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּובָה הַזּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה ערֶף אָתָּה".

הסגולה היא אכן ענף חשוב היוצא מגזע קדושת ישראל וישנם עשרות מקורות מהתורה והנ"ך, מחז"ל, מראשונים ואחרונים, מפשט ומסוד העוסקים בסגולת ישראל, אך כל אלו הינם החידוש, המיידע אותנו שהבחירה היא לא הכל, וגם בלא מצוה לא פגה קדושת ישראל.

אבל יסוד הבחירה והמצוה אינו פחות בקדושתו ובעוצמתו מיסוד הסגולה מפני שמשמעותה של הנשמה היהודית היא פעולתה והשפעתה ממעשי המצוות בעולם החומרי על מבנהו ושכלולו של העולם הרוחני, העולמות העליונים. זוהי משמעות סגולת ישראל, שהקב"ה חקק טבע של השפעה ואף תלות בין מעשינו בתפילה, בתורה, במידות, בתורה, בשמירה מעבירה להתקיימות העולמות כולם.

נכון, תלות זו 'מועמדת בפינה' בעת הגאולה, במציאות שבה הסגולה גוברת, והקב"ה מנהיג את ישראל למרות מעשיהם הרעים – וכזו היא 'ראשית צמיחת גאולתנו' – 'גאולה שאינה תלויה בתשובה'. אכן, בפנימיות ההבנה, זהו מצב משפיל מבחינה רוחנית לעם ישראל, שכביכול הקב"ה אומר לנו – 'עיזבו את ההגה, אני לא סומך עליכם. כנסו לתא המטען ואני אוביל את המסע בלא שיתופכם, למרות מעשיכם, במקום בזכות מעשיכם'.

אמנם הטוען כי הסגולה היא עיקר התורה, עיקר גדול יותר מן הענף השני המסתעף מגזע הקדושה היהודית, המצוה והבחירה, משבש עלינו את המקראות, מעוות את הכתובים ומניח את החידוש תחת הפשט ועוקרו מן התורה: כשם שאין המצוות השמעיות נדחות מפני השכליות, כשם שאין איש דוחה אשה אלא כל כלל מתקיים ליד רעהו ולא במקומו – גם הסגולה אינה מבטלת את השפעת המעשים של ישראל, וכשהם לא תקינים על פי ברית ה' עמנו, גזירת הסגולה היא שהם משפיעים עלינו לרעה.

יהודי, מצוה וארץ

והנה, 'ראשית צמיחת גאולתנו' כבר לא ילדה קטנה. כילדה רכה, ה' הזין אותה בכל טוב – בחינם, 'חינם מן המצוות' – קיבוץ הגלויות הנבואי, כיבוש הארץ ויישובה, הפרחת השממה, מלחמות ניסיות, הצלות מופלאות, כלכלה ומשק טכנולוגיות וקידמה וכו'. כל זה באשראי, 'בלי לשלם' בהשתנות לטובה.

אך מהמשברים האחרונים האופפים אותנו מאז מלחמת יום הכיפורים הנוראה נראה שלא עוד! פשוט הגענו לגיל מצוות, והקב"ה רוצה להוציא אותנו ממעמד נוסע פאסיבי בשיירת הגאולה חזרה אל מעמד של שותף בהנהגת המרכבה הקדושה.

מכאן הסגולה שוב אינה שחקן יחיד, כאן המצוה הולכת ומתבקשת, וצמיחת האופי היהודי חוזרת להיות תלויית מעשים, מצוות, מידות טובות – שבלעדיהן מתקיים בנו 'ונטמתם בם' כדרשת חז"ל לשון טמטום, החלטות שטותיות, שערוריתיות, מבישות ומביסות את גדולת ישראל.

על ברית המצוה והבחירה נאמרו בתורה כל כך הרבה מקורות שיכלה המקום להביאם, ומה שיובא לקמן הוא ההיבט הלאומי של המצוות, משמעות קיומן לגבי הישיבה בארץ, ומשמעות העבירות שיהודי עושה, גרמתה של החילוניות לאבדן הארץ מתחתינו.

בואתחנן נאמר:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂות לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקי אֲבתֵיכֶם נתֵן לָכֶם",

וכן:

"כִּי תולִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנושַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אלוקיךָ לְהַכְעִיסו: הַעִידתִי בָכֶם הַיּום אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן",

וכן:

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְותָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים",

וכן:

"וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂות כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם לא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמאל: בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן"

וכן:

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֶיךָ: לַהֲדף אֶת כָּל איְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

ובפרשת עקב:

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אתָם וְשָׁמַר ה' אלוקיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרת צאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ לָתֶת לָךְ":

וכן:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

וכן:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂות לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם":

וכן:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ":

וכן, כמוזכר בכל יום:

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם… וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר ה' נתֵן לָכֶם":

כל אלו אינם באים למעט כהוא זה מאמיתת ענין הסגולה כשם שענין הסגולה לא ממעט כלום מיסודיותו של קשר התורה המצוה וירושת הארץ, ומאידך קשר עזיבת התורה, חילול השבת, אכילת איסורים – ועזיבת הארץ.

בלא מעבר חזרה אל הבנתה היסודית של בריתנו עם ה' נמשיך לחפש את מקור הבעיות ב… תוכנו, כאילו האנשים ההולכים בדרך השולחן ערוך הם האשמים: בכך ש'לא התחברו', 'לא יצאו אל העם', 'לא התנחלו בלבבות' ולא ולא ולא… הלקאה עצמית זו, הגם שניצוץ אמת יש בה הרי שמלבד שהיא חולנית משהו, היא בעלת מוטת כנפי הרס חינוכי שאין כדוגמתו כיון שהנוער מבין שגם אם אתה הצדיק – אתה אשם, והוא, פלוני המשקץ נפשו בפיגולים, מחלל שבתותיו, מזהם נפשו באלף מיני זימה וזוהמה, ההוא הרחוק מתורה ומצוות, הוא דוקא בסדר, שהרי המון סגולה יש בו, שהרי 'עומרי בנה כרך בשומרון וזכה למלכות', שהרי 'צבאות אחאב הרשע נוצחים כי אין בינהם לשון הרע', שהרי פרשת פילגש בגבעה קרתה כתוצאה מכך שזקנים שבאותו דור לא יצאו אל העם, שהרי 'אף על פי כן קרויים בנים' וכו' וכו' וכו'.

כל אלו הינם דברי אמת וצדק ויושר – אך הם חידוש, חידוש שמחדד את העובדה שלא הכל מעשים, והבחירה אינה הערך היחיד, אך כמעמדו של כל חידוש, 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', וברית התורה והמצוה שבזכותה מתבססים בארץ לא תופר! כי גם הסגולה אינה הערך היחיד ואין ברית חדשה! אין פרשת 'והיה אם שמוע תשמעו' חדשה, ולא פרשת 'והיה עקב תשמעון' חדשה ולא פרשת 'אם בחוקותי תלכו' חדשה ולא פרשת הברית בתוכחת כי תבוא חדשה ולא הברית שבפרשת ניצבים נמחקת או מעודכנת או מתחדשת!!! אולי רק אנשים שסבלו בנעוריהם מחוסר קישור לעולמה העתיק של תורה, לעולם הישיבות המסורתי, אולי כתוצאה מהשפעות של נעורים בחוץ לארץ או מחוסר קבלת מסורת מבית אבא והליכים של חזרה בתשובה אולי סוג כזה של בני תורה יקנו בהתלהבות את תורת החידוש שבסגולה בלא הזהירות שמא יופר האיזון בין הסגולה והבחירה, וכך הביאו לבלבול תורני יסודי ביותר של דור שלם, שיודע על פה מקורות של חידוש ושוכח תורה שלמה שבכתב. אך כל בן תורה אמיתי יודע שכל תורתו הנבואית של מרן הרב קוק זצ"ל אינה אלא המשך ישיר לכל בתי המדרש שמאז ומעולם, ורק מה שנשכח בחשכת הגלות הרב צחצח והעמיד במקום – ליד כל הקודם, לא במקום כל הקודם.

סגולתו של יהודי כשם שהיא משמרת את קדושתו בה בעת היא ממשיכה את הקשר של מליוני הנימין שבין הנפש לתורה, בין הבחירה ברע להנהגת ה' עם היחיד ועם הכלל – 'ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה'!

נחמו נחמו עמי

אכן, כואבת המכה שניחתה עלינו מידי בני עמנו שלבשו ארשת אטימות 'מקצועית' גויית על פניהם ושפכו את דמו של הבן הבכור לאומה באונס ציבורי ברוטאלי.

הן במעשה, הן במחשבות של הוגיו והן אופן ביצועו מלמדים על התנתקות יסודית מעדינותה של תורה. הפרצופים הריקים מולם עמדנו והתחננו לחשוב, לעמוד ולתת דין וחשבון, לבדוק שוב, להפעיל את הראש, הפרצופים הללו הסתכלו במתחננים כאילו היו נקודות על מסך המחשב: הטיעונים היו ריקים וזרים ללבם, קדושת הארץ כבר רחקה מהם, הרחמים לא התגלו כראוי לבני ישראל הרחמנים אך הידיים החסונות דחפו ודחפו והיכו שוב ושוב.

אבוי! דורות של ריחוק מתורה השרישו זמורת זר גויית בנשמה. עשרות אלפי שעות שטיפת מח מילדות בתוכניות בידור ריקניות מקודש ומלאות בטמטום וטינופת פעלו לרעה על נפש יהודי, ששוב אינה כה הומיה לציון.

ומהי נחמתנו, דוקא ממציאות זו הנוראה?
נחמת המכָּה – "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי",גם השבט החובט מלמד על קשר אב לבנו, גם עצמת הנקמה שנחתה עלינו מנחמת – "… אֵל נשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנקֵם עַל עֲלִילוֹתָם" כי היא מסבירה באופן החודר ביותר שהנוסחה לא צריכה לימוד מחדש, ציר שכר ועונש פועל, וחוקיו בידינו.

מעתה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל ולקיחת אחריות על מדינת ישראל מחייבת לשלבם עם אהבת ה' התובע מאתנו לילך בדרכיו, בלא להמיר את בריתו במילים יפות נקיות מדרישות הברית האלוקית של ישראל, ברית שהפרתה חלילה מביאה לאבדן הארץ.

כשמישהו רוצה להתקרב ליהדות אמור לו מעתה את האמת:
'אחי, ה' אוהב אותך, אני אוהב אותך – אבל אחי: האמת? בלי מצוות זה לא ילך לנו! בלי שבת, בלי תפילין הנשמה שלנו מאבדת את הדרך. אתה יודע את האמת אחי, שהמדינה מיתדרדרת רחוק מדרך התורה וככל שזה יותר קורה יש יותר שחיתות, יותר אלימות בכבישים ובמשפחות, יותר סכינים במועדונים ויותר אונס וזימה – צריך להשתנות, אחי!'

האמת של התורה והברית הכרותה שהארץ מקיאה את יושביה מחמת העבירות לא משתנה, וככל שאנו מתבגרים בארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו כן יותר ויותר נדרשת מאתנו בשלות יהודית, בגרות נשמתית המתרחקת מן הכיעור, מקדשת את הנפש, מאמצת את החברה ובונה את המדינה.

ומכאן, רק מכאן, הדרך העולה לקידוש ה' לעיני כל גוי וממלכה, כדבר ה' בסוף פרשת עקב – ההיפך מאשר התרחש עלינו בגללנו ממחרת תשעה באב:

"כִּי אִם שָׁמר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו: וְהורִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּויִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּויִם גְּדלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקום אֲשֶׁר תִּדְרךְ כַּף רַגְלְכֶם בּו לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנון מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרון יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמורַאֲכֶם יִתֵּן ה' אלוקיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

מה בין מה שרוצים למה שטוב – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

מה בין מה שרוצים למה שטוב
הרב יחזקאל פרנקל
כי תצא
(השיעור ניתן באלול תשס"ה)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

לעשות מה שבא

המלחמה מכניסה את האדם למצבי נפש סוערים. להט הקרב, סערת הדם הגועש במתח ובלחצים גדולים והחשש המקנן בלב, מי יחיה ומי ימות…

מימד משמעותי נוסף המצטרף למערך הרגשות של הלוחם חסר הפלפון ותוכנית 'קולה של אמא' הוא מימד הגעגוע והריחוק מן המשפחה שבעורף, מהורים, ילדים ורעיה אוהבת.

ריחוק זה, לדעת חלק מן המפרשים, הוא המעניק את הרקע להבנת ההיתר של תורה ללוחם במלחמת רשות לבא אל בת אל נכר, אישה מעם האויב, בעת מלחמה, ולקחתה לאישה. (אכן הדבר נתון במחלוקות ראשונים כבדות ששורשן עוד בחז"ל בשאלה אם התירה התורה גם את הבעילה בעודה בגויותה, שהרי הכתוב אומר 'ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה', או שמא בעילה ראשונה הותרה בעת המלחמה. ור' בנצי"ב שמדגיש שהתורה לא פירשה את העניין, כלומר, כל ההיתר מיוסד על 'דברה תורה כנגד יצר הרע' ואין צריך לפרט לזה שולחן ערוך מובהר…)

לדעת הרמב"ן אף דבר התורה 'וחשקת בה' המבליט את הצד היצרי בפרשת אשת יפת תואר אינו בא רק לתיאור רגשות ויצרים אלא הוא אף בעל פן הלכתי מכריע ומגביל, שאם אין הכרח של היצר המביא למעשה החריג הזה אלא רק רכושנות של שלל אדם אסור ללוחם לנצל היתר זה 'לקחתה לך לאישה'.

אין ספק שהתורה לא מסתירה את יחסה המאולץ להיתר זה, שהרי לעומתו צד ההיתר מחייבת התורה את האישה לנוול ולכער עצמה גם בכדי להמאיס עצמה על אותו שלקחה (רש"י, אבן עזרא, רבינו בחיי ועוד).

והנה, לאור כל זאת לכאורה יכולים לעלוז כל אותם הדוגלים ב'שחרור יצרים לכתחילה' לעומת דורות שדרשו מעצמם,

בדור האחרון החלה תנועת הפסיכולוגיה החדשה למאוס בהלך הרוח הוותיק שדורש מן האדם מאמץ ובלימה של כוחותיו החשוכים ומלחמה פנימית על מנת להגיע להישגים. עצלות, עייפות, חולשות גופניות, חוסר מוטיבציה ועוד תכונות נתפסו כדברים עמם יש להיאבק – ומי שאינו עושה כן נתפס כרכרוכי. בארץ ישראל, תנועות הנוער, מסעות בארץ וקשיי הצבא היוו כור היתוך לבניית דמות קשיחה משהו, המסוגלת להישגיות תוך מאמץ, בין במישור הפיזיולוגי ובין במישורים האישיים יצריים. אם היה מי שכשל במאבקיו עם עצמו הייתה מרחפת סביבו אווירת כשל.

אבל זמנים עוברים והכושלים חוגגים, כי פסיכולוגים עדכניים לימדו שיצרים זה בסדר, חולשות זה טבעי, נפילה זה לא חיסרון וכישלון זה ניצחון. כיום הרבה תלמידים פתאום הינם 'קשי למידה', 'חסרי ריכוז',נבחנים בעל פה, חיילים צריכים לישון כל יום בבית או לראות את אמא כל בוקר – ומי שלא עומד בכך 'יתקבל בהבנה' אם ישלח יד בנפשו להיגאל מקשיי היום יום – חלילה וחס.

לכאורה, פרשת 'אשת יפת תואר' מהוה בית אב וקרקע גידול ברורה לאותם הוגים. התורה עד כדי כך מתחשבת ביצריות האנושית, שאפילו עבירה מן החמורות ביותר כביאת נוכרית התורה מאפשרת.

אין להכחיש את העובדה שברמה זו או אחרת כך הדבר, אך כמובן אין להתעלם משני מרחבים תורניים עקרוניים בעניין.

הראשון דורש הגינות למדנית, שממנה נובע ש'תורת ה' תמימה' דורשת את סקירת כל מימדיה על מנת לאפיין באמת ובתמים את רצונה, היתריה וסייגותיה. די אם נזכור את אזהרות התורה החוזרות ונשנות מלתור אפילו אחרי הרהור הלב וראיית העין, כל שכן את היחס החמור לניאוף ואונס גניבה ואלימות בכדי להזים כל מחשבה על כך שהתורה, ככלל, 'מתירה' 'מתחשבת' בכל חולשה אנושית שהיא – אם רק עלתה על לבו של איזה חוטא. היתר אשת יפת תואר כמובן אינו אלא יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

זהו שדה ידוע של ניצול הפסוקים לרעה, אך דרכה של תורה אינה לחשוש מכך אלא לומר את דברה ו"יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

כל מה שבא לי טוב לי?

אמנם המימד השני המסתייג מן ההבנה ההיא הינו אף יסודי יותר. בסמיכות הפרשיות התורה מדגישה וחז"ל מבססים כי ההיתר ההלכתי של אשת יפת תואר אינו פוטר את המשתמש בו מעיון מוקדם בתג המחיר הצמוד אליו.

פרשיות 'כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה' וְ'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' מבטאות לדעת חז"ל – ומפרשים רבים הרחיבו בנושא – את המחיר המשולם על ניצול פרצת ההיתר ליצר לפרוץ בפרשת 'אשת יפת תואר'.

ההבנה שיש כוחות יצריים שהכרח החיים לא בולם את פריצתם אינה חדשה, אך גם הידיעה שישנו מחיר הכרוך בעקבו של היצר שקיבל ביטוי.

בחור נרקומן שיצא לאחר 20 שנה מהתמכרות לסמים הקשים ביותר ניסח באזני את הדברים בצורה פשוטה: 'הבנתי שלא כל מה שבא לי זה טוב לי'! תמיד ביקשתי את הסם ותמיד ידעתי שזה רע לי, אבל התחושה ש'זה עכשיו מה שבא לי' שיכרה ושיקרה כאלו זה גם מה שטוב לי! שנים רבות, לאחר אשפוזים, התאכזרות עצמית ומשפחתית ואבדנים רבים הבנתי שגם אם התחושות משדרות שאם מתחשק לי משהו זה ודאי מבטא בישירות את עצמי – זה לא ממש נכון".

הבנה זו מתנקשת ביהירות האקדמית מלאת תחושת הצדק העצמית של אותם הוגים פוסט מודרניים הרותמים את עגלת הרגשות לפני כל שיקול אחראי מרחיק ראות יותר, מבוגר יותר ובעל מימד סובלימטיבי יותר לכוחות הגוף.

לא מעט מצבי היתר מבחינה הלכתית מדוקדקת, היתרים של בדיעבד או של שעת הדחק, גם הם, גם אם הינם 'חוקיים' על פי סעיפיה של תורה אינם פוטרים את האוחז בם מחסרון הארת האור העמוק יותר הגנוז בדרכה השלמה, המושלמת של ההלכה, כראוי וכמתוקן לדרגת התקן של הנשמה היהודית.

על רגשות והלכות

כך גם בפרשה הבאה של תורה, פרשת ירושת הבן הבכור כדין התורה לרשת פי שנים. התורה אכן מפרשת שהבן החביב, המועדף על האב הוא הבן השני, בנה של אשתו האהובה, ואף על פי כן מחייבת את האב לא לדלג על כפל ירושת הבכור. העולם המודרני המשלב בקרירות מחושבת רגשות וכלכלה ודאי היה תומך באב הטוען ש'את כספו שהרוויח ביושר וביזע' אין מי שיכריחנו ליתנו לבן שנוא, אף אם הוא במקרה הבכור.

רגשות אלו שהתורה בולמת מוצאות עצמן מפויסות על ידי אור הדעת, דעת תורה, תורה הנותנת לאדם מטרייה אינטלקטואלית המאירה עליו מעל ומעבר לתחום הדעת שמתוצרתו של האדם עצמו שמוגבלת בהיקף חייו המצומצם ובתיחום כישרונו המסוים. התורה מאירה על האדם את האור המורחב ממנו באים נתיבים לא ידעם ולא יכילם הכישרון והשכל של האדם. מהתמכרות לדעת תורה, למרחבי האמת האלוקית שבתורה דורות של יהודים מקבלים על עצמם עול מלכות שמים ועול מצוות, שהגם שלא תמיד מיידית מתלווה אליהם בהכרח תחושת נועם עול המצוות, הזמן מבשר ומביא בכנפיו את האור והנועם, וניסיון החיים מלמד כי ההולכים חשכה בניגוד לדעת תורה פעמים רבות לא יראו אור, גם רגשית, גם כלכלית וגם משפחתית.

כזו היא בדיוק גם נקודת ההתנגשות שבין דינו התורני של בן סורר ומורה לבין רגשות אב ואם. בין אם היה ובין אם לא היה ולא נברא – פרשת בן סורר ומורה ללא כל ספק כתובה, וקשייה ברורים. וגם כאן הדגישו חז"ל כי בן סורר ומורה לא הטעין עדין את מידת הגודש עד תומה, אך צפתה תורה את סופו, זה הנעלם מעיני המביט ההווי, 'שעתיד ללסטם את הבריות' ואילו על ראשי החברה מוטל הציווי 'ובערת הרע מקרבך' – עם כל הקושי המעשי שבביצועה של הלכה כזו כלפי נער צעיר.

כך גם בפרשת ראה בעת שהתורה מעמת את רגשות האדם מול חוקי הא-לוה בפרשיות של הכאת עיר הנידחת ועשיית הדין בעת של "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ".

האמונה ושלום הבית בין כוחות הנפש

קבלת עול מלכות שמים מבחינה נפשית משמעותה המלכתו של הקב"ה על מרכז העצבים, כתרו של האדם – דעתו ומחשבתו. אם משם מקרינה על ההוויה האנושית האישית, השכלית והרגשית, האמונה שנותן הנפש וענפיה כולם שממנו נשמת כל חי – הוא המפרנס את כל וזן את כל – והוא הוא נותן התורה וחוקק מצוותיה ממילא ישרה השלום על כל כוחות נפשו, הגם שלא אחת דעתו עוד תהיה מעוכבת מהבנת ההרמוניה המבוקשת שבין המעשה הרצוי בתורה לתחושות האינסטינקטים שברגש.

ודינו של סכסוך פנימי זה איננו רק נחלת הנפש הפרטית.
לא אחת מתקיים סכסוך שכזה גם בין תחושות וציפיות הצבור מהקב"ה לבין מעשיו שפשרם עוד לא נודע במציאות. הכלל הגדול של 'וראית את אחורי ופני לא יראו' חופף גם על המעשים ההיסטוריים שתכליתם סמויה עד היחשפם, שרק המבט הרטרוספקטיבי יבינם במשהו לברואיו של ריבון העולמים.

ואין ספק שבנינה של האומה עם הבניין המתוקן והבריא של 'השופטים והשוטרים שתתן לך בכל שעריך' יכוננן את בית חיינו במהרה בימינו ואיתו כל בית ישראל – הכלל והפרט, השכלים והרגשות, הנשמות והנפשות.

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

תורת האיזון הקדוש – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

תורת האיזון הקדוש
הרב יחזקאל פרנקל
יום כיפור
(השיעור ניתן בתשס"ה)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

הלכה לא מוסרית?

ידועה השאלה שמעוררת ההלכה הקשורה לעשרת ימי תשובה. על פי ההלכה, גם אלו שלא מקפידים כל השנה על ההרחקה הרצויה מאכילת פת גויים – לפחות בעשרת ימי תשובה צריך שיקפידו. (שו"ע סימן תר"ג)

המחשבה הרציונאלית, ולעיתים זה אינו אלא מין יצר רע שלובש שכלתנות, מקשה קושיה כפולה, הלכתית וערכית: 'ממה נפשך'? אם זה מותר כל השנה, מדוע פתאום שבעשרת ימי תשובה ייאסר? ולהיפך: אם בעשרת ימי תשובה אסורה אכילת פת גויים, למה כל השנה לא החמירו על הבריות? והזכרנו גם יצר הרע, מפני שבתוך הקושיה ההלכתית מסתתרת ארשת כמו 'יותר מוסרית' משל השולחן ערוך, ערכית יותר לכאורה, אמינה יותר, שאולי מחביאה טינה פנימית הלוחשת שההלכה מלמדת אותנו 'לעבוד' על הקב"ה בעשרת ימי תשובה – ולמחרת יום הכיפורים, לאחר שזכינו במחילה בתור צדיקים גמורים נוכל לשוב למאפיות הגויים ולשבוע מפיתם לתיאבון – עד עשרת ימי תשובה של השנה הבאה…

אכן, קושיה כזו יכולה להבהב באדם גם לגבי מהלך החגים והשנה כולה, כמו גם לגבי היחס בין השבתות וימי החול: אם חפץ ה' בהתקדשות כה מסיבית כשל הימים הנוראים – מדוע זה אנו מרוחקים שנה שלמה מקדושה זו. או: אם אין ה' חפץ שנעשה מלאכה, שעל כן נתן לנו את השבת, מדוע ציוה 'ששת ימים תעבוד', ולהיפך, אם בשבת שבתון ממלאכה חפץ ה', מה טעם ניתנו על כל שבת ששה ימי מעשה – 'למה לא כל יום שבת'? כפי שאומר שיר הילדים הידוע.

אחידות או אחדות?

בשורש הקושיה כמו ניצבת תביעה לאחדות בין כל הזמנים. אלא שחשיבה זו מטשטשת בין מילים כמעט שוות – אחדות ואחידות. אחידות, כמו תלבושת אחידה השוה ומשוה קטון וגדול, גוזרת דין שווה לכל, משל היה כל היש ערימת אגוזים עגולים, שווים וחסרי ייחודיות. האחדות לעומתה מהווה שלם הנבנה מאיברים רבים ושונים, שיחדיו תואמים יהיו זה לזה על מנת לתפקד בהרמוניה – כל אחד כייחודו.

היהדות הינה אחדות גדולה בין שונויות רבות ומגוונות – אך ממש לא אחידוּת: יש כוהנים, לויים וישראלים. תורה, נביאים וכתובים. עולמות, ספירות ונשמות, וכהנה רבות – ויחדיו כל רובד יוצר שלם אחד, כשכל אחד מאלו נותן את התו שלו ביצירה האינסטרומנטאלית.

אכן, הערכים השונים אינם שכנים זה לזה במעגל, בגובה זהה, אלא הינם משתלשלים זה מזה, "כִּי גָבהַּ מֵעַל גָּבהַּ שׁמֵר וּגְבהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת ה') וכדברי מורינו הרמב"ם:

"לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חברו, והוא מצוי מכוחו, זה למעלה מזה. והכול נמצאים מכוחו של הקב"ה וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו "כי גבוה מעל גבוה שומר". (הלכות יסודי התורה פרק ב')

כך הוא הדבר גם בעושר מגוון הזמנים. מדרגות מדרגות להם, מחול דרך חול המועד עבור דרך שבת קודש ועד יום הכיפורים בו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים – כולם משמשים זה לזה ובונים 'שיעור קומה' שלם, שבו ראש לשנה – בראש סולם החשיבות, שלד הקדושה במרכזו – מבוטא על ידי שבתות השנה, וחלקי חול המשולים לרגליים של אותו שיעור קומה, כי הם המפגישים את הדמות הכללית הזו עם הארציות הממשית.

והדבר כן נוהג גם בהיסטוריה כולה. זמנים בראשיתיים ממלאים תוכן של עיתים מרוחקים אלפי שנים, עתות של רגליים, תקופות של עקבי משיח.

וכמו שהראש אינו רב בכמותו אלא גדול באיכותו – כן גם הזמנים המקודשים מועטים בכמותם אך עשירים באיכותם, וכמו שהגוף מונהג על ידי הראש כן הקדושה הראשית מנחה את שארי הזמנים למדרגותיהם.

תפיסה אחדותית זו היא תפיסת עומק, לעומת תפיסת השטח של בעלי האחידות לכן, בראיית העומק, אין מצפים שהראש יתפוס את כל מלוא הקומה כיון שאיכותו מחפה על כמותו ועומק כאן לפנים מעומק.

מגמת הקודש לא באה על מנת לזלזל במרחבי החול. אדרבא, החול מיועד לשם החיים עצמם – חיים שיהיו מוקרנים ומוארים בקרני הקדושה שהאדם ניטען מהם בימים הקדושים. עולם החול המרובה בכמותו אינו הזניח, השפל, שאם כן לא היה הקב"ה מצווה מפורשות 'ששת ימים תעבוד' ולא היה דוד משבח את מי שאוכל מיגיע כפיו ב'אשריך וטוב לך'. אלא שאנו מתפללים במוצאי ימי הקדושה שיהיו הימים הבאים עלינו לטובה מוארים ומדובקים באוצרות הקודש שנחלנו בימי השביתה ממלאכה.

אז מדוע אם כן בלי פת גויים בעשי"ת?

ממילא ברורה יותר ההלכה האוסרת בזמנים המקודשים את שמקלים בו בימות החול, מפני שרגישות הראש גבוהה מחספוס הגוף, ועדינותו הנובעת מאיכותו תובעת את דרגתה.

לימים המקודשים יש 'סטנדארטים' גבוהים יותר, וזאת מפני שהקדושה באה אלינו מעולם גבוה, נשגב ומרומם, ועל מנת להכילה, להיטען בה ולהמשיכה אל מרחבי השנה יש להיערך לקליטה מלאה ככל שניתן, ועל פי התנאים המתחייבים מעדינות הנושא. ימי החול, שנועדו להגשמת משימות מגושמות יותר, הם לא תיפגע עדינותם מהנהגה פחות גבוהה. אמנם ודאי שמי שממשיך על עצמו קדושה של הימנעות מאכילת פת נוכרים גם בימי החולין מתעצמת בו נקודת היהדות שלו ביותר.

ועל יסוד הקדושה שבהתמעטות, קדושת יום הכיפורים הממעטת מן האדם את רבדיו החומריים, באה אחריה קדושת ההתפשטות, ימי השמחה של חג הסוכות, בהם אנו מתרחבים מרוב שמחה ו'עולים על גדותינו' אל מעבר הבית, למרחבים הפתוחים, אל מחוץ לקירות מְתַחמים, לסוכה שאינה אלא אויר מלא שמחה וקדושה עליונה – שממנה נמשוך חירות, התרחבות, שמחות וגיל למרחבי ימי החולין שלעינינו.

אם נשכיל לאגור את ערכי הימים המקודשים ולהמשיכם לתוך ימי החולין, נגיע בעזרת ה' לשנה הבאה עלינו לטובה שלמים יותר.

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

השמחה המנצחת – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

השמחה המנצחת
הרב יחזקאל פרנקל
שמחת תורה
(השיעור ניתן בתשרי תשס"ה)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

השמחה שבתפילה

תפילות הימים הנוראים מקפלות שמחה גדולה ורבת ביטויים בתוכן.
על אף שהדבר נשמע לכאורה חריג, שמחה בתוך יראה, אכן, בנוסח התפילה שקבעו אנשי כנסת הגדולה נמצאים ביטויים רבים ומגוונים לשמחה: "שמחה לארצך, ששון לעירך" ושוב, "צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו".

ביטויי שמחה אלו לגוניהם השונים אינם קובעים עובדה, אינם באים לומר שצדיקים שמחים וישרים עליזים, אלא אומרים לפני הקב"ה, שאם תתקבלנה התפילות הקודמות וקרן דוד תצמח ונרו של משיח יעלה במהרה בימינו – זו תהיה התוצאה, שמחה, רינה ועליזות תהיינה לכל איש צדיק, חסיד וישר, וכיון שרצונו של ה' שנחיה לפניו בשמחה ודאי יחיש לגאלנו.

אמנם, בחינה זו של סגנון תפילה 'משאירה את העניינים' לטיפולו של הקב"ה – לו רק ייענה לתפילתנו במהרה. מבחינתנו שלנו, אין בכוחנו אלא לפנות בלבנו לאבינו שבשמים 'שומע תפילה'.

השמחה המנצחת

אבל כשבוחנים את הצד התחבירי של המשך התפילות רואים שיש פן נוסף והוא מעביר את העבודה יותר לתחום שלנו.

אנו אומרים בתפילה "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלזוּ וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ" ומיד לאחר ביטויי שמחה אלו ניתן לקרוא את המשכה של התפילה באופן תוצאתי: "וְעוֹלָתָהּ תִּקְפָּץ פִּיהָ וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה" – כלומר, השמחה השורה על הצדיקים והגילה שעל החסידים 'סותמים את הפה' של העוולה, ומכלים בעשן את הרשעה כולה – השמחה מנצחת את הרשעה.

דברים אלו כותב רבנו הרמח"ל באחד מספריו הקדושים:

"מדרגות רבות יש בישראל, כולן טובות. יש צדיקים, יש ישרים, יש חסידים. אמנם המבוקש הוא שכולם יהיו בשמחה, ברב הארה והשפעה – וכנגד זה מדרגות הרשעה יכנעו ויתבטלו. וזהו 'ובכן צדיקים יראו וישמחו – ועולתה תקפץ פיה". (מאמר החכמה לרמח"ל)

מכאן, שלא הכל מונח לחסדי שמים ולפעולה בדרך של איתערותא דלעילא. ככל שצדיקים, ישרים וחסידים ישמחו ויעלצו, כן תתפוגג הרשעה ותכלה העוולה.

אמור מעתה, אין לך 'מעשה ציוני כלל ישראלי' גדול מלהיות בשמחה, להתמלא בגילה ולחוש בעליצה כזו המשביתה כל רע מעלינו. וכך אמרו חסידים על הפסוק 'כי בשמחה תצאו', "שעל ידי השמחה יוצאים מן המיצרים". ('קול שמחה' ישעיה)

עבודת השמחה

כיון שכן, יש לנו להיזהר רבות מאויביה של השמחה, הם הם אויבינו שלנו. על פי דברי הרמח"ל, מלחמה מתחוללת בעולמות בין צד הקדושה המתבטא בעבודת ה' בשמחה, לבין צד הטומאה המזוהה עם העצבות. כיון שהרשעה חוששת מהשמחה, הרי היא מנסה בכל כח להפיל עצבות על ישראל. לעיתים אנו מבינים כי מגמת הרשעה היא רק הישגיה הממשיים, לקיחת נפשות חלילה או גרימת משברים בגאולתם של ישראל, אך על ידי הדברים האמורים לעיל אנו מבינים שבתוך הרעות הקורות אותנו הרשעה מנסה גם לשמוט מנפשותינו את הנשק המאיים עליה עצמה יותר מכל – את השמחה. ואולי על כך מתפלל דוד בעת קשה – דוקא על השמחה הכל כך חיונית: "כִּי לא תַעֲזב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: תּוֹדִיעֵנִי ארַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח".

ישראל והאומות

סוכות הוא החג שמביא לידי ביטוי את מקומם של אומות העולם בבריאה על ידי הקרבת שבעים פרים בבית המקדש כנגד שבעים אומות. והנה במיוחד בחג בסוכות הדגישה התורה את השמחה – 'ושמחת בחגך', כאומרת שיש על ישראל להעמיד מסך של שמחה שיחצוץ בינינו לבין האומות במידה ותחת הטובה שישראל משפיעים עליהם ממקום המקדש הם יבקשו לגמול רע ולפעול נגד ישראל וארצו.

ועיקר השמחה הרי היא בשמחת תורה, שמחה על ייחודיות ישראל בעולם. שמיני עצרת החג, המועד של 'השמחה האינטימית' בין בני הזוג שנותרו לבדם לאחר שכל 'המכובדים' פנו לשלהם, כדברי חז"ל, זוהי השמחה המיוחדת שלנו – על ה' ועל תורתו, ועל בחירתו בנו מכל העמים.

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

הכזונה יעשה את אחותנו? – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

הכזונה יעשה את אחותנו?
הרב יחזקאל פרנקל
פרשת וישלח
(השיעור ניתן בכסלו תשס"ה)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

פער הגילים והרגשות

אווירת הויכוח שבין יעקב לבניו סביב 'אירועי שכם' היא של מתח בין דורי, בין הזקנה והחכמה של יעקב לבין הקנאות והנחרצות של בניו. שמעון ולוי, מתוך תחושת שליחות של עשיית צדק מול אלו אשר טמאו את דינה אחותם עושים 'נקמה בגויים תוכחות בלאומים', בצירוף גבייה מאסיבית של ממון שכם – 'ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו'. יעקב, אביהם הזקן, רואה לעומתם תמונה כוללת יותר, אחראית יותר, החוששת מתגובת גויי הארץ – 'ונאספו עלי והכוני'. זו ראייה שיש בה צד פרגמטי ובוגר, ואף טקטי ובטחוני.

מלבד המתח בין הצעירוּת והרגש הגואה למול השכל האחראי והמאופק עולֶה כאן גם הפער בין שלטון השכל לשלטון הרגש. התובענה, 'הכזונה יעשה את אחותנו'? נותרת דמומה בחלל האויר בואכה שכם, ואנו מתרוצצים בין הפרשנויות לשתיקה: אין תגובה לדבריהם של הבנים כי אכן לטענת עומק שכזו אין כל תשובה, או שמא להיפך, יעקב לא מגיב שהרי 'מה תשובה זו עושה לחשש יעקב על השמדתו הוא וביתו' כדברי רבינו ה'אור החיים' הקדוש שם.

האינטליגנציה

יעקב המציג את כובד הראש האינטלקטואלי נראה יציב יותר, מאזן ומרגיע לעומת גאות הרגשות החמים של הבנים. זו האחריות ש'עושה את זה' למנהיג. העם, ההמון, הנוער, מלאים פעמים רבות 'פתרונות קסם' למצבים קשים שבהם בוחרת ההנהגה במדיניות של הבלגה לעומת התביעה לתוקפנות מצדם של הצעירים בעלי הכח, מלאי האון והגבורה. ניכר בעליל כי מאחורי הפער הזה עומד המנגנון של 'יוסיף דעת' במובן זה שהדעת ההולכת ומתווספת עם הבגרות מוסיפה מרחב של גוונים בין השחור ללבן של הצעירים. שוב אין האדם הבוגר מבחין רק בקצוות, בקיצוניות, אלא חי הרמוניה שלימה של מצבי חיים ואפשרויות.

אלא שיוסיף דעת גם יוסיף מכאוב, כי אכן, מגוון צבעי ביניים זה שמצד אחד פורס את מרחב הראייה, גם משבש מצד שני ומטשטש את חדות האבחנות. מבחינה זו, המשקל המבורך של תוספת הדעת יכול להפוך לעומס יתר בעת הצורך לחריצת דין, לקביעת תגובה. הבנים, הדור הצעיר, אכן עוד לא ראה את כל צדדי החיים ומורכבותם האין סופית. הוא עוד לא יודע את כל גווני ההשלכות שיכולות להיות לכל צעד פזיז שיינקט בלא חשיבה מעמיקה. אבל הוא כן יודע בחדוּת חד משמעית, שלעולם לא יתכן ש'כְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ'! שאין עוברים הלאה אם 'נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקב'!

יתרונה של רוח ההמון

צד זה של עוז החיים, הפן של היצריות הדורשת נקמה באויב הינו הפועל היוצא של עולם חוויתי עשיר יותר שקיים אצל ההמון באופן מפותח יותר מאשר אצל שכבת האינטלקטואלים שמעליו. ועולם זה רגיש וקרוב יותר לתחושה המבורכת של כבוד האומה, תחושה המתעמעמת עקב ריבוי הדעת, שלפעמים בעת של חילול כבוד האומה ריבוי דעת זה מוסיף מכאוב. באובדנה של תחושת הכבוד, של הצורך במחאה נוראה נגד חילול כבודנו – האינטליגנציה לבדה איננה מבטיחה עתיד לאומה.

בחלוף זמנים רבים בהם לא נראה ביטוי מעשי של מחיקת חילול הלאומיות הישראלית – היא מתחללת והולכת מתוכנו ועל ידינו, על ידי ההנהגה, שהיא אולי מלאת חשיבה ועמוסת תובנות אך מעוטת רגישות לכבוד הלאומי.

חיבור הצדדים השונים

ההמון הרגיש אינו נעדר חכמה, כי הרגש גם הוא הינו תובנה ראויה של החיים. וכך גם שמעון ולוי אינם רק עמוסי אמוציות של תוקפנוּת. הם מבינים, שהבלגה על חילול כבוד האומה היא שמביאה לסכנה מפניה חושש יעקב (אור החיים שם), שהרי בעם שתגובותיו רופסות על פגיעה בגופו ועל חילול כבודו – ניתן עוד להוסיף ולפגוע כהנה וכהנה.

וכיון שהצדדים אינם כה סותרים הרי שמן המיצר הזה צריך להחלץ. לא או רגש כבוד לאומי או מחשבה רחבה – אלא זה בצד זה, זה מזין את זה. לא רק נבערים מדעת יזעקו על נבלה כלפי כבודנו הלאומי ולא רק אדישים לחילול כל קודש יהיו עשירים בדעת.

לכך צריכה הנהגה להוביל. לשחרור נכון וממלכתי של הקנאה לכבוד האומה נגד מחלליו, שאם לא כן, יש חשש כפול: או שהנקמה תצא מכלל שליטה ותאבד את כבודה, או שבלא כיוון נכון של האגרסיוֹת הלאומיות, המוצדקות, כלפי אויבינו, ההנהגה עצמה חלילה תעמוד לכלות את כל היקר לה ולבניה – מפאת השיבוש שהתבסס במערכות הנורמאליוּת שכרעו מנטל 'הומאניזם' ו'הבנה ללב האוייב' – תולדת רוחב הדעת המשתק.

כדי לפלס נכונה דרך בטוחה בין סלעי הקונפליקט, דרך שתהא נכוחה אל מול מצוקי אדם העומדים מולנו – נלך בדרכה של תורה, של עדינות כשנצרך, מלווה נאמנה לאנושיות רגישה, ושל תקיפות נוקשה, כשנצרך, בהגנה על כבוד בית ישראל – בית יעקב. אור התורה, אור ה' הוא המנחה את המחשכים, ולאורו נלך – 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה'.

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

זיווגים בסייעתא לשמיא – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

זיווגים בסייעתא לשמיא
הרב יחזקאל פרנקל
פרשת חיי שרה
(השיעור ניתן בתשס"ו)


נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

סיכום ממוקד וביצוע מוצלח

ההוראות שנותן אברהם אבינו לאליעזר עבדו ממוקדות מאד: 'רק את בני לא תשב שמה' – גם לא במחיר אי הבאת כלה ליצחק ואליעזר נשבע לאברהם לקיים את הדבר.

הוא מצטייד באמצעי שכנוע משמעותיים 'מכל טוב אדוניו' אבל יודע שלא בעצמה כלכלית הדבר תלוי. טעם הנגינה 'שלשלת' המונח על המילה 'ויאמר' כשאליעזר פונה אל הקב"ה בתפילה רומז על תחינה ארוכה, אולי על נענועים ודבקות בעת הבקשה מה' שישלח סיוע מיוחד מן השמים לזיווג זה של בן אדוניו, שהוא בבחינת 'פגישה עיוורת' כפולה: לא רק שהחתן לא יודע מי תובא אליו, גם השדכן לא.

תפילתו של אליעזר מסתייעת במדוייק, אפילו תוך כדי דיבור: רבקה גם צנועה וכשרה, גם גומלת חסדים, גם מהאיזור המבוקש וגם מהמשפחה הנכונה – ובכל זאת אליעזר עבד אברהם, למרות שהוא 'משתאה לה', עדין הוא מסתפק בנקודה מסויימת, מהוסס, 'מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא'.

לא ברור.
מה חסר עוד? ההשגחה ברורה ומבולטת, בהירה ומוחלטת, מה מקום לספקות?

סייעתא לשמיא

לכאורה אפשר לקום ולחזור הביתה לארץ כנען. אם הקב"ה עזר כל כך הוא כבר יסדר את השאר. אך לא. אליעזר מבין שכעת מגיע השלב הקשה, העדין, בו צריכה להיות מורכבת בעדינות רוחנית רגישה מעורבותו של האדם וחושיו הבריאים על גבי השגחתו של הקב"ה המפליאה לעשות. מכיון שברור לאליעזר שאת העסקה על שידוכי יצחק לא 'סוגרים' עם הילדה, צריך לבא במשא ומתן עם אביה ואחיה, 'לשמן' את עיניהם בנזמים וצמידים, כלי כסף וזהב, והרי שכאן צריכה לבא סייעתא דשמיא נוספת, שתברך את מעשי האדם שהם בבחינת סייעתא לשמיא.

אכן, ברכת ה' המופיעה על הארץ היא כהופעת החיים מן האדמה. רק ה' יכול להופיע אותם, אך נדרשת עבודת הכנה, תפילה, והמשך טיפוח לאחר ההופעה. לכן מדגיש רבינו הנצי"ב שאליעזר בדבריו לרבקה לא מברך עדין את הקב"ה. דבר זה יגיע רק לאחר שידבר בביתה עם אחיה ואביה – אלו שבידם לגמור את המעשה עד תומו.

ובכל זאת, ברור לאליעזר, כפי שראוי שיהיה ברור לכל מאמין הממשיך בעולם את ברכת ה', שהסיבוכים עוד יגיעו, ברכת ה' אינה מעלימה את מורכבות הרכבת הברכה לתוך המציאות הממשית. לכן חז"ל מסבירים שהדרך עוד היתה ארוכה ומפותלת: התקבצו על אליעזר וניסו לרצוח ולשדוד את אוצרותיו והוא היה צריך להראות גבורה יוצאת דופן שהדהימה ושיתקה את תוקפיו (ר' תורה שלמה [קמ"א]), ניסו להרעיל אותו והיתה נצרכת התערבות מלאכית לישועתו כדברי המדרש, ולבסוף לולא שרבקה העיזה פניה והכריעה ללכת אל ארצו של השליח קרוביה היו מעכבים בהם עוד ועוד.

הנחיה חשובה ולימוד גדול מלמדנו אליעזר עבד אברהם: ברכת ה' היא ההתחלה היחידה, ההתחלה הטובה של כל ישועה – אבל היא אינה פוטרת ממעורבות מעמיקה בכל צדדי המורכבויות שבמציאות.

הפיתוי רב 'לגמור ענין' ולחשוב שכשה' עוזר באופן ברור כל כך שאפילו 'הגויים' מודים בכך כפי שמודים במשפחת רבקה שמה' יצא הדבר 'ואין יותר מה לומר' – גם לאחר דברים אלו יבואו מניעות על התממשות הטובה, ויש לפעול עם נתונים אלו.

מהשידוך הפרטי – ללאומי

הקב"ה הראנו בדורות האחרונים נפלאות ונוראות – "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי ידַעַת מְאד".

כמו אליעזר עבד אברהם, אם כי לא באותה מיידיות, תפילות כל הדורות הולכות ומתגשמות לעינינו. הארץ מתמלאת והולכת בבניה, מתכסה בתנובה מבורכת ומעצימה את הקריאה בשם ה' אלוקינו מיום ליום בעולם התורה המתברך.

כפי שלימדנו אליעזר – זו היא ההתחלה המרמזת שיש להוסיף כעת את מאמצי ההשתדלות והפעולה עם א-ל על מנת להוסיף סייעתא לסייעתא דשמיא. לא ששום דבר לא מובטח, הרבה מובטח והרבה מקויים, אלא שאסור ששום תחום שהוא באחריותינו האנושית יוזנח. לכן יש ללמוד את דרכי העבודה הנכונות המשולבות וסבוכות בכל מישורי החיים על מנת שברכת ה' תוכל להתממש, ללבלב ולהתפתח. גם אם ראינו סייעתות גדולות – 'שום דבר אינו בכיס' באופן הפוטר ממאמצים, מהשתדלויות והמשך תפילות.

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

המבול והברית הירוקה – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

המבול והברית הירוקה
הרב יחזקאל פרנקל
פרשת נח (בראשית)
(השיעור ניתן בחשוון תשס"ז)


נערך על ידי הרב
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

הירוקים

חסידים (ר' שפת אמת ויצא תרל"ט) פירשו את המשנה במסכת אבות (ד', ג') האומרת "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם' שהמלה 'מקום' כוונתה שאין דבר שאין בו נקודה אלוקית, (משורש 'ויפגע במקום'), שלכן אין לזלזל באדם או בדבר כלשהו כי הופעה אלוקית מסויימת יש בו.

אם נכון הדבר לגבי 'כל אדם' או 'כל דבר' כל שכן נכון הוא לגבי ציבורים או תנועות בינלאומיות.
נכון, אסור להתלהב בתמימות מדברים שאינם על פי תורה אבל צריכה להיות גם זהירות מהסתייגות גורפת מתנועות שיש בהן צדק או מוסריות על אף שהן חיצוניות ליהדות – שהרי 'אין לך דבר שאין לו מקום'.

אחת מן התנועות המוסריות הללו היא תנועת 'הירוקים'. כן, אלו ש'משגעים' את העולם על הפגיעה באוזון, מתריעים על הידלדלות מקורות המים המתוקים עקב זיהומים, מזהירים מפני ירידת איכות החמצן עקב כריתת יערות פראית, מאיימים שבעלי חיים נדירים בים, באויר וביבשה הולכים ונכחדים ומסתובבים לאורך החופים בעולם ומסמנים מפעלים שמרוקנים את התשפוכת המזוהמת שלהם לאוקיינוסים ולמימות.

על פרשת הבריאה אמרו חז"ל במדרש: 'ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עיותו' – בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך' (קהלת רבה פרשה ז פסקה יט)

נכון, זיהויים הפוליטי של הירוקים הללו הוא עם השמאל הבינלאומי בעל הגוון האלים, האנרכיסטי מהפכני משהו, אבל נראה בהחלט שהם פועלים כך באופן של 'לעומת זה' כנגד הגופים החזקים וההרסניים, שמפני שהם כאלו פעילויות מעודנות לא יאיימו עליהם ולא יחלחלו לדעת הקהל הבינלאומית.

והנה המדרש הנ"ל מבטא את האחריות של האדם על עולמו של הקב"ה, כמו גם את ההבנה האלוקית שהפקדת העולם בידי האדם עלולה להסתיים לא טוב – 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'!

לכן, אם מבעלי עוצמות קלקליות (לא, זו לא טעות…) איננו מצפים לשמור על עולמו הנפלא של הקב"ה עדיין את עצמנו לפחות אנו חייבים לשאול – האם אנו פטורים מכך, ולו ממחאה נגד הרס וחורבן המסכנים את עולמנו עד כדי שואה אקולוגית – והפעם מעשה ידינו ותוצרת הקידמה המבורכת של האדם שהתמלא מעץ הדעת, טוב ורע.

אכן, סופה של פרשת בראשית מבטא את התגשמות החשש ואת ההשלכות האיומות של הדבר על הטבע: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' '.

אחרי המבול – ברית כפול שש

לאחר יציאתם של נח ומשפחתו וכל החי שבתיבה אל העולם שנטהר במקוה אוניברסאלי כורת הקב"ה עם האדם ועם הטבע ברית. ברית כפול שש! בתוך עשרה פסוקים בפרק ט' חוזר הקב"ה ומדגיש את בריתו לא רק עם האדם אלא 'בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה', כך, עם כל החי, חזור והדגש, שוב ושוב – שש פעמים.

מה פשר התחייבות חוזרת ונשנית זו שבין הקב"ה לבין האדם אנו מבינים – 'וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר', אבל כל כך תפיסת המקום של עולם החי בברית זו – 'לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ' לא ברורה, והדברים קשים בייחוד לאור הכפילות הרבה.

המקום לפתרון השאלה נמצא בסוף פרשת בראשית אותו ציטטנו לעיל.
שם, בעקבות התנהגות האדם נגזרת כליה כוללת כל ישירות עקב התנהגותו. הטבע כולל את האדם והאדם כולל אותו – לכן באה ענישה קולקטיבית.
כעת, הקב"ה מתקן את הדבר ומבטיח לכל החי – לא עוד.

מעתה, כמפורש בפסוקים שטרם הבריתות בפרשתנו – 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ', ולא עוד ענישה קולקטיבית! עולם הטבע לא ילקה יותר מיד ה' עקב שפלות המין האנושי.

אכן, בכך ירדה אמנם הענישה הקולקטיבית אבל מאידך גם האחריות הקולקטיבית, התפיסה האחדותית של הבריאה שבראשה הכתר בעל צלם אלוקים, האדם, נסוגה מפני חובת השמירה על הברית הירוקה עם עולם החי.

כאן מתחילה להתפתח הרגישות למוסר אוניברסאלי וזו באה על חשבון תפיסת המציאות כולה בצורתה הגרעינית הבראשיתית, בה חלק האדם יכול היה להכריע את מידת הדין על זולתו.

מאידך, למרות היות החי 'מבוטח' מעתה מנזקי האדם העקיפים – עדין מוטת כנפי הנזק של האדם פרושה ומאיימת על עולם הטבע, אך לא כעונש אלוקי אלא כתוצאה ממגלומניה חסרת ענווה של המין האנושי, וילדותיות חסרת אחריות בניהול העולם עקב תאוה לממון, ממש מתוך תחושה מלאה של הביטוי העממי – 'אחרי המבול'…

ירוק קדוש

איך שבים אל האחריות הכוללת, אל ההתכללות של כל העולם כולו על פי מעשי האדם, איך חוזרים אל גן העדן האבוד, אל תיבת נח בה חיים בשלום אדם וחי?

מרן הרב קוק זצ"ל ראה את הצמחונות כחזון. זה עדין לא – אבל זה עוד יבוא. כמו השלום, לכן קרא לספרון בנושא 'חזון הצמחונות והשלום'.

מבחינה זו, כך הזהיר, הקדמה של האדם את החזון המאוחר תהיה מצג שוא בעל עלות גבוהה.
כאלו כנראה הם הירוקים למיניהם דהאידנא, שכיון שהעולם טרם בשל להתיחסות מכובדת אל המין האנושי באשר הוא – למן היהודים ועד לשבטי הכושים הנטבחים באפריקה בהיקפים של שואה, ממילא התיחסות מתחסדת אל הטבע ואל החי תהיה צביעות מצטעצעת המחפה על כוחנות אלימה, בבחינת 'זובחי אדם – עגלים ישקון' (הושע י"ג).

רק שיבה אל מקור החיים כולם, בכל לב ונפש, בתכנון ובתקשורת ובביצוע, היא שיכולה להשיב את האדם אל ערכי קרבת האלוקים שבגן העדן האבוד, אל גן העדן העתידי, אל השלום העתידי עליו חזה ישעיהו, חזון שמשיח ה' מוכתר לראשו:

"וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

אברהם – חכם או תם? – מתוך מחשבת רבי נחמן מברסלב ב'מעשה מחכם ותם' – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

אברהם – חכם או תם?
מתוך מחשבת רבי נחמן מברסלב ב'מעשה מחכם ותם'
הרב יחזקאל פרנקל
פרשת לך לך (בראשית)
(השיעור ניתן בחשוון תשס"ז)


'התהלך לפני והיה תמים'

כותרת זו הלקוחה מפרשת וירא הינה הוראה של הקב"ה, הדרכה לאברהם אבינו: 'היה תמים'. הוראה זו לאברהם אבינו מושרשת באופן מפורש וכוללני יותר בתורה בפסוק מספר דברים – 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' (דברים יח, י-יג). לענינינו חשוב פירושו של רש"י למושג תמימות, הגם שהיקף הנושא מחייב הכרת משנתם של שורה נכבדה מחכמי ישראל לאורך הדורות:

"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".

דגשו של רש"י בצד אחד של פירושו הוא כלפי חקרנות אסורה על העתיד. מן הצד השני רש"י עוסק בהווה, בקבלת המציאות מאת ה'.

בצדה השלישי של פרשנות התמימות על פי רש"י מונח שוב העתיד, וכעת מבחינת השכר "ואז תהיה עמו ולחלקו". בנקודת הזמן של העתיד אותה מדגיש רש"י "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות" יש מפגש ישיר עם אברהם אבינו בשני מוקדים משמעותיים של חייו:

בציוויו של מקום לאברהם:

"…לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ",

כמו גם בשיא הבא של חייו מופיע שוב הציווי לך לך:

"… וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

פעמיים שומע אברהם את הציווי 'לך לך' ופעמיים הציווי הזה מלווה בכיוון סתום – "אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" – לך, ואתה לא יודע לאן! לך! העתיד מונח בחיקו של הקב"ה ולאדם אין שם שליטה, רק משמעת, התבטלות.

ומימד חשוב נוסף הוא מה אברהם עושה: בשתי הפעמים תגובתו מיידית "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ובפעם השניה הפסוק מפרש "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". מלבד הזריזות והתמימות מועצמת בתורה מידת השתיקה שאברהם מלוה בה את העשיה שלו בשני המקרים המשמעותיים הללו.

התנהגויות כאלו שמשלבות עשייה זריזה עם צייתנות מקבֶּלת עול מלוות תמיד את התמיהות על התמימים: איפה הביקורתיות? שאל למה? איך תדע לאן הולכים? איך תסתדר? אבל למה לעולה?

מעשה מחכם ותם

בסיפורו העמוק של רבי נחמן, זה שנראה מבחוץ אולי ילדותי משהו, נאיבי או אף מוקצן – 'מעשה מחכם ותם' משרטט רבי נחמן שתי דמויות, שני חברי ילדות שעקב משבר כלכלי נאלצו לפתע לעשות שינוי מהותי בחייהם ומעתה לקחת אחריות על עצמם.

'הלך התם ולמד מלאכת רצען'. תגובתו של התם נמצאת מיידית, מיידית ומינימאליסטית. ידידו, החכם, יודע שתגובה נמהרת אינה מאפיוניו של החכם. הוא גם לא מתכוון בכלל לגמור את חייו בתור סנדלר. לכן, כאדם רציני, שקול וחכם, הוא מבקש את השדה הטוב ביותר על מנת לקבל את הכלים הטובים ביותר בכדי לבחור את דרך ההתמודדות הטובה ביותר עם החיים – הוא מפליג למדינות הים. מדינה אחר מדינה, מקצוע אחר מקצוע רוכש לו החכם שהרי "מי יודע פן לא יחשבו שניהם. טוב לי ללמד אמנות שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטירייא שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד". זאת לאחר שכבר רכש לו שני מקצועות. שיהיה עוד אחד, מה שבטוח. שיהיה. וכי מי יודע מה יתרחש העתיד? זה לוקח כמה שנים, כמה מדינות – ובינתיים התם כבר שנים מוכר נעליים ומפרנס משפחה. אבל הניצחון הקטן הזה בתחרות שמתקיימת רק בין החכם לבין העולם הדמיוני שרץ לידו – תחרות שהתם לא משתתף בה כלל – ניצחון זה אינו עיקר הענין. התם לא משתמש במקצוע כקרש לחיים טובים.

התם חי חיים טובים. נקודה. במקום שהוא הגדיר לעצמו מהי איכות החיים, בשלוות הנפש, בשמחה מתמדת, בפשטות זורמת ובנאיביות עליזה – שם התם 'לוקח', ובגדול. זה לא מתחיל במקצוע וברמת הכנסה, ולא עולה על דעתו כלל וכלל להשוות עצמו עם מישהו, כי "מנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד".

לתם, בתמימותו, יש לו משהו מעל החיים. רבי נחמן לא מפרש מהו המשהו. אולי תובנה אינסטינקטיבית טבעית. אולי אמונה. אולי עול מלכות שמים. אבל מכל מקום הוא לא יתן לפרנסה ו'מנהג העולם' לקלקל את מנהגו המשמח אותו.

אכן, התחרות במלוא עוזה מתנהלת בין כולם. אלה לומדים מקצוע, אלה מפעילים מרפקים לעלות גבוה יותר, אלה מתגאים, אלה יורדים, 'מי ירום ומי ישפל', ואלה שואפים וחולמים עדין. אבל כולם, כן, כולם, 'כשיגיעו לעשות את זה', הם מתכוונים להיות עשירים ואז או אז, סוף סוף הם יהיו ממש שמחים. ובינתיים הם מכינים את עצמם לרגע הגדול… ומכינים… ומכינים…ופעמים רבות, רבות מדי, רגע זה לא הגיע כלל ולעולם. והתם מזמן כבר שם.

נקודת המפגש בין אברהם אבינו המצווה 'היה תמים' לבין התם של רבי נחמן היא במחציתו השניה של הסיפור. שם, המלך שולח לקרוא לתם. התם הזה, רצען מגוחך שחי בדלות, רק לחם, רק מים, מעיל אחד ודמיונות שיש לו באמת הכל, התם הזה נקרא לפתע פתאום אל המלך. "המלך רוצה שתבוא אליו. שאל התם תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. נתמלא שמחה, רץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח בשבילי! שאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל. ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח".

עוד קודם, למרות דלותו החומרית ו'הפסדו' לחברו במירוץ החיים – הוא בכלל לא 'בקטע' של השוואות ודימוי עצמי נמוך – כששמע שחברו חוזר עשיר ממסעותיו בעולם מיד רץ בשמחה עצומה לראותו – וחבר הילדות החכם מסתכל עליו בחיוך של זלזול ממרומי מרכבתו עתירת הסוסים.

אברהם אבינו – תם או חכם

זריזותו השמחה של אברהם לכל ציווי של הקב"ה, שתיקתו הצייתנית וביצועו השלם את דבר ה' מובילים את זיהויו כמשתייך לעולמו של התם. אבל אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, הוא תם? זה האדם, האיש היחיד בהיסטוריה שהשפיע בסדר גודל ובהיקף כזה, לאורך זמן כזה, בנושא עמוק כזה, כמוהו שלימד לבדו את העולם כולו לעולם על אמונה בא-ל אחד, אדם כזה, 'רק תם' הוא? נראה שאברהם מפרש את התם של רבי נחמן… אברהם הוא תם כי הוא יודע שיש מנהיג לעולם.

הענינים יכולים להיות רק בשליטתו של הקב"ה. הדמיון שהענינים בשליטתי הוא עוצמתי ומפתה, אבל – מניסיון, אומר אברהם, מניסיון – זה רק דמיון. אנחנו יכולים, אנחנו מצווים להכין כלים לקבלת ברכת ה' על מעשי ידינו אבל מי שמכונן אותם הוא רק ה' אלוקינו.

יצר הרע של הגאווה נכנס לשבש את קו התפר בעדין שבין אמונה להשתדלות. אמונה לבד מנותקת מעשייה סותרת את הציווי 'ששת ימים תעבוד', 'למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה', כמו גם עשייה לבד כשהיא מנותקת מריבון כל המעשים.

לכן אברהם עושה ועושה. הוא הולך וקורא בשם ה', הוא הולך ונלחם, בלא שיקולי סדרי הכוחות והעוצמה, מול ארבעה מלכים, הוא אף מתעמת עם הקב"ה על החלטתו לגבי סדום, אך כל זאת מתוך תחושה שהתם – הוא עם ה' אלוקיו. החכם, זה בעל האגו המבולט, מרוב אמביציות ומוטיבציות אינו משאיר מקום לברכת ה' לחול. וכיון שהתם חכם גדול הינו, הרי שבאופן מעשי ופרגמאטי הוא מגיע להצלחות מהר יותר ועמוק יותר ושמח יותר מאשר החכם שאין לו אלא את שבכוחו בלבד.

ראה אומר התם, כמה חכמים כבר היו לעולמים שתכננו ויגעו ושקדו וכל מעשיהם נפלו לפח עקב אירוע בלתי צפוי שאינו ולא יהיה בשליטת האדם? כך לאדם הפרטי וכך למדינות, עמים ותרבויות. ממילא, כשמסיים רבי נחמן את סיפורו מובן אל נכון איך הקערה התהפכה, ועלה התם לגדולה עקב היותו פתוח לשינויים ואילו חברו מנוער, החכם, עיכב ועיקר כל שינוי עד ששכלו יחליט הלקבל או לדחות – וזאת עשה עד היותו שקוע בעברי פי פחת.

ככל שיפים הדברים ודורשים לדורשם ולהפך בם עוד ועוד, להעמיק ולסדר את משנת התמימות הרצויה לאדם – כן ועוד יותר דורשים הדברים בירור והעמקה לגבי משנת הכלל, הציבור והמדינה.

לאחר 120 שנות עשייה ופעלתנות ציונית מרובת שדות פעולה ששם ציוה ה' את הברכה נראה בעליל כי עם ישראל נתבע לצאת מביצת החנק של 'כוחי ועוצם ידי' ולהיפתח לעוצמות האמת, 'לקרוא בשם ה' על הרכב והסוסים' כדברי הרצי"ה זצ"ל, לצאת בשם ה' להמלכתו על עולמו, לעיני עמים רבים, תרבויות, דתות ותובנות שהעולם והחיים מספקים ומבקשים את אדונם עליהם.
תמים תהיה, ואז תהיה, עם ה' אלוקיך. והיה ה' למלך על כל הארץ!

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

ה'מרכזניק' הראשון – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

ה'מרכזניק' הראשון
הרב יחזקאל פרנקל
פרשת וירא (בראשית)
(השיעור ניתן בחשוון תשס"ז)


נערך על ידי הרב
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

אחרי ההתנתקות

הבטחת כל הארץ לאברהם – ימה וקדמה וצפונה ונגבה נאמרה בפרשת לך לך לאברהם אבינו רק אחרי שהתנתק מן החברה הרעה שנדבקה אליו:

"וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוט מֵעִמּו שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה ראֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עולָם"

כדברי רש"י:

"אחרי הפרד לוט – כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו".

מאז ואילך, מייד לאחר התנקות / התנתקות זו מאירה השכינה את פניה לאברהם. מאז, ה' עמו. מאז, אברהם השתחרר מתפיסה של 'לחוץ להחזיר את העולם כולו בתשובה' – כי הוא מבין שלהיות רדוף בשאלה 'כמה כבר יש אתי' זה פחות נכון ואמיתי מהתביעה העצמית המתמדת 'כמה אמת כבר יש בתוכי'. כי כשיש אתך את האמת טוב לך עם עצמך כי ה' עמך. מעתה הם יחזרו אליו בגלל מה שהוא כי הבריות רוצות טוב והן ידעו בעצמם את הסוד של 'טעמו וראו כי טוב ה' '. אברהם מקרין את זה מתוך השקט הפנימי בו הוא הולך וקורא בשם ה', שכבר זה לבד מלקט אליו את הזקוקים לקרבתו.
אם היה משדר שהוא צריך אותם – לא היו מבקשים את קרבתו.

מרכז העולם

בהמשך אותו פסוק מסביר רבי מאיר שמחה ה'משך חכמה' על פי דברי הזוהר הקדוש את מרכזיותו של אברהם אבינו ומרכזיותה של ארץ ישראל, שנאמר: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" – מן המקום הזה רואים הכל – כי הוא המרכז, מן המקום " מִן הַמָּקום אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" רואים הכל – כי אתה במרכז: "כי מן ארץ הקדושה נבראו כל גבולות הארץ וזה מרכז העולם ולכן נתנה לאברהם מרכז היצורים ותכלית הנבראים" (המשך חכמה).
מרכז במרכז נגע – ומשם כל השאר הוא כבר התפשטות והתענפות.

דברי הזוהר אותם מביא המשך חכמה –

"כד מטא לגו נקודא דאמציעותא דישובא… וידע דהא כמה דמההיא נקודא אמציעותא דישובא מיניה אשתיל כולי עלמא לכל סטרוי הכא נמי ידע דהא חילא דשרי עלה מתמן נפקו כל שאר חילין דממנן על כל סטרי עלמא"-

(כשהגיע לנקודת המרכז של הארץ וידע שכמו שמאותה נקודת מרכז נשתל כל העולם כך גם ידע שאותה עוצמה ששורה עליו משם נובעים שרשי הכוחות של המופקדים על מרחבי העולם) – דברי הזוהר הללו על מרכזיות אברהם נראים כאילו האירו גם לרמב"ם בביטויו הידוע על אברהם כשהוא מתאר את העולם שלפני אברהם:

"ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו" (היד החזקה, ריש הלכות עבודה זרה)

הפסיכולוגיה של ה'מרכזניק'

אברהם אבינו זה, מה שמאפיין אותו הוא המיקוד, הדיוק, ההתכוונות אל דבר אחד, אל מרכז אחד שממנו כל שאר המעשים, אל עמוד אחד שכל הדעות המעשים והדיבורים הם רק התענפויות ממנו. זה לא דבר קל. זה מצריך הכרעה אסטרגית! אברהם אבינו, הגם שהוא עמודו של עולם, אינו מתיימר להקיף את כל המציאות, לכלול את הכל, לדעת את הכל. הוא ויתר, כביכול על מקסם הקפת הכל. לכל זה הוא יכול להגיע, בשלוה, בנחת, ואולי בכלל לא – נראה, איך ה' ירצה. אבל על דבר אחד אברהם לא מתפשר, לטעות אחת הוא לא יתמכר – לכוללניות רדודה, לפוסטמודרניזם חלול, עקר, קר ומנוכר כזה שאומר בנונשלאנטיות כמו אינטלגנטית – 'אין מרכז, הכל במרכז, הכל נכון, בכל דבר יש משהו'.

כל זה יכול להיות נכון טוען אברהם אבינו, אבל זה יהיה באמת נכון רק אם במרכז כל מסת הידע, במרכז היקום, בלב כל התובנות תעמוד תובנת היסוד, 'עמוד העולם' – לכן הוא לא מוותר, ולא מתפזר ולא מהמר הוא ממורכז בתובנה ובעשייה שהיא מייצרת שעל כן הוא הולך והולך וקורא בשם ה', וזו לא תובנה תלויית מסורת דתית או פחד קמאי, זהו יסוד ראציונאלי הכרחי, כדברי הרמב"ם בראש ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" – וזהו יסודה של החכמה!

הכח לעמוד בניסיון- ולנצח!

כך יובן מאין שאב אברהם את הכח לעמוד בניסיון שהיווה את פסגת חייו הרוחניים – העקידה.
הקריאות בשם ה' בבאר שבע לפני העקידה יחד עם הקריאה בשם ה' בהר המוריה מייד לאחר עקידת האיל 'מחבקות' את הניסיון הנורא לפניו ולאחריו. ככה אברהם ניצח את הסיגים הנשרכים על הענפים, כי כשאתה מהודק אל השורש, אל המרכז של הכל שממנו בא הכל הרי באמת באמת אתה חי את הידיעה ש'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'.

ומכאן גם להיפוך. כי סחור סחור לכל רוח ילך כל עם, תצעד כל תרבות, תאבד כל אומה – באין לנשמתה מרכז ממנו היא מפריטה את כל תולדותיה, החלטותיה, עקרונותיה, ערכיה ודרכי חינוכה את בניה. לכן, שמע ישראל: ה' אלוקינו – ה' אחד! זהו היסוד, מכאן השאר הוא פירוט, מכאן לשאר יש מקור עמוק, מכאן יש תוכן לכל, מכאן יש נצח למעשים, מכאן יש ניצחון לבורא כל הברואים!

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה

ה'מזרחניקים' – הרב יחזקאל פרנקל

שדרג את גופן הדף

ה'מזרחניקים'
הרב יחזקאל פרנקל
חיי שרה (בראשית)
(השיעור ניתן בחשוון תשס"ז)


נערך על ידי הרב
נערך בשנית על ידי אליעזר קרויטורו

מתנות מאברהם אבינו

"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנו בְּעודֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" 

וקדם הוא כמובן המזרח. בני המזרח דהיום הינם במובן מעומעם בניו של אברהם אבינו, חורגיו של עם ישראל.

אכן, אברהם מרחיק את בני הפילגשים מעל יצחק בנו כי הוא כבר מכיר את הקרבה המזיקה של זרים לשורש נשמתו ונשמת יצחק היורש מסוגו של ישמעאל, אך הוא עושה זאת בליווי מתנות, תוך כדי צריבת קיומו של יצחק בתודעתם שהרי נשלחו מזרחה 'בעודנו חי'. ומעניין הדבר, שאנטישמיות בחומרה שהכירה היהדות מידיהן של הנצרות והאיסלאם לאורך אלפי שנים היא לא טעמה מבני המזרח – מן 'המזרוחניקים'… אולי זה עקב יחס זה, אך על כך בהמשך.

דבר זה מתחבר ישירות לעובדה שבחלקים נרחבים באלילות המזרחית יש מקום של כבוד לגדול שבישויות הרוחניות – ל'בראהמה', הרוחני המופשט (הגם שבתיאוריו במזרח דבקו דמיונות מיתולוגיים), זה שאין הם עובדים מרוב גדלו אלא לאלו שתחתיו. קרבת שם זה לשמו של אברהם מיותרת כמעט להוכחה.
פרשייה קטנה זו מעוררת אותנו לכמה עניינים.

ה'מזרחניקים'

מידת 'שמאל דוחה' נהג אברהם בשילוח בני הפילגשים מעליו, אם כי היתה בכך גם מידת ימין מקרבת. שילוחם 'ניסר' מעל אברהם תורות זרות לנשמתו ממה שנחל בבית אביו העכו"ם.

מה נתן להם אברהם? מסבירים חז"ל במסכת סנהדרין (צ"א א') שהמתנות היו שמות של טומאה. מהם שמות? שמות היינו כוחות רוחניים, שכיון ש'זה לעומת זה עשה א-לקים' יש בכל דבר ודבר בעולם פנים וחוץ, פרי וקליפה, וכך גם ברוחניים. כפי שבידינו שמות קדושים שאינם נמחקים, כן יש לעומתם מן 'הצד האחר', כדברי הזוהר – 'מה אגוז אית ליה קליפה דסחרא וחפיא על מוחא, ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו, וסטרא אחרא לבר, ורזא דא (חבקוק א ד) רשע מכתיר את הצדיק, ועל דא אקרי אגוז' (זוהר חלק ב דף רלג/ב), ואת החיצוניות שסביב הקדושה מסר אברהם לבני הפילגשים ('שערי צדק', לרבי יוסף ג'יקטיליה – מחבר 'שערי אורה', – שער ראשון).

כוחות אלו לא היו 'של אברהם', לא היו עצמיים לו, שהרי רק פסוק קודם כתוב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – ממילא לא היו אלה הדברים העצמיים שלו אלא אלו שבאו לו בירושה רוחנית מסביבתו התרבותית, מבית אביו. (רבינו המהר"ל, גור אריה)

ממילא מובן מהו האוצר הרוחני שיש במזרח, מדוע הנהירה לשם, כיצד אנשים, וביניהם מאמיני תורת משה מדווחים ש'יש שם משהו'. המשהו הזה הוא 'רשימו דקדושה', שריד של רושם מן המקור שאיננו. יש שם משהו – ואין שם משהו.

אם בנצרות העבודה הזרה נוגעת בא-לוקות ומגשימה אותה, העבודה הזרה שיש במזרח אינה מכוונת אל הא-לוקות, שכאמור עבורם היא 'מעל ומעבר' אלא זו אליליות של כוחות, אותם הם עובדים בהקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח ובזימור מזמורים עתיקים יותר או פחות בעת עבודתם. דבר זה מתחבר לבחינת ה'ימין מקרבת' של אברהם בשלחו אותם.

אכן, הם רחוקים, אכן, הם אליליים, אבל נקודה מסויימת יש בתורות המזרח שמונעת מהם הגשמה אלילית גסה כבנצרות: אין כמעט במזרח מגע עם תיאולוגיה, היינו אין להם עסק מהותי ועמוק, רציני ושיטתי עם סוגיות היסוד של כל דת סוגיות הסובבות סביב יחסי שלושת מרכיבי המשולש הדתי א-ל – עולם – אדם, שהרי החידוש של בודהא, קונפוציוס ושאר 'היושבים ראשונה במזרח' הוא לימוד אורחות חיים, דרכי התנהגות, שיטות ריכוז, נשימה, אכילה ורפואה – ופחות, הרבה פחות, עיסוק בשאלה מה מקור העולם ולאן זורמת ההיסטוריה. ודאי וודאי שאין שם טענה ל'תורה מן השמים', מה שנותן ל'מזרוחניקים' נקודת עדיפות על בניו האחרים של אברהם, ישמעאל ועשיו, שהרעו והמרו רבות לבני אברהם, ליורשיו החוקיים, ממשיכיו, מקדשי שם אלוקיו – 'עַם אֱלהֵי אַבְרָהָם' (תהילים פרק מז)

ובכל זאת – בחוץ

כפי שמסביר רבינו יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב' י"ד), אברהם אבינו מצטרף לתהליך הברירה הטבעית שארץ ישראל עושה לחורגיה:
קין גורש ממנה, אינו שייך לה, כדבריו: 'הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה' ושת קיבלה לירושה כממשיכו של הבל ההרוג הראשון. כך גם בין בניו של אברהם, כדברי ריה"ל 'על הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יצחק ובין ישמעאל ולסוף נדחה ישמעאל בהיותו כקליפה', וכך גם בין יעקב ועשיו, 'על הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו מפני יעקב' – ארץ ישראל עושה מלאכת בורר כלפי יושביה, מלאכה שסופה התייחדות הארץ רק עם בניה האמיתיים.

מרחק זה של ארצות המזרח מותיר אם כן את צאצאי אברהם אלו רחוקים דיים על מנת שלא לזהם את היהדות במגעם האלילי, אך קרובים דיים על מנת שלא ליפול אל שנאת ישראל ואל המרידה המכוונת, המגושמת של עשיו בא-לוקיו ושל הישמעאלים בצאצאי יצחק.

לכן יש אולי תקוה שהתעוררותו הכלכלית של המזרח יחד עם הרוחניות שיש בו לספק למערב המנוער מכל לחלוחית של רוח, יחברו יחד לעת גאולתם של ישראל לזכור את מקור מחצבתם, בחינת

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלו יִתֵּן לְפָנָיו גּויִם וּמְלָכִים…" (ישעיה פרק מ"א) – "אמר הקב"ה עד מתי יהיה העולם מתנהג באפלה תבא אורה. ויאמר אלהים יהי אור. זה אברהם שנאמר מי העיר ממזרח צדק", (ילקוט שמעוני בראשית – פרק א – רמז ד)

וכדברי הנביא:

"שִׁמְעוּ אֵלַי רדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּור נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחולֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: כִּי נִחַם ה' צִיּון נִחַם כָּל חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂון וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּודָה וְקול זִמְרָה: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תורָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאור עַמִּים אַרְגִּיעַ: קָרוב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרעַי עַמִּים יִשְׁפּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרעִי יְיַחֵלוּן: (ישעיהו פרק נא)

המאמר המקורי להורדה מאתר ישיבה