ערך: למוד

למוד

(ראה גם: אדם-ידיעה, דור המדבר-מתן תורה, חכמה, חנוך, מתן תורה, עבודת ה', תורה)

תנ"ך:

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה… ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום. רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. (דברים ד ו)

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותנו ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. (שם ל יא)

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. (שם לא יב)

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. (יהושע א ח)

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. (תהלים א ב)

לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. (שם קיט צב, וראה שם עוד)

למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין. (משלי יז טז)

מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה. (שם כח ט)

וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה', ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם. (דברי הימים ב יז ט)

זהר:

רבי שמעון פתח, ואשים דברי בפיך כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יום ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, ובכל מלה המתחדשת בתורה, על ידי האדם ההוא העמל בתורה עושה רקיע אחד. למדנו באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והועד לפני הקב"ה, והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות, ודבר החכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים, ומשם עף ושט בשבעים אלף עולמות, ועולה לעתיק יומין… (הקדמה סא, ועיין שם עוד)

אמר רבי שמעון אל החברים, בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה, שלא ידעתם ולא שמעתם מאילן גדול כראוי, בשביל שלא תהיו גורמים לאותה חטאה להרוג המוני בני אדם חנם, פתחו כולם ואמרו הרחמן יצילנו. (שם עא, ועיין שם עוד)

נפלו רבי אלעזר ורבי אבא לפניו, בתוך כך לא ראו אותו, קמו והסתכלו לכל הצדדים ולא ראו אותו, ישבו ובכו, ולא יכלו לדבר זה עם זה, לאחר כך אמר רבי אבא, ודאי זהו שלמדנו, בכל דרך שהצדיקים הולכים ודברי תורה ביניהם, באים אליהם הצדיקים מעולם ההוא (לגלות להם דברי תורה), ודאי זה הוא שרב המנונא סבא בא אלינו מהעולם ההוא לגלות לנו הדברים האלו… (שם קה)

לכל עושיהם, אלו הם חסדי דוד הנאמנים, מחזיקי התורה, ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה. אבל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה בעוד שהם עוסקים בה, אבל אלו שמחזיקים אותה, יש בהם עשיה, ובכח זה מתקיים הפסוק תהלתו עומדת לעד, והכסא עומד על קיומו כראוי.

רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה (מלכות) מתחברת בבעלה, שלמדנו כל החברים שהם בני היכל המלכה, צריכים באותו הלילה שלמחרתו (ביום השבועות) הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות ובסודי החכמה, משום שאלו הם התקונים שלה ותכשיטיה… (שם קכד, ועיין שם עוד)

פתח רבי שמעון ואמר, מה שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה', בא וראה כמה חזק כח התורה, וכמה היא עליונה על הכל, כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ומתחתונים, ואינו ירא מחליים רעים שבעולם, מפני שהוא אחוז בעץ החיים, ולומד ממנו בכל יום. כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך אמת, מלמדת לו עצה איך ישוב לפני אדונו לבטל הגזירה, כי אפילו נגזר עליו שהגזירה לא תתבטל, היא מתבטלת מיד ונעברת ממנו, ואינו שורה על האדם בעולם הזה, ומשום זה צריך האדם לעסוק בתורה יום ולילה, ולא יסור ממנה, זה שאמר והגית בו יומם ולילה, ואם הוא סר מן התורה או נפרד ממנה, הוא כאילו נפרד מעץ החיים… (שם קפ, ועיין שם עוד)

המצוה החמשית, כתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה, במקרא הזה יש שלש מצוות, אחת לעסוק בתורה, אחת לעסוק בפריה ורביה, ואחת למול לשמונה ימים ולהעביר משם את הערלה. וצריך לעסוק בתורה ולעמול בה בכל יום לתקן נפשו ורוחו. מכיון שהאדם עוסק בתורה, הוא מתתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב, שרץ נפש חיה, נפש מחיה ההיא הקדושה, (שהיא המלכות), כי כשהאדם אינו עוסק בתורה אין לו נפש קדושה, הקדושה שלמעלה אינה שורה עליו, וכשהוא עוסק בתורה, באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש חיה ההיא, ולהיות כמלאכים הקדושים, שכתוב, ברכו ה' מלאכיו אלו הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכיו בארץ, וזהו שכתוב ועוף יעופף על הארץ, זה הוא בעולם הזה, ובעולם ההוא למדנו שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפים כנשרים לשוטט בכל העולם, שכתוב וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים… (שם רטו, ועיין שם עוד)

רבי יהודה לא החזיר ראשו אליו, פתח רבי יהודה ואמר הכון לקראת אלקיך ישראל, וכתוב הסכת ושמע ישראל, כי דברי תורה צריכים כוונה, וצריכים להתתקן בגוף וברצון כאחד. קם אותו היהודי ונתלבש, וישב אצל רבי יהודה ואמר אשריכם צדיקים שאתם עוסקים בתורה יום ולילה. אמר לו רבי יהודה עתה שכוונת עצמך אמור דבריך, ונתחבר יחד, כי דברי תורה צריכים תקון הגוף ותקון הלב, ואם לא זה הייתי שוכב במטתי והרהרתי הדברים בלבי, אלא הרי למדנו שאפילו אחד היושב ועוסק בתורה השכינה מתחברת עמו, ואם השכינה כאן ואני אהיה שוכב במטתי, ולא עוד אלא שדברי תורה צריכים צחות, והשוכב במטתו אין דעתו צחה. ועוד שכל איש הקם לעסוק בתורה מחצות לילה ואילך, כאשר נתעורר רוח הצפוני, הקב"ה נכנס להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן, והוא עם כל הצדיקים שבגן, כולם מקשיבים לאלו הדברים היוצאים מפיו, ואם הקב"ה וכל הצדיקים מתעדנים לשמע דברי תורה בשעה זו, ואני אהיה שוכב במטתי, אמר לו עתה אמור דבריך. (נח רעה, ועין שם עוד)

משום שכל מי העוסק בתורה בעולם הזה, זוכה ויורש ירושה ונחלה בעולם הבא, כמו שכתוב להנחיל אוהבי יש, מהו יש, זהו עולם הבא, ואוצרותיהם אמלא, בעולם הזה מעושר ומכל טוב שבעולם. מי שהולך לימין זוכה לעולם הבא, ומי שהולך לשמאל זוכה לעשירות בעולם הזה. רבי אבא כאשר בא משם היה מכריז, מי רוצה עושר ומי רוצה אריכות ימים בעולם הבא, ילך ויעסוק בתורה, היו מתאספים אליו כל העולם לעסוק בתורה… (לך רפא)

ודאי כתיב תורת ה' תמימה וגו', אשרי חלקו מי שעוסק בתורה ואינו נפרד ממנה, כי כל מי שנפרד מתורה אפילו שעה אחת, הוא כמו שנפרד מחיי העולם, וכתוב כי הוא חייך ואורך ימיך, וכתיב אורך ימים וגו'. (שם שנו)

בשעה ההיא (חצות), אשרי חלקו של האדם הקם להשתעשע בתורה, כי הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, וזהו שכתוב, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. ולא עוד אלא שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד, שיהיה נשמר בעולם, כדי שהעליונים והתחתונים ישמרו אותו, זה שכתוב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. אמר רבי חזקיה כל מי שעוסק באותה שעה בתורה, ודאי שיש לו חלק תמידי בעולם הבא… וכביכול מי שקם ועוסק בתורה, נחל ההוא כאילו הורק על ראשו ומשקה אותו בתוך הנטיעות שבגן עדן, ועל כן יש לו חלק תמידי גם במוחין דעלמא דאתי… (שם שסג, ועיין שם עוד)

כאשר בא רב דימי אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות (בפסוקים יוקח נא מעט מים וגו'), והגם שבטלו הקרבנות, לא בטלה התורה, ויוכל לעסוק בתורה, ויועיל לו עוד יותר מקרבנות. אמר רב כרוספדאי כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענין קרבנות והקרבה, ומכוון בהם, ברית כרותה היא שאלו המלאכים המזכירים עונותיו להרע לו, אינם יכולים לעשות עמו רק טוב… (וירא קטז)

רבי חזקיה פתח, כי הוא לקצות הארץ יביט, תחת כל השמים יראה, כמה יש להם לבני אדם להסתכל במעשיו של הקב"ה, ולעסוק בתורה יום ולילה, כי כל מי שעוסק בתורה הקב"ה משתבח בו למעלה, ומשתבח בו למטה, כי התורה היא עץ חיים לכל אלו העוסקים בה, לתת להם חיים בעולם הזה ולתת להם חיים בעולם הבא… (שם רל)

לעשות לה', כמו שכתוב ויעש דוד שם, (שתקן הנוקבא הנקראת שם, אף כן) כל מי שעוסק בתורה הוא כאילו עשה ותיקן את העת הזו לחבר אותה בהקב"ה, וכל כך למה, משום דהפרו תורתך, כי אלו לא הפרו תורתך, לא היה נמצא לעולם פירוד מישראל, כי יחוד קוב"ה ושכינתיה לא היה נפסק לעולם… (שם תמ, ועיין שם עוד)

רבי אלעזר פתח ואמר, כתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה, שהרי התורה היא כל החיים, וכל חירות וכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא, חיים הוא בעולם הזה, היינו שיזכו לימים שלמים בעולם הזה, כמו שאמר את מספר ימיך אמלא, ויזכה לימים ארוכים בעולם הבא, בשביל שהם חיים שלמים, הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות, חיים שהם חיים, מחירות בעולם הזה, חירות מכל, כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל עמי העולם… ואם תאמר הרי אלו בני השמד, (הרוגי מלכות מחמת שעסקו בתורה בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה, ומשיב) הוא גזירה מלמעלה, כמו רבי עקיבא וחביריו, וכך עלה במחשבה, (בעת שנברא העולם, אבל בדרך כלל התורה חירות ממלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו… (חיי ריט, ועיין שם עוד)

דבר אחר אשרי אדם עוז לו בך, עוז הוא כמו שאתה אומר ה' עוז לעמו יתן, (שפירושו תורה, ועוז לו בך, פירושו) שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. מסילות בלבבם, מהו, הוא כמו שאתה אומר סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו, שאותה התורה שהוא עוסק בה תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה ולעשותו מכובד וחשוב בעולם, (כלומר, שהכתוב משמיענו פירושו של תורה לשמה, שיכוון בלבו שבעסק בתורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכלל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם). (תולדות קכה)

…אמר אליהו, עתה באתי אליך להודיע שירושלים קרובה היא להחרב, וכל ערי החכמים עמה, משום שירושלים (הנוקבא) היא דין, ועומדת על דין, ונחרבת על הדין שבה, וכבר ניתן רשות לסמאל עליה ועל גבורי העולם. ובאתי להודיע לחכמים, אולי יאריכו השנים של ירושלים, שהרי כל זמן שהתורה נמצאת בה, היא עומדת, משום שהתורה היא עץ החיים העומד עליה, כל זמן שהתורה מתעוררת מלמטה (שבני אדם עוסקים בה), עץ החיים אינו מסתלק מירושלים שלמעלה… ועל כן כל הזמן שהחכמים שמחים בעסק התורה, לא יכול להם סמאל, כי כתוב הקול קול יעקב והידים ידי עשו, זהו התורה העליונה הנקרא קול יעקב, בעוד שהקול ההוא אינו נפסק, הדבור שולט ומנצח, ועל כן אין צריכים להפסיק מתורה. (ויצא פה)

רבי אבא פתח ואמר, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, אשרי שומרי משפט, אשרי הם ישראל, שהקב"ה נתן להם תורת אמת, לעסוק בה יומם ולילה, כי כל מי שעוסק בתורה יש לו חירות מכל דבר, חירות מן המות, שאינו יכול לשלוט עליו, ובארוהו, כי כל מי שעוסק בתורה ונתאחז בה, נתאחז בעץ החיים, ואם מרפה את עצמו מעץ החיים, הרי עץ המות שורה עליו ומתאחז בו, וזהו שכתוב התרפית ביום צרה צר כחכה… כי השכינה היא תמיד בימין, ושומרת את האדם תמיד, כשהולך בדרכי התורה, ואז היא דוחה את הרע לחוץ, שלא יקרב אל האדם, ולא יוכל לקטרג עליו, וכשהאדם נוטה מדרכי התורה, ומתרפה ממנה, אז צר כח כ"ה (השכינה), משום שאותו הרע, שהיא שמאל, שולט על האדם והוא דוחה את כ"ה הזו לחוץ… (ויצא קט)

רבי יהודה ורבי חזקיה היו הולכים מקפוטקיא ללוד, והיה רב יהודה רוכב, ורבי חזקיה הלך ברגליו. בתוך זה ירד רבי יהודה מן החמור, אמר מכאן ולהלאה נעסוק בתורה, כמו שכתוב הבו גודל לאלוקינו. אמר לו אילו היינו שלשה היה טוב, כי אחד היה אומר ושנים היו משיבים לו, אמר לו, דברים אלו נאמרו רק בברכות, אחד מזכיר שמו של הקב"ה ושנים משיבים לו, וזה הוא שכתוב, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו… אבל בתורה אפילו שנים יושבים (ועוסקים בתורה) נותנים גדולה ועוז ותפארת התורה אל הקב"ה. (שם רעו)

רבי אלעזר אומר, כל מי שעוסק בתורה לשמה אין מיתתו על ידי יצר הרע, (שהוא מלאך המות), משום שנאחז בעץ החיים ולא הרפה ממנו, ומשום זה צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם. (וישלח מז)

רבי יהודה פתח ואמר, כי ישרים דרכי ה' וגו', כי דרכיו של הקב"ה כולם ישרים… ועל כן צדיקים ילכו בם, משום שיודעים דרכיו של הקב"ה ועוסקים בתורה, שכל מי שעוסק בתורה הוא יודע והולך בהם ואינו סר לימין ולשמאל. ופושעים יכשלו בם, הם הרשעים שאינם עוסקים בתורה, ואינם מסתכלים בדרכיו של הקב"ה, ואינם יודעים לאן הדרכים הולכים, ומשום שאינם יודעים להסתכל ואינם עוסקים בתורה, הם נכשלים בהם, בדרכי התורה, בעולם הזה ובעולם הבא. בא וראה, כל אדם העוסק בתורה כשנפטר מן העולם הזה, נשמתו עולה באורחות ובשבילים של התורה, ואלו האורחות והשבילים של התורה שם ידועים, ואותם היודעים דרכי התורה בעולם הזה, הולכים בהם בעולם ההוא אחר שיפטרו מהעולם הזה. (שם רו, ועיין שם עוד)

רבי יהודה פתח ואמר, תורת ה' תמימה משיבת נפש, כמה יש להם לבני אדם להשתדל בתורה, כי כל מי שמשתדל בתורה יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא זוכה בשני עולמות, ואפילו מי שמשתדל בתורה ואינו משתדל בה כראוי, הוא זוכה לשכר טוב בעולם הזה, ואין דנים אותו בעולם האמת. ובא וראה, כתוב אורך ימים בימינה וגו', אורך ימים הוא לאותו המשתדל בתורה לשמה, שיש לו אורך ימים באותו העולם שבו אריכת ימים, ואלו הימים שבו המה ימים בודאי… וכל מי שעוסק בתורה לשמה, בעת שנפטר מעולם הזה, התורה הולכת לפניו, ומכרזת לפניו ומגנת עליו שלא יקרבו אליו בעלי הדין, כשהגוף שוכב בקבר, היא משמרתו, כשהנשמה הולכת להסתלק ולשוב למקומה, היא הולכת לפני הנשמה, והרבה שערים נסגרים מלפני התורה, עד שמביאה (את הנשמה) למקומה, (והתורה) עומדת על האדם בשעה שיתעורר (לתחית המתים) בזמן שיקומו המתים של העולם והיא מלמדת זכות עליו… (וישב קכ, וראה שם עוד)

כי רבי חייא כשבא משם, מבבל לארץ ישראל, קרא בתורה עד שפניו היו מאירים כשמש, וכשהיו עומדים לפניו כל אלו שלמדו תורה, היה אומר זה עסק בתורה לשמה, וזה לא עסק בה לשמה, והיה מתפלל על אותו שעסק בה לשמה, שיהיה כן תמיד, ויזכה לעולם הבא, והתפלל על אותו שלא עסק בה לשמה, שיבא לעסוק בה לשמה, ויזכה לחיי עולם. יום אחד ראה תלמיד אחד, שהיה לומד תורה ופניו מוריקים, אמר, ודאי מהרהר בחטא הוא זה, החזיק אותו לפניו והמשיך עליו בדברי תורה עד שיתישב רוחו בו. מיום ההוא ולהלאה שם על רוחו שלא ירדוף עוד אחר הרהורים רעים ויעסוק בתורה לשמה. אמר רבי יוסי כשאדם רואה שהרהורים רעים באים אליו, יעסוק בתורה, ואז יעברו ממנו, אמר רבי אלעזר כשאותו צד הרע בא לפתות את האדם, ימשיך אותו אל התורה ויפרד ממנו… (וישב רכא)

תא חזי כמה יש לבני אדם להסתכל בעבודת הקב"ה, ולהשתדל בתורה ימים ולילות, כדי שידעו ויסתכלו בעבודתו, כי התורה מכרזת בכל יום לפני האדם ואמרה, מי פתי יסור הנה וגו'. וכשאדם עוסק בתורה ומתדבק בה, זוכה להתחזק בעץ החיים… (מקץ ג)

למיחלים לחסדו, מי הם המיחלים לחסדו, הוי אומר אלו העוסקים בתורה בלילה ומשתתפים עם השכינה, וכשהגיע הבקר הם מיחלים לחסדו. הרי בארוהו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שכתוב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי… (שם לג)

רבי יוסי קם בלילה אחד לעסוק בתורה, והיה שם עמו יהודי אחד, שפגש אותו בבית ההוא, ופתח רבי יוסי ואמר, לא יועילו אוצרות רשע וצדקה וגו', אלו הם שאינם עוסקים בתורה והולכים אחר קניני העולם, ולאסוף אוצרות רשע, מה כתוב ואבד העושר ההוא… וצדקה תציל ממות, אלו הם העוסקים בתורה ויודעים דרכיה להשתדל בה, כי התורה נקראת עץ חיים, ונקראת צדקה… (שם קלז)

למדנו מי שרוצה שהקב"ה יקבל תפלתו, יעסוק בתורה, שהיא עץ חיים, ואז תאוה באה, זו היא מדרגה שכל תפלות העולם בידיה… (שם ריא)

ואין נחת רוח לפניו, רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה, אז הקב"ה וכל נשמות הצדיקים כולם מקשיבים ושמחים אל קול ההוא, ואז נמצא נחת לפניו, משום שמיום שנחרב בית המקדש למטה נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה… (ויחי תמב, ועיין שם עוד)

אשרי הם הנמצאים בקיומם ועסוקים בתורה בלילה, משום שהקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן שומעים קולותיהם של בני אדם העוסקים בתורה, כמו שכתוב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. (שם תנה)

זבולון לחוף ימים ישכון וגו', רבי אבא פתח, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, וכי זה הוא הוד והדר לחגור כלי זיין ולהתאזר בזה, מי שעוסק בתורה ועורך מלחמתה של תורה, ומתאזר בה, זה הוא שבח, זה הוא הוד והדר, ואתה אומר חגור חרבך… (שם תרמג)

דבר אחר יששכר חמור גרם וגו', פתח ואמר לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, כמה חביבים הם דברי תורה, כמה חביבים הם אותם שעוסקים בתורה לפני הקב"ה, כי כל מי שעוסק בתורה אינו מפחד ממש ממזיקי העולם, נשמר הוא למעלה נשמר הוא למטה, ולא עוד אלא שמכניע כל המזיקים שבעולם, ומורידם לעמקי תהום רבה… משום זה יששכר שהיה עסקו בתורה, הכניע את (קליפת) החמור, והורידו ממה שהיה גרם המעלות, חמור גרם, שהיה עולה להזיק העולם, השים מדורו בין המשפתים, בין הזוהמות של בקיעי העפר… (שם תרפב, ועיין שם עוד)

דודי צפנתי לך, מכאן למדנו, שכל מי שעוסק בתורה כראוי, ויודע לשמח הדברים ולחדש הדברים כראוי, אלו הדברים עולים עד הכסא של המלך, וכנסת ישראל פותח להם שערים וגונזות אותם, ובשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, מוציאה אותם לפניו, והקב"ה מסתכל בהם ושמח… (שם תרצב, ועיין שם עוד)

רבי אבא פתח ואמר, אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, בא וראה, אוי להם לבריות שאינם יודעים ואינם נזהרים בעבודת בוראם, כי למדנו, אמר רב יצחק בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אוי להם לבני אדם (שמזלזלים) בעבודת בוראם, אוי להם לבני אדם מחלול כבודה של התורה, כי אמר רבי יהודה כל מי שעוסק בתורה בעולם הזה, ורוכש מעשים טובים, יורש עולם שלם, וכל מי שאינו עוסק בתורה בעולם הזה, ואינו עושה מעשים טובים, אינו יורש לא זה ולא זה. (שמות ס)

רבי יוסי יצא לדרך, ורבי אחא בר יעקב היה הולך עמו, בעוד שהיו הולכים, שתק רבי יוסי (מדברי תורה), והרהר בדברי העולם, ורבי אחא (המשיך) להרהר בדברי תורה, ראה רבי יוסי נחש אחד שהיה רץ אחריו, אמר רבי יוסי לרבי אחא, אתה רואה את הנחש הזה הרודף אחרי, אמר לו רבי אחא, אני איני רואה אותו. רץ רבי יוסי והנחש אחריו, נפל רבי יוסי והדם נוזל ויורד מחטמו. שמע שהיו אומרים, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו', אמר רבי יוסי ומה על שעה אחת (שחדלתי מדברי תורה עלתה לי כך), מי שהזיח דעתו לגמרי (מדברי תורה) על אחת כמה וכמה. (שם שב)

והתורה צריכים לעסוק בה ביום ובלילה, שכתוב, והגית בו יומם ולילה, וכתוב אם לא בריתי יומם ולילה. יצדק ביום, (שהוא זמן עבודה לכל), אבל בלילה, (שהוא זמן מנוחה), למה, כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם, כי כמו שאין יום בלי לילה, ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להמצא עם האדם יום ולילה. והרי למדנו, שעיקר הלילה הוא מחצות ואילך, ואף על פי שחצי לילה הראשונה הוא בכלל הלילה, אבל בחצות לילה הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה. (בשלח מד, וראה שם עוד)

כאן יש להסתכל, שכתוב על כן יאמר בספר מלחמות ה', וכי ספר מלחמות ה' איפה הוא, אלא כן העירו החברים, כל מי שעורך מלחמה בתורה, זוכה להרבות שלום בסוף דבריו. כל המלחמות שבעולם הם מריבות וחורבן, וכל המלחמות של תורה הם שלום ואהבה… (שם רנב)

אמר לו לא שמעתי ולא אומר, כי למדנו וזאת התורה אשר שם משה, אשר שם משה אתה יכול לומר, שלא שם משה (היינו שלא שמע מרבו), אין אתה יכול לומר… (יתרו תי, וראה עוד תורה)

דבר אחר, על לא תעשה לך פסל וכל תמונה, רבי יצחק פתח, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה יש לו לאדם להזהר בדברי תורה, כמה יש לו להזהר שלא יטעה בהם, ואל יוציא דבר בתורה מה שאינו יודע ומה שלא קבל מרבו, שכל מי שאומר בדברי תורה מה שאינו יודע ולא קבל מרבו, עליו כתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ועתיד הקב"ה להפרע ממנו בעולם הבא, בזמן שנשמתו רוצה להכנס למקומה, דוחים אותה לחוץ… (שם תכח)

ומשום זה כבד את ה' מהונך, ולא תעסוק בתורה כדי להתגדל בה, כמו שהעמידוהו החברים, ואל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תאמר אקרא בעבור שיקראוני רבי, אלא גדלו לה' אתי, כבד את ה' מהונך, כבן שהוא חייב בכבוד אביו ואמו… כי האדם חייב ללמד בנו תורה, שכתוב ושננתם לבניך, ואם אינו לומד אותו התורה ומצוות, הוא כאילו עושה לו פסל, ומשום זה כתוב לא תעשה לך פסל, ועתיד להיות בן סורר ומורה, ומבזה אביו ואמו וגוזל ממנו כמה ברכות… (שם תקנב)

מאי אל תמנע טוב מבעליו, אלא הקב"ה וכנסת ישראל הם כאן, כי בכל מקום שנאמרים דברי תורה הקב"ה וכנסת ישראל הם שם, ומקשיבים להם… צד ההוא של הטוב מתגבר ומתעלה למעלה, והקב"ה וכנסת ישראל מתעטרים בטוב ההוא, ואלו הם בעליו של טוב ההוא. (משפטים פא)

מצוה ללמד תורה בכל יום, שהוא סוד האמונה העליונה לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה זוכה בעולם הזה וזוכה בעולם הבא, וניצול מכל קטרוגים הרעים, משום שהתורה סוד האמונה היא, ומי שעוסק בה עוסק באמונה העליונה, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו שלא תסור ממנו.

מי שיודע דבר של תורה, צריכים לרדוף אחריו וללמוד ממנו דבר ההוא, לקיים הסוד שכתוב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי… וכמה סודות עליונים העמדנו במי שעוסק בתורה, שזוכה להתקשר בתורה העליונה, אינו שוקט ממנה בעולם הזה ולעולם הבא, ואפילו בקבר שפתיו דובבות תורה, כמו שאמר דובב שפתי ישנים. (תרומה קמז)

שלחן שלא נאמרו עליו דברי תורה, עליו כתוב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואסור לברך על שולחן הזה, מהו הטעם, משום שיש שולחן ויש שולחן, שולחן שהוא עורך לפני הקב"ה למעלה, (שהוא המלכות), והוא עומד תמיד שיסודר בו דברי תורה, ושתכלול בו אותיות של דברי תורה… ויש שולחן אחר שאין בו חלק של התורה, ואין לו חלק בקדושת התורה, (המלכות דקליפות)… שולחן שנאמרו עליו דברי תורה, הקב"ה לוקח שלחן ההוא ונותן אותו לחלקו, ולא עוד אלא סויר"א שר הממונה לוקח כל אלו הדברים ומשים צורתו של שלחן ההוא לפני הקב"ה, וכל אלו דברי תורה שנאמרו עליו, עולים על שלחן ההוא, ומתעטר לפני המלך הקדוש… (שם תקד)

פתח רבי חייא ואמר, עת לעשות לה' הפרו תורתך, מקרא זה למדנו, והעמידוהו החברים, אבל עת לעשות לה', היינו כי בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול הקב"ה שמח במעשיו, ושמח בעולמות כולם, ושמים וארץ עומדים בקיומם, ולא עוד אלא שהקב"ה מקהיל כל הפמליא שלו ואומר להם, ראו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בשבילם… ובשעה שישראל מתבטלים מתורה, כביכול, תש כחו, שכתוב צור ילדך תשי. ואז כתוב וכל צבא השמים עומדים וכו', ועל כן עת לעשות לה'… (שם תקלז)

דבר אחר וכל בניך למודי ה', וכי כל הבנים של ישראל מלמד אותם הקב"ה כולם תורה, כן, כי בשעה שאלו הילדים למדים בתורה, באה השכינה ונותנת להם כח ואומץ ללמוד בתורה, ולולא העזרה של הקב"ה לא יכלו הילדים לסבול. (שם תתב)

וכל מי שמשתדל בתורה, כאילו משתדל בהיכל הקב"ה, שהיכל העליון של הקב"ה, (שהוא מלכות), הוא תורה, (והיינו תורה שבעל פה, שהיא סוד מלכות), וכשהאדם עוסק בתורה הקב"ה עומד שם ומקשיב לקולו, כמו שכתוב ויקשב ה' וישמע וכו', והאדם ניצול מג' דינים, מדין שבעולם הזה, ומדין של מלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו, ומדין של גיהנם. (ויקהל צט)

ועל כן הם מזילים טל על כל אלו שעוסקים בתורה לשמה בעולם הזה, שאלו המלות רשומות בגן עדן, ועולות עד רקיע ההוא, ולוקחות מאלו האותיות (כ"ב אשר שם) טל ההוא להזין הנשמה ההיא, זה שאמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. (שם שה)

פתח ואמר, והיה אמונת עתך וגו', מקרא זה העמידוהו החברים, אבל הרי למדנו כל אדם שעוסק בתורה בעולם הזה, וזכה לקבוע לה עתים, צריך (להיות) באמונה, שהרצון שלו יתכוין להקב"ה (שהוא ז"א), ושיתכוין לשם שמים, (שהיא המלכות שנקראת שם שתזדווג עם השמים שהוא ז"א)… (פקודי נ, ועיין שם עוד)

חיה זו, עומדת לתבוע שכר מעם הקב"ה לתת לכל אלו הרודפים אחר כל בעלי חכמה, ואפילו אחר כל אדם ללמוד חכמה לדעת את אדונם, ושכר ההוא לתת לבני אדם הרודפים אחר חכמה לדעת את רבונם… וכשהנשמה עולה ומגעת אליה, אז היא שולטת בסוד חכמת אדונה, וכפי החכמה שרדפה אחריה והשיגה כן נותנים לה שכרה, ואם האדם היה יכול להשיג חכמה ולא השיג, דוחים הנשמה לחוץ, ואינה נכנסת… ואף על פי שיש לה מעשים טובים, משום שאין שכר בעולם ההוא כאלו שמשתדלים בחכמה, להסתכל בכבוד אדונם… (שם תקכז, ועיין שם עוד)

יהיריא"ל עומד לצד מערב, והוא עומד להשגיח לכל אלו העוסקים בתורה, ומביאים בניהם לעסוק בתורה לבית רבן, ולכל אלו שמסתכלים על החולה כשהוא בבית חליו… (שם תקפו)

כמו זה, שמי שעוסק בתורה, כמה הם המלאכים הנקראים לשון הקדש שמתחברים ומעוררים התעוררות למקום ההוא שנקרא לשון הקודש… (שם תתפ)

בהיכל הזה נראה רוח אחד חזק שולט, שהוא על כולם, וזה נקרא גם כן אל, כמו האחר שמצד הקדושה, זה הוא אל נכר, וזה הוא שמפתה את האדם העוסק בתורה או שעומד בבית המדרש, רוח החזק הזה מפתה אותו… (שם תתפח, ועיין שם עוד)

תא חזי, בשעה שהאדם קם בחצות לילה לעסוק בתורה, ורוח צפונית מתעוררת בחצות לילה, אילה ההיא (שהיא המלכות) עומדת ומשבחת להקב"ה, ובשעה שהיא עומדת כמה אלפים וכמה רבבות עומדים עמה בקיומם, וכולם מתחילים לשבח את המלך הקדוש. אותו שזכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב"ה מקשיב לו, כמו שהעמדנו, שכתוב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, וכל אותו ההמון של מעלה וכל בעלי התשבחות המזמרים לאדוניהם כולם שוקטים בשביל התשבחות של אותם העוסקים בתורה… (ויקרא רא, ועיין שם עוד)

…ולא שכחנוך, (היינו) ולא שכחנו דברי תורתך, מכאן למדנו, כל מי ששוכח דברי תורה ואינו רוצה לעסוק בה, הוא כאילו שכח את הקב"ה, כי התורה כולה היא שמו של הקב"ה. (שם ריד)

אשרי הם הצדיקים שהקב"ה מלמד אותם סודות עמוקים של מעלה ושל מטה, והכל בשביל התורה, כי התורה, כל העוסק בה מתעטר בעטרות שמו הקדוש, כי התורה היא שם הקדוש, ומי שעוסק בה מתרשם ומתעטר בשם הקדוש, ואז יודע דרכים הסתומים וסודות העמוקים שלמעלה ושלמטה ואינו מתיירא לעולם. (שם שכד)

אשרי חלקו מי שמקיץ משנתו בזמן ההוא ועוסק בתורה, וכל מי שקם בזמן ההוא ומשתדל בתורה, נקרא חבירו של הקב"ה וכנסת ישראל, ולא עוד אלא שאלו נקראים אחים ורעים אליו, שכתוב למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ונקראים חברים עם מלאכים עליונים ומחנות עליונים שכתוב חברים מקשיבים לקולך. (שם שע, ועיין שם עוד)

רבי יהודה ורבי יוסי היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה. אמר רבי יהודה לרבי יוסי אני רואה שהתורה שלומדים אותה בלילה היא יותר צחה (מהתורה שלומדים אותה) ביום, למה זה, אמר לו, משום שצחות התורה שבכתב היא בתורה שבעל פה, (שהוא סוד המלכות הנקראת לילה), ונקראת תורה שבעל פה, והתורה שבעל פה (שהיא מהמלכות), שולטת בלילה ומתעוררת יותר מאשר ביום, ובזמן שהיא (המלכות) שולטת, אז היא הצחות שבתורה. (שם שצד)

והעשן העולה מפיהם (של בעלי התורה), בדברי תורה, הוא כמו עשן המערכה, (שהוא סוד המלכות, ונקרא מערכה, משום) שמסדרים אותה ועורכים אותה אל בעלה… (צו נב, ועיין שם עוד)

וזאת תורת האשם וגו' וזאת תורת המנחה וגו'… רבי יצחק אמר הרי העמידוהו, אם למטה ואם למעלה היא בכל (זאת שהיא המלכות כוללת כל האורות שממנה ולמעלה)… ומי שעוסק בתורה לוקח אותה (המלכות) לחלקו לגמרי, ומתאחד בכל הבחינות שלה, ועל כן אינו צריך עוד להקריב קרבן על עצמו… (שם קכא, ועיין שם עוד)

רבי אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיו עמו רבי יוסי ורבי חזקיה. פתח רבי חזקיה ואמר, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך וגו', למדנו כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה, הקב"ה מכסה עליו, והשכינה פורשת עליו כנפיה. זה שאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, ולא עוד אלא שהוא מקיים את העולם והקב"ה שמח עמו, כאילו ביום ההוא היה נוטע שמים וארץ… (שם קפב, ועיין שם עוד)

ומשום זה, מי שעוסק בתורה, כאילו עוסק בשם הקדוש, והנה למדנו שהתורה כולה היא שם קדוש עליון אחד, ומשום שהיא שם קדוש, היא מתחילה בב', שהיא כלל השם הקדוש… תא חזי, כל אלו העוסקים בתורה מתדבקים בהקב"ה, ומתעטרים בעטרות התורה, ואהובים למעלה ולמטה, והקב"ה מושיט להם יד ימינו, ומכל שכן אותם שעוסקים בתורה גם בלילה, שהעמידו שהם משתתפים בשכינה ומתחברים יחד, וכשבא הבקר הקב"ה מעטר אותם בחוט אחד של חסד, שיהיו נודעים בין העליונים ובין התחתונים, וכל אלו כוכבי בקר בשעה שכנסת ישראל וכל אלו העוסקים בתורה באים להראות לפני המלך, כולם מזמרים ביחד… (שמיני ז)

אמר אני שמעתי, שמי שעוסק בתורה ודבוק בה, ודבר תורה ההוא נשמע מפיו, ואינו אומרו בלחש, אלא מרים בו קולו, כי כך צריכים להרים קול בתורה, כי כתוב בראש הומיות תקרא, להרים רנה של תורה ולא בלחש… (שם ע)

והחברים העוסקים בתורה, מתחברים עם כנסת ישראל לשבח להקב"ה, ועוסקים בתורה, ושאר בני אדם הוא אז שעת רצון להתקדש בקדושת הקב"ה, ולכוון הרצון להתדבק בו, ואלו החברים העוסקים בתורה הזווג שלהם הוא בשעה שזווג אחר נמצא, שזהו משבת לשבת… (תזריע קמ)

כי כל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משתדל בה, נזוף הוא מהקב"ה רחוק הוא ממנו, השכינה אינה שורה עליו, ואלו מלאכים השומרים, ההולכים עמו מסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים הסתלקו מסביב פלוני, שאינו דואג לכבוד אדונו, אוי לו, שעזבוהו העליונים והתחתונים, אין לו חלק בדרך החיים. וכשהוא משתדל בעבודת אדונו, ועוסק בתורה, כמה שומרים מוכנים כנגדו לשמרו, והשכינה שורית עליו, וכולם מכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד לצורת המלך, תנו כבוד לבן המלך… (מצורע ב)

ולמדנו כל אותם העוסקים בתורה בלילה, נחקקת צורתם למעלה לפני הקב"ה, והקב"ה משתעשע בהם כל היום, ומסתכל בהם, וקול ההוא עולה ובוקע כל הרקיעים, עד שעולה לפני הקב"ה אז כתוב כי קולך ערב ומראך נאוה, ועתה הקב"ה חקק צורת רבי שמעון למעלה… (אחרי צג)

ולמדנו, כל אלו שעוסקים בתורה בשעה שנחלק הלילה, הם מתחברים עם השכינה, וכשבא הבקר והמלכה (השכינה), מתחברת עם המלך (ז"א), הם נמצאים עם המלך, והמלך פורש כנפיו על כולם, זה שאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. (שם קנה)

וחכמת המסכן בזויה, כי בני אדם אינם רוצים להסתכל בו, ואינם רוצים להתחבר עמו ולהקשיב לדבריו, כי למדנו כל מי שמקשיב לדברי תורה, אשרי הוא בעולם הזה, כאלו קבל התורה מסיני, ואפילו מכל אדם צריכים לשמע דברי תורה, ומי שמטה אזנו אליו נותן כבוד למלך הקדוש, ונותן כבוד לתורה, עליו כתוב היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך. (שם רכט)

עוד פתח ואמר, ויקם בי כחשי בפני יענה, במה עוסק הכתוב, אלא אשרי חלקו של אדם העוסק בתורה לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה הוא כאלו עוסק בשמו ממש, מה שמו של הקב"ה עושה הנהגות (בעולם), אף התורה כן, תא חזי, מי שעבר על דברי התורה, התורה עולה ויורדת ועושה רשימות בפניו של האדם, כדי שיסתכלו בו עליונים ותחתונים, וכולם שופכים קללות על ראשו… למדנו צדיק זכאי ההוא העוסק בתורה יום ולילה, הקב"ה מושך עליו חוט אחד של חסד, ונרשם לו בפניו, ומאותו הרושם יראים העליונים והתחתונים… (שם שמט, ועיין שם עוד)

כי התורה מעידה בו ואומרת מי פתי יסור הנה חסר לב, אמר לו, מהו חסר לב, שאין לו אמונה, כי מי שאינו עוסק בתורה אין בו אמונה, והוא פגום בכל… כי כך למדנו, כל מי שאינו עוסק בתורה, אסור לקרב אצלו להשתתף עמו, ולעשות עמו מסחר, וכל שכן ללכת עמו בדרך, כי אין בו אמונה, ולמדנו כל אדם שהולך בדרך ואין עמו דברי תורה, הוא מתחייב בנפשו, כל שכן מי שמתחבר בדרך עם מי שאין בו אמונה, שאינו מחשיב כבוד אדונו ושלו, שאינו חס על נפשו. (קדושים ב)

…וכך הוא מי שממית עצמו על התורה שהיא יקרה, התורה מתקיימת בו, ואינה נפסקת ממנו, מה שאין כן מי שאינו משתדל בה, אלא אף על פי שעושה מצות חכמים הוא משמש שלהם, הוא עבד ולא בן… אבל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משמש חכמים, לשמע מהם המצות, לקיים נעשה ונשמע, אלא שחוטא ועובר על לא תעשה, הוא שקול לאומות העולם עכו"ם, בניו של סמאל ונחש, שנאמר בהם וכסילים מרים קלון, שלא רצו לקבל התורה, כי כל שאין בו תורה אין בו כבוד, שנאמר בהם כבוד חכמים ינחלו… (שם מז)

שלמדנו, מי שהולך בדרך הישר בתורה, ומי שעוסק בתורה כראוי, יש לו חלק טוב תמיד לעולם הבא, כי הדבור של תורה שמוציא מפיו הולך ומשוטט בעולם ועולה למעלה, וכמה מלאכים עליונים קדושים מתחברים בדבור ההוא, ועולה בדרך ישר, ומתעטר בעטרה קדושה…. ומי שעוסק בתורה ואינו עוסק בה בדרך אמת ובדרך הישר, זה שאמר ולפני עור לא תתן מכשול, ומשום זה כתוב ויראת מאלקיך אני ה'. ומי שתשוקתו הוא לעסוק בתורה ואינו מוצא מי שילמד אותו, והוא באהבת התורה מדבר בה ומגמגם בה בגמגום, שאינו יודע, כל דבור ודבור עולה, והקב"ה שמח בדבור ההוא, ומקבלה ונוטע אותה מסביב אותו הנחל, (שהוא בינה), ונעשים מאלו הדבורים אילנות גדולים, ונקראים ערבי נחל… ועם כל זה צריך האדם ללמוד תורה מכל אדם, אפילו ממי שאינו יודע, משום שעל ידי זה יתעורר בתורה, ויבא ללמוד ממי שיודע, ואחר כך יהיה נמצא שהלך בתורה בדרך אמת. תא חזי, יעסוק אדם לעולם בתורה ובמצותיה, אפילו שאינו עושה לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. (שם צב)

…ומי שמלמד תורה למי שלא נמול משקר בב' בריתות, משקר בברית התורה ומשקר בברית הצדיק וכנסת, כי התורה ניתנה למקום זה ולא למקום אחר (ערלה). (אמור נו)

…קרבנות של תלמידי חכמים בעלי מדרגות אלו בעלי סודות התורה וסתרים גנוזים שבהם, יורד הקב"ה בעצמו לקבל הקרבנות שלהם, שהם תורת ה' תמימה, שינה הקדושה שיש בה י' ספירות. ותלמידי רבנן המלים שלהם הן כאכילת שירי מנחות, ויש אחרים המתגברים עליהם, שהתורה שלהם הוא כאכילת מנחות עצמם, ולא שירי מנחות, ויש אחרים שהתורה שלהם היא אכילת קדשים, ומאכלים מכמה מינים אל המלך, וכל המנחות ומאכלות הקרבנות צוה הקב"ה להקריב כולם בבית שלו, שהוא השכינה… (בהר רעיא מהימנא מד)

ויעלו בנגב, שבני אדם עולים בתוכה (בתורה) בנגב, היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, שחושב שאין בה שכר, הוא רואה שעושר העולם אבד בשבילה, הוא חושב שהכל אבוד… אחר כך ויבא עד חברון, היינו שבא להתחבר בתורה, והוא קורא ושונה בה, ושם אחימן ששי ותלמי, היינו רואה שם הרבה חילוקים טמא וטהור, אסור ומותר, עונש ושכר, אלו הם דרכי התורה, דקדוקי התורה… כי אחימן הוא אותיות אחי מן, אח פירושו ראיה, מן כמו מנין, שמדייק למצא ראיה על כל דבר וזהו דקדוקי אורייתא… (שלח נט, וראה שם עוד)

ואותו הרוח של האדם עולה על ידי ב' ממונים, כיון שנכנס הוא קרב לעמוד אחד של שלהבת לוהטת העומד שם, ומתלבש ברוח האויר הנושב בעמוד ההוא, וכמה הם העולים שם, כי כל אלו העוסקים בתורה ומחדשים בה חדושים, מיד נכתב לבני הישיבה אלו הדברים, אז כל בני הישיבה באים לראותו, ואלו ב' ממונים יוצאים ומעלים אותו למתיבתא דרקיע ההוא, והוא קרב מיד אל אותו העמוד שמתלבש שם… הוא נכנס שם, (ובני הישיבה) רואים אותו אם הדברים הם כראוי, אשרי הוא כי כמה עטרות נוצצות מעטרים אותו כל בני הישיבה, ואם דבר אחר הוא, אוי לו לאותה בושה דוחים אותו לחוץ… ויש אחרים שמעלים אותם שם בשעה שהקב"ה הוא במחלוקת עם בני הישיבה, ואומרים מי יוכיח הרי פלוני (החכם שבעולם הזה, ויוכיח הדבר, אז מעלים אותו שמה, והוא מוכיח אותה ההלכה בין הקב"ה ובין בני הישיבה), ויש אחרים שמעלים אותם שמה לדין, ודנים אותם שם לבררם וללבנם… (בלק כ, וראה שם עוד)

אמר הילד, חכמים קדושים האתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה… אמר רבי אלעזר בן אהוב וחביב וקדוש כך אנו רוצים בכל אלו כלי מלחמה, השתדלנו ואנו יודעים לערוך מלחמה בחרב בקשת ברומח ובאבני קלע, ואתה ילד עוד לא ראית איך הגבורים תקיפי העולם עושים מלחמה… (שם סח, וראה שם עוד)

תא חזי, כמה חביבים הם אותם העוסקים בתורה לפני הקב"ה, שאפילו בזמן שהדין תולה בעולם, וניתן רשות למשחית להשחית, הקב"ה מצוה אותו על אלו העוסקים בתורה, וכן אמר לו הקב"ה כי תצור אל עיר, משום עונותיהם הרבים שחטאו לפני ונתחייבו בדין… לא תשחית את עצה, זהו תלמיד חכם שהוא בעיר, שהוא עץ החיים, עץ הנותן פירות. (שם שטו)

כי כך הוא הדרך, שבעלי הסוד אומרים מרגליות לתלמידיהם, ואם התלמידים אינם מבינים הרמז, מחזירים להם אותו הדבר בדרך שחוק, כעין מי שאמר שביצה אחת הפילה ששים כרכים… (פנחס נו, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל בריות העולם קודם שניתנה תורה לישראל היו תלוים במזל, ואפילו בנים חיים ומזון, אבל אחר שניתנה התורה לישראל הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות… ומשום זה כל העוסק בתורה, בטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, אם לומד התורה כדי לקיים מצותיה, ואם לא, הרי הוא כמי שלא עסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות… (שם סה)

…שאלתי אותו (את רבי שמעון) מה זה, שכל עמי העולם אינם עושים נענוע, אלא ישראל לבדם כשעוסקים בתורה הם מתנענעים לכאן ולכאן, מבלי שלמדו זה מאיזה אדם בעולם, ואינם יכולים לעמוד על עמדם. אמר לי הזכרתני דבר עליון… ישב מעט ובכה, אמר אוי לבני אדם שהולכים כבהמות השדה בלי תבונה, בדבר זה בלבד נכר בין נשמות הקדושות של ישראל לנשמות שאר העמים עכו"ם, נשמות ישראל נגזרו מנר הקדוש הדולק (המלכות), שכתוב נר ה' נשמת אדם, ונר הזה בשעה שנדלק מן התורה העליונה אינו שקט עליו האור אפילו לרגע, וכעין זה כתוב המזכירים את ה' אל דמי לכם, אין שקט לכם, אור הנר כיון שנתאחז בפתילה, אינו שוקט לעולם… כעין זה ישראל, שנשמותיהם מאותו הנר, כיון שאמר דבר תורה אחד הרי האור דולק, והם אינם יכולים לשקוט אלא מתנענעים… (שם קיד)

…ועשן הזה אינו עולה על אלא על ידי אש הנדלקת בעצים, שהם אברים מלאים מצות, עצי העולה, ובעלי התורה התורה שלהם היא מדלקת בהם (בהמצוות), האש בתוקף הגבורה, ועולה בהם עשן בבינה נקרא עשן המערכה. וכשעלה העשן לאף הוא נקרא קטורת, זה שאמר ישימו קטורה באפך, ואין דבר שיבטל המות בעולם כמו קטורת, שהוא קשירת הדין ברחמים… (שם רה, ועיין שם עוד)

איתן מושבך וגו', איתן הוא אותיות תניא, כי שם (במשנה ובברייתא) הוא הקן של נשר העליון, שהוא השכינה, ועליה נאמר כנשר יעיר קינו, שהם שוני הלכות ומשניות, וכל דבור ודבור שיוצא מפיו של תניא, בין לשם הוי"ה בין בתורה בין בתפלה בין בברכה, בין בכל מצוה ומצוה, מה כתוב בה יפרוש כנפיו, אותו הנשר שהוא דבור… (שם תצב, ועיין שם עוד)

אשרי חלקיהם של אלו העוסקים בתורה יום ולילה ויודעים דרכיו, והם אוכלים בכל יום מזון עליון, כמו שאמר החכמה תחיה בעליה, כי התורה שלמעלה (שהיא ז"א) ניזונה ממקום זה, והנה נאמר עליהם עבדי יאכלו. (שם תקטו)

כל שכן מי שמוסר סודות התורה וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אותיות של שם המפורש לאנשים שאינם הגונים, ששולט עליהם יצר הרע, אשה זונה, שנאמר עליהם בעד אשה זונה עד ככר לחם, ואין לחם אלא כ"ב אותיות התורה, ואין ככר, אלא אפילו הלכה אחת… (שם תרא)

אמר רבי יהודה בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה, וכבר העמדנו הדבר, רבי יהודה הולך לטעמו, שאמר רבי יהודה כל מי שהולך בדרך (שמתיירא מפני לסטים), יכוון לג' דברים… והחשוב מהם היא תפלה, ואף על פי שהתפלה (חשובה) יותר, שני חברים העוסקים בדברי תורה הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים (מפני לסטים), משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. (ואתחנן לב)

פתח רבי אלעזר ואמר, כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון, כבוד חכמים ינחלו, אשרי הם העוסקים בתורה. עד שלא הספיק לפתוח הדברים קרב אותו איש אליהם, אמר רבי אלעזר אין לנו להפסיק דברי תורה, כי כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה בכבוד המלך העליון הקדוש… וכסילים מרים קלון מה הוא, בא וראה, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה, הנה הוא יורש לעצמו אתו כבוד ה', וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם, וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש… (שם קנט, ועיין שם עוד)

עוד פתח ואמר, ושננתם לבניך, וגו', כמו שאמר חציך שנונים, כי אדם צריך לשנן דברי תורה לבנו, כחרב שהיא שנונה בב' צדדיה, כדי שיכניס בו חדוד ושמחה של תורה, ולא יהיה נמצא לבו בסכלות. ודברת בם, ותדבר בם היה צריך לומר, אלא האדם צריך לנהוג עצמו בהם, ולהתנהג עצמו שלא יטה לימין ולשמאל… (שם קע, ועיין שם עוד)

(תקון) השישי הוא, שיהיו על שלחנו דברי תורה, כי כך העמידו בעלי המשנה, ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו', וסוד הדבר משום שהעמידו שהשלחן הוא בצפון, והתורה ניתנה בימין, (ועל כן צריך לומר על השלחן דברי תורה), כדי לחבר הימין שהוא רחמים בשמאל שהוא דין… ומשום שהשולחן הוא בשמאל, העמידו חכמי המשנה, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ומשום זה צריך להזמין עמו תלמיד חכם, למי שיעסוק בדברי תורה. (עקב נ)

ולא לחנם אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בני מבין העכו"ם, כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הצבור, והקב"ה ושכינתו וישראל אינם נגאלים, אלא שיעסוק בתורה כדי לחבר השכינה עם הקב"ה (ולא לשום כונה אחרת)… (תצא קה, ועיין שם עוד)

רבי אומר כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה, דאמר רבי יצחק אין מגלין סתרי תורה אלא לאדם חכם, וקורא ושונה ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמים ובקי בכל דבר… (זהר חדש בראשית שיט)

רבי חזקיה אמר, אני הייתי במקום של ערביים, וראיתי אנשים שהיו מתחבאים במערה בין ההרים ובאים לביתם מערב שבת לערב שבת, אמרתי להם מה זה שאתם עושים, אמרו לי פרושים מן העולם אנו, ועוסקים בתורה בכל יום ויום, ולפעמים אין אנו אוכלים רק עשב השדה. אמרתי להם, ובכל זמן במה אתם נזונים, אמרו לי, אנו מוצאים במדבר עצים המצמיחים מזונות, ואנו אוכלים אותם. כשההלכה מאירה לנו מרוב שמחה, נפרד אחד ממנו מבשל אותם ואנו אוכלים. ויום הזה נחשב לנו שהוא בכי טוב… אמרתי להם יהי חלקי עמכם לעולם הבא… (שם שנו)

…אלא בני יתרו עוד לא היו יודעים התורה, והיו צריכים להר (דהיינו לחיי צער)… אבל אני כבר אני יודע בתורה, ואני צריך צחות להבין ההלכה. (שם תקסז)

אמר רבי יוחנן אמר רב, כשהקב"ה יוצא מעולמות אלו שחושק בהם, ובא להכנס עם הצדיקים בגן עדן, הוא מחכה ורואה אם שומע קול העוסק בתורה, וקול ההוא יפה לפניו יותר מכל השירות והתשבחות שאומרים מלאכי השרת למעלה, זה שאמר אל גנת אגוז ירדתי לראות, היינו לראות אותם העוסקים בתורה. (שם תשסא)

רבי יהודה פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. אמר רבי יהודה תא חזי, כמה יש לו לאדם להכשיר מעשיו לפני בוראו, ולעסוק בתורתו יומם ולילה, כי מעלת התורה היא למעלה מכל המעלות. אמר רבי תנחום, תא חזי כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא, וכל המלמד תורה לאחרים יותר מכולם, תא חזי מה כתיב בכאן, אם אקח מכל אשר לך, אותם הרשעים הראויים לך, בלעדי רק אשר אכלו הנערים, חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות. דאמר רבי יצחק המלמד תורה לתינוקות, דירתו עם השכינה… (שם לך סא)

ויחלום והנה סולם, רבי פתח במקרא הזה, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, אמר רבי כל הדברים יכלו, והתורה לא תכלה, ואין דבר חביב לפני הקב"ה כמו התורה ולומדיה, שלמדנו, כל העוסק בתורה בכל יום יתחדשו לו סודות שלמעלה, והתורה אומרת לו אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני, זהו יינה של תורה, וזהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, והם דברים העתידים להגלות לצדיקים לעתיד לבא. (שם ויצא מ, ועיין שם עוד)

אמר רבי יצחק מהו מגדל, אלא מה מגדל דוד מגדל חזק, אף המתעסקים בתורה צריכין חיזוק, ובנין חזק, רבי תנחום אמר מגדל ודוד, מה דוד היה מתגדל בתורה מכל בני דורו, כך המתעסקים בתורה צריכין להתגדל בתורה ושלא יתבטלו ממנה. מה דוד היה עוסק בתורה לילה ויומם, כך צריך האדם להתעסק בתורה לילה ויומם, ובעוד שיתעסקו בה, ויתגדלו בה, כמגדל דוד הצואר בנוי בנין חזק וגדול… (שם נח, וראה שם עוד)

כשגלגל העין (של אדם) מתהפך על ידי הקו, שהוא ו', והעין מתהפכת על ידו ללבן, (שהוא חסד), ואם יעסק בתורה יהיה חכם שהוא מקו ימין, ואם לא יעסוק בתורה יהיה חכם בדברי העולם, שיצייר בידו כמה ציורים וכמה מלאכות אף על פי שלא למדו אותו בעולם הזה… (שם יתרו קכב, ועיין שם עוד)

רבי חידקא ורבי שמעון בר יוסי היו הולכים בדרך, אמר רבי שמעון לרבי חידקא, הרי למדנו נכרי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול, מהו הטעם שהשוו אותו לכהן גדול… אמר לו ככהן גדול עם הארץ למדנו ודאי… כי כיון שאינו קורא בתורה אין עבודתו עבודה, ואינו מקבל עליה שכר… כך נכרי, הואיל והוא נכרי, אין עיסוקו בתורה עסק, ואינו מקבל עליה שכר. (שם רות שכז)

מכילתא:

למען תהיה תורה ה' בפיך, מכאן אמרו, המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין… (בא פרשה יז)

רבי יוסי אומר, הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה, שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו, לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל, שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל… (שם פרשה יח)

…אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן, מכאן היה רבי שמעון אומר, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להם אוכלי תרומה. (בשלח הקדמה יז)

שמעון בן עזאי אומר, שמוע, מה תלמוד לומר תשמע, מכאן אומר רצה אדם לשמע משמיעין לו לאחר זמן, לשכח משכחין לו לאחר זמן, תלמוד לומר שמע תשמע, שכח תשכח, הא כיצד, רצה לשמע משמיעין לו מיד… הוא היה אומר רצה אדם לשמע בטובתו משמיעין לו שלא בטובתו, לשכח בטובתו, משכחין אותו שלא בטובתו… (שם ויסע פרשה א)

רבי יהושע אומר, שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. (שם פרשה ב)

והזהרת אתהם את החוקים אלו המדרשות, והתורות אלו הוראות, דברי רבי יהושע, רבי אלעזר אומר חוקים אלו עריות, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות, והתורות אלו ההוראות, והודעת להם את הדרך זו תלמוד תורה… (יתרו פרשה ב)

ושמרתם את בריתי, רבי אליעזר אומר זה ברית שבת, ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה, והייתם לי, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה, ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים. (שם בחודש פרשה ב)

ספרא:

ואם, הרי זה מוסף על ענין ראשון, ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, והרי דברים קל וחומר, ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. (ויקרא פרק ו)

ושמרתם זו משנה, ועשיתם זו המעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה… (אמור פרק ט)

אם בחקותי תלכו, מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו… אם בחקותי תלכו, יכול אילו המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, להיות עמלים בתורה… (בחקותי הקדמה)

ספרי:

ושננתם לבניך, שיהו מסודרים לתוך פיך, שכשאדם שואלך דבר, אל תגמגם בם, אלא אמור לו מיד, וכן הוא אומר אמור לחכמה אחותי את, ומודע לבינה תקרא, ואומר קשרם על אצבעותך ענדם על לוח לבך… (ואתחנן לד, וראה שם עוד)

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, למה נאמר, לפי הוא אומר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, מגיד הכתוב שמיד נתחייבו בתלמוד, אין לי אלא מצוה שנוהגת עד שלא נכנסו לארץ, כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה, מצוות נוהגות כשנכנסו לארץ, כגון העומר והחלה… מנין, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצוות… (עקב מא)

לאהבה את ה' אלקיכם, שמא תאמר הרי למדתי תורה בשביל שאהיה עשיר, ובשביל שאקרא רבי, ובשביל שאקבל שכר, תלמוד לומר לאהבה את ה' אלקיכם, כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ולעבדו זה תלמוד, או אינו אלא עבודה ממש, כשהוא אומר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר, הא למדת לעבדה זה תלמוד, ולשמרה אילו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה… (שם)

דבר אחר השמרו לכם פן יפתה לבבכם, אמר להם, הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה, שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה ואומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי תעלה על דעתך דוד מלך ישראל עובד עבודה זרה, אלא כיון שפוסק מדברי תורה כאילו הולך ומדבק בעבודה זרה… (שם מג)

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם זו תורה, וקשרתם אותם לאות על ידכם אילו תפילין… (שם מד)

ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקביא, מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו… (שם מו)

כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, למה נאמר, לפי שנאמר תשמרון את מצות ה' אלקיכם, מגיד הכתוב שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד, כך יהא אדם צריך להזהר בתלמוד שלא יאבד, וכן הוא אומר אם תבקשנה ככסף, מה כסף קשה לקנותו, כך דברי תורה קשים לקנותם, או מה כסף קשה לאבד, אף דברי תורה קשים לאבדם, תלמוד לומר לא יערכנה זהב וזכוכית, קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית… כך תלמידי חכמים, למד שנים או שלשה דברים ביום, שנים ושלשה פרקים בשבת, שתים ושלש פרשיות, נמצא עשיר לאחר זמן, ועליו נאמר וקובץ על יד ירבה, וזה שאומר היום אני לומד היום אני שונה, למחר אני שונה, נמצא אין בידו כלום, ועליו הוא אומר נרדם בקיץ בן מביש… ומניין שסופו להניח שנים ושלשה דברים בפרשה, והנה עלה כולו קמשונים, ומניין שהוא מבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא, שנאמר כסו פניו חרולים… מתוך שראה שאין עומדת בידו הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר הטמא ופורץ גידרם של חכמים…

דבר אחר נפש שבעה תכוס נופת, מה נפה זו מוציאה קמח בפני עצמה, סובין בפני עצמה, קיבר בפני עצמה, כך תלמיד חכם יושב ומדקדק בדברי תורה ומברר דברי תורה ומשקלם, איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר… רבי יהודה אומר תלמיד שכוחו יפה דומה לספוג שהוא סופג את הכל, שני לו דומה למחך שאינו סופג אלא צורכו, זה שהוא אומר דין ששנה לו רבו… רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר שתה מים מבורך, בור תחילתו אין יכול להוציא טפת מים מאליו, לא היה אלא מה שבתוכו, כך תלמיד חכם לא למד מתחילתו כל דבר, לא שנה אלא מה שלמד. ונוזלים מתוך בארך, מה באר מתמלאת מים חיים מכל צדדיה, כך באים תלמידים ולומדים הימנו, וכן הוא אומר יפוצו מעינותיך חוצה…

דבר אחר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר ישנן בני הזקנים ישנן בני הגדולים ישנן בני הנביאים, תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, מגיד הכתוב שהכל שוים בתורה, וכן הוא אומר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב… מה אילו לא היו במעמד זה שעמד וקיים תורה בישראל, לא היתה תורה משתכחת מישראל, ומה אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל, ואומר דבר בעתו מה טוב, דבר שאמר זה שקול כנגד הכל, הרי הוא אומר ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר היתר, שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה על שרץ שנגע בככר לידע אם תחילה הוא אם שניה היא…

דבר אחר כי אם שמור תשמרון וגו', שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, דבר שאתם אומרים ריקם הוא, לא ריקה הוא, אלא מכם, כי הוא חייכם ואורך ימיכם, שלא תאמר למדתי הלכות די לי, תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות, וכן הוא אומר, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, זה מדרש, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אלו הלכות ואגדות… שמא תאמר הריני אלמד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה' אלקיכם, למוד מכל מקום, וסוף הכבוד לבא… רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמן, וכן הוא היה אומר ומה בלשצר שנשתמש בכלי בית המקדש וכלי חול הוו, נעקרו חייו מן העולם, הזה ומן העולם הבא, המשתמש בכלי שבו נברא העולם הזה והעולם הבא, על אחת כמה וכמה שנעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא. (שם מח)

שמור ושמעת, אם שמעת מעט סופך לשמע הרבה, אם שמרת מעט, סופך לשמור הרבה, אם שמרת מה ששמעת סופך לשמור מה שלא שמעת, שמרת מה שבידך, סופך לשמור לעתיד לבא. דבר אחר זכה אדם ללמד תורה זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, דבר אחר שמור ושמעת, כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה… (שם עט)

…אבל דברי תורה אינם נאמרים אלא בפרהסיא, וכן הוא אומר חכמות בחוץ תרונה וגו'… (שם פז)

רק אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך, מכן אמרו שמע אדם קמעה משמיעים אותו הרבה, שמע אדם דברי תורה משמיעים אותו דברי סופרים… (שם קטו)

וקרא בו כל ימי חייו, ימי חייו הימים, כל ימי חייו הלילות, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו, מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביא לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה… (שופטים קסא)

לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, יכול אי אתה יכול להבין ולהורות, תלמוד לומר לעשות, לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות. (שם קע)

דבר אחר היה רבי יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם כללים, שנאמר יערוף כמטר לקחי, ואין יערוף אלא לשון כנעני, משל אין אדם אומר לחבירו פרוט לי סלע זו אלא ערוף לי סלע זו, כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציאם כטיפים הללו של טל… כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעו, כך הוי מפשפש בדברי תורה כדי שלא תשכחם… וכרביבים עלי עשב, מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומנקים אותם ומשפשפים אותם ומפטמים אותם, כך הוי מפטם בדברי תורה ושונה ומשלש ומרבע… (האזינו שו, וראה שם עוד)

שימו לבבכם, צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך אל כל אשר אני דובר אליך, ושמת לבך לכל מבא הבית וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה בית המקדש שנראה בעינים ונמדד ביד צריך אדם שיהו עיניו ולבו ואזניו מכוונים, לדברי תורה שהם כהררים התלוים בשערה על אחת כמה וכמה… (שם שלה)

תלמוד בבלי:

…אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה… (ברכות ד ב)

ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'… ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, וכי מאחר דאפילו חד, תרי מבעיא, תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות, וכי מאחר דאפילו תרי לתלתא מבעיא, מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא (שיושבין בדין), ולא אתיא שכינה, קא משמע לן, דדינא נמי היינו תורה, וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. (שם ו א)

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק… וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם… אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא… (שם ז ב)

אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע, צריך לברך, משקרא קריאת שמע אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה, אמר רב הונא למקרא צריך לברך, ולמדרש אין צריך לברך… (שם יא ב, וראה ברכות-התורה)

בשני דרבי יהודה כוליי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי… (שם כ א)

…כי אתא רב דימי אמר רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק, ולית הלכתא כוותיה… למימרא דקסבר רבי יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה, והאמר רבי יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו', מה להלן בעלי קריין אסורין, אף כאן בעלי קריין אסורין… אמר רב נחמן בר יצחק עשאן רבי יהודה כהלכות דרך ארץ, דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע, מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורין… (שם כא ב, וראה שם עוד)

תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר, כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ההוא יומא אתווספו כמה ספסלי… הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל, אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא, ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. (שם כח א)

תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה… מאי תקנתיה, ילך אצל חכם… אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי לא יבא לידי מעילה. (שם לה א)

תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן… אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן, אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן. (שם לה ב)

אמר רבי עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו ג' דברים… אמר ליה בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך, אמר ליה תורה היא וללמוד אני צריך… (שם סב א)

תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר, בשעת המפזרים כנס, ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד… אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה… (שם סג א)

הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים… דבר אחר הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמכם על דברי תורה, דאמר ריש לקיש  מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. דבר אחר הסכת ושמע ישראל, הס, ואחר כך כתת, כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה, אמרי דבי רבי ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם, ומיץ אפים יוציא ריב, במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, דתנן רבי ישמעאל אומר הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע. אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב את נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא… שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם, שלחו להו סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. (שם סג ב)

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו עסקי בשמעתא, נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמיה, קרי עליה רבי זירא מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה. (שבת י א)

דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה… (שם יא א)

וכן היה רשב"א אומר משום רבן שמעון בן גמליאל אין משדכין את התינוקות לארס (בשבת) ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין.

ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה מפסק פומיה מגירסא. (שם ל ב)

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטן, אמר לו לאו, אמר לו מוטב אם לא העליתה… אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל. (שם לא א)

מאי קא משמע לן, דליגמר איניש והדר ליסבר. אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם, שנאמר והדרך צלח, אל תקרי והדרך, אלא וחדדך, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר צלח רכב, יכול אפילו שלא לשמה, תלמוד לומר על דבר אמת, יכול אם הגיס דעתו, תלמוד לומר וענוה צדק, ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמר זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה, דאמר רבא בר רב שילא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת, מאי דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינין בה אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד, למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא. אמר רבי ירמיה שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן, שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו'… (שם סג א, וראה שם עוד)

והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה, והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו… (שם עה א)

אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה. אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה, אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל. (שם פג ב)

אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע מן נון לא איתמר כוותיהו… (שם קד א)

אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר שפוך על עולל בחוץ וגו', מה טעם שפוך, משום דעולל בחוץ… אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש, ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, רבינא אמר מחרימין אותה… (שם קיט ב)

אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש… אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה… ותלמוד תורה כנגד כולם. (שם קכז א)

תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'… תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד… (שם קלח ב)

אמר רבי חלבו חמרא דפרוגיתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה… והיינו דתנן, רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. (שם קמז ב)

אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה רבי עקיבא אלא לחדד בה התלמידים… מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא ומדלא מצי למיקם אליביה אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא. (עירובין יג א)

אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך… (שם יג ב)

…נצא השדה, בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק… קווצותיו תלתלים, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שחורות כעורב, במי אתה מוצאן, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש, רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהן כעורב, רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב… (שם כא ב)

…אלא שמע מינה אין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. (שם כז א)

…ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם… ומטמא לישא אשה וללמוד תורה, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל מוצא ללמוד לא יטמא, רבי יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא, לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד. (שם מז א)

ואמר רבי יוחנן כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אושעיא היינו יושבין ארבעה ארבעה באמה, אמר רב כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה… אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית, ראשונים רבי עקיבא, אחרונים רבי אלעזר בן שמוע… אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא, אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. אמר רב יהודה בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם, מידי בקפידא תליא מילתא, אלא בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימא תורתן בידן, בני גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימנא לא נתקיימה תורתן בידם. בני יהודה גמרו מחד רבה נתקיימה תורתן בידם, בני גליל דלא גמרי מחד רבה לא נתקיימה תורתן בידם. רבינא אמר בני יהודה גלו מסכתא נתקיימא תורתן בידם, בני גליל דלא גלו מסכתא (למדו מאחרים) לא נתקיימה תורתן בידם… (שם נג א)

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר ג' שנים שכח תלמודו… אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה… אמר רב יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לוייה יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך, חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך, חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא… אמר רבי אליעזר מאי דכתיב וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר ונראה ואינו נראה תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. ואמר רבי אליעזר מאי דכתיב לחיו כערוגת הבשם, אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה, תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים. ואמר רבי אליעזר מאי דכתיב לוחות אבן, אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו… אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו… אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרח ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר תכין בטובתך לעני אלקים.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה, למה נמשלו דברי תורה כתאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם… אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן… ויעלת חן שמעלה חן על לומדיה דדיה ירווך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם… תנא דבי רב ענין, מאי דכתיב רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין, רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, צחורות שעושין אותה כצהרים, יושבי על מדין שדנין דין אמת לאמיתו, והולכי אלו בעלי מקרא, על דרך אלו בעלי משנה, שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה.

רב ששת אמר צייד הרמאי יחרוך, כי אתא רב דימי אמר משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיו משתמר, ואם לאו אין משתמר. אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם לאו קובץ על יד ירבה…

תנו רבנן כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן… נמצא ביד הכל ארבעה, מכאן אמר רבי אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים… רבי עקיבא אמר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו על יד שילמדנו, שנאמר ולמדה את בני ישראל, ומניין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם, ומניין שחייב להראות לו פנים, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם… רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר, יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר, אמר ליה האידנא מאי ליה, מדההיא שעתא דאמרי ליה למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר, אמר ליה הב דעתיך ואתני ליך, הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני, נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי, אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי, אמר להן הקב"ה תנו לו זו וזו.

אמר רב חסדא אין תורה נקנית אלא בסימנין, שנאמר שימה בפיהם, אל תיקרי שימה אלא סימנה… רבא אמר לא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. רבי יוחנן אמר לא בשמים היא, לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנים לא בתגרים. (שם נד א והלאה)

והא תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן…אמר רבי לוי כל דמתיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם, וכתיב נון בנו יהושע בנו. ופליגא דרב אבא בר פפא, דאמר רבי אבא בר פפא לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו', וכתיב ויאמר לו כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו', אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהם באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה… אמר רבי שמואל בר איניא משמיה דרב גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, דאמר ליה עתה באתי. (שם סג, וראה עוד ערך הוראה, רב)

אמר רבי שמעון בן לקיש לא איברי סיהרא אלא לגרסא, אמרי ליה לרבי זירא מחדדן שמעתך, אמר להו דיממי נינהו, אמרה ליה ברתיה דרב חסדא לרב חסדא לא בעי מר נינם פורתא, אמר לה השתא אתו יומי דאריכי וקטיני ונינום טובא, אמר רב נחמן בר יצחק אנן פעלי דיממי אנן, רב אחא יזיף ופרע (היה קובע לו כך וכך פרקים ללמוד ביום, ומשלים בלילה). (שם סה א)

רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא… (שם סז א)

אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שתוף, אמר ליה מאי נעביד, מר לאו אורחיה, אנא טרידנא בגירסאי… (שם סח א)

אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל… (שם ק ב)

כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. (פסחים ג ב)

כדתניא שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש, אמרו לו תלמידיו, רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להן, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה… (שם כב ב)

תניא רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף, כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף… תאנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה, אלא מאורסה… (שם מט ב, וראה ערך עם הארץ)

והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון… רבי יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות, שיקרין הן בעולם הזה, וקפויין הן לעולם הבא… ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו… (שם נ א)

רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה ניתני לי מר ספר יוחסין, אמר ליה מהיכן את, אמר ליה מלוד, והיכן מותבך, בנהרדעא, אמר ליה אין נידונין לו ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן את דאת מלוד ומותבך בנהרדעא… אמר ליה ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא מג' מאה רבוותא, ואפילו הכי לא יצאת ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי… (שם סב ב)

רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא, ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי, איני והאמר רבי אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד. (שם סח ב)

תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה. (שם עב א)

עולא אמר, (הגלם לבבל) כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי, אמר להו כמה כי הני בזוזא, אמרו ליה תלת בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא, בליליא צערוהו, אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא. (שם פז ב)

חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין, אמר לו רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, אמר לו, בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, אמר לו ומי בסכנה, והלא עגל בסכנה, אמר לו אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול, וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה, מאי היא, אמר רבא ואיתימא רב משרשיא בחדתא, שבשתא כיון דעל על… (שם קיב א)

אמר ליה רב לאיבו בריה, טרחי בך בשמעתא ולא מסתייע מילתא, תא אגמרך מילי דעלמא… אמר רב יוחנן שלשה מנוחלי הבא, אלו הן, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה… (שם קיג א)

והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים, אל תקרי מור עובר אלא מר עבר, לא קשיא, הא ברבה הא בתלמידא, ואי בעית אימא הא והא ברבה, ולא קשיא, הא מקמי דפתח והא לבתר דפתח, כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. (שם קיז א)

ואמר רבי יוחנן כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר, איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם דומה להדס במדבר דחביב. (ראש השנה כג א)

מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו בסדר היום, ואומרים לו, אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת… (יומא יח א)

…אמרו לו מה ראית שלא ללמד, כולן מצאו תשובה לדבריהם בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו, על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל בן קמצר וחביריו נאמר ושם רשעים ירקב… אמר רבי אלעזר צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, עובדיה, רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, זה עשו… אמר רבי אלעזר כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני, רבי אבהו אמר מורידין אותו מגדולתו, שנאמר כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי. (שם לח ב)

…לא מפני שהפליגן בדברים (רבי אליעזר), אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. (שם סו ב)

אליכם אישים אקרא, אמר רבי ברכיה אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים… ואמר רבי ברכיה אם רואה שתורה פוסקת מזרעו, ישא בת תלמיד חכם, שנאמר אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו מריח מיום יפריח ועשה קציר כמו נטע. (שם עא א)

אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו, רבי יוחנן רמי, כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר, לא זכה זרה הימנו… אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים, מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא, ותרעה לדרתיה עביד (עושה מפתח לדירה שאין לו). אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם, אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא, דלא אומן לה סמא דמותא. אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי, כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב אמרת ה' צרופה, זכה משמחתו, לא זכה צורפתו. ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא, זכה צורפתו לחיים, לא זכה צורפתו למיתה. יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמר רבי חנינא זה הלומד תורה בטהרה, מאי היא, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. עדות ה' נאמנה, אמר רבי חייא בר אבא נאמנה היא להעיד בלומדיה… (שם עב ב)

…אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה, איני והאמר רבא מקרא ומתנא במטללתא, ותנוי בר מטללתא, לא קשיא, הא במגרס הא בעיוני, כי הא דרבה בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא… (סוכה כח ב)

תנו רבנן, קטן היודע לנענע חייב בלולב… יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, קריאת שמע מאי היא, פסוק ראשון. (שם מב א)

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד. (סוכה מט ב)

…תניא היה רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות תהי לשרך, ואומר כי מוצאי מצא חיים, וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ליתי מר ליתני, אמר ליה חלש לבאי ולא יכילנא, לימא מר מילתא דאגדתא, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו אותו תשחית וכרת. אמר רבי חמא אמר רבי חנינא מאי דכתיב ברזל בברזל יחד, לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. אמר רבה בר בר חנה למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי… אמר רב נחמן בר יצחק למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב לקראת צמא התיו מים, וכתיב הוי כל צמא לכו למים, אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים, ואי לא הוי כל צמא לכו למים. רבי חנינא בר חמא רמי, כתיב יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב יהיו לך לבדך, אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לאו יהיו לך לבדך… ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה… והא איכא שפירי דגמירי, אי הוו סנו טפי הוו גמירי. דבר אחר מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת, אף דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת… (תענית ז א)

ריש לקיש אמר, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר והוא לא פנים קלקל, מאי תקנתיה ירבה בישיבה, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה, כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא, כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתין ארבעין זמנין כנגד מ' יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן… רבא אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר והוא לא פנים קלקל, מאי תקנתיה, ירבה עליו רעים, שנאמר וחיילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה, כל שכן אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא. רבא אמר שני תלמידי חכמים שיושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, מתקנאין באף ומעלין אותו, שנאמר מקנה אף על עולה… (שם ז ב)

אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך. איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דבור ראויין לישרף, לא קשיא, הא למיגרס הוא לעיוני… (שם י ב)

תנו רבנן כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור באכילה, ובשתיה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקראת בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. (שם ל א)

…מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה, ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה כל שכן… מדתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה… (מגילה ג א, וראה שם עוד)

ואמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא, ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא. (שם ו ב)

אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד', ולבסוף בתר חמשה… אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא, גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש… (שם טז ב)

תנא מה שאינו כן בתורה (לא בישיבה), מנהני מילי, אמר רבי אבהו דאמר קרא ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה, ואמר רבי אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע, שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב, והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה. כתוב אחד אומר ואשב בהר, וכתוב אחד אומר אומר ואנכי עמדתי בהר, אמר רב עומד ולומד, יושב ושונה, רבי חנינא אמר לא עומד ולא יושב אלא שוחה… רבא אמר רכות מעומד וקשות מיושב. (שם כא א)

…והא אמר רבי חנניא קרא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין… (שם כב א)

תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה, שמע מינה תורה בתורה שפיר דמי, דלמא שאני למוד, שהלמוד מביא לידי מעשה… (שם כז א)

אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה, במה דברים אמורים בשאין שם כל צרכו, אבל יש שם כל צורכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו… הני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא… דרש רבא מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר אביי מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא, כיון דשמעית להא דקאמר דוד ה' אהבתי מעון ביתך הואי גריסנא בבי כנישתא. (שם כט א)

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו', מתקיף ליה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו בהם קרית ביה, אלא כדרב משרשיא, דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם… תנו רבנן משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. (שם לב א)

…למימרא דכי לא משתמעי לא גמר, והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו ומיידי ברישייהו ומרחישן שפוותייהו, ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה הש"ס… שבת של מי היתה, של רבי אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום, אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, ואם אנשים באים ללמד נשים באות לשמע… (חגיגה ג א)

…כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזה. תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק… נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש, ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. (שם ה ב)

אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו, אמר לו עבדו ולא עבדו תרווייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים, אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו, אמר ליה אין, צא ולמד משוק של חמרין, עשרה פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי. (שם ט ב)

אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו… אלא אמר רב אשי מאי אין דורשין בעריות בשלשה, אין דורשין בסתרי עריות בשלשה, מאי טעמא, סברא הוא, בי תרי כי יתבי קמי רביייהו חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא, תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי, ולא ידעי מאי קאמר רבייהו, ואתו למישרי איסורא בעריות… (שם יא ב)

אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, ומה טעם, משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. אמר רב לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם. (שם יב ב)

ורב נחמן בר יצחק אמר, אשר קומטו לברכה הוא דכתיב, אלו תלמידי חכמים שמקמטין עצמן על דברי תורה בעולם הזה, הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא, שנאמר נהר יוצק יסודם… דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן… אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, עקיבא, מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות… דכתיב הנה האדון ה' צב-אות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה וגו', משען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחביריו, פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר שש מאות סדרי משנה, וחד אמר שבע מאות סדרי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכל משען מים אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה, גבור זה בעל שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה… זקן זה שראוי לישיבה, שר חמשים, אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשין, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. דבר אחר שר חמשים כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה, ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא למטה, כגון רבי אבהו בי קיסר, יועץ שיודע לעבר שנים ולקבע חדשים, וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו. חרשים בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, ונבון זה המבין דבר מתוך דבר, לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש… (שם יד א, וראה שם עוד)

…מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, אמר לו אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית… ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צב-אות יבקשו תורה מפיהו, אמר ריש לקיש רבי קרא אשכח ודרש, הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. רבי חנינא אמר מהכא, שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו', קשו קראי אהדדי, לא קשיא, הא בגדול הא בקטן, כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. (שם טו ב)

…שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים, רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בזקנותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו… (יבמות סב ב)

תניא אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו… (שם פד א)

…דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, אמר רב יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא, מאי קראה, חכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר. (שם צז א)

דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה… (שם קה א, וראה שם עוד)

…תוקע עצמו לדבר הלכה, דתניא רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה אין לו תורה, פשיטא, אלא כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה, הא נמי פשיטא, אלא דאפילו תורה אין לו. מאי טעמא, אמר רב פפא אמר קרא ולמדתם ועשיתם, כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. ואיבעית אימא לעולם כדאמריתו מעיקרא, כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה, לא צריכא, דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי, מהו דתימא אית ליה אגרא לדידיה, קא משמע לן… (שם קט ב)

…דאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה… (כתובות כח א)

אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו, איני, והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא. אין ספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה, ואי בעית אימא לא קשיא, הא למקרא הא למשנה, דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא, בר עשר למשנה, בר תליסר לתעניתא מעת לעת, ובתנוקת בת תריסר… אמר רב קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו, איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו… הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, רב הונא ורב חסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. (שם נ א)

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב זו דברי רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות… (שם סב ב, וראה שם עוד)

ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל… הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה… (נדרים ח א)

…ומלמדו (את המודר הנאה ממנו) מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא. (שם לה ב)

הא קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל, מאי שנא מקרא דלא, דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם, וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ה', מה אני בחנם, אף אתם בחנם, מקרא נמי בחנם, רב אמר שכר שימור ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים… מיתיבי תינוקות לא קורין בתחילה בשבת, אלא שונין בראשון… (שם לז א)

אמר רבי יעקב המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר… (שם לח ב)

תניא לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני רבי… אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר דרכיה דרכי נועם, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר… (שם סב א, וראה עוד בספרי לעיל)

שלחו מתם… הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה, ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, אמר רבי יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור… (שם פא א)

אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני… (סוטה ה א)

…והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור… לומר לך מה אור מגין לעולם, אף התורה מגינה לעולם… דבר אחר עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא… אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא… אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה שבנא עביד עיסקא, לסוף אמר ליה תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה, אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'. (שם כא א, וראה שם עוד)

רבי אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות, תפלות סלקא דעתך, אלא אימא כאילו למדה תיפלות… דאמר רבי יוסי ברבי חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה. אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר והחכמה מאין תמצא. (שם כא ב)

אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אלעזר אומר הרי זה עם הארץ, רבי שמואל בר נחמני אמר הרי זה בור, רבי ינאי אומר הרי זה כותי, רב אחא בר יעקב אומר הרי זה מגוש… רבי יונתן בן יוסף אמר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה, אחרים אומרים אפילו קורא ושונה ולא שימש תלמידי חכמים זהו עם הארץ, קרא ולא שנה הרי זה בור, לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, אמר רבי יצחק אלו ששונים הלכות. תנא התנאים מבלי עולם, מבלי עולם סלקא דעתך, אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן… (שם כב א)

דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. (שם כב ב)

דבר אחר הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך, זה משנה, אחר ובנית ביתך זה גמרא… רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, הכן בחוץ מלאכתך, זה מקרא ומשנה וגמרא, ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים, אחר ובנית ביתך דרוש וקבל שכר. (שם מד א)

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת, שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, וכתיב בתריה ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ, רבי אבהו אומר משביעין אותו מזיו השכינה, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך, רבי אחא בר חנינא אומר אף אין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר ולא יכנף עוד מוריך… בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית… והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו. (שם מט א וב)

…שלח ליה דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש, והן כלין מאליהן… (גיטין ז א)

אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדייהו לחירותא… ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא… (שם לח ב)

הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש, והמכשלה הזאת תחת ידיך, אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם… (שם מג א)

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים… ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה… רב נחמן בר יצחק אמר אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. (שם נז ב)

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה, תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה, תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה… (שם ס א, וראה שם עוד)

תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות… ללמדו תורה מנלן, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם, איהי מנלן דלא מחייבא, דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצוה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה, דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם.

תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו… תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמד תורה. אמר שמואל הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר ריחיים על צוארו ויעסוק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו… עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות… ואבי אביו מי מחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך, שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך, אם כן מה תלמוד לומר בניכם, בניכם ולא בנותיכם. אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב… אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא, מאי דכתיב ושננתם לבניך, אל תיקרי ושננתם, אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה שליש בתלמוד, מי יודע כמה חיי, לא צריכא אלא ליומי… תנו רבנן ושננתם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגמם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את וגו'… מאי את אויבים בשער, אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה, אלא תקרי בסופה אלא בסופה.

תנו רבנן ושמתם, סם תם, נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו, בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו… (שם ל א)

כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב… וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא רבי יוסי אומר גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות חמשים וארבע, לשמיטים ששים ואחת, ליובלות מאה ושלש… כדרב המנונא, דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון, וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה, שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו… וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור הנאה ממנו, שנאמר ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב ליצים. (שם מ ב)

תנו רבנן, על מנת שאני קריינא, כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זו מקודשת, רבי יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם… אבל אמר לה קרא אנא, עד דקריא אורייתא נביאי וכתובי בדיוקא. על מנת שאני שונה, חזקיה אמר הלכות, ורבי יוחנן אמר תורה… והני מילי דאמר לה תנינא, אבל אמר לה תנא אנא, עד שתני הילכתא ספרא וסיפרי ותוספתא. על מנת שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה… (שם מט א)

רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא… תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו… (שם פב א וב, וראה שם עוד)

מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמד ולא למד… (שם צב א)

אמר ליה דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא… (בבא מציעא יא ב)

…אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה… (שם יז ב)

מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקראות גוללן, אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו… תנו רבנן השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, פותחו וקורא בו, ובלבד שלא ילמדו בו בתחלה, ולא יקרא אחר עמו, וכן המפקיד ספר תורה אצל חברו… (שם כט ב)

…אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא… תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו, רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו… תנו רבנן העוסקין במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה ונוטלין עליה שכר, גמרא אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא… אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא, הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא… דרש רבי יהודה ברבי אלעאי, מאי דכתיב שמעו דבר ה' החרדים אל דברו, אלו תלמידי חכמים, אמרו אחיכם אלו בעלי מקרא, שנאיכם אלו בעלי משנה, מנדיכם אלו עמי הארץ, שמא תאמר פסק סברם ואבד סיכוים, תלמוד לומר ונראה בשמחתכם. (שם לג א וב)

אמר ליה דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא… (שם לח ב)

אם היה גר ובא ללמדו תורה, אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה… (שם נח ב)

…ולמה ליה כולי האי, דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה… רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוהו לא ימושו מפיך, יתיב ארבעים תעניתא אחריני, ואקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה. רבי זירא כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה, יתיב מאה אחריניתא דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה, ונפלין עילויה מילי דצבורא… אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, אטו לא ידעינן דקטן וגדול שם הוא, אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה, נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה, נעשה חפשי לעולם הבא… כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא, בהדי דידי קא מינצת, חס ושלום אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי. אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית, דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל, היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא. (שם פה א)

תנו רבנן, י"ג דברים נאמרו בפת שחרית… ומחכימת פתי, וזוכה בדין ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין ותלמודו מתקיים בידו… (שם קז ב)

…והם תוכו לרגליך, תני רבי יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ישא מדברותיך, לישא וליתן בדברותיו של מקום… (בבא בתרא ח א)

אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר ותירוש ינובב בתולות. (שם יב ב)

דאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש, ולמדתם אותם, ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, כי מציון תצא תורה, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו ומבעיט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל, ואפסי ליה כתורא… ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דדייק, שבשתא ממילא נפקא, רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על… (שם כא א, וראה עוד ערך חינוך)

…על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי, אוי לו אם אומר, אוי לי אם לא אומר, אם אומר שמא ילמדו הרמאין, ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו… (שם פט ב)

תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה… אמר רב אשי הכי קאמר, ובלבד שלא ידמה בטרפות… (שם קל ב)

אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימר לך באפייהו המזכה לעובר קנה… (שם קמב ב)

תנו רבנן אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות, אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות… (שם קמד ב)

תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי הוא בעל הגדות, עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול, עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא גמרא. אמר רב מאי דכתיב כל ימי עני רעים, זה בעל גמרא, וטוב לב משתה תמיד, זה בעל משנה, רבא אמר איפכא, והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא, מאי דכתיב מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם, מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא. (שם קמה ב)

ואמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס. (שם קעה ב)

אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו. (סנהדרין יט ב)

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה, קרא רבי יוסף אנפשיה ורב תבואות בכח שור. (שם מב א)

…אמר רב יוסף הלכתא למשיחא, אמר ליה אביי אלא מעתה שחיטת קדשים לא ליתני, הלכתא למשיחא, אלא דרוש וקבל שכר… (שם נא ב)

ואמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם, וליחשבה גבי שבע מצוות… מיתיבי היה רבי מאיר אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם… התם בשבע מצוות דידהו. (שם נט א)

…כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי אלעזר ברבי שמעון… (שם עא א)

זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט, שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית, באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך למדו חבירי, אם שמעו אמר להם, ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח עזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך למדו חבירי, אם שמעו אמר להם, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל… (שם פו ב, וראה שם עוד וערך זקן ממרא)

אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקבוהו לאום, ואין לאום אלא עוברין, שנאמר ולאום מלאום יאמץ… ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכות כיוסף, שנאמר וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר. אמר רב ששת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, ושנאמר ומרוה גם יורה הוא יורה. (שם צא ב)

תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה, זה הוא דבר ה' בזה, רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה, רבי נהוראי אומר כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק… רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, רבי יהושע אומר כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת… אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא… ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא… ונואף אשה חסר לב, אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך… אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי. רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ, רבי יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו, שנאמר ובצל ידי כיסיתיך, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה. אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, רבי אליעזר אומר כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, רבא אמר כאילו עשאו לעצמו, שנאמר ועשיתם אותם, אל תקרי אותם אלא אתם… (שם צט א)

תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. אמר רבי זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון. אמר רבי יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, איני והא אמר רבי יוחנן מנין לדברי תורה שהן קולטין, שנאמר את בצר במדבר וגו', וכתיב בתריה וזאת התורה, לא קשיא הא בעידנא דעסיק בה, הא בעידנא דלא עסיק בה, ואי בעית אימא מאי קולטין, ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב, ולא הוה קא יכול שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא… ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמר, מי אוהב בהמון לו תבואה, כל האוהב ללמד בהמון לו בתבואה, יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא בריה דרבה. רב אשי אמר כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו, חרב על צוארי שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים ועוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר ואשר חטאנו… (מכות י א)

…והא אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו… ברביעיות מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב עתיקי משדים… ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו, איבעית אימא מיטטרון, ואיבעית אימא הא והא עביד… אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצוות מיד מתים. (עבודה זרה ג ב)

תנו רבנן, כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים, וספר מונח לך בחיקך, אמר לו מן השמים ירחמו, אמר לו אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו… (שם יח א)

כי אם בתורת ה' חפצו, אמר רבי אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו… אמר רבי אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו… ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה. ואמר רבא לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר גרסה נפשי לתאבה, גרסה כתיב ולא כתיב טחנה… אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. אמר רבא ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה… והיה כעץ שתול על פלגי מים, אמרי דבי רבי ינאי כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה ברכה לעולם, אמר להו רב חסדא לרבנן, בעינא דאימא לכו מלתא, ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו, כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם, שבקוהו ואזול קמיה דרבא, אמר להו הני מילי סברא, אבל גמרא מרב אחד עדיף, כי היכי דלא ליפלוג לישני… אשר פריו יתן בעתו, אמר רבא אם פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, ואם לאו על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר, לא כן הרשעים כי אם וגו'. אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה, זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה, מ' שנין.

אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב, שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה תלמוד, שנאמר ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח, אמר רבי יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים לו, כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון, שנוי בנביאים דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, משולש בכתובים, דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול וגו', וכל אשר יעשה יצליח. (שם יט א)

הוא היה אומר… ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, ודישתמש בתגא חלף. (אבות א יג)

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי, שמאי אומר עשה תורתך קבע… (שם שם יד וטו)

רבן גמליאל אומר עשה לך רב… שמעון בנו אומר… ולא המדרש עיקר אלא המעשה. (שם שם טז ויז)

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון… (שם ב ב)

הוא היה אומר… ואל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. הוא היה אומר… ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. (שם שם ד וה)

הוא היה אומר… מרבה ישיבה מרבה חכמה… קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא. רבן יוחנן קבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. (שם שם ו וח)

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר מרובה ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה… (שם שם טו וטז)

רבי חנניה בן תרדיון אומר, שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר ובמושב לצים לא ישב, אבל שנים שיושבין ויש ביניהן דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, אין לי אלא שנים, מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. (שם ג ב וג)

רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל, ומניין אפילו חמשה, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ומניין אפילו שלשה, שנאמר בקרב אלקים ישפוט. ומניין אפילו שנים, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע וגו', ומניין אפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. (שם שם ה וו)

רבי דוסתאי ברבי ינאי אומר משום רבי מאיר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו. (שם שם ח)

רבי אלעזר המודעי אומר… והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. (שם שם יא)

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה… אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח… (שם שם יז, וראה שם עוד)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי… (שם ד א)

רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמד וללמד לשמור ולעשות, רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם… (שם שם ה)

רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. (שם שם י)

רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם. רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ולא תאמר שהיא תבוא אחריך, ואל בינתך אל תשען. (שם שם יג ויד)

אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר מחוקה. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו, והלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. (שם שם כ)

ארבע מדות בתלמידים, מהר לשמע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו, קשה לשמע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו, מהר לשמע וקשה לאבד חכם, קשה לשמע ומהר לאבד זה חלק רע. (שם ה יב)

ארבע מדות בהולכי בית המדרש, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, לא הולך ולא עושה רשע. ארבע מדות ביושבים לפני חכמים, ספוג ומשפך משמרת ונפה, ספוג שהוא סופג את הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. (שם יד וטו)

הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצוות… בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה. בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. (שם שם כא-כג)

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה… ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. (שם ו א)

…ואומר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד… (שם שם ב וג)

כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ובמים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (שם שם ד)

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע מעלות, והתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות… (שם שם ו, וראה שם עוד)

תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבין את הלימוד, פת פחמין, וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל… עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת אפסר של גמל, וכן שכן תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים מ' יום, והאוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר. (הוריות יג ב)

ואמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים… רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. (מנחות צט ב)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי, ומנחה טהורה זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, מאי בלילות, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עוסקים בעבודה… אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם… אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם. (שם קי א)

…פשטיה דקרא במאי כתיב, בתלמיד היושב לפני רבו, דתני רבי חייא כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם, בין, ואם לאו תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, פרוש הימנו. (חולין ו א)

ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים, כתב שחיטה ומילה, ורב חנניה בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין, וברכת חתנים וציצית. (שם ט א)

…מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים, שוב אינו רואה, רבי יוסי אומר ג' שנים, ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים, ואידך שאני לשון כשדים דקליל, ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפין.

…וחיים לנערותיך, אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן תן חיים לנערותיך, מיכן למדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין… (שם פד א)

תא שמע, דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא, נפק רבי אמי אשכחינהו, אמר להו לאו אמינא לכו בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי, דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא ואתי לאיטרודי, רבי זירא על, רבי אבא לא על… (שם פו ב)

דאמר רב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא. רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, וכתיב לא נאוה לכסיל תענוג. (שם קלג א)

ומניין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר, תלמוד לומר אמת קנה, ומניין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר, תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור. (בכורות כט א)

אמר רבי חמא ברבי חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה… אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה… (ערכין טו ב)

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש, כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה, לומר לך, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה… (תמורה יד ב, וראה שם עוד)

…ואמר רב יהודה אמר שמואל כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך לא היו למידין תורה כמשה רבינו… (שם טו ב)

אמר רבי אבא ידע בהא (שם חכם) לשנויי שמעתא, ואי לא דסליק התם לא הוה ידע, דארץ ישראל גרמה ליה. (שם כט א)

אמר להו רב משרשיא לבניה, כי בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון גריסי מעיקרא מתניתין, והדר עולו קמי רבכון, וכי יתביתו קמי רבכון חזו לפומיה דרבכון, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך, וכי גריסתו שמעתא גרוסו על מיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמועתכן… (כריתות ו א)

תני רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה'. (תמיד לב ב)

אדם דן קל וחומר מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו. (נדה יט ב)

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל, כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה, מופנה מצד אחד לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה משני צדדין דברי הכל למדין ואין משיבין… (שם כב ב, וראה שם עוד)

…אמר ליה דנין דבר תורה מדברי תורה, ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה. (שם כג א)

…אמר רב פפא אפילו כי הא מילתא לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה, משום שנאמר אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה… (שם כז א)

ומלמדין אותו (את העובר במעי אמו) כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד א-לוה עלי… וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ, ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון… (שם ל ב)

אמר רב שמואל בר רב יצחק, מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחילה. (שם מה ב)

…שלשה דברי דרך ארץ, מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. (שם ע ב)

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תיקרי הליכות אלא הלכות. (שם עג א)

תלמוד ירושלמי:

…ומה היה דוד עושה, רבי פינחס בשם רבי אלעזר ברבי מנחם, היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה, ומה היו חבירי תורה אומרים, ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה… (ברכות ה ב)

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין, רבי יוחנן אמרה על גרמיה, כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין… ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם. (שם ח א)

אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא, היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, אמר רבי יוחנן ענתנייתא ברית כרותה היא היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח, מה טעם, ואת צנועים חכמה, אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח, אמר רבי תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… (שם לז ב)

אמר רבי יוסי בר בון אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבוזה עליהן, מה טעמא אל תבוז כי זקנה אמך… רבי חלקיה בשם רבי סימון העושה תורתו עתים הרי זה מיפר ברית, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לה'. תני רבי שמעון בן יוחאי אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם, מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לה'. הלל הזקן היה אומר, בשעה דמכנשין בדר, ובשעה דמבדרין כנוש, וכן היה הלל אומר אם ראית את התורה שהיא חביבה על ישראל והכל שמחין בה בדר, ואם לאו כנוש. אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום, רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין, כל כדבייא בישין, וכדבייא דאורייתא טבין. אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתיב, יום תעזביני יומים אעזבך, לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין, ופגעו זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. ואשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כל זמן שהיתה בדעתו להנשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא היתה הולכת ונשאת לאחר. (שם סח א)

שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, מעתה אסור ללמד את בנו אומנות, בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. רבי בריה דרבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן מפני המסורות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שתכשיט הוא לה, שמע שמעון אמר בגין דו בעי מלפה בנתי, הוא תליה ליה ברבי יוחנן, יבא עלי אם שמעתיה מרבי יוחנן. (פאה ג א)

ותלמוד תורה, רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין, חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, ואחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה… רבי מנא שמע כולהון מן הדין קריא, כי לא דבר ריק הוא מכם, זה תלמוד תורה, כי הוא חייכם זה כיבוד אב ואם… (שם ד א)

…ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם, כמה שנאמר למשה מסיני, ואתיא כיי דמר רבי מנא כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם דבר ריק הוא, מכם, למה שאין אתה יגיעין בו, כי הוא חייכם, אימתי היא חייכם, בשעה שאתם יגיעים בו. (שביעית ב ב)

רבי ינאי בשם רבי חייא בר ווא שאלו לרבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה, אמר לון אין, ללמוד תורה, אמר לון אין… תני המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, רבי יעקב בר אידי בשם רבי יונתן אף לוקח לו חפציו מן השוק… (בכורים יג א)

כהדא רבי יהושע בן לוי הוה יליף שמע פרשתא מן בר בריה בכל ארובת שובא, חד זמן אינשי, ועאל מיסחי בההן דימוסין דטובריא, והוה מסתמיך על כתפיה דרבי חייא בר בא, אינהר דלא שמע פרשתיה מן בן בריה, וחזר ונפק ליה, מה הוה רבי דרוסי אמר כך הוה… אמר ליה רבי חייא בר אבא ולא כן אלפן אם התחילו אין מפסיקין, אמר ליה חייא בני, קלה היא בעיניך, שכל השומע פרשה מן בן בנו כאילו שומעה מהר סיני, ומה טעמא, והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. רבי חזקיה רבי ירחמיה רבי חייא בשם רבי יוחנן אם יכול את לשלש את השמועה עד משה שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון, מה טעמא, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת, עד יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. גידול אמר, כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו, ומה טעמא, אך בצלם יתהלך איש… (שבת ו ב)

הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא, ודא מסייעא לההוא דתני רבי שמעון בן יוחי, העוסק במקרא מידה שאינה מדה, העוסק במשנה מידה שנוטלין עליה שכר, העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו, לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד, אמר רבי יוסי בי רבי בון, הדא דאת אמר עד שלא שיקע בי רבי רוב משניות, אבל מששיקע בי רבי רוב משניות, לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה… (שם עט ב)

כך שנה רבי, המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית אריס בלוד, הלמוד קודם למעשה. רבי אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריה, אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד, שלח ומר ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא, שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד, שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם. (פסחים כד א)

רבי שמלאי אתי גבי רבי יונתן, אמר ליה אלפן אגדה, אמר לי המסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומועטי תורה, ואת נהרדעי ודר בדרום… (שם לד ב)

רבי יודא בי רבי אלעי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזיק רישיה עד חגא. חמתיה חדה מטרונה אפוי נהירין (פניו מאירות), אמרה סבא סבא חדא מן תלת מילין אית בך, או שתיי חמר את, או מלוה בריבית, או את מגדל חזירים, אמר לה תיפח רוחה דההיא איתתא, חדא מן אילין תילתיא לית בי, אלא אולפני שכיח לי, דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. רבי אבהו אתו לטבריא חמוניה תלמידוי דרבי יוחנן אפוי נהירין, אמרון קומי רבי יוחנן אשכח רבי אבהו סימא (מצא אוצר), אמר לון למה, אמר לון אפוי נהירין, אמר לון דילמא אורייתא חדתא שמע… (שם סט א)

…אמר לו למה את אומרה לי בלחישה, אמר ליה כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה. (ביצה ט א)

תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף, אלא אם כן היה אביו או רבו… (מגילה לג א)

תני רבי שמעון בן יוחי אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעמא, על מה אבדה הארץ נתצה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי… ומאן אינון נטורי קרתא, אמר לון ספרייא ותנייניא, הדא היא דכתיב אם ה' לא יבנה בית וגו'. רבי חונא רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, על מאסם בתורה לא וויתר, מה טעמא, ויאמר ה' על אשר עשו עכו"ם וגילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתוב כאן, אלא ויאמר ה' על עזבם את תורתי. אמר רבי חייא בר בא אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השאור שבה היה מקרבן אצלי… (חגיגה ו א)

ולא במרכבה ביחיד, עוד היא כרבי עקיבא, דברי הכל היא, כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו, לא כן אמר רב אין אדם רשאי לומר דבר כנגד רבו, אלא אם כן ראה או שימש, כיצד הוא עושה, בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים… התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, היטה בזה מת באור, היטה בזו מת בשלג, מה יעשה, יהלך באמצע… (שם ח ב, וראה שם עוד)

חד תלמיד מן דרב חסדא איבאש (חלה), שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עמיה, איתעביד (מלאך המות) קומיהון כמין חיוי (נחש), ואפסקון, ודמך… תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל, כהדא רב יסא הוה ליה עובדא, שלח ליה רבי יוחנן תרין תלמידין דיתנון עימיה, אין משום דשרי לא ידעין, ואין משום דלא רגיל לא ידעין… רבי יוסי בר פיטרס חמוי דרבי יהושע בן לוי קדמייא הוה ליה עובדא, שלח ליה בר קפרא תרין תלמידין דיתנון עימיה, אין דשרי לא ידעין, ואין משום שהיה להוט אחר התורה לא ידעין. ותנין כן, אם היה להוט אחר התורה מותר. (מועד קטן טז א)

מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקביא שנשא אשה, והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס, ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה, וכין שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהם, התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל, אמר להן היא נאמנת עלי יותר מן הכל… (כתובות לג ב)

…והוא התקין שמעון בן שטח ג' דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר… (שם נ ב)

כתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, מה אני בחנם, אף אתם בחנם, יכול מקרא ותרגום כן, תלמוד לומר חוקים ומשפטים, חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. וכן חמיי מתנייא נסבין אגרייהון (הרי רואים שנוטלים שכר), אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל שכר בטילין הן נוטלין. (נדרים יד א)

מטרונה שאלה את רבי לעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות, אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה, אמר ליה ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים… (סוטה טז א)

רבי שמעון בן חלפתא רבי חגי בשם רבי שמואל בן נחמן כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים, כבשים כתיב, הא כיצד, בשעה שתלמידין קטנים כובש לפניהן דברי תורה, הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה, ודא מסייעה למה דתני רבי שמעון בן יוחאי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים. (עבודה זרה טו א)

…חכם קודם למלך, חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות, אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה, ובסוף נתנה לו במתנה, כל כך למה, בשביל להחזיר את הטפשים. (הוריות יח ב)

אבות דרבי נתן:

והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים. (פרק ב ט)

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למוד תורה בזקנותך אם למדת תורה בילדותך, לא תאמר איני לומד בזקנותי, אלא למוד תורה, כי אינך יודע איזה יכשר. אם למדת תורה בשעת העושר, אל תשוב לך בשעת העוני, אם למדת תורה בשעת השביעה, אל תשוב לך בשעת רעבה, אם למדת תורה בשעת הריוח, אל תשוב לך בשעת הדחק, לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח… רבי מאיר אומר אם למדת מרב אחד, אל תאמר דיי, אלא לך אצל חכם ולמוד תורה, ואל תלך אצל הכל, אלא למי שהוא קרוב לך מתחלה, שנאמר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. חובה הוא לאדם שישמש שלשה תלמידי חכמים, כגון רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה, שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, אל תקרי דלתותי, אלא דלת דלתותי… (שם ג ו)

…ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח. שני תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה, ועברה לפניהם כלה או מטה של מת, אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן, ואם לאו יעמדו וישנו ויקלסו לכלה וילוו למת. (שם ד א)

דבר אחר יהי ביתך בית ועד לחכמים, כיצד, בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך לומר לך שנה לי, אם יש בידך לשנות שנה לו, ואם לאו פטרהו מיד, ואל ישב לפניך לא על המטה ולא על הכסא ולא על הספסל אלא ישב לפניך על הארץ, וכל דבר ודבר שיצא מפיך יקבלהו עליו באימה ביראה ברתת ובזיע. (שם ו א)

ושתה בצמא את דבריהם, זה רבי עקיבא, מה היה תחלתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, מיד אמרו לו, עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים, מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה… (שם ב, וראה שם עוד)

עשה לך רב, כיצד, מלמד שיעשה לו את רבו קבוע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות, טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמר לו במשנה, טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמר לו בהלכות, טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמר לו בהגדה, נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה. היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה, לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים ובמקצתה זיתים ובמקצתה אילנות, ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה, אחת זרע חיטין, אחת זרע שעורים… ונמצא האדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה.

וקנה לך חבר, כיצד, מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה עמו ויישן עמו, ויגלה לו כל סתריו, סתר תורה וסתר דרך ארץ, שכשיושבין ועוסקין בתורה, וטעה אחד מהם הלכה או ראש הפרק או שיאמר על טמא טהור… חבירו מחזירו… יחיד יושב ועוסק בתורה שכרו מתקבל במרום, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה לו בן קטן, הניחו ויצא לשוק, עמד ונטל את המגילה והניחה בין ברכיו, והיה יושב והוגה בה, כיון שבא אביו מן השוק, אמר ראו בני קטן שהנחתיו ויצאתי לשוק מה עשה מעצמו… (שם ח א-ה)

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, כיצד, מלמד שאם שנה אדם מסכתא או שתים או שלש מסכתות ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות. (שם יב יג, וראה שם עוד)

עשה תורתך קבע, כיצד, מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע, ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים. (שם יג ב)

הוא היה אומר, אם עשית תורתך הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת, לפי שלא נוצרו הבריות אלא על מנת שיתעסקו בתורה. (שם יד ב)

שיחת ילדים כיצד, מלמד שלא יתכוון אדם בשעה שהוא שונה בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו, שכל זמן שאדם יושב בתוך ביתו ושונה ומשיח עם בניו ובני ביתו נמצא בטל מן התורה, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה… (שם כא א)

הוא היה אומר הלומד תורה בילדותו למה הוא דומה, לעגלה שכבשוה כשהיא קטנה, שנאמר ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, והלומד תורה בזקנותו דומה לפרה שלא כבשוה אלא בזקנותה, שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל. הוא היה אומר, הלומד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין, והלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לאשה שהיא לשה בצונן… רבן שמעון בן גמליאל מוסיף על דבריו, הלומד תורה בילדותו דומה לבחור שנשא בתולה, שהיא הוגנת לו והוא הגון לה, והיא מתנפלת עליו והוא מתנפל עליה. הלומד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לזקן שנא בתולה, היא הגונת לו, והוא אינו הגון לה, היא מתנפלת עליו והוא מתרחק ממנה, שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים… שונה ומשכח דומה לאשה שיולדת בנים וקוברת, שנאמר כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם, אל תקרי ושכלתים אלא ושכחתים… (שם כג ב-ד)

אלישע בן אבויה אומר, אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה, לאדם שבונה אבנים מלמטה ואחר כך לבנים, אפילו באים מים הרבה ועומדין בצידן אין מחין אותן ממקומן. ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה, לאדם שבונה לבנים תחילה ואחר כך אבנים, אפילו באים מים קימעא מיד הופכין אותן… הוא היה אומר, אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, דומה לסוס שיש לו כלים נאים, ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, דומה לסוס שאין לו רסן לבלום, כיון שאדם רוצה לרוכבו זורקו בבת אחת. הוא היה אומר, יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה, ולשכח בשתי שנים, כיצד, ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו, נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שנים עשר חדשים ולא חזר לאחריו, נמצא מחליף חכמים זה בזה, י"ח חדשים ולא חזר לאחריו נמצא משכח ראשי מסכתותיו, כ"ד חדשים ואין חוזר לאחריו, נמצא משכח ראשי פרקים, ומתוך שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכם בחכם, ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו, סופו שיושב ודומם… (שם כד א-ו)

…הוא היה אומר (רבי עקיבא), מפני מה תלמידי חכמים מתים כשהן קטנים, לא מפני שהן מנאפים ולא מפני שהן גוזלין, אלא שפוסקין מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין. (שם כו ג)

אבא שאול בן ננס אומר, יש לך ד' מדות בתלמידי חכמים,יש לך אדם שלמד לעצמו ואינו מלמד לאחרים… כיצד, שנה אדם פרק אחד שנים ושלשה ולא השנה אותם לאחר, ונתעסק בהן ולא שכחן, זה שלמד לעצמו ואינו למד לאחרים. לאחרים ולא למד לעצמו, כיצד, שנה אדם סדר אחד שנים וג' פעמים, ושנה אותן לאחרים ולא נתעסק בהן ושכחן, זה שלמד לאחרים ולא למד לעצמו… רבי חנינא בן יעקב אומר הניעור בלילה מתוך דברי תורה סימן יפה לו, מתוך דברי שיחה סימן רע לו, רבי יעקב בן חנניה אומר הניעור בלילה ואינו פותח את פיו בדברי תורה, ראוי לו ומוטב לו שנהפכה שלייתו של אמו על פניו ולא יצא לאויר העולם. (שם כט ג)

רבי יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא. הוא היה אומר, כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גבור ואינו מזויין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו, יש בידו זה וזה גבור ומזויין. (שם ז)

ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, מתקרב ויושב יש לו חלק, מתקרב ואינו יושב אין לו חלק, מתרחק ויושב יש לו חלק, מתרחק ואינו יושב אין לו חלק. שואל ומשיב יש לו חלק, יושב ושותק אין לו חלק. מתקרב ויושב בשביל שישמע וילמוד יש לו חלק, מתקרב ויושב מפני שיאמרו איש פלוני מתקרב ויושב לפני חכם אין לו חלק. מתרחק ויושב בשביל שינהוג כבוד במי שהוא גדול יש לו חלק, מתרחק ויושב בשביל שיאמרו איש פלוני אין צריך לחכם זה אין לו חלק…

לענין תלמידים דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים. דג טמא דג טהור דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד, בן עניים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. דג טהור כיצד, זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דעה. דג מן הירדן כיצד, זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב, דג מן הים הגדול כיצד, זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב. (שם ט)

מעשה ברבי שמעון בן יוחאי שהיה מבקר את החולים, ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעיים ואומר גידופין לפני הקב"ה, אמר לו ריקה היה לך שתבקש רחמים על עצמך, ואתה אומר גידופין, אמר לו הקב"ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך, אמר יפה עשה לי הקב"ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים… (שם מא א)

מדרש רבה:

רב לוי אומר מניין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים. תלמוד לומר (משלי כ"ג) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. רבי שמעון בן מנסיא אומר, אין לי אלא לב אביו של בשר ודם, מניין שאפילו הקב"ה מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה, תלמוד לומר ישמח לבי גם אני… (בראשית סג א)

אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (משלי ל'), בן עזרא אימר אם נבלת עצמך בדברי תורה, סוף להתנשא בהם, ואם זמות יד לפה, אם נזדממו אחריך דברים, יד לפה, חד ידע תרין לא ידעין. רבי עקביא אומר מי גרם לך להתנבל בדברי תורה, על ידי שנשאת את עצמך בהון… (שם פא ב)

…מה דגים הללו גדלים במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון, כמי שלא טעמו טעם מים מימיהן, כך הן ישראל גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון, כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהן… (שם צז ה)

…בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי י"ד), בכל הדברים שאם נושא ונותן בהם דברי תורה נוטל עליהן שכר, יכול אף בדברי בטלה כן, תלמוד לומר ודבר שפתים אך למחסור. (שמות ז א)

…יהי לבי תמים בחקיך (תהלים קי"ט), אמר דוד, רבון העולם, כשאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצר הרע להציץ בי, שנאמר (שם פ"ו) הוריני ה' דרכך אהלך באמתך, שלא יטעה אותי יצר הרע ואני מתבייש מן הצדיקים, ועוד מתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה, ואני בא להשמיע תלמודי לפניך, וקטנים ממני הם משיבין ואמרין אינו כך, ואני מתבייש, אלא עשה לבי כדי שיהא עוסק בתורה בתמות. (שם יט ב)

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח) ברוך ה' יום יום, אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקין בה יום יום, שנאמר (משלי ח') אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום… חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום יום… (שם כה יג)

…שנאמר תורה ציוה לנו משה מורשה וגו', אל תקרי מורשה אלא ירושה, ירושה היא לישראל לעולם, משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש, מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר, כך לתלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים, אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר… (שם לג ח)

דבר אחר אז ראה ויספרה, אמרי רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו, בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור, לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה כשאכנס לדרוש אני אומר, אמר רב אחא מן האלקים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואחר כך ויאמר לאדם… (שם מ א)

אמר רבי שמעון בן לקיש מהו לדבר אתו, משל לתלמיד שלמדו רבו תורה, עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו, משלמד אותו, אומר לו רבו בא ונאמרה אני ואתה, כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה, משלמדה אמר לו בא ונאמרה אני ואתה, הוי לדבר אתו. מהו ככלותו, אמר רבי שמעון בן לקיש, כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן… אמר רב לוי אמר רבי שמעון בן לקיש, מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים… (שם מא ו)

ישראל מניין, הבן יקיר לי אפרים, ביוקר ישראל עומדים לי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן ק', ק' למשנה יוצא מהן י', י' לתלמוד יוצא מהן אחד, הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי… (ויקרא ב א)

נפש כי תקריב מנחה, רבי יצחק פתח, טובה מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח, טוב מי ששונה ב' סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם, אלא ורעות רוח, רעותיה דמתקרי בר הילכן, טוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות ואינו רגיל בהם, אלא ורעות רוח, רעותיה דמתקרי בר מכילאן. טוב מי שהוא שונה הלכות ומדות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות ותלמוד ואינו רגיל בהם, אלא ורעות רוח, רעותיה דמתקרי בר אולפן. (שם ג א)

קרא אדם ולא שנה, עדיין בחוץ עומד, שנה ולא קרא, עדיין בחוץ עומד, קרא ושנה ולא שימש תלמיד חכם, דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים, אפילו מת עליו או נהרג עליו, הרי הוא בשמחה לעולם, לכך נאמר על כן עלמות אהבוך. (שם שם ז)

אמר רבי אסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין, והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין. (שם ז ג)

…אך אמר אחז, אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם. כך אמר אחז, אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם, מה עשה, עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות, הדא הוא דכתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי… (שם יא ז)

בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו, אמרו ליה שמא בסדרי מרכבה אתה עוסק, אמר להן לאו, אלא מחריז דברי תורה לנביאים, ונביאים לכתובים, ודברי תורה שמחין כיום נתינתן בסיני, עיקר נתינתן באש ניתנו, הדא הוא דכתיב וההר בוער באש… (שם טז ד)

…שחורות כעורב, אלו קוצי האותיות, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר תלתלים, במי הן מתקיימות, במי שמשחיר ומעריב בהן, אמר רבי שמואל בר אמי דברי תורה צריכין השחרה והערבה, שנאמר מי יכין לעורב צידו, למוד מאליהו על ידי שהשחיר והעריב בתורה לא כבר זימנתי לו עורבין, שנאמר והעורבין מביאים לו לחם ובשר וגו'… רבי יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. ריש לקיש אמר ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה, ריש לקיש הוה פשיט קראי, וכד מטא באילין קראי ותקם בעוד לילה קומי רוני בלילה, היה אומר יפה למדני רבי יוחנן, חזר ואמר לה אתון חמין אולפני מה נהיר באפי, ולמה, דהוה דלילי ודיממא. (שם יט א)

רבי חנין דצפורין פתר קרא בתלוליות זו של עפר, מי שטיפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זו, מי שפיקח מהו אומר, הריני קוצץ שתי משפלות היום, שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה, כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים. מי שפיקח מהו אומר, הריני שונה שני הלכות היום, ב' הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה. (שם ב וראה שם עוד)

כי בצל החכמה בצל הכסף, אמר רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייא, למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, הדא הוא דכתיב ארור אשר לא יקים. רבי ירמיה אמר בשם רבי חייא לא למד אדם ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים ולא היתה ספק בידו להחזיק והחזיק, ולא למחות ומיחה הרי זה בכלל ברוך… (שם כה א)

רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, מצינו תינוקות בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והוה דוד מצלי עליהון, הוא שדוד אומר אתה ה' תשמרם, אתה ה' נטר אורייתא בלבהון… (שם כו ב)

דבר אחר וכי ימוך אחיך, הדא הוא דכתיב רש ואיש תככים נפרשו, עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. רש זהו רש בתורה, ואיש תככים זה ששונה סדר או שני סדרים, עמד רש עם איש תככים אמר ליה השניני פרק אחד והשנהו, מאיר עיני שניהם ה', קנו עולם הזה והעולם הבא… (שם לד ד)

…אמר רבי אחא הלומד על מנת לעשות זוכה להקביל רוח הקדש, מה טעם למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח דרכיך ואז תשכיל, ואין תשכיל, אלא רוח הקודש כמו דאמר משכיל לאיתן האזרחי. (שם לה ו)

דבר אחר למה ניתנה תורה במדבר, שאילו ניתנה להם בארץ היה השבט שנתנה בתחומו אומר אני קודם בה, לכך ניתנה במדבר, שיהיו הכל שוין בה. ועוד למה ניתנה במדבר, כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה, דבר אחר במדבר, מי מקיים את התורה, מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכל. (במדבר יט טו)

…למה נמשלה התורה בתאנה, שרוב האילנות הזית והגפן והתמרה נלקטין כאחד, והתאנה נלקטת מעט מעט, כך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים. (שם כא יז)

דבר אחר אמר רבי יהושע בן לוי כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעולם הזה, זוכה ליכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעולם הבא, מניין, שנאמר (תהלים פ"ד) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. דבר אחר אמר רבי יודן כי מי ששומע בקול של תורה בעולם הזה, זוכה לשמע באותו קול שכתוב בו קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו', אמר להם משה לישראל, הואיל וכל מי ששומע לדברי תורה כך הוא מתרומם בב' עולמות, הוו זהירים לשמע דברי תורה, מניין, ממה שכתוב בענין והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך. (דברים ז א)

זה שאמר הכתוב (משלי ב') בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, מהו אם תקח אמרי, אמר רבי הונא בשם רבי אחא אמר הקב"ה לישראל, בני, לא תהא תורתי עליכם כאדם שיש לו בת בוגרת והוא מבקש לכנוס אותה אצל מי שמוצא, מהו אם תקח אמרי, אם יהא לכם זכות אתם מקבלים את תורתי, שמלאכי השרת נתאוו לה, ולא נתתי אותה להם… (שם שם י)

דבר אחר רבנן אמרי הטפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן היאך אדם לומד תורה תחלה, אומרים לו תחלה קורא במגלה ואחר כך בספר ואחר כך בנביאים ואחר כך בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואחר כך בהלכות, ואחר כך באגדות, כיון ששומע כן אומר בלבו אימתי אני לומד כל זאת, וחוזר מן השער, הוי בשער לא יפתח פיהו. אמר רבי ינאי משל למה הדבר דומה, לככר שהיה תלוי באויר, טיפש אומר מי יוכל להביאו, ופקח אומר, לא אחד תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו, כך כל מי שהוא טיפש אומר, אימתי אקרא כל התורה, ומי שהוא פיקח מהו עושה, שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא ממך, שאין אתה עוסק בה… (שם ח ג)

…אמר רבי חייא קילורית לעין מלוגמא למכה, כוס עיקרין לבני מעים, קילורית לעינים דכתיב (תהלים י"ט) מצות ה' ברה מאירת עינים, מלוגמא למכה, דכתיב (משלי ג') רפאות תהי לשרך, וכוס עקרים לבני מעים, דכתיב ושקוי לעצמותיך, דבר אחר כי חיים הם למוצאיהם, למי שמוציאן מפיו, מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב שהיה ממהר בכל תלמודו בשעה אחת. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו, מי גרם לו, על ידי שלא היה אומרו מפיו, ונתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב וחזר כל תלמודו. דבר אחר כי חיים הם למוציאהם, למי שממציא אותן, מנין, שנאמר כל המצוה, מהו כל המצוה, עד שתכלה כל המצוות… (שם שם ד)

דבר אחר אמר הקב"ה אם קריתם את התורה מצוה אתם עושים על עולמי, שאילמלא התורה כבר היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. דבר אחר מהו לא בשמים היא, שמואל אמר אין התורה מצויה באיסטרלוגין שאומנותן בשמים, אמרו לשמואל הרי אתה איסטרולוגי וגדול בתורה, אמר להן לא הייתי מביט באיסטרולוגיה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי, כשהייתי נכנס לבית המים. (שם שם ו)

רבנן אמרי ז' דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם. כיצד, אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו, והוא משיב אותן ואומר להן מתיירא אני מן הארי שבדרך, מניין, שנאמר (משלי כ"ו) אמר עצל שחל בדרך. אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו, אמר להן מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות, שנאמר ארי ברחובות. אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך, אמר להן והארי בחוץ, שנאמר אמר עצל ארי בחוץ. אמרו לו בתוך הבית, השיב להן ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול אני מחזר ובא. אמרו לו פתוח הוא, מניין, שנאמר (שם) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, לסוף שלא היה יודע מה להשיב אומר להם אם הדלת פתוח או נעול, מבקש אני לישן עוד מעט, מניין שנאמר (שם ו') עד מתי עצל תשכב וגו'. עמד משנתו בבקר נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו… מהו מחורף עצל לא יחרוש, אמר רבי שמעון בן יוחי זה שאינו למד תורה בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו, ואינו יכול, וזהו ושאל בקציר ואין. ומה שאמר משה היה גדול מכולן, מניין, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו… (שם שם ז)

…וחשכו הרואות, את מוצא כשגלו ישראל לבין עכו"ם לא היה א' מהם יכול לזכור את תלמודו, וסגרו דלתים בשוק, אלו דלתות נחושתא בן אלינתן, שהיו פתוחין לרוחה, בשפל קול הטחנה, על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר רבי שמואל בר נחמן משלו ישראל כטוחנות, מה הטוחנות אינן בטלות לעולם, אף ישראל אינן בטלין מן התורה לא ביום ולא בלילה, שנאמר (יהושע א') והגית בו יומת ולילה… (איכא פתיחתא כג)

…רב הונא ורבי אחא ורבי סימון בשם רבי שמעון בן לקיש ורבנן בשם רבי חנינא, היה אדם אומר לחבירו בירושלים הקריני דף אחד, ואומר לו אין בי כח, השניני פרק אחד, אומר לו אין בי כח, אמר להם הקב"ה תבא לכם שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף. (שם א לה)

דבר אחר כל הנחלים, כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא, והלב איננו מלא, לא הנפש שבעה לעולם, שנאמר (קהלת ו') וגם הנפש לא תמלא, תאמר משעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, תלמוד לומר שם הם שבים ללכת, דכתיב (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך… (קהלת א יז)

רבנן דתמן בשם רבי יצחק דהכא ורבי טוביה בשם רבי יצחק, לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים, וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה, אינו מזיז ואינו מזיע עצמו מדברי תורה. (שם שם לד)

דבר אחר מעוות לא יוכל לתקון, אם אין אדם מעוות עצמו מדברי תורה, יכול הוא לתקון את עצמו, וחסרון לא יוכל להמנות, אם אין אדם מחסיר עצמו מדברי תורה יכול הוא עוד להמנות… כי הא דרבי יהודה ורבי אליעזר הוו תניין כחדא, ונסב ליה רבי יהודה אנתתיה, וקמיה רבי אליעזר ז' ימים דמשתיתא, ועבר כמה שנים דימטי ביה ולא מטא ביה, הוי וחסרון לא יוכל להמנות… (שם לז)

…רבי חזקיה בשם רבי סימון בר זבדי אמר כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא. לפי שבעולם הזה אדם לומד תורה ושוכח, אבל לעתיד מה כתיב תמן, (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם… (שם ב א)

…אמר רבי חייא בר נחמיה וכי אין הכתוב מודיענו אלא עשרו של שלמה, הא אין מדבר אלא בדברי תורה, הגדלתי מעשי, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ב) והלוחות מעשה אלקים המה, בניתי לי בתים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות… עשיתי לי גנות ופרדסים אלו משניות גדול, כגון משנתו של רבי חייא רבה ומשנתו של רבי הושעיא רבה ומשנתו של בר קפרא, ונטעתי בהם עץ כל פרי, זה התלמוד, שכלול בהם, עשיתי לי ברכות מים, רבי חייא רבה אמר אלו הדרשות, להשקות מהן יער צומח עצים, אלו התינוקות שהם למדים… (שם שם י)

דבר אחר החכם עיניו בראשו, זה תלמיד חכם שהוא רגיל במשנתו, והכסיל בחשך הולך זה שאינו רגיל במשנתו… ואמרתי אין זכרון לחכם עם הכסיל וגו', למחר שניהם נכנסין לבית הועד או למקום אחר ושואלין זה את זה, זה נשאל ומשיב, וזה נשאל ואינו משיב הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל. (שם שם כ)

טוב מלא כף נחת, טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהן, ממי שהוא שונה הלכות ומדות ואינו חוזר ורגיל בהם, מתלא אמר טבא חדא ציפרתא כפותא מן מאה פרחיין, ורעות רוח, רעותיה דיהוי מיתקרי מרי מכילאן… (שם ד ט)

טובים השנים מן האחד, טובים השנים שהם יגיעין בתורה, מן הא' שעוסק זה לעצמו וזה לעצמו, כי אם יפולו האחד יקים את חברו, שאם שכח הלכה אחד מהם חבירו מחזיר ההלכה, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, זה הרב שהוא מחזיר להם טעותן. (שם שם יד)

…כך למד רבי בון ברבי חייא תורה לכ"ח שנה, מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד לק' שנה. אמר רבי יוחנן כל מי שהוא יגע בתורה בעולם הזה, לעולם הבא אינן מניחין אותו לישון, אלא מוליכין אותו לבית מדרשו של שם ועבר, ושל אברהם יצחק ויעקב, ומשה ואהרן, עד היכן, עד (שמואל ב' ז') ועשיתי לך שם כאחד הגדולים אשר בארץ. (שם ה יח)

איש אשר יתן לו האלקים, רבי אבא בר כהנא עאל לכנישתא, ושמע קליה דרב לוי יתיב דריש הדין פסוקא, איש אשר יתן לו האלקים עושר זה בעל מקרא, ונכסים זה בעל משנה, וכבוד זה בעל תוספתא, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא ומשנתו של רבי חייא ושל רבי הושעיה ושל בר קפרא, ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, שאסור להורות מהם, כי איש נכרי יאכלנו, זה בעל תלמוד שמטמא ומטהר אוסר ומתיר. עמד רבי אבא בר כהנא נשקו על ראשו אמר לו אילו לא עליתי אלא לשמע מפיך הטעם הזה דיי. רבי ישמעאל אומר חכם בעיניו איש עשיר (משלי כ"ח) זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו, זה בעל אגדה… (שם ו ב)

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה, והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבואו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה מי צריך למי, אמר לה הן צריכין לי, אמרה לו חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים, שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו… (שם שם טו)

רבי אחא בשם רבי תנחום למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקא בידו להחזיק ולא החזיק, הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, למד ולא לימד לא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקא בידו להחזיק והחזיק, הרי הוא בכלל ברוך אשר יקים, כי כל ארור הוא מכלל ברוך. רבי הונא אמר עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף. (שם שם כג)

מסיע אבנים יעצב בם, מי שמסיע עצמו מתלמודו לסוף הוא מצטער, בעי מילא ולא משכח, ובוקע עצים יסכן בם, כל מאן דלעי ביה מיתהני ביה, הדא מה דכתיב ותהי לו סוכנת. (שם י יב)

אם קהה הברזל, אם נתקהה הרב על התלמיד כברזל והוא לא פנים, ואין הרב מסביר פנים לתלמיד, קלקל, קילקול מעשים בתלמיד, וחילים יגבר, מה יעשה, יביא י' בני אדם והם מפייסין את הרב, סוף שהוא מותיר הכשיר חכמה. דבר אחר אם קהה הברזל, אם נתקהה התלמיד על הרב, שנאמר ברזל בברזל יחד, ואין הרב מסביר לתלמיד, קלקל, קלקול מעשים יש בתלמיד… דבר אחר אם קהה הברזל אם נקהה תלמודך עליך כברזל והוא לא פנים קלקל אינו בא לידך להסבירו בפניך, קלקל עליו בחילך. חד מתלמידוי דרבי שמעון בר יוחי אינשי אולפניה, אזל ליה בכי לבי עולמין, מדהוה בכי סגי אתחמי ליה בחלמיה, ואמר ליה כד תהא רמי בי תלתא קלי אנא אתי. אזל ההוא תלמידא לגבי פתר חילמייא ותני ליה עובדא, אמר ליה אמור פירקך תלת זימנין והוא אתי לך, ועבד כן, וכן הוה ליה. (שם שם יג)

…שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה, רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר אם למדת תורה בנערותך למוד בזקנותך, שאין אתה יודע אי זו תורה מתקיימת, אם של נערותך, אם של זקנותך, ואם שניהם כאחד טובים. רבי עקיבא אומר, י"ב אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת, ובסוף העמידו לי ז', ואלו הן, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן הסנדלר, אמר לו הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה… (שם יא י)

ויזכר את ימי החושך והרעה, כי הרבה יחיו וגו', תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח. (שם שם יב)

דבר אחר שמח בחור בילדותך, רבי יודן ורבי פנחס, רבי יודן אומר בילדותך בתורתך שלמדת בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, זו המשנה, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, זה התלמוד, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, אלו מצוות ומעשים טובים. רבי פנחס אומר, שמח בחור בילדותך, מי גרם לך להבחר בזקנותך, תורה שלמדת בילדותך, ואם נבחרת בזקנותך, אל תפליג עצמך בדברי תורה, אלא והלך בדרכי לבך, זה התלמוד שלמדת מרבך… (שם שם יד)

בעלי אסופות, אימתי דברי תורה נאמרין כתקונן, בשעה שבעליהן שומעין אותן באסופות, מנין אתה אומר שאם שמע מפי אדם קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי חכם, תלמוד לומר אשר אנכי מצוך היום, ולא כשמעו מפי חכם, אלא מפי חכמים, שנאמר דברי חכמים כדרבנות, ולא כשמעו מפי חכמים, אלא כמפי סנהדרין, שנאמר אספה לי שבעים איש (במדבר י"א), ולא כשומע מפי סנהדרין, אלא כשומע מפי משה, שנאמר נתנו מרועה אחד, זה משה, ולא כשומע מרועה משה, אלא כמפי הקב"ה, שנאמר מרועה אחד, ואין רועה אחד אלא הקב"ה, שנאמר רועה ישראל האזינה… (שם יב יב)

אם תבקשנה ככסף וגו', אם אתה מחפש דברי תורה כמטמונים הללו, אין הקב"ה מקפח שכרך, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו הוא מדליק כמה נרות, כמה פתילות , עד שיעמוד עליהם, והרי דברים קל וחומר, מה אלו שהם חיי שעה של עולם הזה, אדם מדליק כמה נרות וכמה פתילות עד שיעמוד עליהם וימצאם, דברי תורה שהם חיי העולם הזה והעולם הבא, אין אתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו, הוי אם תבקשנה ככסף וגו'. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא הנחתי שם אדם ויצאתי, פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתבנים, ואמרתי אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה', אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים אפילו כזבלים… ויבא ירושלים ויעמד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, אמר רבי יודן ללמדם שכל מי שמלמד תורה ברבים זוכה ששורה עליו רוח הקודש, שכך עשה שלמה שלמד ושרתה עליו רוח הקדש, ואמר שלשה ספרים, משלי וקהלת ושיר השירים. (שיר א ט)

רבי יודן בשם רבי יודא ברבי סימון, ורבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדין ולא היו משכחין, באו אצל משה ואומרים משה רבינו, תעשה את פרוזביון שליח בינותינו, שנאמר (שמות כ') דבר אתה עמנו ונשמעה, ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבדה שלנו, חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו מה משה רבינו בשר ודם עובר, אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו אל משה, אמרו לו, משה רבינו, לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זה עכשיו, לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה… (שם שם טו)

…ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשות נחלים נחלים, כך תורה אדם לומד ב' הלכות היום וב' למחר, עד שנעשה כנחל נובע, מה מים אם אין אדם צמא אינה עריבה בגופו, כך התורה, אם אין אדם עיף בה אינה עריבה בגופו. מה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו, ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס, ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן השיקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד דבר אחד פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע… אי מה המים אין משמחין את הלב יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר יין, מה יין משמח את הלב, דכתיב (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש, כך דברי תורה משמחין הלב, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב… (שם שם יט, וראה עוד ערך תורה)

דבר אחר נאוו לחייך בתורים אלו סופרים ומשנים מלמדי תינוקות באמונה, צוארך בחרוזים אלו התינוקות, דבר אחר נאוו לחייך בתורים אלו הרבנין, צוארך בחרוזים אלו התלמידים שחוזרין צואריהם לשמע דברי תורה מפיהם, כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו. דבר אחר נאוו לחייך בתורים בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו, כגון רבי אבא בר קומי וחביריו, צוארך בחרוזים בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני… (שם שם נב)

…דבר אחר סמכוני באשישות אלו ההלכות המאוששות, רפדוני בתפוחים אלו ההגדות, שריחן וטעמן כתפוחים… אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל, היו מבקשין לשמע דבר מקרא ודבר אגדה, אמר רבי לוי, לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהן חולים מן השעבוד, אין מבקשין לשמע אלא דברי ברכות ונחמות. (שם ב יד)

…והיה כל מבקש משה אין כתיב כאן, אלא מבקש ה', מכאן למדנו שכל מי שמקבל פני חברים כאילו מקבל פני שכינה, ואתם אחינו רבותינו גדולי התורה מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים או שלשים או ארבעים כדי לשמע דברי תורה, על אחת כמה וכמה שאין הקב"ה מקפח שכרכם בזה ובבא… (שם שם טז)

רבי אליעזר ברבי שמעון ורבי יוסי ברבי חנינא ורבנין, רבי אליעזר אומר כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן… (שם ד כב, וראה שם עוד)

דבר אחר קווצותיו תלתלים, רבי עזריה אומר אפילו דברים שאתה רואה אותם שהם קוצים בתורה הן קוצי קוצים, רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים תילי תילים הן, במי הן מתקיימות, שחורות כעורב, במי שהוא משכים ומעריב בהן, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אומר אין רינה של תורה אלא בלילה… (שם ה ז)

על אפיקי מים, שהם אפיקים על מימיהם של תורה, דאמר רבי חמא בר עוקבא דברי תורה מגבירין הם לכל מי שהוא עוסק בם כל צרכן, רוחצות בחלב, אלו ההלכות שהן רוחצין אותן בשנים עד שעושין אותה נקיים כחלב, יושבות על מלאת, מלאתה של תורה… אמר רבי תנחומא על מלאת, זה ממלא מקצת דבר וזה ממלא מקצת דבר, עד שתהא הלכה יוצאת כמין לבנון, דאמר רבי תנחומא זה מלחים מקצת דבר, וזה מלחים מקצת דבר, עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים. (שם שם י)

רבי יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה, מטון חד בית חקלא, אמר רבי יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באורייתא… שרי רבי חייא בר אבא בכי, אמר ליה מה את בכי, אמר ליה בכי אנא דלא שבקת לסיבותך כלום, אמר ליה חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן לששה ימים, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ'), אבל התורה ניתנה לארבעים יום… כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, שאהב רבי יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו… (שם ח ז)

האלף לך שלמה, רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן הרב נוטל אלף, ותלמיד נוטל שכר מאתים, מה טעם האלף לך שלמה. רבי אלכסנדרי אומר אין הרב נוטל שכר על תלמודו עד שישלימנו לאחרים. מה טעם האלף לך שלמה. רבי חייא בריה דרב אדא דיפו אמר, הלומד תורה בצער נוטל אלף, שלא בצער מאתים נוטל בשכרו, ממי את למד, משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער נטלו שכר אלף, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' י"ב) ומנפתלי שרים אלף, אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער נטלו שכר מאתים, שנאמר (שם) ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם. רבי יודן בשם רבי בון אמר, הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים וממי את למד, משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי… (שם שם יד)

…אך אף אל פי שישראל עוסקים במלאכתן כל ששת הימים, ביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא, והקב"ה אומר להם, בני, הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרו זה עם זה, ולא תביישו זה לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת לפניו, רבונו של עולם, תורה שנתת להם לישראל אינן עוסקים בה, והרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם, ואתם מקיימים אותה בשלום… (שם שם טו)

דבר אחר היושבת בגנים חברים, רבי ירמיה בשם רבי חייא רבה, שני חברים שהיו עסוקים בדבר הלכה ונכבשין זה לזה בהלכה, עליהם הכתוב אומר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ואין דבור אלא לשון נחת, שנאמר (תהלים מ"ז) ידבר עמים תחתנו, ולא עוד אלא שאם טעו הקב"ה מחזיר להם טעותן, מאי טעמא ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, וישמע להם ויכתב שהוא כותב על לבם, הדא מה דכתיב (ירמיה ל"א) ועל לוח לבם אכתבנה, ספר זכרון לפניו, שהוא מזכירה להם… (שם שם טז)

מדרש תנחומא:

…וכתיב לא תמצא בארץ החיים (איוב כ"ח), וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה… וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך, שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט'), אלו בעלי התלמוד, שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור… אור גדול, אור שנברא ביום הראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר (ירמיה נ"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי… ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה, ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה, עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמיתה, ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה… (נח ג)

ואת יהודה שלח לפניו, להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה שיהא מלמד את השבטים, תדע לך שהוא כן, כיון שהלך יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה משנה אותו. כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו עוד יוסף חי, ויפג לבו כי לא האמין להם, נזכר יעקב באיזה פרק פירש ממנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש יוסף ממני, ואמר להן יתן לכם סימן באיזה פרק פירש ממני, ואף יוסף נזכר באיזה פרק פירש מאביו, מה עשה יוסף נתן להם עגלות, כיון שראה יעקב את העגלות, מיד ותחי רוח יעקב אביהם, ללמדם שבכל מקום שהיה הולך היה עוסק בתורה כשם שעשו אבותיו… ומהיכן למד אברהם את התורה, רבי שמעון בן יוחי אומר נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעים תורה, שנאמר אף לילות יסרוני כליותי (תהלים ט"ז). רבי לוי אמר מעצמו למד את התורה, שנאמר (משלי י"ד) מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, והיה מלמד לבניו תורה, שנאמר (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה. אמר לו הקב"ה אתה למדת בנים תורה בעולם הזה, אבל לעולם הבא אני מלמדם תורה, שנאמר (ישעיה נ"ד) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. (ויגש יא)

כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטן, כך נושאין ונותנין בהלכה למעלן, והכל במשפט, שנאמר אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י'), והקב"ה נושא ונותן במשפט, ואומר היאך יצא משפט פלוני… (שמות יח)

וידבר אלקים אל משה, זה שאמר הכתוב כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה (קהלת ז') כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, מערבבין אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מן התורה שנתנה מתנה בלבו של אדם, כי העושק יהולל חכם, חכם המתעסק בצרכי צבור משכחין תלמודו, אמר רבי יהושע בן לוי ששים הלכות למדנו רבי יהודה בן פדיא בחרישת הקבר, וכלן נשתכחו ממני, בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור, הוי כי העושק יהולל חכם. (וארא ה)

דבר אחר וידבר אלקים, זה שאמר הכתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, (איוב כ"ה), ואחרי כן ויאמר לאדם, למדך התורה שאם תהיה בן תורה לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך שנים שלשה פעמים… (יתרו טו)

…אמר לו עקילס נתת לאסטרטלירוס אנונה, אלא אם כן נטל זינו שלו, כך לעולם אם אין אדם נימול אינו יכול ללמד תורה, שנאמר מגיד דבריו ליעקב, למי שהוא מל ביעקב… (משפטים ה)

כד פתח רבי תנחומא בר אבא מתוקה שנת העובד אם מעט יאכל, והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון (קהלת ה') אמרו לו לשלמה, אלו אחר אמר הפסוק הזה היינו שוחקין עליו, אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם, תאמר מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, אין הדבר כך, שכל מי שהוא רעב, אכל קמעה שנתו נודדת ממנו, אכל הרבה שנתו מתוקה, אמר להם איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה. כיצד, אדם שכל שנותיו שלשים שנה ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצוות, ומת לשלשים שנה, ואדם אחד חיה פ' שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצוות עד שמת, את אומר הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה שהקב"ה מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקב"ה, אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצוות… (תשא ג, וראה שם עוד)

ומשה יקח את האהל וגו', הרחק, רבי יצחק אמר מיל, כענין שנאמר (יהושע ג') אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה, והיה כל מבקש ה' יצא, מכאן שצריך אדם לטלטל עצמו לילך ללמוד… (שם כז)

…ולכך נמשלה התורה למים, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, כשם שאין אדם מתבייש לומר לחברו השקיני מים, כך לא יתבייש לומר לקטן ממנו למדני תורה, למדני דבר זה, וכשם שהמים כל הרוצה לשתות ישתה בלא מחיר, כך כל הרוצה ללמוד תורה לומד בלא מחיר ובלא כסף, שנאמר (שם) לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, ולמה נתנה התורה במדבר, לומר מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר אני בן תורה, ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו, לכך כתיב (דברים ל"ג) מורשה קהלת יעקב, לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקים בתורה שקולים הם ככהן גדול… (ויקהל ח)

למה אמר זאת תורת העולה, ירצה לומר קריאת התורה, ראו כמה חביבה קריאת התורה לפני הקב"ה, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו, שנאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר, כלומר שיאמרו לבני ישראל ויתעסקו בקריאת העולה, שאף על פי שמקריבין עולה עוסקין היו בקריאתה, כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה. וכן אמר רבי שמואל בר אבא, אמר הקב"ה לישראל, אף על פי שבית המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן לשנות בהן, ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאילו בקרבנות אתם עוסקים… ודע שכן הוא, אמר רבי אסיא למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא, לא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו, ואינם יודעים מהו טעם חטא ועוון, לפיכך אמר הקב"ה שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות, יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, לפיכך אני מעלה עליהם כאילו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות, והודיעך שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג, אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד, לפיכך אמר הקב"ה לישראל, בני, אף על פי שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, ואין קרבן עולה נוהג, אם אתם עוסקים וקורים בפרשת עולה ושונין בפרשת קרבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים קרבן עולה לפני, שנאמר וזאת תורת העולה, כלומר כמי שהוא עוסק בתורת העולה, זוכה לחיי העולם הבא… (צו יד)

צפה הקב"ה שבית המקדש עתיד ליחרב, ואמר הקב"ה לישראל, כל זמן שבית המקדש קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם, ובזמן שאין בית המקדש קיים, במה מתכפר עליכם, התעסקו בדברי תורה, שהן משולין כקרבנות והם מכפרין עליכם, שנאמר זה הדבר. בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה, מקריבין יין נסך על גבי המזבח, שנאמר (במדבר ט"ו) ויין לנסך רביעית ההין, נמשלו דברי תורה ליין, (משלי ט') ושתו יין מסכתי…(אחרי י)

אם בחוקותי תלכו, זה שאמר הכתוב (משלי א') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן ברבי אלעזר שהיה עומד בשוק, אמר לו שנה לי פרק אחד, אמר לו לך לבית הלמוד ואני אשנה לך שם, אמר לו רבינו לא כך למדתנו חכמות בחוץ תרונה, אמר ליה יודע אתה לקרות, ואין אתה יודע לשנות, מהו חכמות בחוץ תרונה, בחוצה של תורה, אמר לו המרגלית היכן נמכרת היא, לא בחוץ, אבנים טובות ומרגליות היכן הן נמכרות, לא במקום הידוע, אין מוליכין אותן לא לבעלי ירקות ובצלים ושומים, אלא במקום סוחרים, אלא לא בחוץ, כך התורה בחוץ היא נאמרת שנאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות, מהו ברחובות, במקום מרחיבין, והיכן מרחיבין לה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות… (בחוקותי ג)

הביאני אל בית היין, אמר רבי חנניא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר ומראין את ההזכרה באצבעותיהן, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה, מתורה לתורה, ומהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, אמר הקב"ה אהבה חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה. (במדבר י)

…אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי הלכה ששנו רבותינו… (שם כב)

..דבר אחר מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש לשוות את התלמים, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם לומר על דבר האיסור אסור, ועל המותר מותר, ומראין פנים והוראות מן התורה. דברי חכמים כדרבנות, ג' שמות נקראו לו, דרבן, מלמד, מרדע, למה נקרא שמו מלמד, שהוא מלמד את הפרה לחרוש, מרדע שמורה דעה לפרה לחרוש, דרבן שהוא דר אצל הפרה לתת לה בינה לחרוש. ולכך נמשלו דברי תורה לדרבן, שהורה דעה ובינה לבני אדם, ואם תאמר כשם שהדרבן מטלטל כך דברי תורה מטלטלין, תלמוד לומר כמסמרות נטועים בעלי אסופות, מהו בעלי אסופות, אימתי הן נטועים באדם, בזמן שבעליהן נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים הוא היה שואלו, מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו, שאין לו למי הוא שואל, לכך נאמר בעלי אסופות, וכמסמרות נטועים, מכאן אמרו חז"ל אסור לקרות בספרים החיצוניים, שכתוב נטועים, אלו הסנהדרין… (בהעלותך טו)

…אמר לו הקב"ה נוצר תאנה יאכל פריה, (משלי כ"ז), בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד את שכרו, שנאמר קח לך את יהושע בן נון, למה נמשלה תורה לתאנה, שרוב האילנות הזית והגפן והתמרה נלקטין כאחד, והתאנה נלקטה מעט מעט, וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים… (פנחס יא)

…אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי יצר הרע היו למדין ומשתכחין, אבל לעולם הבא אני עוקר יצר הרע מכם, ואינכם משתכחים, שנאמר (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ולא עוד, אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם, שנאמר (ירמיה ל"א) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. (עקב יא)

ראה אנכי, זה שאמר הכתוב ולעם הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות (ירמיה כ"א), וכתיב (תהלים ע"ה) משכיל לאסף האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי, וכתיב (דברים ד') רק השמר לך ושמור וגו', וכתיב (שם) יום אשר עמדת וגו', ללמדך שכל מי שמתבטל מן התורה כאילו כופר בהקב"ה, שלא נתן תורה לישראל אלא כדי שיעסקו בה יומם ולילה, שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה… וכל העוסק בתורה ומקיימה, כאילו קבלה מהר סיני, לפיכך כתיב בה והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו', דבר אחר האזינה עמי תורתי, זה שאמר הכתוב לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו וכו' (משלי ט"ז), כשישראל חוטאין נמנעין מכל טוב, וכשזוכין מן טוב מוסיפין תורה. (ראה א)

הסכת ושמע, מהו הסכת ושמע, הס ואחרי כן כתת, אמר להן משה לישראל עשו עצמכם כתות כתות והטו לבבכם לשמע דברי תורה, דבר אחר אמר להם כתתו לבבכם ונפשכם לשמע דברי תורה. (תבא ב)

…ואמר רב אחא והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח) מהו מאין, מאותן שעושין עצמן כאין, ומה (תהלים י"ט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, מה הדבש אינו מזוהם, כך התורה אינה מזוהמת, שנאמר (משלי ה') בצדק כל אמרי פי, אין בהם נפתל ועקש, ונמשלה תורה לשמן, מה השמן מביא אורה לכל העולם, כך התורה אורה לעולם, ומה השמן הזה נכתש וכל מה שנכתש הוא משובח, כך התורה כל מי שהוא נוגע בה הוא משובח לבעליה. את מוצא כל המשקין אתה יכול לזייפן וליתן לתוכן משקין אחרים, אבל השמן הזה אתה נותנו בכל משקה שירצה והוא עולה למעלה, כך ישראל, אפילו כשהן נתונים בתחתונה, הרי הם כשמן הזה שהיא נתונה למעלה, שנאמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. (שם ג)

דבר אחר, אם שמעת בעולם הזה תשמע לעולם הבא מפי הקב"ה, אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי, שאמר בשם רבי אבא, לא היתה התורה צריכה להנתן לישראל בעולם הזה, למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעולם הבא, למה נתנה להם בעולם הזה, שכשישב הקב"ה ללמדם בעולם הבא, יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, לפיכך אם שמוע בעולם הזה, תשמע לעולם הבא מפי הקב"ה, דבר אחר אם זכיתה לשמע דברי תורה שנתנה בקולי קולות, תזכה לשמע אותו הקול שכתוב בו קול ששון וקול שמחה (ירמיה ג'). דבר אחר אם שמע תשמע, אם שמעת לקול רבך, סופך שאחרים שומעים לך, לשמור ולעשות, לא תהא למד אלא על מנת לעשות… (שם ד)

…ולמה נמשלה התורה למטר, לומר מה מטר משחקת אבנים שנאמר אבנים שחקו מים, אף התורה משחקת לב האבן, וזהו שאמרו רז"ל אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה ולעסוק בה תמיד יומם ולילה, וזהו שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, וזהו שאמרו אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן… ומה המטר יורד מעט מעט, כך התורה תחלה קורא אבג"ד במנין קטן, ולבסוף עולה למנין גדול קרש"ת, כך מתחילין ואחר כך עומד על התורה ודקדוקיה. (האזינו ג)

…אמר רבי יוחנן כל מי שרוצה לעסוק בתורה יראה עצמו כאילו עומד באש, לכך נאמר אש דת למו, אף חובב עמים, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם, שני עולין אתה מטיל על בניך, עול תורה ועול שעבוד גלויות, אמר לו הקב"ה כל קדושיו בידך, כל העוסק בתורה נצול משעבוד גליות, וכל קדושיו בידך והם תוכו לרגליך, תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ומכתתין את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ופורקין מעצמם עול גליות. דבר אחר והם תוכו לרגליך, אף על פי שהן לוקין בהליכתן, אין זזין ממשכנותיך, אלא ישא מדברותיך, שכר מריבה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. תורה צוה לנו משה וגו', מהו מורשה, ירושה היא לקהלת יעקב, שכל העוסק בה לשמה זוכה לנחלת יעקב, שנאמר (ישעיה נ"א) אז תתענג על ה' וגו', והאכלתיך נחלת יעקב אביך. (ברכה ה)

מדרש תנחומא הקדום:

דבר אחר בהתהלכך תנחה אותך, בשעה שאדם יגע בתורה בחייו, בשכבך תשמור עליך, שהיא משמרת אותו מרימה ותולעה, והקיצותה היא תשיחך, לעתיד כשיעמדו הכל בדין היא סניגורין שלו ומלמדת עליו זכות. (ויצא ב)

דבר אחר בכל עצב יהיה מותר, מדבר בעמלי תורה, כל מה שיצטער אדם עצמו יותר מן חבירו בתורה, יהא מותר ויתרון יש לו, ודבר שפתים אך למחסור, מה שהוא חושך את שפתיו שלא יגע בתורה אך למחסור. מעשה בתלמיד אחד שהיה וותיק ורבי אלעזר בן יעקב שמו, היה רגיל בתלמודו, ראה מה היה רגיל בתלמודו, עד שהוא מזיע במרחץ, היה עומד על עמדו ועובר על תלמודו, בשביל שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, מי גרם לו, על ידי שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, לכך נאמר ודבר שפתים אך למחסור. (מקץ ב)

ויאמר אם שמע תשמע, רצה אדם לשמע מצוה אחת שומע הרבה, רבי שמעון בן אלעזר אומר כל הרוצה לשמע משמיעין אותו. לקול ה' אלקיך, מכאן אתה למד, כל השומע מפי תלמיד חכם כשומע מפי הגבורה. (בשלח יט)

מסכת סופרים:

…אבל אמרו נמשלה המקרא כמים, והמשנה כיין, והש"ס כקונדיטון, אי אפשר לעולם בלא מים ואי אפשר לעולם בלא יין, ואי אפשר לעולם בלא קונדיטון, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי אפשר לעולם בלא מקרא ובלא משנה ואי אפשר לעולם בלא הש"ס. ועוד נמשלה התורה כמלח והמשנה כפילפלין והש"ס כבשמים, ואי אפשר לעולם בלא מלח, ואי אפשר לעולם בלא פילפלין, ואי אפשר לעולם בלא בשמים, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן… אבל אשרי אדם שיש עמלו בהש"ס, ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להש"ס על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא להש"ס, על זה נאמר (משלי י"ח) הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו. (פרק טו ה)

מסכת שמחות:

אין מבטלין תלמוד תורה עד שתצא נשמתו של מת. וכשהיה רבי שמעון בנו של רבי עקיבא חולה לא ביטל בית מדרשו, אלא פקדו ביד שלוחו, בא הראשון ואמר לו נטען, אמר להם שאלו, עד שבא השני ואמר לו הכביד, החזירן לתלמוד תורה, בא השלישי אמר לו גוסס, אמר להם שאלו, בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ תפילין וקרע בגדיו, ואמר להם אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבין בכבודו של מת… (שמחות פרק ח, וראה שם עוד)

מסכת כלה:

אם חפץ אתה ללמוד, אל תאמר על מה שלא שמעתי שמעתי, ואם שאלך דבר ואי אתה בקי בו, אל תבוש לומר איני יודע, ואם שנו לך דבר ולא שמעת מנא לן, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש מלשאול למפיבושת איך אעשה אסור או מותר… (פרק ד)

תנו רבנן מעשה ברבי מאיר שהלך למקום אחד, שאלו זקן אחד מהו שכתוב ריח ניחוח אשה לה', לא היה בידו, נכנס לבית המדרש ושאל, אמרו לו כאן בעוסקים לשמה, וכאן בעוסקים שלא לשמה… שכל מי שאינו תדיר בתלמוד תורה הרי זה נזוף. זהב זו תורה, וכן הוא אומר ואתן נזם על אפך, ואומר נזם זהב באף חזיר, זה שקרא לפרקים, אמר הקב"ה למה זו לפני חזיר, שהרי תורתי יפה אני נתתיה להגותה והוא אינו הוגה עד שמשכחה, ואומר והלוחות מעשה אלקים המה, ואומר וממתנה נחליאל… שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים, מאי נינהו אמר רבא מגופיה דקרא לאו שמעת מינה, נמתיק סוד, אמר לו דוד למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים, בסוד, מה סוד, הפר מחשבות… כך היא דרכה של תורה, חזייה דהוה מפנק נפשיה, אמר ליה לית לך לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה, אמר לו ההוא שנכנס לגוף, ואפילו האי נמי, אמר לו מי לא תניא שלשה נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן… אמר ליה האי עינוי הוא, אמר ליה אין, דכתיב טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך… (שם פרק ח)

פסיקתא:

וכשנגלה הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל לא נראה להם אלא כזקן, שאין תורה נאה אלא מפי זקן, מה טעם, דכתיב בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, וכן דניאל אומר חזה הויתי עד די כרסוון רמיו, ועתיק יומין יתיב… (פרק כא)

שוחר טוב:

רבי שמואל בר יצחק היה שותל עצמו מחבורה לחבורה כדי לקיים (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי. (תהלים א)

דבר אחר אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר, אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט, אני מתחיל בהם והם נובעים, וכשאני נכנס לתוכו נפתחים לי שערים הרבה, לכך נאמר נר לרגלי דבריך, ואחר כך אור לנתיבתי. (שם כז)

יחד עשיר ואביון, עשיר בתורה ואביון בתורה, כולן יורדין לגיהנם עשיר בתורה זה דואג ואחיתופל, לפי שלא שמרו את התורה ירדו לגיהנם, אף על פי שהן ראשי סנהדראות, ואביון בתורה, כל מי שיש סיפק בידו ללמוד ולא למד, לפיכך אמרו בני קרח, הואיל וכך היא מתן שכרה של תורה, פי ידבר חכמות, בחכמה של תורה, והגות לבי תבונות, בתבונה של תורה, אטה למשל אזני במשלה של תורה. (שם מט)

הודו לה' קראו בשמו, אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה, אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. (שם קה)

הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, מאי בלילות, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה אני עליהם כאילו עסוקים בעבודה… (שם קלד)

תני בשם רבי נתן סרס את המקרא, הפרו תורתך עת לעשות לה', רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון, העושה תורתו עתים מפר ברית, ומה טעמיה הפרו תורתך, אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול בכל שעות היום, כך אדם צריך להיות יגע בתורה בכל שעות היום… אמר רבי יוסי בר רבי, אם נתיישבה תורתך בפיך אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה אלקנה, שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה… (שמואל פרשה א)

דבר אחר חכמה ומוסר אוילים בזו, אם מוסר למה חכמה, ואם חכמה למה מוסר, אלא אם למד אדם תורה ויושב ומתעסק בהן כדי צורכו, הרי בידו חכמה ומוסר, ואם לאו הרי הן מתבוזזין ממנו ונקרא אויל. תמן תנינן מתוך שאינו עמל בהן סופו להיות מבקש ראש הפרק ראש המסכת ראש הפרשה ואינו יודע אפילו פסוק אחד, ועליו הוא אומר (משלי י"ד) על שדה איש עצל עברתי וגו', והנה עלה קמשונים, ומתוך שאינו עמל בהן, סופו להיות מטמא את הטהור ומטהר את הטמא, ועליו הוא אומר כסו פניו חרולים, ואם נתעסק בהן כדי צרכו הן מצהילין לו ומאירין פניו, כדכתיב (דניאל) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, לפיכך אמר שלמה בחכמתו שמע בני מוסר אביך… (משלי פרשה א)

…מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם (תהלים ל"א), אמר הקב"ה אני מודיע לאומות העולם לעתיד לבא אותה הטובה שאני מטיב לכם על מנת שתקשיבו לדברי תורה, דכתיב להקשיב לחכמה אזניך וגו'. כי אם לבינה תקרא אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אמר ריש לקיש אם אין אדם הולך אחר דברי תורה, הם אינן הולכין אחריו, משל לאדם שיש לו פרקמטיאות, אם אין אדם הולך אחריהן אינן באים אחריו, לפיכך אמר שלמה אם תבקשנה ככסף וגו', אלו דברי תורה שהן מחפשין ויורדין עד התהום, כך אם אדם מחפש אחריהן ימצאם, שלכך נאמר ודעת אלקים תמצא… (שם פרשה ב)

בני לחכמתי הקשיבה, הקשב לדברי תורה בשעה שאתה לומדן, לתבונתי הט אזנך, בשעה שאתה שומען ושמור מזמות ודעת שפתיך ינצורו, אם למדת על מנת לשמור, ואם שמעת על מנת לנצור. (שם פרשה ה)

דבר אחר חכמות בנתה ביתה, מהו, אלא אמר הקב"ה אם זכה אדם ולמד תורה וחכמה, חשוב לפני הקב"ה כמו שברא שמים וכאילו העמיד כל העולם כולו, חצבה עמודיה שבעה, אלו שבעה ארצות, אם זכה אדם ומקיימה נוחל שבע ארצות, אם לא קיים מתחלק לשבע ארצות… (שם פרשה ט)

דבר אחר לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה תלמיד חכם, שכל זמן שהוא מתעסק בתורה בחגים, אם נתעלם ממנו פרק אחד או דבר מתלמודו, אינו נפטר מן העולם עד שבאין מלאכי השרת וסודרין לפניו, בשביל שלא יהא לו בושת פנים לפני הקב"ה לעתיד לבא… (שם פרשה י)

תנא דבי אליהו רבא:

…לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו', ואל זה אביט על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה ס"ו), מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה, בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית, וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל, ה' בקר תשמע קולי וגו'. (פרק א)

אדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, וישב ויהגה בכל היום בדברי תורה תמיד, מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו, שנאמר אשריכם זורעי על כל מים (ישעיה נ"ב), ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, על כל מים כיצד, קורא אדם תורה נביאים וכתובים, משנה הלכות ואגדות ומדרש, וירבה בישיבה וימעט בסחורה, מיד רוח הקודש בתוך מעיו ומלתו על לשונו, שנאמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כ"ג), אשרי אדם שמשחק עצמו בדברי תורה ויושב וחורש בהם כבהמה שחורשת בשדה, אמר לו הקב"ה דברי תורה הראשונים והאחרונים שלך הם… (פרק ב)

קול ה' שובר ארזים, אלו בני אדם שהם פקחין בדברי העולם הזה, במשא ומתן ובכל מלאכות, ואין בהם דברי תורה, אינם משולים אלא כארז, מה ארז זה אינו מוציא פירות, כך כל מי שאין בו דברי תורה, נמשל הוא כארז… קול ה' יחיל מדבר וגו', חזר הקב"ה לרצות את ישראל, ואמר להם, בני, נשבע אני בכסא הכבוד שלי, שאפילו תינוק בבית רבו עוסק בתורה לשמי, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה, אפילו אין בידו של אדם אלא דרך ארץ ומקרא בלבד, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה ואפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריאת שמע בעבור שמי הגדול, שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה… (שם)

דבר אחר על כן עלמות אהבוך, קרא אדם ולא שנה, עדיין בחוץ הוא עומד, שנה ולא קרא עדיין בחוץ הוא עומד, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים דומה כמי שנתעלמה ממנו תורה, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוודעי וגו' (ירמיה ל"א). אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים, אפילו מת או נהרג על התורה הרי הוא בשמחה לעולם בעולם הבא, לכך נאמר עלמות אהבוך… אשרי אדם שיש בידו דברי תורה ושמורין בידו, ויודע להשיב בהן תשובה במקומו, עליו הוא אומר מים עמוקים עצה בלב איש וגו'… (פרק ו)

…ולא אהרן בלבד, אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת, ומשנה הוא שונה את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו חכמה ודיעה בינה והשכל, ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב, ועליו הכתוב אומר (ישעיה נ"ג) מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'…

…י"ד, ירבה אדם דברי תורה, שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו, יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו… ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר י"ט). ואומר חופר גומץ בו יפול (קהלת י'), מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש, שנאמר (תהלים ק"ו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, הרי הוא אומר (קהלת ז') ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלקים… דבר אחר הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעשים טובים בילדותו והזקין, וכופל את מעשיו לטובה, עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו', דבר אחר קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו, ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. דבר אחר אם האחד יושב ושונה עם חבירו, עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. דבר אחר שני אחים בבית אחד, וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה, ואוכלין ושותים זה עם זה, עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו', ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו, וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי, ואני הוא שנהרגתם עלי, לכן תהיו אתם כמוני, מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים… (שם פרק יג)

משל משלו למה הדבר דומה, למלך שהביא עבדו דורון לפניו איפה של חטים, אם טחנה ולא בררה, הרי זה דבר מגונה, אם בררה ולא טחנה, הרי זה דבר מגונה, בררה וטחנה ולא הוציא ממנה סולת הרי זה מדה בינונית, אבל אבל אם בררה וטחנה והוציא ממנה סולת, הרי זה מדה שלמה. כך תלמידי חכמים דומים בעולם הזה בדברי תורה, קרא אדם ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית, אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים זו מדה שלמה, לכך נאמר (ישעיה י"ח) בעת ההיא יובל שי לה' צב-אות וגו' כדי לעשות רצון אביהם שבשמים, כמו במנחה לפני המלך… (שם פרק יח)

נוכח פני ה', רבונו של עולם, ראה נא בענינו וריבה ריבנו ויעלה עלבוננו לפניך, מה שנעשה לנו בכל שעה ושעה, וזכור כמה בעלי בתים יש בהם בישראל שאין להם פרנסה, ועוסקים בתורה בכל יום תמיד, וזכור כמה עניים יש בהם בישראל שהעכו"ם מושכין את בשרם מעליהם ועוסקין בתורה בכל יום תמיד, וזכור כמה סומים יש בהם בישראל שאין להם מזונות, ונותנים ולומדים את בניהם תורה, זכור כמה נערים וקטנים יש בהם בישראל שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ועוסקים בתורה בכל יום תמיד… (שם פרק יט)

…כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ירד משמי שמים העליונים ממקום כבודו וגדלו ושכן עם ישראל בשביל התורה שעשו. מכאן אמרו אפילו יש לו לאדם מאה בתים ומאה כרמים ומאה שדות, יניח הכל וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ולכל מקום שמחדשין בו תורה, שבשביל דבר זה יהא זוכה לכל מה שיחפוץ, וכן היה אומר דוד (תהלים קל"ב) אם אתן שנת לעיני וגו', ומתוך כך היה דוד זוכה לדברים גדולים, מכאן אמרו מי שיש לו תלמיד חכם בתוך ביתו וידוע במדתו ומפרנסו עם בני ביתו, ברכה נכנסת לו בתוך מעשי ידיו לעולם… (שם פרק כ)

דבר אחר, העטופים ברעב, אין רעב אלא בדברי תורה, שנאמר (עמוס ח') הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דבר ה' וגו', מכאן אמרו שיהא אדם לומד תורה באימה וביראה ברתת ובזיע, ויסתכל אדם בעצמו וידע מה יהיה לו אחר מיתה, לכן ישא עיניו ויסתכל אל השמים ויאמר מי ברא את הכוכבים והמזלות ברקיע… (שם פרק כא)

…עד שאני עומד ומדבר עם הזקן הזה בא אצלי תלמיד אחד שאינו בקי בהלכה, ואמר לי עוסק אני בדברי תורה, ומחמד ומתאוה ומצפה אני אם תורה תבא אלי ואין תורה באה אלי, אמרתי לו, בני, לא זכה האיש לדברי תורה אלא אם כן מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמים, כשור הזה שמכניסין אותו לעול והוא מוסר עצמו על כבוד בעליו לעובדו… ואומר לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי י"ד), ואומר (ישעיה מ"א) העניים והאביונים מבקשים מים ואין וגו', אני ה' אענם. (פרק כב)

דבר אחר, הלא פרוס לרעב לחמך, אין רעב אלא הרעב מן דברי תורה, ואין לחם אלא דברי תורה, שנאמר (עמוס ח') הנה ימים באים נאם אד-ני אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דבר ה' וגו', מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו לאחרים, כדי שתרבה חכמתו לו, ומוסיפין לו עליה, וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה העתידה לבא על ישראל לימות בן דוד… אבל אם יש באדם דברי תורה, ואינו מפרנס מתורתו לאחרים, גורם רעה לעצמו, שבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו, ואין צריך לומר שאין מוסיפין לו עליו, ועליו הכתוב אומר (משלי י"א) מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר… (פרק כז)

דבר אחר למה נאמר שומר מה מלילה, אלא לפי שהקב"ה יושב ומשמר מי שיש בו דברי תורה לאמיתו, כגון חנניה מישאל ועזריה, מכאן אמרו אם עושה אדם שתים או שלש טובות מוסרין מלאך אחד לשומרו, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, ואם קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרין לו שני מלאכים לשומרו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך (תהלים צ"ב), אבל אם קרא אדם תורה ונביאים וכתובים ושנה משנה ולמד הלכות ואגדות ושמש תלמידי חכמים, אז הקב"ה משמרו בעצמו, משלו משל למה הדבר למלך שהיה מהלך בדרך במדבר ובנו עמו, כיון שהגיע לחמה עמד אביו מצד רוחה של חמה ועושה צל לבנו, כדי שלא יגיע לו חמה ושרב, וכן עושה הקב"ה לישראל… (פרק ל)

תנא דבי אליהו זוטא:

…ואף על פי שכל העולם כולו של הקב"ה, לא נטל הקב"ה חלק בעולמו אלא את ישראל בלבד, להודיע לבריות שכל מי שהוא עוסק בתורה מתוך הצער, ומכל שכן אם הוא עוסק גם כן בדרך ארץ עם התורה, ניתן לו הפירות בעולם הזה, והקרן שמורה לו לעולם הבא, ולפי שלא מצא הקב"ה בבני ישראל שעושים את התורה ואת המצוות מתוך הצער, כמו אותן שהיו בונין את הבית האחרון, שהיו מצערין את עצמן על התורה ועל המצוות, לפיכך נתן להם הקב"ה משנה שכר להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות… (פרק ב)

…מכאן אמרו, אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע (בראשית ל"ו), אפילו הכי שכר תורה בידו. (שם)

…ומנין שהקב"ה היה מוצאן שהיו קורין ושונין ועוסקין בדרך ארץ, שנאמר (הושע י"א) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים, ואין ים אלא דברי תורה, שנאמר (קהלת א') כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא… ולא יאמר אדם לעצמו והלא כבר קריתי ושניתי עד היום הזה בטוב, שוב איני צריך ללמוד, אלא כך יאמר אדם בעצמו שלאחר שעת מיתה וישא את עיניו ויסתכל אל השמים ויאמר מי ברא אלה… כך תשכים ותעריב לדברי תורה לעשות רצון בוראך בכל יום ויום תמיד, שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, ויסתכל אדם בעצמו וידע שדברי תורה הן משולים במים ובלחם, וכי מה ענין תורה אצל לחם ומים, אלא ללמדך שכשם שאי אפשר לו לאדם להיות בלא לחם ומים אפילו יום אחד, כך אי אפשר לו לאדם להיות בלא תורה אפילו שעה אחת, שנאמר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה יהושע בן נון שהיה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו, אפילו הכי כתיב בו לא ימוש ספר התורה וגו', שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וידע שבדברי תורה נמשלו ביין ובחלב, שנאמר (בראשית מ"ט) חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב, אמר הפסוק שיותר טוב יין לבן שנים יותר מן החלב לתינוק, מה חלב זה מגדל את התינוק והיין הוא נותן קורת רוח אל הזקנים, ומשמח את לבו ומשיב את נפשו ומאיר את עיניו, אף כך בדברי תורה, היא מגדלת את לומדיה, ונותנין קורת רוח למי שעמל בהן ומשמחין את לבו ומאירין את עיניו… (שם פרק יג)

פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו, בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי, רבי, יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ואמרתי לו, בני מה מלאכתך, ואמר לי ציד אני. ואמרתי לו, בני, מי למדך, ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים, ואמר לי, רבי בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים, ואמרתי לו ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה (דברים ל') כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים, מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח, ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהם עוסקין בו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהן… ולא יהא אדם קורא ושונה ויראת שמים אין לו, שנאמר (תהלים ק"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם וגו'… ואומר ה' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, יעיר בבקר בבקר יעיר לי אוזן לשמע כלמודים, הא למדת שאין דברי תורה נבלעים בלב האדם אלא במי שהוא עיף להם. וכך היתה רוח הקודש מבשרת את התלמידי חכמים ואומרת להם, בני, אף על פי שנתתי לכם הרבה טובה בעולם הזה, ואין צריך לומר לימות בן דוד ולעולם הבא שיהיה לכם שכר גדול וכפול ומכופל, אל תזלזלו בדברי תורה, ולא תרבו באכילה ובשתיה ובשינה, שנאמר (זכריה ט') שובו לבצרון אסירי התקוה… (פרק יד)

מעשה בתינוק אחד שלמדו אביו ספר בראשית, פעם אחת עלה הקיסר לאותה מדינה ונשבה אותו התינוק וספרו עמו, וחבשוהו בבית האסורים וספרו עמו, והכניסו ספרו לגנזי הקיסר. פעם אחת נטרפה דעתו של הקיסר, אמר להם הביאו לי ספר הזכרונות, הלכו לגנזי הקיסר ומצאו הספר בראשית, ובאו כל גדולי המלכות לקראות בו, ואמרו לו זה הספר מן ספרי ישראל הוא, ויש כאן תינוק אחד מהם שהוא חבוש בבית האסורין שלך, מיד הלכו וקראו לאותו תינוק, כיון שהיה רואה ספרו מיד חבקו ונשקו, וקראו לפני הקיסר, ומפרש אותו מן בראשית עד ויכולו. כיון ששמע המלך שבחו של הקב"ה, מיד עמד מן כסאו ונשקו לאותו תינוק על ראשו, ואמר לו יודע אני שלא הרגיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, כדי להתירך מבית האסורין, מיד נתן לו הקיסר הרבה כסף וזהב ואבנים טובות ועבדים ושפחות, ושיגרו בכבוד גדול אצל אביו. והלא הדברים קל וחומר, ומה התינוק הזה שלא למד אלא ספר בראשית בלבד עלתה לו כך, הלומד כל התורה כולה על אחת כמה וכמה… (פרק יז)

מדרשים:

אמר ר' ישמעאל, כך אמר ר' עקיבא משום ר' אליעזר הגדול, הנזקק עצמו בשר התורה יכבס בגדיו ושמלותיו וטובל טבילה חמורה מספק חוצץ קרי, ויכנס וישב שנים עשר ימים בחדר או בעליה אל יצא ואל יבא ואל יאכל ואל ישתה אלא מערב ועד ערב שאכל לחמו לחם ידיו נקי וישתה מים ולא יטעם כל מיני ירק, ויקבע מדרש שר תורה זה בתפלת שלש פעמים בכל יום ויום אחר שיתפלל אותו מראשו ועד סופו, ואחר כך ישב וישנה אותו שנים עשר ימים ימי תעניתו מבקר ועד ערב ולא ידום, בכל שעה שמסיימו יעמד על רגליו ישביע בעבדים ובמלכם שתים עשרה פעם בכל שר ושר, ואחר כך ישביעם בחותם לכל אחד ואחד מהם, ואלה שמותם… (היכלות רבתי פרק ל, ועיין שם עוד)

…דבר אחר ההופכי הצור אגם מים, מלמד שהיו ר' עקיבא ובן עזאי טרשים כצור הזה ועל ידי שציערו עצמן על תלמוד תורה פתח להם הקב"ה פתח לתורה, ודברים שאין יכולין לעמוד בהם בית שמאי ובית הלל לאיסור והיתר עמד בן עזאי ופירשם, שנאמר בחלמיש שלח ידו, ודברים שהיו סתומים בעולם עמד רבי עקיבא ופירשם, שנאמר מבכי נהרות חבש ותעלומה יוצא אור. מלמד שראתה עינו של רבי עקיבה במרכבה כדרך שראתה עינו של יחזקאל הנביא, לכך נאמר ההופכי הצור אגם מים. (מדרש הלל)

ומפני מה נאמר בו וצפית אותו זהב טהור, מפני שהתורה נתונה בתוכו, והרוצה ללמוד תורה ילמוד בטהרה. ומפני מה מבית ומחוץ תצפנו, אלא רמז מיכן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו ונקי כפים ובר לבב אינו תלמיד חכם. (מדרש חסרות ויתרות תרומה)

ילקוט שמעוני:

חד תלמיד דרבי יוחנן הוה מסבר ליה ולא סבר, אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מן אתראי, אמר ליה מהיכן את, אמר ליה מן בורסיף, אמר ליה לא תאמר כן אלא מבול סוף, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. (בראשית פרק יא, סב)

תנו רבנן, עני ועשיר באין לדין, עני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אומר עני היה וטרוד במזונותיו, אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל, אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה משתכר בטרעפקיא ונותן חציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, וחציו לשומר בית המדרש. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, מה עשה, עלה ונתלה וישב על פי ארובה, כדי שימע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו ערב שבת היתה ותקופת טבת הוה, ירד עליו שלג, כיון שעלה עמוד השחר, אמר ליה שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, הציצו בו וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו שלג רום ג' אמות, ופרקוהו ורחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו שבת. עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי הייתי, אומרים לו כלום אתה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום, אמרו עליו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ולא הלך וראה אותם מעולם, אלא ישב ועסק בתורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא, אמר להם הניחו לי שאני הולך ללמוד תורה, אמרו לו חי אדונינו אין אנו מניחין אותך… (שם פרק לט קמה, מתלמוד בבלי יומא לה ב)

אמר רבי אלעזר אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. רבי יהושע בן לוי אמר, מה שאמר רבי אלעזר אינו אלא פרט ללילות, שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החוקה וגו', ומה אתה מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה, זו קריאת שמע שאדם קורא שחרית וערבית, מעלה עליו כאילו הוא יגע בתורה יומם ולילה. (שמות פרק יג, רכב)

רבי יהושע אומר שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן הוא לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. (שם פרק טז, רנח)

…רפדוני בתפוחים, אלו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים, כי חולת אהבה אני, אמר רבי יצחק בראשונה שהיתה פרוטה מצויה היה אדם מתאוה לשמע דבר משנה ודבר תלמוד, עכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמע דבר מקרא דבר אגדה… (שם פרק יח, רעא)

…אבל המתגנב מאחר חברו והלך ושנה דברי תורה, אף על פי שהוא נקרא גנב, הרי זה זוכה לעצמו, ועליו הוא אומר לא יבוזו לגנב וגו', לסוף מתמנה על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו'. (שם פרק כב שמג)

…יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו, ועמד קשר חבל ברזל במתניו, והיה מחזר בכל מחנות ישראל, מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה, מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע, מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה, ולא אהרן בלבד, אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב… (שם פרק לב, שצא)

ונטעתם וערלתם את ערלתו את פריו, מדבר בתינוק, שלש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש, שאביו מקדשו לתורה, הלולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמשית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה, להוסיף לכם תבואתו, מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בעולם הזה אדם מלמד את בנו תורה ומשכחה, אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדה, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. (ויקרא פרק יט, תרטו)

…אמרה תורה, רבונו של עולם, כתוב בשמאלה עושר וכבוד, ובני עניים. והקב"ה משיבה ואומר להנחיל אוהבי יש, למה הם עניים בעולם הזה, כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה… (במדבר פרק כא, תשסד)

כנחלים נטיו, מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדים לתוכן כשהן טמאין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות, בני אדם נכנסין לתוכן כשהן טמאין ועולין טהורין, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאין מלאין מצוות. כגנות עלי הנהר אלו מלמדי תינוקות, שמוציאין מלבן חכמה ובינה ודעת והשכל, ומלמדין אותן לעשות רצון אביהם שבשמים. דבר אחר אלו חכמים ותלמידים שמיסרין את עצמן במקרא במשנה במדרש בהלכות באגדות, ועליהם הוא אומר היושבת בגנים וגו'. (שם פרק כג, תשעא)

אשר אנכי מצוה אתכם היום, מניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן מישראל יהא בעיניו כשומע מפי גדול, תלמוד לומר אשר אנכי מצוה אתכם. מניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי גדול, אלא כשומע מפי חכם, שנאמר דברי חכמים כדרבנות… ולא כשומע מפי משה, אלא כשומע מפי הקב"ה שנאמר ניתנו מרועה אחד… ברכות, בה בריכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה, כך אין אדם יודע לעמוד על דברי חכמים. בחשבון, בחשבונות שנגמרים בעצה ובמחשבה, והיכן נגמרין, בבתי מדרשות על שער בת רבים… (דברים פרק יא, תתסב)

ולעבדו זו תלמוד, אתה אומר זו תלמוד, או אינו אלא עבודה, הרי הוא אומר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה שמירה לשעבר ומה עבודה לשעבר, הא למדת לעבדה ולשמרה, לעבדה זו תלמוד, ולשמרה אלו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כן תלמוד קרוי עבודה. (שם תתסג)

ולעבדו זו תלמוד, אתה אומר זו תלמוד או אינו אלא עבודה, הרי הוא אומר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה שמירה לשעבר ומה עבודה לשעבר, הא למדת לעבדה ולשמרה, לעבדה זו תלמוד ולשמרה אלו מצוות… (שם תתסג)

בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות, בתורת כהנים מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני הצבור, ללמדך ששמע משה פרשה מועדות מסיני ואמרה לישראל וחזר ושנאה להן בשעת מעשה, אמר להם משה הזהרו להיות שונין בענין ודורשין בו… (שם פרק טז, תתקב)

דבר אחר יערוף כמטר, רבי דוסתאי ברבי יהודה אומר אם כנסת דברי תורה כשם שכונסין מטר לבור, לסוף שאתה מנזל ומשקה אחרים, שנאמר ונוזלים מתוך בארך, דבר אחר יערף, היה רבי יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסן פרטים, מיגעין אותך,ואין אתה יודע מה לעשות, משל לאדם שהלך לקסרי ונצרך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה, נוטל פרוטות מייגעין אותו, ואין יודע מה לעשות… כשאדם הולך ללמוד תורה בתחילה אינו יודע מה לעשות עד ששונה שני סדרים או שני ספרים, ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים, לכך נאמר וכרביבים עלי עשב, דבר אחר יערף כמטר, מה מטר זה יורד על האילנות, נותן בהן מטעמים לכל אחד כפי מה שהוא, בתאנה לפי מה שהיא, כך דברי תורה כלן אחת, ויש בה מקרא ומשנה ומדרש והלכות ואגדות. דבר אחר כשעירים עלי דשא, מה שעירים הללו יורדין על העשבים ומעלין אותן, ויש בהן אדומין ויש בהן שחורין ויש בהן לבנים, כך דברי תורה יש בהן רבנים, יש בהם חכמים, ויש בהם כשרים, ויש בהן צדיקים ויש בהן חסידים… (שם פרק לב, תתקמב)

אמר רבי יוחנן כל מי שהוא בא לעסוק בתורה יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש… (שם פרק לג, תתקנב)

אנכי שלומי אמוני ישראל וגו', אפילו עיר קטנה, מכאן אמרו יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים ומוסרים לו שני מלאכים, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך, אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, הקב"ה משמרו בעצמו, משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מהלך בדרך הוא ובני עמו, כיון שהגיע לחמה ולשרב עמד אביו מרוחה של חמה ועשה צל לבנו… (שמואל ב פרק כ, קנב)

…וכשנשתלח מלאך על אליהו ועל אלישע ועל אלישע בא ומצאן עסוקים בדברי תורה, ולא היה יכול לשלוט בהם, שנאמר והנה רכב אש אלו דברי תורה, וסוסי אש, אלו משנה הלכות ואגדות, ומה תלמוד לומר ויפרידו בין שניהם, מלמד שחזר לפני הקב"ה ואמר רבונו של עולם עשיתי לך קורת רוח בעולם די בזיון שבזיתי אותם, ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן, שנאמר ויפרידו בין שניהם, מכאן אמרו, שני בני אדם המהלכים בדרך ועוסקים בתורה אין דבר רע שולט, שנאמר ויהי הם הולכים הלוך ודבר. (מלכים ב פרק ב, רכד)

אמר רבי סימון מכיון דכתיב ויסורו למשפט אלקיו יורנו, במי שהוא מואס בדברי תורה. אמר רבי סימון אילין נשיא דאמרין לא ניעול בננא לבי כנישתא, אלא אי חמי למילף מילף, לא עבדן טבות, דכתיב ויסורו למשפט וגו'. (ישעיה פרק כח, תלו)

אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא כל היגע בתלמודו בבית המדרש לא במהרה הוא שוכח, והיגע בתלמודו בצנעא לא במהרה הוא שוכח, מה טעם, ואת צנועים חכמה… (שם פרק נה, תפא)

אמר רבי אחא כל הברכות והטובות והנחמות שראו הנביאים לא לחנם הרשם הקב"ה לפרסמן, אלא כדי שייגעו ישראל בתורה ויקבלו שכר, שמא תאמר כולו ראו, תלמוד לומר עין לא ראתה אלקים זולתך, ואי אפשר לומר שלא ראו אלא מקצת, דכתיב כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו', וכיצד ראו, רבי ברכיה אמר כמין דסקא דחבית, רבי חייא אמר כסידקו של פתח, ורבי אמר סעודה ראו, ומתן שכר לא ראו, רבי יוסי אמר לא סעודה ולא מתן שכר ראו… (שם פרק סד, תקח)

אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, אמר רב ואמרי לה אמר רבי חייא בר הונא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. (ירמיה פרק טו רצג)

יקיר לי, ביוקר ישראל עומדים לי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא, יוצא מהם מאה, מאה נכנסים למשנה, יוצאים מהם עשרה, ואחד לגמרא, הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי… (שם פרק לא, שטו)

אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית, בשעה שנגלה הקב"ה והראה ליחזקאל צורת הבית ותכונתו ומוצאיו, אמר הקב"ה הגד את בית ישראל את הבית, אמר לו יחזקאל, מרי, וכי עכשיו הם בונים, שאמרת וישמרו את כל צורתו וגו' ועשו אותם, אמר ליה אף על פי שאינם עושים אותו עכשיו, יהיו קורים בצורת הבית, ואני מעלה עליהם כאלו בבנינו הם עוסקים. שמואל אמר ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית, וכי יש צורת הבית, אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בו, כאלו אתם בונים בו. (יחזקאל פרק מג, שפב)

רבי שמואל בר נחמן בר רב יצחק היה שותל עצמו מחבורה לחבורה, על שם מכל מלמדי השכלתי, תמן תנינן רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה… אשר פריו יתן בעתו, אמר רבי יודן אלו תלמידיו של אדם שהוא יגע בהם אלו שתי שעות ביום ואלו שתי שעות בלילה, רבי חנינא אמר זה תלמודו של אדם שהוא יגע ועושה היום עתים, עת למקרא עת למשנה עת לגמרא, ועלהו לא יבול, שהכל צריכין לשיחתו ולתלמודו, וכל אשר יעשה יצליח, שיהו הכל צריכין לעצתו, כגון רבי אלעזר בן ערך, שיעץ עצות ומצליחות… (תהלים א, תריז)

ירויון מדשן ביתך, אמר רבי תנחום בר חנילאי, כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה, הקב"ה משביעו לעולם הבא, שנאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, אמר רבי אלעזר עדנך אין כתיב כאן אלא עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו. (שם לו תשכז)

אך יש אלקים שופטים, רבי שמעון בן אלעזר אומר כל השוקד על דברי תורה מסורין לו שקדנין כנגדו, וכל המבטל מדברי תורה מוסרין לו בטלנין כנגדו, ואלו הן זה זאב ארי ונמר דוב וברדלס ונחש, וגייסות ולסטים באין ומקיפין אותו ונפרעין ממנו. (שם נח, תשעו)

דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד, אמר רבי יוסי בן חלפתא לרבי ישמעאל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. (שם קה, תתסב)

…אמר לו אנדריאנוס לעקילס, למה עשית כן, אמר לו שבקשתי ללמוד תורה, אמר לו היה לך ללמוד ולא למול, אמר לו אם אין אדם מל אין יכול ללמוד תורה, שנאמר מגיד דבריו ליעקב, למי שהוא כיעקב… (שם קמז, תתפח)

דבר אחר כי לוית חן, כל זמן שאתה משמיע קולך בהם הם נעשים לך דבש וחלב, כדכתיב דבר וחלב תחת לשונך… (משלי פרק א, תתקכט)

רב הונא אמר נכשל אדם בעבירה שהוא חייב בה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, יתעסק בתורה, אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים, אם אינו יודע לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה, ילך ויתמנה פרנס על הצבור או גבאי של צדקה, והוא ניצול. (שם פרק ג, תתקלה)

שתה מים מבורך… דבר אחר שתה מים מבורך, רבי שמעון אומר ממי שלמד בעיר, ואחר כך הפריש בכל מקום, וכן הוא אומר היתה כאניות סוחר. רבי שמעון בן מנסיא אומר, שתה מים ממי שבראך, ולא תשתה עכורים, ותמשך עם דברי האפיקורסים. רבי עקיבא אומר מה בור אינו יכול להוציא מים מאליו, אף תלמיד חכם אם לא למד תחלה אינו לומד, ונוזלים מתוך בארך, מה באר באים מים חיים מכל צדדיה, כך באים תלמידים ולומדים הימנו, וכן הוא אומר יפוצו מעינותיך חוצה… דבר אחר שתה מים מבורך, כשרוצה אדם ללמוד תורה אל יאמר אלמוד הרחוק ואחר כך אלמוד מן הקרוב אלא ילמוד מהקרוב, ואחר כך ילמוד מן הרחוק… (שם פרק ה, תתקלז)

ריש לקיש מהגי באורייתא סגי, הוה נפיק לבר מתחומא בשבתא והוא לא ידע, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד, רבי אלעזר ברבי שמעון הוה מהגי באורייתא סגיין, הוה גללתיה שריעא מיניה וחכינא מזדהרא לה. דבר אחר דדיה ירווך, מוטב לך לחבוק דדיה של תורה, שמביאה אותך לידי זכות, מלחבוק חיק נכריה שמביאתך לידי חובה, ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה אני עושה… (שם פרק ה, תתקלח)

…דבר אחר לא יבוזו לגנב כי יגנוב, אם ראית אם ראית עם הארץ שהשחית עצמו על דברי תורה אל תאמר אתמול עם הארץ והיום חבר, למה למלא נפשו כי ירעב, ואין ירעב אלא תורה, שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים. אם כל הון ביתו יתן, זה עם הארץ שמאחר שלמד תורה חזר לקלקולו, והקב"ה משלימו לי"ד מדורי גיהנם… נואף אשה חסר לב, אמר רבי שמעון בן לקיש זה הלמד תורה לפרקים, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך. (שם פרק ו, תתלט)

נרדם בקציר בן מביש, רבי שמעון בן יוחאי אומר, משל לשני אחים שהיו מסגלים בנכסי אביהם אחד מצרף דינר ואוכלו, ואחד מצרף דינר ומניחו זה שהוא מצרף דינר ומניחו נמצא עשיר, וזה שהוא מצרף דינר ואוכלו נמצא שאין לו כלום, כך תלמיד חכם שונה שנים ושלשה פרקים בשבת, שנים ושלשה דברים ביום, שתים ושלש פרשיות בחדש נמצא עשיר לאחר זמן, ועליו נאמר וקובץ על יד ירבה, אבל אם אמר למחר אני לומד למחר אני שונה, נמצא שאין בידו כלום ועליו נאמר נרדם וגו', ואומר מחורף עצל לא יחרוש. (שם פרק י, תתקמה)

רבי שמעון בן מנסיא אומר, הרי הוא אומר נפש שבעה תבוס נופת, זה תלמיד שלמד מתחלתו, ונפש רעבה כל מר מתוק, זה תלמיד שלא למד מתחלתו, דבר אחר נופת מה נפה זו מוציאה קמח בפני עצמה, סובין בפני עצמה, קיבר בפני עצמה, כך יושב ומברר דברי תורה ומשקלן, איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר. (שם פרק כז, תתקסא)

אמר רבי חמא בר חנינא מפני מה מתו בניו של רבי מאיר בבת אחת, מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה. (שם פרק לא, תתקסד)

מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה, אמר רבי שילא מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר מפר מחשבות ערומים וגו', רבא אמר אם עוסקים לשמה אינה מועלת, שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם, אמר רבי חנן למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם. דבר אחר תושיה שנתנה בחשאי, מפני השטן, דבר אחר דברים של תוהו שהעולם שותת עליהם. (איוב פרק ה, תתצט)

ומים תכן במדה, אמר רבי יודן בשם רבי שמואל אפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה, ואלו הם מקרא משנה גמרא ואגדה, יש זוכה למקרא, יש זוכה למשנה, ויש זוכה לגמרא, ויש זוכה לאגדה, ויש זוכה לכולן… (שם פרק כח, תתקטז)

לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט, אמר אליהו לחבריו של איוב, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא אכן רוח היא באנוש, אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בלמודו… (שם פרק לב, תתקיט)

נכח פני ה' מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה כביכול הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, לכך נאמר נכח פני ה'… (איכה פרק ב, תתרלד)

קווצותיו תלתלים אלו תלמידי חכמים שמתקבצים לעסוק בתורה תלי תלים. דבר אחר אדם נכנס ללמוד תורה ושומעם תלי תלים, אם עצל הוא בורח, ואם בקי הוא שמח שמצא מלאכה שאינה פוסקת. נוטפות מור, שהם מרים למי שעובר עליהם… (שיר פרק ו, תתקצב)

איש אשר יתן לו האלקים, רבי אבא בר כהנא עאל לבי כנישתא, שמע לקליה דרבי לוי קאים ודריש, איש אשר יתן לו האלקים עושר זה מקרא, נכסים זו משנה, וכבוד זו תוספתא, ואיננו חסר לנפשו זה תלמוד, ולא ישליטנו האלקים זה בעל אגדות, שאינו לא מתיר ולא אוסר, לא מטמא ולא מטהר, כי איש נכרי יאכלנו, זה בעלי תלמוד, שאוסרין ומתירין, ומטמאין ומטהרין… (קהלת פרק ו, תתקעב)

ובטלו הטוחנות, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי חייא ומשנתו של בר קפרא, כי מעטו, זה התלמוד שהוא בלול בהם. וחשכו הרואות בארובות, אתה מוצא בשעה שגלו ישראל בין עובדי אלילים, לא היה אחד מהם יכול לסבור תלמודו. וסגרו דלתים אלו דלתי נחושתן בן אלנתן שהיו פתוחים לרוחה, בשפל קול הטחנה, על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר רבי שמואל בר נחמני נמשלו ישראל כטוחנות הרחים, מה הרחים הזו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה, כן ישראל לא יבטלו מן התורה, לא ביום ולא בלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. (שם פרק יב, תתקפט)

מדרש הגדול:

כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, תנן לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, כל זה גדול לשמו הגדול והנורא, ולרמוז מה מנעל זה שהיא פחותה מכל צרכי הגוף אין נכנסין בה למקום קדוש, כך אין נכנסין לדברי קדש באחד מכל ההרהורים והמחשבות הרעות והדיעות החסירות, אלא מרחקין אותן ואחר כך נדבקין בהן דברי קדש. (שמות ג ה)

דבר אחר אשר תשים לפניהם, לפני בני ישראל לא נאמר כן, אלא לפניהם, לפנים שבהם, מלמד שאין שונין בדיני ממונות לעם הארץ, דבר אחר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, רבי ישמעאל אומר אלו שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם… (שם כא א)

יין ושכר, רבי חייא פתח פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים י"ט), נמשלו דברי תורה כיין, דכתיב פקודי ה' ישרים, ונאמר יתהלך במישרים, וכתיב משמחי לב, וכתיב ויין ישמח לבב אנוש (תהלים ק"ד), מה היין הזה משמח את הלב, כך דברי תורה משמחין את הלב, מה היין הזה השותה ממנו יתר מצרכו בסוף מקיא הכל, כך דברי תורה העוסק בהן ומחשב בהן יותר מדאי סוף שהוא יוצא למינות, מה היין הזה מנחמים בו לאבלים, דכתיב תנו שכר לאובד (משלי ל"א), כך דברי תורה מנחמין לבו של אדם ומישבין אותו, לכך נסמכה פרשה יין ושכר למיתת בני אהרן, לנחם לבו שלאהרן. (ויקרא י ט)

את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הריני למד פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, דבר שאתם אומרים ריק הוא, הוא חייכם, שלא תאמר למדתי הלכות דיי, תלמוד לומר מצוה המצוה כל המצוה, למד מדרש הלכות ואגדות… (דברים יא כב)

נשיכם – אף על פי שאינן יודעין הן באין לשמע ולקבל שכר, מלמד שכל הנכנס לבית הכנסת ושומע דברי תורה, אף על פי שאינו יודע זוכה ומקבל שכר ארבעה דברים, שמיעה תחלה, וכל מי ששמע סופו בא לידי למידה, וכל מי ששמע ולמד הוא בא לידי יראה ולידי שמירה ועשייה, וארבעתן מוכללין בפסוק זה, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות. (שם כט י)

לקח טוב:

…וצריכין אנו להבין ולדרוש בספר תורת אלקינו, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו (יהושע א'), אבל לא לדרוש ולחקור על מה שהיה קודם העולם… (בראשית א א)

…ללמדך כמה חביבה תורה, וכמה פלפולי תורה שנלמדות זו מזו, וכמה שכר טוב עתידין לקבל חכמי ישראל שפירשו וחקרו ודרשו והורו, לקיים מה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, וכל המפקפק בדברי חכמים נידון בצואה רותחת, שנאמר ולהג הרבה יגיעת בשר (קהלת י"ב), אלא הט אזנך ושמע דברי חכמים. (שמות כא כח)

הקשואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, מפני מה טעמו במן בכל מיני מאכל חוץ מחמש מינים הללו, מפני שהם קשים לתלמוד. (במדבר יא)

ככל אשר ציוה ה' את משה, מלמד שהמצוות צריכות למוד והוראה, לישראל אלו הלכות שנאמרו על פה, ופירוש המצוות שנתקבלו מפי משה בקבלה, ואם תאמר למה לא נכתבו בפירוש, עשות ספרים הרבה אין קץ, ולא עוד אלא שנתן הקב"ה תורה שתהא עמל בה יומם ולילה, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. (שם כט בסוף)

…וכן אמרו המחליף דברי חכמים של זה בזה, של רבי אליעזר ברבי יהושע, ושל רבי יהושע בדברי רבי אליעזר, עובר משום לא תשיג, וכן האומר על טהור טמא ועל טמא טהור עובר משום לא תגזול… (דברים שופטים)

אמונות ודעות:

ואחר כך הודיענו שכל המדעים בנוים על מה שאנו משיגים בחושינו אשר הזכרנום, ומסתעפים מהם ונלמדים בהם, כאמרו שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי כי אזן מלין תבחן וחיך יטעם לאכל… וכיון שכבר הזכרנו ארבעת היסודות הללו צריכים אנו לבאר היאך ללמוד בהם, ונאמר בידיעת החוש, שכל מה שהושג בחושינו הברור באמצעות הקשר אשר בינינו לבינו, צריך שנדע שהוא כפי האמת כמו שהשגנוהו ואין בכך ספק, אחרי שנשכיל להבדיל את הדמיונות שלא נטעה בהם, כאותם האנשים אשר קבעו כדעה, שהצורה הנראית בראי שהיא צורה שנוצרה שם באמת, בעוד שאינה אלא סגולת הגופים המצוחצחים שמחזירים כל צורה שכנגדם… וכאשר נשמר מאלו ומכיוצא בהם תהיה ידיעת המוחשים נכונה ולא יטעה אותנו הדמיון, כענין שנאמר וירא מואב מנגד את המים אדומים כדם… (הקדמה פרק ה)

ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלוים לא המופתים השכליים. ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה, ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה. ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה בעבור חסרונם… (שם פרק ו)

ומן המבארים מבארים את הפסוקים על ארבעה אופנים, יש מבאר המתאים את הפסוק למה שיש בחוש או למה שבשכל, או למה שיש בפסוק אחר, או למה שבמסורת, והצליח בכך, הרי יש לו שכר על כך, ועליו נאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו', אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ומי שלא הצליח בכך אין לו שכר, וגם אין עליו עונש, והמבאר מצוות שלא כמשמען, הרי הוא נספח לנביאי השקר… (מאמר ה פרק ח)

ואומר כי ההמונים כלומר אשר אינם לומדים את התורה, אם היה זה מפני שאין ביכלתם והם מקבלים הוראת חכמי אנשי דורם ויראי שמים שבהם ועושים על פיהם, הרי שדתיותם שלמה, כאמרו שפתי צדיק ירעו רבים, ואם אינם עושין כן אין להם שום התנצלות, ועליהם הוא אומר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך. ואומר כי עניים שקורה להם אונס ומחסרים בתפלתם ועבודתם כל מחסור שהוא בעבור המזון, הרי יש להם התנצלות על כך, ואשר הוא בעבור מה שיותר על כך, הרי הם נתבעים עליו, כאמרו יחלץ עני בעניו… (שם)

יש מתלמידי החכמים מי שחשב, שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה, ואמרו לפי שבה יגיע האדם לידיעת כל מה שבארץ מן הטבעים ומהמזגים ועד לידיעת הרבה ממה שבשמים מן הכוכבים והגלגלים, ויש בה עונג שמענגת את הנפש, וכמו שאמר כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, ורפא ירפאנה מן הסכלות, כאמרו רפאות תהי לשרך, וכאילו היא זנה אותה במזון, כאמרו ושיקוי לעצמותיך. ומי שאינו דורשה ולא הבינה כאלו אינו מבני אדם, ואין להתחשב בו, כאמרו, כי לא יבינו אל פעולת ה' ואל מעשה ידיו. ומצאתי כי כל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן, ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, ואם יסתפק במאכלים הגסים ובצורה יבשה בכל הנהגתו, יהיה טבעו גס ותתעבה עכירותו ותבטול עדינות החכמה ודקותה… (מאמר י פרק יד)

חובת הלבבות:

אמר המחבר, וכיון שעמדתי על חיוב מצוות הלבבות ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד… וראיתי במעשה קדמונינו ז"ל, ובמה שקבלנו מדבריהם כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם… (הקדמה)

…והאב כשרוצה ללמד את בנו בנערותו החכמות אשר יעלה בהם אל המעלות העליונות אשר לא יבינם הנער בעת ההיא, ואלו היה מפייס אותו עליהם ואומר לו סבול יגיעות המוסר והלמוד בעבור שתעלה בהם אל המעלות החמודות, לא היה סובל את זה ולא שומע אליו, מפני שאין מבין אותו, וכאשר ייעדהו על זה במה שהוא ערב לו מדי, ממאכל ומשתה ומלבוש נאה והדומה לזה, ויועידהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירום ומלקות והדומה להם, ויישב דעתו על מה שיבטח עליו מן הראיות והמורגשות והעדויות הגלויות האמיתיות, יקל עליו לסבול יגיעת המוסר ולשאת טרחו, וכאשר יגיע לימי הבחרות אשר היה רץ אליה בתחלת עניניו, וכן הבורא יתברך יחל עמו והפחידם בגמול ועונש ממהרים, מפני שידע כי העם כאשר יתקנו לעבודה תקל מעליהם סכלותם בגמול העולם ועונשו, ויכוונו בעבודה אליו… (שער הבטחון פרק ד)

אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים, אחד מהם מגונה והשני משובח, המגונה שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו וגורם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם, ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם, ולבזות בני אדם ולגעול אותם ולספר בגנותם, ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו… וזה הוא הנקרא אצל רז"ל מתכבד בקלון חברו, ובזה לא יהיה נכנע ולא עניו. (שער הכניעה פרק ט)

…והאלקים יעזר לו על החכמה, כמו שנאמר (תהלים כ"ה) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו, ומי שהוא גבה לב לא תתקיים בידו החכמה על אמיתותה, ולא יגיע אל תכלית ידיעה ברורה מפני שמתנשא מלכת אל אנשי החכמה והתורה, כמו שנאמר (שם י') רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו'… (שם פרק י)

והחמישי שיחשוב עם נפשו בהתאחרו מהבין ספר תורת האלקים ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על עניניו, ואיננו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך, אם הוא מסופק בהבנותו מפני הדמות הכתיבה או המלות או לעומק עניניו ודקותם והתערבותם וצחות דבריו, אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו לעמוד על עניניו, והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו. וכשהוא עושה זה לעמוד על ספר אדם חלש ובן תמותה כמוהו, כמה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר אלקיו אשר הוא חייו והצלתו, כמו שכתוב (דברים ל') כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'…

והתשיעי חשבון האדם עם נפשו במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם…ואם יהיו ממעשי העיון והמחשבה והעצה יזמין כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו… והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדיו, כמו התפלה ולמוד התורה והשבח והתהלה לאלקים ולמוד החכמה וצוות בטוב והזהיר מן הרע והדומה לזה…

והאחד ועשרים חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה… ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן, וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצותיו אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ח) אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. והדמיון בזה במלאכות והלמוד כי הלומד מלאכה בהתחלתה יעשה מחלקיה כפי בינתו ופחות ממה שביכלתו, וכאשר תתחזק בינתו ויתמיד עליה, יורהו הבורא שרשי המלאכה וכלליה ומילד מהם תולדות שלא למדם מזולתו מבני אדם, וכן בלמוד, כי בעל חכמת השיעור לא יוכל ללמד תלמידו השיעור המחשבי בתחלת ענינו, אבל מלמד אותו השיעור המורגש המצויר בצדו בצורות הרשומות, כאשר סדר אותם אקלידוס בספרו שחבר בשיעור. וכשיבין אותו תלמיד היטב ויחפץ לעמוד על תולדותיו בהשתדלות וחריצות, יורהו הבורא השיעור המחשבי, ויתכן כלל מדעו, ויוכל להוציא ממנו צורות מופלאות ומלאכה דקה כמעט שתדמה לנבואה הבאה מאת האלקים, וכן בשאר החכמות, כי התלמיד ימצא בלבו כשהוא משתדל בחכמה כח עליוני רוחני אין בכח אדם להועילו בו, ולכן אמרו רבותינו חכם עדיף מנביא… (שער חשבון הנפש פרק ג)

תרגום יונתן:

ויא לכון סנאי צדיקיא אבדתון עמא דכמיש, מדסינת אורייתא לית להון תקנתא עד דיצרכון למגלי לאתר דיילפון אורייתא ובניהון ובנתהון מתרחק בשבית חרבא כל קביל מתמלכין במולכנא דאורייתא אמוראין ומשיחין באורייתא. (במדבר כא כט)

ארום קריב לכון פתגמא בבית מדרשכון פתחו פומיכון למהוי הנין בהון ברירו לבכון למעבד יתהון. (דברים ל יד)

רש"י:

להורות לפניו – …ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. (בראשית מו כח)

אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' וג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתם, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. (שמות כא א)

להבדיל – לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן… (ויקרא יא מז)

ללכת בהם – אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת האומות. (שם יח ד)

ואת מצותיו תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. (שם כו ג)

ואלה תולדות אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (במדבר ג א)

רק השמר לך – אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים. (דברים ד ט)

מצוך היום – לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה, שהכל רצין לקראתה. ושננתם – לשון חידוד, שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד… ודברת בם – שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל… (שם ו ו וז)

וסרתם – לפרוש מן התורה, ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיוון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד אומר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו'. ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים. (שם יא טז)

שמור תשמרון – אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח. (שם שם כב)

שמור – זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר כי נעים כי תשמר בבטנך, ואם שנית אפשר תשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה איננו בכלל מעשה. (שם יב כח)

לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה מקולקלים, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך שזה הוא חוק הנכרים. (שם יח ט)

ותבאו אל המקום – דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך ושמרתם את דברי הברית… (שם כט ו)

כי לא דבר ריק הוא מכם – לא לחינם אתם יגיעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם, דבר אחר אין לך דבר ריקן בתורה, שאם תדרשנו שאין בה מתן שכר, תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע… (שם לב מז)

אשר העתיקו – חזר לדורשן, כשנתמנה מלך, והושיב תלמידים בכל עיר כבפרק חלק. הסתר דבר – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית, חקור דבר – כשתדרוש בסייגים וגזרות חכמים יש לחקור טעם הדבר, ולא במעשה מרכבה ומעשה בראשית וחוקים שבתורה, שם תסתיר לומר גזרת מלך היא. (משלי כה א וב)

אכול דבש – לדרוש במעשה מרכבה ומעשה בראשית, כי עמי הארצות באים לשאל מה למעלה ומה למטה. וחקר כבודם – ראוי לחקור בדברי חכמים ובגזירותיהם. (שם שם כז)

ורועה זונות – …לרז"ל האומר שמועה זו נאה אשננה, שאין זונות במקרא מלא אלא זה. (שם כט ג)

עשות ספרים – ואם תאמר אם יש צורך למה לא נכתבו, כי אין להם קץ, ולהג הרבה – ואם לתת לב לגירסא יותר ממה שהלב מבין יגיעה היא לבריות. (שם יב יב)

מכל מלמדי השכלתי – מזה קצת ומזה קצת לאחר שלמדתי מרבי מובהק. (תהלים קיט צט)

ראשית – תחילת חכמתך קנה שמועה מרב, ואחר כך קנה בינה, תתבונן בה מעצמך להבין דבר מתוך דבר. (משלי ד ז)

לא יבוזו לגנב – המתגנב לבית המדרש ועוסק בתורה, סופו שמתמנה דיין ומורה. (שם ו לג)

לשקד – לשמר, על דלתותי – להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון. (שם ח לד)

למה זה – ילמד הכסיל תורה, ולב אין – אין בלבו לקיימה, ולומד רק לקנות שם. (שם יז טו)

רע רע – הקונה תורה תוך יסורים אומר אוי לי על צרה זו, וכשהולך מלא חכמה יתהלל על הצער. (שם כ יד)

הט אזנך – ללמוד תורה מחכם כל דהו, ולבך – ואם הוא רשע לא תלמד ממעשיו. יכונו – אימתי שמורים בלבך, אם תוציאם בשפתיך. (שם כב יז)

אל תתאו – אלא תלך לרב הגון, ולא תביישהו בשאלות, אל תיגע להעשיר – לעשות גרסתך חבילות, כי סוף שתשכחנה. (שם כג ג)

כן דעה – כפי שאתה רודף לאכול דבש, כן רדוף לדעת חכמה, ואם מצאת יש לך אחרית. (שם כד יד)

ילקוט המכירי:

על שדי איש עצל עברתי, מה השדה הזאת אם אין אדם חורשה וזורעה היא מעלה כלה קוצים ודרדרים, ועל כרם אדם חסר לב, מה הכרם הזה אם אין אדם מעדרו ומנכשו הוא מעלה כלו עשבים, כך תלמיד חכם אם אינו נושא ונותן בתורה, סופו להיות מבקש ראש הפרק וראש המסכתא ואינו מוצא, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים פרץ גדרה של תורה. אבל כל מי שדברי תורה נכנסין ומוצאין חדרי לב פנויין, הן תרויין בתוכו, ואין יצר הרע שולט ביניהן, ואין אדם יכול להוציאן מתוכו. (משלי כד)

מדרש משלי, צדיק אוכל לשבע נפשו (משלי י"ג) שאם למד אדם תורה בנערותו לא יעזוב בזקנותו, אלא כל ימיו ממלא נפשו בדברי תורה. ובטן רשעים תחסר (שם), שאם למד אדם תורה בנערותו ושכחה, אם אינו מחזירה, הקב"ה מחסרו מטובה שבגן עדן לעתיד לבא… (תהלים לא)

אמר רבי יהושע בן לוי בג' מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, מנין, שנאמר להודיעך קושט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך (משלי כ"ב), וכן שלמה אומר סוף דבר הכל נשמע (קהלת י"ב), וכאן צלמות ולא סדרים (איוב י'), כיון שאדם נוטה לצלה שלמות הוא סודר למודו… (שם סח)

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי העושה תורתו עתים מפר בריתו, ומאי טעמא, הפרו תורתך עת לעשות לה', אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול כל שעות היום, כך אתה צריך להיות יגע בתורה כל שעות היום… (שם קיט)

ילקוט ראובני:

…ומן הקלפה באה המלאכה צריך אדם לטרוח את עצמו בקושיות התלמוד בחיבור הישיבה כדי לבקוע אור הקליפה וליקח את בולעו מפיו הם נצוצי הטהרה, לקיים מה שנאמר בזיעת אפך תאכל לחם, לחמה של תורה… (בראשית)

דע שכל קורא הלכה צריך לכוין שם אד-ני, כי הלכה עולה ס', וד' אותיות המלה הרי ס"ה. וכל הקורא משנה צריך שיכוון שם שד"י, ויכוין מטטרון עולה שד"י, והקורא בזוהר צריך שיכוין בשם מ"ה באלפין, ומי שאינו מסייע בבעלי תורה בממונו, בזמן התחייה יהיה נפל, כמו שנאמר רבים חללים הפילה, כי בעל תורה הוא נותן הארה בקריאתו לשמות הנזכרים אדנ"י שד"י מ"ה. (שם)

יש קליפה חיצונה נקראת רי"ב ויש עמה תר"ה חיילות כמנין אדר"ת, וסודו ועשו כאד"רת שעיר, ופעולתו שמבטל התורה מן החולה, והשם של כדת כתוב על מצחו של משיח בן דוד מבטל כל זה, וסודו עשה למען דת"ך… (בא, ועיין שם עוד)

כשעוסקים בהלכות קרבנות, אז הבל דנפק מפומיה הוא דוגמת אש של הדיוט ומתקשר באש שלמעלה. (ויקרא)

את הקישואים, מפני מה טעמו במן כל מיני מאכל חוץ מחמשת המינים הללו, מפני שהם קשים לתלמוד. (בהעלותך)

אם לא מחא משה את הסלע במטהו פעמים לא הוי טרחין ישראל תנאים ואמוראים באורייתא, דאיהו סלע דאתמר בהו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו בלא טורח, ויהיה מתקיים בהון ולא ילמדו איש את רעהו, בגין דשכינתא הוי שריא בפומהון דישראל. (חקת)

דע שאין לך ישיבה שלמטה שאין נגדו למעלה, וכל אחד מבני הישיבה יש לו למעלה כח וצל כנגדו, ואם אלף ישיבות למטה, כנגדן אלף למעלה, ומה שלומדים למטה הוא שלומדים למעלה, כי תורה אחת להם, וכל אלה התנאים ואמורים המה ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כולם היו בהר סיני במעמד כל ישראל, וקודם מתן תורה כולם היו למעלה, והרבה פעמים עברה כל התורה כולה על פיהם, וראה באמת כשעלה משה למרום מצאו לר' עקיבא ותלמידיו עמו, וזה היה קודם מתן תורה… (פנחס, וראה שם עוד)

ועתה אמרתי לגלות לך סוד ביומו תתן שכרו, ראשי תיבות שבת, כי כל המצוה שאדם עושה באמצע שבוע או אם קורא בתורה הרבה, אז יש לו אפילו בחול תוספת נשמה קדושה מה שיכול ע"ה להשיג בשבת כי התלמוד תורה בימי החול יש לו הנפש שיש לעם הארץ בשבת, וזהו ביומו תתן שכרו אפילו בחול, יש לו תוספת קדושה, ולכן נרמז שבת בראשי תיבות זאת. (תצא)

אבן עזרא:

ולהורות – כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים, והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה. (שמות לה לד)

מלמד אתכם לעשות – כי עיקר הלמוד לעשות המצוות. (דברים ד א)

ה' הוא נחלתו – כטעם ה' מנת חלקי וכוסי, וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו. (שם י ט)

למען תלמד ליראה – הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך, וטעם שנית להיות למען תלמד, כטעם עגלה מלומדה, והטעם רגילות, והוא הישר בעיני. (שם יד כג)

ולכו שברו – שהחכמה לנשמה כמאכל לגוף. (ישעיה נה א)

ולבלתי סור – כי אם לא ילמד לא ידע מה המצוה, ושכרו למען יאריך ימים. (שם יז כ)

תפרעו – להפוך הסדר, אלא ילמד המוסר שהוא יראת חטא, ואחר כך החכמה לשקד על הרגל וקביעות בבתי החכמה, או דלתות ומזוזות הם תחבולות שבכל חכמה, וכן המושכלות הראשונות, ומהם יתחברו ההקשות, ומהם התולדות הצודקות. וחוטאי – הלומד דרך שבוש וחומס נפשו מהאמת, חומס נפשו – גורם לה העדר. (משלי ח לג-לו)

נפרד – מביתו מתאוות הלמוד, יתגלע – יתערב – יתערב עם אנשי אנשי תושיה, לא יחפץ לעומתו כסיל ללמד, כי אם תתגלה סכלות לבו. (שם יח א וב)

רמב"ן:

למען תירא – רבי אברהם… ואיננו נכון בעיני, אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצוות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלקיך לשמר מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם, כי בעבור עשות המצוות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם, ויעמדו על פני האדמה לעולם… (דברים ו ב)

וזכרת – …והנכון שהוא כפשוטו, שתלמד החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום זכר ליציאת מצרים… (שם טז יב)

…אמר ליה כל מי שאינו מהול אינו יכול ללמוד תורתם, שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', וזה אמת הוא, לפי שיש בתורה סודות מעשה בראשית שהזכיר אונקלוס וסוד מעשה מרכבה, וסודות אחרים רבים שנאמרו מפה אל פה, ואינם נמסרים אלא לחסיד שבישראל, ועוד שאין אחר זוכה בהן מכל, הנה אמר בפירוש שאין חכמי הגוים, והם הפילוסופים, שהיו בימי הפילוסופים מיד אחרי אריסט"ו, שכלם אינם יודעים ביצירה מה שיודע קטן שבישראל. ודבר ברור הוא שרוב תועלת שאר החכמות אינה אלא להיות סולם לזו ולחכמה שקורין הם ידיעת הבורא… (תורת ה' תמימה וראה עוד ערך מדע)

…ורז"ל מוציאין מרמזי הפסוקים כל סדרי ערבות ותענוג הנשמות שאותו הגמול הוא הנקרא גן עדן, ואינו נקרא עולם הבא אלא כדעת הרב ז"ל, וכן יודעין מפסוק להט החרב המתהפכת ענין דין גיהנם והשתלחות נשמות החוטאים על ידי מלאכי חבלה. ורבינו שרירא כתב בתשובת שאלה ובלשון הזה: מסרו חכמים אחד לחברו הכרת פנים וסדרי שרטוטין, שמקצתן אמורים בסדר פרשה זה ספר תולדות אדם, ומקצתן בסדר פרשה שלאחריו זכר ונקבה בראם. ופירש הגאון שהחכמים היו מוסרין הכרות הללו זה לזה, מפני שאין מוסרין מעשה מרכבה וסתרי תורה אלא למי שרואין בו סימנים שראוי לכך… ורבי ישמעאל הוא שקבל סתרים הללו, וקרו ליה רבי ישמעאל דהיכלות והכרת פנים… (שם וראה אדם-ידיעה)

…ומי שלא ידע מעלת התורה ומעמקיה, לא יהיה חושש לבקש לה טעם, כי איננו שוה מי שחופר מקום למצא בו מטמון לפי אומדן הדעת, למי שחופר ויודע בודאי שיש מטמון באותו המקום. והנה תורתנו התמימה ידענו כי כולה מלאה מטמונים, כמו שאמר וכמטמונים תחפשנה, ואין לך מקום בכל התורה שאין לו מטמון מעין אותה הפרשה, ואפילו במקום שנראה מפשטו שאין דבר, כענין עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וגו', לפי הנראה מן הפשט שאין בו דבר פנימי, ולא סוד ולא תעלומה, שאינו מורה דבר כי אם כנוי שמות של מקומות ידועים לא דבר אחר, ועל זה הזהירו ז"ל ואמרו לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון וכו', וכלל אומר לך, כל המקרא הזה שהוא עטרות ודיבון וגו' כולל סוד מערכת העליונה, ולפיכך הוצרך אונקלוס לתרגמו, ואומר עטרות ודיבון תרגום מכלילתא ומלבישתא וכמיר וכו'… ואחר שהודענוך זה נתחיל ונאמר כי כשתהיה נפשך בטוחה כי תורתנו התמימה היא במעלה הזאת, אז תמשך אחריה תמיד ותתענג בה, ולא תפרד דעתך ממנה… (מאמר על פנימיות התורה)

רד"ק:

לא ימוש – רז"ל נחלקו, יש אומרים מצוה כל ימיו, ואפילו ידע כל התורה, ויש אומרים ברכה. ונראה שהוא מצוה לכל אחד עד שידע התורה, ואחר כך ילמד החכמות. והגית – הגיון הלב בכל עת שימצא פנאי מעסקי מחיתו. ואז תצליח – בשמרו מצוות ה' ובשכרם תבא לו הצלחה. (יהושע א ח)

ובתורתו יהגה – לבו ומחשבתו על המצוות יומם ולילה – אמרו רז"ל ומלאכתו מתי יעשה, אלא המקיים מצות תפילין כאילו למד יומם ולילה, ובפשט כל עת שפנוי מעסקיו. (תהלים א ב)

ולרשע – עד עתה הוכיח המקריבים ואינם שבים, ועתה הלומדים ואינם עושים, והראשון העושה רעות בסתר ומקריב בגלוי יותר רע, ומהלומד ואינו עושה ילמדו בני אדם ויחשבו שמעשיו ראוים, שהרי הוא חכם. (שם נ יז)

באהלי רשע – טוב לישב בשער אלוקים ולעסוק בדברי חכמה, מהיות גר באהלי עסק העולם והחרדה עליו.(שם פד יא)

ההולכים בתורת – הלומד תורה דרכו שלמה כמו שאמרו אין בור ירא חטא. או אשרי הלומדים כשדרכם תמימה שאינם עושים הדין אלא לפני משורת הדין. (שם קיט)

רשב"ם:

אלה תולדות – ישכילו אוהבי כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה ללמדנו ולהודיענו ברמוזות הפשט ההלכות והדינין וההגדות על ידי אריכות הלשון, ובל"ב מדות וי"ג מדות. והראשונים מחסידותם נתעסקו לנטות אחר הדרשות שהן עיקר, ולא הורגלו בעומק הפשט, לפי שאמרו רז"ל אל תרבו בניכם בהגיון, והעוסק במקרא מדה ואינה מדה, וכדאמר בשבת, הוינא בר י"ח ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ורבינו שלמה אבי אמי, מאיר עיני גולה, נתן לב לפי פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ברבי מאיר חתנו זצ"ל נתוכחתי עמו, והודה לי, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום… (בראשית לז ב)

כוזרי:

אמר החבר, כי המכוון מן הלשון הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכוונה לא תגמר על תומה אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים הנאמרים מעלה על הדברים שבכתב, וכאשר אמרו, "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור ורפיונו, וברמיזות ובקריצות מתמיהא ושאלה והגדה… (מאמר ב עב)

אמר הכוזרי, אשאל אותך, התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית?

אמר החבר, אמרו כי בעבור העיר החום הטבעי, ואינני סבור שהוא אלא מצד הענין שאנחנו בו, כי מפני שיכולים לקרא רבים מהם פה אחד, היה אפשר שיתקבצו עשרה מהם או יותר על ספר אחד, ובעבור זה היו ספרינו גדולים, ויצטרך כל אחד מהעשרה שיטה עם העתים לעיין התיבה, וישוב, והוא נוטה ושב תמיד, מפני שהספר בארץ, והיה זה הסבה הראשונה… (שם פ)

…אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה, בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים… (מאמר ג א)

אמר החבר, החסיד הוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים… וחסם הכחות הכעסניים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו… (שם ה)

…הטוב לי שאלמד ואתחדד בהשבת הדעות הנפסדות הסכלות, כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, כל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד. (מאמר ה א)

…ואמרו (בנפש) המדברת שהיא השכל היולני, רוצה לומר השכל בכח, דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפעל, והוא כל דבר בכח, ויהיו בו הצורות המושכלות, אם בלמוד אלקי ואם בקנין. ואשר הן בלמוד הן המושכלות הראשונים, אשר ישתתפו בהם כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי. ואשר בקנין הן בהקשה ובחדוש המופתי בהצטיירות האמיתות הדבריות (ההגיוניות) כמו הסוגים והמינים והחלקים והמדות המיוחדות… ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש בציורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, ותמצא הצורות ההן משתתפות קצתן עם קצתן בתבניות ונפרדות בתבניות אחרות, ומן התבנית ההן צורות עצמיות ומקריות, והיא מחלקת אותן ומסדרת אותן ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים והסגולות והמקרים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזר השכל הכללי הסומך אותם. ואם היא נעזרת ראשונה בכחות ההרגשים איננה צריכה אליהם בציור אלה הענינים בעצמם ובהרכבת ההקשים מהם, לא בעת האימות ולא בעת הציור. וכאשר הכחות ההרגשים משיגים יחס המוחש, כן הכחות השכליים משיגים יחס מן המושכל בהפשטת הצורה מהחומר והתדבק בה… (שם יב, וראה שם עוד, וערך שכל)

…אבל הזימונים הנפשיים, והם סודות התורה למי שידעם והתחכם בהם, הם מועילים מביאים הטוב ודוחים הרע, וכאשר ישתדל האדם בסבות האמצעיות, אחר שימסר אל האלקים במה שנעלם ממנו בלב שלם, ימצא טוב ולא יחטיא… וכן הפחות שבבני תורת האלקים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות, שאין להן תורת האלקים, כי התורה שהיא מאת האלקים מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד, והראיה על זה, כי ההתמדה על מעשה התורה ההיא מביאה אל מדרגת הנבואה, אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלקים… (שם כ)

משנה תורה:

צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים, ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו, וידע סוף הדבר ועומקו. ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן, ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל, כבשים ללבושך, כך אמרו חכמים בפירוש משל זה, דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך, כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים… (יסודי התורה ב יב)

ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית, שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים, וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו. ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו, ולמה אין מלמדין אותו לרבים, לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין. בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום, וצמאה נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים… ועניני ארבע פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם, שחכמים הראשונים קורין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס. ואף על פי שגדולי ישראל היו, וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהם כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים, שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אף על פי כן ראוין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר. (שם ד יא-יג)

לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו… וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים, והוא שצוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה, אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט, הרי זו סכלות, ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין, וקול כסיל ברוב דברים. סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון, הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים. (דעות ב ד וה)

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד. כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך. מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך… אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חברו… (תלמוד תורה א א, וראה עוד ערך חינוך)

לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד, ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה. מאימתי אביו חייב ללמדו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות… (שם ה וו, וראה עוד ערך חינוך)

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר, שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו', מה אני בחנם למדתי, אף אתם למדתם בחנם ממני, וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם, כמו שלמדתם ממני. לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר, שנאמר אמת קנה, יכול ילמד לאחרים בשכר, תלמוד לומר ואל תמכור, הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלמדו רבו בשכר.

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהם סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. עד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח. וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.

כיצד, היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע, ואותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש בתורה שבעל פה, ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודבר קבלה בכלל תורה שבכתב הן, ופירושן בכלל תורה שבעל פה. והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן. במה דברים אמורים, בתחלת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני התורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו.

אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. (שם שם ז והלאה)

בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כל מי שירצה יבא ויטול, שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם. אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן. שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ולא עליך הדבר לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, ואם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער. שמא תאמר עד שאקבץ ממון או אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך, אין אתה זוכה לכתר של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ולא תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא, לא בגסי הרוח היא מצויה, ולא במהלכי מעבר לים היא, לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים, וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.

דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך, מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונוטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשה עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שהוא מלסטם את הבריות…

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו, התרפית ביום צרה צר כחכה, ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו. תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח.

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, תפלה לא-ל חיי. וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה, אש אוכלתו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, כי דבר ה' בזה, זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר, וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל בוזה דבר ה', אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר, וענין זה מפורש הוא בתורה, הרי הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך… (שם פרק ג א והלאה)

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא, אמרו חכמים, אם הרב דומה למלאך ה' צב-אות יבקשו מפיהו, אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

כיצד מלמדים? הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהו כולם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. אם היה מלמד מפניו לתלמידים מלמד, ואם היה מלמד על פי מתרגם, המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים, וכשהם שואלין למתרגם הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם, ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב…

הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה, וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו, רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה. לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה, והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום, לפיכך אמרו חכמים הראשונים, אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. במה דברים אמורים, בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים, לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה.

אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח, ואין שואלין שנים כאחד, ואין שואלין את הרב מענין אחר, אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו, כדי שלא יתבייש, ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם.

אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים, ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו, ואין שואלין אלא מיראה, ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות… (שם פרק ד א והלאה, וראה שם עוד)

התלמידים מוסיפים חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. (שם ה יג)

…אלא כך הוא הכרע הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה… וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא… (תשובה ט א, וראה שם עוד)

אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה… שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים… העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה… כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תיגע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה, הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה… דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשכיל. (שם י א והלאה)

היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע, פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק, אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות. (קריאת שמע ב ה)

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל, והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה. (תפלה ו ח)

אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה פרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים, עד שישלים פרשיותיו עם הצבור. (שם יג כה)

…ואין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר… (ספר תורה ז יד)

התינוקות מלמדים אותן הברכות כתיקונן, ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד, הרי זה מותר, ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. (ברכות א טו)

…אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור, גזרה משום ביטול בית המדרש, שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש. (שבת כג יט)

…גדולה מזאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד. (איסורי ביאה כב כא)

האומר לחברו נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות, שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר. (נדרים א כט)

מלמדו (את המודר ממנו הנאה) תורה שבעל פה, שהרי אסור ליטול עליה שכר, אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ואם אין דרכן שם ליטול שכר על תורה שבכתב, הרי זה מותר, ובין כך ובין כך מותר ללמד את בנו. (שם ו ז)

ואינן מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין (בית המקדש), ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. (בית הבחירה א יב)

ומותר לשכר ללמד תורה ואפילו הלכות ומדרשות, והוא שלא יורה, ואם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד, שלימודו הוראה היא. (ביאת מקדש א ד)

…ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם. (ממרים ו יג)

מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד… (אבל ג יד)

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה, במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו. (שם יד ט)

…ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו (ביאת המשיח מלחמת גוג ומגוג וכו') וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקיצין… (מלכים יב ב)

שמונה פרקים לרמב"ם:

…ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו תהיינה בטלות מצוות התורה ואזהרותיה, והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה, וכן היה מתחייב בטול הלמוד וההתלמדות, ולמוד כל מלאכת מחשבת, היה כל זה הבל ולבטלה, אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ לזולתו, לפי דעת האומרים זה, שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני בלתי שידע החכמה פלונית ושתהיה לו המדה הפלונית… (פרק ח)

מורה נבוכים:

כוונתי שיהיו האמיתיות מושקפות ממנו ואחר יעלמו, עד שלא תחלוק על הכוונה האלקית, אשר שמה האמיתיות המיוחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם, אמר סוד ה' ליראיו. ודע כי הענינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם בלבד קצת התחלותיהם, כפי מה שהם עליו בביאור. וכבר ידעת אמרם ז"ל ולא במעשה בראשית בשנים, ואילו באר שום אדם הענינים ההם כולם בספר יהיה כאלו דרשם לאלפים מבני אדם. ולזה הביאו הענינים ההם גם כן בספרי הנבואה במשלים, ודברו בהם רז"ל בחידות ומשלים, להמשך אחר דרך ספרי הקדש, בעבור שהם ענינים ביניהם ובין החכמה האלקית קורבה גדולה, והם גם כן סודות מסודות החכמה האלקית. ולא תחשוב שהסודות העצומות ששם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום, ואחר כן יעלימהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהנה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם, והוא בליל חזק החשך… ודע כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדרגת שלמותו לזכור דבר ממה שהבין מאלו הסודות, אם בפיו או בקולמוסו, לא יוכל לבאר אפילו מעט השיעור אשר השיגוהו באור שלם כסדר, כמו שיעשה בשאר החכמות שלימודם מפורסם, אבל ישיגהו בלמדו לזולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו, רוצה לומר מהיות הענין מתראה מציץ ואחר יתעלם, כאילו שטבע הענין מתראה מציץ ואחר יתעלם, כאילו טבע הענין הזה הרב ממנו המעט כן הוא, ובעבור זה כשכיון כל חכם גדול אלקי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין, לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות, והרבו המשלים ושמום מתחלפים במין ואף בסוג, ושמו ברובם הענין המכוון להבינו בראש המשל או באמצעיתו או בסופו, כשלא ימצא משל שוה לענין המכוון מראשו ועד סופו…

דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ז"ל וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים ועניניהם ופירוש מלותיהם, כבר ידעת אמרו "וביד הנביאים אדמה", וידעת אמרו "חוד חדה ומשול משל", וידעת כי מרוב עשות הנביאים המשלים אמר הנביא, "המה אומרים הלא ממשל משלים הוא"… וכן הם משלי הנביאים ע"ה נגליהם חכמה מועילה בדברים רבים, מכללם תיקון עניני הקבוצים האנושיים, כמו שיראה מגלויי משליהם, ומה שידמה להם מן הדברים, ותוכם חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמיתתה. ודע כי משלי הנבואה יש בהם שתי דרכים, מהם משלים שכל מלה שבמשל ההוא יש בה ענין, ומהם מה שיהיה כל המשל מגיד על כל הענין ההוא הנמשל, ויבאו במשל ההוא דברים רבים מאד, אין כל מלה מהם מוספת ענין בענין ההוא הנמשל, ויבאו במשל ההוא דברים רבים מאד, אבל הם ליפות המשל וסדר הדברים בו, או להפליג בהסתיר הענין הנמשל… (פתיחה)

ועל זה הענין מי שלמד איש ענין אחד והואילהו דעת, כאילו הוליד האיש ההוא, באשר הוא בעל הדעת ההוא. ובזה ענין נקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים… ובזאת ההשאלה נאמר באדם ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, וכבר קדם לך ענין צלם אדם ודמותו מה הוא, וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו הנאמר עליה בצלם אלקים ובדמותו, אמנם שם כאשר למדהו והבינהו ונמצא שלם השלימות האנושית, אמר בו ויולד בדמותו כצלמו… (שם חלק א פרק ז)

דע כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד, רצוני לומר החכמה האלקית, וכן ביאור עניני משלי הנבואה וההערה על השאלות הנעשות בספור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם, ומי שיראה שלם בשכל מזומן לזאת המדרגה העליונה, רצוני לומר מדרגת העיון המופתי וההוראות השכליות האמיתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו. אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלקית לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות, אבל בטול לגמרי, ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזוך הנער היונק בלחם החטה והבשר ושתיית היין, שהוא ימיתהו בלא ספק, לא שאלו המזונות רעים בלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם, עד שיגיע לקבל התועלת מהן, כן אלו הדעות האמיתיות לא העלימום ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, אבל העלימום לקצור השכל בתחלה לקבלם, וגלו בהם מעט שילמדם השלם, ולזה נקראו סודות וסתרי תורה, כמו שנבאר. וזאת היא הסבה ב"דברה התורה בלשון בני אדם", כמו שביארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם… והנה אבאר לך הסבות במנוע למוד ההמון בדרכי העיון האמיתי, והתחיל עמהם בציור מהות הענינים כפי מה שהם עליו, והיות זה ענין ראוי הכרחי, שלא יהיה אלא אם כן אביאהו בפרק שאחר זה ואומר. (שם פרק לג)

הסבות המונעות לפתוח הלמוד האלוקיות, ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון, חמש סבות. הסבה הראשונה קושי הענין בעצמו ודקותו ועמקו, אמר "רחוק רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו"… ואין ראוי שיתחילו לו בלמוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלוים בתורתנו, דמותך החכמה במים, ובארו עליהם השלום למשל הזה ענינים, מכללם כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכל השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלמודה. הסבה השניה קצור דעות האנשים כלם בהתחלתם, וזה כי האדם לא נתן לו שלמותו האחרונה בתחלה, אבל השלמות בו בכח, והוא בתחלתו נעדר הפועל ההוא, ועיר פרא אדם יולד, ואין איש שיש לו דבר אחד בכח ראוי בהכרח שיצא הדבר ההוא אל הפועל, אבל אפשר שישאר על חסרונו, אם למונעים אם למיעוט למוד במה שיוציא הכח ההוא אל הפועל… והסבה השלישית אורך ההצעות, כי לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו ויניח ההצעות. ודע שאילו היה האדם מגיע אל אחת מן התכליות מבלתי הצעות הקודמות לה, לא היו הצעות, אבל היו טרדות ומותרים גמורים… וכל איש אפילו הפתי באנשים, כשתעירהו כמו שמעירים הישן, ותאמר לו הלא תכסוף עתה לידיעת אלו השמים כמה מספרם, ואיך תכונתם, ומה יש בהם… הוא יאמר לך "כן" בלא ספק, ויכסוף לידיעת אלה הדברים כפי אמיתתם, כוסף טבעי, אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה, ולהגיע לידיעת כל זה בדבור אחד או שני דברים שתאמרם לו לבד, אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין על זה לא יעשה, אבל יספיק לו בדמיונות מכזיבים, תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה… ויש הנה הכרח אחר ללמוד ולדעת ההצעות, וזה כי האדם יתחדשו לו ספקות רבות בעת הדרישה מהרה, ויבין גם כן הקושיות במהרה, רוצה לומר סתירת מאמר מן המאמרים, כי זה כדמות סתירת הבנין. אמנם קיום המאמרים והתיר הספקות, לא יתכן אלא בהקדמות רבות ילקחו מן ההצעות ההם, ויהיה המעיין מבלתי הצעה כמי שילך על רגליו להגיע למקום, ונפל בדרכו בבור עמוק, שאין תחבולה לו לצאת ממנו עד שימות, ואלו חסר ההליכה ועמד במקומו היה יותר ראוי לו. וכבר היטיב שלמה במשלי מאמריו בתאר עניני העצלים ועצלותם, והכל משל לעצלה מבקשת החכמה…

והסבה הרביעית, ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת, כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות, ואי אפשר היות דבריות האמתיות, רצוני לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב, ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו, שהוא אינו נצול מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול… וההשתדלות עמם בזה ענין שטות גמורה מן המשתדל, כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת הרפואות ולא חכמת התשבורת, ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו, ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות. ולזה רחקו למדה לבחורים, וגם אי אפשר להם לקבלה, לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגידול והצמיחה…

והסבה החמשית: העסק בצרכי הגופות אשר הם השלמות הראשונה, ובלבד אם יחובר עליהם העסק באשה ובבנים כל שכן אם יחובר לזה בקשת מותרי המחיה שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים, שאפילו האדם השלם כמו שזכרנו כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים, וכל שכן שאינם צריכים, ותגדל תשוקתו אליהם, יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו, ויהיה בקשתו אליהם ברפיון ומיעוט השגחה, ולא ישיג מה שבכחו להשיג, או ישיג השגה מבולבלת מעורבת מן ההשגה והקיצור. (שם פרק לד)

ממה שצריך שתתעורר עליו אמרו מראות אלקים, ולא אמר מראה לשון יחיד, מפני שהם השגות רבות חלוקות במיניהם, ורצה לומר שלש השגות, השגת האופנים, והשגת החיות, והשגת האדם אשר למעלה מן החיות… וכבר ביארו חכמי המשנה זה הענין, והם העירוני עליו, והוא אמרם ששתי ההשגות הראשונות, רצוני לומר השגת האופנים והחיות לבד מותר ללמדה, וההשגה השלישית אשר היא החשמל ומה שנדבק בו, אין מלמדין ממנו אלא ראשי פרקים… (חלק ג פרק ה, וראה שם עוד)

המצוות אשר כלל אותם הכלל הראשון, והם הדעות אשר ספרנום בהלכות יסודי התורה, סבת כלם מבוארת, השתכל בהם אחת אחת תמצא אמיתת הדעת ההיא, ושהוא ענין מופתי. וכן כל מה שבא מן הזרוז והאזהרה ללמוד וללמד מבואר התועלת, כי אם לא תהיה שם חכמה, לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמיתית, וכבוד חכמי התורה גם כן מבואר התועלת, שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים, לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים… (שם פרק לו)

…ודע בני, שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז"ל על צד המשל, "עדיין בן זומא מבחוץ", וכשתבין הענינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלקיות כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות, והוא נוטה כלו אל השם יתעלה והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצא או ללמוד מהם ראיה על השי"ת לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד, אפשר שתהיה מהם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים. יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי השי"ת עד שנאמר בו ויהי שם עם ה' וגו'… (שם פרק נא)

ספר חסידים:

ואמר בעל זה הספר אשר חבר דברי חסידות והענוה והיראה כל אחד במחברת בו בינותי ומכל מלמדי השכלתי, וממורי קבלתי, כי ראוי לכל יראי ה' להורות לבניהם ולתלמידיהם ולכל ישראל איך יוכלו להשיג לעשות רצון יוצרנו ית"ש ויתעלה זכרו. ולקח לשונו דרך המשל להמשיל את בוראינו למדת בשר ודם, כדי להכניס בלבבות בני אדם לשבר האזנים ולפקוח עינים עיוורות ולהבין לבות הערלים… (ב)

…העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות הולך בנתיבות החכמה הראויה ועוסק בתורה ואוהב את ה' אהבה גדולה, לא מפני דבר שבעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש את הטובה, אלא עובד באמת מפני שהקב"ה אמת, וסוף הטובה לבא בכללה… וזהו דבר ידוע כיום וכשמש לכל מבין אשר לא תהיה אהבת הבורא קשורה בלב האדם עד אשר ישגה בה תמיד, כגון שיעזוב כל אשר בעולם חוץ ממנו, כמו שצונו (דברים ו' ו') בכל לבבך, ולא יתכן זה אלא בדעה שידעהו, לפיכך זה האמת וכללו של דבר, כי צריך לו לאדם להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעות לו את קונו, כפי כחו שיש לו להבין ולהשכיל ולהשיג… (יד)

שורש התורה צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר (תהלים קי"א) שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא ושונה בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו, אלא לומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, וזו היא תורה לשמה… וכל אדם שעוסק בתורה ויודע בה המצוות ואין מקיימן, אוי לו ולמזלו, שהוא טורח בעולם כדי לקנות גיהנם… וצריך לקבע עתים לתורה בכל יום ובכל לילה, לקיים מה שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים טוב מעט ביראת ה' מהמון רשעים הלומדים כל היום ואינם מקיימים. (יז)

אל יעמד אדם לדבר עם מלמדי תינוקות פן יבטלם בדבריו, צא ולמד מחוני המעגל ואבא חלקיה בן בתו, שלא רצו להשיב במלאכה אפילו שלום, כל שכן במלאכת שמים, ארור עושה מלאכת ה' רמיה. (קכד)

אם אתה מתווכח עם חכם אל יהי לך לצער אם נצחך, כי ממנו תלמוד ותוסיף חכמה, אם תנצח אותו מה תרויח, אבל אם נצחך בזה הרווחת אשר ידעת עתה מה שלא ידעת קודם לכן. (קמב)

יש חסיד שלבו דולק אחר רצון בוראו, ואינו מרבה מעשים טובים כחסיד החכם, מפני שקיבל מרבו, ומה שחבירו לא הרבה, לפי שלא קיבל מרב, ואילו היה יודע היה מקיים, לפי שאמרו לעולם יהא אדם ערום ביראה, והנה מי שלא למד שאין לבו כספוג לקבל הלימוד, ואפילו קבל הרי זה לבו סתום פעמים ומפוזר, שאין יכול להבין ולדעת, ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין, אף על פי שלא נצטווה נענש עליה, על שלא שם על לבו, שנאמר (במדבר ל"א) ויקצוף משה על פקודי החיל, ולמה לא ענו לו ולמה לא צוית לנו, אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר, מה כנענים שכתוב בהם לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'… אלו שכבר חטאו והחטיאו לא כל שכן… (קנג)

מצוה לשנות ארבעים מלאכות חסר אחת, כדי שלא ישכח איזו מלאכה אסורה, כמו שיש לדרוש במעשה מועדים לפני המועדים… (קנד)

זה יסוד למוד היראה, יסוד יראי אלקים, כשתבא לעשות שום דבר תחשוב אם היה אדם אחר עושהו, אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו… ראשית חכמה קנה חכמה, כשיגיע בנך ללמד אל תקנה לו אלא רב חכם וירא שמים, שנאמר (משלי א' ז') "יראת ה' ראשית דעת", זה כדי להכניסו ביראת ה'… (קנה)

למ"ד זה למה נקרא למ"ד? על שם למען תלמד ליראה, ולכך אמר דוד באות למ"ד לימוד היראה, לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, למה אמר בנך, לפי שאינו דומה מי שילמד בילדותו, ללומד בזקנותו, כי הבן שהנהיג אותו אביו מילדותו מעשים טובים דומה למי שרגיל לילך במדבר ויודע ומלומד לנטות לבא לעיר כן דומה למי שרגיל לילך בספינה בים ויודע להטות הספינה לבא למחוז חפצו, ומי שאינו יודע לילך ילך אנה ואנה. ועוד דומה הלומד בילדותו לחמה לבנה כוכבים ומזלות, שדרך ישר הם הולכים, שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וזהו שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה (מלאכי ג' כ'), לכך נאמר לכו בנים וגו', יראת ה' אלמדכם. זה לימוד סוד היראה, למ"ד גדול מכל האותיות, כי לימוד היראה גדול מן הכל… (קנח)

בעיר אחת היתה קהילה גדולה והיו עשירים, ומחמת רוב עשרם היו מתגאים ולא היו עוסקים בתורה כדבעי להון למיעבד, והיה שם זקן אחד וחכם אמר להם, דעו לכם, אם לא תתעסקו בתורה ותחזרו בכם, תמיה אני אם לא תחרב העיר, כל זמן שאותו זקן חי בזכותו לא נעשה דבר, כשנפטר והלך לעולמו, בא מלך אחד ודחק את העיר… (ריב)

אהוב את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, אהוב אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם… אלא כך יעשה, הרוצה ללמוד אותה יתפלל להקב"ה שלא יארע דבר רע, וגם ילמדו הרב בחשאי לא יפרסם ולא יזיק ולא ינזק, אחר שלשון בני אדם ועינם מזקת… וגם שמעתי בב' דברים מלאך המות קרוב לשמוע, מי שדורש מעשה מרכבה ובמועד קטן, לכן נענה מלאך המות ואמר הן הן מעשה מרכבה, כמעשה דרבן יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן ערך וכן מועד קטן וכיוצא בו שהוא ממונה על המות, לכן יעסוק בכל לבו לישר בלא קלות ראש בה. (רסא)

צור תעודה חתום בלימודי (ישעיה ח' ט"ז), תעודה שצריך לחפש אחר ראיות, שיהיו מעידות על התורה שכן הוא, חתום תורה אלו פסקי הלכות, אם חכם הלומד כדי להבין הקושיות והתירוצים צור תעודה, ואם אינו מבין חתום התורה בלימודי, ולא בלימוד של נצחון כגון שנים שמתווכחים לנצח זה את זה, אלא תלמדם. (רפח)

ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, באותו פסוק רמז כל אדם חכם כשבא אחד לפניו ואמר למדני, אם יחפוץ לדעת אם חפץ הקב"ה בלימודו אם יראה שיגדיל תורה ושלא יבואו לידו עסקים לטורדו מתורתו, אלא שרואה שאין טרדות באין לידו ויכול להגדיל לימוד בידוע שחפץ ה' למען צדקו, והרב לא ידחהו, כיון שהקב"ה חפץ מעת שבא התלמיד יגדיל תורה ולא יביאו עסקים וטרדות על ידו כל זמן שעוסק בתורה, וידע שיאדיר יהיה התלמיד, כלומר רבים יהיו צריכים לתורתו ויכבדוהו. ואם רואה הרב שמעת שבא התלמיד באו עסקים לידו ומתבטל מתלמודו יותר מלפנים, דע שאין חפץ הקב"ה על למודו עמו, עד שידחהו… (רצ)

מסיר אזנו משמע תורה (משלי כ"ח), ראשי תיבות מאמת, אם שואל אדם אמת, אבל לקנטר ולהכעיס ומחפש להביא ראיות שקר לסתור דבריך, עליך נאמר (שם כ"ג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. (רצד)

אין מגלים אגדה תמוהה לקטנים, פן יאמרו אין בו ממש, ומדהא ליתא שאר דברים נמי אינם, וכן לעמי הארץ, שלא יאמינו, וכן לכל מלעיגים עליהם. (רצז)

גיעגוע נשים ובנים ושחוק חבירים וטיולים וחדושים דברים בטלים גורם להבטל מדברי תורה, לכך נאמר (דברים ו') בכל לבבך ובכל נפשך אצל אהבה ועבודה. (ש)

ובכל קניניך קנה בינה (משלי ד') שיהא לו רב שידע ויבין מה הוא לומד, אף על פי שאינו לומד אלא עברי צריך שיהא מבין מה הוא לומד, כשלומד מקרא צריך להבין לו כשהגיע לדברי יראת שמים, כגון לכבד את התורה, ולומד לו שהבורא בשמים, והוא הנותן והוא המפרנס. ויראה לו שבשמים הוא, ואם יגדל ילמדוהו שיש גן עדן וגיהנם, כי הילדים לבם כלב הגדולים בחלום, סבורים שהכל אמת, כך הילדים סבורים שכל דבריך אמת, קודם שירגילוהו חברים רעים לדברים רעים. (דש)

מי שמלמד תינוקות ואחד חריף מחבירו, והאב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד, וצריכין החריפים בלבד, אל ישתוק, ויאמר לאביהם אלה צריכין רב לבד ואלה לבד, אף על פי שיפסיד אם יפרידום. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב), אם תראה שיצליח במקרא ולא בתלמוד אל תדחוק לו השעה ללמדו תלמוד, ואם יבין תלמוד אל תדחוק אותו ללמדו מקרא, במה שיודע תחנכהו. בן חמש עשרה לתלמוד, מאי נפקא מינה, אלא כיון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד, ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה. (שח)

היתה כאניות סוחר (משלי ל"א), כאניה אין כתיב כאן, אלא כאניות, שכל תלמיד חכם שאינו יודע להשיב בכל מקום שישאלוהו אינו ראוי לישב בסנהדרין וראש ישיבה, ממרחק תביא לחמה, שיודע להביא ראיה ממסכתא למסכתא, מי גרם, ותקם בעוד לילה, כל הלילה יושב ועוסק בתורה, כאניות סוחר, כך הקב"ה מזמין לעוסקים יומם ולילה בתורה כל צרכיהם, כשם שהסוחר שהשעה משחקת לו מזמין לו הקב"ה מלאכים הממונים עליו, נכנסים בלב אחרים להביא לאותו מקום שזה הסוחר שם, ומכוון לב הסוחר לקנות, ואחר כך מכוין לב אחרים לבא שם אצל הסוחר או הסוחר אצלם לקנות, וכל העוסק בתורה תדיר הקב"ה שולח לו מלאכים מרחוק להביא לו כל צרכיו, לכך נקראת התורה לחם. (שט)

חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות, כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו מלמדה תיפלות, זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה אין מלמדין לאשה ולקטן… שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים… אבל לא יתכן לבחור ללמוד לבנות, ואפילו האב עומד שם ושומר פן יתייחד, לא יתכן, פן יתגבר יצרו עליו או יצרה עליה, וקול באשה ערוה, אלא האב ילמוד בתו ואשתו. והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחודש ושבת הולכות. (שיג)

האב שהיה חוטב עצים או עבודה אחרת והבן לומד, עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קי"ט), ויעשה הבן המלאכה, אף על פי שהאב עם הארץ. אבל אם הבן יודע שהאב כשהוא יושב פנוי עוסק במעשים רעים… מצוה על הבן להניחו לטרוח במלאכה כדי שלא יחטא באותה שעה. ואם הבן עושה מלאכה ואב אומר לו לך אתה ועסוק בתורה ואני אחטוב העצים, או אעשה אותה מלאכה שאתה עוסק, יעסוק הבן בתורה. ואפילו יש שם בני אדם, והבן חושב אם אני מניח את אבי במלאכה ואני אשב יאמרו העולם שאני מבזה את אבי, ואפילו לא אמר לו לך ועסוק בתורה, אלא האב חס על בנו שלא יטריח… (שלח)

אחד נדר ללמוד במקום אחר, ולא היה לו לב ושכח מה שלמד, אמר לחכם הנה לא יועיל לי לימודי מה אעשה, אמר לו החכם מתחרט אתה, אמר לו אם הייתי יודע שום אדם שיהא חריף ומבין וירא שמים הייתי נותן לו כפליים כאן מאשר הייתי מוציא אם הייתי שם, כי אני מתחרט והייתי שואל על נדרי להתירו, ואף על פי כן אשלח אחר תחתי, אמר לו החכם אם היית לומד והיה מועיל לא הייתי מתירו לך… ותן לי המעות תחילה שתתן לאיש חכם וירא השם שילמוד שם. (תד)

…נשמות יש להם ספרים ערוכים על שלחן, כמו שרגילים בחייהם ללמוד כן במותם לומדים. (תנה)

למה לא כתב שלמה המלך חכמתו מה היו, ולא כתב אלא ג' ספרים בלבד, כי אם היו נכתבים שאר דברים היו עוסקים בהם וממעטים להגות בתורה, והיה בא לידי ביטול תורה ומצוות… (תסח)

שני דברים רגילות בבית הכסא, הרהור תורה או הרהור עבירה, ועתה דברי צרכיך ומחשבותיך ומחשבות חפציך לא תחשוב אותם בעת שתוכל ללמוד תורה אלא כשתלך בבית הכסא או בבית המרחץ אז תחשוב בם, כדי שלא תהרהר בדברי תורה או אחר עבירה, ועוד שלבך יהיה פנוי אחר כך מהרהורי צרכיך ותלמוד בלב שלם. ואל ישיאך לבך לאמר שטוב להרהר בדברי תורה, שאותו טעם שאני זוכר אם לא אהרהר אחריו אשכחנו, וכן בתוך תפלתך אם תסיר דברי תורה מלבך בעוד שאתה מתפלל, או כשאתה במקום שאסור להרהר בדברי תורה, הקב"ה ישלם לך תחת אחד ששכחת תזכור כמה וכמה. (תקמו)

תדע מי שמזכה את הרבים לאחר מותו ואינו עמל כל כך לשם שמים, כגון אדם שלא עסק לשמה, ועשה פירוש או תוספות או העמיד תלמידים והכל שלא לשמה, ואדם אחר עסק בכל כחו לשמה, ולא עלתה בידו, לא העמיד תלמידים ולא עשה פירוש ותוספות לזכות את הרבים לאחר מותו, אותו שלמד לשמה עדיף מיניה, מאחר שלמד לשם שמים, וברצון היה מזכה את הרבים ולא עלתה בידו, רחמנא ליבא בעי. (תקצ)

אדם הלומד בנגעים או הלומד בשחין לא יהא רוקק, משום דכתיב (במדבר ט"ו) כי דבר ה' בזה, וכן אם יראה בבני אדם שהם כן, אל ירוק, כי מעשה ידיו כולם… (תרלו)

מי שהוא חפץ בחיים יעסוק בתורה יומם ולילה, צריך להסיר מלבו קנאה ושנאה, וזהו שנאמר (קהלת י"ח) והסר כעס מלבך… (תרנב)

אם מהרהר אדם דברים בטלים בתוך התפלה ואינו יכול לסלקו מלבו, ואם יהרהר אחר דברי תורה לא יהרהר אחר דברים בטלים, מוטב שיהרהר אחר דברי תורה להסיר דברים בטלים מלבו, ואם בתוך התפלה בא לו מטעה אחד מדברי תורה, והוא ירא פן ישכח אותו אם יהרהר לבו לתפלה, מוטב שיהרהר לבו לתפלה ואל יהרהר אחר דברי תורה. (תשעו)

אחד היה מתאחר לבא לבית הכנסת, אמר לו למה אחרת, אמר אצלי יושבים בני אדם שמדברים דברי תורה ואיני יכול להתאפק מלדבר עמהם, אמר לו החכם מוטב שתאמר בבית קודם שתלך לבית הכנסת שתקרא הכל, כיון שאינך יכול להתאפק מלדבר עמהם. (תשפג)

כשיש דליקה בחול או אפילו בשבת… בעלי תלמוד קודמין לבעלי מקרא, לפי שהם מלמדים לעשות מצוות, ודוקא כשהן שוים ביראת שמים. (תתנח)

אם יעסוק אדם בתלמוד, לעתיד לבא ילך עם בעלי תלמוד שעסקו בתלמוד, אם עסק במקרא ילך עם עוסקי מקרא, אם במשנה ילך עם עוסקי משנה, וכן באגדה, וכן עם כותבי ספרים, לכך ירא אלקים יצא את כולם, וגם מזה אל תנח ידך. יש אדם מצליח בלמודו כשהוא עוסק לבד, יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה') יהיו לך לבדך, ויש מי שמצליח יותר, אלא שהרב גאה ולא יודה על האמת, או הרב כעסן שמא יעניש, או מתבייש ומצער כשהוא אינו יודע להשיב או אינו הגון, וכן חבר או רב שצריך לרדותו או לנדותו או בושת לעשות, מוטב שילמוד לבדו פן יחנף לרבו או לחבריו, ועל כולם אמרו בין תבין את אשר לפניך. (תתקמ)

אם יש לאדם עושר להשכיר אחרים, אל ילמד בניו כדי שלא ימעט בלימוד שלו, וישכיר מלמדים לבניו, ואם חפץ אומן הוא ואי אפשר על ידי אחרים, אין פיקוח נפש עדיף מלמוד. (תתקמב)

אם חשב אדם ללמוד לשמה, כיצד יחשוב בלבו כשילמוד, כל מה שאלמוד אקיים, הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם (איוב ל'), ואם יקיים הרי הוא לשמה.

פעמים שביטולה של תורה זו היא קיומה, הרי אמר רבא במטותא מנייכו דלא תיתי קמאי בניסן ובתשרי, כי אם אין קמח אין תורה… אלא בימי דורות הראשונים שהיו חסידים ולומדים לשמה, וכל מה שיכולין להעמיק לעשות רצון הקב"ה והיו בוטחים בו, הספיק הקב"ה להם צרכם, ומה שאמרו הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידן, לפי שהיו יכולים ללמוד בקבע ולא עשו. (תתקנב)

…למה לא נתפרשו שמותם של שלשה הגבורים, לפי שמסרו עצמן למיתה לשאול הלכה על דוד, הרי שאין למסור עצמו למיתה בעבור התורה, שנאמר (ויקרא י"ח) וחי בהם, ולא שימות בהם. מה שכתוב אדם כי ימות באוהל, זהו באוהל ביתו, שחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, או בבית רבו כרבי אליעזר בן הורקנוס… (תתקנה)

אם יש תלמיד שאינו רוצה ללמוד לפני חכם בעירו מפני טרדות שיש לו בביתו, הרי אמרו לא מכל אדם ובכל מקום אדם זוכה ללמוד, אפילו יצא חוץ לארץ, אבל אם ילך חוצה לארץ וילכו כמו כן אחרים, הרי גורם רעה, מוטב שלא ילך, ומעשה היה להעניש חכם אחד שהפריד את התלמידים מעליו, ואין זה דומה לתלמידים שהלכו מרב חסדא לפני רבא כי טעו בדבריו. (תתקנו)

שני חברים או שני אחים או האב והבן ויש להן מלאכה שאחד יכול לעשותה ואחד יעסוק בתורה, או יש אחד מהם כל מה שילמד ישכח ואחד זכרן, אותו שישכח יעסוק במלאכתו, והזכרן יעסוק בתורה. ואם הזכרן בטלן והשכחן עסקן, העסקן יעסק בתורה. שני אחים ראובן ושמעון ראובן חריף ומפולפל וצריך ללמוד, ושמעון אינו כל כך חריף, ויעקב אביהם חפץ שילמוד אחד מהם ואחד יעסוק בצרכי הבית, אם ראובן אינו ירא שמים אם ילמוד ולא יעסוק אלא להתכבד, ושמעון ירא שמים אם ילמוד לא ילמוד אלא לקיים המצוות, האב יעזוב ראובן לעסוק בצרכי הבית, וישלח את שמעון ללכת לעסוק בתורה. (תתקנז תתקנח)

מבין שני הכרובים, למה שני הכרובים, להורות שיעסקו שנים בתורה יחדיו, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו… שנים או שלשה שמדברים בדברי תורה והנה שנים נושאים ונותנים ועוד אחד יושב שם ויודע לשאת ולתת עמהם, ואין צריכים לו כי הם בעצמם ידברו כל מה שזה רוצה לומר, ישתוק ויקבל שכר מפני שלבו אומר לישא וליתן עמהם כדי שידעו שגם הוא יודע, ואפילו אינו מתגאה שמא יחשדוהו, ואם שום דבר יודע לחדש להם ישא ויתן עמהם… (תתקסא וראה שם עוד)

מי שהוא חריף ומפולפל ובעבור ענותנותו ילך במקום שהרב אומר לתלמידיו ההלכה, ואותו הרב אינו חריף ומפולפל ויתבייש שזה יושב שם, אותו חריף חוטא, אף על פי שאינו מקשה לו. מדה יהיה לאהבה, לא יאהב אדם את רבו והוא יודע שאין לו הצלחה לפניו, ובעבור אהבתו ילמוד לפניו או יניח את בנו ללמוד לפניו, וכתיב (משלי י"ז) את פני מבין חכמה למוד לפני מבין, ואם לאו הרי לך עוון, שאתה מכבד את רבך, והיית לומד לפניו יותר מלפני רבך, וגם מאבד את בנו תלמידו, והכל לפי השעה… (תתקעב ותתקעג)

כשיש לאדם תלמידים, חנוך לנער על פי דרכו, אם מבין בסתומות דבריך כפי מה שהוא תגיד לו, ואם אינו יודע בסתומות תפרש לו, שהרי לפי שמשה רבינו אמר יעבוד אדם עבודה זרה ואל יצטרך לבריות, ולא פירש כשאמר עבודה שהיא זרה לו, שיתבייש לעשות אותה מלאכה, ונכשל בדבר זרעו. (תתקפג)

ולמה אין שונין לחכם ולמה אין מפרשין לחכם, לפי שכתוב (משלי א') ישמע חכם יוסיף לקח, ונבון תחבולות יקנה, וכיון שהוא חכם אם היו מפרשים לו, לא היה משים לבו להבין דבר מתוך דבר, ובזמן הזה שאין חכמה יתירה צריך לרב לפרש הכל, גם אם יכתוב פירוש יפרש כל הצורך, כדי שלא יהא יגע לחשוב ויבטל משאר דברי תורה… (תתקפד)

כתיב ועפעפיך יישירו נגדך, בשעה שאדם לומד או מהרהר בדברי תורה או כותב וחלון לפניו, אל יביט בחזירים או ביציאה או בדבר מאוס או בעבודה זרה ותכשיטיה. (תתקצג)

החולה כשהחכמים מבקרים אותו, וקשה להם שמתבטלים מן המצות ומדברי תורה בעבורו, כתיב אשרי משכיל אל דל. אחד היה קבוע ללמוד תורה והיה בקי לקנות חפץ אחד יותר משאר בני אדם, בקשה ממנו אלמנה אחת לקנות לה אותו חפץ, השיב אם אלך אתבטל מדברי תורה, אמר לו זקן אחד, לא טוב אתה מרבן גמליאל ורבי יהושע שהלכו לקנות בהמה למשתה בנו, אף אתה כשאתה תלך תהרהר בדברי תורה, ויתנו לך בזול, וכאילו נתת מידך לה, וזכות טרחך ישלם לך הבורא. (תתרד)

רבי יהודא אמר העוסק בצרכי צבור כאילו עוסק בדברי תורה. החכם מצא תלמידו שהיה עוסק בצרכי צבור, אמר לו עזבת את התורה, רע עשית, הרי מרדכי כשעסק בתורה נמנה למעלה, וכשהיה עם המלך נמנה למטה, ומה שאמר רב יהודה זהו כשאין אחר עוסק בצרכי צבור, אבל אתה כיון שיש לך שעוסקים בצרכי צבור כמוך, עליך נאמר (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. (תתרה)

אמר ריש לקיש רבנן לא בעי נטירותא, ודוקא אותם שלומדים יומם ולילה ואין להם עסק אחר, אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ, הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עולם שמטילין על הקהל. (תתרט)

הולך לדרך לארץ מרחקים למקום תורה ובידו כסף כנגד שיוכל ללמד ב' סדרים, ילמוד תחלה מה שנוהגים תדיר ויוכל ללמד לאחרים, שאם ילמדו תחלה סדר קדשים ועדיין אינו יודע סדרים שצריכים להם בכל יום כמו שחיטת חולין ושבת וברכות וכיוצא בהם, כי כשלומד אלו יהיה בלבו כדי ללמד לאחרים, ולא יתכן לאותם שלא למדו עדיין המסכתות הצריכים להם להורות בכל יום שילמוד להם מסכתות שנוהגים לימות המשיח, ובמקום שיש מחלוקת במשא ומתן צריך לעסוק בסדר נזיקין, ואפילו כשלומד שאר סדרים כדרב יהודא. (תתריא)

דבר אחר זה ספר תולדות אדם, מכאן רמז כשמשימין הנער בערס וקורין לו שם, משימין ספר של תורת כהנים מראשותיו, וכשמגיע ללמוד, שהוא בן חמש, מתחילין לו בספר ויקרא, אדם כי יקריב מכם, בכם חלקתי ולא באומות, שבהבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם מתקיים, כמו בזכות הקרבנות… (תתשמ)

דע כי אם היה לב האדם כלב שלמה המלך ולא רצה לעסוק כדאיבעי ליה, והיה יכול לעסוק בתורה בחייו ולא שימש כל צרכו בפשיעתו, שהיה לו ללמוד לפני חכם ולא למד, כשמתוכחין עמו באותו עולם לא יכוין לומר האמת… ואם אדם טורח לדעת בזה העולם למודים אף על פי שאין לו לב עתה, יהיה לו לב במתיבתא דרקיעא, ובזה העולם יהיה לפעמים שמתוכחין צדיק עם שאינו צדיק, ונכנס רוח בלב הצדיק ומתעתעו עד שנוצח אותו שאינו צדיק כדי שיהיה לו העולם הזה מלא, כמו ישראל שכולן טעו לתת כבוד לאחיתופל… (תתשסד)

רבינו יונה:

הדרך הרביעי: בעת אשר יהגה האדם בתורת השם ויקרא בדברי הנביאים והכתובים, ויבין בנועם המוסרים ויראה האזהרות והענשים, יחרד לדברים ויכין לבו להטיב דרכיו ומעלליו, ויתרצה אל השם, כענין שנאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן כתוב בענין יאשיהו, "ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו"… (שערי תשובה ג יג)

מן האזהרות התלויות בלשון, כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, אמרו רז"ל כי בכלל האזהרה הזאת כי בהגותנו בתורת השי"ת ובדברנו התפלה לפניו, יהיה מחננו קדוש, ולא יראה בנו ערות דבר, לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום, או אם יש אדם ערום כנגדו, וכן הזהרנו שיהיה המקום נקי, כמו שנאמר וחפרת בה, ושבת וכסית את צאתך… (שם ג מד)

עוד אמרו רז"ל (ברכות כ"ד ב') כי יש בכלל מה שכתוב כי דבר ה' בזה המדבר בדברי תורה במבואות המטונפים, וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, והקורא בספרי מינים… (שם קנג)

…וכן יעסק במצות בקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים ולשמח חתן וכלה, כי כל אלה מדרכי החסד. וכנגד כלן מצות תלמוד תורה לשם שמים, וכל המועצות שזכרנו הן בכלל מה שאמר שלמה המלך עליו השלום, בחסד ואמת יכופר עוון, כי קנין התורה נקרא קנין האמת, כמו שאמר (משלי כ"ג) אמת קנה ואל תמכור, ונאמר ותורתך אמת, ואמרו רז"ל עץ חיים היא למחזיקים בה. עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרא פרק אחד ביום יקרא שני פרקים, אם היה רגיל לקרא פרשה אחת יקרא שתי פרשיות. ומשני פנים תגין עליו התורה מן היסורין, האחד, כי אמרו רז"ל תלמוד תורה כנגד כולם, והשני כי ישית עמלו בתורה וטרחו בה, ואשר תדד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט) כל הרופים לעמל יולדו, אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה, ואמרו למה נקרא שמה תושיה, שמתשת כחו של אדם. (שם ד יא)

עתה נדבר על מי שיש בידו עוון חלול השם שלא יתכפר עונו ביסורים. והנה הקדמנו כי יש לו רפואות תעלה, אם יקדש את השי"ת תמיד, עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רז"ל אם יתכפר עון בית עליו בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואף על פי שהיה עון בית עלי מחלול מצות קדשים, כמו שנאמר בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו, והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי ט"ו) מרפא לשון עץ חיים. (שם שם טז)

ועל כן אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, כי זה נאמר על כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהוא בוזה את דבר ה', על כן חייב כל אדם לתקון מקום בביתו, וישים לו שם הלכות או מקרא או תהלים או סדר תפילות וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו יסור שמה לשנות או לקרות, וגם בתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך נפשו מני שחת, ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו… (אגרת התשובה יג)

עשה לך רב, שאפילו אתה יודע כמותו, עשה אותו רב עליך, מפני שאדם זוכר מה שלמדו רבו יותר ממה שאדם לומד מעצמו, ועוד כי פעמים יבין הדבר יותר ממנו, ונמצא מלמדו, ואפילו אם שניהם שוים בחכמה. (פרקי אבות א ו)

ודלא מוסיף – מי שהוא חכם ואינו רוצה להוסיף חכמה על חכמתו, ואומר בלבו כבר למדתי כל התורה כולה, מה לי לצרה הזאת לטרוח בה כל ימי, ומה אתבונן בה ולא הבינותיה, יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמיו, ולמה יחיה עוד זה האיש אחר שכבר קם מללמוד, אין חייו צריכין. ודלא יסיף קטלא חייב – מי שלא למד כל עיקר נמשל כבהמה, כי למה בא לעולם, אך להבין ולהורות התורה ודרכיה דרכי נועם, וזה שלא עסק בתורה כל ימיו ועודנו מחזיק ברשעתו, אין ראוי לחיות אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת… (שם א יב)

ואל תרבה לעשר אומדות… וזה הדבר הוא למשל מענין הסברא, שאין לאדם לעשותה מאומד אלא על דרך העיקר, ושירד לסוף הדעת, ואין זה בכל הסברות, שיש שהיא לשני פנים, והחכם אף על פי שסברתו נוטה לזה הצד, מבין הוא ומכיר כי חכם אחר יכול לומר דרך אחרת, אלא שזה נראה לעיניו יותר, ויש סברא שהחכם המחדש אותה יכיר וידע כי היא מוכרחת על פי הסברא הנכונה ואין אליה פנים אחרות, ולא יהיה חכם שיחלוק עליה, והמבין יבין. ועל סמך הדבר הזה אמר לו עשה לך רב והסתלק מן הספק, שהם מענין הסברא כמו שכתבנו. (שם א טז)

וכל המרבה דברים מביא חטא, זה הענין בדברי תורה מדבר, שאין לאדם להרבות דברים בהלכה, אך שיתן מתון אל המחשבה, ויאמר דבריו במשקל ולא ימהר אותם… (שם שם יז)

…ועוד נוכל לפרש במקום שאין אנשים גדולים ממך בחכמה השתדל להיות איש, ואל תמנע מלהחכים אף על פי שלא תמצא חכם בעירך יותר ממך, אף אם אין בדור ההוא כמוך, תראה עצמך כאילו בדור חכמי התלמוד אתה ועמהם במקום אחד, גם כי תשיג למעלתם תחשוב כאילו אתה עומד עם הנביאים עם משה רבינו ע"ה ומתי תשיג לחכמתם, ובזה לא תתרשל לעולם מללמוד, ובכל יום ויום תתקן במדותיך כי תוסיף על חכמתך, ותהיה כמעין המתגבר. (שם ב ז)

מרבה חכמה מרבה ישיבה, רוצה לומר חכמת הסברא והפלפול, שעל ידי זה הוא מרבה ישיבה, כי יבאו התלמידים לשמע דברים חדשים ולהתחסד עמו וללמוד ענין הסברא המתחדשת, כי היא חכמה בפני עצמה, ורוצה לומר שנותנין לו שכר כנגד כולן, כי הוא הגורם, וזה הדבר הוא כנגד מה שאמר מרבה שפחות מרבה זמה, שעושין אחרים ומעלין כאילו הוא עשאו להרע ולהיטיב. (שם שם ט)

ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, שלא תאמר הואיל ואיני חייב לגמור את המלאכה, לא אצער את עצמי, אלא אלמוד כל יום שעה אחת, ולא כן הדבר, כי עבד קנוי אתה, עליך להגות בה יומם ולילה ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. (שם שם כ)

מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר הרבה, רוצה לומר שיושב ומחשב בתורה, כי על המחשבה נותנין שכר כמו על העוסק בדבור, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, כי השותק ומחשב בתורה כאילו נטל עליו עול התורה בהגיון. אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל גורס, מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ודורש מעלה עליו הכתוב כאילו קיים הוא לבדו את התורה כולה… (שם ג ג)

רבי נחוניה בן הקנה אומר הנעור בלילה וכו', הרי זה מתחייב בנפשו, מפני שהן שעות רצויות, אין לו לחשוב בהם כי אם בדברים רצויים לפני המקום אלו דברי תורה, שאותם השעות כמה הם חשובות וראויות למחשבת התורה, כי אין לו מלאכה לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם, ואם פנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן, כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה, ומסיר לבו מהרהור דברי תורה. (שם שם ה)

כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו', אשר לא נתן בלבו כי השכחה מצויה בבני אדם, והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים, ולחשוב בה כל היום וכל הלילה, עד לא תוכל להסיר מלבו, ולא עשה כן, הרי הוא מתחייב בנפשו, כי יבא להורות על פי הזכרתו ויאמר כך אמר לי רבי, ויאסור המותר ויתיר האסור… יכול אפילו תקפה עליו משנתו וכו', כי אם שכחה על ידי הזקנה או על ידי אונס אחר, רחמנא פטריה ואינו מתחייב. (שם ג י)

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, לענין השתדלות נאמר הדבר הזה, כי המשתדל לדעת החכמה כדי שידע לשמור את נפשו מחטאו ונחכם, חכמתו מתקיימת בידו, ונמצא פורש מן העבירות ועושה מצוות כאשר למד והשכיל. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, לא השתדל מתחלה לדעת החכמה כדי לקיימה, כי אם להבין ולהשכיל, לא תתקיים בידו, והדין נותן. דבר אחר בזמן שיראת חטאו של אדם קודמת לחכמתו, שנמצא כשהוא למד מזהירתו ומאשרתו לילך בדרך שהורגל בה מכמה ימים שהוא ירא חטא, ולבו מוסיף בה אהבה ומתאוה להוסיף ממנה, לפי שהיא מאשרתו למה שהורגל בהם, אבל בזמן שחכמתו של אדם קודמת ליראת חטאו, נמצאת החכמה מונעתו מעברות שהורגל בהם, וסופו לבעט בה, לפי שדומה עליו כמשאוי. (שם ג יא)

אם אין תורה אין דרך ארץ, כלומר, מי שאינו יודע תורה אינו שלם במדות של דרך ארץ, כי רוב המדות הטובות שבדרכי העולם בתורה הם, כמו העבט תעביטנו וגו', אם כן בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ. (שם ג כב)

הלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמד וללמד, וחס ושלום שאין זה מדבר בלמד על מנת ללמד ולא לעשות, שלזה אין מספיקין בידו לא ללמוד ולא ללמד ולא לעשות, אלא על מנת לעשות איסור והיתר כמשמעו, לא שיטרח ויעיין הרבה אולי ימצא אסור בדברים המותרים, אך לוקח הדברים כפשוטן, מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד וכו', רוצה לומר שדעתו לפלפל בלמוד כדי לדעת אמיתת הדברים ורצונו לטרוח בה כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת, הרי זה למד על מנת לעשות, שכל עיקר אין מחשבתו כי אם אל המעשה להיות אמיתי, ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות שהכל בגלל המעשה. (שם ד ו)

הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון, שיחזור הדברים עד כי לא יוכל לשכח דבר, ועוד ירד לעמקן של דברים, כי טבע האנוש קצר להבין החכמה והשכחה מצויה בבני אדם, גם לא יסמוך בסברא הראשונה, כמו שכתבנו בתחלת הספר, אשר בכל זה עושה זדון, כי בכל דבר מדברי התורה והמצוות שהטעות מצויה ולא נתן אל לבו וחטא, אין זה שוגג אך נקרא פושע, שהיה לו לחשוב כי כל אדם טועה, ולהזהר שלא יחטא, ולא נזהר… (שם ד טז)

והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר מחוק, שמהרה נפסדת הכתיבה ההיא, כן התורה שבזקנותו משתכחת מהרה, ומשל אחד כזה אמרו במבחר הפנינים, הלמד תורה לילד למה הוא דומה כפתוח על האבן, והלומד תורה לזקן דומה ככתיבה על החול, ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש, ואחרי שאין התורה מתקיימת בידי למה אלמד ולריק איגע, כי מכל מקום שכרו אתו אשר למד וטרח ועשה מצוה, ומה לו אם לא יזכרנה, שבין כך ובין כך השכר נותנין לו… (שם ד כו)

…והעשירים שהיה מעשר שני שלהם מרובה היו שולחים בניהם ללמוד בירושלים ולאכול את המעשר, ועל זה היו מתרבים חכמים בישראל, וזהו שנאמר בו למען תלמד וגו'. (שם ה י)

ממהר לשמע וקשה לאבד חכם, ועם כל זה יחזור ההלכות הרבה פעמים, ולא יסמוך בזכרונו, כי לא לאדם יכולת לזכור לעולם אם לא בהתמדת חזרת הדברים ובהעלותם על לבו תמיד, כי לכל אנוש טבע השכחה, ומה יתרון לאדם בלמדו אחרי שכחו, כמו הזורע ולא יקצור. קשה לשמע וממהר לאבד זה חלק רע, ועם כל זה לא יניח מללמוד, כי שכר הטורח בידו וההרגל על כל פנים יתקן את לבו אם מעט ואם הרבה לפי מה שהוא… (שם ה יג)

רבינו בחיי:

קום התהלך – ועל דרך השכל מלת התהלכות נזכרת אצל החכמה, כענין שכתוב (משלי י') בהתהלכך תנחה אותך, היא צורת הנפש השכלית ולא נזכרה כי אם ביחידי הצדיקים מחפשי החכמה כנח וחנוך ואברהם. ולפי שאברהם העתיק שכלו בחפוש החכמות ממדרגה למדרגה ומסיע נפש השכלית הלוך ונסוע בהשגת הענין הכולל הנגבה, אמר לו השי"ת קום התהלך בארץ כלומר נענע צורת שכלך בדרישת הנמצאים שבארץ… ועל כל פנים ההלוך הזה הוא תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, כי דרישת החכמות צריכה תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, בהיפך מצרכי הגוף שהם צריכים נענוע הגוף והשקט הנפש… (בראשית יג יז)

וירא מנוחה כי טוב – זהו הגיון התורה שצריכה מנוחת הגוף ויגיעת הנפש בהפך מעסקי העולם, שצריכים יגיעת הגוף ומנוחת הנפש, ומפני שעסק התורה הצריך פנאי והשקט הגוף, ואי אפשר שתתקיים במי שיש לו טרדות ואנחות, על כן תקנו לנו רז"ל בתפלה השיבה שופטינו כבראשונה וכו', והסר ממנו יגון ואנחה… (שם מט יד)

קח צנצנת – …ויתכן שנאמר כי מה שצוה בזה לאהרן שבא לרמוז כי הכהנים הלוים מורי התורה שעתידין לצאת מאהרן יהיו מזונותם בהרוחה ולא בעמל, כאוכלי המן… לבאר כי מזון תלמידי חכמים שבכל דור ודור הוא מסור לשי"ת והוא מונח לפני ה', ועל כן אמר והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. והוצרך לרמוז זה, לפי שהתורה היא ממקור החכמה העליונה והחכמה תחיה בעליה, והיא היא מקור הברכה והחיים האמיתיים, וכענין שכתוב (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ועל כן ראוי להיות הפרנסה והמזון שהם חיי הגוף דבקים בתורה שהיא חיי הנפש, ואח"כ לפני העדות, כי הניח מן המן למשמרת לפני העדות להיות לאות ולעד לדורות… (שמות טז לג)

קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר. שלמה המלך ע"ה הזהיר בכאן (משלי ח') את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, ורבוי הכסף אין בו תועלת, אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים, שהוא סבה לדאגות רבות, וידעו שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת, כי אם ברבוי התורה… והזכיר לשון קחו, לומר שיקחו מוסר התורה והמכות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו, ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש, אפילו כשהוא מקיים המצוה… (שם כה א)

…ויש לפרש עוד ועשו ארון – אלו המסייעים לעוסקי תורה, וצפית אותו זהב טהור, על שם שהקב"ה עתיד לעשות צל לשניהם יחד, לעוסקי תורה ולמסייעי אותם, שנאמר (קהלת ז') כי בצל החכמה בצל הכסף… והבאת את הבדים בטבעות אלו ההמון שחייבין להעמיד ולהחזיק לומדי התורה כשם שהיו הבדים מעמידין את הארון, זהו לשאת את הארון בהם, כי מאחר שהוא עוסק בתורה הוא מתנשא בשבילם, כמו שדרשו רז"ל גדלוהו משל אחיו… ועל דרך השכל יתכן לפרש ענין הארון שבו לוחות הברית והכפורת אשר עליו עם שני כרוביו שהוא רומז לשלשה דברים שיש באדם הגוף והנפש והשכל, וירמוז לתכלית הגמול הטוב והשכר העצום אשר להם בידיעת התורה, כי הארון היה מעצי שטים במדבר, רמז לגוף האדם וארבע טבעות שבארון כנגד ארבע יסודות שבגוף האדם שהן מעמידין ונושאים אותו… שני לוחות הברית שבו כנגד שני אברים מיוחדים שבגוף האדם אשר בהם יקבל חכמת התורה והם המוח והלב… (שם שם י, וראה שם עוד)

פסל לך – …זה שאמר הכתוב ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת משה, שאמר לו הקב"ה פסל לך, והראה לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו, ופסל ממנו, ואמר לו הקב"ה פסל לך, הפסולת שלך, ומשם נתעשר ונעשה מלך, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה… (שם לד א)

זאת התורה – …כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה… והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצוות, ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן… (ויקרא ז לג)

ראשית חכמה קנה חכמה, ובכל קנינך קנה בינה, שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד'), שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר חכמות… אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר מתוך דבר, כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה… והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה, ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות, שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף… כי שאר החכמות כלן הן כסף אבל אינו כסף צרוף, לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה… (במדבר לג א, וראה שם עוד)

ודברת בם – ולא בדברים אחרים, בם ולא בתפלה, כך דרשו רז"ל, ובאור זה, כי בדברי תורה בקול רם לפי שהתורה צריכה קול, שנתנה בקול, שנאמר (שמות י"ח) ויהי קולות וברקים, ולא בתפלה בקול, אלא בלחש. (דברים ו ז)

לא במסכנות – …ואפשר שיכלול עוד ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, שלענין התורה והחכמה דבר הכתוב, שכן היא נמשלת ללחם, שנאמר (משלי ט') לכו לחמו בלחמי, ולפי שהתורה והחכמה אי אפשר לאדם להשיגם על השלמות אלא עם ההכנות הראויות הצריכות לו, ומלבד ההכנות יצטרך שיהיה אויר הארץ זך וטוב, כי יועיל הרבה בלמוד וטוב ההכנות האויר הטוב אשר בארץ, על כן יאמר החכמים שבה לא יאכלו במסכנות לחמה של תורה, כי יהיה לבם כפתחו של אולם לטוב ההכנות ורחבה מיני ים לטוב האויר… (שם ח ט, וראה שם עוד)

לא בשמים היא – …ועל חכמות אלו היה מזהיר ישעיה לישראל ואמר להן (ישעיה נ"ה) למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, יאמר להם אתם שוקלים כסף ומפזרים ממון לקנות חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונית בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כחכם ומכלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה שנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמיתי, ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם… ומכאן שאין להתעסק לבד בשאר החכמות אלא בעקר שהיא תורתנו, צא ולמד משמואל שלא היה מתעסק בהם אלא במקום האסור לדבר שם דברי תורה… (שם ל יב)

…ובמדרש, עובד אדמתו ישבע לחם, אם ייגע אדם בתורה ישבע לחם, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ומרדף ריקים חסר לב, שנאמר אם ללצים הוא יליץ. ענין המדרש הזה כי יקרא התורה לחם, לפי שהיא מזון הנפש, כשם שהלחם הוא מזון הגוף, וכינה היגיעה בתורה בשם עבודה, על שם כי עבודת האדמה יגיעה רבה שממנה חיי הגוף, כן התורה צריכה יגיעה, וממנה חיות הנפש. והודיענו בזה, שאם יגע אדם בתורה כיגיעת האדם באדמה, אין ספק שישבע מלחמה, וכמו שאמר יגעתי ומצאתי תאמין, אבל מרדף ריקים שאינו יגע בתורה, אלא שיושב ובטל כאחד מהם, בודאי יהיה חסר לב, כיון שלא ייגע בתורה, ויבא לעשות כמעשיהם הרעים לחמוד ולגזול ולהתלוצץ כמותם, והוא שאמר אם ללצים הוא יליץ, ולפיכך סמך לו חמד רשע מצוד רעים, כלומר שמתוך בטולו שהוא נמשך אחר הריקים יביאנו לאיסור החמדה, שהוא שורש החטאים כולן, ועל כן אמר עובד אדמתו ישבע לחם, כי ממה שייגע בתורה וישבע ממנה, ואז יפרוש מן החמדה ויסתפק בדבר בינוני, ולא יחמוד ליתרונות הממון, ודי שיהיה לו לחם לאכל ובגד ללבוש, שיעבור זמנו בכבוד ולא בבזוי, בהיתר ולא באיסור… (כד הקמח חמדה)

…אבל כל מי שיש בו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבין, שנאמר ורקב עצמות קנאה, וקנאה זו שאמרנו אינה אלא בהבלי העולם, במיני השררה והעושר והכבוד ובפעולות המעשים הרעים, אבל הקנאה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים הרי זו מדה משובחת, וכן אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה… (שם קנאה)

…בא לומר, כי עוד יש אור גדול יותר מהשמש, והוא התורה, כי אם השמש מעיד ומפרסם על אלוקותו של הקב"ה ועל יכלתו ורוממותו, הלא התורה היא מעידה על זה יותר ויותר, ותועלתה ומעלתה רבה מאד, יותר מתועלת ומעלת השמש, כי השמש מי שמתמיד ומרבה לשבת בחומו ישוב לו הדבר לנזק גדול, עד שיתעלף, כמו שמצינו ביונה הנביא, ותך השמש על ראש יונה ויתעלף. אבל המתמיד בעסק התורה אינו כן, אבל היא משיבת נפש. וידוע גם כן כי השמש נכנס במוח האדם עד שישתגע, אבל התורה היא מחכימת פתי, ועוד השמש מי שמרבה לשבת שם ידאג ויתעצב, אבל התורה פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד מי שמסתכל אל עין השמש יכהו עיניו, אבל התורה מאירת עינים… ואם כן אין לאדם תחבולה שינצל ממחשכי הדברים הטבעיים שהם תחת השמש, זולתי בקיום התורה והמצוות, שהם על השמש… וכיון שהתורה עיקר יצירת האדם, יש לו לדאוג במה שרוב העולם נכשלים בעון בטול תורה, והם משימין כל זמנם בהבל, ואינם קובעים עתים לתורה בשבת ובמועדים, ולפעמים בימות החול גם בלילות, וכל אחד מהם ימצא עילות, זה לריבוי עשרו שאין לו פנאי, וזה לרוב חסרונו, שהוא צריך לרדוף אחר טרפו, בין כך ובין כך התורה בטלה…

התורה יצטרך האדם לחזור עליה, שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת, כיצד ימלט אדם מן השכחה, שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון בגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפילו בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלמודן… וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני, ואמרו במדרש מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות ושבועת שוא, אלא נצא השדה, אראך תלמידי חכמים שיושבים ועוסקין בתורה מתוך הדחק…

חייב אדם ללמד תורה לחברו. שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצוות, ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו, שכן דרשו רז"ל כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו'… כל העוסק בתורה צריך לעסוק בה באימה ביראה, שכן דרשו בברכות בפרק מי שמתו, תניא והודעתם לבניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו', מה להלן באימה ביראה וכו', אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיעה. כל העוסק בתורה מכריעין אותו לכף זכות, שכן דרשו בברכות פרק היה קורא, למה נסמכו אהלים לנחלים, מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. כל העוסק בתורה ניצול מדינה של גיהנם, שכן אמרו במדרש תהילים, לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ודן בה את הרשעים, שנאמר כי הנה יום בא בוער כתנור, ומרפא בה את הצדיקים… בעוון ביטול תורה גלו ישראל, שנאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה, משום דאין תורה… אין עניני העולם עיקר אלא התורה, שכן אמר דוד ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, יאמר כשאני מחשב בכל עניני העולם ומתבונן בתכליתם, ואיני מוצא בהן עיקר אלא בתורה, לכך ואשיבה רגלי וגו'… דרשו רז"ל בפרק חלק, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר ראו יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה… (שם תורה א)

התועלת השניה, שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעולם הבא הוא, מה שאמר בכתוב השני: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", הכונה שעם התורה יזכה אדם לחיי העולם הבא, ולא יזכה להם אלא בשלשה דברים, בעבודה, בידיעה, בלימוד התורה, כי העבד איך יפיק רצון מאדונו אם לא יעבדנו, הרי העבודה, ואיך יוכל לעבדו עבודה שלימה אם לא ידענו, וכמו שאמר דוד לשלמה בנו: "דע את אלקי אביך ועבדהו", הרי הידיעה, ואיך ידענו כי אם מתוך לימוד תורה, וכמו שאמר דוד, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך", הרי התורה, ועל כן הודיענו דוד בשני כתובים אלו שהתורה הנקראת זאת, שהוא בוטח בה ומתעסק בלמודה, הנה היא כוללת שתי תועליות הללו, תועלת הגוף בעולם הזה, ותועלת הנפש לעולם הבא…

וכיון שהודיענו על מעלת התורה שהיא עיקר הכל, ראוי שיחזיקו הרבים בענין תלמוד תורה, ושישתדלו להעמיד התינוקות אל בית הספר, כי הוא העיקר בלימוד התורה, שאם אין גדיים אין תיישים, ועיקר התורה אינו אלא בימי הנערות… הרי שהמשיל למוד האדם כשהוא נער לכתיבה שעל הנייר החדש, שאינו נמחק לעולם, כן הלמוד בימי הנערות לא ישתכח לעולם, וכענין שאמר שלמה במדות הנער, חנוך לנער על פי דרכו, והלומד בימי הזקנה המשילו לכתיבה שעל גבי נייר מחוק, שהכתיבה הראשונה נמחקה כבר ועבר זמנה, וזו השניה אינה מובנת כלל, כן הלימוד בימי הזקנה כבר עבר זמנה, ואין מתקיים בידו, וסוף ששוכח אותה. ולפיכך מנהיגי הקהל שבכל עיר ועיר חייבין להתעסק במלאכת המצוה זו, ואם הם נרפים בה נענשים בם בדבר, וכן הוא אומר חטאת הקהל הוא… (שם תורה ב)

…וכן צריך שידבר דברי תורה על השולחן, שאף על פי שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך, והוא עתיד גם כן לברך על מזונו, אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה… וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה, וזה שאמר הכתוב כי אדם לעמל יולד… (שולחן של ארבע שער א)

עשה לך רב – לענין הלמוד הוא אומר, כלומר, אף על פי שאין בעיר גדול ממך שתוכל לשאוב ממנו מי התורה, ואינו ראוי להיות לך רב, אף על פי כן עשה אותו לך רב, אפילו אינו יודע כלל יותר ממך, אלא שהוא בשוה לך או למטה ממך, ממנו תוכל ללמוד ויועיל לך. וקנה לך חבר, לא אמר עשה לך חבר, אלא קנה, שאם לא מצאת חבר בחנם שתוציא משלך ותקנה אותו, מפני שהתועלת מצויה מאד בחבר, שאם ילמד יחיד שמא יטעה ויאמר על טהור טמא ועל טמא טהור, ואין מי יחזירנה, אבל כשיהיה לו חבר, חבירו מחזירו, וכן כתוב חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה… (אבות א ו)

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים – שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר הלכה אל תבהל להשיב, ואל תהי שותק, אלא שאל באי זה ענין אמרו הדין, מאיזה טעם אמרוהו, ואל תעשה עצמך כגדול כאלו אתה יודע טעם הדין כאותם שהם גדולים או דיינים… (שם א ח)

או יאמר חכמים הזהרו בדבריכם, שתלמדו אותם לתלמידים הגונים יראי שמים, ולא תפסידו דבריכם לאומרם לפני הדיוטות, שמא תחובו מצד עוון אחר חטא בחיוב גלות, ותגלו מארצכם למקום אומות העולם שהמשילם למים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו – שילמדו ממעשה האומות, וכענין שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם… ורבינו משה בן מימון ז"ל פירש כן, חכמים הזהרו בדבריכם, כשתדברו בהמון בני אדם, שיהיו דבריכם פשוטים ומבוארים לכל, כדי שלא יבינו מתוך דבריכם היפך כוונתכם בדבר שיהיה נוטה למינות, ולא יהיה בדבריכם מקום לסבול שני פירושין שיהיה היפך הכוונה, שמא תתחייבו מצד אחר חיוב גלות, שתגלו מארצכם, ותגלו למקום מים הרעים, שהוא כינוי למינות… ונמצא שם שמים מתחלל על ידיכם, כלומר שאתם גרמתם לעצמכם כשלא ביארתם דבריכם ביאור גמור, כדי שלא יבינו היפך הכוונה… (שם שם יא)

ודלא מוסיף יסף – וכן תלמיד שאינו מוסיף מן הלילות על הימים ללמוד בזמן שהימים מתקצרין והלילות מתארכין, יסיף, כלומר יאסף בלא זמנו בעונש זה, ואמר רבי יוסף תקבריה אמיה. והענין לפי שעיקר התורה בלילות, וכתיב העומדים בבית ה' בלילות, ואמרו רז"ל אין רינה של תורה אלא בלילה. ודלא יליף קטלא חייב, כלומר אבל תלמיד חכם המתבטל ואינו רוצה ללמוד תורה כלל, חייב מיתה הוא מיד, לפי שהתורה חייו של אדם, שנאמר נצרה כי היא חייך, ודברי תורה כך הן, מכלל הן אתה שומע לאו… (שם שם יג)

עשה תורתך קבע – שיקבע לתורה שנים או שלשה ימים בשבוע, וכן דרשו לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה, שליש בתלמוד, ומי ידע כמה חיי, אלא כי אמרינן ביומי. (שם שם טו)

לא המדרש עיקר אלא המעשה – כלומר אין תכלית הידיעה ועמלו של אדם בתורה שילמד תורה הרבה, אין התכלית אלא שיביא הלימוד לידי מעשה, הוא שכתוב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, בא להורות כי תכלית הלימוד אינו אלא כדי שיעשה, וכן דרשו רז"ל שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, ומטעם זה תמצא בתורה שהצדיקים הראשונים ישבח אותם הכתוב במדותיהם ולא בחכמתם, כענין נח איש צדיק תמים… והאמנם כי אין אדם שלם במדותיו אלא מתוך חכמה, ואם אין לו חכמה אי אפשר שיהיו מעשיו על השלימות ולא מדותיו, וכמו שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד… (שם א יז)

ולא תאמר דבר שאפשר לשמע, כלומר ואל תאמר בדבר תורה שאפשר לך לשמע היום איני חושש לזה, ואם אשמע היום אשמע למחר, כי אולי אין מספיקין בידך למחר, או לא תדע מה יולד יום. ורמב"ם גרס ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע, וכן בנוסח אות וא"ו, והוא אזהרה שלא ידבר אדם דברים סתומים ורחוקים מן הלב, ושאי אפשר לשומעם בתחילת העיון, ובני אדם השומעים אותם ידונוהו לכפירה או לנטיה מן האמונה, אף על פי שבעיון שני ושלישי ימצאום אמיתיים וסופם להשמע. שהדברים כן כמו שאמר, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, כלומר אם הוא עסוק בבנין או בשאר עסקים שהוא טרוד בהם, לא יאמר כשאהיה פנוי מטרדות הללו ומן העסקים שלי אשנה, שמא לא תפנה, לפי שהעסקים מולידים ומחדשים עסקים אחרים, ועד שלא ישלמו עסקים אלו יבואו אחרים ויתחדשו, כמי הבאר המתחדשים והנובעים ונמצאו כל ימיו בטל מן התורה, אלא עליך שתקבע עתים לשנות עם העסקים והטרדות, ולכך אין לומר לכשאפנה, וכן אמר שלמה בחכמתו "שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור". (שם ב ה)

ולא עם הארץ חסיד – יקרא עם הארץ מי שאין לו תורה, וזהו לשון עם הארץ, שנברא לישוב בארץ, וכן הארץ מלשון ומארצו יצאו, שתרגם יונתן מאורייתיה נפקו, ומי שאין לו תורה הוא חשוך שלא ראה מאורות התורה מימיו, מלשון איכה יועם זהב, אומר התרגום והנה כהה הנגע, עמא, ומי שלא ראה מאורות מימיו איך יכיר הצבעים, רוצה לומר מי שמעולם לא למד תורה ולא חכמה איך יכיר מצותיה, ויגיע אל מעלות החסידות אשר היא קרובה לנבואה, ואף על פי שאין לו תורה יש לו מוסר ומעלות המדות, ואפשר שיהיה אוהב בעלי תורה ושיהיה מקיים המצוות ושיהיה גם כן ירא חטא, כי כיון שיש לו מוסר וגידול בודאי יש לו דעת ויש לו מדת הבושת, ואפשר שיירא החטאים ויהיה ירא חטא, אבל אי אפשר שיהיה חסיד, כי ממעלת החכמה יעלה אדם למדת החסידות, וכיון שאינו חכם אי אפשר שיהיה חסיד… ולא הקפדן מלמד – מי שכועס כששואלין אותו לא יצליח לעולם בלימודו, פירוש שהתלמידים מתייראין לשאול מפני כעסו, נמצא שלא ילמדו ממנו כלום, ולא כל המרבה בסחורה מחכים – לפי שהתורה צריכה שקידה מרובה, וזה שהוא שקוד בסחורה אי אפשר לו להרבות תורה, וכן דרשו רז"ל לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא תמצא התורה בגסי הרוח ולא בסחרנין ולא בתגרין שפורשין מן היבשה לים.

ובמקום שאין אנשים – כלומר אנשים גדולים בחכמה יותר ממך שילמדוך, השתדל אתה להיות איש – כלומר להיות גדול בחכמה, ותלמד את עצמך, שהרי כיון שיש לו לאדם הקדמה כבר וקבלה מפי רבו, אחרי כן יוכל ללמוד הרבה מעצמו, ויגדיל תורה ויאדיר יותר ממה שהשכיל מן הרב. ועל זה אמר דוד מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, ביאורו מתוך שהיו עדותיך שיחה לי תמיד כל היום, השכלתי מתוכה יותר ממה שהשכלתי מכל מלמדי. (שם ב ו)

הוי שקוד ללמוד תורה – יאמר, אף על פי שיש לך אמונה אמיתית טובה ובאה לך מצד הקבלה שקבלת כן מאביך, וכן מאיש לאיש עד משה מסיני, אף על פי כן לא תספיק לך אמונה זו עד שתהיה לך האמונה מצד החכמה והידיעה, כי מי שיש לו אמונה מצד הקבלה, קרוב הוא כשישמע דברי הכופרים המחפאים על ה' דברים אשר לא כן, שיטה לבו אחר דעתם, ולכך תצטרך להאמין מצד הידיעה והחכמה, וכאשר תשמע דבריהם תכין לך הדרך מצד החכמה להשיב עליהם ולסתור אותם בראיות שכליות, ואין צריך לומר שלא תטה אחריהם… (שם ב יט)

והמפנה לבו לבטלה – שנפנה לבו מדברי תורה לדברי בטלה הרי זה מתחייב בנפשו, מפני שבכל אחת מאלה נעשה גופו הפקר למזיקין, והמזיקין פוגעין בו, ואין צריך לומר כשהוא עוסק בתורה, שהוא העיקר, ופורש מן החיים לדברי הבאי, שענינו יותר מסוכן לשלוט עליו המזיקין והמקרים. (שם ג ד)

המהלך בדרך ושונה – מה שאמר בדרך, לפי שהאילן והניר מצויין שם, אבל הוא הדין בבית שאם הוא מפסיק משנתו בשביל שיחה הרי הוא עמו בעונש זה… כאילו מתחייב בנפשו – שפוסק מדברי תורה לעסוק בשיחת חולין, הרי זה מתחייב בנפשו, וכן דרשו חז"ל הקוטפים מלוח עלי שיח, כלומר שפוסקין דברי תורה שניתנו בלוחות בשביל שיחת חולין, ושרש רתמים לחמם, שנשרפין בגחלי רתמים בגיהנם… והטעם כי בהיותו עוסק בתורה היה עומד במקום החיים, וכשהפסיק פירש מן החיים, כענין הדג השוכן במקום המים שהוא חייו, והוא פורש משם. (שם שם ח)

הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו – כלומר שהוא מכניס עצמו בטרדות ובעסקים עד ששוכח ומסיח דעתו ממנה, ומסיר הדבר מלבו, זהו ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, כלומר אם יסורו חייך תלויים בדבר זה. (שם שם ח)

אם אין תורה אין דרך ארץ וכו'… דרך ארץ שבכאן הוא המוסר בהנהגותיו של אדם, איך יתנהג עם הבריות ועם עצמו גם כן במדותיו. ומצוות התורה מלמדות את האדם מוסר ודרך ארץ… ובא המוסר הזה לרבי אלעזר בן עזריה כדי לעורר את האדם שאף על פי שיש לו מוסר ודרך ארץ וכל מדותיו חשובות בהנהגותיו, שלא יספיק לו זה בלבד בלא תורה, שאם אין לו תורה אין לדרך ארץ שלו שלימות, לפי שהתורה עיקר, ומי שהוא חסר העיקר אי אפשר להיותו שלם. אם אין דרך ארץ אין תורה, שאם יש לאדם תורה שהוא העיקר, אף על פי כן לא יתרשל מן המוסר, ולא יספיק לו שתהיה לו תורה בלבד ושלא יהיה לו מוסר, לפי שהמוסר שלמותו תורתו, שאם היה בעל תורה והיה מרבה לאכול בשר ולשתות יין או להמשך בשאר התענוגים ביתרונות וחושב שאין איסור זה נזכר בתורה, הרי תורתו מאוסה ובזויה בעיני הבריות, אין צריך לומר שאין לה שלימות… (שם ג יז)

בן זומא אומר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, ידוע כי החכם אינו נולד חכם, אבל הוא צריך לימוד, ולא ממלמד אחד בלבד, רק ממלמדים הרבה, וכן אמרו ז"ל לא מן הכל זוכה אדם ללמוד, ואחרי שלמד ממלמדיו יותר, ילמד מן התורה יותר ממה שלמד עם מלמדיו, כי כשהתורה והעדות היא שיחתו, ישכיל מתוכם יותר ממה שהשכיל מכל מלמדיו, וידוע כי קנין החכמה כקנין הממון, כי הסוחר המשתדל להרויח ממון ולמלא ממנו אוצרות, אינו מבחין באנשים שמרויח עמהם בין נכבד לבין נבזה, ואינו משים הפרש בין שהוא מעמיו בין שהוא מעם אחר, כי עם כל אדם הוא רוצה להרויח, ואין לו לבדוק אחר מי שיתן לו הריוח, יהיה מי שיהיה אין עיניו ולבו אלא על הריוח, כיון שהריוח ההוא בצדק ובמשפט. כן יהיה בענין החכמה, החכם הסוחר בסחורה של תורה, כי טוב סחרה מסחר כסף, וכיון שהוא משתדל לאצור אוצרות החכמה, אין לו להבחין ולהפריש בין האנשים אשר ינקה החכמה מהם, אם הוא גדול ממנו בחכמה ובשנים אין לומר מתבייש אני ללמוד חכמה מפלוני, שהרי הסוחר הטוב אינו מתבייש להרויח הממון מכל אדם… (שם ד א)

הלומד מכל אדם – מתוך שמשפיל עצמו לשאול מכל אדם ואינו מתבייש ללמוד ממנו, ואפילו היה קטן ממנו בחכמה ובשנים, הרי זה סימן שיתחכם בכך ושיעלה למעלת החכמה, לפי שהמדה הזו שבו תהיה לו הכנה גדולה לקבל החכמה, ומוכיח זה מן הכתוב שאמר דוד, מכל מלמדי השכלתי… (שם)

הלומד על מנת ללמד וכו', כלומר שאין בדעתו לקיים, ולא על מנת כן הוא לומד, אלא לעשות לו שם על פני חוץ, מספיקין בידו מן השמים ללמוד וללמד, כפי כוונתו, וזהו שאמר בא ליטהר מסייעין אותו, מן השמים יסייעוהו כפי מה שעלה בדעתו… (שם שם ו)

הוי גולה למקום תורה וגו', הוי גולה למקום שיש שם מיוחד וגדול בתורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך, כלומר אל תמתין עד שיבא אותו גדול לעירך, אלא לך לשם חוץ לעירך, כענין שכתוב הולך את חכמים יחכם, כלומר שיצטרך לפעמים ללכת למרחוק אצל החכמים, וכן כתוב לכו לחמו בלחמי, לא אמר בואו, אלא לכו, שילכו אפילו למרחקים. שחבריך, כלומר החברים שתמצא שם יקיימו התורה בידך, ותלמד מהם יותר ממה שתלמד מן הרב, וכענין שאמרו ומחברי יותר מרבותי. ואל בינתך אל תשען – כלומר שתהיה לשם עם בני הישיבה הוי זהיר שתשאל פעמים לרב פעמים לחברים, ולא תסמוך על דעתך, ועם זה תתחכם. (שם שם יח)

לפום צערא אגרא – כפי הצער שאדם מצטער בעסק התורה והמצוות יהיה השכר, ובספר המוסר אמרו לא נתקיים מן החכמה אלא מה שאדם למד מתוך הטורח והעמל וכתישת החומר, כמו השמן שאין אדם זוכה לו אלא מתוך כתישת הזית, וכן מצינו בישראל, שלא קבלו את התורה עד שנידלדל וניתש החומר שלהם בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים, ואז היו ראוין לקבל התורה, אך לימוד התורה והחכמה מתוך התענוג אין לה קיום, וסוף שישתכח ממנו, ומטעם זה אמרו ז"ל אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי… (שם פרק ו)

…שגדל בתורה, כלומר מי שהוא נבדל לעבודת השי"ת, שגדלהו בתורה מנעוריו, ועמלו בתורה, שעוסק בה כל היום, כענין שכתוב והגית בו יומם ולילה, עושה נחת רוח ליוצרו, שהתורה שהוא עוסק בה הוא קיום העולם, וקיום העולם הוא נחת רוח להקב"ה, שהוא רוצה בקיום עולמו, ודרשו רז"ל בפרק חלק כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה… (שם)

ספר החינוך:

…ואחת מן המצוות, והיא עיקר ויסוד שכלן נשענות עליו, היא מצות למוד התורה, כי בלמוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן, ועל כן קבעו לנו חז"ל לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קבוץ העם, שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי תורה והמצוות בכל שבוע ושבוע… (הקדמה)

…וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו, אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו (כשממשכנין אותו), שאין זה בכלל כלי אומנות, ומכאן יש לי ראיה שעל התלמיד להביא ספר לרב, ויש מן המפרשים שאמרו שאותה מסכת שהוא לומד באותה שעה מניחין, ויפה אמרו, משום כבוד תורה… (בחקותי מצוה שנ)

מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שנמנענו הא-ל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת, ועל כל זה נאמר ושננתם לבניך, ואמרו ז"ל בניך אלו תלמידיך… ושרש מצוה זו ידוע, כי בלמוד ידע האדם דרכי השי"ת, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה. מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה, ופסוק ראשון מקריאת שמע… ודרשו ז"ל ולא בנותיכם, וכן אשה אינה חייבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד, אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהיו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצווה מדין תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן. והעובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר התורה ויבין פירוש הפסוקים כפשטן, בטל עשה זה, וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמד בשום צד הוא בכלל עשה זה, וענשו גדול מאד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא לכולן. (ואתחנן תיט, וראה עוד ערך חינוך)

…וזה שהשיבו בגמרא בענין זה, דקא פריך התם והיכי עביד רבי יהושע כן, והאמר רבי יהושע אסור להתרפאות בדברי תורה, ואמרו להגן שאני, כלומר לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו זכות לשמרו… (שופטים תקיב)

מאירי:

שתול על פלגי מים – סמוך לנהר, ולא תשכח תורתו, וגם פריו יתן – ישפיע לאחרים, שזו סוף מדרגת החכמה אחר ההאזנה, ההבנה בעצמו, חידודה קיומה ולמודה לאחרים… (תהלים א ג)

נמלצו לחכי – שהתורה שאדם מחדש הוא ששמע בסיני, ועל ידי יגיעה בתורה השי"ת ממציאה לו. (שם קיט קג)

מוסר השכל – דרכי הלמוד המתאימים, שכל דבור והלמוד צריכים בירור ארבעה דברים, מי, מה, איך ומתי. (משלי א ג)

ה' יתן חכמה – בל יקוץ מפני קושי הלמוד מבטיחו שבמעט זמן ימצא בלמוד ערבות, ורוצה לומר ה' יכין הדרך ויצליח בלמודו. (שם ב ו)

אורך ימים בימינה – רומז על השגת אמיתותיה, שההתעסקות בהם הם חיים אמיתיים, ועושר בשמאלה – מדות, כמו איזהו עשיר השמח בחלקו וכו'. (שם ג טז)

ראשית – מבחר החכמה היא הבאה לך בטורח, והזהירו ללמוד תחלה מזולתו, כי קשה לפרוש משבוש שנתקע בתחלת הלמוד. (שם ד ז)

להנחיל אוהבי – …והנכון שהוא על הלמוד, שיתן לכל אחד הראוי לו, כהקצב המחלק בשר לאדם והעצמות לכלבים. (שם שם כא)

לשקד – התמדת העיון והלמוד שהתורה אינה כמלאכה, ואם יפסיק ממנה זמן מה ישכח הכל, וככל שיתעסק בה תקל הבנתו, נמצא לומד בשנה השניה כפלים מבשנה א', וככל שימעט בשקידה יפסיד. (שם שם לד)

בנתה – צריך שיקח החכמות על הסדר, שבעה – הרבה, או ד' חלקי התורה וג' העולמות, ד' חלקי התורה הן, א' אמונת הפנות המקובלות הבלתי מושגות במופת, כגון חדוש העולם, שנרמזו בעדות, ב' המושג במופת לחכמים, כגון מציאותו יתברך, ולהאמין בהם דרך קבלה, אם לא ישיגם מצד העיון ונרמזו בפקודי ה', ג' המצוות השכליות להשלים סדר והנהגה גם בין אדם לחברו, כגון כבוד אב ואם, ד' המצוות השמעיות שטעמן ניכר ליחידים, כגון מאכלות אסורות. ואמר שד' אלו בידו, ישתדל במחקר עד שישיג ג' העולמות, עולם היסודות הגלגלים והמלאכים. (שם ט א)

תן לחכם – שלא יאריך בלמודו אלא בלשון קצר, ואחר כך מזהיר שילמד רק כשיראהו שלם ביראה. (שם שם ט)

מתכוון שיש אדם שהחכמה באה לו בקלות, תיכף בדבור, ואחר שצריך לעמול קשה כיסורים, אבל לא יתייאש מזה, ואמרנו שיש ד' מעלות בחכמה, בור אין לו מעלות שכליות או מדות בהשתדלות וגם בטבעו, וצריך השתדלות רבה כמו שדה בור, וצריך רב גוער מכה ומשחרו במוסר, האחרים הם ריק עם הארץ וגולם. (שם י יג)

למה זה מחיר – בפשט מה תועלת בהשתדלות כסיל לקנות חכמה, ובלבו אינה העמדת האמת כי אם הניצוח, ובדרך נסתר יזהיר מרדיפת התוכחות בדרך ההקש, שאם יכזיבהו בעל ההקש ישאר נבוך או הורס וכופר. בכל עת – שישתדל להיות לו רע נאמן או שילמד מפי רב ויישב הלמוד בינו לבין עצמו עם חבר, ומה שיחסר יגלה זה לזה. (שם יז טו ויז)

מים עמוקים – ואם יפיל עצמו לדעת החכמה לא יוכל לצאת משם, וכן עשה שלמה תיקן משלים וכו', עד שעמד על בוריה של תורה, ויש מפרשים שהחכם לא ילמד בפרהסיא עד שיחזרו אחריו… (שם כ ה)

מתן – הערה למסור סודות התורה לראוי, שאז תשוך מבוכת החכם שהיא חימה, וכמו שאמרו חז"ל שבת ניתנה בצנעה, וכן הפינות התוריות שלא תשיגם יד העיון, ובאמונתם יכניע האף ויעבירהו. (שם כא יד)

ובנית ביתך – רמז לחכמה, הקיום הנצחי, או על סדר הלמוד, חכמות למודיות, טבעיות, ואחר כך האלוקיות. (שם כד כז)

תלעג לאב – מקיל בכבוד ממציאו… ויש מפרשים שהשתדלותו בידיעות קלושה ובדרך לעג, ויבוז לאספת החכמים. יקרוה – כאילו ינקרו עיני שכלו. (שם ל יז)

בעל הטורים:

לא תחמד – …ויש בהם תר"כ אותיות, כנגד תרי"ג מצוות ושבע מצוות של בני נח, וסימנם כת"ר תורה, לומר לך שאם אדם לומד תורה לשמה היא כתר לראשו, ואם לומד שלא לשמה יחזור כרת… (שמות כ יד)

וירא העם וינועו – על כן מתנענעים בשעת למוד התורה, לפי שהתורה ניתנה ברתת בזיע. (שם שם טו)

תרומה – אותיות מ' תורה, שהתורה ניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה, כההוא דאמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, שנית לה לאוכלי תרומה, וזהו ויקחו לי לשמי, שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי, שאין לו להקב"ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ועל כן סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפרשה של תורה. (שם כה ב)

אמתים וחצי – כל מדותיו של ארון היו שבורות בחצאי אמות, ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו. (שם שם י)

והיה כל מבקש ה' יצא – מכאן שצריך אדם לגלות כדי שילמד תורה. (שם לג ז)

השבת ויאמר – ראשי וסופי תיבות תורה, לרמז שעיקר התורה בשבת, כשאדם פנוי מעסקיו. (שם לה ג)

ויקרא – …וט' תיבות יש בפסוק, וכן ט' תיבות בפסוק אנכי ה' אלקיך, לומר שכל הלומד תורה כאילו הקריב כל הקרבנות, וכן ט' תיבות בפסוק זאת התורה לעולה לקמן. (ויקרא א א)

זאת תורת העולה היא העולה, לומר כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה. הקרבנות נקראו אשה, והתורה נקראת אש, שנאמר הלא כה דברי כאש, מימינו אש דת למו. דת למו אותיות תלמוד, הקרבנות נקראו לחם, את קרבני לחמי, והתורה נקראת לחם, לכו לחמו בלחמי, כשם שאי אפשר לעולם בלא לחם, כך אי אפשר לעולם בלא תורה. (שם ו א)

במדבר סיני – לעיל מיניה כתיב אלה המצוות, וסמיך ליה במדבר, לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצוות. (במדבר א א)

זה האשה – תגין על ה"א אחרונה של האשה, לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם, והעולה חביבה מכולם, ועסקו בה' חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות. (שם כח ג)

למדתי אתכם – ט"ו למידות נאמרו במשנה תורה, רמז בן ט"ו שנים למשנה. (דברים ד ה)

ואת גולן בבשן – וסמיך ליה וזאת התורה, רמז הוי גולה למקום תורה. (שם שם מג)

ללכת בדרכיו – בגימטריא ללמוד תורה. (שם ח ו)

כלי גבר על אשה – בגימטריא כלי תורה, רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה. (שם כב ה)

שאל אביך ויגדך זקניך – הרי ג' דורות, וסמיך ליה בהנחל, לומר כל שהוא ובנו ובן בנו תלמיד חכם, הרי הוא לו כנחלה שאין לה הפסק. (שם לב ז)

לא דבר ריק הוא – ב' במסורה, כאן והבור ריק, לומר כמו שהבור אינו מתמלא מחוליתו, כן התורה לא יוכל אדם להתמלאות ממנה. (שם שם מז)

מהר"י יעבץ:

ואל תאמר – …בא לזרז האדם בלימוד כמו שזרזו במעשה, כי האדם מתעצל מן הלימוד, כי אומר בלבו אחרים ילמדו וילמדוני, או יסמוך על בינתו כי יבין מעצמו, ולזה אמר אל תאמין שהיא תבא אחריך, ואל בינתך אל תשען… (אבות ב ה)

הוא היה מונה – כי שלמות האדם תורה ועבודה וגמילות חסדים, כמו שאמר הר' ישראל, והתורה צריכה ב' מדות זכירה וחדוד, והמעשה גם כן צריך ב', יראה למצוות לא תעשה, חסידות למצות עשה… (שם שם י)

ואין ביניהם דברי תורה… ונראה לי ההפרש בין דברי תורה ובין עסק התורה, כי דברי תורה פסוק או הגדה או שמועות פשוטות, ועסק התורה על דרך פלפול, וסברא להוציא הדבר לאמתתו, ולזה אמר שנים שיושבים ואין ביניהם אפילו דברי תורה, שהוא דבר קל שהוא מושב לצים, אבל לא יתחייבו בעצמם בעסק כי אין הכל מוכנים לכך, אבל שנים שיושבים ועוסקים על דרך פלפול, שכינה שרויה ביניהם… וכתב הר"י ן' שושן ז"ל ואל תחשוב שאמר זה דרך הפלגה, כי אם מבואר בעצמו מקל וחומר, ומה אם עוברי רצונו שעושים צלמים הבל המה מעשה תעתועים מושכים עליהם כחות רוחניים, אדם שנברא בצלם אלקים על אחת כמה וכמה שכשיעסוק בתורת אמת שתשרה עליו שכינה… (שם ג ג)

…לפיכך סמך משנה זו, לומר כי אף כשיאכל חייב בדברי תורה, ולדברי אדרבה כי החיוב גדול, כי עת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לאו, משל לאדם שיש לו בן במדינת הים, שבעת שמחתו יזכרנו… (שם שם ד)

המהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה וכו', ואף על פי שמתוך כך יבא לספר בשבחו של הקב"ה שברא אלה, אפילו הכי מתחייב בנפשו, כי פוסק מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואחשוב עוד ההמונים הטמאים מתקנאים בזה שעזבם ולפתח ירבצו, ובראותם שהוא פוסק ישמחו לראות ויאמרו אך זה היום שקוינוהו, ותכעס עליו התורה… (שם שם ט)

…אך הנראה כי שניהם צדיקים גמורים, אלא שהוא היה תחלת למודו שבא אל הלמוד מאשר גברה נפשו בחשק התורה והכיר גודל מעלתה, ואחר הלמוד כל מה שידע יעשה, ולזה מספיקין בידו כפי אשר עלה במחשבתו מתחלה ללמוד וללמד. והב' היתה כוונתו מתחלה כדי לעשות רצון יוצרו לבד, ואילו היה אומר לו חפור כל היום ועשה רצון יוצרך היה עושה, ולפי שזה נאחז בעיקר שהוא המעשה, מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות רצון יוצרו לבד, כי תחת העשיה הלמוד. ויתכן לפרש כדי שתהיה המשנה כפשוטה, כי אפילו לא תהיה כוונת הלומד מתחלה כי אם אל הלמוד לבד יסייעוהו מן השמים להגיע אל כוונתו, וכמו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והשי"ת הלהיב לבב המון העם באומרו ונתתי גשמיכם והרבה כזה, וכאשר ידעו ויבינו יכירו האמת, ואחר למודו ישאר למקרה בחירתו, אפשר שיהיה כרבי שמעון בן עזאי שהיה אדם גדול, ואפשר שיהיה כאלישע אחר… והלומד על מנת לעשות כר' עקיבא ע"ה שאמר עליו השי"ת הניחו לו לזקן ראוי הוא שישתמש בכבודי, וזה מאשר מצא חן בעיניו ית' והספיק בידו ללמוד וללמד ולעשות. (שם ד ו)

הוי ממעט בעסק, כתב ר' ישראל לבות בני אדם בתים בנאם השי"ת והכינם אוצרות לחכמה, וכשמוצא התורה לב פנוי תמלאנו מספיריה, ואם יכנס בו שום דאגה וטרדה והרהורים ומחשבות תנוס מלבו, ולפי שהרדיפה אחר הממון יגון, כאומרו מרבה נכסים מרבה דאגה הזהיר התנא הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה…. (שם שם יב)

הלומד ילד וכו' העולה מדעת המפרשים בזה המשל, כי הבחור זוכר מה שלומד, ואין כן הזקן, וכתבו עוד ומכל מקום שכר הלמוד בידו. ואני אומר כי זה עיקר דברו, כי הלומד חייב ללמד לאחרים, ובזה יגדל שכרו מאד, ועוד יהיה סבה שתתקיים החכמה בידו, והבחור זוכה לכך, אבל הזקן שכר למודו בידו, אבל לא יזכה לעשות תורה הרבה… (שם שם כד)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', הורה שעיקר הלימוד תלוי בכונה, כי מי שכוונתו לשם שמים להוציא דבר לאמתו, אפילו טעה בעיונו יחשב לו כאילו הסכים אל האמת, והטעם כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכיון שכל כונתו לא היתה אלא להוציא הלכה למעשה לזרז נפשו להתקרב אל השי"ת, הכונה ההיא משארת נפשו… והטו אזנכם לאותו מעשה דמסכת חגיגה, והוא כי איש אחד לא היה יודע אלא מסכת חגיגה, והיה חוזר אותה כל ימיו… ובשעת פטירתו לא היה אדם בביתו, ושלח השי"ת מלאך בצורת אשה והרימה קול בכיה גדולה, אישי אישי, עד שנקבצו כל העם למרירות קולה, ואמרה להם אישי זה שכבדני ולא עזבני כל ימיו כבדוהו וקברוהו בכבוד גדול, והיו אומרים לה מה שמך, ואמרה חגיגה, ואחר סתימת הגולל נסתלק מפניהם, ותמהו כל העולם וחקרו על מעשיו… (שם ה יט, וראה שם עוד)

רלב"ג:

יפוצו – רבים ילמדו חכמתך ותישירם לשלמות. (משלי ה טז)

יש מפזר – השלם בעיון כמה שיוסיף ללמד לאנשים דעת תתוסף חכמתו, כאמרם ומתלמידי יותר מכולם, מצד ירידתו לבאר החקירה לתלמידים ותבא לו ברכה מהם ומהשי"ת על הטובה שעשה. (שם יא כג)

פלס – בעיון צריך עזר אלקי שלא נטעה, כי סדרי העיון יתחלפו בהתחלף דרכי העיון, והיות והמחשבה מעורבת בחושים היא עלולה לטעות, וכן בפסוק הקודם מתכוון במלך, שהשכל ימלוך על החושים. (שם טז יא)

לתאוה יבקש – דרך החקירה השלמה להעלות כל דבר אל יסודותיו, והסבות הפשוטות שמהם היה, ולשם תעלה תאות החוקר. או מי שיחקור בעבור תאוותיו הגופניות סופו שיתבלבל אפילו בדבר קל ההבנה, ומפני רוב שקדו על התאוות. (שם יח א)

חדל – שלא ישגה מדי במוסר ויתבטל מאמרי דעת, אחרי שיגיע מהמוסר לקנות חכמה. (שם יט כז)

רע רע – שאר הקנינים יחשבם לטוב לפני הקנין, והחכמה רק אחר שהשיגה. (שם כ יד)

ארבעה – להורות שעל החכם להיות קטן בעיניו, ולא יחקור בדברים הגדולים שאין לו דרך להשגתם. יכינו בקיץ – כן ישתדל בחקירה רק בעת שיתכן שימצא לו. (שם ל כד)

וישימו בסלע – הערה שלא יעמיק האדם לחקר רק במה שיש לו תוקף וחכמה להשיג אמיתתו, שאם יחלקו עליו ידחם בטענה ראויה. ויצא חוצץ – הערה שיחקר במושכלות רק בעת ובשעה הראויה. (שם כו וכז)

דרשות הר"ן:

…כי ההרחקה שירחיק הדמיון שיהיה כל העולם נברא בשביל צדיק אחד, אותה ההרחקה בעצמה תפול באלף וברבבה כפי השכל, ואחר זה היש סכלות ועורון כזה שהשכל יודע בעצמו שיוכל לעלות נפשו במעלה עליונה, או שיהיה שקול כנגד כל העולם וימשך אחר חפצו כתבנית שור אוכל עשב, וכי יתפתה ויאמר לא יוכל להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות, נשיבהו, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, עד שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על תלמוד תורה, רוצה לומר כי אלו השלשה היו בבית המקדש הראשון, ולא תלה החורבן רק בביטול תורה. ואף על פי כן רואה אני בדברי רז"ל שמי שמוסר גופו ונפשו להשי"ת וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרינן בברכות מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא… והשיבו רחמנא ליבא בעי, הנה בארו כי אין עיקר המדרגה החכמה, אבל הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם… (דרוש ו)

…כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע שנשפע לרב, ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו. (דרוש ח)

ספר העקרים:

…אבל להיות הלמוד המגיע מן המלמד יותר קיים בנפש, באר בפסוק אחר שיש יתרון לשמע על הראות, ואמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ולמעלת שני אלו החושים מזולתם להיותם כלים אל שישיג השלמות האנושי על ידם, אמר שלמה בספר שיר השירים, רומז אל שניהם, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה (שיר ב'), כי הוא על צד השיר היה מדבר עם נפשו ומתאר אותם ביונה, ואמר עליה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, לרמוז שהיא יושבת בסתר הגוף ולא נודע מקומה איה הוא. הראיני את מראיך, שני מראים, לרמוז על מראה האותיות אשר בספר, ומראה המושכלות אשר באמצעות שניהם יושג הלמוד, כי כל אחד מהם הוא נאוה, מאמר השמיעיני את קולך, כלומר אף על פי שאין קול היונה ערב, הנה את יונתי תמתי קולך ערב, רוצה לומר הקול שתשיג בה המושכלות מן המלמד הוא ערב עד מאד, ועל כן השמיעיני את קולך שקבלת מן המלמד, כי קולך ערב ומראך נאוה, לפי שעל ידי שני אלו החושים יצא הכחניות אשר באדם מן הכח אל הפועל, ויגיע האדם אל תכלית שלמותו בהיותו משתמש בשני אלו החושים כפי מה שראוי, ואם לא ישתמש בהם רק בהבלי העולם הנה האדם כאילו הוא חרש ועיוור… (מאמר ג פרק ב)

כי בעשית כל מצוה ומצוה יש שתי בחינות, האחד מצד העשות מעשה המצוה והגיעה אל הפועל השלם, והשנית מצד כוונת העושה אותה והשלמות הנמשך אל המצוה איננו מצד המעשה שהרי אמרו רז"ל במסכת נזיר כ"ג גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ואמרו שם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח, ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה, עליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם. הנה בארו בפירוש המצוה בלא כוונה אינה עולה לשם מצוה, וכן ענין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינו מועיל כלל, שאם היה זה מועיל היה ראוי שתעלה ידיעת המצוה ולמודה בכונה במקום עשיתה, ואינו, כי קריאת הפרשיות שבתפילין אינה עולה בעבור הנחתן. ועוד כי בפירוש אמרו בקדושין מ', כשנחלקו אם הלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהלמוד גדול, ופירשו הטעם לפי שהלמוד מביא לידי מעשה, והוא מבואר אחר שהלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה, שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר… וכן המעשה אף על פי שאי אפשר שיגיע אלא עם הלמוד, כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהלמוד אינו אלא כדי שיבא אל המעשה, הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר… (שם פרק כח)

עקדה:

המיוחד שבדרכי החקירה הוא, להורות מהידוע על הבלתי ידוע, ולכן יצטרך להקדים בלמוד את הדברים המאוחרים בטבע אל הקודמים, כי הם ידועים לנו יותר, ועיין שם משלים לכך… (בראשית ב יח)

הן האדם היה – האדם משיג בשכל הידיעה, ובחושים והיא ההכרה. ההכרה תדע הפרט, כגון זאת הארץ וזה האיש, והידיעה את הדבר הכולל. ואמר החוקר שהלמוד הולך מהכולל אל החלקים, כי הדברם הכלליים המורכבים יותר ידועים לנו מהפרטים הפשוטים. ובעמידה על המופת (ראיה) להיפך, אך האדם מתחיל להכיר בחושיו הנמצאים המורגשים בחושים, ומהם יעלה אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל. והא-ל יתברך להיפך, השכלתו ראשונה בנמצאים הכוללים, ומשם תחוייב הכרתו את הפרטים… (שם ג כב, וראה עוד אדם-ידיעה)

…ועל הפתילים אמר ונישא ממשה, כי כל דבר שיושג ויושכל במעט הקדמות יותר חזק האימות ויותר נח להשיג וקשה לאבד, מהדבר בעל הרבה הקדמות והצעות. והנה י' הדברות ותורה שבכתב נכתבו, אבל לא תורה שבעל פה, והיה קושי ללמדה ורבו הספקות, ובזמן המוצלח יסורו כל האמצעים, ויהיה הלמוד האלוקי מושפע בשכלם בלי מסך מבדיל, כבירמיה ל"א, וכרתי להם ברית חדשה וגו' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וכן במדרש חזית שיר א', ועיין שם, ואם כן ילמדו ולא ישכחו, ויוסר מהם היצר הרע, מה שלא היה בלמדם מפי משה… ואחר שלא הספיקה זכותנו להביאנו לשלמות, ונתחייבנו גלות ונתערבנו בגוים ולמדנו ממעשיהם, היתה זו סבה עצומה להתרחק ממנו השלמות, ואי אפשר לקבל השיעור מההצלחה הנפשית מבלי שתוקדם לה גאולת הגופים והספקת צרכיהם. (שם לז א)

…וכן ביאר אבן עזרא בזה המשנה באבות פרק ג', אם אין קמח אין תורה וכו', שהתורה היא גבול האמצעי, הקמח סבה פועלת לתורה, כי זולת המזון אי אפשר לעסוק בה, והתורה סבה לפרנסה… וזה שאמרו ישראל בפעם הראשונה נעשה, על המעשה השלם, והוא תכלית המעשים הקודמים לקנינים, וכשאמרו נעשה ונשמע, כוונתן לאופן הגעתם לקנין שלם זה, ורוצה לומר נרגיל עצמנו במעשה המצוה כדי שנשמעם ונקבלם קבול נפשי, ומה שאמרו ושמענו ועשינו כוונו לאופן צאת המעשה השלם, אם כן התברר כי הקנינים הנפשיים יתהוו מהפעולות החסרות. וזו המחלוקת בקדושין מ', לרבי טרפון מעשה גדול, כי הוא התכלית, ולרבי עקיבא תלמוד גדול, כי הוא בא מהחלק היותר מעולה, ונותן שלמות בפעולות. נענו כולם ואמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, לאחר שהמעשה לא יקרא מעשה אלא כשנעשה בקדימת העיון והחכמה, כמו שאמרו, ושמרתם זו משנה, ועשיתם כמשמעו, כמו המלמד מעולה מהתלמיד מצד עצמו, וגם מצד מה שהוא מלמד. ואמרו למשה קרב אתה ושמע, כי הלמוד השכלי המופלג צריך התבודדות מופלגת, ואת תדבר בלשון נקבה, כי בחינת העיון מה שידבר אליהם פחותה ממדרגה הראשונה… (שם כג ב)

באדם ג' מיני פעולות, טבעיות מדותיות ולמודיות, הטבעיות הוטבעו בו בתחלת הויתו, ואין בהן למוד ואזהרה שכחה וזכירה, כי פועלות תמיד, ובלא רצון הבעלים, כגון תנועת הלב. ובלמודיות יצטוה מלמודו גם אם לא יסכימו לטבעו, כגון המצוות האלוקיות מה שיקבל מרבו, ובאלה יפלו מצוה ולמוד זכרון ושכחה, המדותיות בתחילה היו כהלמודיות, אך אחר התרגלו בהן נעשו למין טבעיות, וכמו שאמר החכם שלא ישכח האדם המעלה כפי שלא ישכח אם זו יד ימין…

עיון זה יועיל לנו להבין קושי מספורי התורה במלאכת המשכן הקמתו ופריקתו, מה שהיה רק לשעה, ומצוות רבות המיוחדות רק לאנשים מעטים כדיני הכהנים, ומה גם עתה שגלינו ימים רבים מאדמתנו, ונשארו רק מצוות שהן חובת הגוף, ומשה אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר ריק הוא מכם וגו', כי אלו המעשים עם שכוונתם להועיל במעשה רק לאנשים מיוחדים, ובזמן מיוחד, עיקר הכוונה בהם להיות בספר חכמה ולמוד אלקי שיעיינו בו וישכילו בעניניהם, כמו שכתוב למען תשכילו את כל אשר תעשון. והנה בזאת המדרגה מהמעשה יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמים, והבוערים בעם עושים המצוה בלי כוונה, מצות אנשים מלומדה, ודומים כדברי המורה למחפשים בית המלך ולא הכירוהו…

ואתה תצוה – הקדים המנורה לבגדים, לומר שהבגדים לצורך ההדלקה, וכן בזכריה ג' אמר הסירו הבגדים הצואים מעליו, וילבישוהו בגדים, ואחר כך ראיתי והנה מנורת זהב וגו'. וזה מבואר מאד, כי הקנינים המדותיים קודמים לעיוניים, ולכן שינה בלשון ולא אמר צו את בני ישראל, כי רוצה לומר אחר שאתה עתיד לצוות על הדלקת המנורה, אין מהראוי לבא שמה בבגדי הדיוט… (שם כח א)

ועוד תישבנו המצוה לעיקר השני, והוא לימוד התורה מצד שהוקבע יום א' בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים, ויפנה ההמון ללמוד איש כפי ערכו, וכן בירושלמי שבת פרק ט"ו הלכה ג', לא נתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד בהם תורה, והוא צד מיתרון הנפש שיש לאדם בשבת, ומצינו ששבת שקולה כנגד כל המצוות מצד שמתעסקים בלמודם, ולכן החמירה התורה מאד בעונש העושה מלאכה, לפי שתדיר חמור, וגם למדו מרבוי הפסוקים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה, והוא הדין בדברי הבאי, שהם מטרידים התפלה ומונעים התורה, וכל זה יושכל מסמיכות ללא תבערו אש. והצד השני לכך ענין דק מאד, גילוהו בעלי הקבלה האמיתית, כי ליום הנכבד סגולה נפלאה להועיל לכל מבקש תורה, לפי שהוא רושם ורמז לספירה הז' הנקראת שבת… (שם לה א)

ומה שאמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם, הרי התלמיד אינו חכם עדיין, וגם אינו משמע שרוצה לומר החכם מכל אדם, אלא רוצה לומר, כי ידיעת כלל הנמצאות היא רק לא-ל ובלתי אפשרית לאדם, והחכם הוא המשתוקק תמיד להשלים חסרונו וילמד מחכם קטן או גדול. ואמרו חז"ל בחזית שיר א': למה נמשלה התורה למים, מפני שאין הגדול מתבייש מהקטן לשאול לו השקיני, וזה שאמרו חכמי הנגב כדלעיל, כי המתעצל בלמידת החכמה רואה רק את ההווה ההנאה או העצב, ולא את העתיד הנולד, מה שיחסר לו מהחכמה והמוסר, אם כן מעלת החכם אינה כפי מה שחשבו ההמון והפילוסופים, כי אם שמוה מדה אלקית מופשטת מהענינים המדומים… (ויקרא יט ב)

…וכן מה שאמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים האלה, כי התורה האלקית עומדת בינותינו למלא מקום נותנה יתברך, להנהיג ולפרנס אותנו מצדו משפטים ותורות ישרים, וראוי שתתואר כמוהו, ויהיו המעשים נעשים לשמה בלא זיוף, ויהיה העסק בה עצמו אצלו, ולא לתכלית חיצונית, כגון להעשיר ולהקרא רבי, ונקרא ריע אהוב, כי משתתף בתכלית זו לכל ירא שמים, ועל כן נקרא חבר ומלבשתו ענוה וכו', שבעסק התורה לשמה ימשכו לו כל השלמויות והדביקות אליה, כי לא יטרידוהו כוונות נכריות. נאמן – שהנאמנות כוללת שאר המדות, והיוצא ובא בתורה צריך נאמנות גדולה מהבא לאוצרות כסף, בשמירת סודותיה, ולהתנהג בפרטי דיניה, ושלא לדבר בפני עם הארץ, שילעיגו עליו ויכשלו… הנה הכוונה האלקית התורה תיישר כל המעשים, והתורה מלאה מקום אלקים בשכנה בקרבם, וזהו בכלל כונת הפרשה שהגבילה מקום הקדושה, כדי שיעמדו על איכות המקום הנכבד, אשר בו ארון העדות… (במדבר א א)

על נפש מת לא יבא – בבואו השער לה' להשכיל בתורה לא ישתף עניני הנפש עם הגוף, ובסוף אמר קדוש הוא – על שלמות הדעת ואמיתות האמונה שהם עיקר הכל ושלמות האדם. (שם ו ו)

וישלח משה מלאכים – האדם צריך להשמר בדברים המביאים נזקים גדולים, ובאו כמה מצוות בתורה להרחיק האדם ממידות פחותות… ולכן הטילה התורה למוד התורה על האדם תמיד, להסיר מסביביו מכשולות, ולא ישאר לו זמן פנוי ממנה, וכן נצטוה המלך וקרא בו כל ימי חייו, כי הוא איש שהכל תלוי בו, ועל כן יקבע בה למודו תמיד, כדי לקרב את הטוב הכללי, כי נפילת המלך כנפילת העם כולו, כפי שהדבר במלחמה… (שם כ יד)

והיו הדברים האלה – אחר כך מפליג להחמיר שיהיה הענין תמיד בשכלו ובציורו, ונתן עצות לכך על ידי השינון לבנים, והדבור התמידי והתפילין והמזוזה. ושננתם – לשון משנה, שיהיו סדורים בביאור, ועוד אמרו מלשון שינון ופלפול, והנכון שישנן הבנים אליהם כמו שמשנן הכלב אל הציד, רוצה לומר שיעירהו בזריזות לעשות המצוות… (דברים ו ו וז)

כל המצוה – כבר התבאר שהחיים הנפשיים והגופניים כב' צרות בבית אחד, ואי אפשר לאדם לפטור אחת מהנה. הא' יפת המראה ורבת הפעלים להכין צרכים ופרנסה, אבל עקרה, וב' עצלה במלאכות אבל בת טובים בעלת שכל ורבת בנים, ולכן חייב האיש הנלבב לפשר ביניהם ולתת לכל אחת די מחסורה… (שם ח א)

שורש פורה ראש – כי האדם כעץ, מקבל שפע הלמוד הבא עליו, ונהפך בלבו כפי מה שהוא, לטוב או לרע, ולכך אמרו רז"ל שאסור ללמד לתלמיד שאינו הגון. (שם כט יז)

…ואין ספק שיגיעו למשתדלים בלמוד ובעיון באלו הדברים ניצוצות ואורות מהתענוגים אשר למתעסקים בפעולות או מהתענוג השלם המגיע בסופם, וזה ימשיך מיתרי החשק להמשך דרכי העולם וחמודותיהם ולהתבודד על למודה, כי יקראו להם השגות השכליות וכמו שאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. (שם לד י)

מנורת המאור:

ובדברי תורה צריך גם כן חבורת תלמידים ואם ישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמתו, וזה עבודת השם, כדי שלא תצא הלכה מוטעה, ויתאמת הדבר על בוריו, כדגרסינן בפרקא קמא דתענית אמר רבי אחא בר חנינא מאי דכתיב ברזל בברזל יחד, לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה… ואף על פי כן צריך שאם יארע חלוק דעות בין התלמידים שתהא כוונתם לשם שמים, להוציא אמיתת ההלכה ולא לקנתר, כדגרסינן במסכת קדושין… (נר ב כלל ז חלק א פרק א)

כפי טבע ההמון צריך להיישיר מדותיו קודם התיישבו במושכלות, ואם אמרו ז"ל והסכימו גדול התלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה, ודאי הוא שלא ידע להכשיר מדותיו ולקיים מצות עשה אם לא ילמד קודם, אבל יתחיל בלמוד המעשיות ואחר כך בלמוד השמעיות, כי מהלמוד הקל שהוא המעשיות יכנס אל הלמוד החמור שהוא השמעיות… (נר ג כלל ד חלק ה פרק א)

ובעבור שהמלמד לאחרים לשם שמים עושה עמהם חסד, אמרינן עלה אמר רבי אלעזר מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד, ללמוד זה היא תורה שאינה של חסד, ללמוד וללמדה זה היא תורה של חסד. (נר ג כלל ח חלק ה פרק ב)

על כן כל מי שרוצה לראות אמיתת העולם ועמידתו, יבין למה נברא האדם ולמה הבדילו בוראו מכל נבראי עולם השפל ויצרו בצלם אלקים ובעולם מלא, ונתן עצי הגן בידו שהם כל ברואי מטה, ונתן ברשותו לאכול מעץ החיים, שהוא השגת חכמה עליונה להבדיל בין אמת לשקר, והזהירו מעץ הדעת שהוא להבחין בין טוב לרע, שהיא חכמה מדינית, ואף על פי שחטא בידיעת טוב ורע בעולם הזה, נשאר לו אפשרות פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי, לולי שיש לאדם מונעים רבים שנקראו כרובים ולהט החרב המעכבין לאדם מלידבק תמיד בתורה שהיא עץ החיים, ולקיים בה והגית בו יומם ולילה, לפיכך אל ימנע ממנה מכל וכל, אבל יעשה כל יכלתו לקבע עתים לתורה, ותהא תורתו עיקר ומלאכתו טפלה, ויאהב התורה ולומדיה ובזה יבא ללמד ולקיים התורה מיראה ומאהבה, וישיג בה החכמה העליונה, כל מה שיוכל, ובזה תדבק נפשו ותשוב אל האלקים אשר נתנה בעולם הבא הצפון לצדיקים, ויעמוד לגורלו לקץ הימין. (נר ד הקדמה)

אף על פי שיש חילוק בטבעי בני אדם, בהיות קצתם מוכנים ללימוד יותר מאחרים, כי כשמזגו של אדם הוא נוטה אל היובש, ועצם מוחו זך והלחות בו מועט, יהא קל בעיניו ללמוד ולהבין הענינים ולזכרם יותר מאיש בעל הליחה הלבנה, שהוא רב הלחות במוח, אבל אם האיש ההוא המוכן יותר במזגו לזאת המעלה לא ילמוד כלל, ולא יעורר רוחו זולתי ללכת אחר מעדני עולם ותחבולותיו, ישאר סכל בלי ספק, וכן זה רב הליחה בטבעו, אם ירבה בלימוד מאהבה ויהגה בו יומם ולילה, ידע ויבין וישיג לולי שיהא יותר בעמל וקושי.

והלכך אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן בו, ואין ספק שאין אדם בעולם שיגע ולא ימצא, זולתי אם הוא כסיל מוחלט שלא ירצה ללמוד. וטוב לאדם ללמוד כל המושכלות אם יוכל להבינם וליודעם בבת אחת, אבל לפי שאין אדם יכול ללמד החכמות בלי הקדמות גדולות בזמן רב ובעמל גדול ובפרישות מההנאות, ועל זה רוב העולם מואסין אותן בעוורון לבם, לפי שאינם יכולין להשיג בהתחלה לגודל הטובה הבאה לאדם בסוף, בסבת החכמה אשר לא יוכל לספרה, על כן הערימה תורה ונתנה רשות להבטיח למתחיל העיון, בשכר שהוא כטפה לים אצל העתיד לבא, והוא שקול בעיניו יותר מהשכר והעידון הגדול הבא בסוף. ואף על פי שיתחיל ללמוד על מנת שכר מועט, לסוף כשישיג האמת, יקל בעיניו השכר הראשון ובמדרגה אחר מדרגה יעלה להשיג השכר האמיתי, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, ואין כח לשום בעל גוף להשיגו על בוריו, אלא החכמים בדמיון ובמשל. וגם כן כך היא דרכה של תורה, שאין אדם יכול ליכנס בלימוד החמור בהתחלה, אלא מן הקל אל הכבד ממנו, מעלה אחר מעלה במעלות הסולם, על כן יש לו לאדם להתחיל מן המקרא ואחר כך במשנה, ומן המשנה אל התלמוד ומן התלמוד יוכל ליכנס אחר כך בחכמות ובסתרי תורה שהם דבר גדול, ואחר שיוכל להשיג בזה אל יוציא כל ימיו במקרא ובמשנה, אלא בכל מה שיוכל להשיג… ועם כל זה אל ישליך אחר גוו המקרא והמשנה, אלא יחזור בהם תמיד, כדגרסינן בפרקא קמא דעבודה זרה י"ט, על פלגי מים, אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד… ואמר רבא לגריס איניש והדר ליסבר, ואף על גב דלא ידע מאי דאמר, שנאמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת, וכשירגיל בזה יצליח בלמודו. (שם כלל א חלק א פרק א)

…ואם יראה בני אדם חפצים ללמוד, ילמד כל מה שידע, כדגרסינן בפרק הרואה, תניא הלל הזקן אומר בעת שמכניסין פזר, ובעת שמפזרים כנס… ואם אין רב במקומו שילמדהו, ילך לבקשו לכל מקום שימצאהו… וכל מי שגולה אחר תורה ואינו חושש לטלטול מובטח לו שילמדנה, כדגרסינן במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין נ"ד, תאנא דבי רב ענן מאי דכתיב רוכבי אתונות צחורות, אלו תלמידי חכמים שהולכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ועוסקין בתורה, ועושין אותה כצהרים… לפיכך נהגו רבותינו לילך להגלות בכל מקום שהיו מוצאים ישיבות של תורה כדי ללמוד כמו שמצינו שעשה רבי עקיבא, כדגרסינן בכתובות… (שם פרק ו)

כשיעסוק אדם בתורה יהא לשם שמים ולא כדי ליטול שכרה, כדגרסינן במסכת כלה פרק רבי מאיר, רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה זוכה לדברים הרבה… (שם פרק ז)

תלמידי חכמים כשיהיו ביחד מוכרחים לדבר בדברי תורה ולהניח כל שיחה אחרת, כדגרסינן בפרק ג' מאבות, רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו'… וגם יש ליזהר מהדברים המשכחין את הלימוד, ולהיות רגילים בדברים המסייעין את הלימוד. וגרסינן נמי עלה הוריות י"ב, חמשה דברים משכחין את הלימוד… (חלק ג פרק א)

כל הנותן חפצו לעסוק בתורה מסייעין אותו מן השמים ומסלקים ממנו המונעים, כדי שיוכל למלאת חפצו בלימוד, כמו ששנינו בפרק ג' מאבות, רבי נחמיה בן הקנא אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, על כן טוב לאדם לקבל עליו עול תורה, שאם יבטל ממנה יבואו לו מונעים רבים, כמו ששנינו בפרק ד' מאבות רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוה שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. (שם פרק ב)

הרוצה לקיים תלמודו בידו יהא נעים ומרוצה לבריות, ואל יתגאה בתורתו, כדגרסינן בעירובין פרק כיצד מעברין נ"ד: אמר רבי אלעזר מאי דכתיב וענקים לגרגרותיך, אם משים אדם עצמו כענק זה שרף לצואר ורואה ואינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו… ועם כל זה אל ישפיל אדם עצמו יותר מדאי לעשות עצמו כבהמה שאינה מרגשת, אבל ישמור כבוד תורתו לשם שמים. (שם פרק ג)

כל תלמיד חכם היודע ללמוד תורה ואינו רוצה ללמדה לתלמיד הגון, כאילו גוזלו נחלת אבותיו, כדגרסינן בפרק חלק סנהדרין צ"א: אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה ציוה לנו משה וגו'… וגם המונע מללמד הוא מבזה דבר השם, כדגרסינן שם צ"ט: תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו דבר ה' בזה. אבל אם רצה ללמדה לאחרים ריחו נודף, כדגרסינן התם במסכת עבודה זרה ל"ה דרש רב נחמן בר יצחק, מאי דכתיב לריח שמניך טובים, למה תלמיד חכם דומה, לצלוחית של פליטון, מגולה ריחו נודף, מכוסה אין ריחו נודף, ולא עוד אלא שדברים המכוסין מבני אדם מגולין לו… והלומד תורה ומלמדה עליו נאמר וצדקתו עומדת לעד… (שם כלל א חלק ג פרק ג)

הלמד תורה ומקיימה כדין וכהלכה נקרא צדיק, והמפליג יותר מהראוי עליו להטיב למי שאין לו חק עליו או למי שהוא מחוייב לעשות עמו יותר מהראוי, נקרא חסיד, ועל זה אמרו לפנים משורת הדין, וכל זאת המעלה במדות מוסיף אדם כפי היתרון שיש לו במעלות השכליות, ועל זה אמרו בפרק שני דאבות, ולא עם הארץ חסיד, נמצא שיתרון צדקותו וחסידותו כפי יתרון חכמתו ושלמותו, לפיכך כל אחד ואחד מוסיף במעלתו בעולם הבא כפי שלמותו… (שם כלל ב חלק ב פרק ב)

אחרי שהוא מורגל האדם בלימוד התורה, בהיות חקוקה בלבו יראת שמים ואהבתו, וביוצאו מרתיחת ימי נערותו מגיע הזמן ליכנס בפלפול החכמה, כדי שיגיע למעלה עליונה, שהתורה והחכמה בענין זה הם שני דברים נבדלים, האחד המצוות והדינים, והשני החכמות העיוניות, על כן צריך להקדים זה לזה בזמן… נמצא שסדר ימי האדם כסדר הראויים להיות, בראשונה משא ומתן של אמת לקיום גופו ולהנהגה מדינית ולדרכי שלום, אחר כך שיקבע עתים לתורה כדי שלא יוציא כל זמנו בקיום הגוף לבד, ואחר זה דבר בזיווגו כסדר הראוי לאדם, ללמוד תורה ולישא אחר כך אשה… (שם כלל ג חלק א פרק א)

אדם שחשקה נפשו באשה אחת, ישים גופו ונפשו בסכנה כדי להשיג את שאהבה נפשו, ולא יעשה מעט מזעיר מזה אם לא אהב אותה, בשביל שיאמרו לו שישיג כבוד או עושר בעבורה. כמו כן אם האדם שקוד בלימוד באהבה, יעזוב בעדו כל העדונים וההנאות שבעולם וידבק בלימוד עד שיצייר בלבו המושכלות, ומן הראשונות יבא לשניות, ומן השניות ללמודיות, ומן הלמודיות יבא לטבעיות, ומן הטבעיות לאלקיות, מדרגה אחר מדרגה, עד שיעלה בסולם כפי גודל השגתו, וכל זה יבא לו כפי החשק אשר יחשוק בחכמות. אבל אם ילמוד כדי להשיג בעבורו עושר וכבוד, כיון שאין כוונתו להשכיל לא יצליח בדבר, וכל שכן אם יראה בדרך אחר כבוד או עושר מזומן יותר ממה שהוא רואה בלימוד, שיעזבנו מיד. על כן אמרה תורה למד מאהבה, כדגרסינן בנדרים ס"ב… ואם מצינו בראשונים שהיו שמים בסכנות נפשם על קדוש השם, מה יש לעשות שלא בשעת השמד, שיש לו לחשוק בלימוד מאהבה לשם שמים, ויאהבוהו כל רואיו בקנאתם בו ובמדותיו ובלימודו ובעצתו, ויהא שם שמים מתאהב על ידו, כדגרסינן פרק יום הכפורים יומא פ"ו, לפיכך כל הרוצה לידבק באהבת השם ושיהיו אוהבים דברי השם על ידו וישיג בחכמות, ילמוד מאהבה וימלא חשקו מאהבה בתורה, והכבוד מאליו יבא.. (שם חלק ב פרק א)

הראשון שנברא בעולם שלמד מאהבה, היה אברהם אבינו עליו השלום, והשיג האמונה האמיתית בזמן שכל בני דורו היו נבוכים בה ופרסמה בעולם, וקרא הכופרים והסכלים ודרש להם האמונה האמיתית, כמו שאמרו בספרי, ואהבת את ה' אלקיך, אהבהו על הבריות כאברהם אבינו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, רוצה לומר שהביאם לחסות תחת כנפי השכינה. (שם פרק ב)

בא וראה כמה יש לו לאדם לעשות כדי ללמוד תורה, שחוץ מכל הטובות והגדולות הבאות לאדם בסבתה, כפי שכתוב למעלה, אם למד תורה בזקנותו נתוספה חכמה בו, ובעם הארץ מתוספת טפשות בו, כדגרסינן במסכת שבת פרק שואל אדם קנ"ב, תניא תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם, ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טפשות מתוספת בהם… דכיון דקשו קראי אהדדי, חד מתקיים בחכמים, שכל זמן שמתחלש גופם מתחזק שכלם, וחד בזקני השוק, שהוטבעו בתאוות, כשיחלש גופם הנהגה מעטית שהיתה בהם נפסדת ונתוספה בהן הטפשות. ועוד תמצא במי שלמד תורה שאף על פי שאינו שלם במדותיו הכל רצין אחריו, ואם עם הארץ הוא, אף על פי שיש בו מדות טובות, אינו ראוי לדבר עמו, כדגרסינן במסכת שבת ס"ג… (שם נר ד כלל ד חלק ב חתימה)

ארחות צדיקים:

ויחניף אדם… לרבו שילמדנו, ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו כדי שילמדו, וישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות… (שער החניפות)

אין לך מצוה בכל המצות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה. ומה שאמרו תלמוד תורה כנגד כלם, זה הלומד על מנת ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ולקיים, ומפני קביעותו בתורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצות, ואז תלמוד תורה כנגד כולם…

מי שנשאו לבו לעשות מצוה זו ולקיימה כראוי לה ולהיות מכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים אל לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד, אלא כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (אבות ד'). ואם תאמר עד שאקבץ ממון וכשאפנה מעסקי, אז אחזר ואקרא ואשנה, אם תעלה מחשבה זו בלבך, אז אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם… ומתוך שאדם עוסק בתורה לשמה וטורח ויגע לשם שמים, אז נעשו שתי כליותיו כשני מעינות ומוציא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא ניתן אפילו למשה בסיני… וכבר מנו חז"ל ארבעים ושמנה מדות שנקנית התורה בהן (אבות ו'), ומי שיעלה על לבו להיות זוכה לדרך התורה, יטריח לקיים אותם ארבעים ושמונה דברים, ואז יעלה לכל טוב.

וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמד, כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי אדם הלומד שאר מלאכות, אפילו יבטל ממנה כמה שנים, לא ישכחנה, אבל כשלומד תורה ואינו חוזר, מיד שוכח. ואפילו אם יחזר מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה, ישכח הכל. והדין נותן, כי כל המלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחלה, אבל בעשייתן אינן צריכות לב… אבל הלמוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכון שמועתו ולא לחשב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו. לכן מי שיפנה לבו לבטלה, מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו… לכך נגזרה גזרת השכחה, כדי שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי זכות ומעשים טובים… ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במטתו, ואם אינו יכול ללמד בפה יחשב בלבו על שמועתו, ותהא דעתו על למודו שלא יסיח דעתו מלמודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה"…

…וכן עשו כולם בימי חכמי התלמוד, שעקר למודם היה חזרה… ועכשיו אין כמעט שום אדם שיהיה חוזר דבר כזה יותר מפעם אחת או שתי פעמים, ויש ראיות גדולות ברורות בכמה מקומות בתלמוד שהיו כלם רגילים בחזרה, ולכל אחד היה לו סכום מנין כך וכך פרקים וכך וכך הלכות ליום… וכזה הענין היו לומדים גם כן בצרפת, עד שהגיעו למעלות רבות ולידיעה גדולה ולא הצרכו לספרים פוסקים, כי היו יודעים המצות מתוך התלמוד והתוספות. אבל מיום שנתגרשו מצרפת נתמעט הלמוד מאד מאד.

ועוד בדבר הזה נשתכחה התורה מחמת כי הלומדים הללו סבורים לעשות כמו הראשונים להחזיק בפלפולים, אך אינם דומים לחכמי צרפת כלל וכלל, כי לבם היה פתוח כאולם ותורתם היתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, לכן השיגו וידעו ופלפלו. ואנשי הדור הזה רוצים לפלפל כמותם אבל אינם יכולים, כי אלו מבלבלים זה את זה ומבטלים רוב היום ופוסקים מן הלמוד בחצי הזמן, והלמוד שלהם עראי דעראי והבטול קבע דקבע. אבל בימי חכמי התלמוד הלכו ללמד עשר שנים ויותר, והיה למודם בקבע גדול… וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמד תוספות וכל חדושים וחדושי דחדושים קודם שידע צורת התלמוד, אם כן איך יצליחו… ועל כן מרוב טורח הלמוד העיון והפלפול רבים פורשים מן הלמוד מרב טורח השמועות והדקדוק שאומר על פה… ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד והיו מתאוים ללמד, כי היה להם לב להבין בקל… ואמרו בפרק השוכר (ב"מ פ"ה א') רבי זירא יתב בתענית מאה יום דלשתכח מיניה תלמודא דבבלי כי היכי דלא נטרדיה, ואמרו (ויק"ר כ"ה א') נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה, אם היה רגיל לקרות דף אחד ליום יקרא שני דפים… אלמא רוב גרסא עיקר, כי אם היה הפלפול עקר לצעוק ולהרים קול חצי יום בדבור אחד, אז היה לו לומר אם מתחלה היה רגיל להקשות קושיא אחת יקשה שתי קושיות… והא דאמר בפרק במה מדליקין אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו… פלפלת בחכמה (שבת ל"א א'), משמע שצריך אדם לפלפל, זה למוד הגמרא, שמקשינן משניות על הבריות ומתרצינן להו, אי נמי על ידי עסק והגיון בתורה תמיד נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמים, אבל לישב כל היום לפטפט פשיטא שלא לעשות כן… (שער התורה וראה שם עוד)

ענין הנשמה היא בת מלך, נפוחה באדם מכסא הכבוד והובאה בגוף המלוכלך, אשר חשקו רב מאד לעולם הזה, ויש לו כמה מיני תאוות עד שנטבעה הנשמה ביניהן… ובעת שמלמדים אותה התורה, אז היא מתעוררת לחשב למעלה… (שער יראת שמים)

אברבנאל:

ושמרו בני ישראל את השבת, בני ישראל יעשו הטעם האחד עיקר, כי השארות הנפש דבר נעלם, ותועלת השביתה שיתבונן בתורה, כחז"ל: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד בהם תורה, והיא הנפש היתרה מצד ההכנה הטובה ללמוד בלי טרדות, ועל זה אמר זכור, שיתבוננו במעשה ה'. (שמות לא טז)

למען תזכרו ועשיתם – כי ריבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש, כך שאחריו יעשו המעשים בקלות, וכן יבואו לעשיית המצוות גם בלי ראיית הציצית. (במדבר טו מ)

ושננתם לבניך – המדעים האלה על יחוד ה', הנהגתו האומה, בריאת העולם, אהבתו לישראל אינם כסתרי תורה, אלא ראוים להדרש לכל ותמיד. (דברים ו ו)

למדו היטב – אחרי הטהרה תלבשו מדות טובות, ילמדו להיטיב לאחרים. או על עיון התורה שהוא הטוב האמיתי, אם כן הודיע שאין שלמות האדם בקרבנות ותפלות, כי אם בשלמות הדעות והמדות, והשאר הוא כוונה שניה המכוונת לתכלית האמיתית. (ישעיה א יז)

ותופסי התורה לא ידעוני – לא למדו התורה לשמה, כי אם כמצות אנשים מלומדה, או להשתמש בתגא. (ירמיה ב ח)

ספורנו:

זבולון לחוף ימים – …והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה… כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם אם אין קמח אין תורה, וכשיסייע האחד את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולון, הנה עבודת הא-ל ית' בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם, וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה שהם הכהנים והלויים, ויזכו כלם לחיי עולם, כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. (בראשית מט יג)

והיו הכרובים – … ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלקים, השכל וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו… כי בהיות השכל האנושי שכל בכח אל השלמות השני אשר יקנהו בעשותו כללים ויפשיטם מחמר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו, כי אמנם מהות הדבר וצורתו תוודע לנו מצד פעולותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא ית' את האפשר אצלו, כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך… ואמר ופניהם איש אל אחיו, כי פעולת המצאת הכללים והפשטתם תביט ותכוין אל פעולת קבלת הכללים המופשטים מחומר אשר בה קנין השלמות המכוון… כי אמנם הבטת השכל והמצאת הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות, אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפרת, כי אמנם בעדות שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי, ובזה יעד ונועדתי לך שם – כי בזה שרתה שכינה ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו… (שמות כה כ)

כנחלים נטיו – כי אמנם בתי כנסיות ובתי מדרשות להמון ישראל הם כמו הנחלים שנטיו אל השדות להשקותם, וכן יושבי אהלים ותופשי התורה דולים ומשקים מתורתם להמון… (במדבר כד ו)

ושננתם לבניך – תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים. ודברת בם – כי בזאת ההתמדה תזכרם תמיד. (דברים ו ז)

לאהבה – שיהיה עסקכם בתורה, כדי להכיר חסדי הא-ל יתעלה אשר מזה תמשך האהבה. (שם יא כב)

כי תשמע בקול ה' אלקיך – וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ולפיכך ישיגוך הברכות בלתי השתדלות. (שם כח ב)

יערוף כמטר – הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה. תזל כטל אמרתי – ונותנת גם כן כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות, שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל, באופן שהיא כשעירים עלי דשא, שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה, וכרביבים עלי עשב – שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. (שם לב ב)

ודם ענב – …וכן היו מתפרנסים שלא בצער, וכל זה עשה להם הא-ל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצוות. וישמן ישורון – והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון… פנית אל התענוגים הגשמיים, ובזה עבית מהבין דקות האמת… (שם שם יד וטו)

טובים השנים – בלמוד, שבשנים לרוב לא תפול טעות, טוב ילד – שכן שבחתי העיון בחברת מעינים, כי אמנם טוב ילד שאין בידו נסיון, מסכן – שלא הרבה לקבל מרבותיו מקוצר הזמן, וחכם בעל סברא נכונה שקנה בויכוח עם חבריו, ועל ידי זה נעשה כמעין המתגבר, ממלך – שהיה בידו חבילות משניות ודעת זקני הדור, זקן – וראה מעשים רבים וקנה נסיון, וכסיל – בעל סברא לא נכונה, שלא יוכל להשיג יותר ממה שבידו. (קהלת ד ט ויג)

מדרש שמואל:

והעמידו תלמידים הרבה – אמרו לשון עמידה, לפי שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדים התלמידים בעמידה והרב יושב… (אבות א א)

והרב ר' מתתיה היצהרי כתב, הוו כעבדים וכו', זהו מה שאמרו ז"ל ותורה יבקשו מפיהו, אם דומה הרב למלאך ה' צב-אות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו, והכוונה אם הרב לומד בתורה לשמה לעבודתו יתברך, אז הוא שליח ה' צב-אות, כי אינו לומד אלא לעבודתו ובשליחותו, אבל הלומד תורה לכוונה אחרת, אותו הדבר הוא משלחו, כגון אם לומד תורה מפני הכבוד, האיש הזה הוא שליח ומלאך הכבוד… (שם שם ג)

והנה בכוונת דברי יוסי בן יועזר פירש הר"י אברבנאל ז"ל והנה יוסי בן יועזר ביאר איך יזכה האדם לקנין התורה והשגת שלימותה, ואמר שהדרך הנאות אליו הוא שיעשה ביתו בית ועד לחכמים רוצה לומר בית מוכן ומיוחד להתקבץ שמה החכמים לדרוש וללמוד בתורה, כי בהיות ביתו אכסנית התורה אין ספק שיזכה ללמודה, אבל התנה בזה שני תנאים מבלתם לא יתכן אליו קנין השלימות, האחד שלא יתגאה על החכמים בהיותו בעל הבית, והם כאורח נטה ללון, אבל יתאבק בעפר רגליהם בהכנעה, והתנאי השני שלא יקוץ דעתו ברבוי התורה ולא תקל למודה בעיניו להתמדתה יום יום, אבל תמיד ישתה בצמא רבה את דברי החכמים… (שם שם ד)

והר"י אברבנאל ז"ל פירש עוד שהזהיר לחכמים שלא יבארו ויגלו סודות התורה לכל אדם, כי אם לחכמים הראוין לקבלם, וכן אמרו רז"ל אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון חכם ומבין מדעתו ולבו דואג בקרבו… (שם שם יא)

והוי מקבל את כל האדם בשמחה, כלומר, אף על פי שתעשה תורתך עיקר ותלמוד תמיד, התנהג עם הבריות ביושר ולא מפני הלימוד תפרוש מהם, רק קבלתם בשמחה ובגילה, ומתוך כך ישלמו מעשיך. (שם שם טו)

ובזה אפשר שיובן כוונת האדון הזה, כי בראותו כי ממנו ואילך פסקו הזוגות ורבו המחלוקת וחודשו הספקות, וצריך האדם מכח פלפולו ועיונו והתבוננותו להיות רב ורבי ללמד לעצמו ולסלק ולהסיר מעליו ספק המכשולות, לזה אמר עשה לך רב, כלומר כיון שכבר נפסקה הקבלה צריך שתעשה לעצמך רב ורבי ושתלמד לעצמך מעיונך ומפלפולך ומרוב הפלפול תוציא הדין לאמתו… (שם שם טז)

וכל תורה שאין עמה מלאכה – הכוונה שהזהיר לאדם שילמוד התורה על מנת לשמור ולעשות כי מעשה המצות תקרא מלאכה ובפרט אם היא בהתמדה… אי נמי השלם הזה הזהיר ללמוד תורה שילמוד אותה בדרך ארץ, לא לאהבת הניצוח ולא לקנטר למלאות שחוק פיו כשיכשלו חבריו, וזה שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כלומר כשלומדים אותה בדרך ארץ ומוסר וענוה אז טוב לו… והר' שלמה הלוי פירש, כי להיות קצת לומדי התורה מתגאים בכל העולם, אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ומוסר להיות החכם עניו ודעתו מעורב עם הבריות, לפי שמי שייגע בשניהם כאחד זוכה לשכח העון מן העולם, כי דבריו הם נשמעים ועושים רושם בשומעיהם לעזוב העון… (שם ב ב)

ואפשר עוד כי כונת ר' חנינא בן דוסא היא בעצמה כוונת הלל באומרו אין בור ירא חטא, כלומר זה שאנו רואים אותו שהוא בור בודאי שלא קדמה יראת חטאו, כי בודאי אם היה ירא חטא לא היה בור, כי מגלין לו רזי תורה, וכן לא עם הארץ חסיד, כי היותו עם הארץ היא הוכחה גדולה שלא היה חסיד, שלולי היה חסיד היו מתגלין לו רזי תורה, חוץ מג' שיוצאים מזה הכלל, שאפשר שאפילו שיהיה ירא שמים ישאר בור או עם הארץ ופירש אותם אחד לאחד, ולזה סמך ולא הביישן למד… (שם שם ו)

…ואם יוותר לך זמן הרבה כי דעתך רחבה, ויש לך לב לדעת ולהבין כל מה שלומדים חבריך בזמן מועט, שאר הזמן לא תהיה יושב ובטל, אלא דע מה שתשיב לאפיקורוס, כלומר עסוק באגדות ובמדרשים באותו הזמן כדי שתתחכם ותדע להשיב לאפיקורוס, וגם אם אתה טפש שחבריך לומדים הרבה ומצליחים הרבה ואתה יגע ולא מוצא הרבה, אל תחוש, כי שכרך יהיה כפי היגיעה לא כפי ההשגה… ועוד אפשר שסמך ודע לפני מי אתה עמל, למה שאמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס, לפי שאפשר שיעסוק האדם בידיעה מה שישיב לאפיקורוס, כדי שיתקדש שם שמים על ידו, ואפשר שמעולם לא בא לידו אפיקורוס להתוכח עמו, ונמצא לריק יגע, על כן סמך לזה ואמר ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך, דרחמנא ליבא בעי, ובודאי שישלם לך שכר פעולתך שעמלת… (שם שם טז)

…הכל יוכל האדם להשיג חוץ מן התורה שהיא רחבה מאד, ואין האדם יכול להשיג את כולה, ולבא עד תכלית תכונתה, ואם כן זו היא סבה שלא יהיה האדם משתדל ועוסק בתורה כיון שלא ישיגנה, ואם כן קשיא לי שתי קושיות, מה זה היתה לי שאהבתי תורתך, ולא עוד אלא שכל היום היא שיחתי, והשיב לשתיהן דאף על פי כן אני אוהב אותה מפני שאני רואה כי מאויבי תחכמני מצותיך, התורה מחכמת אותי שאדע לבקש המצאה ואופן להתגבר עליהם כענין האבן שזרקתי והרגתי לגלית, שהתורה החכימה אותי להתגבר עליו, כי לעולם היא לי, עמדי הולכת תמיד להיות בעזרתי כנגד שונאי… (שם שם יז)

כנגד הטפש שהוא יגע הרבה ומוציא קימעא אמר לא עליך המלאכה לגמור, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים, ולכן אל תפרוש מן הלמוד, וכנגד החכם אמר אשר אפשר שיחשוב כי כיון שאין כל המלאכה מוטלת עליו לגומרה כולה והוא כבר טרח ומצא מה שהאדם יוכל להשיג, אם כן יחשבו שמעתה הוא בן חורין להבטל ממנה, על כן אמר לו ולא אתה בן חורין להבטל ממנה… (שם)

אמנם כונת רבי חנניא שאמר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, אין הכוונה שאין עוסקין בתורה, אלא הכוונה שאפילו שעוסקים בתורה הם עוסקים כל אחד לבדו, ואינם מתחברים ללמוד בחברה ולהיות ביניהם דברי תורה כיון שהם יושבים במקום אחד. ואל זה כיוון מה שאמר ואין ביניהם, ולא אמר ואין עוסקין. וקראם לצים והדין עמו כי כוונתם ללמוד כל אחד ואחד לבדו, ושלא להיות ביניהם דברי תורה הוא בהיותו שכל אחד מהביל ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרוב מידיעתו, כי חושב מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו, ולזה אין ביניהם דברי תורה… (שם ג ג)

עוד כתב כי נראה לו כי ההפרש בין דברי תורה ובין התורה, כי דברי תורה פסוק או אגדה או שמועות פשוטות, ועסק התורה הוא על דרך פלפול וסברא להוציא הדבר לאמתו, ולזה אמר שנים שיושבין ואין ביניהם אפילו דברי תורה, שהוא דבר קל, שהוא מושב לצים… וכתב הרב הנזכר כי אצלו ראיה גמורה היא מהפסוק שהזכיר דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת, וכל שתמנה יהיה שלך, והוא בטל, והוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שידע השכר הגדול הזה… (שם)

…והודיענו שהאדם העוסק בתורה ומזכיר שמו ית' כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהוא ית' המסייעו והעושה אותו שיזכור את שמו ויעסוק בתורתו, ולכן אמר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. (שם שם ז)

והרב רבי מתתיהו היצהרי ז"ל כתב המהלך בדרך ושונה ומפסיק וכו' הזהיר באיכות העיון, שאם ישתדל להשתמש בחושיו בענינים החומריים בעוד שהוא מעיין דברים שאינם מענין עיונו יתבלבלו כחותיו הפנימיים ויתבלבל שכלו, ולא ירד לאמתת הדברים ולעומקן… והרב ר' משה אלמושנינו ז"ל פירש שכוונת ר' יעקב הוא שמי שהולך בדרך ומתבודד ומעיין בתורה כפי הראוי, ובהיותו בתוך עיונו ובתוך משנתו קודם שיגמור הענין אשר הוא מעיין בו הוא מפסיק ומדבר דברים בטלים… והר"י בר ישראל ז"ל כתב כי נקט מהלך בדרך, לפי שבו מתבודד האדם במחשבתו על הרוב, ואז צריך האדם להכין מחשבתו ללמוד יותר מכל שעה, ובדרך אין בני אדם מצויין להטריד הלומד מלמודו. (שם שם ט)

וה"ר ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בשם רבו ז"ל, ושננתם לבניך מלשון לחם משנה, שהחזרה הוא עיקר הלימוד והיא הנקראת למוד לשמה, שהרי כשלומד האדם פעם ראשונה הוא להבין, אבל פעם שניה לומד תורה לשמה… ואפשר שבא לרבות דבין שוכח מחמת עצלות או מחמת אונס שהוא טרוד למצא טרף לביתו, אפילו הכי הוא מתחייב בנפשו, כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך וגו', ואף גם זאת כי פת במלח יאכל ויהיה שקוד על לימודו, ואין נפטר מזה העונש רק מי שתקפה עליו משנתו… ואפשר שרמז במה שאמר ממשנתו, לומר אפילו אם שכח מהדברים אשר יקראו משנתו, והם הדברים אשר עיין בשכלו, הוא מתחייב בנפשו. (שם שם י)

…ואפשר שר' חנינא אמר שמי שלקח הקצה הא' ויראת חטאו קודמת לחכמתו, זה בהכרח כל חכמתו מתקיימת, כי בשכר היראת חטא שקדמה מסייעין אותו מן השמים, ואפילו אם מטבעו הוא להיות שכחן, כי אוקמי גירסא סייעתא מן שמיא, ומי שלקח הקצה האחר וחכמתו קודמת ליראת חטאו, זה אפילו אם מטבעו היה להיות פקח וזכרן משכחין אותה ממנו, וזה עונש על שלא למד על מנת לעשות, שזה כוונת יראת חטאו קודמת לחכמתו, כי כל לימוד מעיקרא הוא לשמור ולעשות. אמנם אם באו שניהם כאחד, החכמה והיראה, אז מניחין אותו כפי טבעו, ואם הוא פקח כפי טבעו זוכרה, ואם הוא שכחן מטבעו שוכחה… (שם שם יא)

בפשט המשנה הזאת היה אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו, כלומר שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות ומיעוטו בלמוד החכמה, ומן הראוי היה, שכיון שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות והולך אחר המעשה ומתבטל מלימודו, שישכח למודו וחכמתו, והשמיענו שכיון שאינו מתבטל מהלמוד רק בעבור המעשה חכמתו מתקיימת. אמנם כפי זה הפירוש קשה החלוקה האחרת טובא, וכי בשביל שהאדם כל ימיו או רובם מתעסק בלמוד התורה ומיעוטם במעשה אין חכמתו מתקיימת, והלא תלמוד תורה כנגד כולם, לכן נראה שכוונת פירוש המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, שמשתדל כל כך בקיום מעשה המצות דלא מיבעיא שמקיים כל מה שיודע, אלא אפילו בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא, מחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה…

ואפשר עוד לפרש כוונת המשנה כי מי שתהיה לו מדה זו מעשיו מרובין מחכמתו, כלומר מסיבה שהוא מתחכם לעולם ועד להמציא המצאות לבקש מצות ומעשין טובים אשר שום אדם אינו מחזר אחריהם, וזה האיש מתחכם ומעיין בשכלו היאך יתרבו מעשיו הטובים, ואינו ממתין עד שתבא המצוה לידו ויקיימנה, רק הוא מתחכם שתבא לידו, וזה שאמר כינוי חכמתו, לרמוז אל חכמה שכלית מעויינת משכלו ואל המצאותיו, כי זו היא חכמה שלו, חכמתו מתקיימת, כי כל המצאותיו אשר ימציא יועילו לו ויבאו לידו ויקיימם… (שם שם יב)

ואפשר עוד לפרש בשנאמר כי דעת יקרא הבקיאות והגרסא בתורה שבעל פה, ועל זה תקנו ואמרו אתה חונן לאדם דעת, והיא חנינה מאתו ית', כי אוקמי גרסא סייעתא דמן שמיא, ובינה תקרא בשני פנים, א' להבין דבר מתוך דבר, ב' להבין הדבר עצמו שגורם לידע פירוש והבנת הענין. ואמר התנא אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין לאדם ידיעה ובקיאות גדולה בכל התורה אין בינה, כלומר לא יוכל להבין דבר מתוך דבר… ואפשר שדעת יקרא ידיעה עליונה שיש בו השגה, כענין ודעת אלקים תמצא, כי הוא משיג ידיעת האלקות ומגלין לו רזי תורה, ומודיעין לו מלמעלה. אמנם בינה הוא מה שמחדש מתוך פלפולו וחדודו שמבין דבר מתוך דבר, ואמר אם אין דעת אין בינה, כלומר לא יחשוב האדם כי כל מה שהוא מבין מתוך פלפולו כי בכוחו עשה והכל מתבונתו, כי אי אפשר שלא יהיה שם מעורב קצת מה שגילו מן לו מן השמים, וכן אם אין בינה אין דעת שאין מגלין רזי תורה אלא למי שיש בו בינה…

ואפשר עוד שרצה התנא ללמדנו אופן לימוד התורה, כדי שירד לעומקה של הלכה, וזה שצריך שידקדק היטב בכל מה שהוא לומד שצריך שיטחון אותו הדק היטב בקושיות והוויות עד אשר דק ויעשנו קמח, ואחר שעיין ותירץ צריך שידחה הקודם קודם, עד שיבא עד תכונת הדברים ויעמוד על האמת… (שם שם כג)

ואפשר שרצה התנא להשמיענו שילמד האדם התורה לשמה, ולא יאמר אלמוד הדינין הנוהגין לבד, כי אני צריך אליהם, כי הלומד תורה לשמה כל התורה כלה לפניו בהשואה אחת, הנהוגים ושאינם נהוגים, ולכן אמר שאפילו שאלו שני מיני ההלכות הם נגדיים בענין צריכותם לאדם, כי ענין קנים אינם נצרכים כלל לאדם, רק בזמן שבית המקדש קיים, וענין נדה אין רגע בלא נגע, שצריך שיזהר האדם בהם, ועם כל זה השמיענו התנא שיהיו שוים בעיני האדם… (שם שם כה)

…ומה מתוק מדרש מה שמצינו בדברי רז"ל שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים, להודיענו הענין הנפלא הזה כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד, כי אם אינו חושב שהוא תלמיד, אינו חכם, כי אי אפשר להפריד שם חכם משם תלמיד ואף אם שם תלמיד יפרד משם חכם, כי יש תלמיד שאינו חכם, והוא בתחלת למודו כי אז לא יצדק עליו שם חכם, עם כל זה שם חכם אי אפשר שיפרד משם תלמיד, כי מי שהוא חכם אם יחשוב שאינו תלמיד לא יצדק עליו שם חכם… (שם ד א)

והר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב איזהו חכם על שם סופו, איזהו מגיע להיות חכם, מי שאין לו גאוה ולמד מכל אדם, ואף על פי שרז"ל גינו הלמד מהרבה בני אדם, אפשר דהתם בחכמה אחת שצריך שיקבל מאחד המובהק ביותר, וכאן הכוונה שכל חכמה ישתדל ללומדה מהמובהק שימצא, ואף שלא יהיה אנוש כערכו. (שם)

ולב אבות כתב הוי ממעט בעסק, כלומר אם תהיה חכם ועוסק בתורה, אל תעשה על זה הרבה עסקים והוראות בפני העם כדי שיראוך עוסק בתורה ולומד, אלא בצניעות גדול הוי ממעט העסקים וההוראות, ובינך לבין עצמך עסוק בתורה. (שם שם יב)

ואפשר שהכונה אם אתה עומד שלא במקום תורה, ואפילו שהוא מקום ריוח ומזונותיך מצויים לך שם ומזומנים, הוי גולה למקום תורה, ואף שתהיה שם בדוחק ובגלות, ולכן לא אמר הוי הולך למקום תורה… ואפשר עוד לפרש שהזהיר לאדם שיעשה הכנות ללמוד תורה כפי האפשרות, ועם כל זה אל ישען עליהם רק יבטח אל ה' בכל לבו… והרי"א ז"ל פירש, לפי שאם באולי ראית או אמרו לך ששעת מולדתך כפי המזל תחייב כך כפי מערכת תולדתך, ולכן תאמר אין לי להשתדל כי החכמה על כל פנים תחול, כי כבר נזכר בדברי רבי עקיבא שהרשות נתונה והמערכה לא תעשה באדם רק ההכנה בלבד, ואם האדם לא ישתדל בסבות האמצעיות הנאותות להגעתה אין ספק שהיא לא תבא אחרי האדם… והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב, כי מה שכתב הוי גולה למקום תורה רוצה לומר עיר או מדינה שכל עיקר יקר העסק בה היא התורה, ועל כן לא אמר הוי גולה למקום שיש שם חכמים גדולים, רק אמר למקום תורה, לרמוז שיהיה תכלית הדרים במקום ההוא עסוק בתורה, וזה כי כאשר יעמוד האדם במקום הזה על כרחך יתיישב בעסק התורה בראותו כל אנשי המקום ההוא כל ישעם וכל חפצם לעסוק בתורה… והנה אזהרתו זאת היא לתחלת תכלית הלימוד, כי להיות האדם נוטה בטבע חומרו אל התאוות הגשמיות ובורח מהעסק בשלימות הנפש, על כרחך יצטרך בהתחלת העיון כדי שיכנע לבבו הערל, וירצה ללמוד תורה, שיהיה גולה במקום שכל תכליתם ומגמת פניהם הוא בעסק התורה שמקום כזה יקרא מקום תורה באמת…

ועל קיומה אחר השגתה שהוא החלק השני אמר, ושחבריך יקיימוה בידיך, ירצה ולא תאמר גם כן שחבריך יקיימוה בידך אחר השגת הלימוד, כי אם אתה ברצונך לא תסכים בעצמך לקיים עליך קנין העסק בתורה, יפסד מיד הקנין ההוא… (שם שם יח)

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב הונח מאמר רבי לתוספת ביאור, ואמר שאין למדין מן הכללות, ועם היות שעל הרוב ראוי ללמוד תורה מן הרב הזקן שקנה חכמה, הנה יקרה לפעמים לענין הפלפול והסברא שיהיה יותר טוב הבחור מהזקן, כי פעמים רבות הזקנים לא יהיה בהם כח לאהדורי סברא, עם היות דלאוקמי גרסא המקובלת אצלם הזקנים טובים לעולם… (שם שם כו)

ואפשר עוד לומר כי לפי שלמעלה דבר בלימוד התורה כפי פשטן של דברים, על כן עתה הזהיר השלם הזה ללמוד התורה, ואמר שלא ילמוד את התורה רק מאהבתו אותה, לא לשום סבה אחרת, כי אם יכוין ללמוד לשום סיבה מאלו השלש סיבות הם מוציאין את האדם מן העולם, וזה כי לפעמים ילמד האדם מסבת הקנאה שמקנא בחבירו, וקנאת סופרים תרבה חכמה לא מאהבת התורה עצמה, ועליה אמר זה השלם הקנאה. ולפעמים לומד האדם על תאות נפשו, כי יודע כי רוב עמי הארץ מעשרין הם מממונם ומטילין מלאי לכיסו של תלמיד חכם, ותאותם יביאו להם, ועל מי שלומד לסבה זו אמר והתאוה. ואמר והכבוד על מי שלומד לסבת הכבוד שיכבדוהו, נכנס ראשון ויוצא ראשון, ועל שלשת אלו הכוונות אמר כי מוציאין את האדם מן העולם, כי לא באלה חלק יעקב, רק ללמוד מאהבת השי"ת. (שם שם כז)

ואפשר עוד לומר, כי מה שאמר לידע ולהודיע וכו', הוא מקושר עם מה שאמר והחיים לידון, ופירש אופן הדין על מה הם עתידין לידון, ראשונה הוא לידע, כלומר אם לא למד תורה תובעים ממנו למה לא ידע, כי היה לו ללמוד ולידע, ואם למד וידע תובעים ממנו כי היה לו להודיע לאחרים, וזהו להודיע, דקאמר כי חייב האדם ללמוד וגם ללמד לאחרים, ואם לימד והודיע לאחרים תובעים ממנו להוודע, כלומר שהיה לו לעשות כאברהם אבינו באופן שבסבתו יוודע טבעו יתברך ואלוקותו בעולם שהוא א-ל הוא היוצר… (שם שם כח)

…ואפשר עוד שהשמיענו כי שלימות האדם להשלים את עצמו ואת זולתו, ולזה אמר הולך ואינו עושה, כלומר שהוא הולך ואינו עושה שילכו אחרים עמו, כי אינו משתדל רק בהליכתו לבדו, זה האיש שכר הליכה בידו, ומי שהוא עושה ומייעץ את אחרים שילכו לבית המדרש, והוא אינו הולך, שכר מעשה בידו, כלומר ונותנים לו שכרו על אשר עשה שילכו אחרים… (שם ה יז, וראה שם עוד)

… והתחיל ואמר בן חמש שנים למקרא, כלומר כי עד חמש שנים יכיר האותיות וגם הנקודות עד שכאשר הוא בן חמש שנים אז יתחיל הוא לקרא מקרא, ויתמיד במקרא עד שיהיה בן עשר, הרי שיש לו חמש שנים שיעסקו במקרא, עד שיהיה בקי במקרא בחסרות וביתרות בדקדוק האותיות בעתיד בעבר בהווה, כי כל זה נכנס בכלל מקרא. ואחר אשר הוא בן עשר יתחיל במשנה, ויתמיד בה עד שיהיה בן ט"ו לשנותה על פה, כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ומבן ט"ו עד עשרים יעסוק בגמרא, הרי חמש שנים לכל לימוד… באופן שתמצא שאיכות השנים ואיכות הלימודים שוים זה לעומת זה… (שם שם כג)

אלשיך:

…והנה אין ספק שתרי"ג מצוות הם תרי"ג שרשי אורות נשאות, ושורש התורה שממנו יסתעפו העיקר, וממנה יתפשטו אורות דקים ועבים, ולא ידמה אור מהדקים אל המאור הגדול, וכן העוסק במצוה יאיר לנפשו באחד המאורות לא יערוך עם העוסק בתורה ממש, שמתדבק באור הגדול המאיר לכולם, ועל כן אמר ותלמוד תורה כנגד כולם. והנה מיני האילנות שבגן עדן הארצי הנם אורות המצוות מכל מין מעין כל מצוה, ליהנות בהם הנפשות העושות מצוות ה', כל אחד כפי שרשה ולפי רוב עשייתו המצוות יצמיח ויפריח אילנות בגן עדן בארץ… (בראשית ב ט)

…ועוד עמלק הוא שוט להעניש על בטול תורה, ולכן בא ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה, ולכן היו ידיו כבדים, ולא כתב כבדות, כי כבדו באשמת העם… (שמות יז ח)

ועשו ארון – יש עוסק בתורה למען עושר וכבוד העולם הזה, ויש על טובות העולם הבא, ויש כדי לידבק בחיי העולמים על ידי עץ חיים, ואמר שזהו העיקר, ושנים האחרים כציפוי, או מדבר בציפוי הארון על מחזיק בלומדי תורה שיהיה טהור מכל פניות, והעיקר הוא מבית, מתן בסתר, ואם אי אפשר מחוץ תצפנו, ואם יבוש לקבל ויצקת לו טבעות – תמציא המצאות והכנות להטיל מלאי לכיסו… ויזכה לעשות שנים כרובים – ילדים זכר ונקבה, מקשה – תייסרם לבל יסורו מהדרך, משני קצות – שלא תקלקל האם בגעגועיה על ידי מוסר האב, על שני קצותיו – שיעלו במעלה על האב והאם, וזכותם תרחף עליהם. (שם כה י)

…ומדוע אין המנורה בפנים (בקדש הקדשים), כי המנורה נוכח השולחן, שאם יחזיק העשיר בחכם שיעסוק בתורה נכחו יהיה, אך אין מדרגתם שוה, כי המנורה תימנה, בצד ימין… זית זך – כי כל ישראל יש להם אמנם בתורה, אך אין שנים משיגים בשוה, יש ישיג יותר, ויש משיג בקלות, והכל לפי המעשה, כפי שאמר שלמה "תחלת חכמה יראת ה'", ובית הלל שמעבירין על מדותם הלכה כמותם, ואם כן יהיה זך המדות, כתית – נכנע ומקבל יסורין באהבה, ואז יאיר… (שם כז כ)

אבני זכרון – כשיזכרו התורה על ידי למוד, אז יכפר האפוד על עבודה זרה, ואם תאמר מה יועיל הלמוד לזה, ועשית משבצות, שיתחדשו בה חדושים, ועל ידי זה יבראו מלאכים חשובים כזהב, וזה יגן מהפורענות. (שם כח יב)

וידום אהרן – שהשתיקה יפה לא רק בדברים שלגוף, אלא גם בלמוד, ולכן אמר באבות גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. (ויקרא י ג)

ואמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שעל ידי היגיעה בהם לא יבא לידי לשון הרע, וניצול, ואמר זאת על השרידים אשר תורתם קבע ומלאכתם ארעי, ועל המון העם שמלאכתם עיקר, על אלו אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים, שהיא לטפל רק במעט מלאכה להרויח מזונו, כמו שאמר אחר כך, וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו', אמנם על ידי יגיעת התורה יחד עם יגיעת דרך ארץ משכחת עוון אשר עשה, שלא יגרור לו עוון אחר, כי על ידי זה מתיש כח החומר המחטיא, וגם מקנה כל גופו קדושה. ועל שתורתו אומנותו אמר, שאין לו לסמך על הנס האלקי, אלא יעסק מעט ויתברך, ולא יגרום לחלול השם שיאמרו על העוסק בתורה כי ירעב ללחם ואיה פירותיה בעולם הזה. וכל זה נאמר על היחיד, אבל העוסקים עם הצבור אל יראה להם שום דבר נמנע, כי אם יעשו לשם שמים ויבטחו בו, והוא יעשה… (שם יג א)

ואמר רבי טרפון היום קצר, נגד האומרים עוד רב הזמן לפנינו לעסק בתורה, כי גם אם תעסק כל ימיך בשלימות, הזמן קצר ללמודה, והמלאכה מרובה – נגד כת ג' המסתפקים בקביעת עתים בבקר ובערב, והפועלים עצלים – נגד האומרים שצריך לנוח בלמוד ועושה בעצלות, והשכר הרבה – על החושבים לעסוק בפרנסתם במקום הלמוד, ובעל הבית דוחק על האומרים שיסורין מעכבים, כי הוא להיפך, שבאים על ידי ביטול תורה, וכמו שאמרו בברכות ה', העוסק בתורה יסורין בדלים ממנו… (שם יד ב)

…ויטביל הכל בדם הצפור, הרומזת על למוד התורה, שימית עצמו באהלה של תורה, וישקע גופו ולשונו ונפשו הנרמזות באזוב, בה. (שם שם ד)

מי מריבה – על פי חכמי האמת אלמלא היו מכים הסלע כי אם שונין עליו, היו כל הדורות לומדים תורה בלי מחלוקת, ורק הלכה פסוקה. (במדבר כ כד)

ושמרת לעשות – גם אם לא יישר בעיניך, או לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים ללמדם, וגם באלו שנדחו בהלכה מתעוררים אורות עליונים ונעשים יחודים עליונים, וגם בהם היינו משיגים חיי עולם הבא, אלא שא-ל דעות בחר בדרך האחרת להתנהג בה, ולעשיה תשמור דרך כזו, והאחרת למדה, ואין לבטלה מהלמוד. (דברים יז י)

כי יקח איש אשה – רומז כאן למי שבא אל התורה שהיא כבת זוגו משורש נשמתו, ושם לה עלילות דברים, שלא מצא בה עריבות וחדוד, כי אם בפילוסופיה, ולקח אבי הנערה – הקב"ה ושכינה, והוציאו את עריבותה אל זקני ירושלים העליונה, ופרשו השמלה – פירושים על חידודה או שמלת צורבא דרבנן יפשיטו מהאיש, ויסרוהו עד שישוב. (שם כב יג)

ויתד תהיה לך – יכניע יצרו על ידי שיטה אזנו למוריו לשמע חכמה ומוסר. (שם כג יד)

יערף כמטר תזל – בל יחשב לעסק בנערותו בתורה ואחר כך יפנה ויעסק רק לביתו, פן תאבד ממנה בהיסח הדעת, אלא כמטר, שאחר שהרווה האדמה עוד משפיע תמיד טל. עלי דשא – שיצמח דבר מה, ולא תקדים תורתו ליראת חטאו… (שם לב ב)

תורי זהב נעשה – וכל זה יהיה על עסקם בתורה מתוך הדחק, ובדין שעליו רומז הזהב, עם נקודות הכסף – ועל ידי זה יהפך להם לרחמים. (שיר א יא)

שמור רגלך – אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, כראובן ואמנון שלא זזו מביתם לשוט בארץ, כי עיני לבא סרסורי דעבירה, וקרוב לשמע – שם דברי חכמים מלשגות ולהביא זבח. (קהלת ד יז)

אל תבהל – ללמד אפילו השגור בפיך עד שתחזור עליו ד' פעמים, כי האלקים בשמים – ומי יתקן מה שתעית. דבריך מעטים – שילמד דרך קצרה שיזכרו, או להוציא דבר לפני האלקים – ולא לפניך, שיתפלל ויכרע במודים ולבו בל עמו. (קהלת ה א)

בצל החכמה – כדאמרו רז"ל שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה למחזיקים ביד לומדי תורה, החכמה תחיה בעליה – שהעוסק בתורה עצמו מאריכים חייו גם בעולם הזה. (שם ו יב)

החכמה תעוז לחכם – שבעסק התורה יסורין בדלים ממנו, מעשרה שליטים – כפי שכל סוגי המלאכים לא יכלו לשלט במשה כשעלה לסיני בזכות התורה. (שם יח ויט)

והוא ילונו בעמלו – עמל התורה דבעי צילותא ושמחה. שינה בעיניו איננו רואה – כי תמיד עיני ולבי פקוחות. (שם ח טו)

טוב לי – הלמוד, מאלפי זהב שאני מחלק לצדקה, כי היא תורת פיך, ובפעולות הצדקה איני עוסק בדבור פיו יתברך. (תהלים קיט עב)

ספר חרדים:

כתבו רמב"ם ורשב"ץ דמצות ואהבת את ה' כוללת נמי שידרוש לאחרים תורה ודברי כבושים עד שיביא אהבתו יתברך בלבם, ותיבת ואהבת יוצאת לשנים, כלומר תעשה באופן שיאהבוהו אחרים, דהכי אמרי בספרי ואהבת את ה', אהבהו על בריותיו, כמו אברהם אבינו, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". (פרק א מצוות עשה מן התורה התלויות בלב)

לימוד התורה שצוה ה' ללמוד תמיד מכל מלמדיו תלוי באוזן עם הלב, שאם לא ישמע לא ילמוד, גם שמיעת התוכחת תלויה בלב, דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם, ותלויה נמי באוזן, דכתיב אוזן שומעת תוכחת חיים… (פרק ג מצות עשה מן התורה התלויה באוזן)

ללמוד תורה, שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ממנין תרי"ג. ומצוה נמי ללמד לאחרים תורה, שנאמר ושננתם לבניך, אלו התלמידים, וזכות תלמוד תורה כנגד כל המצוות, ועוון ביטול תורה כנגד כל העבירות, כן כתב רבינו יונה, והכי איתא בספרי. (פרק ד מצוות עשה מן התורה התלויות בפה ובקנה)

לשמש תלמידי חכמים, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, את לרבות תלמידי חכמים, ולמדו מדברי קבלה שגדולה שימושה יותר מלמודה, דכתיב ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו, ולא כתיב שלמד עמו, וכתיב אשר יצק מים על ידי אליהו… (פרק ה, מצות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף)

…כל מה שתמצא כתוב בדברי הראשונים תוכחות על כגון סגופים ויסורין קשין שלו וחרולים והפסקות ענויים לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה' זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו… (פרק ג תקנה לחוטא להנצל מן היסורין)

תומר דבורה:

והנה אל החכמה שני פנים, הפן העליון הפונה אל הכתב, ואין אותם הפנים מסתכלים למטה, אלא מקבלים מלמעלה. הפן השני התחתון, פונה למטה, להשגיח בספירה שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם, כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון הוא התבודדותו בקונו, כדי להוסיף בחכמה ולתקנה, השני ללמד בני אדם מאותה החכמה שהקב"ה השפיע עליו, וכמו שהחכמה משפעת אל כל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כן ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והנאות אליו לצרכו, וישמר מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שלא תמשך ממנו תקלה, שכן הספירה העליונה אינה מוספת על השיעור המוגבל במקבל… (פרק ג ועיין שם עוד)

אין ספק שמדת התפארת היא העסק בתורה, אמנם צריך זהירות גדולה שלא יתגאה אדם בדברי תורה, שלא יגרום רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה, רק גורם שמדת התפארת, שהיא התורה, תתגאה ותסתלק למעלה חס ושלום, אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה גורם אל התפארת שירד ומשפיל עצמו להשפיע למטה, והרי למטה מהתפארת ארבע ספירות ולהן שלש מדות:

א' המתגאה על תלמידיו גורם שהתפארת יתגאה ויתעלה מעל נצח והוד, שהם למודי ה' תלמידי התפארת, והמשפיל עצמו ומלמדה באהבה, גם התפארת ישפיל עצמו אל תלמידיו וישפיעם. לפיכך יהיה האדם נוח לתלמידיו וילמדם כאשר יוכלון שאת, והתפארת בזכותו ישפיע בלמודי ה' כפי בחינתם הראויה להם.

שנית המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו, כההוא עובדא עם אליהו… כי המתגאה על העני גורם שהתפארת יתגאה על היסוד ולא ישפיע בו, ואם תהיה דעתו של חכם מיושבת עליו עם העני, אז התפארת ישפיע ביסוד, לפיכך ייחשב העני מאד אצל החכם ויקרבהו…

שלישית המתגאה בתורתו על עמא דארעא, שהוא כלל עם ה', גורם שהתפארת יתגאה מעל המלכות, ולא ישפיעו בה, אלא יהיה דעתו מעורבת עם הבריות, וכל עם הישוב חשובים לפניו…

עוד יהיה רגיל בהיותו נושא ונותן בדברי תורה לכוין אל תקוני שכינה, לתקנה ולקשטה אל התפארת, דהיינו הלכה אל האמת, וזהו מחלוקת לשם שמים, דהיינו חסד וגבורה לבא אל התפארת שוים להסכים הלכה עמו. וכל מחלוקת שיצא מן השורה הזאת יבדל ממנו, כי לא ירצה התפארת להתאחז בחוץ, אפילו שיהיה בדברי תורה, אם הוא לקנטר סופה גיהנם חס ושלום, ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת, אלא מחלוקת התורה לשם שמים, שכל נתיבותיה שלום… (פרק ז)

ואולם בתיקוני הנצח וההוד קצתם משותפים לשניהם, וקצתם מיוחדים לכל אחד לעצמו. והנה בראשונה צריך לסייע לומדי התורה ולהחזיקם, אם בממונו או במעשהו, ולהזמין להם צרכי שמוש הזמנת מזון והפקת כל רצונם, שלא יתבטלו מדברי תורה, ולהזהר שלא לגנות תלמידים שלא יתרפו מעסק התורה, אלא לכבדם ולהלל מעשיהם הטובים, כדי שיתחזקו בעבודה, ולהזמין להם ספרים צורך עסקם, ובית מדרש וכל כיוצא שהוא חזוק וסעד לעוסקי התורה, הכל תלוי בשתי מדות הללו, כל אחד כפי כחו, המעט הוא אם רב, סוף דבר, כל מה שירבה בזה לכבד התורה ולהחזיקה בדבור בגופו ובממונו, ולעורר לב הבריות אל התורה שיתחזקו בה, הכל נשרש בשתי ספירות אלו, מפני שהם נקראים מחזיקים בה ותומכיה.

עוד צריך העוסק בתורה שילמוד מכל אדם, כדכתיב (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי, כי אין התורה משתלמת אצל רב אחד, וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל, זוכה להיות מרכבה אל נצח והוד למודי ה', והמשפיע אליו תורה הוא במדרגת תפארת, והרי בהיותו יושב ולומד זוכה אל התפארת שישפיע בנצח והוד והוא במדרגתם ממש. והנה בהיותו לומד מקרא, שהוא מן הימין, יש לו יחס פרטי אל הנצח, ובהיותו לומד משנה שהוא מן השמאל, יש לו יחס פרטי אל ההוד, והגמרא הכלולה בכל, שמביאה ראיה לדיני המשנה מן הכתוב, הרי זה תיקון לשניהם יחד. (פרק ח)

רמ"ע מפאנו:

…לפיכך המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וחבריהם אם אינם מפליגין בעסק התורה אין תשובה ומעשים טובים מספיקין להשלמת כפרתם, והם וכל דומיהם שיש בידם חלול השם צריכים חזוק רב לבקש רחמים שיזכו לתקן בכפלים… ומבני עלי למדנו שלא יתכפר עונם בזבח ומנחה, והרי אינם באים אלא עם התשובה וזולתה הם זבח רשעים, אבל מתכפר בדברי תורה, דכתיב "זאת התורה אדם כי ימות באהל", מכאן שאהל התורה מכפר כמיתה, ואין מיתה אלא גניזה לנפש המשכלת, שהיא מתעלמת מדרכי חושך על כן צריך להרבות בעסק התורה בסתר, כדמשמע מדכתיב "באהל", עד שהיא עצמה תכריז עליו בגלוי להשכיל להטיב לזולתו בזמן שהרבים צריכים לו, ובלבד שיכוין לבו לשמים בלי שום פנייה אחרת… (מאמר חקור דין חלק א פרק כב)

…ולנו דברים כפשטן, שאלמלא זוהמת הנחש כבר היתה כל התורה נתונה בלבו של אדם וזרעו כמו שאנו מקוים ממנה ליעוד ירמיה, שאמר "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", והכוונה כי התורה בקרב לבנו מתנה היא וקלות ההסרה אמנם במוח שהוא מכוון על הלב, וקרא זה אל זה לקול צנוריו עולים ויורדים באורח סתום, כנודע תפוח (פתוח?) מכתב אלקים לא תזוז משם לעולם, וזה סוד התפילין במקום הלב ומקום המוח, כי משאבדנו השלמות העצמי הוצרכנו לדוגמתו מבחוץ… (מאמר חקור דין חלק ב פרק טז)

…ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש, כמו שזכרנו בפרק א', כי על כן אמר הנביא " ונהי כטמא כלנו", ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש ללמוד שיתבטל המעשה בשבילו, אז נזקקין למעשה ומבטלים הלמוד מפניו. ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפ"ק דמועד קטן, מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה. וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות עד שיושלם התקון לכל באי העולם, לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, איך שיובן דאי לדידיה הרי המעשה הוא התכלית והמביא אליו גדול בסבה פועלת, נקטינן מינה שאין מעשה גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו… (שם חלק ד פרק ז)

…לא התירה (תורה) ללמוד מהם כלל אלא מכתבי התורה דכל רז אניס להו, ואפילו דברים שהם עצמם קדש כגון מצות התורה ואזהרותיה לא התירה לנו שנלמוד אותם אלא מפי אדם שלם כמלאך ה' צב-אות, קל וחומר לדברים שאפשר להסתכן בהם. ואף ר' עקיבא לא למד גם החכמה החצונית אלא מפי ר' אליעזר הגדול, שמימיו לא אמר דבר לתלמידיו אם לא ששמעו מרבותיו דוקא צדיקים כמותו. אבל בפני רבו היה דורש במרכבה דברים לא שמעתן אוזן, שאימת רבו עליו ומובטח היה שלא יאמר אלא דברים ברורים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת… (מאמר העתים סימן י)

מהר"ל:

…והרי המדרגות הן שלש, האחד הוא המרכבה, במה שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים לגמרי, ומפני כי ההשגה הזאת במה שהוא יתברך נבדל מן העולם, לכך אין ראוי שיהיה פרסום בעולם לגמרי לדבר זה, ואין דורשין במרכבה ליחיד. ומעשה בראשית שהוא יציאת העולם לפועל מן השי"ת, והוא מדריגה יותר נראה בעולם, דורשין לאחד, ולשנים אסור, שהרי אין מעשה בראשית רק מה שהוציא לפועל הנבראים, אבל העריות שהוא חוק הנמצאים עצמם שלא יצאו מסדר הראוי להם, הוא מדרגה עוד יותר נתלה בנמצאים עצמם הוא קרוב אל העולם, ולפיכך לשנים מותר ולשלשה אסור, כי כבר אמרנו כי כל דבר זה הוא נבדל מן העולם עצמו אחר המצאו ואחר שסדרו השי"ת, ולפיכך יותר יש הטעאה גם כן בדבר הזה, כמו שמפרש שם, שאם ידרוש לשלשה, מתוך שהרב מסביר דבר לאחד, דבר שראוי להסתירו בעצמו, אם אחד ישא ויתן עם חבירו בענינים שהם נסתרים כמו אלו שנפרשים ונבדלים מבני אדם יבא לטעות, אחר שהשגה זאת בדבר שהוא נבדל מן העולם עצמו… (גבורות ה' הקדמה א)

…ומברך אשר קדשנו, כי המעשה הוא עיקר, ולפיכך אין מברכין על הגדה, ובתלמוד אנו מברכין לעסוק בדברי תורה, שכל עסק שיש בו תלמוד תורה הוא המצוה, אף על גב שאינו מבין מה שאמר, רק שגורס כך ואינו מבין הוי נמי מצוה, לכן הברכה לעסוק בדברי תורה… (שם פרק סב)

…אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד, ופריך התם מקרא דאשרי אדם מפחד תמיד, ומוקי לה בדברי תורה, כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח בעבור שאין האדם שהוא בעל גוף קונה החכמה שהיא שכלית, שהוא היפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור. ודבר זה ידוע, וכמו שאמרו במסכת חגיגה שדברי תורה קשים לקנותם וקלים להשתכח… (נצח ישראל פרק ה)

…ולפיכך אמר אחריו ובר לבב, כלומר אדם שהוא בר לבב והוא שכלי, וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, כלל הדבר הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי, ואמר קבעת עתים לתורה, כי מצד הנשמה שהיא נבדלת ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי, ולפיכך תחילת דין האדם קבעת עתים לתורה, שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה, כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה… (שם פרק כט)

אמנם רבא מפרש הכתוב כך, "ולהג הרבה יגיעת בשר", מי שלוהג בהם הרבה הוא טועם טעם בשר, ופירוש זה, כי השכל האלקי הוא צריך להג ועיון הרבה, כי נראה לו מתחלה דבר רחוק מהענין הזה, וכאשר הוא לוהג בהם הרבה, טועם בהם טעם בשר, כי על ידי העיון הרב הוא עומד עליו, ויש בהם טעם בשר, כי הבשר הוא דבר גוף הבעל חי, וכאשר מעיין בדבר ימצא דבריהם הם גוף הדבר עצמן של דברים, לא כמו הדברים שהם דברים נמוסיים, אשר הונחו שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, אבל דברי חכמים הם גוף ועצם הדבר שכך ראוי שיהיה לפי עצמו לא בדרך הנחה… (באר הגולה באר ב)

…ולפיכך פרשו ז"ל פשט הכתוב כאשר יתקרב אל האנשים שהם בעלי מעלה וחכמה, ועקיצתן עקיצת נחש ושרף לפי קדושתן, וקרא התלמיד "כי תשב ללחום" עד דרך הכתוב לכו לחמו בלחמי וגו' וכאשר ילמד לפני האדם שהוא בעל חכם ותורה יזהר שלא יכוה בגחלתו לבייש את רבו, אם לא ישיב לו רבו תשובה על שאלתו כהוגן, ועל זה אמר "בין תבין את אשר לפניך" שלא יהיה נכוה, והלשון בין תבין משמע שידקדק מאד שלא יכוה, כי לפעמים ילמד ממנו ולפעמים לא ילמד, כאילו אמר שיבין מתי ילמד… (שם באר ג)

וזאת התורה אשר שם משה, הכתוב הזה רוצה לומר כי התורה כחפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה יזכה בה, ולכך לא אמר אשר שם לבני ישראל, רק לפני בני ישראל, כמו דבר המונח לפני כל הרוצה לזכות זוכה בה. ולא יאמר האדם כי התורה לא נתנה רק לגדולי החכמים שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה ניתנה לכל, ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה, ודבר זה פירשו במדרש, הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, רבי יונה אמר שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקב"ה ודגלו עלי אהבה… פירוש בית אב של הלכה, שורש הלכה וטעמה, ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה לעסוק בדברי תורה, ואין מברכין ללמוד תורה… וזה כאשר הוא מוציא הדבור זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה, אבל למוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה מצוה, ואם למד בעיון לבד אין לו לברך לעסוק בדברי תורה, שזה נאמר על המעשה. אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, כי ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומבין ההלכה לאמיתתה, שבזה שייך למוד תורה, אבל מי שאינו מכוין ההלכה אל עצם אמיתתה אין זה למוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת, אף על גב ששגג. הרי כי למוד התורה לעצמו נקל מאד, ואין צריך לחוש לשום דבר. אמנם לשום דברי תורה לפני זולתו הוא קשה מב' פנים, האחד כי אם אינו מכוין ההלכה להאיר עיני זולתו בדבר אמת, מה לו, כי תכלית מה שיכוין המניח דברי תורה לפני זולתו להחכים אותו בדברי אמת ויושר, ודרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו שאבדה חכמה מבני אדם. השני אף אם הוא מכוין ההלכה, מי יודע אם יהיו לרצון אמרי פיו לזולתו, ואם לא יהיו לרצון עדיין לא הועיל דבר. ואין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה… אמנם להנצל מזה כאשר יכוין מעשיו אל השי"ת, אשר הוריש אל האדם התורה והחכמה, גם יתן לו תורתו וידריך אותו בנתיבת אמת, כי מאתו תצא תורה.

ובפרק אלו נדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ וגו'… ודבר תימה שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סבה אל קיום מציאותו… ולפיכך אם היו מברכין בתורה תחלה, לומר ברוך נותן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים, אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סבה לתורה, והוא גם כן סבה שלא תתבטל… אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היתה כאן סבה מקיימת התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

…ועוד כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כשבאים ללמד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלמוד שלהם האהבה אל השי"ת במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשני, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר, ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה, וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים, כי אלו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצאת מאתו יתברך, היה השי"ת גם כן סבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים… וזה שאמר הכתוב ולא שמעו בקולי נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סבתה, כי לקיחת התורה עם סבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי, ומפני זה לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים… ולכן פרשה הקב"ה בעצמו. וכן אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחלה, אין לוקח את התורה עם סבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים… ומפני כך, כאשר האדם מכוין בתורה להשי"ת אשר נתן התורה, גם כן השי"ת מציל אותו מן השגיאה, ויאיר עיניו בתורתו… (תפארת ישראל הקדמה, וראה עוד תורה-פעולה)

כמו שהיו שואלים בני אדם באיזה צד יזכה האדם להצלחה הרוחנית על ידי מצוות הגשמיות, כך הם שואלים על למוד התורה במצוותיה ודקדוקיה, ובנזק השור והבור וכיוצא בזה. שהיה נראה בדעתם כי יותר יצליח כאשר ישיג בענין היסודות ובמהות הגלגלים ובשכלים הנפרדים… הוא דבר שלא יסבול הדעת כלל, והוא כנגד שכל האדם. וזה כי הם אומרים כי המקבל המושכלות הוא הכנה בנפש המדמה, והוא מקבל המושכלות, ומאחר שאין כאן רק הכנה בלבד, אם כן אם נאמר כי ההשארות הוא מצד השכל שקנה, לא יהיה השארות לאדם עצמו, שאין ספק, כי כאשר ימצא באדם המושכלות, ובמציאות המושכלות לא תמצא ההכנה, ואם כן לא תמצא ההשארות לאדם עצמו, ואם יאמרו מה בכך, סוף סוף היה השארות לשכל שקנה האדם, אם כן נאמר גם כן שיהיה האדם נחשב נשאר בעולם הזה, כאשר נשאר ביתו ושאר קנינו, ולמה יהיה נחשב שיש השארות לאדם כאשר נשאר דבר שאינו עצם האדם, כי אלו המושכלות אינם עצם האדם, ויהיה נעשה האדם אלקי, שעל ידי השגתו קונה השכל, והוא ישאר נצחי. היש שבוש גדול מזה. ויותר מזה כי יהיה הנצחיות נקנה במקרה, שהרי אלו המושכלות נקנים לאדם במקרה כאשר קנה אותם, ודבר זה במקרה, ואפשר היה בלא מושכלות… הנה חכמים ז"ל בששה סדרי משנה חלקו על המציאות, ואף אם יראה לאדם שהם דברים קלים מאד, אין הדבר כך, ומפני שהמציאות בכלל נחלק לחלקים אלו… (שם פרק י)

…שזה היה שאלה, אם היה קונה ההצלחה על ידי חכמה היה ראוי לומר שכל אשר הוא יותר חכמה, ראוי שתהיה על ידו ההצלחה הנצחית. אבל אין הדבר כך, רק ההצלחה מה שעל ידי החכמה יקנה הדביקות בו יתברך, ומעתה נבקש איזה מן הדברים הם יותר ראויים אל הדבוק האלקי, אם הידיעה בגלגלים ובמהות ארבעה היסודות, או הידיעה במשפטי התורה. והרי הגלגלים בעצמם אין להם דביקות בו יתברך, ואם כן איך יקנה בזה ההצלחה האחרונה. והנה מן הדברים אשר הם ידועים כי אין דבר שהוא יותר ראוי להתדבק בו יתברך כמו היושר… והיושר הוא בתורה, ולפיכך על ידי התורה הוא שקונה הקירוב והחבור בו יתברך… וכן על ידי עשיית המצוות, שמפני שהתורה היא היושר בעצמו, והיושר אין בו הריחוק, ולכך הוא קרוב אל השי"ת. הרי ההפרש שיש בין ישראל לאשר הוא עוסק בשאר חכמות, כי התורה היא היושר בעצמו, אשר היושר הוא קירוב וחבור אליו יתברך, ואלו שאר חכמות אין בהם היושר, שאף שמים לא זכו בעיניו… (שם פרק יא)

…ובודאי זה סכלות גדול, כי אם היה חכם היה חושב בלבו אם לא אוכל להגיע אל העשירות הגדול בממון, המעט שיש בידי אגיע להיות כאחד מן הבינוניים, או לכל הפחות למדרגת העניים שאין חוזרין על הפתחים, מכל מקום לא אהיה חוזר על הפתחים, והיה לו דבר מה להתפרנס בו. וכך הם מעשה הדור הזה, כאשר ידעו בעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן מפני קוטן שכלם, נתיאשו מן הדבר לגמרי, והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם בהוויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים מזניחים תורת אמת והולכים אחר דברים אלו, כי האדם חושק לדברים האלו כמו שהאדם בחור בדברי שחוק וכיוצא בזה מן השבושים. ואלו היה מועיל להם עד שהם היו דומים לאדם שמאבד ככר זהב ומרויח כלי שהוא שוה פרוטה. אבל הדבר הוא היפך זה, במקום החידוד הוא מבלבל ומעקם שכלו, כי אין המבולבל מפולפל בדבר זה, רק כי במקום חדוד בלבל השכל, ואינו מתייחס ומתדמה לפלפול, רק שהוא מעוות האמת, וכי בזה יאמר לחדודי בעינא? ויותר היה ראוי שיהיה מתעסק באומנות שיש בו חכמה, כמו הנגרות וכיוצא בזה, ויאמר לחדודי בתורה בעינא, כי החדוד של האומנות הוא תחת סוג אחד עם חדוד התורה, ששניהם הם מבקשים לעמוד מתוך החדוד על האמת. והחדוד שלהם כוונתו הראשונה לשקר, והאמת והשקר הפכיים. ועוד דבר רע יותר מגונה כי לפי מעוט השכל שיש לנו, היה ראוי שיהיה הלמוד מסודר כדי לתקן חסרון השכל, כי האיש אשר אינו יכול לילך כמו שאר אדם, יש לו מקל ומשענת לתקן החסרון, ולכך הדור אשר הם חסרי השכל, היה ראוי להם שיהיה להם יותר תקון ומשענת שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית, ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה, וגם זה רחק מאתם, כי כל הדרכים אשר תקנו הראשונים לסדר הלמוד במה שצריך האדם החמרי תיקון אל שכלו, כמו שאמרו ז"ל דברי תורה קשים לקנותם כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, ולכך הם סדרו ותקנו סדר הלימוד בכל יכולתם, וגם בזה לא הלכו… ולולא הבטחת "כי לא תשכח מפי זרעו", כבר חס ושלום נאבדה תורה מישראל, כי סדר הלמוד שסדרו אבותינו שהיו חכמי עולם, אין אחד הולך בזה. וזה כי השכל שהוא רחוק מן האדם, צריך הכנה יתרה שלא יוסר ממנו, ולכך סדרו לנו, כי תחלה צריך שיקנה האדם המקרא, שהוא השורש והוא ההתחלה, ואחר כך המשנה, כי התורה שבכתב היא כמו שורש האילן, ועדיין לא יצא אל הפועל שיקנה על ידי זה איכות המצוה ומהותה, ולכן סדרו אחר כך המשנה, ובזה יכול לעמוד על איכות המצוה ומהותה, לעמוד על טעמי הדברים הנזכרים במשנה, עד כי יצא מזה כמה חלוקים. ודבר זה דומה לאילן שהוא נטוע על פלגי מים, אשר שורש יסודו עומד בארץ, ואחר כך מתחיל האילן לצאת אל הפועל ומוציא ענפים, ועדיין אינו בפועל הגמור, עד שהאילן הוא מוציא ענפים קטנים אל הפועל… וכך התורה היא שורש שממנה מסתעף הכל. אבל התורה אין יכול לבנות ממנה ללמוד איכות ומהות המצוה איך יעשה אותה, עד שיבא אל המשנה, אשר המשנה היא ללמוד ממנה איכות המצוה ומהותה. אבל ללמוד מן המשנה כל החלוקים אשר שייכים למצוה שהם חלוקים דקים, זה אינו, כי אם על ידי התלמוד שמכח הטעמים יש ללמוד חלוקים הרבה, עד כי מוציא ענף אחר ענף, עד כי יגדל למעלה למעלה ברוחב ובגובה עד אין קץ, כי תמיד יכול להוסיף ולהוציא מתלמוד דבר מתוך דבר עד אין קץ, ובזה יגדיל תורה ויאדיר, ובזה שיש קיום תמידי אל האילן הזה אשר נטוע על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו. ודבר זה ראוי לאדם אשר הוא באפשרי להוציא שכלו תמיד אל הפועל, ואין אל זה תכלית, ולכן ראוי אל האדם להיות מתדבק בלמוד, כי על ידי הלמוד יכול להוציא שכלו אל הפועל, ולהבין דבר מתוך דבר כאשר ראוי לאדם. ומפני כך המשנה לא פרשה הדברים כלם בביאור ובפירוש גמור, ובודאי היו יכולין לפרש גם כן המשנה בביאור ובפירוש גמור, רק מפני כי בענין זה צריך לפרש המשנה, וכאשר מפרש המשנה הוא מחלק גם כן את אשר אפשר לחלק, ועל ידי זה המשנה היא כמו השורש שמוציאה ענפים, ומן הענפים יוצאים ענפים אחרים, עד שיתפשט על ידי זה התורה מאד מאד…

ובודאי מי ששנה המשנה הגיע אל ההלכה שהיא במשנה על ידי התבונה, ולכך נזכר זה אחרונה, אבל לענין ההשכלה הלימוד הוא יותר במדרגת ההשכלה, וזה מבואר. ומפני כי נתן השי"ת לאדם חכמה ודעת ותבונה, ועל ידי שלשתן הוא אדם שלם, ולכך אמרו לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמרא, כדי שיתן לכל אחד חלקו, ובזה יושלם האדם הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה… כי האדם הוא גשמי, וצריך האדם אליו הכנה יתרה שיקבל השכל ושלא יוסר ממנו, לכך דבר זה צריך תחבולה, והמשנה היא התחבולה לזה, שלא תנתק ולא תוסר. ועתה בדורות אלו, נוסף על הסבה הזאת, שהראשונים בשביל חסידותם ומעשיהם הטובים השי"ת קרוב להם, ולכך היה משפיע ומלמד להם התורה תמיד, כי השי"ת משפיע למי שהוא קרוב אליו, אבל נוסף על זה היה להם קנין התורה בדרך הסדר הראוי, עד שהתורה היתה קיימת אצלם. אבל בדורות אלו, כל מה שאפשר להיות היפך הסדר הכל הוא אצלנו. וזה כאשר הוא בן שמונה או תשע שנים מתחיל הנער הקטן גמרא, וכי ערך שכל זה ראוי אליו, ובודאי השכל אשר אינו מתייחס אל האדם אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה, כמו שהתבאר למעלה, ואם כן מה ערך יש לנער אל הגמרא, והרי עיקר התורה אשר יש לה קיום אצל האדם הוא גירסא דינקותא, וכל זה הוא לבטלה, כאשר יקנה הקטן בשנים דבר שאינו מתייחס אל שכלו, ואי אפשר שיהיה קיום אל דבר שאין ערך ואינו מתיייס אליו, לכך גרסא דינקותא אינו מועיל כמו שנראה לעינים, כי כאשר יצאו מבית רבם כבר הוסר מהם הכל עד שאין יודעים מאומה. וכל זה הוא המנהג היותר רע, וכאשר הוא גדול והגיע לגמרא, היה ראוי שיהיה לו יסוד קיים המשנה, שהיא היסוד שעליו נסמכת הגמרא, כמו שאמרנו כי זה מחוייב מן השכל שיהיה תורתו אשר קשה לקנותה ונוחה לאבד כזכוכית שיהיה לו הכנה אל קיום התורה… ומי שחסר ממנו המשנה אין לו יסוד, ויותר על כל שאינו מבקש ואינו חפץ שיהיה קיום אל תורתו, שאינו חוזר על למודו, והראשונים עם גודל הכנה שהיתה להם לקנות התורה כמו שאמרנו, היו גורסין יום ולילה בתורה, עד שקנו התורה, והם אינם חפצים כלל שתהיה התורה קיימת אצלם, ועומדים בעונש הגדול שאמרו השוכח דבר אחד ממשנתו, ואיך הוא השכחה בכל, ובשביל כך אין אצלם מן התורה מאומה. ומה הם עושים לקנות דיני המצוות, הם עוסקים בחבור אחד מן הפוסקים, למען יקנה הדינים בדרך קצרה, ובזה הם היפך מה שיסדו וסדרו חכמים כי המשנה היא קודם, ומן המשנה יבא האדם אל הגמרא, ובדרך הזה קונה התורה שתהיה אצלו כאילן אשר הוא שתול על פלגי מים וגו'… והנה הפכו האילן, כי השורש ראוי שיהיה נטוע קודם, והוא נושא לענפים, והם עושים היפך… וזהו שאמרו והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו היא שכחת התורה, אף כי פרשנו זה כמו שאמרנו, יש לפרש גם כן כי המכה שהיא באה על האדם ממקום אחר ואין ביכלתו לעמוד כנגד זה, אין זה מכה שהיא פלא, אבל שכחת התורה היא מצד האדם עצמו, ואלו דבר זה שאין חכמה אצלינו בודאי אין זה פלא, כי בודאי היה לדורות הראשונים שכל יותר, אבל שכחת התורה היא הפלא, אחר שלמד תורה וכבר היא אצלו, מה שלמד ושיכח אותה, דבר זה אינו תולה בשכל כל כך, כי ההסרה והשכחה הוא על ידי האדם עצמו, כי אנחנו הם הפושעים בזה…

ויש לשאול מה ענין אלו שניהם זה לזה, אשרי מי שבא לכאן ולמודו בידו, והרוגי לוד. אבל פירוש זה, כי מפני שהעולם הבא הוא עולם קודש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי, ולכך היו אומרים אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו, כי כאשר גמרא בידו הוא שכלי, ולא כן כאשר אין עמו התורה… וכן היו אומרים אשרי הרוגי לוד, כי גם אלו בשביל שמסרו נפשם למות ולסלק גופם בשביל קדוש שמו, בודאי הם ראויים לעולם אשר הוא בלתי גשמי, מאחר שנתנו עצמם להריגה לאבד גופם הגשמי בשביל קדושת שמו יתברך. ולכן כאשר מגיע לעת זקנתו כאשר רואה נפשו חסירה ומבקש לקנות התורה, בודאי נאמר עליו כשרציתי לא רצית, אף עתה כשתרצה לא רציתי, כי אי אפשר לקנות התורה לעת זקנתו… ואין לדבר הזה תקנה לצאת ממנו, אם לא שיתחברו חבורא קדישא יחד להיות תלמוד תורה שלהם כאשר היה אצל הראשונים, ללמוד מקרא ומשנה גמרא, ולחזור תמיד על גרסתם ולא יסורו מזה, ומי ששונה לבנו ללמוד תורה ילמד אותו עד שהוא בקי במסכתא אחת או שתים שיהיה שגור מאד בגמרא, ואם הולכים בדרך הזה ומלמדים לאחרים שילכו גם כן בעקבות הראשונים, בודאי עליהם אמרו בירושלמי תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, אם ראית דור שנתייאשו מן התורה עמוד והתחזק בה, ואת מקבל שכר כולם… וכלל הדבר, כל מה שלמד אדם לא יוסר ממנו ולא יאבד מה שטרח וקנה, ובזה יהיה עולה מדרגה אחר מדרגה, לא כמו הטפשים בדור הזה, יחשבו כי יקנו התורה במעט זמן עד שיהיה נחשב כאחד מן החשובים, לבסוף לא נמצא אצלו דבר מן התורה… (שם פרק נו)

…מכל מקום אל תטעה לומר, שכשם ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא, כמו כן שכר למוד התורה בהאי עלמא ליכא, כי דבר זה אינו, שכן אמרו אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, גמילות חסדים וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם, הרי כי שכר התורה הוא שאוכל פירות בעולם הזה, והטעם כמו שמפרש שם אמתניתין דאלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם וכו', ומפרש שם הטעם דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות כמו מצות גמילות חסדים וכו', מצוות אלו יש להם פירות, כי גוף המצוה הוא מה שעושה רצון השי"ת אשר צוה אותו לעשותה בעצמה, והפירות מה שהוא טוב לבריות, דבר זה הוא פירות המצוה… והתורה גם כן יש לה פירות, כי התורה בפרט עושה פירות, כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ולכך אין דבר שיש לו פירות כמו התורה, ויותר מזה, כי בתורה נברא העולם, וכל העולם פירות התורה, כמו שיתבאר.

…ואמר שבתלמוד תורה נוטל שכר כנגד כולם, וביאור זה, כי התורה יש בה כל ג' דברים, כי התורה תקרא משפט מצד שכל דבריה הם במשפט, ונקראת גם כן חסד גמור, כדכתיב ותורת חסד על לשונה, והיא גם כן שלום, כדכתיב וכל נתיבותיה שלום, ולפיכך התורה כוללת שלשתן… (שם פרק סב)

…הטעם השני, כי ימי הגשמים אינם ראוים כל כך לעיון בתורה, שהרי אמרו במסכת תענית דקשה יומא דמטרא כיומא דדינא, ואין דעתו של אדם צלולה, וצריכה תורה צילותא, ומכל שכן בני אדם שלא הורגלו בתורה, שקשה עליהם, ומכל שכן בשבת, שהיה זה ביטול עונג שבת… ולפיכך בימי הגשמים אין ראוי לעיין בדברי חכמים בשבת, כי יהיה זה כמו בטול לעונג שבת, ואף כי הימים קרים… (דרך חיים הקדמה)

ומסרה ליהושע – הנה יהושע תלמיד למשה, וכמו שיהושע היה מיוחד שהיה תלמיד למשה, וכך משה מיוחד להיות רבו של יהושע, כי לא מכל אדם זוכה האדם ללמוד, ולפיכך יש לכל תלמיד רב מיוחד… והתבאר השאלה שלא שייך לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי לא היה מיוחד הקב"ה שהוא נותן התורה למשה דוקא, כמו שהיו מיוחדים שאר המוסרים למקבלים… (שם א א)

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, פירוש, כי אין ראוי לאדם כאשר למד תורה הרבה שיחשב שעשה דבר חסידות, שהחסידות הוא שעושה דבר שאינו ראוי לפי הדין, על זה אמר שאין הדבר כך, שהאדם נברא מתחילת בריאתו על זה ללמוד תורה, וכל הנבראים נבראו בדין ובמשפט… ולכך אמר שאין ראוי לאדם להחזיק טובה לעצמו שעשה דבר שהוא טוב, דהיינו דבר שאינו מצד הבריאה עצמה, אבל לכך נוצר האדם, כמו שנוצר האדם שיאכל וישתה, ודבר זה בטבע בריאתו, וכן נוצר האדם שילמוד תורה בעמל, ונמצא דבר זה בדברי חכמים בפרק חלק, אמר רבי אלעזר אדם לעמל נברא, שנאמר אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא. וביאור דבר זה, כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם, ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך, שאינו נשלם, ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו, ואף אם אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מכל מקום אי אפשר שהיה בעל הנחה, שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה, ולא כן האדם… וזהו שלימותו בעצמו, שהוא מתנועע אל הפועל ומוציא שלימותו תמיד אל הפועל… ולפיכך יש להסתפק מה שאמר שהאדם נברא לעמל, אם רוצה לומר לעמל מלאכה, שהיא לנפש החיונית, ולכך אמר, כשהוא אומר עמל האדם לפיהו, אם כן אין בריאתו בשביל עמל המלאכה, ומעתה לא נוכל לומר, שהנפש החיונית היא שלימות האדם, שנאמר בשבילו נברא האדם… ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה או לעמל תורה, כי אולי שלימות האדם נפש המדברת, ולכך אמר לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך, הוי אומר לעמל תורה, כי דבר זה הוא השלמת האדם, ואל זה נברא שיהיה עמל… (שם ב ח)

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה וכו'. רבי אלעזר נתן מוסר על התורה, שהיא תכלית האדם, והאדם מצד עצמו לא נברא רק לעמל התורה, וכמו שהכתוב אומר אדם לעמל יולד, כמו שביארנו, ולפיכך אמר הוי שקוד ללמוד תורה, שאם לא יהיה שקוד ללמוד תורה, לא נאמר בזה שעמלו בתורה, רק שלומד תורה לעתות הפנאי, ואמר אחר כך שתהיה תורתו כדי שישיב לאפיקורוס, כלומר כמו שיש מצוה שילמד האדם ויקנה התורה שהיא תורת אמת, כך ראוי הוא לבטל דעת השקר מן העולם… (שם ב יד)

וכנגד זה אמר דע מה שתשיב לאפיקורוס, שאם ילמד מה שישיב לאפיקורוס, כל שכן שלא יעלה על לבו ומחשבתו שום הרהור רע, ומפני כי הנפש המהרהרת המינות, אמר שיהיה שקוד לבטל זה מעיקר, והרי זה תיקון נפשו ביותר מן כל הראשונים, וכנגד בחינת הגוף, שהוא המונע מן העמל הזה, אמר ודע לפני מי אתה עמל, שיתן לו שכר גדול לפי עמלו, ובזה מעורר האדם שלא יהיה לו מונע מצד החומר. (שם)

דע כי בא רבי טרפון לומר, שאל יפנה אל הבטלה רק אל התורה, כי יש לפניו מלאכה גדולה לעשות, ואם יפנה אל הבטלה, הרי הוא נקרא פושע לגמרי, וזה כי אף על גב שאמרו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשם שמים, גם אמר לא עליך לגמור, היינו כשלא פשע, אבל אם פשע לא אמרו, כי מוטל על האדם לעסוק בתורה, כאילו בא לגמר הכל כך יעשה, וכאשר יסתכל אל המלאכה שיש עליו לעשות, הן מצד בעל הבית, הן מצד עצם המצא המלאכה, הן מצד האדם עצמו, הן מצד הזמן, השכל נותן כי אין לאדם לפנות אל הבטלה, גם יעשה מלאכתו בזריזות היותר אפשר, ואם לא יעשה יקרא פושע, כי האדם מחוייב שיעשה כאילו בא לגמור הכל, ואז אין נקרא פושע כאשר יעשה את שלו. וזה אם נגד זמן של אדם אמר היום קצר, הלא ימינו כצל, ואמר המלאכה מרובה, שהרי דוד אמר לכל תכלה וגו', ורוצה לומר לדבר שהוא בעל גבול ותכלית כמו כל הדברים הגשמיים שהם בעלי גבול, יש להם קץ, ואפשר לאדם הגשמי שהוא גם כן בעל תכלית וגבול להגביל אותם, אבל התורה שהיא שכלית אין להגביל אותה האדם הגשמי שהוא בעל גבול, ולפיכך אם לא היה היום קצר, ונתן לאדם כל ימי העולם הזה, מכל מקום מה שהעולם הזה הוא בעל תכלית, מכל מקום המלאכה הזאת שהיא התורה מרובה עליו, ולפיכך היום קצר והמלאכה מרובה… ולכך אמר אם נשער מלאכת האדם בתורה אל בעל הבית, הוא השי"ת, אשר אליו המלאכה הזאת, נמצא כי הוא דוחק מאד מאד, כי הוא יתברך מסולק מן הליאות לגמרי לפי עוצם כחו, ומפני שנתן השי"ת התורה השכלית אל האדם, ראוי שיהיה נוהג כאילו לא היה אדם גשמי… (שם ב טז)

…ודבר זה תולה בישיבה, כמו שאמרנו, ומפני שכי שנים הם כאשר הם מדברים דברי תורה היא תורה גמורה, שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה, וזה נקרא תורה גמורה, וזה שייך בשנים שצריך להוציא הדבור בפה, אבל אחד, אפילו אם מוציא מן הפה הרי אפשר שיהיה בלא דבור, לכך אפילו אם מוציא הדבור בפה, לא נקרא זה דבור של תורה כלל, ופעמים הרבה אינו מוציא מן הפה רק בעיון בלבד, ולפיכך אין הדבור עיקר רק המחשבה, רק כאשר הם שנים שאי אפשר בלא דבור כלל, זה נקרא דברי תורה, ולפיכך נקרא זה עוסק בדברי תורה, ולא נקרא כאשר הוא ביחיד. ולכך אצל שנים אמר שנים שיש ביניהם דברי תורה, ואצל אחד אמר אחד שיושב ועוסק בתורה, לא קרא למוד של יחידי רק עסק…

וזה שהוא יושב ושונה נקרא שהוא מקבל עליו עול של הקב"ה, ולפיכך דבר זה שקול כנגד כל התורה שהוא עולו של הקב"ה. ויראה לומר כי בשנים אין הדבר הזה, כי לא נקרא שמקבל עליו עול הקב"ה, רק כאשר הוא בדד ויחידי, כי כאשר הם שנים, ודרך שנים להיות נושאים ונותנים ביחד בתורה, לא נקרא זה שהוא מקבל עליו גזירת המקום, ואינו נחשב התורה כל כך עול, אבל מי שישב בדד ועוסק בתורה, דבר זה נחשב שמקבל עליו עול הקב"ה, ולפיכך דבר זה כאילו קבל עליו כל התורה כולה, שהרי הוא מקבל עליו עול הקב"ה… (שם ג ב)

…ומה ששנים מילייהו נכתבים, שיש לפרש כמו שאמרנו למעלה אצל שנים שיש ביניהם דברי תורה, כי שנים נקראו שעושים עצמם קביעות כאשר יושבים יחד, ואי אפשר מבלתי קביעות, ומפני שעשו עצמם קביעות, ולכך מכתב מילייהו בספר, והכתיבה היא קביעות… (שם ג ו)

ואמר כאן לגודל החבור שהשי"ת עם האדם השונה, ההולך בדרך יחידי ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה ניר זה ומה נאה אילן זה וכו'. כלומר כאשר הוא פורש מן התורה, הוא פורש ממי שהוא עמו כאשר הוא שונה… ובשביל זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, וזה כי העושה דבר נגד המלך מתחייב בנפשו, שכך הוא ענין המורד במלכות שהוא חייב מיתה, ועוד כאשר האדם שונה הנה עומד במדריגה השכלית, וכאשר הוא פורש מזה מביא אליו המיתה, כאשר פורש מן השכל שהוא התורה, והיפך זה העוסק בתורה לפי גודל מדריגה השכלית שהוא דבק בה, אין שולט בו ההעדר כלל, כמו שאמר בכמה מקומות, שאין מלאך המות יכול למשלוט ביה… ומפני כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות גמור ואין דבק בו ההעדר, ולכך התורה נקראת חייך ואורך ימיך, והפורש מן התורה הוא מתנגד אל החיים, והמתנגד אל החיים בודאי הוא מתחייב בנפשו. ולפיכך אמר מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב נפשו. והיינו הכתוב שמדבר במי ששוכח דבר מתלמודו, שגם שם פורש מן התורה, ושם אמר הכתוב השמר לך ושמור נפשך, וכן זה ההולך בדרך ושונה ואומר מה נאה ניר זה וכו', הוא גם כן פורש מן התורה, אף על גב שהוא לא כיוון לפרוש מן התורה, רק מפני שפגע בדבר זה, והוה אמינא שאין זה נקרא פרישה מן התורה, שהפרישה היינו שהוא מתכוין לפרוש, וזה היה בשביל שפגע… ולכך נקט המהלך בדרך, אף על גב דאין חילוק בין מהלך בדרך או אינו מהלך בדרך, רק אשמועינן אף על גב שפגע בהליכתו בדרך באלו דברים, והוה אמינא כיון שפגע בהן לא נקרא זה פרישה, אפילו הכי פרישה נקרא. (שם ג ז)

כל השוכח דבר וכו', כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא היפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, ומפני כי התורה היא שכלית ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר, לא כמו החומר שאין לו מציאות גמור ודבק בהעדר, ולכך הפורש מן התורה הוא היפך המציאות, שאין מציאות יותר רק אל התורה, ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו… (שם שם ח)

…וכן כמה דברים שהם סימנים בתורה שלא תשכח התורה, וכן פירש רש"י ז"ל בשיר השירים, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, כלי זיינו הם מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא שלא תשתכח, פן ישכחו ויבא עליהם צרות… כי התורה לפי מדריגתה שהיא נבדלת מן האדם במעלה אין קנין לה רק על ידי הסימן, ובודאי הסימנים הם המסורת שהם על התורה… כלל הדבר שהתורה אין לה מציאות גמור אצל האדם, וצריך לעשות סייג אל התורה שלא תסור התורה מן האדם, וזהו על ידי מסורת וסימנים, כי הדבר שיש לו סימן נותן הכרה אל האדם, עד שנמצא אצלו בפועל ונגלה לגמרי אליו, ולא שיהיה בכח אל החכמה רק בפועל לגמרי. ואם צריך אל האדם התבוננות גדולה, עד שיזכור התורה, לא נמצאת אצלו התורה בפועל, ולכך צריך שיהיה לו סימנים, שעל ידי זה גלוי לפניו התורה, והתורה אצלו בפועל, כדכתיב שימה בפיהם… (שם ג יג)

…זכר כאן השכר אשר מעשיו לשמו יתברך ולכבודו, ולכך התחיל לומר מי שלמד על מנת ללמד או על מנת לעשות, כי אלו שניהם כוונתם לשם שמים, לא מי שלמד כדי לקנות הידיעה, שאין זה מורה שהוא עושה לשם שמים, לכבוד השי"ת, כי כל אדם רוצה להבין ולידע, מפני שהחכמה נכספת לכל, ולא לשמה לכבוד הקב"ה… אבל מי שלמד על מנת ללמד אחרים או לעשות, דודאי כוונתו לשם שמים לא לדעת בלבד, ולכך מספיקין בידו כפי אשר היתה מחשבתו, כי מאחר שכוונתו לשם שמים מסייעין אותו מלמעלה.

…כי כוונתו שתהיה התורה בעולם, מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו שרצה, וכבר בארנו בפרק שלפני זה, כי המחשבה השכלית פועלת, ואין זה דומה למה שאמרו מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, היינו שלא התחיל בלמוד, אבל התחיל בלמוד כדי ללמד אחרים, בודאי השכל גורם שיצא לפועל, כי התורה גורמת זה בעצמה, כי השכל הוא שפועל עד שיצא לפועל. ואמר שמספיקין בידו ללמוד גם כן, כי ללמד אחרים צריך האדם שיהיה יודע התורה ביותר, כדי שידע להשיב מה שישאל אותו תלמידו… אבל אין מספיקין בידו לעשות, כי עשייה שהוא המעשה, אינו יוצא לפועל מיד כמו שיוצא לפועל ללמד אחרים, שאין זה רק למוד לבד, אבל העשיה שהוא המעשה דבר זה יותר רחוק, ולפיכך לא אמר שזוכה לעשות, אבל אם למד על מנת לעשות שתצא התורה לפועל המעשה, שהוא יציאה לפועל לגמרי, בודאי קודם זה היציאה לפועל הלמוד דהיינו ללמד אחרים, שאין זה מעשה כלל, ולפיכך הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות… (שם ד א)

…ורוצה לומר דאיירי שלומד כדי לדעת ענין התורה, שכמה בני אדם חפצים לדעת כל דבר, ובזה שייך לומר לעולם ילמד תורה אפילו שלא לשמה וכו', ובהכי יתורץ קושיא דהכא שאפשר לומר שאם למד על מנת שיכבדו אותו, נחשב גם כן דבר רע כאשר הוא רודף אחר הכבוד, ולא שייך לומר לעולם ילמד תורה אף שלא לשמה, רק כאשר למד לקנות ידיעה שאין זה דבר רע כלל, אבל לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה, לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה, משאם לא ילמד כלל, דמתוך שלא לשמה וכו', דודאי אם לא ילמד כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא, ולא היה כלל… (שם ד ה)

הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, המאמר הוא אחד עם המאמר שלפניו, והוא צריך פירוש, כי יש לשאול מה בא להשמיענו… ויש לפרש דבא לומר, כי לפעמים אדם ממעט בעסקיו בשביל הטורח או בשביל העצלה, ואם ימעט עסקיו בשביל הטורח וכו' ויעסוק בתורה, הרי מה שממעט בעסקיו אינו מפני התורה, אבל יש לו למעט מן עסקיו, אף על גב שאין עליו העסק טורח כלל, ואפשר שהוא חפץ ואוהב לעסוק יותר, אפילו הכי ימעט מן עסקיו ויעסוק בתורה, שיהיה נראה שהוא פונה מעסקי העולם וממעט עסקי העולם בשביל התורה, ובזה מסלק האדם עצמו מענין העולם ומתדבק במדריגה אלוקית. ולפיכך אחר שאמר הוי ממעט בעסק אמר ועסוק בתורה… ואדם כזה ראוי שיקנה התורה כאשר הוא מסלק הדברים הגופניים ופונה אל התורה. ודבר זה גם כן אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באוהל". ופירשנו בזה, כי האדם שהוא בעל גוף אינו ראוי למדרגת השכלית, רק כאשר יסלק ענין הגוף שלו לגמרי, עד שאין גופו נחשב כלל בעיניו, וממית גופו ומסלק עצמו בשביל התורה השכלית, ואז ראוי אל התורה השכלית… ולפיכך אמר על זה והוי שפל רוח בפני כל אדם, כי על ידי המדה הזאת גם כן מסלק המדה הגשמית כמו שאמרנו פעמים רבות, שגסות רוח מדה גשמית, ולפיכך לא בגסי רוח היא, ואין מדה נבדלת מן הגשמיות רק הענוה, ולפיכך משה רבינו עליו השלום שזכה לתורה לא הגיע לה רק על ידי ענוה שהיתה בו מכל אדם, ולכך באלו שתי מדות דוקא זוכה לתורה.

ואמר "אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך". פירוש זה, שכאשר מבטל מן התורה, יש לאדם בטלים שמבטלים אותו מן הטוב יותר, כי על ידי התורה יושלם האדם, ואם לא יושלם האדם, הרי האדם מציאות חסרה, ואל הדבר שהוא חסר ימשוך עוד חסרון וההעדר כאשר הוא בעל חסרון… והחסרון שנמצא באדם הם שנים, האחד הוא חסרון ממש, דהיינו חסרון של קנין, כמו כל עבירה שהיא חסרון של קנין, ויש חסרון באדם מה שאינו שלם, כמו שאינו עוסק בתורה, ודבר זה חסרון גם כן, רק הוא חסרון השלמה, ואין החסרון הזה דומה לחטא שיש בו ענין רע, אבל מה שאינו עוסק בתורה ודבר זה חסרון גם כן, רק הוא חסרון השלמה… ולפיכך היסורין שבאין על האדם להעדיר האדם, יותר יש לתלות כאשר הוא בעל חטא, שזהו חסרון בקנין, ממה שיתלה בבטול תלמוד תורה… וזה מה שאמר אם בטלת מן התורה, דהיינו שלא יושלם האדם בתורה, ומה שראוי שיושלם יש לך בטלים הרבה כנגדך, והם היסורין שהם בטלים נחשבים לאדם, מפני שהוא העדר שלו, כיון שהוא בעל העדר השלמה, מה שראוי שיושלם, והם גומרים בטול לאדם עצמו. ודבר זה מבואר. ואמר שאם עמלת בתורה שכר הרבה נתן לך, כי הדבר שהוא שלם ימשוך שלימות יותר, והוא השכר שנתן לו… שאף דבר אחד בתורה לא נחשב פרטי, אבל שקול הוא כמו הכל, שכך תמצא מדריגת התורה בכל מקום, כמו שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם… (שם ד י)

הוי גולה למקום תורה וכו', ויראה שבא לומר שאין מענין התורה שתבא אחר האדם, מה שאינו כן בעושר ושאר מעלות, שהמזל גורם שמעשיר אף שלא טרח בעושר, כי אפשר שימצא מציאה וכיוצא בזה, אף בלא טורח מגיע אל זה, אבל אינו כך בתורה, כי לא יגיע זה אל האדם רק על ידי מעשה האדם, ובפרק קמא דמגילה "אמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, מצאתי ולא יגעתי אל תאמין, והני מילי בדברי תורה".. כי התורה היא למעלה מן המזל לגמרי, ולפיכך אם אמר יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, שאם יגע ולא מצא צריך אתה לומר כי המזל הוא גורם שלא ילמד, ודבר זה אינו, כי התורה אינה תחת המזל, שיהיה המזל כנגד זה… ועוד שהתם דמחכים היינו שיהיה חכם בכל שאר חכמה, אבל התורה היא יותר מן החכמה, כי כל דבר שהוא שכלי נקרא חכמה, אבל תורת משה היא אלקית, והיא בודאי למעלה מן החכמה, שאף האומות נקראים חכמים, אבל בני תורה לא נקראו… (שם ד יד, וראה עוד ערך תורה)

…ופירוש דבר זה, כי שאר מצוה אינו כמו תורה שהוא הולך לשמע מאחר התורה מהמלמד אותו, כי אין התורה אצלו רק אצל המלמד תורה, והוא הולך לקבל את התורה, ולכך בכאן המצוה יותר בהליכה, כי ההליכה היא הכנה גמורה כאשר הולך לבית המדרש, ובשאר מצוות אין נראה שיהיה שייך לומר בזה שכר הליכה בידו, שאפילו אם הולך לקנות לולב, מכל מקום אי אפשר שתהיה המצוה בידו, אבל התורה אינו כך, כי עיקר התחלת התורה צריך לקבל מאחר… ולפיכך קאמר הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, כיון שהכין עצמו ללמוד תורה, יש בידו שכר הליכה שהוא הכנה, כי ההכנה למצוה כמו זאת אי אפשר שלא יהיה מצוה בפני עצמו, ועוד כי ההליכה בענין תורה דבר בגופו, אבל הלומד אינו בגופו, והרי כאשר הולך ללמוד תורה עוסק בעצמה בגופו ובשכלו, כי ההליכה היא בגופו, והלמוד בשכלו, וכל אחד ואחד דבר בפני עצמו, ולא כן ההולך לעשות מצוה, אין זה דבר בפני עצמו, כי הכל על ידי גופו, רק אצל הליכה לתורה יש בזה שכר הליכה ושכר למוד כל אחד ואחד בפני עצמו… (שם ה יד)

בן חמש למקרא וכו', יש לשאול, כי אין ספק כי אלו שיעורים יש בהם טעם ובלא טעם לא אמרו אלו הדברים, ולפיכך יש לומר טעם בדברים אלו. וזה כי זכר ג' דברים זה אחר זה, ואלו שלשה דברים הם השגות חלוקות, מקרא הוא השגה מה, ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור והתלמוד הוא להבין טעם הדבר שאינו במשנה כלל. ולפיכך אלו שלשה דברים הם מחולקים. וכבר אמרנו כי מקרא משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה… ואמר בן חמש למקרא, כי יש לך להבין, כי החכמים נתנו לאדם כל עשרה שנים מן ימי חייו מדרגה בפני עצמו, והדבר הזה ראוי מאד, הן אם אתה אומר כי ימי שנותינו שבעים שנה, או כפי מה שחשב בכאן עד מאה… ולכך בכל אחד יש לו לאדם מדריגה אחרת… אבל מקרא משנה תלמוד, שאין הדבר מגיע מעצמו, שצריך לו רב אשר ילמד אותו, אין צריך להמתין עד עשרה שנים, רק חמש, כי דל פלגא על המלמד ופלגא על עצמו, שאפשר ללמד אותו… (שם שם כא)

וזה שאמר הפוך בה דכולא בה, כלומר כאשר ישיג בתורה הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה, וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה, עד שהכל יוצא מן התורה, שהיא סדר האדם. נמצא כי הכל הוא בתורה, ואף על גב שכאשר מתעסק בתורה אינו מבין הדברים ההם איך יוצא הכל מן התורה, סוף סוף הוא מתעסק בדבר שיש לו מעלה עליונה, דכולא ביה. וכבר הארכנו בזה, כי חשיבות ומעלת ההשגה לפי מעלת הנושא… (שם שם כב)

כך היא דרכה של תורה, רש"י ז"ל פירש, לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בצער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר, אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו'. אבל יראה שרוצה לומר כך דרכה של תורה, ובפרק רבי עקיבא אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", ופירוש דבר זה, כי התורה היא שכלית, והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה אל זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה, עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף, ואז יש קיום אל תורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל, כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאילו אינו… ואם אפשר לו כמו שאר בני אדם, ויעסוק בתורה והוא טובל פת במלח, לא נקרא שהוא ממית עצמו על התורה, שאין צריך דבר זה אל התורה, אבל הפירוש שכך דרכה של תורה, שיהיה ממית עצמו על התורה, ואם הוא עשיר ואין צריך אליו שיאכל פת במלח ואוכל בשר, אף על גב שאין זה דרכה של תורה, מכל מקום מה יעשה, שאם יאכל פת במלח שלא לצורך אין זה נקרא שממית עצמו על התורה, רק אם יניח עשרו וכל עסקיו בשביל התורה, דבר זה מורה שהוא אדם ממית עצמו על התורה…

ונראה דכך פירושו, אל תבקש גדולה ואל תחמוד שום כבוד יותר, כי בלמוד שלך יש לך כבוד שהוא עיקר הכבוד, כמו שאמר למעלה כבוד חכמים ינחלו, ולפיכך למה לך לחמוד כבוד, כי יש לך כבוד די, וגם אמר זה נגד יצר הרע, שאם יצרו מתגבר לכבוד, יאמר ליצרו כי יש לו כבוד די בתורה. ואמרו אל תתאוה לשלחנם של מלכים, ששלחנך גדול משולחנם. ואמר ג' דברים, אל תבקש גדולה, ולא תחמוד כבוד, ואל תתאוה לשלחנם של מלכים, נגד ג' דברים שהם הגדולה שאדם הוא בעל שררה על אחר, וזה נקרא גדולה, והכבוד נקרא כאשר אחרים נוהגים בו כבוד ומכבדים אותו, והשלישי הוא העושר הגדול… וזה אמרו כאן וכתרך גדול מכתרם, שודאי כתר זאת גדולה ביותר.

ועל זה אמר כי המעלה האלקית שיש אל מי שעוסק בתורה היא יותר מכתר מלכים, כי כתר מלכים מצטרף אל האדם הגשמי, ואף כי יש במלכות קדושה אלקית, הקדושה הזאת יש לה צירוף אל הגוף, אבל הכתר של תורה, דהיינו המעלה הנבדלת מן הגשמי שיש אל בעל תורה, היא נבדלת לגמרי מן הגשמי… וזה אמרו כאן וכתרך גדול מכתרם, שודאי כתר זאת גדולה ביותר. ואמר ונאמן בעל מלאכתך וכו', פירוש אף אם האדם בצער בשביל התורה, כמו שאמרו לפני זה, כך היא דרכה של תורה, וכו', הלא נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך לעולם הבא, ולפיכך אל יהא מצטער על דבר העמל בתורה… (שם ו ד וה)

…וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם, עד שראויים לקבל כל התורה, ואחריתם נאבדו והיו כשאר עמי הארץ, חי ה' צב-אות אם אין ראוי לקרע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, וכמו שאמרו העומד על יציאת נפש חייב לקרע, ופירש רש"י ז"ל הטעם שהיה בכחו ללמוד תורה עוד, ועכשיו נתבטל במיתתו, כל שכן שיש כאן באלו בטול התורה והפסדה, וראוי לקרע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, ומי שפורש עצמו מזה הדרך השקר ויכריע עצמו ואחרים עמו בדרך אמת וישר, עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, והתורה מגינה עליו בעולם הזה ובעולם הבא. ואחר כך מצאתי בדברי החסיד שחבר ספר המדות האריך מאד בשער תלמוד תורה גם כן לפרש חסרון הדור ומומו, ומה שאין חוזרין על תלמודם, אך לא היה גם כן בדורו הקלקלה והמכשלה הגדולה הזאת לחדד בדברי שקר והתול… (שם שם ו)

…פירוש דבר זה מה שאמר שהיה מהלך בדרך יחיד, והרי הוא מחוייב לעסוק בתורה כאשר הוא יחיד כמו שכתוב במסכת עירובין… וכאשר הוא עוסק בדרך יחיד הוא עוסק בתורה בהתבודדות יתירה, לא כמי שעוסק בביתו, אף על גב שהוא לומד בעסק רב, אין זה התבודדות, כמו מי שהוא עוסק בדרך יחידי, שהוא מתבודד לגמרי, ומתוך זה מחשבתו דבוקה בתורה לגמרי… ומפני דביקותו בתורה בדרך היה גורם שאמר אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם וכו', כי מאחר שכל כך היה מתבודד בדרך בתורה, היה דבק בתורה לגמרי, עד שלא רצה להפרד מן התורה אפילו אם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם. ולהורות על גודל ההתבודדות שהיה לו בתורה לא ראה את האדם שבא כנגדו להתחיל עמו בשלום, ואף אם ראה אותו לא נתן לבו עליו, עד שאותו אדם התחיל עמו ונתן לו שלום, ואז החזיר לו שלום… ואף על גב שאמרו חכמים שצריך להתחיל בשלום, כיון שהוא עוסק בתורה לא רצה לבטל עד שנתן לו שלום, ואז מחויב להחזיר לו שלום, אבל להתחיל לא רצה… (שם שם ט)

ובעבודה זרה ה' תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וחמור למשאוי על דברי תורה. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרט העבודה, ויט שכמו לסבול עול דברי תורה. וזכר שני המינים השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה, כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב (בראשית מ"ט) חמור גרם, שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק רובץ בין המשפתים. כן יהיה האדם מצד גופו למשאוי התורה בלי מנוח. ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשי אשר לו אל התורה כבחינת השור, שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף שיהיה עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה את עצמו בזה כשור הזה, המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקרו קרקע קשה, כנאמר (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור… בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כי אם על ידי מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו שנקרא על שם האדם האדמה… (דרש על התורה)

ועוד בה שאמר הכתוב במיותר "באו מדבר סיני", ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא מכל הדברים הגופניים שאינו לא ארץ חטה ושעורה וגפן תאנה ורמון, ולא שום דבר, וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה, ולא זולת זה… שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף, לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו החמרי… (שם)

…אבל לבן של אחרונים כבר נתמעט בהמשך הזמן עד בכדי פתחו של היכל, שהיה רחב עשר אמות כשיעור הראוי לכל פתח ולא יותר, ככה לבן התמעט ועמד על שיעור הראוי לשכל בלי שום יתרון. ועדיין שכלם היה פתוח לתורה כפי הראוי לאדם מצד שכלו, ומצד שהוא בעל שכל בלי פחת ויתר כלל. אבל אנן שהלבבות נתמעטו לגמרי עד שהגוף גובר על השכל וסותמו גם הוא, ולא נשאר פתוח כי אם שיעור ההכרח אשר אי אפשר זולתו להחשב בכלל אדם, ושזולתו היה נמשל כבהמות דמו, וזהו שאמר כמלא נקב מחט סדקית, שהוא הנקב הפחות ביותר…

אבל יש לך לדעת, כי הרמב"ם מנה בספרו הסבות המונעות החכמה, והם חמשה… ה' הם רוב ההצעות והתחלות הצריכין לכך, שעד שיעמדו עליהם לא יגיע אל החכמה עצמה. ובאמת הסבה החמשית שזכר לא תפול בחכמת התורה, שאמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו כי אם בקבלה, עד שמתוך כך לא יצטרך אל ההצעות והקדמות. אבל בתורה לא יפלו כי אם ד' סבות המעכבות, הנה על פי דבריו יש לפרש שהמאמר הנזכר יבא למכוונם, כי נגד אורך וקושי הגלות אמר עתידה תורה וכו', רוצה לומר, שמתוך שיהיה המשך לגלות כל כך מופלג לעתיד תשתכח תורה מישראל, ואל קוצר המשיג כיוון בזכרו השאלה על האשה שהיא קצרת ההשגה ביותר, ורוצה לומר כי בערך השגת התורה האלוקית, ידמה האדם בהשגתו להשגת האשה, ובמה שפרט שאלת התרומה רמז למניעת עומק המושג, כי התרומה היא משער החמשים אשר השגת האדם נמנעת בו לגמרי, ולא נמסר לאדם כלל… וכנגד מניעת כובד הפרנסה אמר ככר, שהוא שם הונח על לחם שהוא פרנסת האדם אשר צריך לחזור אחר מזונותיו, ועל פת לחם יפשע גבר למעט בעסק התורה, שלכך נמנעת ידיעתו בה. וסבר התנא קמא שאף שהשי"ת משפיע תורה מידיו יום יום כמו שאמרנו "מקול גדול ולא יסף", מכל מקום מצד המקבלים יגרמו אלו הסבות שתשתכח מישראל, אבל רבי שמעון בן יוחאי סבר, הן מצד השי"ת המשפיע תמיד, הן מצד ישראל המקבלים, אי אפשר שתשתכח… שהתורה היא צורתם, וכמו שלא יהיו בני ישראל בטלים בעצמם, כך הדבר שהיא להם לצורה לא תתבטל בהכרח…

ועוד רמז לנו במה שכתוב "ומשה עלה אל האלקים", "וירד ה' על הר סיני", כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם בשהוא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת, לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו, וזהו שכתוב "ומשה עלה וגו'", ואחר כך "וירד ה'" וגו', לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה קודם שמקבלה, ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחילה, וכדכתיב דניאל ב', יהב חכמתא לחכימין, כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו שחשקו בה, לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז ויקרא אליו ה', וכן אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלקי שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי כאמור…

ועוד יש לך לדעת, כי היא מיוחדת לעניים דוקא ביותר, ממה שאמרו בנדרים פ"א הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. מכיון שאמר הזהרו בבני עניים, אם כן התורה מיוחדת להם, והטעם מבואר למעלה, מפני שניתנה במדבר המשולל ומסולק מענין העולם הזה כדמיון העניים האומללים האלה המסולקים מן העולם הזה וחסרים מכל תאוותיו, עד שעני חשוב כמת ועבר ובטל מן העולם, לכן התורה מיוחדת להם בפרט. ולפיכך בדורות הראשונים היו מעמידים בתי מדרשות מיוחדים ליתן שמה בני העניים גם הם, וביותר לקבוע שם למודם עד שהיתה התורה מאורסת לכלל ישראל, שבשביל זה היה אף תלמוד בני העשירים מצליח בידם ועלה יפה, לא כמו שעושים בדור העני עניות הדעת הזה, שאין העשירים משגיחים אלא על בניהם כל אחד לעצמו, ולא שת לבו גם לבני העניים, עד שעל ידי כך לא עלתה להם, כי לא להם לבדם נתנה תורה…

ועל משכב זכר, פירוש כי גם בדבר זה התורה מתמעטת כאשר בני אדם רודפים ולהוטים כל כך אחר המחיה או אומנות, שכל פעולתם שבנפש היא לעצמם תמיד, והאומנות יקרא זכר, שאין לך דבר שהאדם מקבל ממנו פרנסה כאומנות, כי אף מי שיש לו קרקעות לפרנסתו, לפעמים ימצא הרעב ואין לו פרנסה, אבל האומנות הוא שמשמש לכלל העולם, ואל הכלל לא יגיע העוני, הרי שהאומנות היא מפרנסת האדם, וכל פרנס נקרא זכר… לכן כאשר האדם הוא בעל מחיה או בעל אומנות עם התורה הנקראת אשה, הרי הוא מחבר זכר עם נקבה, כדכתיב "ראה חיים עם אשה", ובעסקו בתורה גם הוא נקרא אשה שיושב אוהלים… מובן אם כן שבהיותו אחר הפרנסה תמיד הוא חבור זכר לזכר, כי גם הוא בעצמו זכר הוא, בשלא יקרא אשה על ידי עסק התורה הנקראת אשה, ולכך זהו משכב זכור, מה שלא יאות לו לעשות כן… (שם)

ובמסכת נדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו וכו'. בארו בזה המעלה העליונה שיש לתורה, ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שחשב כי עיקר למוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים ולא נתנה מדריגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרה, דבר זה הוא מכשלה גדולה מאד. גם בארנו זה אצל קינין ופתחי נדה. ובמאמר הזה בא לומר, כי עיקר הצלחת האדם כאשר לומד בהלכה, כי ההלכה היא אמיתת התורה, עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, וזה לשון הלכה אשר שמשו בו חכמים…

ובפרק קמא דמועד קטן כתיב וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים כמו המצוות ישוו בה… ומתרץ לא קשיא, הא במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים, הא במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחר. פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השי"ת לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים שהם המצוות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי, אף כי לא ידע טעם המצוה. אמנם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים בודאי המצוה קודמת. וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשית יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם. ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך. וזה הפרש שיש בין התורה ובין המצוות, כי המצוות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי, שהרי מצוות התורה הם רמ"ח במספר אברי האדם, עד שהמצוה היא משלמת את האדם, שאם אין המצוה כאילו כל האדם חסר אבר אחד… ויותר ראוי אל האדם שיהיה הנמצא בשלימות מבלי חסרון, אף אם לא היה לו המעלה, משיהיה לו חסרון ויהיה לו עם זה מעלה שכלית, כי החסרון מבטל המעלה שאין המעלה נחשבת לכלום…

ובפרק קמא דקדושין היה רבי טרפון והזקנים בעלית בית נתזה, נשאלה שאלה בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול… ופירוש זה, כי רבי טרפון סבר מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה הוא השלמת האדם, שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה, מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שהאדם שלם, וזה הוא יותר גדול, כמו שהתבאר… נענו כולם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שיהא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן, ובמדריגת התורה היא הכל… ואמר כשם שתלמוד גדול, כך תחלת דינו אינו אלא על דברי תורה, פירוש זה כי החוטא בדבר שהוא יותר קרוב אל השי"ת, אין ספק שקודם דבר זה לדין, כי הדין הוא מן השי"ת, ואשר הוא קרוב אל השי"ת קודם להיות הדין עליו. ואין הפירוש שהדין על התורה הוא יותר גדול מן הדין על מצוות, שזה אינו, רק כי קרוב יותר לבא הדין על האדם בשביל התורה, מן הדין על המצוות, וכן השכר הוא קודם… (נתיב התורה פרק א)

ובפרק קמא דתענית אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה… במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה, וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה, והמדה הזאת היא הענוה, ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה היא הענוה, אשר היתה עמו יותר מכל אדם, ולכך זכה לתורה. ובעירובין אצל לא בשמים היא, לא בגסי הרוח היא, שאין להתורה שייכות כלל לגס רוח, שהוא בעל מדה גשמית, וראיה לזה, כי לשון גסות מורה על עבות גסות, והעבות הוא לגשם, ועוד הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזו מדת גס רוח, שהוא מוגבל עצמו בגדלות, לומר כי כך וכך גדול הוא, לכך אין ראויה מדה זו אל התורה שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי… וכך התורה שהיא שכלית ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה היינו גס רוח שמגביל עצמו, והולכת למקום נמוך, הם שפלי רוח בעלי ענוה, שאין מגבילים עצמם, ואין מחשיבים עצמם לכלום, ומפני כך התורה נמצאת אצלם… ואין עומדת אלא במי שדעתו שפלה, כי כאשר דעתו שפלה יש לו מדת הפשיטות, ואם אין דעתו שפלה לא תעמוד עמו התורה השכלית…

ובפרק כיצד מעברים, לא בשמים היא ולא מעבר לים, רבי יוחנן אמר לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח, ולא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ופירוש ענין זה, כי בכמה מקומות ביארנו, כי חלקי האדם שלשה, האחד הוא השכל, והשני הוא הנפש, והשלישי הוא הגוף. אלו שלשה הם באדם, וכאשר חלק האחד גובר באדם, אין ספק שהוא מבטל כח השני בשלימותו, והתורה היא לשכל, והתגרים שהם עוברים ושבים מבלי מנוח להם והם בעלי תנועה… היא לנפש האדם, אשר ממנה התנועה הזאת, וכאשר מדת הנפש אשר ממנה התנועה גוברת באדם, דבר שמבטל כח השכלי עד שאינו נמצא באדם בשלימות. והגאות מדה גופנית, שכשם שהענוה היא מדה שכלית, כך הגאוה מדה גשמית, וכמו שהוא לשון גס רוח, שהגסות והעבות הוא לגשמי כמו שבארנו, ולכך כאשר גובר באדם מדה זאת מבטל כח השכלי. (שם פרק ב)

ובפרק כיצד מעברין, אמר רב הונא מאי דכתיב "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם משים האדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים. פירוש כי השכל הוא מרוחק ונבדל מן הגוף, ולפיכך אם האדם הוא כמו החיה שאין החיה מסרחת אכילתה, רק שהיא דורסת וממהרת אכילתה בלי שום הכנה, וכך אינו מקפיד על אכילתו, בזה נראה שהאדם הזה אינו נוטה אל התאוה הגופנית, ולכך הוא מקבל השכל לגמרי, ויש אל תורתו קיום, שכאשר האדם אינו גופני השכל קיים בו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים, כי נראה שהוא בעל גוף גשמי, ואין לו יחוס אל השכל כלל. וכן לאיכא דאמרי, כמו חיה שמסרחת ואוכלת שאינו מקפיד על אכילתו, עד שתהיה האכילה אליו כראוי, ואדם זה מוכן אל השכלי, ואלו שתי לשונות, הראשון שדורסת ואוכלת היינו שאוכל במהירות ואינו שוהה באכילתו כדרך בני אדם, ולשון השני כחיה שמסרחת ואוכלת, היינו שבשביל תלמודו ממתין ושוהה מלאכול, ושניהם אמת, כי ממהר אכילתו ואינו מאריך בסעודתו בשביל למודו, ואם יש לו ללמד לא ימהר אל האכילה, עד כי לפעמים נתקלקל לו האכילה, והכל שהוא דוחה הגוף החמרי בשביל השכלי, ואם כך עושה שמבטל הגוף בשביל השכלי, יש אל השכל קיום כאשר אין לו מבטל, אבל אם אינו עושה כך, הרי תאות הגוף מבטל השכל, כי אין מתנגד יותר אל השכל רק הגוף. ואין זה דומה אל מה שאמרו המאריך בשולחנו מאריכין לו ימיו, דשם עושה בשביל שיבואו ענים ולא לתאותו…

ובפרק עושין פסין, שחורות כעורב, במי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש, רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהם כעורב, רבא אמר במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כמו עורב… ורוצה לומר, כי צריך שיהיה האדם דבק בתורה לגמרי, עד שלא יפרד מאתו ואם לא כן אין זוכה האדם אל התורה, כי צריך שיתאחד עם השכלי, ועוד כי צריך שיהיה לאדם החמדה בתורה מאד, כי אין התורה כמו שאר דברים גשמיים, שהם דברים שהם תחת הזמן, ואם האדם נוהג עם התורה כאילו הוא דבר זמני, ולומד בתורה לפי שעה ולפי הזמן אינו קונה התורה, ולכך צריך שישכים ויעריב עליהם, כי זהו ענין השכל שאינו תחת הזמן, והוא תמידי בלא זמן, כמו שפירשתי. ולרבה לא תמצא תורה אלא במי שמשחיר עצמו, דהיינו שיתן עצמו על העדר על דברי תורה, כמו שאמרנו לפני זה, ואם לא יסלק את גופו בשביל התורה אינו קונה התורה השכלית, כי הגוף הוא מונע אל השכלי. ורבא סבר אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו על בניו אכזרי, לפי שנפשו ודעתו קשורה בבניו, וכאשר נעשה אכזרי על בניו אשר נפשו ודעתו קשורה בהם, מורה זה שהוא שכלי לגמרי, כאשר הדעת הוא שכלי, והוא דוחה הדעת של אדם מפני התורה שהיא שכל נבדל לגמרי… (שם פרק ג)

ובפרק ב' דחגיגה, אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' וגו'. אמנם המאמר הזה בא להודיע, כי עיקר הנהגת המציאות הוא ביום שבו האור, אבל בלילה שהוא חושך, הכל בטל, ולכך ראוי הלילה לתורה, ולכך אמר כאשר הוא עוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, כי בזה נראה כי הוא עוסק בתורה זמן שראוי לתורה, כי התורה עיקר שלה הוא החסד, וכדכתיב ותורת חסד על לשונה, ואמרו ז"ל התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, כמו שבארנו בנתיב גמילות חסדים, כי התורה היא הטוב הגמור, ולכך אמר שמושך עליו חוט של חסד, כי היום שהוא כולו אורה, ראוי שיהיה נמצא בו החסד, ולכך הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. ולאיכא דאמרי כאשר עוסק בתורה בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, ועם כל זה דבק בתורה, נראה בזה שיש לאדם זה דביקות גמור בתורה שהוא טוב, ומסולק מן הגשמי. ולכך מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, כלומר שעל זה יהיה לאדם זה הטוב והחסד לעולם הבא, וכל זה שדבק בתורה לגמרי, שהיא הטוב. והתבאר בזה כי עיקר התורה כאשר האדם נמשך אחר השכלי וגובר על הגוף הגשמי ומסלק אותו, ובזה נעשה האדם שכלי. ויותר מזה כאשר יש לאדם מונע מצד הגשמי שלא יעסוק בתורה, והוא העוני, והאדם עומד כנגד מונע הזה וגובר עליו ועוסק בתורה, שעל ידי זה נחשב האדם שכלי גמור כאשר מבטל גופו הגשמי…

בפרק כהן גדול, שקר החן זה דורו של משה, והבל היופי זה דורו של יהושע, אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיהו. פירוש זה, כי אין עיקר התורה כאשר האדם עוסק בתורה ויש לו כל טוב, כי דבר זה אינו חדוש כאשר הוא עוסק בתורה, לפיכך שקר החן זה דורו של משה, כי החן הוא אצל הרואה בלבד, ואפשר ויכול להיות שאינה כל כך נאה, רק שהיא נושאת חן, כי דורו של משה, אף שהיו עוסקים בתורה, אין זה דבר שורש ועיקר, ואין זה אמיתת תלמוד תורה, כי היו פנויים משדות וכרמים, והיה המן להם לאכול, ולמה לא יעסקו בתורה, ולפיכך מה שהיו עוסקים בתורה אינו מורה על שורש אמיתת תלמוד תורה… והיופי בודאי הוא אצל המקבל היופי, מכל מקום הוא הבל, שאין כאן שורש ועיקר גם כן רק בדבר מה בלבד הוא, כי אין היופי רק מבחוץ, ואין היופי בכל, ואמר שזהו דורו של יהושע, אף על גב שלא היה להם המן, מכל מקום היו יכולים לעסוק בתורה שהיה להם עושר גדול מביזת העמים, והיו להם עבדים הרבה, ולכך מה שהיו עוסקים בתורה גם זה אין מוכיח שהיו חפצים בתורה מאד, ואין זה שורש התורה, ולכך על זה נאמר והבל היופי. אבל דורו של חזקיהו שלא היה להם המן ולא היה להם עושר, עליהם נאמר אשה יראת ה' היא תתהלל, וקראה יראת ה', כאשר היה עיקר תלמוד תורה יראת ה'…

ובפרק חלק, נואף אשה חסר לב, אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו'. המאמר הזה בא לבאר כי התורה לפי מעלתה ומדרגתה אין ראוי שיהיה הלמוד בה שלא בקביעות, ודבר זה פחיתות גדול לתורה, כי הוא דומה למי שנואף עם אשה, שאין לו אשה מיוחדת… וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה, אין נחשב שיש לו תורה, והוא אדרבא נחשב פחיתות כמו שנחשב פחיתות כאשר יש לו זונה, כי הדבר שהוא במקרה הוא פחיתות, כי המקרה הוא טפל אצל דבר שהוא בעצם, ואם כן הדבר הזה הוא פחיתות לתורה לעשות אותה טפל לאחר, כי התורה היא עיקר… ולכך הלומד תורה במקרה אין כאן תורה, כי המקרה שאינו דבר עצמי אינו נחשב מציאות כלל…

בפרק ג' דיומא, תנו רבנן עני ועשיר ורשע באו לדין אומרים לו לעני למה לא עסקת בתורה, אם אומר עני היה וטרוד במזונותיו היה, אומרים לו כלום אתה עני יותר מהלל… כוונת המאמר הזה לבאר לך כי אין התנצלות לאדם לומר שלא למד תורה מפני שהיה טרוד בעניו, כי התורה אין התנצלות בבטול שלה, רק אם היה אומר שלא היה אפשר לו כלל בשום אופן ללמוד, כי מאחר שהתבאר כי צריך האדם שימית עצמו על התורה, לכך אין לו שום התנצלות… ובאולי יאמר האדם כי דבר זה הוא מדת חסידות, ולמה יתן הדין על זה אם לא עשה, דבר זה אינו, שהאדם חייב בזה שיבטל עצמו בשביל השכלי היא התורה, רק אם תאמר שאי אפשר לאדם לעשות ולעמוד בזה במה שהוא אדם, והרי תראה אצל אלו שניהם שהיה נמצא דבר זה, אם כן אפשרי דבר זה, וכל דבר שהוא בחוק האפשרי ואינו עוסק בתורה, יש דין על זה… ודע כי ג' דברים זכרו כאן שהם התנצלות מה שלא עסק בתורה, וכלם לא נחשבו טענה, האחד כי יש לפעמים חסרון במה שצריך להתפרנס, ובשביל זה מבטל מן התורה, ולפעמים יש לו תוספת שמסית אותו לבטל מן התורה, כמו העושר, שבשביל תוספת שיש לו מסית האדם לבטל מן התורה, ולפעמים יש לו חסרון בעצמו שמסית אותו מן התורה, כמו היצר הרע שהוא בעצמו של האדם, ולכן אינם טענה מאחר דאמרינן אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כי התורה שכלית, יש לבטל עצמו בשביל התורה…

אמר רבי, מאי דכתיב את לוחות האבן, אם משים תורתו כמו אבן שאינה נמחית תורתו מתקיימת, ואם לאו אין תורתו מתקיימת. בא לומר שאם אין תורתו כמו שראוי אל השכל, אין קיום כלל לתורתו… ולפיכך אמר אם משים אדם תורתו כמו אבן שאינה נמחית, דהיינו שהוא חזק וקשה על התורה, דהיינו אף כאשר מגיע אליו עסק או בטול ויצרו מסיתו להניח התורה והוא קשה כנגדו ואינו מבטל התורה, אז תורתו מתקיימת, כי דבר זה מתייחס אל השכל, שהוא קשה, אבל אם אין לו המדה שהוא מתייחס אל השכל, כי אינו קשה על התורה, אז אין קיום אל תורתו. ובכל הדברים האלו שבארנו באו רז"ל לומר, כי האדם אשר רוצה לקנות השכל האלקי העליון, צריך שיהא לו התייחסות אל השכל, שאז יש לו הכנה אל השכל ודי לו שיגיע בזה אל השכל האלוקי, כי השכל הוא נבדל מן האדם, ומפני כך האדם צריך אליו יגיעה ועמל לקנות השכל האלקי… ואם אין מוציא התורה מן הפה לא היה התורה אצל האדם כלל לפי ריחוק התורה מן האדם…

ובפרק כיצד מעברין אמר רב אסי, מאי דכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', אימתי דברי תורה נעימים, כי תשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך, בשעה שיכונו יחדיו על שפתיך… פירוש דבר זה, שבא לומר כי נעימות התורה כאשר התורה נמצאת אצל האדם בפועל, כי אז האדם הוא שכלי, שכאשר התורה היא עמו ואין נעימות למעלה מזה, וזה כאשר אין התורה משתכחת ממנו, ואימתי אין התורה משתכחת מן האדם ונמצאת עם האדם, כאשר דברי תורה על שפתיו תמיד, שהוא למד בהם וחוזר עליהם, ואז התורה עמו, ובלא זה לפי ריחוק התורה מן האדם אין נחשבת שהתורה היא עמו, רק עם התורה היא על שפתיו, אבל מי שלמד בעיון אין השכל עם האדם שהוא גשמי…

ועוד אמרו שם, אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומך תני, כי היכי דתוריך חיים ותתקיים בידך… גם בזה בא לבאר באיזה ענין יהיה למוד התורה, ואמר שלמוד התורה אין ראוי שיהיה במחשבה בלבד רק בדבור, וזה מפני כי האדם הוא חי מדבר, דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס והוה אנשא לרוח ממללא, והתורה שעליה נאמר כי היא חייך ואורך ימיך, כאשר תוציא התורה בדבור שהוא חיות האדם, ואז הדבר שהוא החיים של אדם דבק בתורה, שהיא אורך ימיו של אדם, ועל ידי זה מאריך ימים, אבל אם עוסק בתורה על ידי המחשבה בלבד, והמחשבה מקבלת התורה, אין המחשבה היא החיים אצל האדם, שיקבל על ידי התורה אורך החיים, רק כאשר מוציא התורה בפה שהוא הדבור, שהוא חיים של אדם, אז בודאי דבק בתורה שהיא אריכת ימיו של אדם על ידי הדבור שהוא חיותו של אדם, וראוי להבין זה מאד… ועוד כאשר מוציא הדבור מן הפה מקבל כח הזוכר את הדבור, ונרשם בכח הזוכר כאשר מוציא הדבור מן הפה, לכך אמרו שם שיהיה העוסק בתורה מדקדק בלשונו, שכאשר מדקדק בלשונו אז תורתו מתקיימת… (שם פרק ד)

ובפרק כיצד מעברין, אמר רבי שיזבי משום רבי אלעזר בן עזריא, מאי דכתיב לא יחרוך רמיה צידו, לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי… וקרא בעל התורה צד צפרים, וכמו שיתבאר עוד, כי התורה היא כמו צפור פורח ממנו בקלות, כך התורה היא פורחת ממנו בקלות, ואמר שאם הוא כמו הציד הרמאי שרוצה לקבץ יחד הרבה, הכל פורחים ממנו, וכן הוא התורה, אם רוצה לצוד הרבה משתכח ממנו, רב ששת דריש צייד הרמאי יחרוך, כלומר צריך האדם שיהיה למודו בתורה בתחבולות וערמה שיחרוך צידו, ומה ערמתו, שמשבר כנפי הצפור ראשון ראשון, שלא יפרח ממנו, וכך הוא צריך שיהיה בתורה גורס ראשון ראשון, עד שהוא נשאר אצלו לגמרי… ואמר רבא ידעי רבנן בהא מילתא ועברי עלה, ומה שהיו עוברים היינו שהיה נפשם חשקה בתורה, וכמו שתשוקתן אל התורה היו משתוקקים לתורה וללמד הרבה ביחד, עד שמפני גודל השתוקקות שלהם לתורה היו לומדים הרבה ביחד, ולא כן כמו שהוא בדור הזה, אשר תחלת למודנו היא לשעה בלבד, ואחר כך תשכח ממנו, ודבר זה אין ראוי לתורה, כי התורה במה שהיא השכל העליון אין ראוי לה ההעדר, כי השכלי הוא דבר מקוים… (שם פרק ה)

לפי שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם, ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי, ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל, וזה שיהיה קנין התורה בחבורה, שעל ידי החבורה קונה השכל הנבדל, ואין דומה אל החכמה שהוא מתחכם מעצמו, שאותו שכל עומד בגשם ואינו שכל נבדל. וזה אמרם בפרק הרואה, הסכת, עשו כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה… וביאור זה, כי השכל עומד בגוף, וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה על ידי החבורה, שכל אחד מוציא שכלו אל אחר, ואחר מקבל אותו, אבל האחר שקבל מן חבירו הרי אצלו הוא שכל נבדל, שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל, ועוד כאשר נושאים ונותנים ביחד הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד, ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי, ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל, כי אם כך למה הדבר דומה, לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב, ואם לא נצחו אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל ולא היה לו זה, והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי, וזה שאמר ולא עוד אלא שמטפשין, שנתקלקל השכל לגמרי על ידי זה. ועוד יש לך לדעת, כי אם לא למד כלל היה קונה דבר שהוא קרוב אליו, ויכול להבין אותו בקלות, ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל, והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל, רק שכל עומד בגוף, ובודאי מטפש כי אינו יכול להתחכם כל כך, ודומה למי שאינו חכם אם אינו מבקש להתחכם יותר מדאי רק כפי ערך חכמתו, יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו, בודאי מטפש, כי יוצא מן השכל… כלל הדבר, שאי אפשר שיקנה האדם השכל הנבדל רק כי כאשר מקבל זה מזה ונושא ונותן זה עם זה, עד שהתורה שהיא על דרך זה שכל נבדל לגמרי…

עוד אמרו שם, אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחים זה את זה בהלכה, הקב"ה מקשיב להם… כי כאן מדבר שהם מקשיבים כל אחד לדברי חבירו, ונותן לבו על דבריו, לכך הקב"ה שומע לקולם גם כן, ואם אין עושים כך, גורמים לשכינה שתסתלק ותפרד מישראל, שדבר זה מה שאין מקשיבים זה לזה הוא פירוד זה מזה וגורם שהשכינה תסתלק ותפרד מישראל… כי המקשיבים זה לזה יש להם חבור ביחד ביותר שמקשיבים זה לזה, וכל אחד נותן לב על דברי חבירו, וכאשר אין עושים כך, כמו שהם דוחים החבור כך הקב"ה מסלק השכינה ונפרד מישראל… ועוד כאשר הם נוחים זה לזה בתורה ומקשיבים זה לזה בתורה הם נעשים אחד לגמרי על ידי התורה שהיא אחת, וכאשר אינם מקשיבים זה לזה להיות מתחברין ביחד, וכאילו היה חס ושלום חלוק בתורה, לכך השכינה מסתלקת מישראל, כי אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם תורה שהיא אחת… (שם פרק ו)

אחר שהתבאר בפרקים הקודמים, כי התורה היא שכל האלקי הנבדל, ואי אפשר שיקנה התורה אם לא על ידי פרישה מהגשמי, כל שכן וקל וחומר שלא יהיה למוד התורה בעצמו משום הנאתו, דכך הנאתו, הן שעושה משום כבוד או מה שהוא מן הדברים הגשמיים, והתורה נבדלת מן הגשמי, ואם האדם מכוין בתורתו אל דברים אלו, דבר זה הוא העדר התורה, כי אל התורה אין שייכים דברים האלו שהם גשמיים.

ובפרק קמא דתענית, רבי בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה… מדמה התורה שהיא סם חיים לאדם, שהסם מניח הרופא מבחוץ על האדם, ועל ידי הסם הזה הוא החיים. כך התורה היא נבדלת מן האדם, והיא דבוקה לאדם כמו הסם שהוא מבחוץ דבק באדם, וכמו שהתורה היא סם חיים לתלמיד חכם שהוא עוסק בה לשמה, כך התורה היא סם המות לתלמיד חכם שאינו עוסק לשמה… לפיכך אם נהנה האדם שהוא חול מקדשי שמים היא התורה, באה אליו המיתה, שאין אלו דברים שיש להם מציאות וחבור יחד, ונדחה הפחות והחול מן אשר הוא קודש… ודבר זה עושה העוסק בתורה שלא לשם שמים רק להנאתו, שהוא חול, מגיעה אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדבר החמרי עם הנבדל, ולפיכך אם נהנה האדם שהוא חול מקדשי שמים, היא התורה, באה אליו המיתה, שאין אלו דברים שיש להם מציאות וחבור יחד, ונדחה הפחות והחול מן אשר הוא קודש… (שם פרק ז)

כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמיתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד, כאשר משפיע לאחר, כי החסד הוא אל הכל, ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר, לכך אמרו גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול, רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול. וכך התורה השכלית, מפני שהיא שכלי אין לה ענין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים, ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל, ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול. וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים אינו נותן לתורה ענין השכל שהוא משפיע על הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל, וזה אמרם הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, פירוש, המוציא שכלו אל הפועל, על מנת שיוציא אחר אל הפועל, וזהו אמיתת השכל, אשר הוא משפיע אל הכל דבר שהתחיל לצאת אל הפועל יוציא לגמרי אל הפועל, ולכך זה שלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד…

ובפרק חלק, אמר רבי אליעזר כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן… ודוקא אמר בן חברו, אבל אם ילמד את חכם אחר לא נחשב בשביל זה שעשאו, כי כבר היה בן תורה, אף על גב שלא היה ידע דבר שלמד ממנו, וגם לא נחשב בשביל זה שעשה לדברי תורה, כי לא שייך לומר כך רק כאשר למד לבן חבירו תורה, שאז על ידי התורה נחשב כאילו עשאו לבן חבירו… כי זה אמיתת התורה השכלית כאשר משפיע התורה לאחר שהוא דבר חדש, לכך נחשב כאילו עשאו לעצמו, כי אז יש לו מדרגת השכל לגמרי, אשר הוא משפיע ומוציא אחר אל הפועל, ובזה הוא האדם בפועל השלימות לגמרי, ואינו דומה כאשר למד לעצמו, כי אז מקבל השלמה מרבו או מהשי"ת שמוציא שכלו אל הפועל… ואין לומר בזה שנחשב כאילו עשאו לעצמו, רק הוא מקבל מזולתו שמוציא שכלו אל הפועל, והרי לא עשאו לעצמו, אבל כאשר הוא משפיע חכמה לאחר, הרי הוא מוציא את האחר אל הפועל, ובזה נחשב אדם שכלי בפועל לגמרי, וזה שאמר כאילו עשאו לעצמו. ויש לך להבין עוד המעלה אשר הוא משפיע תורה לאחרים, שהוא דבק בחכמה העליונה, אשר משם נעשה האדם, כמו שאמר אשר יצר את האדם בחכמה, וזהו שאמר כאילו עשאו, והבן.

ובפרק הפועלים, אמר רבי יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה… פירוש זה, כי מי שהוא לומד תורה בעצמו, אפילו אם מלמד לבנו תורה, אינו מורה שהוא שכלי לגמרי, כי האדם יש בו הגוף הגשמי, ולפיכך אין ראוי לישיבה של מעלה, שהוא יושב לפני הקב"ה, כי אין ראוי שישב לפני הקב"ה רק מי שהוא כולו שכלי בלתי גשמי, אבל המלמד את בן חבירו תורה, שהוא כולו שכלי, כאשר למד לבן חבירו ומתפשט התורה לאחר, כמו שהתבאר לפני זה, שזה מורה כי התורה שהיא אצלו היא שכלית לגמרי, ולפיכך אמר שהוא זוכה לישיבה של מעלה להיות עם הקב"ה לגמרי, כאשר הוא שכלי גמור בזה, שהוא משפיע תורה אף לאחר. אבל המלמד לבן עם הארץ, דבר זה התפשטות השכלי שלו עוד יותר, ועל זה אמר לא כמו מעלה הראשונה שהוא יושב בישיבה של מעלה לפני הקב"ה, אלא שהוא מבטל גזירות הקב"ה, וזה כי מצד מעלת השכל הפשוט שבו, שהרי משפיע תורה אף לבן עם הארץ, שהוא רחוק מן התורה, ולכך אדם זה מבטל גזירתו של השי"ת, כי הגזירה אין בה פשיטות, שהרי מצד הגזירה כך וכך יהיה, וכל גזירה ושבועה אין בה פשיטות, לכך מומחה שיש בו פשיטות השכל אפשר לו לבטל הגזירה כמו שביארנו, ולכך יחיד מומחה מפר ומבטל הגזירה…

ובפרק חלק אמר רב יהודה, כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר "תורה צוה לנו משה וגו'", מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמר רבי חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר מונע בר יקבוהו לאום… המאמר הזה בא לבאר לך כמה גדול הוא אשר מלמד תורה לאחרים, וכמה גדול זכותו, ואם אינו עושה עונשו גדול, וזה שאמר כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברים מקללין אותו, ורוצה לומר הוא בעל קללה והעדר גמור, שעינו רעה בתורה ללמדה לאחרים, ובשביל כך דבק בו ההעדר לגמרי, כי אצל התורה השכלית אין ראוי שיהיה דבר זה, שעינו יהיה רעה להשפיע תורה, כי כבר התבאר כי עצם התורה להשפיע אותה לאחרים, לכך אצל בני אדם אשר יש להם המציאות והם בעולם אין צריך לומר כי נחשב להם אדם שאינו מלמד תורה, לאחר שהוא בעל העדר וקללה, שמעדיר התורה, כי עיקר התורה להשפיע אותה, ולכך הוא בעל העדר בעצמו, עד שהוא ראוי אל קללה, אלא אף עוברין שבמעי אמן, שאינם במציאות, שהרי עדיין לא יצאו לעולם, לכך הם בעלי העדר בעצמם, אפילו הכי זה שמונע הלכה הוא בעל העדר גמור יותר, שנותן העדר בתורה השכלית, כי אין ראוי שיהיה העדר בתורה, שבשביל התורה נמצא הכל, וכדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי… (שם פרק ח)

בפרק בתרא דמנחות, שיר המעלות העומדים בבית ה' בלילות, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה וכו'… ויש לשאול למה בלילות דוקא, אף כי הלילה מיוחד לתורה, מכל מקום היום מיוחד לקרבן, שהרי אין הקרבן אלא ביום. ופירוש זה כמו שפירשנו למעלה, כי עקר זמן התורה הוא בלילה, כי עיקר העולם הזה והווייתו הוא ביום, ובלילה אין הוויית העולם הזה ונחשב בלתי נמצא, כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל, ומטעם זה אמרו לא איברא לילה אלא לשינתא, כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום, ולא איברא לילה אלא לשינתא, כי בשינה נחשב לגמרי האדם כאילו אינו, וכאשר אין הוויית העולם הזה הגשמי בלילה, ראוי שיהיה נמצאת התורה בלילה, שהתורה השכלית היא גם כן סלוק הגשמי, ולכך תלמידי חכמים העוסקים בתורה כאילו עוסקים בעבודה, שאין העבודה רק הקירוב אל השי"ת כאשר מביא אליו דורון, והאדם שעוסק בתורה השכלית בלילה, שאז הגוף כאילו אינו, ועל ידי התורה ההיא תורת השי"ת העולם מתדבק בו יתברך, לכך נחשב העולם כאילו הוא עוסק בעבודה, אבל אינו הקרבת גוף הקרבן, אבל מי שעוסק בתורה דבר זה נחשב הקרבת קרבן, כי אין לך התקרבות יותר אל השי"ת כמו שהיא התורה, ולכך נחשב כאשר עוסק בתורה כאילו הקריב קרבן. ורבא סבר, כי העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא קרבן, מפני כי הקרבן אינו רק לקרב את האדם אל השי"ת אחר שהוא רחוק, ואילו העוסק בתורה הוא עם השי"ת מבלי הסרה, ואינו צריך קירוב כלל, רק שהוא עם השי"ת תמיד, ואם אמר כאילו הקריב עולה, היה משמע כמו עולה שהיא לשעה בלבד, ואם כן התורה אינה גם כן רק לשעה בלבד…

ולהורות כי התלמיד חכם שיש לו התורה אין אל מעלתו גבול והשלמה, אמרו בפרק הרואה, אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא וכו', ואין הפירוש חס ושלום שאין להם מנוחה, כי בודאי יש להם מנוחה, אבל רוצה לומר, מעלת תלמיד חכם אין השלמה לו, כי אין השכל בא לידי השלמה, כי אין תכלית וסוף אל ההשגה, שאם השיג דבר אחד, אפשר להשיג יותר, ולכך אין השכל בא אל השלמה, ודבר זה מורה מה שהיו אמות הארון שבורות כולם, ולא היו אמות שלמות, ומפני זה שאין אל החכמה השלמה כלל, ודבר שאין לו השלמה אין לו מנוחה… (שם פרק ט)

…אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה. פירוש כי התורה היא ההשכל בלבד, ואין זה קבלת מצוות בוראו עליו בלמוד תורה שאינו אלא השכלה בלבד, לכך הוא דומה כמו מי שאין לו א-לוה, כיון שאין מקיים מצות שציוה עליו הבורא, שבזה מקבל אלקותו, אף על גב דאי אפשר לומר שלא היה מקיים מצוות בוראו חס ושלום, מכל מקום כיון שרוב עסקיו היה בתורה, נחשב כמי שאין לו א-לוה, אבל זה שעוסק בגמילות חסדים, כי גמילות חסדים כל שעה אפשר לו לעשות גמילות חסד… לפיכך כאשר מקיים גמילות חסדים לא נחשב בזה כמי שאין לו א-לוה. ועוד יש לפרש העוסק בתורה בלבד, היינו שאינו עוסק בגמילות חסדים, כי בכל מקום התורה וגמילות חסדים נזכרים זה אצל זה… ואם עוסק בתורה בלבד, הרי זה רק השכלה, ובהשכלה אין חסדים, כמו שמצינו אלו שני דברים ביחד בכל מקום, והרי מספר שניהם אחד, והמעשה שהוא ראוי אל התורה הוא גמילות חסדים, שהרי התורה תחלתה וסופה גמילות חסדים, כי שנים הם טוב. (נתיב גמילות חסדים פרק ב)

…הרי לך כי העצל שאמר שלמה בכל דבריו נאמר על העצל ללמוד, ואותו קרא שלמה עצל. ומה שאמר כי העצלנין הם שבעה, ביאור זה, כי העצל הוא מי שיש לו כובד הטבע, כמו שיש לעצל, לכך קרא את האדם שהוא רחוק מן השכלי עצל, כי העצל הכל גוף, כי הנפש בטל אצלו לגמרי, ולפיכך אינו רוצה בתורה שהיא שכלי, כי הוא הכל גוף, והדבר שהוא רחוק מן דבר אחר נחלק לז' חלקים, כי זה תמצא תמיד ובכל מקום כאשר הדבר הוא נבדל מדבר, אז נחלק לז' מחיצות, ומפני כי הגוף והשכל נבדלים זה מזה, לכך יש להם שבעה הבדלים, כלומר ז' מדריגות, כי יש בני אדם והם בעלי חומר לגמרי, ומונע אותם החומר לגמרי מן החכמה, ויש בני אדם שאין להם כל כך חומר שיהיה מונע אותם מן השכל, ויש שאין להם כל כך, ועם כל זה יש להם מונע, ודבר זה עד ז' מדריגות, כאשר החומר והשכל נבדלים זה מזה, ויש להם ז' הבדלים… ועל דורינו הזה נאמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו, כי גרסא דינקותא לא משתכח, ובעת זקנתו כאשר האדם רואה עצמו שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו, אז בודאי מבקש שתהיה התורה נמצאת אתו, ולא נמצא אצלו דבר. וכל זה הגיע לו, כי בעת ילדותו הלך אחר הבחורים ללמוד מה שהוא נכסף אליו, ולערב שהוא לעת זקנתו, כאשר ימצא עצמו חסר מכל, ומה שהיה ראוי אליו שיהיה לעת זקנתו מלא חכמה ותורה, כי היה מוסיף ומאסף חכמה על חכמה תמיד, כי יכול לקנות ומוסיף זה על זה עד שהיה מלא מתורה וחכמה, ולא עשה זה רק אסף רוח בחפניו, וככלות כחו אז רוחו אשר אסף בקרבו הכל יצא ממנו, כי זקנתו הוא היפך ילדותו, ואז נמצא העולם הפוך, כי אז עליונים למטה ותחתונים למעלה… (נתיב הזריזות פרק א)

…והרי לפי דברי לא היה לו לדרוש אתי"ן, ולמה יקבל שכר על הדרישה. אבל מפני שהיה דעתו מסכמת לדרוש האתי"ן שבתורה, לכך מקבל שכר על הדרישה, ומזה תלמד, כי כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב ונדחה אותו פירוש, חס ושלום שיהיה עמלו של ראשון בתורה לבטלה, דבר זה אינו בודאי, אבל דרוש דברים שהם יודעים עצמם כי לא כן יסבור, בודאי דבר זה יש להרחיק הרחקה גמורה ולגעור באותם האנשים, ולא די בלבד שלא יקבלו שכר, והלואי שלא יהיה עליהם אשמה יתירה לתעתע ולהבל בדברי תורה. ואם יאמרו הלא מצאנו בדברי חכמים שדרשו הכתובים בדרש רחוק מאד, ואפילו אם נודה שכך עשו, לא עשו זה אלא בתורה ובדברי נביאים שנכתבו ברוח הקודש, ובכמה פנים נדרשים, אבל בדברי חכמים דבר זה לא נמצא, וגם בכתוב חס ושלום שיהיו מפרשים הכתוב בפירוש שאין דעתם מסכמת, כי בודאי פירוש שלהם נרמז בכתוב, שאף שנראה הדברים רחוקים מאד, הוא קרוב למביני דעת וחכמה… (נתיב הצדק פרק ג)

…ואמר מבינתך חדל, כמו שהזהיר שלא ירדוף אחר העושר, כך הזהיר שלא ירדוף לקנות חכמה ותבונה אשר אין ראוי אל האדם, וירצה להשיג מעצמו ומדעתו, רק יקבל מרבו, כי השגת הבינה אינה לפי מדרגת האדם, רק יעמוד האדם במדריגה אשר ראוי לאדם… ואלו שני דברים דהיינו העושר והחכמה הם דומים לגמרי בענין זה, כי כשם שהעושר הוא זולת האדם, והוא קנינו, וכך החכמה היא זולת האדם, והוא קנה החכמה, וזה שאמר אל תיגע להעשיר מבינתך חדל… (נתיב העושר פרק א)

ובגמרא אמר (מגילה ט"ז ב') תני רב יוסף, לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין. אמרו אל תתאוה לשלחן מלכים, כאלו המלכות הוא על כתר תורה, וזה אינו, כי כתר תורה על כתר מלכים, אף על גב דמרדכי כל מה שעשה לא עשה רק להצלת נפשות ישראל, הרי שם אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות… ופירוש זה, כי הצלת נפשות שמציל הנפש שלא תמות, ותלמוד תורה יתן קיום נצחי אף בעולם הבא, ולכך אף אם כוונת מרדכי להצלת נפשות, לא היה לו לעשות זה, כי התורה היא על כל, ולכך פרשו ממנו מקצת סנהדרין, אבל מכל מקום הרוב לא פרשו מן מרדכי, כי הצלת נפשות גם כן מביא לעולם הבא, כי יפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, ולכך גם בהצלת נפשות תלוי חיי עולם הבא… (אור חדש בסוף)

בחקותי תלכו – שיש בהליכה עמל, כך יעמלו בתורה, או כמו שהולך ממקום למקום כן ילך להעמיק בתורה תמיד יותר. (גור אריה ויקרא כו ג)

חקת התורה – רש"י, שלשון חוקה שייך במצוות, שבעשייתן אין צריך לדעת טעמן כלל, ותולה המצוה בעשייתה ולא בלמוד, אבל בתורה לא שייך חוקה, שבה שייך למוד, וכאן אמר לו שאף בתורה יהא חוקה, ולא יהרהר אחר תורת פרה אדומה, ובכלי מדין אמר זאת חוקת התורה לענין ההוראה, שאין צריך לתת טעם… (שם במדבר יט ב)

ושננתם – שלא יגמגם בהם, שצריך שתהיה נקראת תורתו, כדכתיב ובתורתו יהגה וגו', ואם מגמגם אינה תורתו וקנינו, שמסופק בה. ועיין שם בענין סדרי הלמוד. (דברים ו ז)

הא ברבה הא בתלמיד, פירוש התלמיד מצד שהוא מקבל התורה, ולכך כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר, דהיינו מרירות, תכוונה שפתותיו. כי התורה היא אש וראוי שתהיה התורה כערך אש, דהיינו שכל אדם מקרב אל האש בפחד וביראה, וכך ראוי שיהיה אל התלמיד נחשב התורה, ומי שאין התורה בערך זה אליו, רק מקרב אל התורה בלא יראה הוא נכוה. אבל רביה שכבר יש לו התורה ואין מקרב אל התורה, ראוי שיהיה בשמחה ובשלימות, כדי שתהא התורה אצלו בשלמות. (חידושי אגדות שבת ל ב)

שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה וכו', פירוש כי אין ספק כי שנים יותר קונין שכל על ידי שהם מחדדין זה את זה ממה שיקנה אם היה לומד ביחיד, ומפני כך מצליחין, שכל הצלחה עליונה היא באה מן השי"ת אשר לא היה ראוי מצד עצמו, וגורם דבר זה כאשר משכיל בשכל עליון אשר אין ראוי לאדם מצד מדריגת עצמו… (שם סב ב)

ויש לך להבין איך תורת תנוקות של בית רבן תורה מחויבת היא, ולכך אמר שאם לא נמצא בה תנוקות של בית רבן מחריבין אותה. וזה כי תורת תנוקות של בית רבן יש עליה שם תורה מחוייבת, כאשר הם לומדים התחלת התורה, ונאמר על זה למוד, אבל על למוד תלמיד חכם במה שהוא לומד להוסיף תורה אין החיוב והמוכרח בא על תוספות התורה כמו שהוא בא על שם תורה הפשוט… (שם קיט ב)

והוסיף לומר כי לומד המשנה בלי ברור החכמה נקרא אמגושי, כי אמגושי שהוא המכשף פועל מעשים שהם חוץ לסדר העולם, ומשנה מנהגו של עולם… וכן הדבור מן המשנה שאינו יודע להבין נקרא זה אמגושי, ואינו דומה לכמה מצות התורה שהם נעלמים שלא נתן ההשגה בהם, אבל זה שלמד המשנה בלי השכלה נקרא אמגושי… הרי הוא חוץ לשכל וחוץ להיקש. (שם סוטה כב א)

שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דע כי דוקא שחיטה מפני שהשחיטה בכח מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה, כאשר ידוע, ולפיכך כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה לפי גודל הפעולה וחוזק שלה במדת הדין היא באה על האדם, וכן הצרעת… ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאד… (שם גיטין נז ב)

הא לן והא להו… כי בארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה שם היה התורה יותר מן בני בבל, ושם היה מתמידים בתורה כמו שידוע בכמה מקומות, כי עיקר התורה היה בארץ ישראל, ושם ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, כי תורה זאת תהיה מגינה עליו, כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, והיו בטוחים כאשר ילמוד תורה בתמידות לא יהיה שולט בו יצר הרע, אבל בבבל שלא היה שם כל כך התורה בתמידות יש לחוש שיהיה מגרה בו יצר הרע… ובלאו הכי גם כן היו מבטלים מלמוד שלהם, ולכך גם כן ישתדל בפרנסתו אף על גב שהוא מבטל מתורתו. (שם קידושין כט ב)

…והרי לך שלשה דברים, כי בעל הגדות עשרו מגולה אצל הכל, ובעל פלפול עשרו תקוע בידו, וזהו בודאי עשיר בידו, כי מי שיש לו מטבע יכול לשאת ולתת כל שעה… ובעל שמועות עתיר בדבר שאין משתמש תמיד רק הוא מונח באוצר כשיהיו צריכים לו… כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד, שאין לו מנוחה, שצריך ליגע על התרוצים שקשים לו, וטוב לב משתה תמיד אלו בעלי המשנה שאין לו דאגה כלל, רק שונה הפרק כמו שהוא, ורבא סבירא ליה אפכא, כי בעל משנה כל ימיו רעים שאין נהנה כלל מן תלמודו והלמוד הוא עול על האדם, ולפיכך עליו נאמר מסיע אבנים יעצב… אבל בעלי תלמוד מפני שהם עוסקים בתלמוד שהוא חכמה אשר האדם נהנה ממנו, ולפיכך נקרא טוב לב משתה תמיד… (שם בבא בתרא קמה ב)

תורתו נעשית קרעים, כי התורה צריכה התעוררות ביותר מכל, וכאשר ישן בבית המדרש חסר התעוררות, לכך תורתו נעשה קרעים, כלומר שתורתו בטילה, וכן אמרו שצריך שיהיה אדם עז פנים לתורה, שהרי אין הביישן למד, כלל הדבר, כי ההתעוררות לאדם, ומי שהוא עז נראה שאינו בעל גוף, ולכך הוא מוכן לתורה, והביישן ומי שהוא ישן בבית המדרש במקום שהיה פונה אל השכלי נמשך אחר שינה שהוא בטול הנפש, ולכך תורתו תתבטל. (שם סנהדרין עא א)

זמר בכל יום וכו', פירוש שאין ענין התורה הידיעה בלבד, דהיינו שידע התורה, וכאשר כבר ידע התורה אין צריך לו עוד, ואין זה רק התורה היא הזמן, שאין שלימות הזמר בידיעת הזמר, רק כאשר הוא מזמר אותו, וגם אין שלימות הזמר כשמחשב בו רק כאשר מוציא אותו אל הפעל בפה… וטעם כל זה, כי כאשר מזמר בכל יום אז הוא דבק בתורה, שהיא דרכי ה' ומאת ה' נתנה תורה, והיא מביאה האדם אל השי"ת, ואם למד במחשבה אין התורה נמצאת בפעל, כי המחשבה אין דבר נמצא בפעל, רק הדבר שהוא בפה יש לו מציאות בפעל… (שם צט א)

אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, פירוש דוקא בלילה, מפני שביום עוסק אדם בעסקיו, ובלילה הוא מפקיד רוחו ונפשו אל השי"ת, וכאשר הוא עוסק בתורה בלילה, אז מקריב נפשו אל השי"ת על ידי התורה שהיא הדביקות בו יתברך. ולפיכך העוסק בתורה בלילה כאלו הקריב נפשו אל השי"ת… (שם מנחות קט א)

של"ה:

אבל כי מעיינת שפיר ראה תראה כי שניהם אמת, לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות השי"ת, ולב טהור לו חושק ומתאוה להדביקות, דאם לא כן עליו נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, על כן צריך להתלבש להיות יראת ה' נגד פניו. אמנם עדיין נעלמו ממנו פרטי היראת חטא, והמצוות והחקים והמשפטים כללותיהן ופרטותיהן, עד שיזכה לכתר תורה, ואז בא מתלמוד למעשה בכל מכל כל… (הקדמה)

…כמו החכם הרופא, הכותב חכמתו בספר הרפואה, שאין כוונתו שיהיה הספר ההוא רפואה כלל, אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה, וכאשר יבין אדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל, וכיוצא בזה אמר החוקר לתלמידיו, בני, אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר, אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר, ולא ישלים נפשו בלמודו כלל, אחר שאינו מבין דרושי החכמה, אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקהו ולא יועילהו, כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחותיו. וכן דעתם בעניני התורה, שהכונה גילוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש, ומי שלא ידע עניני דרושים, לא יגיענו תועלת מלמודה חס ושלום. וזה מהנמנע, כי ודאי דברי תורה הם משיבת נפש, וראיה ממה שחייבנו בלמוד התורה שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, וזה מורה על שלימות התורה, ושיש לה פנימיות והעלם ורוחניות וחיות. וכן פירש רש"י בפרשת בהעלותך וכו', עיין שם שהאריך. עוד כתב שם לענין ספרי התורה, כי הלומדים לדעת כמי שלמד בספר זכרונות, זה ודאי לא יועיל בלמוד, ולא יגיעהו ממנו תועלת, והלואי שלא יפסיד, אבל כאשר יבא האדם ללמוד תורה, צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלוקיים, שנעלם ממנו עוצם פנימיות, ובדבר הזה ייטב בכל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר, ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור, ואין צריך לומר זה אפילו מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק בקריאה לבד, גם יש לו שכר טוב בעמלו, ועל אלו וכיוצא בהן נאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, ודרשו ובתורה לא נאמר, אלא ובתורתו, פירוש כפי שיעור ידיעתו, כי גם מי שלא ידע לחבר התיבות גם הוא אם יעסוק בו יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ובתנאי שיוסיף לעולם… (בית אחרון)

ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון, ובמה מתחסד עם קונו, בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה, אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים, ואז בגאותו שחקים. ואמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה בזה הלשון, תא חזי, בטח בה' ועשה טוב, בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, והא אוקמוהי ועשיתם אותם, כביכול אתון תעבדון להון בגין דההוא אתערותא דידכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב, ואין טוב אלא צדיק… (שער הגדול, ועיין שם עוד)

…ג"ד נצח והוד המה למודי ה' מרכבה לשניהם להחזיק התלמידים בלמודם, ולהשגיח על סיפוקם ועל כל צורכם, ולהזמין להם ספרים צורך עסקם ובית המדרש וכל כיוצא שהוא חזוק וסעד לעוסקי התורה, הכל תלוי בב' מדות הללו, כל אחד כפי כחו, הן רב הן מעט, סוף דבר כל מה שירבה בזה לכבוד התורה ולהחזיק בדבר בגופו בממונו ולעורר לב הבריות אל התורה שיתחזקו בה, הכל נאחז ונשרש בשתי ספירות אלה, מפני שהם נקראים מחזיקים בה ותומכיה. אמנם צריך העוסק שילמד מכל אדם, כדכתיב מכל מלמדי השכלתי, כי אין התורה משתלמת אצל רב אחד, וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל, זוכה להיות מרכבה אל נצ"ח והו"ד לימודי ה', והמשפיע עליו תורה במדרגת התפאר"ת, והרי בהיותו יושב ולומד זוכה אל התפארת שישפיע בנצ"ח והו"ד, והוא במדרגתם ממש. והנה בהיותו לומד מקרא שהוא מימין, יש לו יחוס פרטי אל הנצ"ח, ובהיותו לומד משנה שהיא משמאל יש לו יחוס פרטי אל ההו"ד, והגמרא הכלולה בכל שמביאה ראיה לדיני המשנה מן הכתוב, הרי זה תקון לשניהם יחד.

ה' תפאר"ת, הוא העוסק בתורה צריך זהירות גדולה שלא יתגאה אדם בדברי תורה, שלא יגרום רעה גדול, שהרי כמו שהוא מתגאה, כך גורם שמדת התפארת, שהיא התורה, תתגאה ותסתלק למעלה חס ושלום, אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה גורם לתפארת שירחק וישפיל עצמו להשפיע למלכות… ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת אלא מחלוקת התורה לשם שמים, שכל נתיבותיה שלום ואהבה בסופה… (בעשרה מאמרות מאמר ז)

ט' חכמה, הנה החכמה העליונה פרושה על כל הנמצאים כולם, עם היותה נעלמה ונשגבת מאד, ועליהם נאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, כך ראוי לאדם חכמתו תהא מצויה בכל, ויהיה מלמד להועיל לבני אדם לכל אחד ואחד, וכפי כחו כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו. והנה אל החכמה שני פנים, הפן העליון הפונה אל הכתר ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה, הפן הב' התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמה אליהם, כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון הוא התבודדותו עם קונו כדי להוסיף בחכמתו ולתקנה, הב' ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו, ועוד מדרך החכמה להיות משגחת על כל המציאות, שהיא המחשבה המחשבת בכל הנמצאות… (שם)

אות ח' חבר טוב, תנן בפרק א' דמסכת אבות, וקנה לך חבר, גם אמרו חז"ל או חברותא או מיתותא, ואמר החכם, "אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין"… וכן לענין למוד התורה אמרו רז"ל חרב על הבדים, כי צריכים החברים לחזור ביחד הלימוד שלומדים, ומה שחיסר זה יגלה זה, ויש שני מיני התחברות חברים ללמד אל א', אם הם שניהם חכמים ששמשו רבן כל צרכן, רק מתחברים כדי לחדד זה לזה, אז צריכין לקיים דברי רז"ל במסכת שבת פרק במה אשה, אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר, שני תלמידי חכמים המחדדים זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להן, שנאמר והדרך, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'… הרי שצריכים ליזהר להיות דווקא לשמה ושלא יתגאה ויחשוב בלבו מה אני, עדיין לא השגתי אפילו כטפה מן הים ממקום התורה. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להן, שנאמר אז נדברו יראי ה' ויקשב, אין דבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו, פירש רש"י ישפילם, וכל שפלות בנחת… הענין שיהיה פלפולם בנחת ולא בצעקה, ויבין היטב אחד דברי חבירו, ואחר כך יודה על האמת. וללשון שני הענין הוא שאחד יסייע להשני אם נפל איזה קושיא לפי עיונו, אז הוא יסייע לתרץ דברו. עוד יש חלק שני בחברת התלמידים שכל אחד חסר ידיעה, ומכח התחברות ירצו לבא להבנת הדבר ולידיעתו, ועל זה אמרו שם אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולם, שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך וכו'… וענין המדגילים שתמיד יאספו ויתאספו עד שיבינו הפשט, ואחר כך יהיו מוסיפין והולכין וה' אתם, גם בכלל חבר טוב מה שכתב רבינו תם בספר הישר בריש שער ד' באחד מאופני העבודה שיתחבר האדם לאנשים שיעוררוהו לעבודה, כגון החכמים והחסידים והשרויים בצרות, ולרחק מהיפך כל אלה הנזכרים והם אנשי התענוג… ויתחבר תמיד לחכמים ויתאבק בעפר רגליהם, ולא יהיה בחברת עם הארץ אף שהוא חסיד… (שער האותיות ח)

לתלמוד תורה דרך כלל ישעבד את כל קומתו לתורה, המוח שהוא המחשבה והלב יתנם על התורה, להיותו חכם ומבין דבר מתוך דבר, אזניו יהיו פתוחות לשמע דברי תורה, עיניו תחזינה מישרים בתוך ספרי הקודש, לא יסיר אזנו משמוע התורה, בחוטם ריח ניחוח, כי לא הקפדן מלמד, פיו ידבר דברי תורה, הקנה יהיה קנ"ה חכמ"ה וקנ"ה בינ"ה, ילך הקול מהקנה דרך פה ללמוד בקול, כמו שאמרו רז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוצא מפיהם, הושט ששם האכילה קיים כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', ואז נקי יהיה הכרס פי הטבעת ופי האמה שהם נקבים נקבים לצואה ושתן על ידיהם יהיה נקי וטהור לגמרי, והכל כדי שילמד תורה בטהרה, בידים יכתוב ספרים וגם בהם נושא ספרים, גם אמרו אין מקנחין בימין, מפני שבה מראין טעמי תורה… (שם אות ק)

וטובים השנים, רוצה לומר יתן מלחמו לדל, וגם ילמוד תורה על שולחנו, ובזה יהיה שלחנו מזבח כפרה ממש כאילו קרב קרבן על גבי המזבח, כמו שכתב בעל ר"ח בשם החסיד… ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל העיקר הדיבור הוא לומר איזה דין או חידוש פסוק או הגדה, כי ג' חלוקות הן, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינונים המזמור, רשעים ולא כלום… ועל כן נמשלה התורה ללחם, שנאמר לכו לחמו בלחמי, הכוונה כמו שהלחם הוא עיקר מזון הגוף, כך התורה היא עיקר מזון הנפש, ובא ללמדנו שראוי לכל אדם שלם שכשיאכל לחם אז יאכל בו לחם משנה, הא' הוא לחם אשר נתן ה' לנו לאכלה, שהגוף נהנה ממנו ואין הנשמה נהנית ממנה, והוא הלחם החמרי, והב' הוא הלחם הרוחני שהנשמה נהנה ממנו, והוא דברי תורה שידבר או שיחשוב האדם בשעת אכילה כנזכר לעיל… (שם בענין אכילה סעיף ו)

סדר הלילה מעמק הברכה של אבא מורי זלה"ה עם הגה"ה שלי, טוב ללמוד כל הלילה סמוך לשכיבה, ואפילו בלילות היותר קצרים שבקיץ אפילו דבר מועט, כדי שישכב מתוך דברי תורה, אמרו ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה ובחגיגה פרק אין דורשין, כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום… ועוד כדי שתתקיים והגית בו יומם ולילה, ואם מצער הוא… כתב הטור בסימן רל"ח, ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום, יותר בני הזהר, כמו שאמרו רז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה… (מסכת חולין פרק דרך חיים)

ורבינו תם פירש שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין "בבל" בלולה במקרא ובתלמוד, דתלמוד בבלי בלול בכולם, על כן צריך האדם ליזהר להיות שונה הלכה בתלמוד בכל יום ויום כל ימי חייו, ואף שיוצא לדברי תורה בתלמוד בבלי, זהו לענין כל יום ויום, מכל מקום צריך האדם לראות שילמד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד וילמוד תורה שבכתב תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה, ואחר כך תורה שבעל פה שתא סדרי משנה בזה אחר זה וכל כך פעמים ילמוד אותם, עד שיהיו שגורים לו בעל פה, וההלכה בתלמוד בכל יום ויום, כדי שיהיה יוצא שישליש כל יום וכו'.

ולמדתם את בניכם כסדר הזה, הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזוז עד גמר תורה ונביאים וכתובים היטב היטב, לא ידלוג מפרשה לפרשה של שבוע רק זה אחר זה, ולא יזוז משום פסוקים עד שידע הנער פירוש המלה עם הפועלה והחיבור, דהיינו ביאור הפסוקים וגם חלק גדול מחכמת הדקדוק טוב ללמוד בעודו נער, שאז כתובים על לוח לבו והם לזכרון תמיד, אחר כך משניות כולם מן שתא סדרי שיהא שנונים בעל פה, ואחר כך התלמוד באורך ורוחב ופוסקים ואז מלאה הארץ דעה. ועיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של בין הזמנים לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, ויתנהגו כמנהג אחד לתורה, כמו שכתוב והגית בו יומם ולילה. וענין החלוקים יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא יהו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו, ומגיד הרבה ענינים אמיתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת, אוסר במשהו, ומי יוכל לשער העוון הפלילי להפוך דברי אלקים תורת משה… והנה יש כת משוגעים האומרים החילוק מחדד, האומר כן ראוי לנזיפה, חדא אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, קל וחומר חטא גדול ונורא כזה, ועוד כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמכלה ימיו בדבר זה, ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד איך נעשו רבינו תם ורש"י וכל בעלי תוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת ובקיאות מסכתות והתמדה, וחוזרים תמיד, וזמן ובין הזמנים שווים, רק דבר זה היא מצוה ובו ידבקון… אמת הדבר טבא פלפלא חריפתא. ובפרק במה מדליקין אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו נשאת ונתת באמונה פלפלת חכמה וכו', אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותירוצים, ולפלפל עליהם ולמצא דרכים איזה הפשט האמת בתלמוד ברש"י ותוספות, וכמו שמפלפלים התוספות עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שמקשים התוספות על רש"י… כי הלומד לשם שמים מייגע את עצמו בהלימוד, אז יגעתי ומצאתי תאמין, וכל אלה הפלפולים אשר אורייתא היא דמרתח ביה, הם מרכבה למדת המלכות שנקראת תורה שבעל פה, שהיא מדת הדין, וקורא פלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון…

ומכל שכן האידנא שזכינו לפירוש הרמב"ם והרב ברטנורה שמבארים המשנה כפי ההסכמה שבתלמוד, וגם כתבו פסק ההלכה, הרי מעלת המשנה רבה, כי מה שאמרו תחילה תלמוד אין לך מדה גדולה הימנה, כי גירסת המשנה בלא תלמוד לא יגיעוהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל, שאם לא ידע טעמי הדבר, פעמים ידמה דבר לשאינו דומה ויורה הוראות טעות, ועל זה אמרו במסכת סוטה תנאים מבלי עולם הן… שמורין הלכה מתוך משנתן, אבל עתה הרמב"ם והרב ברטנורה מתוקנין הכל, על כן רוב העסק יהיה במשניות ללמד ולחזר אותם בלי ערך ובלי הפסק, ויהיה שונה הלכה בתלמוד בכל יום ולפלפל פלפול של אמת, ואשרי הזוכה למשנה שיהיו שתא סדרי משנה שגורים בפיו בעל פה, ואז עושה סולם לנשמה שתעלה למעלה למדריגה קמא, וסימנך משנה אותיות נשמה. ומצאתי כתוב משנה היא כתר תורה שבעל פה, ועל ידה נמצא תיקון גדול לארבע דברים נעלמים מעין כל חי, שכל הגאולות לישראל מתעוררים מלמעלה להאיר ולהוריד כוחם למטה… וזה לשון הרקאנטי… כי הלמוד בלילה היא תורה שבעל פה, שהיא מרכבה לאם מדת מלכות, ומצינו שהלילה זמן מוכן לתורה יותר מביום, לפי שפנוי בו האדם יותר מעסקיו, ועל כן אמרו בפרק ג' מאבות, רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו, רוצה לומר לפי שהם שעות פנויות מעסק וממלאכה וראויות ללמוד, ומי שאינו עושה כן מאבד זמנו בידים ומתחייב בנפשו, והזמן המוכן יותר בכל הלילה הוא באשמורת הבקר, לפיכך היה דוד קם בחצי הלילה לקרות בתורה… הסמ"ג בלאווין י"ג כתב הפורש מן התורה אפילו זקן מופלג עובר בלא תעשה, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ובפרק שתי הלחם אמר שעובר בשני לאוין…

לאחר שמילא כריסו במקרא ובמשנה ותלמוד, יתעסק באימה וביראה בקדושה וטהרה בחכמת הקבלה, בזוהר ובתיקונים ובמפרשי דבריהם וביתר ספרי הקודש השואבים ממי באר הזוהר, וכבר נתחברו על זה פוסקים הרבה בלימוד חכמת הקבלה, וכלל העולם שחוייב האדם לידע את שמו יתברך, ומי שלא ראה זו החכמה לא ראה מאורות מימיו… במסכת ברכות כ' העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמר יהא שמיה רבא וכו', על כן העוסק בחכמת הקבלה צריך שלא יסיח דעתו מהענין אשר עוסק בו, עד גמר אותו הענין, ואין צריך לומר שלא ישיח חס ושלום שום שיחה, והוא בקל וחומר…

הרחקת לימוד הפילוסופיא ואיסורה מבואר בספרי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא. אפס קצת מהם תראו מה שכתב בזה רב האי גאון נמצא בעין יעקב במסכת חגיגה, במאמר ד' נכנסו לפרדס עיין שם, והרא"ש ז"ל שכתב בתשובה, וזה לשונו: ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם, בריך רחמנא דשיזבין ממנה, כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת השי"ת ותורתו עד לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם… כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית, ולא ישיג לעמוד על חכמות התורה שהיא אורחות החיים, כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו ויעוות משפט, כי שני הפכים הם צרות זו לזו…

מצאתי כי ט"ו דרכים צריכים לעסק התורה, הדרך הא' שיהיה הלימוד עם חכם גדול ובחברת חברים חשובים, ואמרו רז"ל חרב אל הבדים, אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רוצה לומר ביחיד, הדרך הב' שיהיה עיון בספרים שחברום גדולי חכמי ישראל שדבריהם רבי הכללות עם הקצור, ולא יושגח לחבורי רבוי הדברים כאילן רב העלים ומעט הפירות. הדרך הג' שיכוין האדם למה שיקרא וישנה לדעת הפירושים והמכוון במאמרים. הדרך הד' שיכוין תמיד לעשות סימנים למה שיקרא וישנה או ילמוד. הדרך הה' שיעיין ויקרא תמיד בקבוץ אחד, ולא היום בקבוץ אחד ומחר בזולתו באותו ענין. הדרך הו' שיעיין תמיד בספרים יפה הכתיבה ויפי הקשירה, ויהיה מקום העיון יפה הבנין. הדרך הז' שיהיה העסק בתורה בקול והדבור המוחש שישמע מה שמוציא מפיו, ולא בחשאי וקול נמוך כאוב מארץ, אבל בהנעת כלי הדבור כולם וכל כחות הגוף… הדרך הח' שיהיה תלמוד בשיעור בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הנקוד והטעמים. הדרך הט' שיהיו הספרים מכתיבה באשורית. הדרך הי' שיהיו הספרים מכתיבה גסה ולא דקה. הדרך הי"א שילמד לזולתו. הדרך הי"ב שיהיו תלמידים ותלמוד בשובה ונחת ובישוב הדעת ומתינות, ולא יהיה אדם נמהר בעסק התורה. הדרך הי"ג שיהיה העסק בתורה לשמה, להשלים רצון הא-ל והתקרב אליו. הדרך הי"ד שייחד ויקבע זמן מוגבל לעסק התורה, יפנה בו מחשבתו מכל עסק ומחשבה זולתה. הדרך הט"ו להתפלל לא-ל שיתן לו חכמה ובינה וזכירה טובה.

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'… וענין לשמה, הכוונה שיעסוק בתורה לקיים מה שציונו השי"ת ולמדתם אותם, ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות כן, על כן כשקורא בתורה נביאים כתובים או במשנה ותלמוד ופוסקים יעשה מוסכם כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות, הנני אקיים כעבד נאמן, ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזה מניעה ואוכל לגרום שיקיימו אחרים כן, אעשה בזריזות. וזהו שאנו אומרים בברכת אהבה רבה ותן בלבינו להבין ולהשכיל לשמע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים… ודברי תורה שהם מעניני חקירות וידיעות והשגות ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצוותיו, ואז יתלהב לבבו ליראה אותו ולאהבה אותו, וזהו שמסיים בברכת אהבה רבה והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך וכו'. טוב הוא כשפותח הספר יאמר הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, זהו הנקרא תורה לשמה…

ובענין ליהנות מדברי תורה, כבר הזכרתי דברי רז"ל בזה, והרמב"ם במסכת אבות במשנה דרבי צדוק הנ"ל הפריז מאד על המדה לדבר בגנות הנהנים מכח תורתם, מכל מקום יש בחינות חילוקים בזה, בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד ויהנו אותו בני אדם, או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול, אבל הלוקח והנהנה כדי שיוכל ללמוד ולא יתבטל להטריח אחר מזונותיו, זה בודאי מותר, ופסוק מלא "לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה'"… ובודאי היו בני עליה בישראל שאכלו עפר ולא רצו ליהנות, כעובדא דיונתן בן עמרם בפרק קמא דבתרא, ועוד… אמנם מי שנהנה ומקבל כדי שיוכל להחזיק בתורת ה' בלי מניעה, רשאי, זה הכלל אני מוסר לכם אתם בני יצ"ו אם תזכו אתם וזרעכם וזרע זרעכם להחזיק ישיבה והנהוג ליקח שכר רבנות תקחו שכר רבנות כדי להחזיק ישיבה ולהעמיד תלמידים, ולא תחזיקו ישיבה בשביל לקח שכר רבנות, כי אז היה קרדום חס ושלום, ותכלית הדבר הוא, שיהיה לומד תורה לשם שמים ולא בשביל טעם כבוד ולא טעם ממון, ואם לסוף הכבוד בא שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צרכו וצורך ביתו, ואפילו אם הוא ביותר מכדי צרכו רשאי לקבל, ובתנאי כפול ומכופל, אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים לא זולתם, ואחר כך בא הכבוד מאליו, ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה, רק מאליהן באו נדיבים וכוונתם לשם שמים לא בשביל איזה דבר, אז רשאי לקבל.

ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש"י בפרק סדר תעניות ריש דף כ"א, מלך רבי יוחנן, מינהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהם ומעשירין אותו, וכבר הקדמתי שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים וגם הנותן…

כבר נתבאר בכלל עסק התורה לשמה הוא שהתלמוד יביאנו לידי מעשה, ובדבר זה נפל מחלוקת בין חכמי ישראל. איתא בסוף פרק קמא דקדושין, וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול… ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין, ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מהתלמוד, עד כאן לשונו. וכן היא סברת רש"י… הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש עיקר רק המעשה, על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשות עדיף יותר מלהתעסק בלמוד, והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד לאחרים אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כולל מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים, ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול, רצוני לומר התלמוד מוקדם, שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה…

יכול אדם לקנות מחבירו משכר לימוד ומעשה שלו או למכור לו קודם שנעשה המעשה, כן כתב רבינו ירוחם בסוף נ"ב הביאו בית יוסף בטור יו"ד סוף סימן רמ"ו, וזה לשונו: העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון…

נחזור לכבוד התורה, תנן בסוף סוטה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, כי עד רבן גמליאל היו לומדים הכל בעמידה, אחר כך בא תשות לעולם והתחילו ללמוד מיושב, מכל מקום נראה שאיסור הוא ללמוד בסמיכה מוטה על צדו, רק יושב באימה וביראה, אם לא כשמהרהר בתורה במטה בלילה כשרוצה לישן, ומי שמטריח את עצמו ללמוד תורה במעומד כל מה דאפשר לו לפי כחו, עליו נאמר המכבד את התורה גופו מכובד.

כבוד התורה נתנה לישראל, ואיסור גדול עושים במקצת ארצות במקצת בני אדם שלומדים תורה עם גוים, וזה לשון רז"ל בים של שלמה במסכת בבא קמא… משמע מכאן דלא שרי ללמוד תורה לגוי אף משום שלום מלכות, וקל וחומר משום שכר הנאה אם לא בגזירה, ואוי להם לאותם שנמצאו במדינת ספרד ולועז וארץ ישמעאלים הלומדים תורת ה' עם האומות בעבור הנאתן ותשלומי שכרן, הם המילדים בנים לעבודה זרה, אף כי אחר כך הם מהפכים למינות, כאשר שמענו וראינו בעונותינו הרבים. הקב"ה מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע ויהושע לזקנים וכו', ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה, כדי שלא יהפכו למינות… אם כן אותם האנשים החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה' אשר לומדים עם האומות, נראה לעניות דעתי גדול עונם מנשוא, ולא יראו בנחמת ציון… ומסתמא איירי (בגמרא בבא קמא שם) שהשרים שאלו בפרטות על כל דין ודין, שור של ישראל שנגח לשל נכרי, ושל נכרי שנגח לשל ישראל, ועל כן השיבו האמת על קידוש השם, כי לא היו יכולים לשמט עצמם מדין זה… (מסכת שבועות, וראה שם עוד)

…ואתה ראה זה מצאתי בקונטריסי דהאר"י ז"ל סוד כללים, וזה לשונו, סדר נאה לזכר את הנפש ולהאריך ולהוסיף בה כח והארה להתקשר למעלה בקדושה עליונה, בלילה קודם שתעסוק בתורה תכוין אל כל הכוונות שנבאר בעזרת השי"ת, ואחר כך בכל שעה ובכל רגע תכוין גם כן בהם, וכפי מה שתרבה לכוון כן תתרבה הארה בנפשך ומה טוב ומה נעים אם כל היום כולו יהיו נגד פניך, כי הוא מתקן את הנשמה ומאירה מאד… (הלכות תשובה ועיין שם עוד)

…ותמצא במעשה הארון רמזים על עסק התורה ולומדיה היאך יתנהגו… הבדים הנושאים את הארון לא יסורו ממנו, אלו הבדים רומז לבעלי בתים המחזיקים ידי הלומדים, ואמרו רז"ל אלמלא עליא לא אתקיימו אתכליא, ועל זה נאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, והם מקבלין שכר כמו התלמידי חכמים, על כן הבדים לא יסורו מהארון ואמרו רז"ל ולא עוד אלא שהקדים את זבולון ליששכר. הכרובים הסוככים היו דמות תינוק, רומז על הבל שאין בו חטא, דהיינו תינוקות של בית רבן, שהם מבטלין גזירות, והרמז של הכרובים אמרו אפי רברבי ואפי זוטרי, אשר בזה מתורץ שאמר שנים כרובים ולא אמר שני כרובים, כי לא היו שוים בבחינה אחת, ויש בזה סוד גדול… (תורה שבכתב תרומה דרך חיים)

…ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב, שהטעם שאינם זוכים לבני תלמידי חכמים מפני שאין מברכין בתורה הוא, לפי שמאחר שאין מברכין על התורה מורה שאין קורין אותה לשמה, אלא באומנות בעלמא, לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק בתורה, לא ימושו מפיך וכו'. והנה ארחיב הדבור, כבר כתבתי הברכה הוא ענין התפשטות, ונודע כי בראשית בשביל התורה וישראל, דהיינו שילמדו התורה, ותכלית הלימוד הוא שיבא לידי מעשה, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, ואז מתפשט מלימוד למעשה, וכמו שמוזכר בברכת אהבה רבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, וזהו הנקרא לימוד לשמה, שלומד על מנת שיקיים הכתוב בה, ובא ציווי גדול בעסק התורה לראות שתתפשט התורה, ועל זה מחוייב ללמדה את בניו, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם, ולא תפסוק שלשלת התורה, ועל זה רמזו עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, כלומר העיקר שלהם שפרין ורבין ומבקשין תולדות הוא בשביל מעשים טובים, דהיינו שילמדו תורה לשמה… שלא יהיה שכל עקר רק שכל מוליד, הן להעמיד תלמידים כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, והבנים שיוליד מכל שכן שילמדם, ובתנאי זה נתנה להם הארץ, ואוירא דארץ ישראל מחכים, דכן כתיב ולמדתם אותם את בניכם, וסמיך ליה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, ולזה הוזכר בנוסח הברכה שהיא התפשטות. כמו שכתבנו לעיל כל ברכה היא התפשטות, והוזכר שם צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, ומי שאינו מברך נמצא אין צאצאיו תלמידי חכמים, ובשביל זה אבדה הארץ שהיא אוירא דמחכים, כי אבדה חכמת חכמיו… (שם האזינו)

רמח"ל:

…והנה ההשכל וכל המדות טובות, הם עניני שלמות שנמצאו להשתלם בהם האדם, ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו, שהאדם מושם ביניהם, לקנות לו דרך השלמות… (דרך ה' חלק א פרק ב ה)

ואמנם אמצעי אחר נתן לנו הא-ל ית"ש שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה, הוא בשתי בחינות, האחת בבחינת ההגיון והלמוד, והשניה בבחינת ההשכל. כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים כמו שגזרה חכמתו ומסרם לנו, והיינו כלל ספר התורה, ואחריו ספרי הנביאים, שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה, שהיא עשיית חפצו יתברך שמו, יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד, וכן מי שישתדל בהבנתו, ובידיעת מה שמסר לנו מפירושיהם, יקנה כפי השתדלותו שלמות על שלמות, כל שכן אם יגיע אל השכלת סתריהם ורזיהם, שכל ענין מהם שישכיל יוקבע ויתעצם בנשמתו מדרגה מן המדרגות היותר רמות שבמעלה והשלמות האמיתי. ובכל אלו הענינים לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות, אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט על ידי התורה. (שם פרק ד ט)

כלל העבודה מתחלק לשני חלקים, האחד התלמוד, והשני המעשה… ואמנם עיקר כל הענינים האלה בדרך כלל נתבאר בחלק הראשון פרק רביעי, שהוא הפניה אליו יתברך ובקשת קרבתו, כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו… (שם חלק ד פרק א)

הנה תלמוד תורה הוא ענין מוכרח, לפי שזולתו אי אפשר להגיע אל המעשה, כי אם לא ידע מה מצווה שיעשה, איך יעשהו. אמנם זולת כל זה יש בתלמוד תכלית גדול לשלמותו של האדם, וכבר הזכרנו הענין בקצרה בחלק א פרק ד, ועתה נאריך יותר.

בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שענינה הוא היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתעלה, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתעלה והוא הוא מה מחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קשר הבורא ית"ש את השפעתו זאת בענין נברא ממנו יתברך לתכלית זה, והוא התורה. וענין זה משתלם בשתי בחינות, בהגיון ובהשכלה. וזה מה שביארנו שם, כי הנה חיבר האדון ב"ה כלל מלות ומאמרים, שהם כלל חמשה חומשי תורה, ואחריהם במדרגה נביאים וכתובים, וקשר בהם ההשפעה הזאת באופן שכשידוברו הדברים ההם תמשך ההשפעה הזאת למדבר אותם, ובתנאי שיהיה ההגיון הזה בגבולים שהוגבלו לו, וכמו שכתבנו לפנים בסייעתא דשמיא, וכן בהשכלת מה שנכלל בדבורים ההם לפי דרכיהם האמיתיים מתמשך ההשפעה הזאת למשכיל אותם…

והנה זה פשוט, שכל מה שתתעלה ההשכלה תגדל יותר מדרגת ההשפעה שתמשך על ידה, ולא ישוה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם, ולא מי שישכיל הכוונה השטחית שבהם, עם מי שיעמיק בהם יותר, ולא מי שיעמיק בהם קצת עם מי שיעמיק בהם הרבה. אמנם היה מחסדו יתברך, שבכל חלק מן ההשכלה תמשך מדרגה מן ההשפעה, כך שכל מי שהשכיל בה ירויח מן ההשפעה הגדולה הזאת מה שנקשר בהשכלה ההיא, ומי שלא הגיע לשום השכלה אלא להגיון לבד, כבר יהיה אמצעי לו לשיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת, ונמצא רובם של ישראל זוכים לה, מי מעט ומי יותר. (שם פרק ב א-ג)

ואמנם זולת זאת ההדרגה הנמצאת לגמול השתדלות בני האדם בה כשיעורו האמיתי, עוד נמצא בה הדרגה וחילוק לפי מה שצריך לתקן בה כלל הבריאה, עד שאין חלק ממנה שלא יתוקן על ידו, ויושלם חלק מחלקי כלל הבריאה. ונמצא שהרוצה לעבוד לפי בוראו עבודה שלמה, צריך שיעסוק בכל חלקיה כפי יכלתו, כדי שיגיע ממנו התיקון אל חלקי הבריאה כולה. ועל הדרך הזה אמרו חז"ל לעולם ישלש אדם ימיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בגמרא, ובכלל זה כל חלקי התורה, שיחלק בהם זמנו, עד שיאחז בכולם ולא יניח ידו מאחד מהם. אך שיעור העסק שיעסוק בכל אחד מהם ראוי שיומדד לפי מה שהוא האדם ולפי כל המקרים הקורים אותו.

אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד, הנה הם היראה בתלמוד עצמו, ותקון המעשה בכל עת. וזה כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדבור בה וההשכלה תמשך השפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדבור בה אלא כדבור בשאר העסקים, או ספרי חכמות והשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא, המדבר והמשכיל, ולא תקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמו שכתבנו, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים, וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא נגש לפני אלקיו, ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושית, וירעש מרוממותו יתעלה, והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן, ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק, ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ומתמשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוקי וימשך תקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדבורים האנושיים, הגיונו כקורא אגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם, ואדרבא לאשמה תחשב לו שקרב אל הקדש בלי מורא, מיקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך. ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלמוד, ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו. (שם שם ד וה)

והתנאי השני הוא תיקון המעשה, כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה, אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כחות הטומאה והרע, ודאי שיאמר בו ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי… והנה איש כזה ודאי שתורתו לא תמשיך מן ההשפעה שזכרנו שום מדרגה כלל.

ואף על פי כן, רז גדול גלו לנו חז"ל, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכחם להמשיך שום המשך מלפניו יתברך כמו שכתבנו, כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות, וכמו דמות הארה, קטנה שבקטנות, אל העוסק בם, עד שסוף סוף תגבר עליו, ותחזירהו למוטב, והוא מה שאמרו חז"ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב (מדרש איכה פתיחתא ב'). ואמנם פשוט הוא, שאין הדברים אמורים במי שיתעסק בה דרך שחוק והתול, או לגלות בה פנים שלא כהלכה, אלא שיתעסק בה לפחות כמו שמתעסק בשאר החכמות. (שם שם ו)

ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה, כן ירבה יקר התלמוד וכחו, והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול, ונותנת להם מעלה ויקר, מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנות האחרונים. וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף (סוכה כ"ח), מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו על ידי למודו. (שם שם ז)

וצריך שתדע עוד, כי הנה עקרי הדינים כלם מה שבמצוות עשה ומה שבמצוות לא תעשה, כלם מקובלים הם ממשה רבינו ע"ה, אמנם קבלו ז"ל שדברי המסורה רמוזים הם בתורה שבכתב ברמזים שונים על פי דרכי הרמיזה הידועים להם, והיה מפורסם ומוסכם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בזה החלק, פירוש בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד מהם לבקש הרמזים האלה כפי מה שיראה לו יותר נכון. וזה מה שתמצא פעמים רבות בש"ס משא ומתן לבקש ראיות לדין מן הדינים, ויהיה ביניהם מחלוקת על הראיות… (מאמר העיקרים)

ענין מה שהיו תמיד יוצאים בדרכים בני הישיבה של הרבי שמעון בן יוחאי ע"ה ושם לומדים הסודות, הוא מפני שזהו ממש דרך האמיתי לעשות זה התקון, והוא דבר שלימד להם רבי שמעון בן יוחאי ז"ל. ובכלל הענין הוא, כי האויר של עולם הזה הוא העב, שלהגיע השפע אל האדם היושב בו הוא סכנה, כי שם נאמר לפתח חטאת רובץ, שהסטרא אחרא מתחזקת לקחת האור, והנה האור כדי שלא ימסר לסטרא אחרא אינו מתפשט, סוד השיב אחור ימינו מפני אויב, אך יש דרך אחד שמתפשט מאויר הגן עדן בתוך האויר הזה, והאדם יקבל מתוך האויר ההוא, ושם אין סכנה כלל, ואחר כך מביא השפע שקבל באויר ההוא אל האויר הזה ומאיר לכל העולם. וזה מה שהיו עושים החכמים ההם בלכתם בשדות ובמדברות, כי שם היה מתגלה להם מן האויר הזה, ועל כן לא היה למוד הסוד סכנה כלל… ולא אוכל לבאר הכל בכתב, כי הוא צריך מסירה מפה אל פה, וגם כי אימה ויראה גדולה מאד צריך לירא מלאחוז בדרך הזה, גם כי היא דרך ה' באמת, דרך מובחר, דרך נחמד ומרוצה, כי אך מקום השלהבת והגחלת הוא, רשפיה רשפי אש בוער ורב עד לב השמים, וצריך האדם לשמור עצמו ממנו שמירות גדולות פן יאוכל בו ברגע על זה, והשמירה תלויה בנקיות, שיהא האדם ההוא נקי וטהור במעשיו, ולמודו יהיה דוקא לשם תקון השכינה, שלא תמצא במחשבתו שום רושם פניה אחרת, אפילו לתקן עצמו ונשמתו למצא חן בעיני המלך, כי אם לעשות רצונו לבד, מרוב אהבה ועוצם החבה והדביקות, ועל הכל יראת הרוממות להיות לו לעטרה על ראשו נגד עיניו ועל פניו תמיד… כל שכן שלא יתאוה להשיג חכמה משום גדולה חס ושלום, אלא תהיה עבודתו סולת נקיה לתקן ולגדל כבודו יתברך…

וזה כי החכמה רבה נמשכת לאדם מכח ההתפשטות הזו של הגן עדן, וכבר נמצא זה לדור דעה במדבר, וגם בירושלים אחר כך, ובכח האויר הזה היתה רבתי בדעות, וסוד זה הוא הרוח של משיח, שנאמר בו מארבע רוחות בואי הרוח, והוא רוח חכמה ובינה הנזכר בפסוק, והרוח הזה בא ממש מגן עדן, שהוא פנימיות העולם כידוע… אך גזר הקב"ה שיהא עומד לעצמו בגן עדן, והתפשטותו תהיה נסתמת, והוא שלא ימשיך ההתפשטות בישראל כראוי לו, וסוד זה, כי הקב"ה גזר להעלים אור של התורה, שהוא פנימיות הסודות בסוד אור ר"ז, ולא היה רוצה להניח לישראל אלא הפשט, בסוד נר מצוה, שכל העסק יהיה בפקודין דאורייתא, ואז כבר לא היה בישראל מי שהיה דבוק באור התורה, והיה צריך להם מדוחק גדול ותוקף החבלים, כי בהיות הסוד בישראל הם ניצולים מן החבלים… ובאמת כמו שהוא תקון להתעסק בדברים המותרים, כך הוא תיקון לפרוש מן האסורים, ועל כן לפי הגזרה הזאת נצטוה לפרוש ממנו, מלמוד הסוד ולהשליכהו בגן עדן, ולא בעולם הזה, וזה היה נחשב לתקון שבכח משיח עצמו יהא מאיר באור הסוד, אך בגן עדן לבד… (אדיר במרום דף יג)

הנה המחלוקת והפלפולים שעושים בתורה הם לשבר הקליפות ולהעביר הקושיות, שהם סוד קש ותבן. אך מה שמתגלה בפשוט איננו אלא עסק גשמי, דרך ווכוח שיוכל להוליד פעולות אלה, אך למעלה יש גם כן אלה הפלפולים, אך הם בסוד מלחמות ממש, שהם מיני הארות מפשטות להעביר הסטרא אחרא, כמו שאבאר לך בסייעתא דשמיא. הנה כתיב הלא כה דברי כאש נאום ה', והענין מי שמשים עצמו להשכיל על דבר אחד ולהתבונן עליו, הנה הענין ההוא נעשה אליו בסוד ה"א אחרונה שבשם, וכמו השלהבת העומדת קשורה בגחלת וכל גווניה מתקשרים בה, כי היא להם כבסיס, כך בכח ההשכלה מתלהטים אליו כל הגוונים ה"א הזאת… ויש איזה מקומות שהסטרא אחרא גורמת סתום, וזה נקרא קושיא, ואז צריך להתעורר בכח אורות של גבורה להעביר משם הסטרא אחרא, עד שתעבור הקושיא ההיא, ולפעמים אין כח להעביר הסתום, ואז נשארת הקושיא או תיובתא. והנה על זה כתיב את והב בסופה, וגם כתיב ברזל בברזל יחד, שפירשו חז"ל על תלמידי חכמים הלוחמים והמחדדים זה לזה בלמודם, כי המלחמה נראה שנעשית בין תלמיד חכם לתלמיד חכם, ואינו אמת, כי שניהם לוחמים נגד הסטרא אחרא. תדע סוף הדבר, כי המלחמה הזאת אינה אלא התלהטות האורות, שבכחה הסטרא אחרא צריכה להפרד ולפול, והתורה מאירה אז בכחה. וצריך לדעת לעורר האורות האלה בזמניהם ולהוציא פעולתם לאורה, והוא דבר השמוש בכמה דברים הנקראים כך, קירטא או קשתא או רומחא או חרבא הנזכרים בזוהר, וכלם אורות שצריך להוציאם בכח העבודה ובכוונת הלב, ולמעלה נראים לעינים האורות האלה מתהלכים לאשר יתהלכו לפי המעורר והממשיך.

כי אם לא היתה הסטרא אחרא יכולה להתחזק ולהתאחז באורות לסתום אותם הנה היתה התורה מתגלית תמיד בנחת ובשלוה, כי היו תמיד מתחדשים אורות על הנשמות, והם הם שלומם וטובתם ותענוגם. כי אין תאות הנשמות אלא להשיג את שרשם, וכל אור היוצא מן השורש ומגיע להם עונג חדש הוא להם, והאורות האלה הם עצמם התורה הנמשכת להם… ואם היו האורות באים ומתחדשים תמיד, ומושגים מיד מן המקבלם, היתה זאת המנוחה והנחלה אשר יהיה לעדי עד לנצח נצחים, ומפני המצא הסטרא אחרא מתאחזת, על כן האורות הבאים לו, לא מיד יקובלו על מתכונתם, כי כמה סתומים ימצאו להם, מפני הסטרא אחרא המתדבקת, וצריך המלחמה להעביר הסתומים האלה, והיינו הקושיות והתירוצים. וגם המפלפלים למטה בלא זאת הידיעה ובשקלא וטריא בהלכה מתקנים תקונים כאלה, עניני העברת הסטרא אחרא הסותמם, אך אין ערך לתקון עם תקון, כי עיקר התקונים מן כח הסודות הנלמדים לשם תקון השכינה כנ"ל…

ודע כי שני מיני מלחמות יש, אחת היא מלחמת יחיד והיא מלחמת חובה, ואחת היא מלחמת רבים, והיא מלחמת מצוה, כי מי שירצה להשיג דבר אמת בתורה, צריך שילחם עם הסטרא אחרא שהיא המסתמת, וזו חובה על כל אחד להעביר הסטרא אחרא מן העולם, שהיא הסותמם. אך מלחמה יותר חזקה מאד היא מלחמת רבים, והוא סוד ברזל בברזל יחד, וזה כי הלוחם יחיד צריך להעביר הסטרא אחרא המאחזת בו לסתום, והלוחמים ברבים כל אחד יש לו להעביר הסטרא אחרא המתאחזת בחברו, וכל זה נכלל במה שאמרו ז"ל לא יבושו כי ידברו וכו', אמר רב לא זזו משם עד שנעשו אוהבים, וזהו ממש ענין המלחמה הזאת, וסודה הוכח תוכיח את עמיתך, והוא ענין אוהב את התוכחות, שצריך לקנין התורה, ועל זה נאמר באמת נאמנים פצעי אוהב, כי הגבורות האלה מוחצות את הנשמה, אך באמת אינו מחץ, שאינו מכאיב כלל, כי אינו אלא מפריד הרע משם, שהיה מתאחז מאיזה טעם. וזה הענין שנעשו אויבים זה לזה, והכל להעמיד האהבה… והאמת כי מפני החטאים אשר חטאו ישראל, ומה שגרמו למשה לחטא בסלע ועניני הערב רב וכל שאר קלקולים שהיו בעולם, הם גורמים סתום הסטרא אחרא, ונשמותיהם של צדיקים מתקנות בעד ישראל הרבה, כי הם סובלים חטאיהם בסוד והוא מחולל מפשעינו, והם צריכים להיות במלחמה הזאת, הנראית לפנים ביניהם, ובאמת אינו אלא נגד הסטרא אחרא. והבן היטב, כי כל אלה הם תקונים גדולים נתקנים למעלה, על ידי הששים רבוא נשמתין דמתיבתא עילאה ומתיבתא דרקיע, שסודם שורש כל נשמות ישראל. (שם עמוד טז, ועיין שם עוד)

ונמצא שזהו הקלקול הראשון שגרמה הגלות, והוא הסתר אור המאורות וחוסר השפע והכח, וגם התורה חסרה מישראל מפני זה, וכן כל חכמה אבדה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה כ"ט י"ד) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר… (מאמר הגאולה)

הרבי: אמנם מיני העיונים בבחינת יחסם עם התכלית ארבעה, האחד העיון שהוא אמצעי להשגת התכלית מצד עצמו, והשני שאינו אמצעי לה מצד עצמו, אבל הוא אמצעי במקרה, השלישי שאין אמצעי לה לא מצד עצמו ולא במקרה, אך הוא שב לאמצעי במקרה, הרביעי, שאינו לא אמצעי מצד עצמו ולא אמצעי במקרה ולא שב לזה כלל. ועתה אבאר לך כל דבר ודבר בפני עצמו.

המין הראשון הוא, אשר הוא אמצעי מצד עצמו, ויתחלק לעקריי והכניי, העיקרי הוא שהתולדה הנולדה ממנו מיד היא השגת התכלית, וההכניי הוא, שאין השגתה תכלית נולדה ממנו מיד, אלא אחר עיון אחר שיבא אחריו, שהוא העיקרי שזכרנו, אמנם הנה הוא עיון שמכין הדרך אל השכל ליכנס בחקירת העיקרי.

והנה העיקרי אינו אלא העיון באלקות, דהיינו בסתרי ייחודו יתברך, ורוממותו ושלמותו, וההנהגה שהוא מנהג את עולמו, וכן סתרי בריאותיו וכוננותיהן, והעבודה שהטיל על מי שהטיל מהן, והשראת כבודו ושכינתו, ושפע נבואתו ורוח קדשו. זהו העיון אשר בו תלה האדון ברוך הוא שלימותו של האדם, ובזה הוא מתקרב לו ומתדבק בו דביקות שלימה, וכשיעור מה שישתדל להשיג מן העיון הזה, כך יהיה שיעור השלימות שיקנה והקורבה שיתקרב. והוא מה שצוו עליו הנביאים באמרם (דברים ד' ל"ט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" ועוד… אך תזכר את אשר הזהרתיך על ענין הכוונה, שאם יהיה העיון רק לשביעת החמדה, אין זה העיון העיקרי שאני אומר לך עתה, אלא העיון באלקות בכוונה המיושרת, שהיא לעשות נחת רוח לפניו יתברך, שגזר עלינו שנשתדל לקנות שלימותנו בעיון הזה ונעשה רצונו.

והתכניי גם הוא יתחלק לשנים, האחד הוא כלל כל הידיעות שצריך האדם לידע קודם שיכנס לחקירות העיון באלקיות, והן אותן שעליהן נבנות החקירות ההן, וזהו כלל כתבי הקדש ובאוריהם העיקריים ומאמרי החכמים ז"ל בש"ס ובהגדות, כי עליהם נוסדות חקירות העיון באלוקיות. והשני הוא כלל דרכי החקירה והבחנת העיונים, והוא הלמוד ההגיוני שצריך האדם ללמד בהם את שכלו, כדי שיוכל להבחין ולחקור מה שצריך לחקור ולהשיג ממה שצריך להשיג באלקיות, כי זולת זה לא יוכל להגיע לעולם אל הידיעה הנכונה הברורה, כאומן אשר יחסור לו כלי האומנות, שלא יוכל ודאי להוציא כלי למעשהו.

והמין השני הוא אשר איננו אמצעי לתכלית מצד עצמו, אבל הוא אמצעי לה במקרה, ויתחלק גם הוא לשנים, האחד הוא בביאור כל המצוות והדינים בכל שרשיהם ופרטיהם הראשיים, כי הנה עיון זה בבחינת עיון לא אמצעי לתכלית ולא הכניי לעיון עקרי, אבל הוא הכניי לאמצעי אחר בלתי עיוני, והיינו מעשה המצוות, שגם הוא אחד מן האמצעים לתכלית, כמו שזכרנו, והרי זה עיון מצטרך לשיוכל המעשה ליעשות, ומצד זה נמצא גם הוא מכלל האמצעים, אך בדרך מקרה. והחלק השני מן האמצעים במקרה הוא, כלל קצת חכמות שצריכים אנחנו להן לאיזה חלק מחלקי מצוה או מצוות דרך משל ההנדסה התשבורת והתכונה, שנצטרך להן לעניני מצוות העיבורים והכלאים והתחומים וכיוצא.

תלמיד: הרשיני ואשאלך במה נבדלו שני החלקים שמנית אותם לשנים?

רבי: ההבדלים ביניהם מבוארים, ראשונה, כי הנה ביאור המצוות עסקו הוא ענין שהוא עצמו אמצעי לתכלית, כי הנה כולו סובב על מעשה המצוה שהוא אמצעי לתכלית, ונמצא שמגמתו היא ידיעת מה שהוא אמצעי לתכלית. אבל אלו החכמות שזכרנו, אין עסקן ענין אמצעי, ואין מגמתן לבאר ענין זה, אלא עסקן ומגמתן חלק מחלקי המציאות, שאין ידיעתו מעלה ומורידה לתכלית הכללית, אלא שתשמש ידיעתו לעזר לאחד מעניני המצוות והעבודה… והשנית כי ביאור המצוות מלבד היותו הכניי למעשה, הוא עצמו קיום מצוה, כי צונו השי"ת להגות בתורתו, ונמצא שהוא בעצמו מצוה, לבד מהתועלת היוצאת ממנו לקיום כל המצוות, ובבחינה הזאת הוא בעצמו אמצעי לתכלית לא בבחינת עיון, אלא בבחינת מעשה מצוה. מה שאין כן ידיעת החכמות שזכרנו. שאנחנו לא נצטוינו להגות בהן, אך ידיעתן הכרחית לנו למה שצריכים אנחנו בענינים מעניני העבודה, והרי זה כפעולות המוכרחות אשר לנו למעשה, שאילו יצוייר העדר הכרחן, לא היה לנו להשתדל לעשותן כלל.

המין השלישי הוא, שאינו אמצעי לא מצד עצמו ולא במקרה, והוא כלל החכמות והמלאכות אשר אין להם ענין בהבנת עניני המצוות ולא בחקירות האלוקיות, אבל כבר יאותו בזמן אחד באיש אחד או במקום אחד עם התכלית. דרך משל: הנה מלבד ההכרח אשר לאדם לפרנס את עצמו, וחובה עליו גם כן מצד התורה, שכך למדונו רבותינו ז"ל, ובחרת בחיים זו אומנות (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז)… ועתה הבוחר באחת מן האומניות להיות לו לפרנסה, הנה ודאי שיצטרך לדעת כל הידיעות המצטרכות לאומנות ההיא… אדם שצריך ללכת בין חכמי הגוים, הנה יאות לו שילמוד מה שיכבדוהו בעיניהם, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו.

אך המין הרביעי הוא, אשר איננו אמצעי לא מצד עצמו ולא במקרה, ולא שב לזה כלל, והוא כלל העיונים שאינם נוגעים בהבנת המצוות ולא בחקירות האלוקיות, למי שאינו צריך להם לא לאומנות ולא לשום טעם אחר של עבודה, אלא להשתוקק בידיעה ההיא מפני העריבות והנועם שמצא בה, ככל הטיולים האחרים ותענוגות בני האדם…

אחר שביארתי לך מיני העיונים, הנני צריך לבאר לך, איזה מהם ראוי לבחור, ובאיזה שיעור ראוי לבחור בם. והנה זה פשוט, שלפי רוב טוב התולדה היוצאה ממעשה מה או ממיעוטו, כך ראוי להרבות במעשה ההוא או למעט בו. ואם כן העיון אשר תולדתו היא השגת השלימות האמיתית, ודאי שראוי להרבות בו כל מה שאפשר, כי כפי השיעור אשר נרבה בו, כך יהיה שיעור השלימות שנשיג, ומי שיפחות ההשתדלות בו, כשיעור מה שיפחות כך תיגרע ממנו השלימות, אך ההכניי שאין טוב תולדתו אלא מצד מה שהוא הכנה לעיקרי, הנה כשיעור מה שיצטרך ממנו לתועלת העיקרי, כך ראוי שיהיה שיעור ההשתדלות בו, לא פחות ולא יותר, כי אם יפחות מן הצורך, ימצא בעצמו חסרון הכנה לעקרי, ואם ירבה על הצורך, הנה הריבוי ההוא מותר לגמרי. והמין השני כמו כן, שאינו אמצעי אלא במקרה להיותו דבר מצטרך, והכניי לקיום המצוות, הנה כפי שיעור מה שנצטרך לו לקיום זה, הוא שראוי להשתדל בו, לא פחות שלא תחסר הכנה, ולא יותר שלא יהיה פועל בטל. והמין השלישי שאינו אלא שב לעבודה, הנה במידה הזאת ימדד גם הוא, שרק בהיותו שב לעבודה, וכשיעור המצטרך לענין ההוא שבו שב לעבודה, הוא שיהא ראוי להשתדל בו. כל שכן המין הרביעי שכולו מותר ובלתי ראוי כלל לפי העיקרים שהקדמתי לך, והמשתדל בו אינו אלא מטה ומפריע עצמו מן השלימות, והולך אחר ההבל לגמרי, ומאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו לעולם שכולו ארוך.

תלמיד: מה שנראה לי ללקטו מכלל דבריך הוא, שעיקר עיונו של האדם ראוי שיהיה באלוקיות, ויעיין בכתבי הקודש ובביאוריהם, ובמאמרי חז"ל, למה שצריך לבנות עליו בניני העיון באלקיות, ובהגיון – שיעור מה שצריך לדעת דרכי החקירה והלימוד ולא יותר, ובביאור המצוות והדינים מה שצריך למעשה, ובחכמות ההנדסה והתשבורת וזולתן שידיעתן הכרחית לענינים מן המצוות, שיעור מה שיצטרך לדבר הזה ולא יותר, ומשאר החכמות שאין להן ענין לא באלקיות ולא במצוות, מה שצריך להן לאיזה טעם של עבודה לבד, ובשיעור המצטרך לפי הטעם ההוא ולא יותר…

עוד צריך אני להזהירך בחלק העיון אשר איננו אמצעי כלל אך שב לעבודה, כי כאן צריכה השקפה גדולה להנצל מפיתויי היצר וערמת כזביו, שפעמים רבות עושה לאדם שיטעה הוא אל עצמו, ולוקח מן העיונים מה שטעותו נוטלתו, ואומר לנפשו זה צריך לי, או זה לעבודה, וכוונתי לשמים, מזה תצא לי תועלת במידות או בדעות, ואולם אמיתת הדבר אינה אלא שתאוותו היא הנוטה אותו ואחריה הוא נמשך…

הנה מה שצריך כל הרוצה להיות חכם בישראל לדעת תחילה, הוא ארבעה ועשרים הספרים עם ביאוריהם הראשיים, ואחרי זה שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן עם כל ביאוריהן, כי הן דרכי התורה שבעל פה, אחרי כן צריך שידע לימוד הש"ס עד שידע דרכי המשא ומתן בקושיות ובתירוצים, וידע להבדיל בין תירוצי הדחיה ובין התירוצים האמיתיים, ובין הקושיות הנעשות להצעה, לתירוץ הקושיות החזקות והאמיתיות. ואחר שידע כל אלה, ראוי שילמוד כל הש"ס מראשו ועד סופו, בהבנת כל פשוטי הסוגיות על בורין, אחרי כן צריך שילמוד ספר היד החזקה להרמב"ם מראש ולסופו עם מפרשיו, לדעת מוצא כל דין ודין, אחר כן ילמדו השלחן ערוך, ויראה כל דין שיש בו חילוק מדברי הרמב"ם או נוסף עליהם יבקש מוצאו בבית יוסף ויבין טעמו ונימוקו. אחר כן ילמוד כל מדרשי הקדמונים עד תומם, עוד ילמוד מלאכת ההגיון והמליצה והשיר עד שידע אותם ויזהר ללמוד אותם מספרי המחברים שקצרו בהם. עוד ילמוד עיקרי ההנדסה התשבורת והתכונה הראשיים, עד שידען, ושאר החכמות והמלאכות מה שצריך לו ילמוד עד שידען, ואז ישים עיקר כל עיונו באלקיות כל ימי חייו. ואולם אין צריך שילמוד כל הש"ס תחילה ואחר כך יתחיל בהרמב"ם, ואחר כך המדרשים ואחר כך החכמות, אלא יחלק שעותיו ללימודים האלה, וירבה תחילה באותם שכמותם יתר עד שיגמור אותם, ואחר שגמרם אז יוכל למעט בהם מרגילותו הראשונה, ורק שיקבע להם שעות שלא ישכחם, והמלאכות והחכמות החיצוניות כשידען יניחן, אך למען לא ישכחן יחזור עליהם בהפנותו אל בית המים. ויחלק שעותיו באופן שעיקר עיונו והשתדלותו יהיה באלוקיות, ומכל שאר חלקי התורה לא יניח ידו, אלא ילמוד בהם דבר יום ביומו לחבובה של תורה. (דרך חכמה)

…והנה ידוע כי האדם בנוי מנשמה וגוף, ובתורה הפשט והסוד, ומי שמתעסק ומסתכל ברזי התורה הנה לא די שלנשמה בא אור ושפע מן המדרגה הראויה לנשמה, אלא גם לגופו מגיע מן המדריגה הזאת. וזהו שאמרו על מארי קבלה שכלם מתקדשים בקדושה העליונה, וכמוזכר בכמה מקומות בזהר ובתיקונים. אך מי שאינו מתעסק בפשט, הנה אין מגיע לנשמתו אלא שפע הראוי לגוף, ונמצאת נשמתו חסרה ברכה. והנה כפי התארך הגלות כך גבר החשך על הנשמות, וידיעה זאת הלכה ונסתלקה מישראל, ורע אחד גורם רעות הרבה, כי כמו שחסרה הידיעה מישראל, כן חסרים הרודפים אחריה, וכאמרם ז"ל מלתא אלבישייהו יקירא, וזה הוסיף חסרון על חסרון, וכל שכן שחסרה התאוה עליה, ובעוונותינו הרבים הריחוק הולך ונוסף מדי יום ביומו להרבות חושך והאפלה. וכבר בנתה היא מבצרים על הדבר הזה, שפכה שמה סוללות בכמה מקרים שקרו בעולם, ובכמה טעמים וסברות רעועות להרחיק החכמים מן הלמוד הזה, למען השאר כל ישראל בתרדימת גלותנו הכבדה… (ילקוט ידיעת האמת ב עמוד שג)

זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשנו, כי כבר ידענו מה שאמר רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר, פרשה ויצא, בעוד האי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא ועל דא לא איצטריך אורייתא למפסק, ושם למעלה מעט, כל זמנא דחכימיא ייחדון בה באורייתא, לא יכיל ס"מ בהו. ועל כן שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל, זה משפטו, שבעה בחרנו אשר התנדבו לזה לקיים להם להיות בין כלם לומדים תמיד מן הבקר ועד הערב, כל הימים לא יחשו. והם עשו ביניהם תנאי שהלימוד הזה יהיה לתיקון כל ישראל, ועל כן כלם כאיש אחד יחשבו, ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו, אלא בשביל כל ישראל. ובסדר זה יתחילו, מיד אחר תפלת שחרית ישב א' במקום א' אשר הוכן לזה, ושם ילמוד שיעור קבוע לו עד בוא ב' ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל עד בא השלישי… וכל אחד בשעת למודו יהא דינו כמתפלל י"ח, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם, ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הב' באופן שרגע אחד לא יפסק קול התורה, והלימוד הוא ספר הזהר תיקונים וזהר חדש… וזה ידענו כי בחר ה' בזה לבטל כל גזירות קשות… (שם עמוד קכו)

כאשר פתוח היה לרוחה פתח ההשפעה בהיות בית המקדש קיים, כן נסתם בזמן חורבנו, ולקח הס"א כח ככח אשר לקחה על פי חטאי אבותיו, ומאותה השנה גלגולי דברים נתגלגלו למעלה לפי המדריגות הצריכות להתקן, וכל יום מאור חדש הוא, ולפי טבע המאור ההוא ולפי הפגם הנפגם בו ולפי התיקון הפרטי הצריך לו, כך נמשכו דברים למטה בעולם הזה. וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם, הלא המה תיקון המשנה, תיקון הגמרא, תיקון המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטיים, כלם צריכים איש בזמנו דוקא, והם נעשים בזמן שבו הגיע להאיר מדריגה אחת שבו תלוי בתיקון ההוא ליתקן, אך תיקון הזוהר הוא העולה על כולם, והנה הסוד הוא הוא הפנימיות עצמו, כי כל הפשט בחיצוניות הוא, וכאשר כל ההנהגה עיקרו בפנימיות, על כן עיקר התיקונים הוא הזוהר… (שם עמוד שלב)

על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט, אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע… (מסילת ישרים הקדמה)

הנה מה שמביא את האדם על דרך כלל אל הזהירות, הוא לימוד התורה, והוא מה שאמר רבי פנחס בתחלת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות, אמנם על דרך פרט המביא לזה הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה, ויצא לו זה מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים ז"ל המעוררים על זה… (פרק ד)

והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו (אבות פרק ד'), הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול, עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו, על כן נצטוינו לקבע עתים לתורה, וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות, וכמאמר רבי פנחס תורה מביאה לידי זהירות, וזולתה לא יגיע אליו כלל. והוא מה שאמרו ז"ל (שם פרק ב') לא עם הארץ חסיד. וזה כי הבורא ית"ש שברא היצר הרע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו… ואם יעשה כל התחבולות שבעולם, ולא יקח הרפואה שנבראת לו, שהיא התורה, כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חליו, אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו… כי אין מי שמכיר בחולי היצר רע בכוחו המוטבע בו אלא בוראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה. ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה, והוא לא יבין עד שימצא שוקע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה, בראותו דרכיה ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב, והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב… (שם פרק ה)

הנה האמצעי האמיתי לקנות הנקיות היא התמדת הקריאה בדברי החכמים ז"ל, אם בעניני ההלכות ואם בעניני המוסרים. כי הנה אחר שכבר התאמת אצל האדם חובת הנקיות והצורך בו… הנה לא ישארו לו עתה עכובים לקנות הנקיות, אלא ידיעת הדקדוקים אשר במצוות, כדי שיוכל ליזהר בכלם… וגם לפי שהשכחה מצויה בדברים הדקים האלה, הנה תצטרך לו התמד הקריאה בספרים המבארים אלה הקדוקים, למען חדש בשכלו זכירתם, ואז ודאי שיתעורר לקיימם… (שם פרק יב)

כלי יקר:

ואלה תולדות – מה שהבן מקבל בירושה הוא בעצם ואינו משתנה, ומה שמקבל על ידי למוד משתנה, ועל כן אמר בישמעאל "אשר ילדה הגר המצרית", רוצה לומר שירש טבעה… (בראשית כה יט)

אל תרגזו – בתענית פ"א אל תתעסקו בהלכה, שמא תרגז עליכם הדרך. ופירש רש"י שתתעו, ועוד שם, הא למגרס, הא לעיוני, שלעיוני לא, וחולק על בראשית רבה, שאמר אל תעמידו עצמכם מדברי תורה, או ששם מדבר מלמגרס, והגמרא מעיון והלכה, כי מחמת הדרך יהיה להם לב רגז, ושמעתא בעי צילותא, ויבואו לידי טעות, והלמוד יצילם מכל פורעניות שבדרך, או אחר שאמר מהרו ועלו, הזהירם שלא יפסעו פסיעה גסה, שהחפזה מביאה לידי טעות. (שם מה כד)

וירא מנוחה – שקנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, ולכן נתנה תורה בשבת קודש. (שם מט טו)

למען אנסנו – אם לא יותירו, ושלמים במדת הבטחון, כי רק זה עוסק בתורה ואינו הולך אחר ההבל, וגם היה לזככם מעכירות, שיוכלו ללמוד, כפי שמשה נזדכך על ידי הענן ולא אכל מ' יום, וגם היתה בו רוחניות, וגם לא היה להם מותר ממנו, כענין מרבה נכסים מרבה דאגה, ומעכב מלמוד התורה. (שמות טז ד)

אשר תקחו – …והזכיר תמיד לשון לקיחה, כי יותר ממה שהוא נותן משלו הוא לוקח בברכה, וכן גבי למוד תורה הנקראת לקח טוב, כי מתלמידי למדתי יותר מכולם… (שם כה ג)

ובארון ג' מדות שבורות, שהלומד ידע תמיד שקיצר דעת המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות… וצפית – בארון אמר לשון רבים ועשו, שהכל יכולים להחזיק ידי לומדי תורה, אבל אין הכל יכולים לעמד על הנגלה והנסתר, ואולי נעשה מעץ העושה פרי, רמז לשכר העוסקים בתורה, וזה לכולם, אבל הזהב הרומז על עצם המעשה אינו שוה בכולם… (שם שם י ויא)

בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, כי לא מצאנו לשון הליכה על החוקים, שמע מינה שאין זה על דבר שה' מצוה, אלא שהאדם מעצמו עושה, ומצד ההרגל נעשה טבע שני, וזה בקובע עתים לתורה, שרגליו מוליכות אותו מעצמן… (שם כו ג)

ותקרבון אלי כולכם – רש"י, רוצה לומר עכשיו נתגלה שקריבה של מתן תורה לא היתה כהוגן, שכל חפציכם קניני הגוף, אבל בתורה שלחו הזקנים תחלה, לומר בישישים חכמה, שאינם אחר חמדות העולם הזה, כי כוחם כלה, ועוד היום המדה יש בישראל, שדוקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכבוד כדי להקל מעליו, וכשבאים לעסק הממון גלה כבוד מישראל, וכל דאלים גבר… (דברים א כה)

אור החיים:

אלה בני אצר – ירמוז למי שרוצה לאצור בתורה וחיים העליונים, ימאוס בעולם הזה ויקבל על עצמו לבלהן וזעון ועקן, תרגום צרה. (בראשית לו כו)

חמור גרם – פירוש יציאת אמו על ידי שנער החמור היתה סבה שיששכר רובץ בין המשפתים, ואינו מיושב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר, כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו. (שם מט יד)

אם שמע – …ותמצא שרמז כאן ד' מצוות, ללמוד וללמד לשמר ולעשות, כנגד ללמוד אמר אם שמע, וכפל השמיעה לטעם הנזכר, וגם לרמוז שיהיה להם עסק התורה בחשק גדול, שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלמודו, וכנגד ללמד אמר והישר בעיניו וגו', על דרך מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכנגד מצות עשה אמר והאזנת, ונגד לא תעשה ושמרת… (שמות טו כו)

ביום הזה – הגיע החשוק ונחשק לחושק, ושמחו שמים וארץ, כי זה תכלית הבריאה. והקדים התנאים, א' התגברות בעסק התורה עד גדר שימית עצמו עליה, ועל זה אמר ויסעו מרפידים, שנסעו מרפיון ידים לעבוד עבודת משא, וב' שפלות וענוה, על זה אמר ויחנו במדבר, שהתורה מתקיימת רק במי שמשים עצמו כמדבר, ג' יעוד חכמים, על זה אמר ויחן שם, שנעשו כאיש אחד. (שמות יט ב)

זך – שצריך לעסק בתורה לשמה שלא להתגדל או לקנתר, כתית – שצריך לכתת עצמו גופו וכחו על דברי תורה… (שם כז כ)

ואמר זה יתנו – תורה, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה, שהתורה מגינה ומכפרת, ומרבה זכויות, והיא כנגד הכל, ואפילו בידו עבירות רבות, העובר על הפקודים. ורומז גם למי שאינו בן תורה שיתן כופר נפשו מחצית השקל, כיששכר וזבולון, ובזה ישוה עם מחצית כספו לנותן אמרי שפר, ולא תחשוב שאז ביד כל אחד מחצית שכר, כי שקל הקדש כפול, ונמצא ביד כל אחד מהם שקל שלם. (שם ל יג)

זאת התורה – …וברמז, על דרך אמרם העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב וגו'. והנה תכלית עסק התורה לברר הניצוצות שנפלו ונאנסו מהקדושה ולהחזירם, והם א' ניצוצות שירדו בעולם התורה לסבה הידועה לו, וב' נפשות שעשק אדם בליעל מאדם הראשון על ידי חטאו, ורק על יד עסק התורה מוציא בלעו, כבחז"ל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ואמר כאן שבזאת התורה לעולה תתעלה השכינה, למנחה – מנוחה ונחת, לחטאת ולאשם – נגד חלקי הניצוצות הנ"ל, למלואים – למלאותם שוב, השלמים – תכלית הבירור על ידי שיזבח יצרו ועסק בתורה, ואז ישלמו כל חלקי הקדושה. (ויקרא ז לו)

…ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה, אין מעשיו מועילים כלום, כי אין בידו כח להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידה להטותה אלא באמצעות הרוח, אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו, שתעלה הנפש למדרגת רוח, שאז קנאה במעשיו, בסוד ואם בעל נפש אתה, וכן הרוח בערך הנשמה וכו'. וקנית דרגות בחינת הקדושה או מצד המזריע, כי האב יפעל כח עליון בבן, כדפירשנו בראובן בכורי אתה וכו', או לצד התעצמות מצד עסק התורה, ואפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה, אם יטרח ישיג הדרגות עליונות כשיעור היגיעה… (שם כב יג)

אם בחקותי – קרא עמל התורה חוקה, שיש בה מצוה ללמד אף דברים שלמד ב' וג' פעמים וידועים אצלו, שכך חפץ ה', ולכך גזרה חכמתו שישכחו… או ילך בכל שבילי התורה כפרד"ס, ולא רק בפשט… או כברז"ל, שנתנה רשות ללומדי תורה לפרש ולדרוש בכמה אורחין, בתנאי ואת מצותי תשמרו, שלא יגלה פנים שלא כהלכה… ואם ילמד לשמה ועשיתם אותם – הגם שתבא לידו עבירה ינצל, וכמאמר חז"ל תורה מגינא ומצלא מיצר הרע. ואמר ועשיתם כרז"ל, שאם באה לידו עבירה וניצול, הגם שאינו אלא שמירה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה. ומה שדרש רבה גדול עד שמים חסדך, זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, לא שיש רצון הבורא בכך, אלא שממנו יבא ללשמה, דשלא לשמה אינה מצילה, כבדואג ואחיתופל… או מצוות שאין סיפק בידכם לעשותם, כשתלמדו מצותה בתורה מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותה, ולא שכר מחשבה בלבד, או שלא יאמר הואיל ותלמוד תורה ממלא מקום המצוות אם כן פטור ממעשה מצוות, אלא ועשיתם… או באמצעות התורה לא ירגיש במוות, אלא כהולך ממקום למקום, כענין מתוקה שנת העובד, או כאליהו, שעל ידי התעצמות תורתו לא מת, או שהעוסק בתורה יתאו תמיד לילך לעולם העליון, או שהתורה תאיר לו הדרך המלאה חושך וצלמות בצאת הנשמה מן העולם… (שם כו ג)

חפרוה – על פי דבריהם, שבאמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון הנקרא באר, והתיקון כפי מעלת העוסקים בתורה הצדיקים הראשונים, שהיו במדרגה גדולה, הם שחפרו את הבאר, ועשאוה לשתות ממנה, והם האבות… ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה, עד שכרוה נדיבי העם הם משה שהורידה לנו ועמדו אחריו מקבלים ממנו, ופירשו וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות מימיה. ואמרו במחוקק במשענותם, מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם – של ראשונים, שכל דקדוק צריך לפרשו על פי דבריהם, ואמרו וממדבר מתנה – מה שזכו נוחליה לא זכו אלא מצד שהיו מחשיבין עצמם כמדבר שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה, ואמרו וממתנה נחליאל, שבאמצעות התורה נחל אותנו א-ל, דכתיב יעקב חבל נחלתו, ואומרו ומנחליאל במות, ואמצעות דבר זה שנחלנו א-ל במות, נעשינו במדרגה עליונה על המלאכים… (במדבר כא יז)

לא הביט – …גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע, לרוב חשקם. גם נתכוון על דרך אומרו אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה, אין להם עמל בעסק התורה, שאדרבא היא נותנת לו גבורה… (שם כג כא)

מה טובו – כי יש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, ויש שעוסקים בה יתד התקועה, כנגד בעלי עתים אמר אוהליך, וכנגד כת התקועה אמר משכנותיך… כנחלים – יש לומר שמדבר נגד ד' כתות הצדיקים א' כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד תורה ומצוות, ב' כת צדיקים הקבועים ללמד וללמד, והיא כת העומדת בלשכת הגזית, ג' כת הלומדת תורה לשמה לעצמה להשכיל ולהבין, ד' כת המחזקת ידי לומדי תורה ויוצאים למלאכתם, אמר נגד א' כנחלים שטורחין להשקות כל צמא, ב' כגנות כל הרוצה יבא ויהנה, וגם הולכים מפירותיה למרחוק, ג' כאהלים, ואמר לשון נטיעה שכל שהיא מתישנת מוסיפה שרשים ואחיזה ביניקתה, ד' כארזים נגד עשירי עם בעלי כח קומה וגבורה, אבל אינם עושים פרות בתורה, כי פרי התורה לבדו יקרא פרי… (שם כד ה)

והיה עקב – …עוד נתכון לומר שצריך ללמד התורה בשמחה, כי דברי תורה אורין לאבל, עוד רמז על דרך אומרם פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומר והיה, השמחה תהיה לך עקב תשמעון, שכר עסק התורה תשמחהו… ורמז במלת עקב מדת התורה שיהא אדם הולך עקב לצד אגודל בענוה, ואז ישכיל לשמע בלמודים, והוא אומרו תשמעון… (דברים ז יב)

ושמרתם – לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריכה חוזק, והתורה נקראת תושיה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטול עסק התורה, והוסיף למען תחזקו – שאדרבא נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה'. (שם יא ח)

שמור ושמעת – עוד ירמוז שלא יאמר למה לי ללמוד שמועה זו, אחר שעמדתי עליה… וממוצא דבר אתה יודע אף על פי כן ושמעתך, אינך פטור מהגעה בשמיעתה של מצוה. עוד יתבאר על דרך אומרו ונשלמה פרים שפתותינו, שאמר שמור, ומהנמנע שיקיים אדם כל הדברים, לזה אמר ושמעת, יקיים המצוות בלמוד, עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, והם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוות מעבירות האדם. עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל אם הרב דומה למלאך תורה יבקשו מפיהו… הנה לפי דבריהם בר"מ הגדול יכול ללמד מהרב הגם שיהיה רשע, מה שאינו כן הקטן. והרמב"ם לא חילק… וה"ח תירץ שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר, אבל הש"ס אינו סובר כן… ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז וגו', מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט אין אוכל שבתוכו נמאס וכו', ודברים אלו כסברת ר' מאיר, וידוע דהלכה כרבא… דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שאינו נקי, ולזה כשעשה ר' מאיר מעשה זה, היה ר' מאיר נקי מה', אבל לא מאדם, כל זמן שלא נודע טעמו, וזה סיבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו, ואחר שנאמר בישיבה של מעלה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים מה' ומישראל. והנכון לתת טעם לרמב"ם שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמד מאדם רשע… (שם יב כח)

ענינו – …או ענינו העניות הקשורה בלמוד התורה, אף עשיר תלמיד חכם ראוי להתנהג בעניות, כבחז"ל באבות, ומה עוד בדורות האחרונים, שרב עמלם להוציא לאור משפט והלכה אחת, והנסמך לתורה רבו לוחציו, ועיני כל אליו ישברו, ביד חזקה – ה' מצילנו מידו על ידי תורה שנתנה מימינו. (שם כו ה)

לשמר – שהתורה מצלת מהחטא, או שתשמר – אותם כפי ערך המדבר אותם, הוא ה' אלקים. לשמר – שתהיה שמיעתך ולמודך על מנת לעשות, ונתנך ה' עליון – זה בשכר תשמע, למוד התורה… (שם כח ב)

ומל – דמה שאמר ושבת הוא על תלמוד תורה, שזו התחלת התשובה, ואמר כנגדה ושב ה' את שבותך – כרז"ל שבעסק התורה יהיו נגאלים, וכן אבדה הארץ על עזבם את תורתי… (שם ל ו)

יערוף – על דרך אומרם ז"ל אם אין קמח אין תורה, יכוון הכתוב כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס, כמו כן צריכין הן ללמד תורה, וזה שיעור הכתוב, יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד, שאם לא יטיפו מפיהם טפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר, והיא מה שפירש במאמר התנא אם אין קמח אין תורה, אם ראית שאין קמח, דע שאין תורה… עוד ירמוז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה לאדם, כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אם תמאנו ומריתם חרב וגו'. וכפל לקחי אמרתי, כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה… כשעירים – על דרך אומרם בברייתא אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין, אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה וכו', מדרגה אחת כפי יכלתו יותר ממה שטרח, והוא אומרו כשעירים וכרביבים, כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא ורביבים גדולים על עשב, כדמיון זה התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר, להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול, ששואלים ממנו הכל, ואפילו מעשה מרכבה. (שם לב ב)

הגר"א:

והגית בו – בלב, שהלמוד מביא לידי מעשה, תשכיל – בעבור המצוות תשכיל איך להצליח. (יהושע א ח)

למה לי רוב זבחיכם – נגד הלומדים על מנת לקנתר ושלא לעשות… (ישעיה א יא)

ההרים – שמיר ושית משל לב' פנות היצר, התאותני והכעסני, שאליהם לא יקרבו, כי אם לתלמידי חכמים הנקראים הרים, שיגיעת תורה משכחת עוון… (שם ז כה)

הנה אנכי – יקים התורה על ידי ועל ידי בני, בסוד הדעת, כמו שאמר נתן לי לשון למודים לדעת, ועל ידי למוד הילדים. (שם ח יח)

אביעה רוחי – כל שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והנה תלמוד תורה שהיא המצוה הגדולה ביותר, מביאה רוח קדושה ביותר, והפוכו בלצון, הגדולה מכל העבירות, ורוח טומאתה גדול מכולם… אודיעה – נגד המתעצל בתורה, כשתראו מתיקותה תאהבוה. (שם שם כב)

יקראונני – לתורה צריך ב', לחקור ביגיעה, ולבקש מהקב"ה שיעזרוהו, על זה אמר יקראונני, ישחרונני – יחקרו בטורח… (שם שם כח)

תקח – תמיד, שתורה צריך ללמוד יום ולילה, תצפון – אבל המצוה צריך לשמרה עד בא זמן עשיתה. חכמה – מה שמקבל מרבו על ידי הקשבה, תבונה – שיבין הדבר על בוריו היא תבונה, בין בחכמה בין בבינה, ולכך צריך הטית הלב להבין מה בלב רבו. לבינה – הבנת דבר מתוך דבר, ולכך צריך לקראתה בפה, ועל ידי הקריאה בפה יבין… תחפשנה – על דבר טמון שמקומו ידוע בערך, הנמשל תורה צריך לבקש וללכת מעיר לעיר ללמוד, ומצות צריך לחפש, שהם טמונים עד בא זמן עשיית המצוה, ואז יחפש אחר הלכותיה וכו'. (משלי ב א-ד)

יתן חכמה – אם תלך בה' דברים הנ"ל, חכמה ובינה דעת תורה ומעשה, (שנגדם באדם מח לב ריאה גרון וכליות הפנימיים, ועינים אזנים פה ידים ורגלים החיצוניים), אז יסייע בידו. (שם שם ו)

ראשית – תראה ללמוד הרבה, ואחר כך קנה חבר להבין דבר מתוך דבר. (שם ד ז)

מבורך – שותה ביגיעה, והוא כשלומד מרב, בארך – בלי יגיעה, כשאתה לומד לבדך ומחדש, ושמח מאשת – כשתבין הסוד תשמח, כשתראה שמה שחדשת על פי הפשט נכון ואין בו יתיר. (שם ה טו ויח)

האדם זקוק בשביל דרכי ה' לג': חכמה, מדות ומעשים טובים, נמלה אף על פי שאוכלת מעט, שיעור גרגיר ומחצה לשנה, אוגרת המון, שזה מעשים טובים, דרכיה – במדות, שאינה גוזלת חברתה… האדם צריך ללמוד מזה לאגור בקציר, בילדותו לאסוף הרבה, אחר כך בקיץ הנמלה תכין, והאדם גם כן בזקנותו יטחן ויברר להבין מה שלמד, וזהו אם אין קמח אין תורה… מאכלה – רואה רק לעצמה, כמו שאמרו חז"ל אין תורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בני ביתו כעורב. (שם ו ז וח)

פתיות – מפתה תמיד, אבל התורה קשה לקנותה, כמו שכתוב בזוהר שצריכה טהרה קדושה ופרישות, ואי אפשר שהיא דבר טוב, שהרי אין טוב צריך פיתוי… (שם ט יג)

וחרוצים – …או הלומד רק קיצור הדינים ולא שרשם בסוף שישכחם… או יש חכמים מפרשים, כרש"י, שעליהם אומר דברי חכמים כדרבנות, דר בינה, מראה לעם, והם כמסמרות נטועים, ויש מאספים מאמרים חז"ל להוציא הדינים כהרא"ש, זה בעלי אסופות, ועליהם אמר אוגר בקיץ. (שם י ד וה)

העשיר – הבקי מתרץ ממקום למקום, והעני כמו שכתבנו תלמיד שתלמודו קשה עליו בשביל משנתו שאינה סדורה לו. (שם שם טו)

פיו מכריחו ללמוד מה שלמד בבטן אמו ושכח, כי שם לומד כל מה שיכול להשיג בעולם הזה, וזהו יגעת ומצאת – אבדתך, וכן כי לכך נוצרת. (שם שם כו)

פת – פתיתין דבר מועט וגם חרבה, וכן בתורה טוב ללמד מעט וחוזר תמיד ובנחת ולשמה, מהרבה בריב ולקנטר וכו', טוב עבד – העוסקים בתפלה ומצוות כרבי חנינא בן דוסא וחבריו, ימשול בבן – העוסק בתורה אם הוא מביש. (שם יז א)

בקצה ארץ – כשיתחיל כסיל ללמד ייחל כבר לסיים הש"ס או המסכת, והנה הלומד על מנת שידע הדין, או שיקרא רב, אין טוב לו בשעת עסקו כי אם אחר כך כשישיג מבוקשו, והלומד לקיים מצות בוראו, טוב לו גם בשעה שלומד. (שם שם כד)

בלא דעת – אם יעסק במצוות ולא ילמד תורה, ירעב כמו האוכל מעדנים ולא לחם, כי יראת ה' באה מהתורה, ועוד שאינו נהנה מהמצות, כי אינו יודע השורש, ועושה בלא חשק. ואץ ברגלים – שקופץ למדה גבוהה שלא מגיעה לו, הוא חוטא, כי יפול ממנה… איולת אדם – לפעמים יתחיל ללמוד תורה ולעשות מצוות ויפרש כי לא סיעוהו, והוא על שלא התחיל ללכת בדרכו וקפץ למעלה. הון יוסיף – עשיר בתורה ילמד עם רבים, ועוד שבכל דבור שלומד בורא מלאך קדוש והוא רעהו. (שם יט ב-ד)

עד שקרים – הלומד ואין כוונתו לקיים יגדל פשעו, כי התורה היא כמו הגשם, תצמיח כפי הזרע, חטים או סם, ויפיח כזבים – לומד תחילה ועושה מעט צדקה ומעשים ואחר כך פירש, יאבד את הראשונות. (שם שם ט)

יראת – מה שלמד תורה ביראת ה' כל היום מביאו לחיי העולם הבא, ויהיה שבע מהתורה שילמד שם בישיבה של מעלה. בצלחת – בחיקו ובין בגדיו לגופו, ואינו עושה מצוות, גם הנוגע לגופו וגם לפיהו, כי אדם צריך לעשות מצוות יותר מתורתו, כמו שכתוב, יותר מלמודך עשה. (שם שם כג וכד)

א': אינו צופה לתכלית הדבר, וכן בתורה הלומד לתכלית מותר בידו, כי חוזר תמיד ומוצא בה טעם בלמודו תמיד. (שם כא ה)

איש מחסור – שאין בו ריח תורה, אוהב לשמח בכסילים, כי התורה מחכימת פתי, אוהב יין ושמן – וכתיב אין מחסור ליראיו, שהאוהב רק יין ושמן, דהיינו אגדות, ורוצה להלוך בגדולות ונפלאות, ולא ללמוד ולקיים הדינים שהם לחם, לא יעשיר. (שם שם יז)

עיר גבורים עלה – או כל חכם וצדיק עולה בכל לילה לשמים ולומד, ויש צדיקים גדולים שעולים גם בהקיץ, כהנביאים, ויורד עוז – כמו ישעיה הביא הקדושה, ויחזקאל ברוך כבוד ה' ממקומו. (שם שם כב)

אל תתאו – אל תתפתה ליצר הרע ללמד לשם הנאה או רבנות, כי הוא לחם כזבים – כשתלך הפניה לא תלמד כלל, וכשלומד ביראת ה' עומדת לעד, וגם לומד בטהרה. אל תיגע – נגד הלומד לקבץ הרבה שמועות, ובשעת למודו אינו נהנה מזה. (שם כג ג)

אל תאמר – שהשי"ת ברא יצר הרע ואני אלך אחריו, אלא תיגע עצמך בתורה, וה' יסייעך כמו שאמר יגעתי ומצאתי תאמין. על שדה – בעל הלכות ומתעצל בהן, ועל כרם – בעל אגדות ששם גנוזין כל סודות התורה. (שם כד כט ול)

חרולים – ששורפים ידי האוחזים… כן בתורה אחר הלימוד צריך לבער הפסולת ביראת חטא ומעשים טובים, וזה שאמר כולו קמשונים – על המדות הרעות, חרולים – המעשים הרעים שמתבייש בהן. גדר אבניו – הגדרים והסייגות שעושה ומשמר הכל, וצריך ערמומיות גדולה ביראה. (שם שם לב)

הגה סיגים – לפני למוד התורה צריך להסיר הסיגים מלבו ולסור מרע, שאם לא כן ילמד בתורה פירוש אחר להיתר. ובמקום גדולים – אם הרב גדול ואינך יכול לעמוד על דבריו לך לרב שאינו חריף כמוהו… (שם כה ג וו)

האכילהו – משכהו לבית המדרש שיהיה גם כן עמך, רוצה לומר שתלמד שלא לשמה, וממילא יתבטל, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואמרו שנימוח אם הוא אבן, ואם ברזל מתפוצץ, שב' מיני יצר הרע הם, תאותני וכעסני, ואגדות נקראו מים, שמשבר היצר הרע של תאוה, וההלכות האש נגד היצר הכעסני, שמתפוצץ בבת אחת, והראשון נמוח לאט לאט, גחלים אתה חותה – בראשונה סבור שיניחך ללמד שלא לשמה, ואחר כך יפתך, וה' ישלם לך – שבסוף תלמד לשמה, כי כוונתך לשמים. (שם שם כא)

מעין נרפש – מה שאין ההלכה מבוררת ואין נהנים הלומדים ממנה, הוא כי היצר הרע גובר על היצר הטוב.

כמרגמה – המתגלגלת ממקום למקום שאינו מתכוון, כן אין הכסיל עושה בתורה כוונת המלמד, וגם יוציאם מלבו ולא ינוחו שם. (שם כו ז)

ותפשתי – אתרעם על מדת הדין, שיש בה ב' ענינים בלומדי תורה, לומד לשם פניות ולקנטר, או לומד ואחר כך פורש, ועל זה מתפללים וישם בלבנו אהבתו וכו', ולעבדו בלבב שלם וכו', הראשון יגיעתו לריק שאין בו ממש, והב' לבהלה, שיולדת וקוברת, וכל זה מחסרון יראת שמים, וזה שאמר וישם בלבנו אהבתו ויראתו. פן אשבע – יתרבה שכלי ואעזב דרכי התורה בהשעני על שכלי, או שלא אבין חכמת התורה ואלך אחר חכמות חיצוניות ואכחש ה'… (שם ל ט)

עת ספוד ועת רקוד, בכל העתות כתוב בלמ"ד, עת לבכות וגו', וכאן בשני עתות הללו כתיב בלא למ"ד, ויש לומר דבא לרמז מה דאיתא בגמרא בכמה דוכתי, מבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת והכנסת כלה, לכן כתיב גבי שני עיתות הללו בלא למ"ד, דהוא לימוד, לרמז דאז מבטלים הלימוד. (קול אליהו קהלת)

בגמרא תאני מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא בכיסיה, והנה יש להרגיש קצת למה לא אמר ודמי כמאן דמנח בקופסא, שלשון זה יותר רגיל בתלמוד. אולם אינו מן הנמנע שחז"ל רמזו בזה הלשון למה שאמרו אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה שלא ישמט ויאבד ממנו, וזה שאמרו תאני מיניה וכו', ודמי כמאן דמנח בכיסא, רצונו לומר אף על פי שנקבע הדבר בזכרונו, עם כל זה היה ממשמש אותו כל שעה שלא ישכח ממנו, אבל דבר המונח בארגז בביתו אין צריך מישמוש כל שעה. (שם פסחים)

…אולם על דרך דרש פשוט הענין כך הוא, כי ידוע שאין התורה נקנית אלא בשלשה מדות, הסתפקות ענוה ושקידה רבה … הם שערים גדולים לבא אל הקדש פנימה. והנה שלשה מדות אלה אמרו כאן שכולם נקבצו ונמצא כן אצל רבי אליעזר, עד שמפני זה היה ראוי לקבע הלכה כמותו, על כן הביא להם ראיה מן החרוב, שנעקר ממקומו, להודיע לבני האדם שרבי אליעזר נמצא אצלו הדבר הזה, דהיינו מדת ההסתפקות, שהוא מושאל על מדת ההסתפקות, כמו שאמרו וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'… אחר כך אמר להם אמת המים תוכיח, באות הזה מודיע שנמצא אצלו סגולה אחרת, שנקבעת אצלו מדת הענוה, והם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים, שלא כל מי שדעתו שפלה הלכה כמותו. אחר כך בא עליהם בטענה שיש לו עוד סגולה שלישית, דהיינו רוב השקידה, והביא להם ראיה מכותלי בית המדרש… (שם בבא מציעא)

…דאיתא במסכת נדה, כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו וכו'. ולכאורה למה מלמדים אותו ואחר כך משכחין אותו. ונראה על פי מה שכתב האלשיך הקדוש מה שאנו אומרים ותן חלקנו בתורתך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, ולפי זה אם לא היו מלמדין אותו במעי אמו, איך יכול למצא על ידי יגיעתו ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, אם כן בטל שכר ועונש, שלכן מלמדין אותו חלקו במעי אמו, זה נקרא כל התורה, רוצה לומר כל חלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו מוצא אבידתו… (שם עדיות)

קבעת עתים לתורה, קבעת הוא מלשון וקבע את קובעיהם נפש כי שואלים אותו אם גזל עת מעתותיו, אף שלא היה לו פנאי ביותר ללמוד תורה. (דברי אליהו שבת ל"א)

מוהר"ן:

אך לדיבור שיאיר לו אי אפשר לזכות כי אם על כבוד, היינו שיראה שיהיה כבוד השי"ת בשלימות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השי"ת, היינו על ידי ענוה וקטנות, כי עיקר בחינת הדיבור הוא מכבוד, כמ"ש (תהלים כ"ד) "מי הוא זה מלך הכבוד", היינו מלכות פה, כי כשהתורה באה לתוך דיבורים פגומים, לפה פגום, לא די שאין דיבורי התורה מאירים לו, כי אם גם התורה עצמה נתגשם ונתחשך שם מפיו, כמ"ש (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", בחינת "וימש חושך" (שמות י'), היינו שלא יתגשמו ויתחשכו מפיך, כי על ידי שאין משגיחין שיהיה כבוד השי"ת בשלימות, היינו על ידי גדלות, על ידי זה אין יכולין לפתוח פה… אך כשהוא נזהר ושומר כבוד השם שיהיה בשלימות, שהוא נבזה בעיניו נמאס, על ידי זה יכול לדבר דיבורים המאירים בבחינת (יחזקאל מ"ג) "והארץ האירה מכבודו", והם מאירים לו לתשובה, ויכול לבוא לתבונות התורה לעומקה כנ"ל… (יא ב)

וזה ידוע שאינו נקרא תלמיד חכם אלא על ידי תורה שבעל פה, כי זה שיודע ללמוד חומש אינו נקרא תלמיד חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים, וכשלומד בלא דעת נקרא לבן, על שם ערמומיות שנכנס בו, ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמ"ש בזוהר (ויצא דף קנ"ג ב') צדיקים ירשו ארץ, צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו הם, הצדיק שחידש זאת התורה שבעל פה, זה צדיק עליון, וצדיק התחתון זה שלומד החידושים ותורה שבעל פה היינו שכינתא כמ"ש (בפתח אליהו) מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה וכשהשכינה הנקראת תורה שבעל פה באה בתוך תלמיד חכם שד יהודי זה נקרא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'. וכשהאדם לומד בקדושה ובטהרה איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחינת נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, כי הפסק הזה הוא דיבורו של התנא, ודיבור הוא החיות… ורוח ממללא היינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל פה כמ"ש (בראשית א') "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא בשעה שמחדש התנא איזה חידוש ומדבר זה החידוש זה הדיבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל פה שחידש כי משם מוצאה, כמ"ש "תוצא הארץ נפש חיה", נמצא עכשיו כשלומדים את החידוש הזה וכשמכניסין הלימוד והחידוש בתוך נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחידש זה החידוש עם רוח ממללא, היינו עם הדיבור הלומד זה החידוש עכשיו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין. נמצא כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא. אבל תלמיד חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק דין עליו כתוב (משלי כ"ז) "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבול רוחו של תלמיד חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבול לנשק את עצמו עם נבילה, כל שכן שנבילה טובה הימנו… (יב א)

וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחינת עיבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עיבור, בחינת (הושע י"ב) "בבטן עקב את אחיו", ואז צריך לצעוק הקלין הנ"ל, וזה בחינת (בראשית כ"ז) הקול קול יעקב", כשהוא בבחינת יעקב צריך לו הקלין כדי להוציא המוחין בבחינת לידה. ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חידוש, אין לדרוש אותה ברבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב בבחינת עיבור, אף על פי שהקב"ה מתענג בה בבחינת "ודגלו עלי אהבה" אל תקרי ודגלו אלא ולגלוגו (מדרש שה"ש), אבל אין לדרוש אותה כמו שהיא לרבים, כי אין לדרוש אלא דברים המבוררים, כמאמר (שבת קמ"ח ב') "אמור לחכמה אחותי את", אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמור, ואם לאו אל תאמרהו… (כא ח)

השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים, מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון, כמו שאנו רואים בחוש, שאי אפשר להשיג שכל גדול כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון. כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד, הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן, כדי שיוכל התלמיד להבינו, דהיינו שהוא מציע לו מתחילה ההקדמות ושכליות קטנים שמסבב לו תחילה כדי להבינו על ידי זה המכוון שהוא שכל עליון וגדול.

וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסיר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאד מאד שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון כנ"ל כדי שיוכלו הקטנים להבינו. וכל מה שהוא קטן ביותר ומרוחק ביותר מהשי"ת הוא צריך רבי גדול ביותר. כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדריגה קטנה מאד, דהיינו במצרים, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהיינו משה רבינו ע"ה… כי כל מה שהחולה גדולה ביותר צריך רופא גדול ביותר. על כן אין להאדם לומר די לי אם אהיה מקורב אצל איש נכבד וירא ה', אף שאינו מופלג במעלה, כי הלואי שאהיה מקודם כמוהו, אל יאמר כן, כי אדרבא, כפי מה שיודע אינש בנפשיה גודל פחיתותו וגודל ריחוקו שנרחק מאד מהשי"ת כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו… צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד הגדול במעלה ביותר, דהיינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאד מאד כנ"ל… (ל א וב)

ויש כמה בחינות שינה, כי יש שינה בגשמיות, שהיא נייחא למוחין, גם יש בחינת לימוד שהוא נקרא גם כן שינה, לגבי דביקות הבורא, והוא לימוד פשטא אורייתא שהוא בחינת שינה (זוהר פנחס רמ"ד ב' עיין ב"ר ויצא ס"ט), כמ"ש חז"ל (סנהדרין כ"ד) "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי, וזה בחינת אמונה… ואדם הדבוק תמיד בעבודת הבורא ונתייגעים המוחין שלו מחמת גודל הדביקות, אזי ילמוד פשטא אורייתא, וכשלומד פשטא אורייתא אזי המוחין שלו, היינו נשמתו, באה בתוך אמונה, בבחינת חדשים לבקרים, ומתחדשים ומתחזקים מעיפותם… (לה ד)

וכשעוסק לעורר בני אדם הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו, כמשארז"ל (חולין קל"ג) כל המלמד לתלמיד שאינו הגון וכו'… וכשלומד עם אחר הוא בחינת כתיבה, כי הלשון הוא בחינת (תהלים מ"ה) "לשוני עט סופר מהיר", שנחקק ונכתב על לב התלמיד… ועל כן צריך שלא יהיו דבריו נכתבין על בחינת עור בהמה טמאה, היינו תלמיד שאינו הגון. אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו, ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שעל ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחבירו, וכאלו עשאו לדברי תורה… וכשלומד בכוונה זו, אזי השי"ת שומר אותו שלא יהיו דברים נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו. וכשעוסק לעורר על ידי סיפורי מעשיות צריך שיהיה שיחתו וסיפוריו גם כן בבחינת הלימוד הנ"ל, דהיינו ללמוד ולעשות כנ"ל, וזה בחינת (ע"א י"ט ב') שיחתן של תלמידי חכמים צריכין לימוד… (ס ז)

…אבל יש עוד מין אפיקורסית הם החכמות שאינם חכמות, אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות, כמו למשל כשאחד אומר סברא שקר בגמרא פירוש רש"י ותוספות, ומחמת שאין למדן ליישב הקשיא שבאה על ידי סברא זו על ידי זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינה סברא כלל. כן יש כמה מבוכות וקשיות אצל המחקרים שבאמת אינם שום חכמה, והקשיות בטלים מעיקרא, אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקשיות… (סד ב וראה שם עוד)

מי שאי אפשר לו ללמוד כלל, כגון שהוא עם הארץ, או שאין לו שום ספר, או שהוא במדבר, רק שלבו בוער בו ונכסף מאד ללמוד ולעבוד את ה', אזי מה שהלב חומד ללמוד זה בעצמו הוא בחינת לימוד מתוך ספר, כי נמצאו בעולם שני צדיקים שמדברים זה לזה, והם ברחוק מקום זה מזה כמה מאות פרסאות, היינו שזה הצדיק מקשה קושיא בתורה, והצדיק השני שם במקומו ואומר דבר שהוא תירוץ על הקשיא של הצדיק הא'. וכן לפעמים זה מקשה וזה מקשה, והקושיא של האחד הוא תירוץ על קושיא של חבירו, ועל ידי זה הם נדברים זה לזה וזה אין שום אדם שומע כי אם הקב"ה בעצמו. וזהו (מלאכי ג') "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו", היינו שהם אינם מדברים זה לזה רק הם נדברים ממילא, וזה אין שום בריה שומע כי אם השי"ת, וזהו "ויקשב ה' וישמע", ומחבר הדברים זה לזה וכותבם בספר לזכרון. וזהו "ויכתב בספר" שיש למעלה שם נכתבין דבריהם, בבחינת (משלי ג') "כתבם על לוח לבך".

וזה שלבו בוער בקרבו וחושק ללמוד, רק שאי אפשר לו, הוא מקבל לב מלב שלמעלה, שהוא בחינת ספר זכרון הנ"ל, ומשם מקבל לבו חשקו, והוא בחינת לימוד מתוך הספר ממש. וזה שאמר "ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו", כשדרז"ל (ברכות ו') אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה… (קמב)

דע שיש אמצעי והיא השכינה שהוא אמצעי בין בני אדם ובין השי"ת כביכול, וידוע שיש חילוק בין לימוד התורות שלא כל אדם ואדם לומד בבחינה אחת, ומי שזוכה ללמוד להשכינה שלימודו עולה לשכינה אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשי"ת, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות. כי בהתורה יש אש ומים, וכשהשכינה שהיא בחינת אמצעי מקבלת התורה אזי עולה כח האש למעלה, ונמשך ממנו שפע למעלה לכל העולמות ולכל המלאכים ושרפים וכו', וזה הוא שפע רוחניות… וזהו הוא בחינת ימין ושמאל שיש בהתורה, היינו "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג') כי אורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, כמשארז"ל (קידושין ל"ט ב'), והוא בחינת שפע רוחניות שהיא בחינת ימין, שזאת השפע היא לעולם שכולו ארוך… ועושר וכבוד שהוא שפע גשמיות היא בחינת שמאל. אך לא כל אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה לימודו רק להשכינה, היינו לאוקמא שכינתא מעפרא, ולא כל אדם זוכה ללימוד זה, ואף אם לומד ביראת שמים וגם אם אומר שלימודו לאוקמא שכינתא מעפרא, עם כל זה מי יודע אם ראוי לכך שיהיה לימודו להשכינה.

וכשאין לימודו עולה להשכינה אזי כשהתורה יוצאת ואי אפשר לה לעלות אל מקום מכונה, וטבעה הוא להגביה את עצמה ולעלות, ובתוך כך נעשה לילה, ואזי יוצאין כל גרדיני נמוסין וכו' המבוארים בזהר הקדש (מקץ דף ר"ג ב'), והם מכים עליה ונופלת למטה ומתפזרת למטה לכל העולם, וכל בני עולם שואבים מהאויר, וכולם שואבים מזאת התורה שנתפזרה למטה באויר בהקיץ או בשינה. ולפי מהות האדם שמגיע לו מהתורה הזאת כן נעשה ממנה. כי אדם כשר וירא שמים אפילו מקטני הערך, או אדם גדול וצדיק כשמקבלין מהתורות אלו שנתפזרו, אזי נעשה אצלו מזה ט"ל תורה, ומגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק להתורה, והכל לפי מדריגת המקבל… אך כשמגיע לבני אדם שאינם כשרים, אזי נעשה היפך מזה, שנעשה אצלו מאלו התורות ל"ט מלאכות, שמגיע לו אדרבא חשק נמרץ והתעוררות חדש ליגיעות וטרחות ועבודת העולם הזה, שהוא ההיפך ממש מט"ל תורה… (קנט וראה שם עוד)

בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מיתתם היו עסוקים בתורה כל היום ולא היתה שליטה להבעל דבר עליהם, ועכשיו מצינו בני אדם שמתו באמצע לימודם, דע שאם הלימוד כהוגן בודאי אין לו שום כח, אבל אם אין הלימוד כראוי, בפרט לימוד גמרא אם אין הלימוד כראוי אזי הוא מקבל יותר כח מהלימוד, כי תלמוד בגימטריא של שמה לילית, על כן יש כח בלימוד התלמוד או להכניע אותה או חס ושלום להיפך. (ריד)

דע שעל ידי התחדשות התורה נעשה נהרות, כי כשמתחיל לחדש בתורה אזי מתחיל לנבוע מעיין בבחינת (יואל ד') "ומעין מבית ה' יצא", שהוא השכל. כ"ש (משלי כ"ד) "בחכמה יבנה בית", וזה המעין בתחילה הוא צר וקטן, ואחר כך מתרחב ומתפשט יותר ויותר, עד שנעשה ממנו נהרות, והכל באים לשתות מאלו הנהרות. על כן מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו גם כן קליפות וס"א חס ושלום לשתות גם כן משם, על כן צריך לבכות מקודם ואזי עושה על ידי הבכי נהרות… ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וס"א, ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אחר כך, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך שלא ישתו ממנו זרים. ועל כן חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחינת (תהלים ק"ב ) "ושיקויי בבכי מסכתי", שצריך למסוך המשקה בבכי… (רסב)

אך דע כי גם על ידי מי שאומר תורה ברבים ושומעים תלמידים שאינם הגונים על ידי זה בא גם כן עצירת גשמים, כי על ידי כבוד התורה בא גשמים, בבחינת (שמות ט"ז) "וכבוד ה' נראה בענן", ועל ידי הענן בא גשמים…

וזה שאמר רשב"י למדני תורה ואם לאו אני אומר וכו', כי ר' עקיבא היה מקהיל קהלות ודורש ברבים, וסבר ר' שמעון שמפני זה נתפס בתפיסה מחמת שהיה דורש ברבים ושמעו בני אדם שאינם מהוגנים, כי על ידי חידושי תורה שמגלין על ידי זה נמשך אלקות כביכול, כ"ש (שמות כ"ה) "ויקחו לי תרומה", היינו כשתרצו ליקח ולהמשיך אותי, אי אפשר כי אם על ידי התורה, כי על ידי התורה ממשיכין אותו כביכול, ולהיכן נמשך האלקות, לתוך מוח השומע… (תנינא ס)

תניא:

…וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטילים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד העונש הכללי… וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטילים יחשב לענין עון ביטול תורה, ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים, שאינו מלביש ומטמא רק המדות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלקית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, מה שאינו כן בחכמת האומות עובדי גלולים הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד שבנפשו האלקית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה… (ליקוטי אמרים פרק ח)

…ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה, אין זו הוכחה כלל, שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי, רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן מתלבשים במח והפה והידים ושאר אברי הגוף, מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב… (שם פרק יג)

וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו, ובזה יובן מה שכתוב בגמרא דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד, והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים… ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלקים, מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי… (שם פרק טו)

…אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימיים של נפש האלקית וכל שכן נפש האלקית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, ולא מרכבה לבד, כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר וכו'… וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, כדכתיב כולם בחכמה עשית, ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם, והיא היא רצונו יתברך הנקרא סובב כל עלמין, שהיא בחינת שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין, רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף, והיא היא המתלבשת בנפש, ולבושיה בבחינת גילוי ממש, כשעוסקים בדברי תורה… ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים, ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ב"ה ממש המתגלה בהם… (שם פרק כג, ועיין שם עוד)

ויחוד זה למעלה הוא נצחי לא לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן, וכן גילוי רצונו שבדבורו שהיא התורה הוא נצחי, וכמו שכתוב ודבר אלקינו יקום לעולם, ודברים חיים וקיימים וכו', ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים וכו', אלא שלמטה הוא תחת הזמן, ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה, כי אחר כך אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה, והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה' ואף על פי כן כשחוזר ושב לעבודת ה' אחר כך לתורה ולתפלה ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק, ה' יסלח לו… ולזה תיקנו ברכת סלח לנו ג' פעמים בכל יום על עוון ביטול תורה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום… (שם פרק כה)

…ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה, ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו… (שם פרק לד)

…והנה כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלקית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם, שהם כח הדבור ומחשבה נכללות באור אין סוף ב"ה ומיוחדות בו ביחוד גמור, והיא השראת השכינה על נפשו האלקית, כמאמר רז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית, המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצוות מעשיות שנעשים על ידי הגוף ממש… (שם פרק לה)

ומה שאמרו רז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם, היינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם לבושים הפנימיים של נפש החיונית, וגם מהותן ועצמותן של בחינת חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל, ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת וכו' לא יכלו להם הבינוניים להפכם לקדושה, היינו משום שהרע חזק יותר במדות מחב"ד, מפני יניקתן שם מהקדושה יותר, כידוע ליודעי ח"ן. זאת ועוד אחרת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצוות, על פי מה שכתבנו לעיל בשם התיקונים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אבריה דמלכא, וכמו באדם שהתחתון דרך משל, אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לג' בחינות חב"ד, ככה ממש דרך משל להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ בהארת אור אין סוף ב"ה המתלבשות במצוות מעשיות לגבי הארת אור אין סוף שבבחינת חב"ד שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו. ואף שאינו משיג אלא בגשמיות, הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה וכו', כמו שכתבנו לעיל, ואף על פי כן לא המדרש עיקר אלא המעשה, והיום לעשותם כתיב, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה כל האדם, ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים… מה שאינו כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצוות מעשיות, והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של אין סוף ברוך הוא, ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין סוף ב"ה ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין שהן אבריה דמלכא, וזה שאמר רב ששת חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי. והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ב"ה על נפשו ועל נפשות כל הישראל היא השכינה כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל, כמו שכתבנו לקמן על ידי עסק התורה נקראת בלשון קריאה, קורא בתורה, פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו לבא אליו… וזה שאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק אבא אבא, וכמו שקובל עליו הנביא אין קורא בשמך וכו', ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה, כמו שכתבנו לעיל. (שם פרק לז)

…וגם אהבה לבדה אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות, שהיא מוסתר בלב כל ישראל כמו שכתבנו לקמן, וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אז אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו, ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח, אך כשעושה סתם לא לשמה, ולא שלא לשמה, אין הדבר תלוי בתשובה אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה, ופרחא לעילא מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה, ולכן לעולם יעסוק אדם וכו', וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזוהר. (שם פרק לט)

אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה, אין לימודו עולה אפילו בי' ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה, כי הספירות הן בחינת אלקות, ובהן מתלבש ומתייחד אור אין סוף ב"ה ממש, ובלא דחילו ורחימו לא יכלו לסלקא ולמיקם קדם ה' כמו שכתוב בתיקונים, רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות, שבהן עומדים המלאכים, וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב', שמהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצוות בלי כוונה נבראים מלאכים בעולם העשיה, וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה. אבל תורה שלא לשמה ממש, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אינה עולה כלל למעלה, אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי, שהוא מדור הקליפות, וכמו שכתב בזוהר על פסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דאפילו עמלא דאורייתא אי עביד בגין יקריה וכו', וזה שאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פירוש שלא נשאר למטה בעולם הזה, ואף דאורייתא וקב"ה כולא חד, שהוא ורצונו אחד, הרי הקב"ה איהו ממלא כל עלמין בשוה, ואף על פי שכן אין העולמות שוים במעלתם, והשינוי הוא מהמקבלים… ועולם הזה הוא עולם השפל בב' בחינות, כי ההארה שבו מצומצמת מאד, עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל הדברים הטהורים שבעולם הזה, ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים… וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה, מה שאינו כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה קליפת נוגה מהפכת לטוב, ונכללת בקדושה זו כנ"ל, מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי, אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה, הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושורש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא מעלה אותן עד מקומה בי' ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים וכו' כנ"ל, ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ב"ה שהוא רצון העליון בתפלה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי… ובתיקונים פירש, שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים, ואם לאו נקראים אפרוחים, דלא יכלין לפרחא… והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון, וכך דרך משל התורה ומצוות הן עיקר היחוד העליון על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ב"ה… (פרק מ)

…ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין, וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו, ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק א-לוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך… הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה, מה שאינו כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד, והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלקיכם… ועסק התורה ומצוות והתפלה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש, כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו ית', והיו לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן… והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה להעלות ניצוץ אלקות שבתוכה למקורו תהא רק לעשות נחת רוח לפניו, כמשל שמחת המלך בבא אליו בנו יחידו בצאתו מבית השביה ובית האסורים כנ"ל… (שם פרק מא)

עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצוות לשמן על ידי מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שהיא מדת רחמים, לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלקות המחיה נפשו, אשר ירד ממקורו חיי החיים אין סוף ב"ה… (שם פרק מה)

אך מי הוא הנותן כח ועוז לבחינת מתנים להעמיד ולקיים הראש והזרועות, הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבעל פה, שהיא בחינת גילוי רצון העליון דאורייתא מחכמה היא דנפקת, אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מעלה מבחינת חכמה, והוא הנקרא בשם רצון העליון ב"ה… וזהו חגרה בעוז מתניה, אין עוז אלא תורה, שהיא נותנת כח ועוז לבחינת מתנים החגורים ומלובשים בה לחזק ולאמץ זרועותיה… (אגרת הקדש א)

…וזה שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וכו', כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה, ואם לאו הרי נקראת חכמתו לבדו בלי המשכת חיים ממנה חס ושלום. ובזה יובן מה שכתב האריז"ל שיש ב' מיני נשמות בישראל, נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצוות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים. דלכאורה הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמילות חסדים, כמאמר חז"ל שאפילו תורה אין לו, אלא שתלמידי חכמים שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה, ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים, הנה פעולת אתערותם דלתתא לעורר חסד עליון להמשיך ולהוריד אור אין סוף המלובש בחכמה עילאה מקור תורת ה' שבפיהם, הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה על ידי עסק התלמוד, ולמלאכים שביצירה על ידי לימוד המשנה, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור היא תורה שבעל פה, ומקור האותיות הוא מחכמה עילאה כנ"ל, אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עוז, לא די באיתערותא דלתתאה של תלמידי חכמים העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, אלא על ידי אתערותא דבעלי מצוות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, לכן נקראו תמכי אורייתא… (שם ה, ועיין שם עוד)

…על כן אהוביי אחיי שימו לבבכם לאלה הדברים הנאמרים בקצרה מאד, איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא אמרו רז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים, אלא בימיהם שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים, מה שאינו כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקביים, שהוא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת, ולהפכה חשוכא לנהורא דילה, כי אם בבחינת עשיה גם כן שהיא מעשה הצדקה… (שם ט)

…ואחר כך בבא ההשפעה לידי מעשה, דהיינו בשעת ההשפעה ממש, צריך להתיעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה, כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה לבנו, אם יאמרנה לו כולה כמו שהיא בשכלו, לא יוכל הבן להבין ולקבל, רק שצריך לסדר לו בסדר וענין אחר דבר דבור על אופניו מעט מעט, ובחינת עצה זו נקראת נצח והוד שהן כליות יועצות… כמו הטוחן חטים ברחיים ומפרר החטים לחלקים דקים מאד, דכך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו ולחלקם לחלקים רבים, ולומר לו מעט מעט במועצות ודעת, וגם בכלל בחינת נצח הוא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה והלימוד מבנו מבית ומחוץ, מבית היינו להתחזק נגד מדת הגבורה והצמצום שבאב עצמו, שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו לומר שאינו ראוי לכך עדיין, ובחינת יסוד היא על דרך משל, ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון, שרוצה שיבין בנו. ובלעדי זה, גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו לא היה מבין כל כך כמו עכשיו, ושאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פה אל פה באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו, וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך ההשפעה והלימוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר, והאב משפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו… (שם טו)

בגזירת עירין פתגמא, ומאמר קדישין חכמי המשנה ע"ה ששנו במשנתם עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, כי זה כל האדם, ואף גם זאת היתה כל יצירתו בעולם הזה, לצורך עליה זו אשר אין עליה למעלה הימנה, כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה, תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל על ידי עסק התורה והמצוות בעשרה דוקא, כמו שאמרו רז"ל אתיא תוך תוך… ומשום הכי אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו', ואף גם זאת לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד ליחיד לפי ערכו לפי ערך המרובים, אבל לענין השראת קדושת הקב"ה אין לו ערך אליהם כלל, וההפרש בין השראה לקביעות שכר מובן למביני מדע, כי קביעת שכר הוא שמאיר ה' לנפש תדרשנו באור תורתו שהוא מעטה לבושו ממש, ולכן נקראת התורה אור, שנאמר עוטה אור כשלמה, והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כוחותיה, לכן גם אור ה' המאיר בה הוא גבולי מצומצם ומתלבש בתורה, ועל כן יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם ויגיל, ואורו בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה ויצא כברק חצו, וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. אבל ההשראה היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית, כי אם מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה, כמו שאמרו חז"ל אכל בי עשרה שכינתא שראי, כלומר עליהם מלמעלה, כמו שכתוב ויהי נועם ה' עלינו… ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו, ועל כן אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מנועם ה' וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצוות ברבים דוקא…

על כן אהובי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת, ותנו כבוד לה' אלקיכם בטרם יחשך, דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספרים, על ידי שרוב סודות התורה גנוזין בה, ומכפרת עונותיו של אדם, כמבואר בכתבי האריז"ל, והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא, וכידוע לכל חכמי לב, וגם ללמוד מעט בשולחן ערוך אורח חיים הלכות הצריכות לכל אדם… (שם כג)

והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסידי מדע שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל, שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא עץ חיים למחזיקים בה, ולא ספר הזהר לבד, ובפרט שהיה גנוז בימיהם, וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא בגמרא, וכמו שכתב האריז"ל, דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה, ולא בדורות הראשונים. ואף גם זאת פליאה נשגבה, דלפי זה לא היה לימוד איסור והיתר וכל שכן דיני ממונות דוחין מצות תפלה שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרבי שמעון בן יוחאי וחבריו, וזה אינו, כדאיתא בגמרא דרבי שמעון בן יוחאי וחביריו וכל מי שתורתו אומנותו אין מפסיקין לתפלה, ואפילו כשעוסק בדיני ממונות כרב יהודה, ואפילו הכי לא מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודיה… וגם פלפול הקושיות ותירוצים דמסטרא דרע ורוח הטומאה אשכחן ברבי שמעון בן יוחאי דעסק ביה טובא גם בהיותו במערה, ואדרבא בזכות צער המערה זכה לזה, כדאיתא בגמרא דאמר לרבי פנחס בן יאיר אכל קושיא כ"ד פירוקי… אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה ולמעשה הן הן גופי תורה שבעל פה, שהיא ספירת מלכות דאצילות…

והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה, הוא סוד גלות השכינה, אשר שלט האדם באדם וכו', וזה שכתב ברעיא מהימנא, ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא וכו' אינו וכו', דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצוניים שהם בקליפת נוגה שהערב רב יונקים משם ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות, ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצוות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל, לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא על ידי עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת כנודע, דאורייתא מחכמה נפקת, ובחכמה דייקא אתברירו והיינו חכמה עילאה דאצילות, המלובשת במלכות דאצילות סוד תורה שבעל פה, המלובשת במלכות דיצירה, סוד המשניות וברייתות המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה, ששם מתחיל בחינת הדעת שבנוגה כנודע מהאריז"ל. והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד, מה נעשה בשמים ממעל על ידי כיוון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים. מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז, כי על ידי זה מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה, שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה, שהטעם הוא סוד הספירה חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבה"כ, והם שם בבחינת גלות, שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה מעליונים ותחתונים, וזה שאמר ברעיא מהימנא שהקושיא היא מסטרא דרע. והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד, לפי שהם מלובשים בגוף חומרי, משכא דחויא מקליפת נוגה, והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא סט"א, ויתפרדו כל פועלי און, ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה, וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה ולחדש, שכל חדש הן בהלכות הן באגדות, הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחינת שורש נשמתו, ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע. (וכל דברי תורה ובפרט דבר הלכה היא ניצוץ מהשכינה שהוא היא דבר ה', כדאיתא בגמרא, דבר ה' זו הלכה)… וזה שאמר בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני ואת בני מבין האומות עובדי גלולים.

אבל צבאות השכינה מקליפת נוגה (מהקליפות) אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און ולא שלטה אילנא דטוב ורע בצאת הטוב ממנה, אזי לא יהיה עסק התורה והמצוות לברר בירורין, כי אם ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות, כמו שכתב האריז"ל, והכל על ידי פנימיות התורה לקיים המצוות בכוונות עליונות שמכונות לאורות עליונים וכו', כי שורש המצוות הוא למעלה מעלה באין סוף ב"ה. (ומה שאמרו רז"ל דמצוות בטילות לעתיד לבא היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים). ולכן היה גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים, אבל הנגלות היו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה, ואין צריך לעסוק בהם אלא לערב רב, שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה, וצריכים לעסוק בתורה במשנה להתיש כח הסט"א הדבוק בהם, שלא תשלוט בהם להחטיאם, כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב, וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל, שלא יארע להם פסול וטומאה ואיסור, כי לא יאונה וכו', וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית, כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן אין צריך לעסוק בהם כלל. מה שאין כן בזמן בית שני היו צריכים לעסוק גם לא בשביל הלכה למעשה בלבד, אלא שזהו עיקר עבודה, להתיש כח הסט"א ולהעלות ניצוצי הקדושה על ידי התורה והעבודה… (שם כו)

…וצריך להבין, למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה, וגם למה השונה הלכות דוקא מובטח לו וכו', ולא שאר דברי תורה. וכן להבין מאמר רז"ל בפרק י"א דמנחות, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית וכו' יצא ידי חובתו, ולמה אינו יוצא ידי חובתו בשאר דברי תורה. אך מודעת זאת מה שכתב האריז"ל, שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים, עד שיקיים כל התרי"ג מצוות התורה במחשבה דבור ומעשה, להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא וכו', לבד מצוות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל, כי הוא כללות כולם וכו'. והטעם הוא, כדי להלביש כל תרי"ג בחינות וכחות שבנפשו אחת מהנה לא נעדרה וכו'. וביאור ענין הכרח וצורך לבושים אלו מבואר בזהר ומובן לכל משכיל… וכנראה בחוש שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא, אזי באותה רגע על כל פנים נולד לו תענוג נפלא בשכלו, מכלל שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה, רק שמלובש בבחינת שכל וחכמה, וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה דהיינו שמשיגה ומבינה היטב, אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלובש בחכמה, ולכן נקראת בחינת בינה בשם עולם הבא בזוהר הקדוש, שהיא בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלובש בה, שמשיגים הצדיקים בגן עדן ומשכילים בפנימיות התורה, דאורייתא מחכמה נפקא, ואורייתא וקוב"ה כולא חד… (שם כט)

להבין מה שכתב בשער היחודים פרק ב' דעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, וזה הביא מהזהר פרשת שלח, דלית קלא דאתאביד וכו' בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע וכו'. והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה, כמו מכוונת התורה, ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי, כמו שכתוב בזהר פרשת פקודי, אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו, כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד, דבלאו הכי לא מיקרי לימוד כלל, רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה מאהבת ה' שבלבו בבחינת גילוי, רק מאהבה המוסתרת הטבעית, אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל וכו', דהא לא סליק לעילא מן שמשא, כמו שכתב בפרשת ויחי, והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות בדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא, והכי נמי בתפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות, (אלא מפני שכוונתו לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת)… אבל תורה סתם שאינה שלא לשמה רק מאהבה מוסתרת טבעית, לא גרעא מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן דסליק לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא, וסליק לעילא, אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר…

להבין מה שכתב בפרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור על ידי התפלה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה, הענין הוא, שעל ידי תורה ומצוות מוסיפין אור באצילות וכו', פירוש אור אין סוף ב"ה בכלים דאצילות על ידי תלמוד תורה בפנימיות, דהיינו המשכות המוחין, ובקיום המצוות בחיצוניות הכלים… נמצא כשתופס האתרוג ומניעו כהלכתו הרי זה תופס ממש חיותו המלובש בו מנוקבא דאצילות המיוחדת באור אין סוף המאציל ב"ה, מה שאינו כן בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד, אלא מציאותה ולא מהותה, אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצוותו כהלכה בבחינת דבור ומחשבה, וכל שכן הלומד הסוד, אבל דוקא סודות המצוה, דלא גרע מלימוד הלכותיה, ואדרבה, אף שאינו משיג המהות, מה שאינו כן בסדר ההשתלשלות, אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצוות שמשיג ותופס המהות, ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש, כמו שכתוב זאת התורה וכו', אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה, ואדרבה עולה על כולנה, כמו שכתוב וידעת היום וכו', דע את אלקי אביך וכו', ומביאה ללב שלם וכו', שהוא העיקר, והשגת המציאות הוא להפשט מגשמיות וכו', רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג, והאדם צריך לקיים תרי"ג, לפי שהן השתלשלות המהות דחיצוניות דכלים דאצילות, לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש… (קונטרס אחרון, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

…והיא הנותנת לאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימיים הגנוזים בתורה הקדושה… אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו וכו', אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה, ויבין כל רזי התורה וכו', ויתגלו לו רזי התורה כתיקונן… וזה שאמר הכתוב (איוב ל"ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת ש-די תבינם, רוצה לומר שבחינת הרוח הוא משתלשל ומשופע ונכנס בתוך האדם, אבל הנשמה שהיא נשמת ש-די, רוצה לומר נשימת פיו יתברך, כביכול, רק שהיא הנותנת לו בינה בניצוצי אורה עליו, להשכילו בעמקי מצפוני התורה הקדושה… (שער א פרק טו)

וכן אם חטא חס ושלום במחשבה אשר לא טהורה, וגרם בזה שיסתלקו מעליו נצוצי זהר נשמתו שהיתה עד הנה בהלו נרו עלי ראשו, אז על ידי עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו מעורר שיתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו, ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה להשכיל בתורה הקדושה בבינה יתירה בסתרי טהוריה, ומאותו הקדושה והאור משתלשל ונשפע גם על רוחו ונפשו להשלימם בשלימותם. (שם פרק כ)

וכן האדם העוסק בתורת ה', אפילו שלא לשמה, אם כי ודאי שעדן אינו במדרגה הגבוהה האמיתית, אמנם חלילה וחלילה לבזותו אפילו בלב, ואדרבה כל איש ישראל מחוייב גם לנהוג בו כבוד, כמו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד, ודרשו רז"ל שבת ס"ג למשמאילים בה וכו', ובזוהר וישב קפ"ד תורת ה' תמימה וכו' … ואפילו מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות, זכי לאגר טב בעלמא דין ולא דיינינן ליה בההוא עלמא… הרי שאפילו האדם אשר עסקו בתורתו יתברך שלא לשמה כראוי, אלא בשביל איזו פניה לגרמיה, רק אם אינו לקנטור חס ושלום, אשר עליו אמרו רז"ל נוח לו שתהפך שלייתו על פניו… הקב"ה קובע לו שכר טוב שמגיע לו עושר וכבוד ושלוה בהאי עלמא, וגם לא דיינינן ליה בההוא עלמא על אותה מחשבה והפניה שכיון בה, וכל שכן אם אינו מכוון כלל לשום פניה לגרמיה, הגם שאין כוונתו לשמה דוקא, היינו לשם התורה, אלא עיקר עסקו בה בסתמא אשר לשמה דמי, הרי עסק תורתו יקר מאד בעיניו יתברך, יותר מכל המצוות לשמה בקדושת וטהרת המחשבה כראוי… שהרי משנה שלימה שנינו ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן חילקו רז"ל (סוטה כ"א) ביתרון ערך מעלת התורה על המצוות, שזכות ואור המצוות בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה היא רק מגינה מן היסורין, ואינה מצלת את האדם שלא יבא לידי חטא, אבל אור התורה גם לפי המסקנא על כל פנים בעידנא דעסיק בה היא גם מצלת אותו מחטא, ואמרו בירושלמי פרק א' דפאה שכל המצוות אינן שוין לדבר אחד מן התורה. אם כן עסק התורה שלא לשמה נמי עדיפא ממצות לשמה, מזה הטעם עצמו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. (פרק ב)

וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר לבא תיכף בתחלת קביעת למודו למדרגת לשמה כראוי, כי העסק בתורה שלא לשמה הוא מדרגה שמתוך כך יוכל לבא למדרגת לשמה, ולכן גם הוא אהוב לפניו יתברך, כמו שבלתי אפשר לעלות מהארץ לעליה, אם לא דרך מדרגות הסולם. ולזה אמרו בפסחים נ' ב' "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה", אמרם לעולם, רוצה לומר בקביעות היינו שבתחלת לימודו אינו מחוייב רק שילמוד בקביעות תמיד יומם ולילה, ואף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזה פניה לגרמיה, לשום גיאות וכבוד וכיוצא, עם כל זה אל ישים לב לפרוש או להתרפות ממנה בעבור זה חס ושלום, אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה, ויהא נכון לבו בטוח, שודאי יבא מתוך כל זה למדרגת לשמה. ומי שמלאו לבו לבזות ולהשפיל חס ושלום את העוסק בתורה ומצוות אף שלא לשמה, לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין חס ושלום, ולא עוד אלא שנמנה בדברי רז"ל בין אותם שאין להם חלק לעולם הבא לגמרי חס ושלום… כי כיוון שהוא משפיל ומבזה את העוסק בתורה שלא לשמה, הרי הוא מרפה את ידיו מעסק התורה, ולא יוכל לבא לעולם למדרגת לשמה, להיות תלמיד חכם גמור, והרי ודאי מקרי בזה מבזה התלמידי חכמים… והרס גם את כל העבודה בכללה חס ושלום, כי אין עבודתו יתברך מתקיימת כראוי בעדת ישראל, בלתי על ידי התלמידי חכמים עוסקי התורה הקדושה יומם ולילה, כי עיני כל ישראל עליהם לדעת מה יעשה ישראל, להורות להם הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, אם כן האיש אשר יבא לגרום שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים בישראל, הרי כבר הרס גם כלל עבודתו יתברך לגמרי… וגם אם נראה שכל ימי חייו מנעוריו ועד זקנה היה עסקו בה שלא לשמה, גם כן אתה חייב לנהוג בו כבוד, וכל שכן שלא לבזותו, חס ושלום, שכיון שעסק בתורת ה' בתמידות בלתי ספק שהיה כוונתו פעמים רבות גם לשמה, כמו שהבטיחו רז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אין הפירוש דוקא שיבא מזה לשמה, עד שאחר כך יעסוק בה תמיד כל ימיו רק לשמה, אלא היינו שבכל פעם שהוא לומד בקביעות זמן כמה שעות רצופים, אף שדרך כלל היתה כוונתו שלא לשמה, על כל זה בלתי אפשר כלל שלא יכנס בלבו באמצע הלימוד על כל פנים זמן מועט כוונה רצויה לשמה, ומעתה כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה נתקדש ונטהר על ידו אותו העת קטן שכיון בו לשמה. (פרק ג)

לזאת הזהר בנפשך מאד, שאל ישיאך יצרך לאמר, שעיקר הכל תראה שתהא אך עסוק כל ימיך לטהר מחשבתך כראוי, שתהא דביקות ומחשבתך בבוראך בתמידות בל תמוט, ולא תשוב מפני כל להניח טוהר מחשבתך בשום עת כלל, והכל לשם שמים באמרו לך שכל עיקר תורה ומצוות המה דווקא כשהם בכוונה עצומה ובדביקות אמיתי, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשותם בכונה קדושה ובדביקות וטהרת המחשבה אינה נחשבת למצוה ועבודה כלל, כאשר כבר למוד המלך זקן וכסיל לסמות עינים ולהביא ראיותיו ממקרא ומשנה ותלמוד ומדרשים וספר הזוהר, כענין רחמנא ליבא בעי וכהנה רבות… (פרק ד)

עוד זאת אמרתי לבא במלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה, כל איש ישראל יום ולילה ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולות יקר תפארתה ומעלתה של התורה, והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש, ואיש דעת המאמץ כח לתומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה, אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק התורה הקדושה בכל דור ודור… וגם כמה מאותן אשר קרבת אלקים יחפצון המה בחרו לעצמם לקבע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעות עיקר העסק בתורה הקדושה במקראות והלכות מרובות ועדן לא ראו מאורות מימיהם, ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם, כי כונתם לשמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה.

והאמת כי ספרי יראה הנם ככל דרכי ה' הישרים, כי דורות הראשונים היו קובעים כל ימיהם בעסק והגיון תורה הקדושה, תקועים באהלי המדרשות בגמרא פירוש רש"י ותוספות, ושלהבת אהבת תורה הקדושה היה בוערה בלבם כאש בוערת… הנה כך דרכו של היצר מעולם להתקנא בעם ה' להטיל בהם ארס עד שכמה מהתלמידים שמו כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה, ושנינו במשנתינו אם אין יראה אין חכמה, לזה התעוררו עצמם כמה מגדוליהם עיני העדה, ליישר ההדורים ולגדור פרצותם, וחברו ספרי יראה להישיר לב העם, להיותם עוסקים בתורה בקדושה ובעבודה ביראת ה' טהורה לא כיוונו בהם להזניח חס ושלום העסק בגופי התורה, ולהיות אך עסוק כל הימים בספרי מוסרם… (שער ד פרק א)

ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם, שהרי אמרו רז"ל במדרש שבקש דוד המלך ע"ה מלפניו יתברך, שהעוסק בתהלים יחשב אצלו יתברך כאילו היה עוסק בנגעים ואהלות, הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו מאמירת תהלים, ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא, ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום… ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות וכו', והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא ידי חובתו עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה, לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה. ובמשלי רבתא פרק י' אמר רבי יהודה, בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם וכו', בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברין בו… בא מי שיש בידו הגדה, הקב"ה אומר לו, בני תלמוד למה לא למדת וכו', בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה אומר לו, בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה וכו'… (שם פרק ב)

אבל האמת כי ענין לשמה פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הראש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק, עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן (נדרים נ"א), לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות… ובענין הלמוד פירש לשם התורה וכו', וכוונתו ז"ל מבואר, היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר דביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרוס תיקוני עולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלם, כי כל פעל ה' למענהו, ואמרו רז"ל לקילוסו… אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכות אמר ודבר בהן, רוצה לומר הדבור בעניני המצוות והלכותיהן יהיה לשמן, פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול… (שם פרק ג)

אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה', חלילה, שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה, ואמרו (יומא ע"ב ב') מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים, ובשמות רבה פרשה מ', כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, שקפליות של תורה ביראת חטא… שיראת ה' היא האוצר לחכמת התורה הקדושה, שעל ידה תתקיים אצל האדם, ואם לא הכין לו האדם תחלה אוצר היראה, הרי רב תבואות התורה כמונח על פני השדה למרמס רגל השור והחמור חס ושלום, שאינה מתקיימת אצלו כלל… (שם פרק ה)

ולפי ערך גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם, כן על זה הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזיק אוצרו, כי האב המחלק תבואה לבניו, הוא מחלק ונותן לכל אחד מדת התבואה כפי אשר יחזיק אוצרו של הבן אשר הכין על זה מקודם, שאף אם ירצה האב וידו פתוחה ליתן לו הרבה, אמנם כיון שהבן אינו יכול לקבל יותר מחמת שאין אוצרו גדול כל כך שיוכל להחזיק יותר, גם האב אי אפשר לו ליתן לו עתה יותר, ואם לא הכין לו הבן אף אוצר קטן, גם האב לא יתן לו כלל, כיון שאין לו מקום משומר שתתקיים אצלו, כן הוא יתברך שמו, ידו פתוחה כביכול להשפיע תמיד, לכל איש מעם סגולתו רב חכמה ובינה יתירה, ושתתקיים אצלם ויקשרם על לוח לבם להשתעשע אתם בבואם לעולם המנוחה ותלמודם בידם, אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם, שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה, כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו, הכל לפי גודל אוצרו… (שם פרק ה)

לזאת האמת שזו היא הדרך האמיתית אשר בזה בחר הוא יתברך שמו, שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתודות על חטאתו מעומקא דליבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה, ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד, כמו שכתוב בזוהר, וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו יתברך, שכן גזרה רצונו… וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה, שאין בהם שום נפקותא לדין, גם כן דבוק הוא בדבורו של הקב"ה, כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפילו מה שהתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני… ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש, כדאשכחן בפרק קמא בגיטין גבי פלגש בגבעה… ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה' ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקדש ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו ית"ש. וגם יקבל על עצמו לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ובעל פה, ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתורה הקדושה. וכן כשרוצה לעיין בדבר הלכה, ראוי להתפלל שיזכהו יתברך לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לכוין לאמיתה של תורה, וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקיבל עליו קודם התחלת הלמוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה', כמו שאמרו רז"ל עוד (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה וכו' אמרו לו עירבת לי בהן קב חומטין, אמר לו לא, אמר לו מוטב שלא העלית, וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה, שראוי גם כן לערב בתוכו יראתו יתברך, כדי שתתקיים תלמודו בידו… אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה, אינו חושש משום גזל, כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד להתבונן מעט ביראת ה', ואינו חושש בזה משום ביטול תורה, כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמת התורה. (שם פרק ו וז)

…ובאמת כי האדם הקובע בעסק התורה לשמה, כמו שפירשנו בפרק ג' ענין לשמה, איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי היראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתברך, כאותו האדם אשר איננו קובע בעסק התורה, כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת על זה. כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה, כמו שכתוב כל העוסק בתורה לשמה וכו', ומלבשתו ענוה ויראה… ובשעת העסק והעיון בתורה ודאי שאין צריך אז לענין הדביקות כלל, כנ"ל, שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך, והוא יתברך ורצונו ודבורו חד, והוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה פרק ל"ג, אדם לוקח חפץ, שמא יכול לקנות בעליו, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול, לי אתם לוקחים וכו', וזה שאמר בכמה מקומות בזוהר דקב"ה ואורייתא חד… וגם כי שרשה העליון של התורה הקדושה הוא בעליון שבהעולמות הנקראים עולמות האין סוף… (שם פרק ט וי, וראה עוד ערך תורה)

…והטעם שכמו שבעת המעמד המקודש נתדבקו כביכול בדבורו יתברך, כן גם עתה בכל עת ממש שהאדם עוסק בה הוא דבוק על ידה בדבורו יתברך ממש, מחמת שהכל מאמר פיו יתברך למשה בסיני, ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו כנ"ל פרק ו', וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול, ונחשב כאילו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו, ולכן אמרו רז"ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, ואז משתלשל ונמשך שפעת אור וברכה ממקור שרשה העליון על כל העולמות, וגם הארץ האירה מכבודה ומתברכת, ומביא הרבה טובה ושפעת ברכה לעולם… (שם פרק יד)

והנה המברך מתברך, ומברכתם של העולמות יבורך גם האדם העוסק בה כראוי לאמיתה הגורם לכל זה, וכבוד ה' חופף עליו כל היום ומשיג נשמה אצולה ממקום קדוש לפי ערך גודל עסקו ודיבוקו בה, כמו שאמרו, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט מקדשין אותו הרבה… והוא הרודה ומושל בכל, וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו, ואין להם עליו שום שליטה חס ושלום, בין בעודו בעולם הזה, כמו שאמרו בפרק קמא דברכות ה' א', אמר רבי שמעון בן לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו… כל זמן שהוא דבוק ולא פירש חס ושלום מחיי עולם שלה, ודעתו עליה תמיד. (שם פרק טו)

וגם מעבירין ומסלקין מעליו כל הטרדות והענינים מעול דרך ארץ וכו', וכל שאר עניני זה העולם המונעות תמידות העסק בתורה הקדושה, כמו שכתוב כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פרשת חוקת, שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר… ובתנא דבי אליהו פרק ד' כל תלמיד חכם שעוסק בתורה כל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים, אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקב"ה משמרו בעצמו וכו'… וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כחו, כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות זה העולם, והשמירה עליונה חופפת עליו והוא כבן המתחטא על אביו, ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו. ובמשלי רבתא סוף פרשה ח' ויפק רצון מה', כל מי שהוא מפיק בלמוד תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון וכו', ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם, כמו שכתוב שם בפרשת אשת חיל, כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה וכו', ולא עוד אלא שהקב"ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום, שנאמר ותתן טרף לביתה… ויתר על כן, אלא הגם שהוא עצמו ודאי בורח מהכבוד וגדולה, כי בלא זה בלתי אפשר בעולם כלל להיות עוסק בתורה לשמה, ולא תתקיים אצלו כלל, כמו שאמרו רז"ל במעלות התורה אל תבקש גדולה לעצמך וכו', כי האדם אסור לו לפנות דעתו לזה כלל, אמנם גדול העצה ית"ש נותן לו שמחה וגדולה בעל כרחו, כמו שאמרו בתנא דבי אליהו, ברוך המקום בראך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם, שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וקורין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבם, ומחזיקים דברי תורה על פיהם, ומקבלין עליהם בשמחה עול מלכות שמים, כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתם, וכמאמר הכתוב אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. (שם פרק טז)

ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה, כמו שהתבאר לעיל, הוא נעלה מעל כל עניני העולם הזה, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות כולם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעיים, הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם, ולמעלה מכולם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכחות הטבעים, וזה שאמרו רז"ל (פסחים נ') כתיב עד שמים, וכתיב מעל שמים חסדך, לא קשיא כאן בעוסקים לשמה, כאן בעוסקים שלא לשמה, היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה, אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתברך, אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה, רק אם אינו לקנטור חס ושלום, וכל שכן אם אינו מכוין לשום פניה, רק לפי שהורגל בכך, כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע מאמרם ז"ל, עם כל זה לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעים, לכן כתיב ביה רק עד שמים, היינו עד הכחות הטבעיים הקבועים בשמים, ולא למעלה מהם, אבל על העוסק בה לשמה אמר מעל שמים, רוצה לומר שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כוחות הטבעים… ואדרבא הכחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם ולכל אשר יחפוץ יטם, ואימתו מוטלת על כולם, כי נזר אלקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו, וחוסה כביכול בצל כנפי שכינה… ושם ה' נקרא עליו, כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה, כמאמר ז"ל (ברכות כ"א א'), מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא וגו', וכן למדו שהעוסק בתורה שכינה שרויה עמו, דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וגו'… (שם פרק יט וכ)

והוא הבן יקיר מבני פלטרין דמלכא מבני היכלא דמלכא, אשר לו לבדו הרשות נתונה בכל עת לחפש בגנזי דמלכא קדישא, וכל השערים עליונים פתוחים לפניו, כמאמרם ז"ל (סוטה מ"ט) כל העוסק בתורה מתוך דוחק, רבי אחא בר חנינה אומר אף אין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר, ולא יכנף עוד מוריך, ונכנס בשערי התורה הקדושה להשיג ולהסתכל באור הפנימי בעמקי רזין עלאין דילה… ובמדרש תהלים אמרו על שמואל שאמר מכיר אני חוצות הרקיע, וכי שמואל עלה לרקיע, אלא על ידי שיגע בחכמתה של תורה למד מתוכה מה שיש בשחקים… וכבתנא דבי אליהו פרק א' וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו, שנאמר רוח ה' דבר בי וגו'… עד שאמרו ז"ל שמדרגתם למעלה ממדרגת הנביאים, כמו שאמרו חכם עדיף מנביא… ואם כל כך נפלאה מדרגתם של עמלי תורה, גם בעולם הזה העולם החשוך, להשיג ולהסתכל ברוח קדשם באור העליון, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם לאין ערוך, אחר אשר נשמתו הטהורה רבת שבעה לה תורה ומצוות והיא שבה אל בית אביה מקודשה ומטהרה כאשר ניתנה, וביתרון אור התורה הקדושה תלמודו בידו, כל השערים נפתחים לפניו וסליק ובקע רקיעין וכו'… (שם פרק כ וכא)

ואם חס ושלום אנחנו עוסקים בה ברפיון, כביכול, מתמעט שפע האור עליון בכל העולמות כל אחד כפי ערכו, ובמסתרים תבכה נפשו יתברך כביכול, כמו שאמרו רז"ל (חגיגה ה' ב'), הקב"ה בוכה עליהם וחשיב חד מנהון על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק… וענין הבכיה הוא התגברות הדין בהתמעטות האור עליון שהם הרחמים הגדולים בעולמות הנסתרים, והאדם אשר עדן לא ראה אור התורה מימיו ולא עסק בה מעולם, אינו זוכה כלל שתשרה עליו קדושה העליונה ואינו זוכה לנפש טהורה… וגם הוא משולח ונעזב חס ושלום לכחות הדין של הס"א שיהיו יכולין לשלוט עליו… ואם כבר עסק בה ופירש הימנה חס ושלום הוא מתיש חס ושלום כח פמליה של מעלה ומתקלקלים ומתבלבלים סדרי העולמות והמרכבה הקדושה וגברה יד הסט"א רחמנא ליצלן, וכביכול מחליש ומחשיך כח הקדושה העליונה שכינת עוזנו אמונת ישראל השוכנת בתוכנו תמיד על ידי עסק התורה כראוי… (שם פרק כב)

וכל כך הפליגו רז"ל בחומר עונשו של האדם שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שנה ופירש חס ושלום, עד שכרתוהו ברוח קדשם מעולם הבא לגמרי רחמנא ליצלן, כמו שאמרו בפרק חלק צ"ט א', כי דבר ה' בזה וכו', רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה, רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, וסיפיה דהאי קרא הכרת תכרת, ופירשו שם לעיל מינה הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, השמיענו הכתוב חומר זה הכרת שאינו כשאר הכריתות האמורות בתורה על שאר עונות, אשר אף אם דינו חרוץ שהוא נכרת, חס ושלום, עם כל זה לא איבד חלקו בחיי עולם הבא, שרק אותו הניצוץ הקטן של הנפש שעשה בו את העוון הוא הנכרת… אמנם כאן אמר הכרת תכרת, היינו שכל חלק בחינת נפשו איבדה חלקה בחיי עולם לגמרי חס ושלום, ואין לה חלק לעולם הבא כלל… וכן פסקו וחתכו ז"ל דינו שנגזרה אבדה תקותו לדור דורים חס ושלום, שגם עד נצח לא יראה אור, בל יחי עוד לנצח בעת קץ הימין, כמאמרם ז"ל כי טל אורות טלך וכו', כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, ולא מצאו שם רז"ל תקנה לעמי הארצות שיקומו לעת התחיה אלא בהחזיקם ותומכים על כל פנים בעץ החיים… (שם פרק כד)

וכל זה כשעדיין יש אנשים מישראל שדבקים בו יתברך ובתורתו בעיון ושקידה ויגיעה גדולה לשמה, ורק בתורת ה' חפצם כל הימים, ואז האנשים שבטלים לגמרי מעסק התורה מרוע בחירתם, המה ירדו שאול חיים ומגורשים מהסתפח בנחלת עבדי ה' הדבוקים בו יתברך ובתורתו… אמרו חכמים כל זמן שבני אדם בטלין מן התורה מבקש הקב"ה להחריב את העולם וכו'… עם כל זה עדיין יוכלו להתקיים על ידי השרידים אשר ה' קורא, העוסקים בתורה הקדושה יומם ולילה, שלא יתבטלו לגמרי לחזור לתהו ובהו חס ושלום, אבל אם היה העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחד ממש מעסק והתבוננות עם סגולה בתורה הקדושה, תיכף כרגע היו כל העולמות נחרבים ונבטלים ממציאות לגמרי חס ושלום, ואף גם איש אחד מישראל לבד רב כחו, שבידו להעמיד את כל העולמות והבריאה בכללה על ידי עסקו ובהתבוננותו בתורה הקדושה לשמה… זו תורה וזו שכרה הרבה מאד אין להעריך, שהוא הנוטל שכר כולם, אחר שהוא אשר קיים והעמיד ברב כחו את כל הע